די נו, אין לי כח עכשיו גם לאינסטלטור טרנינג שחור

מאזן האימה של החרדים על המשטרה מסלים - סמוך... לגן חיות התנכי בירושלים עוד דיווח של צבע שחור. תוך דקות עשרות חרדים מקיפים ניידת משטרה, מאיימים על השוטרים. בין היתר אחד מהם צועק לשוטרים ״בוא תעצור, אין לי שקל. גם אם תעצור תראה איזה פוגרום נעשה לכם בתחנת משטרה. יא אפס״show more

מכונת הרעל מיהרה להסתער על הרצח המחריד של צ'רלי... קירק ולהאשים בו אותנו. את המחאה של הישראלים נגד ממשלת החורבן שלהם. חלפה יממה וזה התברר, כרגיל, כפארסה. אבל אתם חייבים לצפות בשני הקטעים הקצרים האלה. מתברר שסטיב בנון לא לבד. עכשיו זה גם טאקר קרלסון. אין יותר ימין ממנו. אין יותר טראמפ ממנו. אין יותר שמרן ממנו. אין יותר MAGA ממנו. והוא גם משפיען-על ופופולארי בצד הרפובליקני, מאין כמותו. צפו בו מדבר על נסיונו של נתניהו לנכס את רצח צ'רלי קירק ועל מה צ'רלי קירק באמת חשב על נתניהו. ואחכ"ך מגין קלי, מהמשפיעות ביותר בעתונאיות הימין, מספרת לקרלסון על מצבנו באמריקה. ספרטה ניישן.show more

לכבוד יום הולדתו השישי שאלתי את ירון במה הוא... מברך את עצמו. "שאני אחיה עד שאלוהים יבקש" כך הוא ענה לי, בסרטון ששכחנו את עצם קיומו עד שצפינו בו אחרי שנפל בקרב. ילד בן 6, שמאחל לעצמו לחיות עד שאלוהים יבקש. והוא חי עד שאלוהים ביקש אותו. חיים מקסימים, מלאי אושר, אהבה ונתינה פשוטה. הוא חי את החיים כאילו אין זמן, כאילו צריך להספיק הכל, כאילו הוא ידע שמתישהו אלוהים יבקש. ואז הגיע שמיני עצרת, ה 7 באוקטובר. ואלוהים ביקש והוא ידע גם למה. כי הבקשה הזו הצילה את חייהם של רבים. תינוקות, ילדים, הורים צעירים וקשישים. וגם חיילים. אלוהים ביקש אותו, את נוני שלנו, אליו. נוני שלנו עכשיו הוא מלאך. לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך. אלוהים. אלוהים, אלוהים. לו אך בירכת לו חיים.show more

עברנו שנתיים של מלחמה, ויצא לי לשתף בתקופה הזו... לא מעט פרויקטים חשובים וראויים. אבל אם הייתם שואלים אותי מהו הפרויקט הכי חשוב היום במדינת ישראל – אין לי ספק בכלל: הקמפיין של איגוד החוות. זה קמפיין שמגייס תמיכה לגיבורי החוות ביהודה ושומרון, שבנוסף למאות ימי מילואים שכמעט כל חוואי נתן לטובת כולנו, הם מחזיקים היום בפועל בלמעלה מ־900,000 דונם. יום־יום, עוד ועוד שטחים נשמרים בזכות לוחמי האדמה – אנשים מדהימים שלוקחים אחריות, תופסים שטח, ושומרים עליו. בלעדיהם, השטחים האלה היו נופלים לידי האויב הפלסטיני. אני מבקש מכם ברמה האישית להצטרף. זה כל כך חשוב. ב־18 ש״ח בלבד בחודש לקרן החוות – גם אתם הופכים לחלק מהאירוע הכי משמעותי שמתרחש היום בארץ. בואו לבנות את הארץ. תהיו טובים.show more

אז הערב הגעתי להפגנה בהבימה, בעיקר כי בריוני הימין... הבטיחו להגיע, והם הגיעו: הבסיג' רועי סטאר, ולקקן המשטר יוסוף חדאד. יוסוף, פייר, לא זיהיתי אותך, כי אתה גמד ואהבל, אבל אין ספק שלא היה לי מודיעין איכותי לגביך, יא מסיחי. עכשיו כבר יש, נתראה בבן עטר 😘 יוסף חדאד - Yoseph Haddad אתה תעלה את הסרטון שלך חוטף מכות, או אני? המשטרה הגיעה בכוחות מתוגברים ובאו מוכווני מטרה: להגן על הפרובוקטורים לפזר את ההפגנה. בתגובה הראשונה נוסח של מכתב ביקורת על מועצת הסטודנטים של הפקולטה למשפטים שדה, באוניברסיטת תל אביב, התשפ"ו, הצטרפו לחתימה ✊🏾 Itamar Greenberg | איתמר גרינברגshow more

