מהנעשה בירושלים בסתם ערב של חולין: קודם התוצאה ואז... הסיבה. אין על המתיקות והחוםshow more

מור זר קצנשטיין: "קודם כל, לנשים באינסטינקט שלהן, אין... אינסטינקט של שליפת נשק". השבעה באוקטובר הוכיח שמורן צריכה להתנצל על האמירה הזו בפני כל הנשים שנלחמו בשבעה באוקטובר.show more

שר האוצר בצלאל סמוטריץ’ נפגש עם שגריר ארצות הברית... בישראל מייק האקבי: ״ידיד אמת של ישראל״ שר האוצר בצלאל סמוטריץ’ נפגש היום (חמישי) עם שגריר ארצות הברית הנכנס, מייק האקבי, במשרד האוצר בירושלים. הפגישה עסקה בהעמקת שיתוף הפעולה הכלכלי בין המדינות, חיזוק היחסים האסטרטגיים, וקידום יוזמות משותפות בתחומי החדשנות, התשתיות וחיזוק ההתיישבות. שר האוצר בצלאל סמוטריץ׳: למדינת ישראל אין חבר טוב ממך. אתה שותף לדרך, לאמונה ולערכים. אני מצפה להעמקת הקשרים בין ירושלים לוושינגטון וביסוס הברית הכלכלית והמדינית שבין ישראל לארה”ב. מדינת ישראל במלחמה מול הרוע המוחלט של חמאס דעאש בעזה. אני מבקש להודות לממשל טראמפ על העמידה האיתנה לצידה של ישראל והמחויבות הברורה להשבת 58 החטופים הביתה.show more

בואו נעשה עמית לסגל לעמית סגל: תועמלן הביביזם לגלג... אתמול ואמר – בחדשות 12 – ש-"רשמנו לפנינו שביחד של בנט ולפיד ברחו מההצבעה על פסילת רע"מ והרשימה המשותפת". אז קודם כל, "ביחד" היא לא סיעה שמיוצגת בכנסת הנוכחית, בנט לא חבר כנסת, ואין לו שום קשר לאירוע, ומי שלא הצביעו אתמול הם נציגי יש עתיד. אבל למה לא לטנף על בנט אם אפשר. שנית, השופר בעל הזיכרון המאוד סלקטיבי הזה כנראה שכח, אבל לפני בחירות 2022 *כל* סיעות הקואליציה הנוכחית (אז סיעות האופוזיציה) ברחו מהאולם לפני ההצבעה על פסילת... בל"ד. כן כן, בל"ד. הליכוד, הסמוטריצ'ים והרוטמנים, החרדים ואפילו בן גביר – כולם נמלטו מההצבעה. ואז, בשנת 2022, היתה אשכרה אפשרות לפסול את בל"ד כולה, משום שהיא רצה ברשימה נפרדת. *כל* נציגי הקואליציה הנוכחית זחלו אל מחוץ לאולם, כי פסילת בל"ד – שסגל רואה בה מפלגה תומכת טרור – לא שירתה אז את האינטרס הפוליטי של בנימין נתניהו. אלילו של סגל העדיף שהרשימה הזו תרוץ, מתוך ציפייה שהיא לא תעבור את אחוז החסימה ותבזבז קולות, גם במחיר של "הגנה על הדמוקרטיה" ושאר בולשיט. כך שאם לסגל יש טענות על "הפקרות" ומתן אפשרות ל-"תומכי טרור" להיבחר לכנסת, אני מציע שיתחיל באחד בשם בנימין נתניהו. כדי להיות שוב ראש ממשלה, הנוכל הזה ימנה גם את הגופה של נסראללה לשר הביטחון. וסגל יגיד אמן.show more

אני נשבע! אני נשבע! אני נשבע! כך, בקול רועם... המרעיד את אבני הבזלת והגיר, זועקים לוחמי צה"ל מדי מחזור גיוס מול הכותל המערבי. זוהי השבועה המקודשת לשרת את המדינה, להגן על העם ולמסור את הנפש למען נצח ישראל. והיום, גם אנחנו נשבעים! מול הניסיונות החוזרים ונשנים של בג"ץ להפוך את המקום הקדוש ביותר לעם היהודי לזירה של ניסויים חברתיים ופרובוקציות. אנחנו נשבעים כעת שלא נאפשר לאף גלימה משפטית לפגוע בקודש הקודשים. שבועת הלוחמים בבוץ של עזה לא תירמס על ידי החלטות מנותקות במסדרונות הממוזגים בירושלים. "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ" חז"ל לימדונו שמהכותל המערבי מעולם לא זזה שכינה. זהו סלע קיומנו, נקודת האפס של הזהות שלנו, ולא "נכס ציבורי" שנתון לחלוקה אדמיניסטרטיבית של השופט יצחק עמית וחבריו. בעוד אריות ישראל כותבים בדם