ניסים סופר
@Nissim_Sofer • 11,015 subscribers
ניגוד עניינים זה דבר שאדם מרגיש עם עצמו
Shorts
![ראו עד כמה המוסד שפעם היה בית משפט עליון הפך לפוליטביורו של עריצים מושחתים שהולכים אך ורק אחרי שרירות ליבם. בבג"ץ לרנר (בג"ץ 13477-03-26) עתרו חמישה לוחמי מילואים בבקשה שבג"ץ יורה ליועצת המשפטית לממשלה לדון לגופו של עניין בבקשתם לעכב את ההליך הפלילי המתנהל נגד ראש הממשלה על רקע מצב החירום השורר במדינה מאז שבעה באוקטובר. אלו בדיוק העתירות שמתנגדי העריצות היוריסטוקרטית צריכים להגיש לבג"ץ מדי יום ביומו כי אין טוב מהן להראות לציבור שוב ושוב ושוב עד כמה המוסד שפעם היה בית משפט עליון הפך לדיקטטורה מושחתת. הרי עתירה הזו היא בדיוק מהסוג שחסידי העריצות היוריסטוקרטית מגישים חדשות לבקרים. ברם, הפעם, באופן "מפתיע", בין נימוקי דחיית העתירה, הפציעה גם עילת סף נשכחת שהייתה נפוצה מאוד בעבר, כשהיה פה בית משפט עליון שמחויב לדמוקרטיה ולא מוסד של דיקטטורה מושחתת, וכיום היא משמשת את עריצי הגלימה בעיקר כדי לסכל עתירות של אנשי ימין וכל מי שמסומן כאויב העריצות היוריסטוקרטית. עילת סף זו היא "זכות העמידה", קרי הדרישה מהעותר להראות שיש לו קשר לנושא העתירה ושהוא נפגע מהמצב שהוא עותר נגדו. בפסק הדין שניתן לפני עשרה ימים, דחה העריץ עופר גרוסקופף את העתירה, בין היתר, על בסיס הנימוק להלן [כל ההערות המופיעות בסוגריים מרובעים הן שלי]: "בהינתן שעל הפרק עומד עיכובו של הליך משפטי שהעותרים אינם צד לו ואילו הצדדים הישירים לו [ראש הממשלה נתניהו] בחרו, משיקוליהם שלהם, שלא לנקוט בדרך לה טוענים העותרים [כלומר, לבקש את עיכוב ההליך הפלילי על רקע מצב החירום במדינה]". נימוק דומה ניתן כבר בדחיית עתירה קודמת שהגישו העותרים בנושא. גרוסקופף הסביר כי דחיית העתירה אז על ידי העריץ יחיאל כשר נעשתה "בהתאם להלכה לפיה ככלל אין לשעות לעתירה שהוגשה בידי עותר ציבורי מקום בו קיים נפגע ישיר מהפעולה מושא העתירה אשר בוחר שלא להביא את עניינו בפני בית המשפט". בעברית פשוטה, אם הנפגע הישיר מהמצב שהעתירה מבקשת לפתור, בוחר שלא לעתור לבג"ץ, אז לעותר הציבורי אין זכות עמידה. ובמקרה דנן, אם ראש הממשלה שצריך להתייצב למשפט פלילי בעת מלחמה, בוחר שלא לעתור לבג"ץ כדי לבקש את עיכוב ההליך הפלילי המתנהל נגדו על רקע מצב החירום השורר במדינה, אז לעותרים הציבוריים שביקשו עיכוב כזה אין זכות עמידה. וזה הזכיר לי, כמובן, את פסק הדין בעניין ראש השב"כ לשעבר רונן בר (בג"ץ 54321-3-25). כידוע, במרץ שנה שעברה קיבלה הממשלה החלטה להפסיק את כהונתו של רונן בר, וזאת בהתאם לסמכותה המפורשת בחוק. עוד באותו היום, הוגשו חמש עתירות המבקשות מבג"ץ לבטל את החלטת הממשלה המדיחה את רונן בר מתפקידו, ולאחר יומיים הוגשו שלוש עתירות דומות נוספות. שמונה העתירות האלו הוגשו על ידי מגוון עותרים, מארגוני חברה אזרחית, דרך סיעות פוליטיות, ועד אנשים פרטיים, אבל דבר אחד היה משותף לכולם - אף אחד מהעותרים לא היה רונן בר, הנפגע הישיר מהחלטת הממשלה. הממשלה טענה אפוא בתשובתה לעתירה כי "העותרים מתעברים על ריב לא להם, שכן ראש השב"כ הוא הגורם אשר נפגע באופן ישיר מהחלטת הממשלה, אולם בחר שלא לעתור בעצמו לבית המשפט. בנסיבות אלו, כך