זוכרים את תת ניצב ולדמן נשיא בית הדין למשמעת... של המשטרה שישב באולפן וטען מה למשטרה ולפזר את מסיבת הענק בשוק מחנה יהודה? שזה לא בסמכות שלה. גורמים התקשרו אליי אחרי כמה ציוצים ואמרו לי: לירן, מה אתה רוצה זה עניין של פיקוד העורף לא של המשטרה אז קבלו מה קורה בשוק ברהט שנפתח היום. כוחות משטרה נכנסים לשוק, הופכים בסטות ונכנסים עם נשקים שלופים. יחידות מיוחדות. קסדות, שכפ״צים. הסיבה: ״התקהלות״ אמרתי לכם גם שהמשטרה מפרשת את החוק איך שנוח לה. במחנה יהודה ״אין סמכות״, אבל כשמדובר בבדואים בשוק שפתחו לכמה שעות פתאום מגיעים כוחות גדולים עם נשקים שלופים. צילום של ilana curiel התותחיתshow more

כשקבוצה שהיא לא אחת מהמכביות במקום הראשון ב19 מחזורים... מתוך 22 יש נטייה למצוא סיבות למה זה דווקא לא מגיע לה. במקרה של עונה הנוכחית הנרטיב השולט בתקשורת המסורתית והחדשה הוא - לבאר שבע אין קהל. כאילו שמחולקות נקודות בטבלה על שלטי פריסה ומופעי דגלונים. יש עכשיו גם תחרות - מי מביא את הזווית היותר מיוחדת בעניין הזה. אחד אומר זה קהל בלי רגש השני אומר אין להם שירים יפים. באמת רמת טיעונים של פורום תפאורות בFXP. אני רוצה דווקא לתקוף את זה מזווית אחרת. נניח אני מסכים שהאווירה בטרנר פחות טובה מטדי, בלומפילד וסמי עופר. כמה כבר איצטדיונים עם אווירה כמו בטרנר יש בישראל? כמה כבר קבוצות עם קהל של למעלה מ-12,000 אוהדים כל משחק בית יש? אז יש עונות עם מנואלות פחות יפות ועם שירים שפחות נתפסים. אבל עדיין הקהל של באר שבע אחראי לרגעים גדולים מאוד של צבע בכדורגל הישראלי והייט נגדו לא מובן מלבד הרצון למצוא צידוק ללמה לבאר שבע לא מגיע להיות במקום הראשון.show more