ותפילה את הפרק הבא בדברי ימי האומה בחאן יונס ובצפון, בג"ץ מנסה לבצע "פיגוע תודעתי" בליבה הפועם של היהדות. זוהי עזות מצח שופטים שלא הזיעו רגע אחד בשוחות של הזהות היהודית, מתיימרים "להנדס" את הקדושה ולכפות ערכים ליברליים זרים על מקום ששרד חורבן וגלות. הסירו את ידיכם מקודש הקודשים הכתובת על הקיר, והיא נכתבת בידי הלוחמים שחוזרים מחזית. הכותל אינו שייך לבג"ץ. אין לכם מנדט היסטורי ואין לכם זכות מוסרית לגעת בציפור הנפש של העם. בזמן שחיילים זועקים "שמע ישראל" אל מול פני האויב, הניסיונות שלכם לזרוע פירוד ולהחליש את החומה הרוחנית שלנו ייענו בחומה בצורה של התנגדות יהודית גאה. יש גבול שאין לבג"ץ זכות גישה אליו והגבול הזה עובר בין אבני הכותל. שבועת הלוחמים והעם חזקה מכל פסק דין דורסני. לא נשתוק ולא ננוח עד שקודש ישראל יובטח לדורי דורות !show more

בערב אחד, באורח כמעט פלאי, קיבלו כל כתבי המשפט... והמשטרה מבול של ציטוטים מתוך חקירתו של בצלאל זיני. נזכיר: זיני חשוד בהברחת סחורות לרצועת עזה, בעיקר טבק וסיגריות, בהיקף מוערך של כ-350 אלף שקלים. לפי הודעת השב”כ, הסחורות הוכנסו לרצועה והגיעו לידי חמאס, שהפך אותן לרווח של מאות אלפי שקלים. זו הסיבה שבגינה החליט פרקליט המדינה להוסיף לכתב החשדות סעיף חמור של סיוע לאויב בזמן מלחמה. לצד זיני ישנם למעלה מעשרה חשודים נוספים. ואולם, באותו ערב לא דלפו ציטוטים מחקירותיהם. ואם כבר הופיע קשר כלשהו בציטוטים שפורסמו, הוא היה כזה שמחבר אותם ישירות לבצלאל זיני. אז מה עומד מאחורי מבול ההדלפות הפתאומי נגד זיני? התשובה היא קמפיין מתוזמן, שמטרתו לפרק אותו נפשית ולהוביל אותו להודות בחשדות החמורים המיוחסים לו. בשפה המקצועית קוראים לזה לחץ חקירתי. שלא תטעו: אני עיתונאי שמתפרנס מהדלפות. אבל קשה להתעלם מהקשר הישיר בין היקף הפרסום לבין העובדה שרק שם אחד, זיני, מייצר רעש וכותרות. זה איננו אירוע חדשותי תמים. זהו קמפיין מתוזמן, אירוע שנועד לפרק את זיני ואת משפחתו, ״שבמקרה” אחד מבניה הוא ראש השב”כ. חמישה עשר חשודים מיוצגים בידי עורכי דין, ושומעים מהם מסר דומה: “אתם לא הסיפור. אתם לא מעניינים את החוקרים. יש שם אחד ברשימה. אליו צריך לכוון את האש. אם תשרפו אותו, תצאו עם פחות כוויות”. זהו קו ההגנה שנבנה, והוא הולך ישירות על הראש של זיני.show more

זה רגע קטן אבל כזה שמספר סיפור שלם. אמא... של רני גוילי, טליק, עומדת ברגע הכי כואב שאמא יכולה לעמוד בו. אחרי שנתיים וחצי של ציפייה, תפילה, חרדה וגעגוע היא מקבלת את בנה חזרה לקבורת ישראל. ובמעמד הזה, במקום זעם, במקום האשמות, במקום מרירות היא בוחרת באצילות. בהכרת תודה. בכבוד. בענווה. ואז, כשההצהרה כבר נגמרה לכאורה, כשהמצלמות עוד דולקות והמיקרופונים עוד פתוחים יוצא ממנה משפט אחד, טבעי, פשוט, אנושי: ״רוצים קפה? תעלו אלינו לקפה״. בלי הצגה. בלי פוזה. בלי חשבון. משפט קטן שמגלה עולם שלם. בית שמלמד לראות קודם את האחר, גם כשהלב מרוסק. בית שמחנך לנתינה גם בתוך האובדן. בית שבו כבוד, דרך ארץ ואהבת אדם הם לא סיסמאות הם אורח חיים. וברגע הזה, אתה מבין: רני לא גדל במקרה להיות מי שהיה. הגבורה שלו לא נולדה רק בשדה הקרב היא נולדה בבית. בבית שבו גם ביום הכי כואב, הדלת פתוחה, הקפה מוכן, והלב למרות הכול עוד חושב על מי שמולו. יהי זכרו ברוך.show more