נטען, אין צורך בהתערבות שיפוטית ואין מקום לאפשר לעותרים ציבוריים לנהל דיון בעניינו". אולם הפלא ופלא, העריץ יצחק עמית החליט כי למרות ש"בעבר נקבע לא אחת כי חרף המדיניות המרחיבה בפסיקה בכל הנוגע לזכות העמידה של העותר הציבורי, במקרים שבהם הפעולה השלטונית הנתקפת פוגעת באופן ישיר בפרט, וזה בוחר שלא לפנות לבית המשפט בבקשה לקבל סעד – אין ככלל לאפשר לעותר ציבורי לריב את ריבו" יש להכיר בזכות העמידה של העותרים נגד החלטת הממשלה להדיח את ראש השב"כ למרות שהוא עצמו בחר שלא לעתור נגד החלטה זו. עמית הסביר כי על פי ה"הלכה", בג"ץ עשוי להידרש "לעתירה ציבורית גם מקום שקיים נפגע ישיר שנושא העתירה נוגע לו אך הוא אינו עותר, וזאת כאשר הסוגיה המועלית בעתירה הינה בעלת חשיבות חוקתית מן המעלה הראשונה, המתפרשת מעבר למחלוקת הפרטנית, וקשורה בגרעינה ליסודותיו של המשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם". כלומר, העריצים היוריסטוקרטים מתרצים את רצונם השרירותי בתירוץ שעתירה המבקשת שהיועמ"שית תדון בעיכוב ההליך הפלילי נגד ראש הממשלה על רקע המלחמה הממושכת ומרובת הזירות שישראל מנהלת מאז שבעה באוקטובר, לא מעלה סוגיה "בעלת חשיבות חוקתית מן המעלה הראשונה, המתפרשת מעבר למחלוקת הפרטנית, וקשורה בגרעינה ליסודותיו של המשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם", אבל החלטת הממשלה להדיח את ראש השב"כ כן מעלה סוגיה כזו. אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. כמו בכל עריצות, העריצים פועלים אך ורק לקדם את רצונם השרירותי, וכל השאר זה רק מסך הכזבים שמאחוריו הם מנסים להסוות את שלטונם הרודני. .](https://image.24vids.com/tw-2034446145066262734/ext_tw_video_thumb/2034446128481964032/pu/img/XwD9PaW6ZfyRZlfs.jpg)
Videos
לפני מספר חודשים נחשפה שיחה נוקבת שהתנהלה בין שופט בית המשפט העליון יצחק עמית לבין שופטים מבית המשפט המחוזי שבה התלוננו האחרונים על התנהלות בית המשפט העליון. במהלך השיחה התלוננו השופטים המחוזיים על כך שבית המשפט העליון לא מקיים את הוראות תיקון מספר 113 לחוק העונשין. לטובת מי שלא מכיר את חוק העונשין, בתיקון המדובר שנחקק ב-2012 קבע המחוקק שהעיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם לבין סוג ומידת העונש המוטל עליו (עיקרון ההלימה), ושבית המשפט יקבע מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם בהתאם לעיקרון מנחה זה ויגזור את העונש המתאים בתוך מתחם העונש שקבע. המחוקק הוסיף וקבע כי מותר לבית המשפט לחרוג במידת מה ממתחם הענישה - חריגה לקולא משיקולי שיקום הנאשם או חריגה לחומרא משיקולי הגנה על שלום הציבור. המחוקק הורה אפוא על הבניית שיקול הדעת של השופטים בענישה והגבלתו כדי להגביר אחידות בענישה ולצמצם פערי ענישה בין שופטים שונים וכדי להגדיל את מידת השקיפות בענישה (משום שהשופטים חייבים לנמק את הדרך בה הם קובעים את מתחם הענישה בהתאם לעיקרון ההלימה). כל בתי המשפט בישראל פועלים לאורה של חקיקה זו מלבד בית משפט אחד - בית המשפט העליון. לפני שנחזור לשיחה הנוקבת בין יצחק עמית לבין השופטים המחוזיים חשוב להבין מדוע העובדה שבית המשפט העליון אינו פועל בהתאם לחקיקה המדוברת היא בעלת משמעות מערכתית