פרק רביעי ואחרון - חינוך ועוד חינוך. (לא לפספס)... יש לי קרוב ל-10 מליון תלמידים בעולם - זה מספר מטורף. בתחום הזה אני תמיד מרגיש שיש לי פיצול אישיות. בהודו ובסין אני ממש סלב מטורף בתחום החינוך. תלמידים טסים במשך שעות רק כדי לפגוש אותי, ולהצטלם איתי. כאן בישראל אני מצטלם בהפגנות וליד תחנות משטרה. הזוי! לפני עשור לערך עברתי עם המשפחה לסין והקמתי שם חברה בשם ליפלרנר. השותף שלי היה סיני. המשקיעים היו מכל העולם. כל העובדים שלי דיברו בעיקר מנדרינית. (אני אמנם יכול לגמגם מנדרינית אבל זה בעיקר מביך). המוצר של ליפלרנר היה תחרות תכנות שבמהלכה הילדים לומדים לתכנת. במקביל כתבתי ספר על חינוך יהודי וסיני שנמכר בעשרות אלפי עותקים בסין. רוב זמני הושקע בהרצאות. בהרצאה הכי גדולה שלי השתתפו 150,000 אנשים. תכלס, הייתי השגריר הכי טוב שהיה לישראל בסין. אני יכול לכתוב שעות על החוויה הסינית שלי אבל מה שמדהים אותי כיום זה שבכל שנה יותר ממיליון וחצי תלמידים משתתפים בתחרויות. כיום התחרות נקראת Icode ובכל שנה משתתפים בתחרויות תלמידים מכל העולם כולל תלמידים מישראל. לפני 5 שנים "דילגתי" להודו, שם הקמתי עם שותף הודי את חברת בריבוקס. זאת חברה מדהימה שמאפשרת לילדים לכתוב ספרים ואז למכור אותם דרך אמזון ודרך בריבוקס. בכל שנה נכתבים כמעט חצי מליון ספרים בבריבוקס. חלק מהילדים הפכו לידוענים וזכו בפרסים הכי חשובים בעולם. חלקם מכרו מעל 10,000 עותקים ומימנו את ההשכלה שלהם. אני יכול לדבר על הילדים האלו במשך שעות ואני ממש ממליץ לכם לעשות איזה גוגל קטן על Bribooks... אני מבטיח לכם חוויה מטריפה. המערכת אומנם לא פועלת בעברית, אבל יש המון ילדים ישראלים שפרסמו ספרים באנגלית. ואפריקה? גם בריבוקס וגם ליפלרנר נבנו מהיום הראשון גם למדינות עניות. זה התחיל מבית ספר שעזרתי להקים בסיירה ליאון - חפשו ponka academy .והמשיך בהמון עבודה חינוכית בקניה, ניגריה, אתיופיה ועוד. אין הרבה דברים המסבים לי נחת יותר מאשר לראות ילדים בכפר קטן מתכנתים וכותבים ספרים. אין להם מים זורמים. החשמל סולארי. האינטרנט לוויני - וזה עובד - מאוד קל לעשות מהפכה בחינוך - זה רק עניין של גישה. יום אחד ישבתי בפונקה, בכפר הקטן, הסתכלתי על בית הספר שבנינו, והיה לי רעיון. יש חשמל, יש אינטרנט. יש תקרה. למה שלא אשתמש בסביבה הזאת כדי להעסיק אנשים. למחרת היה שם תור של 100 אנשים שביקשו עבודה. הלקוחות הראשונים היו בריבוקס וליפלרנר. די מהר זה התפתח לשלל חברות ישראליות ואמריקאיות שמבצעות את מיקוד החוץ שלהם בסיירה ליאון. ממשאבי אנוש, דרך הנהלת חשבונות, דרך ניהול לקוחות, ועד תמיכה טכנית. זה פשוט נס לראות עשרות אנשים יושבים עם מחשבים באמצע הג'ונגל תחת עצי מנגו ענקים כשהם נותנים שירות מדהים לחברות בכל העולם. אם אתם רוצים לעבוד עם פונקה - אשמח לחבר אתכם עם המנכ"ל. מומלץ! מה שעוד מדהים בחברה הזאת היא שהרווחים משמשים כדי להאכיל 500 ילדים בכל יום. זה באמת הדבר הכי מרגש שיזמתי בחיים שלי ואם אתם מגיעים לסיירה ליאון - אל תפספסו ביקור בפונקה! זה סיפור חיי, בהמשך באו 3 שנים של מאבק למען מדינת ישראל. הבחירה לרוץ בדמוקרטים היתה ממש קשה כי אני עושה המון דברים אחרים. תוסיפו לכל העשיה הזאת 2 בנות, חיילות מדהימות, ובן מדהים, ספורטאי שרוצה לזכות במדליה אולימפית (אחרי שהאחיינית שלי זכתה במדליית זהב בפריז - הוא החליט שעכשיו תורו). ההצטרפות לדמוקרטים נובעת רק ממטרה אחת - החזרת מדינת ישראל למסלול. חברה טובה אמרה לי השבוע שאני רודף אחרי מובי דיק והיא צודקת! אני עקשן, וכשיש לי מטרה מול העיניים אני לעולם לא מרפה! ישראל תחזור להיות מדינה מדהימה. אין לי ספק! הקצב תלוי רק בעקשנות שלנו! תודה עליכם, שיעבור על כולנו לילה שקט! עמי דרור לינק לפרק א' - אשקלון. לינק לפרק ב' - אבטחת אישים. לינק לפרק ג' - קולנוע.show more

לכל אלו שעדיין טוענים שהשופטים בליגה הישראלית "גרועים" או... משתמשים בביטוי "אין להם מושג", אז שוב הוכח אתמול שגם בבמה הגדולה ביותר בעולם בליגת האלופות, שופטים טועים כמו כמו שחקנים, וכמו מאמנים, ואפילו טעויות שעוד יכולות להתברר מכריעות ביותר. המקרה די פשוט, השופט מחדש משחק ושורק, השוער של ארסנל מוסר לבלם גבריאל שתופס את הכדור בידו בטעות כדי לחדש בעצמו. זה פנדל הכי קל בעולם. אבל גם השופט השבדי ניברג, וגם צוות ה-VAR שלו לא עשו כלום. לאחר מכן מאמן באיירן מינכן, תומאס טוכל סיפר שהשופט עוד אמר לשחקנים על המגרש: "זה טעות של ילדים, לא שורקים על זה פנדל". הזוי. תהיו בטוחים שאת השופט ניברג לא תראו יותר מנהל משחקים במפעלים של אופ"א ואולי עונה הבאה הוא יתחיל מהליגה האירופית. שוב, על הבמה הכי גדולה שיש - יש לנו אחלה שופטים בישראל. #ChampionsLeagueshow more