נעים קאסם: "עכשיו שהגענו להפסקת אש, עכשיו צריכה להיות... הנסיגה על בסיס טבלת זמנים. אין ברירה לישראל אלא לסגת לחלוטין, מכל שטחי לבנון, ולא לשמור שום חלק ממנה בשום מצב, וליישם את חמש הנקודות - עצירת התוקפנות באוויר,ים ויבשה באופן מלא, נסיגה ישראלית והתפרסות של צבא לבנון, שיבת האסירים, שיבת התושבים עד לגבול ושיקום. חמש הנקודות הללו הן הזכויות שלנו שצריך ליישם. ישראל תיסוג וצבא לבנון יתפרס לבדו בדרום לבנון, ועל בסיס האמון ההדדי נשתף פעולה עם צבא לבנון עד הסוף כמו שעשינו קודם. ישראל לא קשורה למה שנסכים לגביו ברמה הלבנונית הפנימית, וצריך לאסור עליה להתערב או שתדע - אסור לה לדעת מה נעשה בעתיד. צריך למנוע ממנה את ההתערבות. עכשיו יש לשלטון הפוליטי בלבנון ערבות עם ניסיון, ערבות שנקראת ה'התנגדות'. ההתנגדות המכובדת ביותר ששברה את גאוותן של אמריקה וישראל, ומנעה מישראל להשיג את מטרותיה. אנחנו אומרים להם - תפיקו תועלת מההתנגדות כדי לעמוד מול ההאתגרים". הנוכחים באירוע שבו קאסם נואם מרחוק נפרדים ממנו בקריאות "לפקודתך, יא קאסם" עומר שחר • Omer Shahar • عمر شحرshow more

למה בעצם בן גביר לא רוצה להתאחד עם סמוטריץ'?... יש המון הסברים מהימים האלה, "עוצמה יהודית" חזקה, סמוטריץ' מוריד להם מנדטים ועוד כל מיני הסברים/תירוצים. אבל אם רוצים להבין עמוק את נפש הבן גביר הסתכלו בסרטון הזה ממנו אפשר להבין משהו עמוק יותר: ערב סגירת הרשימות לבחירות מועד ג' ב-2020. הרב רפי פרץ, אז יו"ר הבית היהודי, נעתר לאחר לחצים עצומים מצידו של נתניהו להתאחד (נשמע מוכר?) עם בן גביר. חתם, לחצו ידיים וכל שנותר הוא להגיש את הרשימה המשותפת. אל ששעה לפני סגירת הרשימות הכל התהפך! נפתלי בנט (אז יו"ר מפלגת ימינה) הודיע שעם בן גביר הוא לא יושב באותה מפלגה ואם פרץ מביא את הנידוניה הזאת אז אין חיבור. פרץ נשבר, שבר את המילה לבן גביר, חתם על איחוד עם בנט וגלגל את בן גביר במדרגות הכנסת. בן גביר לא נכנס לכנסת במערכת הבחירות הזאת. מי שישב ליד רפי פרץ באותו לילה היה בצלאל סמוטריץ'. בן גביר הרגיש אז ובצדק הכי דחוי, הכי הילד שאף אחד לא רוצה להיות לידו. סמוטריץ' לא השפיע על פרץ לעשות אחרת ולבסוף התחבר עם הרב רפי פרץ לאיילת שקד ונפתלי בנט. בן גביר לא שכח ולא סלח ועכשיו כשידו על העליונה והליכוד (שלא הציל אותו אז ב-2020) מתחנן בפניו להתאחד עם סמוטריץ' הוא לא יסכים לכך בקלות ויעשה להם את המוות, עד שיישבר או עד שהליכוד יצטרך לדאוג לסמוטריץ' לבדו. הדלת הזאת שנסגרה בפניו של בן גביר ב-2020 ע"י לא תפתח בקלות, עכשיו ב-2026. שבת שלום.show more

את המילים הבאות כתבתי באופן אישי ומלב כואב לחברתי... האהובה, חברת פורום "שותפות לשירות", ולאחר מחשבה - החלטתי לשתף אותן גם כאן, תוך השמטת שמה: חברתי האהובה, מאז אתמול, מתנגנים בראשי דבריו של הרב (והשר והח"כ לשעבר) שי פירון, שבמקרה שמעתי בראיון רדיו בדרך לירושלים. הוא נתן הסבר חדש-ישן למילים: "איש הישר בעיניו יעשה", וכך אמר: זה מצב בו כל אחד חושב שמה שהוא עושה - זה הישר, ומה שהאחר עושה - זה העקום... חברה אהובה שלי, מי כמוני מכירה את התחושה הקשה שנגרמת מהאשמה אישית פומבית, ודאי מהלבנת פנים. אין ספק, שעדיף מאד לנהל ויכוחים ומחלוקות באופן ענייני בלי להכנס כלל להאשמות אישיות, ודאי לדה-לגיטימציה ולהלבנת פנים, בראש כל חוצות. באמת שאני מצרה מאד על שכך את מרגישה בימים האחרונים. אבל כמה חבל, שמי