רחבה. בשיטת המשפט שהייתה נוהגת בישראל (שיטת "המשפט המקובל"), הייתה חשיבות קריטית לתקדימים (כך זה היה לפני שיוריסטוקרטים תאבי כוח החריבו באופן שיטתי את שיטת המשפט הישראלית כדי לבסס לעצמם שלטון שרירותי וחסר כל רסן). תקדים שנקבע בבית המשפט העליון מחייב את כל בתי המשפט בערכאות מתחתיו. כלומר, העובדה שבית המשפט העליון לא מציית להוראת המחוקק לקבוע באופן שיטתי מתחמי ענישה לעבירות, מקשה על בתי המשפט בערכאות הנמוכות יותר לפסוק בהתאם להוראות החקיקה המדוברת. לשון אחר, חוסר הציות של בית המשפט העליון לחוק מאיין את החוק במידה רבה גם עבור כל בתי המשפט האחרים ולא מאפשר להגביר את האחידות בענישה ולצמצם את פערי הענישה בין שופטים שונים. בחזרה לשיחה המדוברת, השופטים המחוזיים מתחו ביקורת על שופטי בית המשפט העליון על כך שהם לא מקיימים את הוראות תיקון 113 לחוק העונשין. השופט עמית, בתגובה שהיא לא פחות ממדהימה, הסביר לשופטים המחוזיים שלא מדובר בתקלה אקראית או באנומליה לא מתוכננת אלא במדיניות מכוונת של שופטי בית המשפט העליון: "אנחנו עושים את זה בכוונה, כדי לא לשלול מהשופטים את שיקול הדעת, ואסור שתהיה אחידות בענישה כי זה יגרום לשופטים לגזור עונש שהם לא מאמינים בו רק כי העליון קבע מתחם שהם יהיו מחויבים לו". כשהשופטים המחוזיים הזכירו לשופט עמית שהחוק הורה לבתי המשפט לקבוע מתחמי ענישה, השיב עמית "לא נראה לי החוק הזה". *** האירוע הזה שופך אור על שתי תופעות שהתפתחו בישראל בעשורים האחרונים. התופעה הראשונה היא ההפיכה המשטרית ההדרגתית שמבצעת המערכת היוריסטוקרטית כנגד הדמוקרטיה הישראלית. הפיכה זו, שעודנה נמשכת, הצמיחה גידול סרטני של עריצות יוריסטוקרטית בתוך שיטת המשטר הישראלית. כיום אנחנו במשטר שבו עדיין יש מרכיבים דמוקרטיים מתפקדים אבל העריצות היוריסטוקרטית חמסה כל כך הרבה כוח, שהמשטר בישראל הפך ממשטר דמוקרטי למשטר היברידי (כלומר משטר שיש בו מרכיבים אוטוריטריים לצד מרכיבים דמוקרטיים). מאפיין בולט של העריצות היוריסטוקרטית, כמו של כל עריצות מאז ומעולם, הוא חיסול שלטון החוק (באופן אורווליאני הם עושים זאת תוך שהם מדברים גבוהה גבוהה על שלטון החוק). עיקרון שלטון החוק, אחד מעקרונות היסוד של הדמוקרטיה הליברלית, קובע כי כל האנשים, המוסדות ורשויות השלטון במדינה כפופים לחוק. עמית המחיש בדבריו את התפיסה המקובלת בקרב העריצים היוריסטוקרטים שרואים עצמם כמי שאינם כפופים לשלטון החוק. על פי תפיסה זו, השופטים אינם מחויבים לשום חוק ולמעשה הם שליטים השולטים על פי רצונם השרירותי ואין על רצון שרירותי זה שום הגבלות ורסנים. אבל יש תופעה נוספת שמומחשת באירוע הזה. רובכם לא שמע על האירוע הזה וגם אלו שכן לא ממש מזועזעים ממנו. בכל מדינה מתוקנת, הדברים שאמר השופט עמית לשופטים המחוזיים היו מעוררים סערה ציבורית מתמשכת, וקריאות להדחת שופטים שאינם מצייתים לחוק בכוונת מכוון. אצלנו, מעבר לחלקים בציבור שתומכים במשטר של עריצות יוריסטוקרטית ושיצדיקו כל מעשה נבלה של העריצים וכל פעולה שלהם לחיסול הדמוקרטיה, גם בחלקים בציבור שמתנגדים לעריצות היוריסטוקרטית רבים לא מודעים עד כמה העריצות היוריסטוקרטית התקדמה במהלכיה לחיסול שלטון העם ושלטון החוק בישראל. ואת זה צריך לשנות.