סטטוס חדש בישראל: אזרח-חייל בגלל התמשכות ו״מריחת״ המלחמה בעזה... נוצר בישראל מעמד חדש. מדובר במספר אלפי ישראלים שאינם אנשי קבע שבחרו בחיי צבא על כל המשתמע מכך, אך גם לא נכון לומר שהם ״אנשי מילואים״. זה משהו אחר לגמרי, שמשעבד ולמעשה מקפיא את התקדמות החיים. ** אסביר. עד לפני שנתיים ״מילואים״ משמעו היה: 20-30 יום בשנה, בתאריכים ידועים מראש כך שיכולנו להתכונן ולמצוא פתרונות בצורה שלא תשבש את החיים. פעם בכמה שנים גוייסנו למערכה או מלחמה (אינתיפאדה שנייה, חומת מגן, לבנון 2) בו גויסנו קצת יותר. אבל בגדול—היינו אזרחים נורמלים בסך הכל. בשנות ה20 וה30 שלנו חבריי ואני יכולנו ללמוד באוניברסיטה, לפתח קריירות, להקים משפחות ללא בעיה מיוחדת תוך כדי שירות מילואים ומלחמות (בתנאי שאתה לא נהרג במלחמה). ** היום זה סיפור אחר. זה לא מילואים. - קודם כל מדובר כרגע על מאות ימי מילואים ולא עשרות. - אין צפי לסיום המערכה (לדעתי בגלל ניהול פוליטי מדיני שגוי, אבל זה לא משנה) - הבעיה העיקרית בעיניי: חוסר ודאות. אתה לא יכול לתכנן שום דבר, כי כל הזמן אתה מקבל בלת״מים והפתעות. - הבעיה אינה רק ימי המילואים בפועל, אלא גם ״ימי האזרחות״ שבין שירות לשירות מאד לא יעילים. - איזה מעסיק ייקח אותך כאשר אתה מחזיק צו-8 של חודשיים בעוד כמה שבועות? - כל פעם שאתה יוצא מתעסוקה מבצעית בעזה, לוקח זמן לחזור לעצמך, לחזור לעולם הנורמלי בו אתה משתין באסלה ולא בבקבוק, לעולם שבו אתה יכול ללכת לישון ולא לדאוג שחמאס יירה עליך נ״ט לקיר הבית וכו. - אתגרי הנפש אינם קטנים, כפי שאנחנו רואים. - אשתך (אם אתה נשוי) גם צריכה לשנות לגמרי את מבנה חייה כדי להתאים לחיים ללא בעל,וזה משבש גם עבורה את הקריירה. ** זר לא יבין מה עובר על קבוצת האזרחים-חיילים הזו. אנחנו, אזרחים רגילים, ממשיכים בחיינו, כואבים את החטופים ואת הנופלים, אבל מעשית - אנחנו חיים בצורה נורמלית. והם לא. ** מה צריך לעשות? ראשית, ברמה מדינית להבין שאסטרטגיית המריחה אינה מתאימה לישראל. בישראל אם אנחנו נדרשים למלחמה, צריך להכריע מהר. כך היה תמיד עד עכשיו. בעניין זה, אין לי אמון בהנהגה הנוכחית של ישראל לצערי. שנית, וכל עוד המצב הזה נמשך, צריך להגדיר מעמד חדש ״אזרח-חייל״ ולהתאים את התנאים שלו. למשל, התקופה שבין צו-8 לצו-8 צריכה להיחשב יותר מסתם ״אזרח״ כי המחירים הכלכליים, הנפשיים, המשפחתיים ממשיכים גם בתקופות ביניים אלו. עם ישראל חב תודה עמוקה ל״אזרחים חיילים״ שמחזיקים כמעט לבדם את המדינה על כתפיהם.show more