שסובל מכך - לא מבחין שהוא עושה אותו דבר ממש לאחרים, שוב ושוב ושוב, מבלי משים, ואולי אף בהיתר וכמצוה ממש, שהרי הם (האחרים) בסה"כ מונעים מאינטרסים זרים, ולא בוחרים בחירה שונה משום שזו דעתם באמת. להם, לאחרים, לא אכפת מבטחון המדינה. ולכן מצוה לכתוב מילים קשות אלה במודעות ענק ליד תמונותיהם. כי כאלה הם. הם מעדיפים את המשתמטים על המשרתים (בני משפחותיהם, כן?), והם מתכוונים להצביע בעד החוק כי הם נגד הלוחמים. לכן מצווה-רבא לפרסם את תמונותיהם ברבים עם כותרות קשות ומזעזעות כאלה, עליהן חתום הארגון שאת חברה בו. זו לא דלגיטימציה, ולא הלבנת פנים. זה לגמרי תקין, כי להם באמת לא אכפת מבטחון המדינה, וגם כנראה אין להם רגשות בכלל... הם בכלל לא סופרים את השכנים שלהם, ולא מסתכלים להם בעיניים, אלא מקבלים החלטות מתוך אטימות-לב וחוסר אכפתיות. לכן צריך לעמוד ליד בתיהם כדי *ש"יסתכלו בעיניים" ורק אז כנראה יבינו*. הרי לא יתכן שהם מכירים את קשיי המילואים מתוך בתיהם פנימה. הם חייבים שהשכנים יסבירו להם... אה כן, והם בכלל בוגדים בערכי הציונות הדתית, ולא מבינים כמה נכון וכמה ערכי וקדוש שגם תלמידי חכמים יתגייסו לצבא. (אצלם בבית הרי אין חיילים שהם גם לומדי תורה. או שיש, והם בוגדים בהם?) הם בוגדים בערך הזה, ולכן חובה להוקיע אותם כבוגדים. כי הרי לא יתכן שהם חושבים בדיוק כמוכן, מכירים בערכה העצום של מלחמת מצוה, ומבינים כמה חשוב שגם החרדים יתגייסו, ורק יש להם דעה אחרת לגבי השאלה: איך לעשות זאת באופן מועיל ויעיל. לא יתכן שהדעה שלהם נובעת מאותם ערכים וחותרת לאותה מטרה, אבל מנתחת אחרת את הדרך הנכונה להגיע אליה. לא יתכן שגם הם השקיעו (לפחות כמוכן) ימים ולילות בלימוד הנושא והגיעו למסקנות אחרות משלכן. הרי כל הידע וכל יכולת הניתוח נמצאים אצלכן בלבד. ולכן אין ספק שמדובר כאן בלא פחות מ"בגידה"... כל זה נכון, כמובן, גם לשאלת המשקל שניתן לייחס לרצון להאריך או לקצר את ימי הממשלה: אצלכן כמובן השאלה הזו לא תופסת משקל כלל, אתן שוקלות שיקולים ענייניים בלבד, מתוך לימוד מעמיק של הנתונים, יראת שמים ודבקות בערכי הציונות הדתית. לכן אסור לייחס לכן שיקולים כאלה. זה ממש מעליב. האמת? אני מבינה את העלבון הצורב על עצם העלאת הנושא הזה כאלמנט דומיננטי שמשפיע על עמדתכן ופעילותכן. אבל אצל האחרים, שלהם כמובן אין אף אחד מאלה: לא ערכי הציונות הדתית, לא יראת שמים, לא יכולת העמקה בנתונים ובטח לא רצון או יכולת לשקול באופן ענייני את המטרה: לגייס כמה שיותר צעירים חרדים לצה"ל, אצל האחרים האלה השיקול היחיד הוא אריכות ימיה של הממשלה. הם אחרים. ואפשר וצריך גם להאשים אותם בכך. בניגוד אליכן. זה גם לא מעליב אותם, כי זו פשוט האמת, ואין אחרת, ולכן צריך להזכיר זאת שוב ושוב. חברתי היקרה מאד, בדיוק כמוך, גם אני הופתעתי מכל הידיעות התקשורתיות על נועה מבורך שאני לא מכירה בכלל, ומכל השיח וההתנהלות סביבה בימים האחרונים. אבל אני גם מופתעת והמומה כל שבוע מחדש מהשאלה שבראש המודעה שלכן: "אכפת לכם מבטחון המדינה?" ותחתיה תמונות של אנשים שעושים לילות כימים למען בטחון המדינה. שנשכבו על הגדר למען בטחונה. שהחלטות חשובות על בטחון המדינה התקבלו בזכותם!! זה לא מפריע לך? חברה יקרה שלי, אני בעד להרפות מהאשמות אישיות ומקמפיינים נשכניים. לעשות לשם שמים. ולקבל שגם אחרים עושים לשם שמים, במסירות ובאחריות גדולה, בחשיבת