ניסים סופר40,969 görüntüleme • 3 ay önce
![שלשום סיפרתי כיצד בבג"ץ לרנר (בג"ץ 13477-03-26) שבו עתרו חמישה לוחמי מילואים בבקשה שבג"ץ יורה ליועמ"שית לדון לגופו של עניין בבקשתם לעכב את ההליך הפלילי המתנהל נגד ראש הממשלה על רקע מצב החירום השורר במדינה מאז שבעה באוקטובר, העריצים היוריסטוקרטים דחו את העתירה וטענו, בין היתר, שלעותרים הציבוריים אין זכות עמידה כי הנפגע הישיר, ראש הממשלה, בחר שלא לעתור. כמובן, שבבג"ץ בעניין ראש השב"כ לשעבר רונן בר (בג"ץ 54321-3-25), כשהעריצים היוריסטוקרטים ממש רצו לדון בעתירה נגד ממשלת נתניהו, הם כן הכירו בזכות העמידה של העותרים הציבוריים למרות שהנפגע הישיר, ראש השב"כ לשעבר, בחר שלא לעתור. דוגמאות אלו, שהן רק שתיים מיני רבות, ממחישות עד כמה העריצים המושחתים פועלים אך ורק לקידום רצונם השרירותי, ולשם כך מעקמים בכל פעם את ה"פסיקה" לרצונם כי אחרי הכל, הם יודעים, יותר מכל אחד אחר, עד כמה פסיקת המוסד שפעם היה בית משפט עליון, היא כבר מזמן לא משפט אלא פוליטיקה גסה ותו לא. באותו בג"ץ לרנר, מי שדחה את העותרים הציבוריים בטענה שאין להם זכות עמידה כי הנפגע הישיר, ראש הממשלה, בחר שלא לעתור, היה העריץ עופר גרוסקופף. וראו זה פלא, בעתירה בעניין הדחת יושבת ראש ועדת האיתור לתאגיד, השופטת בדימוס נחמה מוניץ, על ידי השר שלמה קרעי, אותו גרוסקופף בדיוק כמו שכח לחלוטין את דבריו על העדר זכות העמידה של עותרים ציבוריים כאשר הנפגע הישיר בוחר שלא לעתור. במהלך הדיון, עורך הדין David Peter דוד פטר המייצג את השר, ציין בפני גרוסקופף כי בעתירה ציבורית זו, הנפגעת הישירה בחרה שלא לעתור: "אני גם יודע מי עוד היה יכול לתקוף את ההחלטה [כלומר לעתור לבג"ץ]... השופטת מוניץ, היא לא כאן. היא הנפגעת הישירה מהחלטת השר... והיא לא כאן... היא לא עותרת". גרוסקופף לא השיב לטענה של עו"ד פטר ובחר להתייחס לנקודה אחרת בדיון. עוברות כמה דקות, ופטר שב וציין את סוגיית העמידה: "היא זו שהייתה יכולה לעתור ובחרה שלא לעתור... היא לא עתרה". הפעם גרוסקופף כן התייחס לסוגיית העמידה והסביר לפטר שהפגיעה הישירה במוניץ המודחת ובחירתה שלא לעתור, זה בכלל לא רלוונטי לנידון: "העניין בעצמאות הפעולה שלה הוא לא עניין אישי שלה". אז פטר הזכיר לגרוסקופף שיש פגיעה ישירה במוניץ כי העתירה לא עוסקת בעצמאות מופשטת שלה אלא בהדחתה בפועל על ידי השר: "היא מודחת. היא מודחת". אולם גרוסקופף בחר להתעלם מדבריו של פטר והמשיך להסביר את המובן מאליו שמדובר בעתירה ציבורית: "השופטת בדימוס מוניץ מונתה לתפקיד ציבורי. הצורך להבטיח את העצמאות של התפקיד הזה ואת חוסר האפשרות להתערב ולפטר אותה שלא מהעילות שקבוצות בחוק, זה לא האינטרס האישי והפרטי שלה. זה האינטרס הציבורי. אנחנו לא רוצים שממונים לתפקידים ציבוריים יסולקו מתפקידם בצורה שלא תואמת את הוראות החוק. ולכן יש פה עתירה ציבורית בעניין, ואני לא בטוח שזה נושא אישי". אך