ברוכים הבאים לשיאו של גל החום. החדשות הטובות: מחר... תהיה הקלה (ל-32 מעלות 😬). החדשות הרעות: ימים כאלה רק יתרבו ויתגברו. נכון חם באוגוסט. אבל הנה תראו מה קרה למספר הימים מעל 35 מעלות בעשור האחרון. עלו ביותר מ-23 ימים לשנה יחסית לעשור שבין 1970 ל-1980. כל מה שמדענים הזהירו ממנו - קורה מהר יותר וחזק יותר. כאן בישראל זה מגיע עם שכיחות מוגברת של שריפות, סכנות לבריאות ולחיים. מחקרים מראים שבישראל מתים 45 איש בממוצע במהלך גל חום. גם אירופה בוערת, ואנחנו רק בתחילתה של שנת אל ניניו שצפויה להראות אירועים קיצוניים בכל רחבי העולם. אין לנו זמן להכחיש את הנתונים או להתווכח עם המדע. הזמן לפעול הוא עכשיו. תודה לפלטפורמת שינויי האקלים הישראלית של אוניברסיטת בן גוריון על הנגשת הנתונים The Climatist || האקלימיסט המכון הלאומי למדיניות אקלים וסביבהshow more

פסאיל, בקעת הירדן. בין השדות והשקט המדומה, מוחקים בית.... ישבנו איתה הבוקר סיון ואני . הבית כבר איננו. הפצע עדיין טרי. אתמול, בתשע בבוקר, הגיעו חיילים עם בולדוזרים. בלי התראה. בלי זמן. בלי רחמים. היא התחננה. רק לפתוח את הארונות. להוציא את הבגדים החדשים שקנו לעיד. כמה דברים אישיים. משהו. הם הסתכלו עליה ואמרו לה: ״עופי מפה, בת זונה״ ולא נתנו לה לקחת כלום. כל הארונות עם הבגדים החדשים, עם הקוסמטיקה והטואלטיקה,עם החיים עצמם נקברו מתחת להריסות. והיום אנחנו יושבים איתה בפסאיל. והבן שלה מוחמד יושב לידנו ומספר. אחרי שהחיילים הלכו מתנחלים הגיעו עם העדר. לא במקרה. כדי לייצר חיכוך. כדי להצית. הם דחפו את הילדים, את מוחמד ואת אחמד, אח שלו. ואת מוחמד דקרו בעין עם משהו חד. והם לא הגיבו. לא כי אין להם כעס. לא כי אין להם כוח. כי הם למודי זיכרון . תגובה אחת שלהם, והמחיר יהיה בלתי אפשרי. זה לא חריג. זו השיטה: הצבא מגיע ראשון להרוס. המתנחלים מגיעים אחריו לרקוד על הדם ולתקוף. ואם הקורבנות יעזו להתגונן המערכת כולה תתעורר רק נגדם. כך נראה נישול. כך נראית אלימות עם חסינות. כך, צעד אחרי צעד, מוחקים חיים ומצפים שהם גם ישתקו. ועכשיו, בזמן שאנחנו יושבים כאן, המתנחלים שוב פה. עם עדר פרות. עם מוזיקה ישראלית. מפגינים נוכחות חוגגים עוד ניצחון ואני , על חורבות הבית הזה, מקיימת לי הפגנת יחיד.show more