עומק, ומתוך ולמען אותם ערכים ממש. צריך לנקות לא רק את השיח, אלא גם את הלב. כשמטילים רפש -חושבים רפש. ואז אי אפשר לנהל דיון ענייני. כי כל הזמן ב back-mind חושבים שהח"כ שמולכם סתם מתנהל פוליטית, בטחון המדינה לא חשוב לו, הוא סתם אינטרסנט ורדוד. אז אין כבוד ואין הקשבה ואין שיח אמתי. אני בעד לדון לגופו של ענין. בנקיון לב ודעת. בהקשבה, בהערכה הדדית, ובהבנה שאפשר גם לא להסכים, ושגם דעה שונה משלכן היא לגיטימית ועל כן לא ראויה להכפשה.show more

פרק רביעי ואחרון - חינוך ועוד חינוך. (לא לפספס)... יש לי קרוב ל-10 מליון תלמידים בעולם - זה מספר מטורף. בתחום הזה אני תמיד מרגיש שיש לי פיצול אישיות. בהודו ובסין אני ממש סלב מטורף בתחום החינוך. תלמידים טסים במשך שעות רק כדי לפגוש אותי, ולהצטלם איתי. כאן בישראל אני מצטלם בהפגנות וליד תחנות משטרה. הזוי! לפני עשור לערך עברתי עם המשפחה לסין והקמתי שם חברה בשם ליפלרנר. השותף שלי היה סיני. המשקיעים היו מכל העולם. כל העובדים שלי דיברו בעיקר מנדרינית. (אני אמנם יכול לגמגם מנדרינית אבל זה בעיקר מביך). המוצר של ליפלרנר היה תחרות תכנות שבמהלכה הילדים לומדים לתכנת. במקביל כתבתי ספר על חינוך יהודי וסיני שנמכר בעשרות אלפי עותקים בסין. רוב זמני הושקע בהרצאות. בהרצאה הכי גדולה שלי השתתפו 150,000 אנשים. תכלס, הייתי השגריר הכי טוב שהיה לישראל בסין. אני יכול לכתוב שעות על החוויה הסינית שלי אבל מה שמדהים אותי כיום זה שבכל שנה יותר ממיליון וחצי תלמידים משתתפים בתחרויות. כיום התחרות נקראת Icode ובכל שנה משתתפים בתחרויות תלמידים מכל העולם כולל תלמידים מישראל. לפני 5 שנים "דילגתי" להודו, שם הקמתי עם שותף הודי את חברת בריבוקס. זאת חברה מדהימה שמאפשרת לילדים לכתוב ספרים ואז למכור אותם דרך אמזון ודרך בריבוקס. בכל שנה נכתבים כמעט חצי מליון ספרים בבריבוקס. חלק מהילדים הפכו לידוענים וזכו בפרסים הכי חשובים בעולם. חלקם מכרו מעל 10,000 עותקים ומימנו את ההשכלה שלהם. אני יכול לדבר על הילדים האלו במשך שעות ואני ממש ממליץ לכם לעשות איזה גוגל קטן על Bribooks... אני מבטיח לכם חוויה מטריפה. המערכת אומנם לא פועלת בעברית, אבל יש המון ילדים ישראלים שפרסמו ספרים באנגלית. ואפריקה? גם בריבוקס וגם ליפלרנר נבנו מהיום הראשון גם למדינות עניות. זה התחיל מבית ספר שעזרתי להקים בסיירה ליאון - חפשו ponka academy .והמשיך בהמון עבודה חינוכית בקניה, ניגריה, אתיופיה ועוד. אין הרבה דברים המסבים לי נחת יותר מאשר לראות ילדים בכפר קטן מתכנתים וכותבים ספרים. אין להם מים זורמים. החשמל סולארי. האינטרנט לוויני - וזה עובד - מאוד קל לעשות מהפכה בחינוך - זה רק עניין של גישה. יום אחד ישבתי בפונקה, בכפר הקטן, הסתכלתי על בית הספר שבנינו, והיה לי רעיון. יש חשמל, יש אינטרנט. יש תקרה. למה שלא אשתמש בסביבה הזאת כדי להעסיק אנשים. למחרת היה שם תור של 100 אנשים שביקשו עבודה. הלקוחות הראשונים היו בריבוקס וליפלרנר. די מהר זה התפתח לשלל חברות ישראליות ואמריקאיות שמבצעות את מיקוד החוץ שלהם בסיירה ליאון. ממשאבי אנוש, דרך הנהלת חשבונות, דרך ניהול לקוחות, ועד תמיכה טכנית. זה פשוט נס לראות עשרות אנשים יושבים עם מחשבים באמצע הג'ונגל תחת עצי מנגו ענקים כשהם נותנים שירות מדהים לחברות בכל העולם. אם אתם רוצים לעבוד עם פונקה - אשמח לחבר אתכם עם המנכ"ל. מומלץ! מה שעוד