זו בדיוק הנקודה. אין חולק שמדובר בעתירה ציבורית, אבל יש פה גם פגיעה ישירה במוניץ, שהודחה מתפקידה, והנפגעת הישירה בחרה שלא לעתור. וגרוסקופף שכמו נדהם מעצם העלאת הטיעון של העדר עמידה לעותרים ציבוריים כאשר הנפגע הפרטי בחר שלא לעתור, זה אותו גרוסקופף שדחה את עתירת לוחמי מילואים בין היתר על בסיס טיעון העדר העמידה הזה. מן הסתם אתם מבינים לבד למה טיעון העדר זכות העמידה המדובר כן תקף בעתירה הציבורית המבקשת לעכב את ההליך הפלילי המתנהל נגד ראש הממשלה על רקע מצב החירום השורר במדינה ולא תקף בעתירה הציבורית נגד הדחת מוניץ על ידי השר קרעי - כי העתירה הציבורית האחת באה לסייע לממשלת נתניהו והעתירה הציבורית האחרת באה לסכל את מדיניותה. אבל הקטע הטוב באמת הוא שבין החלטת גרוסקופף לדחות את העתירה הציבורית המבקשת לסייע לראש ממשלה נתניהו לבין ההתעלמות הגורפת של גרוסקופף מהעדר העמידה של העותרים הציבוריים בעתירה נגד החלטת השר קרעי, עברו בסך הכל שישה ימים. אלו פניה האמיתיים של העריצות היוריסטוקרטית.](https://image.24vids.com/tw-2034902680926077289/ext_tw_video_thumb/2034902652207648768/pu/img/NEHp6y0wBhJTBlW5.jpg)
שלשום סיפרתי כיצד בבג"ץ לרנר (בג"ץ 13477-03-26) שבו עתרו חמישה לוחמי מילואים בבקשה שבג"ץ יורה ליועמ"שית לדון לגופו של עניין בבקשתם לעכב את ההליך הפלילי המתנהל נגד ראש הממשלה על רקע מצב החירום השורר במדינה מאז שבעה באוקטובר, העריצים היוריסטוקרטים דחו את העתירה וטענו, בין היתר, שלעותרים הציבוריים אין זכות עמידה כי הנפגע הישיר, ראש הממשלה, בחר שלא לעתור. כמובן, שבבג"ץ בעניין ראש השב"כ לשעבר רונן בר (בג"ץ 54321-3-25), כשהעריצים היוריסטוקרטים ממש רצו לדון בעתירה נגד ממשלת נתניהו, הם כן הכירו בזכות העמידה של העותרים הציבוריים למרות שהנפגע הישיר, ראש השב"כ לשעבר, בחר שלא לעתור. דוגמאות אלו, שהן רק שתיים מיני רבות, ממחישות עד כמה העריצים המושחתים פועלים אך ורק לקידום רצונם השרירותי, ולשם כך מעקמים בכל פעם את ה"פסיקה" לרצונם כי אחרי הכל, הם יודעים, יותר מכל אחד אחר, עד כמה פסיקת המוסד שפעם היה בית משפט עליון, היא כבר מזמן לא משפט אלא פוליטיקה גסה ותו לא. באותו בג"ץ לרנר, מי שדחה את העותרים הציבוריים בטענה שאין להם זכות עמידה כי הנפגע הישיר, ראש הממשלה, בחר שלא לעתור, היה העריץ עופר גרוסקופף. וראו זה פלא, בעתירה בעניין הדחת יושבת ראש ועדת האיתור לתאגיד, השופטת בדימוס נחמה מוניץ, על ידי השר שלמה קרעי, אותו גרוסקופף בדיוק כמו שכח לחלוטין את דבריו על העדר זכות העמידה של עותרים ציבוריים כאשר הנפגע הישיר בוחר שלא לעתור. במהלך הדיון, עורך הדין David Peter דוד פטר המייצג את השר, ציין בפני גרוסקופף כי בעתירה ציבורית זו, הנפגעת הישירה בחרה שלא לעתור: "אני גם יודע מי עוד היה יכול לתקוף את ההחלטה [כלומר לעתור לבג"ץ]... השופטת מוניץ, היא לא כאן. היא הנפגעת הישירה מהחלטת