ישנו פתגם עתיק וחכם מאין כמותו שקובע כי "לפני... שבר גאון, ולפני כישלון גובה רוח", אך נדמה שבמקרה של מועדון הכדורגל בית"ר ירושלים, המעורבים כלל לא טרחו לפתוח את ספר משלי, קל וחומר ליישם את הכתוב בו. כאדם שרואה בספורט הרבה מעבר לסך חלקיו, אלא ממש מוסד פדגוגי שאמור להקנות ערכים לחברה, אני פשוט מזועזע. ואין לי מילה אחרת, מזועזע עד עמקי נשמתי מהמחזה הראוותני, השחצני והכה-מיותר הזה. כדורגל, רבותיי, איננו רק 22 שחקנים שרצים אחרי כדור עור (או חומר סינתטי בימינו). כדורגל הוא בית ספר לחיים. הוא אמור לחנך למוסר, לענווה, לכיבוד היריב באשר הוא יריב. וכאשר אני צופה בסרטון הזה, שבו שחקנים ואף אנשי צוות שאמורים להוות את המבוגר האחראי, עומדים ביהירות שכזו ומסמנים בצורה כה וולגרית והפגנתית "שלוש נקודות בכיס", אני שואל את עצמי בחרדה קיומית: לאן הגענו? היכן התהום המוסרית שבה נעצר? הרי זהו זלזול בוטה, יריקה ממשית בפרצופו של הספורט המקצועני, וביזוי הערך המקודש של ה'פייר-פליי'. זוהי יוהרה שאין לה מקום במחוזותינו, חוסר קולגיאליות משווע המעיד על פגם חינוכי עמוק. והנה, הקארמה לא איחרה לבוא. ואיזה שיעור כואב! מכבי חיפה, במקום להתעסק בסימונים מטופשים, פשוט ענתה להם במגרש. 3 שערים ברשת שלהם, זה בדיוק ה״3״ שהם היו צריכים לקבל. קצת צניעות, חברים. במקום ״3 בכיס״, קיבלתם 3 ברשת, ואת זה שום הצגה לא תתקן. זה פשוט מזעזע לראות שמועדון כמו בית״ר ירושלים, מתדרדר להתנהגות שכזו. ככה לא מחנכים דור עתיד, ככה לא בונים תרבות ספורט. במקום חגיגות מוקדמות ופאתטיות, הייתי מצפה מהם לעשות בדק בית עמוק ולהבין שכדורגל משחקים 90 דקות, ושאף ניצחון לא מובטח עד השריקה האחרונה. פשוט בושה. ולא, אל תגידו לי עכשיו בקריצת עין 'נו, זה רק כדורגל, אלו אמוציות של משחק'. לא ולא! אינני מוכן לקבל את התירוץ העלוב הזה. זוהי סימפטומטיקה מובהקת של מחלה עמוקה יותר של חוסר כבוד ורברבנות יתר. אני, לו הייתי יושב בהנהלת בית"ר ירושלים ברגעים אלו ממש, הייתי מזמן את כל המעורבים בדבר לוועדת משמעת פנימית, קונס אותם, ומחייב אותם להעביר סדרת סדנאות חינוכיות במחלקות הנוער על חשיבות הענווה בספורט. כי ההתנהלות הזו, תסלחו לי על הבוטות, היא פשוט פשיטת רגל ערכית ואתית. הקארמה במקרה הזה לא הייתה רק צירוף מקרים מיסטי או סטטיסטיקה שהתיישרה, היא הייתה זעקתה של אלת הספורט המהוגן, שלא יכלה לשאת את עזות המצח. אני קורא מפה לכל ילד שצופה באקט הנלוז הזה: אל תהיו כאלה. לעולם אל תהיו כאלה. תהיו צנועים, תעבדו קשה, הרכינו ראש, ותנו אך ורק לתוצאות הסופיות לדבר בעד עצמן. בושה וחרפה, אין לי מילים אחרות, פשוט בושה וחרפה, אליפות אתם רוצים? אתם לא צנועים.show more

מישהו כתב לי שהוא רוצה לבחור בי אבל שלא... התבטאתי על עמדות מדיניות. עניתי לו שיש לי מאות ציוצים על עמדות מדיניות, וראיונות בתקשורת, אבל שהסיבה שהוא לא נחשף לזה, היא כי הפיד מציף לו את ענייני הדת מדינה ויחסי חרדים-חילונים שהם פי מאות מונים יותר מעניינים את הישראלי הממוצע. אבל זה לא אומר שזה לא חשוב. זה מאד מאד חשוב עבורי ועבור ישראל. למעשה, כאשר התגבשה המסגרת של הדמוקרטים, התעמקתי ושאלתי - מה התכנית המדינית שלנו? יש למישהו משהו כתוב? ושמעתי כל מיני אמירות באוויר על זה שצריך פשוט ״לקדם תהליך מדיני״. וזה לא הספיק לי. אז העמקתי בנושא עם חברתי חכ״ל אמילי מואטי, פגשתי בזכותה גם את אולמרט, קראתי כמובן את ספרו וגם את הספר שכתבה שרת החוץ האמריקאית קונדוליזה רייס שהתייחסה לאותה התקופה של מו״מ. התעמקתי בהצעה המדינית שנתן אולמרט לאבו מאזן בשנת 2008 ובעבודה שעשתה שרת החוץ לשעבר ציפי לבני, והבנתי שברגע שאנחנו נהיה בממשלה, נצטרך לדחוף את ראש הממשלה להמשיך את התהליך המדיני לשלום על בסיס קווי היסוד של אולמרט שהיו הרציניים ביותר שנתנה ישראל לשכנים שלנו. ההסכם אמנם לא נחתם, ומאז תום הקדנציה של ״קדימה״ לא היה מו״מ רציני יותר. אך מזכר ההבנות שהעביר אולמרט בין חילופי השלטון של בוש ואובאמה עדיין רלוונטי. וזו הנקודה שממנה עלינו להמשיך. וצריך לזכור - ההתנחלויות הן כפייה דתית, והיעדר הסדר מדיני היום הוא כפייה דתית במסגרתה אנשים עם תפיסות כיבוש הארץ, שליטה בעם אחר ועליונות יהודית לא רוצים הסדרים מדיניים כדי להתנחל. וזה התפקיד שלנו בדמוקרטים להגיד לכל ראש ממשלה שיהיה שאי אפשר לבעוט בפחית הזו במורד הרחוב לנצח. אין פיתרון אחר חוץ מ-2 מדינות לשני עמים. Emilie moatti אמילי (חיה) מואטי 🇮🇱 ציפי לבני Tzipi Livnishow more