מדהים בחברה הזאת היא שהרווחים משמשים כדי להאכיל 500 ילדים בכל יום. זה באמת הדבר הכי מרגש שיזמתי בחיים שלי ואם אתם מגיעים לסיירה ליאון - אל תפספסו ביקור בפונקה! זה סיפור חיי, בהמשך באו 3 שנים של מאבק למען מדינת ישראל. הבחירה לרוץ בדמוקרטים היתה ממש קשה כי אני עושה המון דברים אחרים. תוסיפו לכל העשיה הזאת 2 בנות, חיילות מדהימות, ובן מדהים, ספורטאי שרוצה לזכות במדליה אולימפית (אחרי שהאחיינית שלי זכתה במדליית זהב בפריז - הוא החליט שעכשיו תורו). ההצטרפות לדמוקרטים נובעת רק ממטרה אחת - החזרת מדינת ישראל למסלול. חברה טובה אמרה לי השבוע שאני רודף אחרי מובי דיק והיא צודקת! אני עקשן, וכשיש לי מטרה מול העיניים אני לעולם לא מרפה! ישראל תחזור להיות מדינה מדהימה. אין לי ספק! הקצב תלוי רק בעקשנות שלנו! תודה עליכם, שיעבור על כולנו לילה שקט! עמי דרור לינק לפרק א' - אשקלון. לינק לפרק ב' - אבטחת אישים. לינק לפרק ג' - קולנוע.show more

קלוד ואני. לפני חצי שנה, אחרי הרבה ציוצי קלוד... בפיד "נשברתי" והחלטתי לבדוק במה מדובר... למי שזוכר אז ממש עפתי על העניין... לקחתי כמה דוחות רווח והפסד וקלוד עשה לי דשבורד נחמד. במקביל כולם סיפרו על מותן הקרב של כל החברות תוכנה למינהן וכבר הכינו את ההספדים לוויקס, מאנדיי וכו... אני כמובן שלא עצרתי באותו הדשבורד והמשכתי לשחק עם הכלי הנהדר הזה. לתכנת לי דברים ללא שום ידע בתיכנות היה מבחינתי כל מה שחלמתי... בניתי את האתר למלחמה ובניתי את המנוע לשכר ועוד כמה דברים לעבודה ולחיים שאפילו לא צייצתי עליהם... בעוונותיי אפילו עברתי לעבוד עם קלוד קוד - ימח שמו עם הכמות אישורים שהוא מבקש על כל דבר שהוא עושה (נראה לי שסוף סוף הצלחתי לגרום לו לבקש פחות אישורים). עם הזמן שמתי לב שככל שאני מכין את השטח עם קלוד למה עושים בצורה טובה יותר אז התוצאה טובה יותר וגם הרבה יותר קל לתקן תוך כדי תנועה. או כמו שאומרים אצלכם בתעשייה - UX. מפה לשם אני כרגע עובד על איזה פרוייקט שקשור בעבודה שלי (ג'פניקה וכל המסביב) ... משהו שמבחינתי צריך לצאת וואו. אז הנה אני כבר יומיים שלמים רק יושב עם קלוד ומדברים על מה צריך להיות באתר ואיך להיות מוצג, מי משתמש ומה הוא יראה וכו וכו... לבינתיים הגענו כבר ל-19 עמודים של קובץ איפיון ועוד לא סיימנו. וזה עוד החלק הקל... מסתבר שהעיצוב בכלל זה החלק הכי קשה... איך להציג, מה להציג, מה לשים בKPI ובאיזה גודל. מה אני רוצה שהמשתמשים יראו כדי שיבינו מה הם רואים כדי שיצליחו להסיק מסקנות מבלי לחשוב יותר מידי. מה הצבעים? מה הכפתורים? לעשות לבד או לקנות אולי משהו מוכן ורק לעשות לו התאמות? אולי בכלל להתקין את UI UX Pro Max? האמת שהתקנתי וזה אחלה אבל עדיין צריך לחשוב. בקיצור... מלא עבודה כדי להביא מוצר שהוא וואוו מבחינתי. אני אצליח להביא אותו... זה ברור לי. כל זה אני משתף כי הגעתי למסקנה: עם כל הכבוד לקלוד שיודע לתכנת... אם לא יודעים מה רוצים ולא לומדים את הבסיס לדברים הללו אז התוצאות אולי נחמדות אבל ממש לא מקצועיות. קלוד ודומיו זה נחמד מאד למי שחסר ניסיון ורוצה לעשות לעצמו איזה אפליקציה נחמדה אבל לא יותר מזה. זה אולי יחליף את אלו שכתבו פיזית את הקוד אבל עדיין רחוק לדעתי מלהחליף את אלו שמאפיינים את מה צריך להיות בקוד ואיך זה ייראה בסופו של דבר. וזה לפני שאני בכלל נכנס לכל עניין האבטחת מידע, שרתים ועוד מיליון מונחים שעדיין אין לי מושג מה אומרים. תכניסו את ההספדים לכיס... לדעתי הצנועה קלוד ודומיו רק הולכים לייעל את כל החברות תוכנה שכבר קברו אותן... אולי הן ייצרכו פחות אנשים שפיזית כותבים קוד אבל עדיין יצטרכו את מיטב המוחות שיגידו למכונות הללו מה לעשות ואיך לעשות. תודה על תשומת הלב שלכם. הולך לקלל את קלוד שממשיך לבקש אישורים ולא נותן לי מנוחה.show more