השר... והיא לא כאן... היא לא עותרת". גרוסקופף לא השיב לטענה של עו"ד פטר ובחר להתייחס לנקודה אחרת בדיון. עוברות כמה דקות, ופטר שב וציין את סוגיית העמידה: "היא זו שהייתה יכולה לעתור ובחרה שלא לעתור... היא לא עתרה". הפעם גרוסקופף כן התייחס לסוגיית העמידה והסביר לפטר שהפגיעה הישירה במוניץ המודחת ובחירתה שלא לעתור, זה בכלל לא רלוונטי לנידון: "העניין בעצמאות הפעולה שלה הוא לא עניין אישי שלה". אז פטר הזכיר לגרוסקופף שיש פגיעה ישירה במוניץ כי העתירה לא עוסקת בעצמאות מופשטת שלה אלא בהדחתה בפועל על ידי השר: "היא מודחת. היא מודחת". אולם גרוסקופף בחר להתעלם מדבריו של פטר והמשיך להסביר את המובן מאליו שמדובר בעתירה ציבורית: "השופטת בדימוס מוניץ מונתה לתפקיד ציבורי. הצורך להבטיח את העצמאות של התפקיד הזה ואת חוסר האפשרות להתערב ולפטר אותה שלא מהעילות שקבוצות בחוק, זה לא האינטרס האישי והפרטי שלה. זה האינטרס הציבורי. אנחנו לא רוצים שממונים לתפקידים ציבוריים יסולקו מתפקידם בצורה שלא תואמת את הוראות החוק. ולכן יש פה עתירה ציבורית בעניין, ואני לא בטוח שזה נושא אישי". אך זו בדיוק הנקודה. אין חולק שמדובר בעתירה ציבורית, אבל יש פה גם פגיעה ישירה במוניץ, שהודחה מתפקידה, והנפגעת הישירה בחרה שלא לעתור. וגרוסקופף שכמו נדהם מעצם העלאת הטיעון של העדר עמידה לעותרים ציבוריים כאשר הנפגע הפרטי בחר שלא לעתור, זה אותו גרוסקופף שדחה את עתירת לוחמי מילואים בין היתר על בסיס טיעון העדר העמידה הזה. מן הסתם אתם מבינים לבד למה טיעון העדר זכות העמידה המדובר כן תקף בעתירה הציבורית המבקשת לעכב את ההליך הפלילי המתנהל נגד ראש הממשלה על רקע מצב החירום השורר במדינה ולא תקף בעתירה הציבורית נגד הדחת מוניץ על ידי השר קרעי - כי העתירה הציבורית האחת באה לסייע לממשלת נתניהו והעתירה הציבורית האחרת באה לסכל את מדיניותה. אבל הקטע הטוב באמת הוא שבין החלטת גרוסקופף לדחות את העתירה הציבורית המבקשת לסייע לראש ממשלה נתניהו לבין ההתעלמות הגורפת של גרוסקופף מהעדר העמידה של העותרים הציבוריים בעתירה נגד החלטת השר קרעי, עברו בסך הכל שישה ימים. אלו פניה האמיתיים של העריצות היוריסטוקרטית.
ניסים סופר24,236 görüntüleme • 3 ay önce
יצחק עמית: "תעשה לי את הטובה, תעזוב אותי ממה שנקרא בשפה שלנו 'דמוקרטיה אלקטורלית', כי זה מזכיר לי... את ארבעת הזאבים והכבשה שעשו הצבעה 'את מי נאכל לארוחת הערב'". כמובן, ב"דמוקרטיה מהותית" הרוב הקובע היחידי הוא רוב מקרב 15 זאבים ששולטים בעריצות על 10 מיליון כבשים.
ניסים סופר44,020 görüntüleme • 1 yıl önce
גורם במערכת הביטחון הדליף לאילנה דיין ולשרית מגן שבקיץ 2023 קיבל השב"כ ידיעה קונקרטית ממקור אנושי שהפעיל ברצועה, על מהלך גדול שחמאס מתכנן בשבוע שאחרי יום הכיפורים. ההדלפה החמורה הזו העמידה את חייו של האדם שהפעיל השב"כ ברצועה, בסכנת מוות. והשב"כ לא עצר איש כדי למצוא את המדליף.