עודד רונן: קשה להתרומם מאז הבימה. לא רק בגלל... האלימות עצמה. המכות, הדחיפות, ההטחות לרצפה, הגרירות, אלא בגלל מה שזה חשף. ב 1.3.23 בעזריאלי מול סוויסה, נפלה לנו לבנה על הראש. אנחנו כעת האויב, ואחרי זה כמעט שנה של אלימות ברחובות. ואז, השביעי. היה משהו בשביעי, שהשחית את מושג הגוף, יותר משכל סיוט יכל לדמיין. זה קרה לכולנו, לכל החברה הישראלית, גם לשוטרים. זה סימן לי את הסוף של הדבר הזה. לא כי הייתי תמים, אלא כי היה לי ברור, שהחברה שלנו כבר לא תוכל לשאת אלימות פיזית כזאת, מבפנים כלפי פנים, אחרי מה שאותם אנשים חוו, וכתוצאה מזה, כולנו. ראינו את הקץ הזה ביחד, נותר רק לצעוד אחורה משם. לא יכלתי לנשום כשראיתי את השוטרים מרביצים למשפחות חטופים, מג”ב נכנסים באלימות לתוך הפגנות החטופים. כדי להפריד מה. את המשפחות מהאהובים שלהם בשבי? היינו מזועזעים, אבל לא זזנו מהמקום. היה משהו במאבק להשיב אותם, שהיה כל כך קדוש, כל כך דחוף, כל כך ברור, שהשוק מהאלימות פשוט לא היה הדבר הכי חשוב. החטופים במנהרות היו הדבר היחיד שחשוב, וכל השאר התבטל. כשהם חזרו, הבנתי שנסגר פרק. שנת בחירות עם חוקים משלה - לכלוך עלינו, גזלייטינג ברמה אולימפית, רדיפות, ביזה, שחיתות, מלחמות להסחת דעת, חנינה, וההמצאה החדשה, כנופיות רחוב שהמשטרה נותנת להן גב. אבל לא דמיינתי שנגיע לרגע שבו המשטרה עצמה נראית כמו כנופיה שכירת חרב. מה שהכי שובר אותי בהבימה, זו ההבנה שזאת לא תגובה למה המפגינים עשו או לא עשו. להפך. המטרה הוכרזה מראש. להביא אלימות שלא לקוחה מעולם בני האדם, לאנשים הכי ישרים שעוד יש פה. להביא אותה בצורה שתהמם אותנו. שתשתק אותנו. וכאן האפלה האמיתית. משטרים אפלים לא עובדים בצורה ליניארית. אם תעשו כך וכך, נגיב כך וכך. אם לא תעשו כך וכך, לא נגיב כך וכך. הם שוברים את הקשר בין סיבה לתוצאה. גם אם תתנהג יפה, גם אם תעמוד בשקט, נפוצץ אותך במכות. אין היגיון, אין חוק, אין איך להישמר. הכי טוב שלא תצא מהבית. ממליצים לך שלא תבוא. חבל עליך. חשבנו שהמציאות הנוכחית שלנו היא מלחמה מופרעת עם איראן. לו היו אומרים לנו לפני שנה, במרץ תהיו במלחמת איראן 2, היתה נשמטת לנו הלסת. חשבנו שהחיים שלנו הם טילים התפצלויות בשמיים מקלטים התראות בניינים הרוסים חוסר שינה הישרדות. אבל זה בכלל לא הסיפור. מה הם בישלו, בזמן שאנחנו רצים למקלט, זה הסיפור. מה עשו מתחת לפני השטח, בזמן שכולנו הסתכלנו למעלה. כמו בתחילת המלחמה, כשהעם רצה את החטופים, הם גיבשו תכנית איך להפריד בין המשפחות, איך להפוך את המאבק ל-“שמאל”. זה היה הסיפור. כשה-6 נרצחו וכולנו התמוטטנו בפנים, הוא ישב עם סוכני קטאר בלשכה וסיכמו איך להדליף ולטרפד. זה היה הסיפור. השוטרים והמג”בניקים, חלקם בני עשרים, היו עם עיניים פקוחות אך המבט כבוי. מסתכלים על בן אדם, ומתחילים לחשב. איך נכאיב לו, איך הכי טוב שנעיף אותו לקרקע, נשתק אותו. קור. דיוק. טכניקה, עיניים קרות. האנושי נמחק. זה הוסבר, הוכן, תורגל, במשך הרבה זמן. זה הסיפור שלנו. לא איראן, לא אנשים שמתים בערים מטילים באמצע היום. המטרה של המשטרה בהבימה היתה אחת: ציד. אנחנו בסרט עתידני שבו צדים את האזרחים. ההלם לא איפשר לי לתפקד, ואני יודע שאני לא היחיד. ולצידו ידיעה פנימית שקטה וברורה. אנחנו כבר לא האזרחים המסכנים של תחילת 2023. אנחנו נכנסנו מתחת לאלונקה בכל תא בגוף שלנו. אנחנו אלה שנלחמנו על החטופים. לא יכלנו לנשום, לא יכלנו לישון, לא יכלנו לחיות. הגוף שלהם נמק במנהרות ולא יכלנו לשאת את זה. זה מי שאנחנו. קדושת הגוף. קדושת היחיד. קדושת החיים. אם ניאלץ לשחק, נשחק. אבל לא כקורבנות. העומק שלנו, הרוח שלנו, הגיעו לקודש הקודשים של האנושיות. שם אנחנו. בימים אפלים, שלרגע את זה לא נשכח.show more