השחקנית דליה דלויה: זר לא יבין זאת. מורה בסטודיו... למשחק זה לא כמו מרצה באוניברסיטה. מורה בסטודיו זה אבא/אמא רוחניים. זה אדם שמלווה אותך ריגשית, התפתחותית, ערכית - בשנים הכי קריטיות לעיצוב האישיות שלך. כשנמצאים בסטודיו מצאת החמה עד צאת הנשמה בלי הפסקה ועוברים תלתלות ריגישיות- בשיעורים שותים מהידע של המורים כמו ממי מעיין חיים. ורק רוצים עוד.. מסתכלים עליהם בהערצה. ואם הם היו מורים גדולים כמו לנה אוסטרובסקי ז"ל (מה??)- משפטים שלהם ישארו חרוטים בנו לכל החיים. וגם אם לא נפגוש אותה 15 שנה.. לנצח היא תהיה חלק מעיצוב האישיות שלנו. כמו מפקד ישיר בצבא. כמו מנטור. ולנה. לנה לא הייתה רק "המורה לפיתוח קול" שלנו היא הייתה דמות מיוחדת כלכך שלמדתי ממנה בעיקר מקצוענות מהי. ואהבה למקצוע בחרדת קודש מי נוסע פעמיים בשבוע מחיפה לירושלים בתחבורה ציבורית בגיל בוגר רק כדי ללמד שיעור בדיבור? לנה. מי מתרגש מכל שיעור ומכל מפגש עם תלמידים כאילו חיכה רק לזה כל השבוע? לנה מי מעולם, אבל מעולם לא הרים את הקול, לא כעס, לא עשה מניפולציה ריגשית ולא הקטין אף תלמיד.... נכון. לנה האצילית לנה, בעלה, בנה וכלתה נרצחו מטיל איראני בחיפה. ככה בבום תרתי משמע- משפחה שלמה הלכה. ואני מנסה לכתוב לך גם הספד, אבל זה מרגיש לי מוזר. מה זה? איך מספידים אישה כמוך? ועוד במוות כלכך נוראי ואכזרי על מה לספר? מה לכתוב? לספר על החיוך שלך כל פעם שקיבלת אותנו לשיעור ישבת שם בחדר, כולך בגובה ובאנרגיה של ילדה קטנה כלכך אוהבת את מה שאת עושה? לספר שכשהצלחתי לעשות תרגיל היו לך דמעות בעיניים מרב התרגשות? אשכרה דמעות. אמיתי. בעיניים העגולות והכחולות שלך.. להזכיר שאמרת לי "את. יש בך את כל החבילה להיות שחקנית מצליחה" וכך נטעת בי ביטחון לשנים קדימה..? או שבכלל אזכיר את השיעורים הפרטיים שלקחתי בביתך בחיפה אחרי הסטודיו, בעלך קיבל אותי בחיוך כאילו איזו אורחת כבוד את ניגנת על הפסנתר ואני שרתי ואז, בבית הקסום הזה בחיפה שהכל היה פורח וירוק מסביב ציפורים החלו לצייץ ואת, בהתרגשות שיא ובנאיביות של ילדה אמרת לי "את שומעת ציפורים שרות? היום יום הולדת לאנטון צ'כוב! כל המדינה שמחה גדולה!" ואני. לא יודעת איך להסביר לך שתרבות.. אין פה ואנטון צ'כוב בשביל רוב האנשים זה ההוא שלומדים את המחזה שלו בספרות לבגרות. משהו עם ציפור מתה כמה אירוני או שאולי בכלל אספר שכל שבוע שאלת אותנו את השאלה הכי מוזרה ששאלו אותנו אי פעם "איך אתם מרגישים מבחינה קולית". עד שלא שאלת את זה, לא ידעתי שאני יכולה להרגיש מבחינה קולית.. את יודעת שעד היום אני משתמשת בחימום קולי שלך? ולימדתי אותו כבר עשרות תלמידים שעברו בסטודיו שלי? ו.. סיבוב.. סיבוב... קדימה אחורה. לקפל לשון ככוס, עוקץ למעלה לחניכיים עוקץ למטה לחניכיים איך. איך ציפור שיר עדינה כמוך שהייתה מתוקתקת מכף רגל עד ראש, בעגילים תואמים לשרשרת, בנעליי עקב דק עם פפיון, בשמלות או חליפות מהודרות איך את מצאת את מותך בגיל 68 מתחת להריסות של בניין בוולגריות כזאת? זה כלכך לא מסתדר לי אני אוהבת אותך לנה תדעי שהשפעת על דורות של שחקנים בארץ הזו תדעי שאת חרוטה בליבם של המון אנשים ואמן שאתם נחים ביחד למעלה. אני מרגישה נורא. גם מבחינה קוליתshow more