ניסים סופר42,971 görüntüleme • 1 yıl önce
נגד קטין ששפך צבע אדום לתוך מימי המזרקה בכיכר דיזינגוף במחאה על מותו של אהוביה סנדק, הוגש כתב אישום על השחתת פני מקרקעין וקשירת קשר לביצוע עוון. נגד שלושה קטינים שהדביקו על ארבעה שלטי רחובות בתל אביב מדבקות מחאה על מותו של סנדק, הוגש כתב אישום על השחתת פני מקרקעין. מיד בתחילת החקירה, החרימה המשטרה את הטלפונים של שלושת הקטינים למשך חודשים. לא זאת בלבד, צוות החקירה שהוקם כדי לפענח את תעלומת הפשע החמורה של הדבקת המדבקות, פנה פעמים רבות למעבדה לזיהוי פלילי בבקשה להאיץ את ניתוח טביעות האצבעות של החשודים. למרבה הצער, במעבדה לזיהוי פלילי לא הבינו עד כמה מדובר בעבירה חמורה וסירבו לתת לניתוח טביעות האצבעות על המדבקות עדיפות על פני משימות אחרות חשובות פחות כמו זיהוי פלילי מזירות רצח. עקב ההתעקשות הנואלת של המעבדה לזיהוי פלילי, פנו חוקרי המשטרה החרוצים לגורמים במחוז תל אביב במטרה לקדם את השלמת הבדיקה של טביעות האצבעות על המדבקות. אני סמוך ובטוח אפוא שהמשטרה תפעל באותה נחישות כדי לחקור את כל האנשים המופיעים בסרטון המצ"ב שמצולמים כשהם שופכים צבע אדום על הכביש והמדרכה בסמוך לביתו של הרמטכ"ל כמחאה על התוכנית לכבוש את עזה, אני סמוך ובטוח שצוות החקירה המשטרתי יחרים לכל החשודים האלו את הטלפונים הסלולריים ויחזיק אותם במשמורת המשטרה במשך חודשים ואני סמוך ובטוח שהתביעה המשטרתית תגיש נגד כל האנשים ששפכו את הצבע האדום, כתבי אישום על השחתת פני מקרקעין וקשירת קשר לביצוע עוון.
ניסים סופר17,861 görüntüleme • 9 ay önce
לפני חמש שנים, לאחר שקלמן ליבסקינד וצח שפיצן פרסמו כתבות על ניגודי עניינים של שופטי בית המשפט העליון, הסבירה שופטת בית המשפט העליון לשעבר טובה שטרסברג-כהן בראיון לירון דקל וחיים לוינסון, ששופטים בכלל לא יכולים להימצא בניגוד עניינים גם כשהם דנים בתיקים של אנשים שהיו חבריהם לפני כן, כי שופט "מדבר לגופו של עניין ולא לגופו של אדם". אבל זה לא הקטע הכי מצחיק. אחרי זה הוסיפה השופטת בדימוס שטרסברג-כהן כי גם כאשר מוגשת לנציבת תלונות הציבור על שופטים תלונה על שופט שהיא ישבה איתו בבית המשפט ואוהבת אותו באופן אישי, אין שום ניגוד עניינים ורק "אדם שהוא בור ועם הארץ בקשר למה שידוע בעולם הדמוקרטי כולו ששופט הוא בראש ובראשונה עצמאי ולא תלוי בשום דבר אלא רק בעקרונות היושר, הצדק, ההגינות והמוסר" יכול לטעון אחרת. אבל גם זה לא הקטע הכי מצחיק. הקטע הכי מצחיק - טובה שטרסברג-כהן הייתה נציבת תלונות הציבור על שופטים.
ניסים סופר12,747 görüntüleme • 11 ay önce
בסרטון המצ"ב שופטת בית המשפט העליון לשעבר אילה פרוקצ'יה מעודדת מרי אזרחי ואי ציות לחוק. פרוקצ'יה היא השופטת שאישרה מעצר עד תום ההליכים לילדה בת 14 בהתנתקות "למען יעבור המסר כי לא תינתן לגיטימציה כלשהי למעשים של הפרת החוק הננקטים לצורך החדרת רעיון חברתי או מדיני כזה או אחר".
ניסים סופר14,989 görüntüleme • 1 yıl önce
Daha fazla içerik yok.