למה הלכתי להופעה של שמוליק סוכות, למרות שאני לא... מכיר אף שיר שלו? לפני חודשיים ראיתי פרסום על הופעה של פעם בדור, פרחי מיאמי חוזרים להופיע אחרי 30 שנה, ויופיעו בבריכת הסולטן יחד עם מרדכי בן דוד ושמוליק סוכות. למי שלא מכיר, פרחי מיאמי היתה להקת ילדים אייקונית בשנות התשעים, וכילד דיקלמתי את כל השירים שלהם בעל פה. ההופעה מותגה כערב איחוד מרגש ונוסטלגי, בשילוב הופעה של מרדכי בן דוד, המלך הבלתי מעורער של המוזיקה החסידית מאותן שנים. אז אתמול נסענו לירושלים בהרכב מלא, יחד עם אחים שלי והבנים שלהם (כן, ההופעה היתה ׳לאבות ובנים׳, בהפרדה). בדרך הקשבנו שוב לכל הלהיטים הגוזלים של פרחי מיאמי, בהתרגשות וציפייה לראות אותם שוב מפזזים על הבמה. אחרי איחור של שעה וחצי, ההופעה התחילה עם שירים של שמוליק סוכות. נו טוב, חשבתי לעצמי, הביאו אותו כזמר אורח ויתנו לו לשיר קצת כמופע חימום. שעה וחצי לתוך המופע, כבר היה ברור שהפרסום היה שקר אחד גדול, לא מופע של פרחי מיאמי ולא שם מרדכי בן דוד, אלא הופעה של שמוליק סוכות, והשאר משמשים בקושי כקישוט. עכשיו, שלא תבינו לא נכון, אין לי בעיה עם שמוליק סוכות, הוא שר יפה, חלק מהקהל אפילו הכיר את השירים שלו ושר איתו, רק לא בשביל זה באנו. ובסוף, כשסוף סוף פרחי מיאמי חזרו לבמה עם מופע בשילוב בוגרי הלהקה המקורית, המופע פשוט הופסק על ידי המשטרה, כשהסתבר שהמפיקים התחייבו לסיים את המופע לפני השעה 23:00, אבל חשבו שהם בשטיבל של זכרון מוישה ויכולים למרוח את כולם. אז מעבר להפקה הכושלת, ולמחשבה של אמנים שהם יכולים לעשות מהקהל צחוק, היה כאן משהו אחר, כי השירים של פרחי מיאמי שהיו להיטים בשנות התשעים, כבר לא נשמעים אותו דבר ב 2026, וההתפרצויות של ירחמיאל ביגון למרכז הבמה כבר לא נראות אותו דבר כשהוא זקן בן 70 עם קול צרוד, ואפילו מרדכי בן דוד כבר לא מלהיב ומרגש כמו שהיה. או שבעצם, זה בכלל אנחנו שהתבגרנו.show more