עודד רונן: קשה להתרומם מאז הבימה. לא רק בגלל... האלימות עצמה. המכות, הדחיפות, ההטחות לרצפה, הגרירות, אלא בגלל מה שזה חשף. ב 1.3.23 בעזריאלי מול סוויסה, נפלה לנו לבנה על הראש. אנחנו כעת האויב, ואחרי זה כמעט שנה של אלימות ברחובות. ואז, השביעי. היה משהו בשביעי, שהשחית את מושג הגוף, יותר משכל סיוט יכל לדמיין. זה קרה לכולנו, לכל החברה הישראלית, גם לשוטרים. זה סימן לי את הסוף של הדבר הזה. לא כי הייתי תמים, אלא כי היה לי ברור, שהחברה שלנו כבר לא תוכל לשאת אלימות פיזית כזאת, מבפנים כלפי פנים, אחרי מה שאותם אנשים חוו, וכתוצאה מזה, כולנו. ראינו את הקץ הזה ביחד, נותר רק לצעוד אחורה משם. לא יכלתי לנשום כשראיתי את השוטרים מרביצים למשפחות חטופים, מג”ב נכנסים באלימות לתוך הפגנות החטופים. כדי להפריד מה. את המשפחות מהאהובים שלהם בשבי? היינו מזועזעים, אבל לא זזנו מהמקום. היה משהו במאבק להשיב אותם, שהיה כל כך קדוש, כל כך דחוף, כל כך ברור, שהשוק מהאלימות פשוט לא היה הדבר הכי חשוב. החטופים במנהרות היו הדבר היחיד שחשוב, וכל השאר התבטל. כשהם חזרו, הבנתי שנסגר פרק. שנת בחירות עם חוקים משלה - לכלוך עלינו, גזלייטינג ברמה אולימפית, רדיפות, ביזה, שחיתות, מלחמות להסחת דעת, חנינה, וההמצאה החדשה, כנופיות רחוב שהמשטרה נותנת להן גב. אבל לא דמיינתי שנגיע לרגע שבו המשטרה עצמה נראית כמו כנופיה שכירת חרב. מה שהכי שובר אותי בהבימה, זו ההבנה שזאת לא תגובה למה המפגינים עשו או לא עשו. להפך. המטרה הוכרזה מראש. להביא אלימות שלא לקוחה מעולם בני האדם, לאנשים הכי ישרים שעוד יש פה. להביא אותה בצורה שתהמם אותנו. שתשתק אותנו. וכאן האפלה האמיתית. משטרים אפלים לא עובדים בצורה ליניארית. אם תעשו כך וכך, נגיב כך וכך. אם לא תעשו כך וכך, לא נגיב כך וכך. הם שוברים את הקשר בין סיבה לתוצאה. גם אם תתנהג יפה, גם אם תעמוד בשקט, נפוצץ אותך במכות. אין היגיון, אין חוק, אין איך להישמר. הכי טוב שלא תצא מהבית. ממליצים לך שלא תבוא. חבל עליך. חשבנו שהמציאות הנוכחית שלנו היא מלחמה מופרעת עם איראן. לו היו אומרים לנו לפני שנה, במרץ תהיו במלחמת איראן 2, היתה נשמטת לנו הלסת. חשבנו שהחיים שלנו הם טילים התפצלויות בשמיים מקלטים התראות בניינים הרוסים חוסר שינה הישרדות. אבל זה בכלל לא הסיפור. מה הם בישלו, בזמן שאנחנו רצים למקלט, זה הסיפור. מה עשו מתחת לפני השטח, בזמן שכולנו הסתכלנו למעלה. כמו בתחילת המלחמה, כשהעם רצה את החטופים, הם גיבשו תכנית איך להפריד בין המשפחות, איך להפוך את המאבק ל-“שמאל”. זה היה הסיפור. כשה-6 נרצחו וכולנו התמוטטנו בפנים, הוא ישב עם סוכני קטאר בלשכה וסיכמו איך להדליף ולטרפד. זה היה הסיפור. השוטרים והמג”בניקים, חלקם בני עשרים, היו עם עיניים פקוחות אך המבט כבוי. מסתכלים על בן אדם, ומתחילים לחשב. איך נכאיב לו, איך הכי טוב שנעיף אותו לקרקע, נשתק אותו. קור. דיוק. טכניקה, עיניים קרות. האנושי נמחק. זה הוסבר, הוכן, תורגל, במשך הרבה זמן. זה הסיפור שלנו. לא איראן, לא אנשים שמתים בערים מטילים באמצע היום. המטרה של המשטרה בהבימה היתה אחת: ציד. אנחנו בסרט עתידני שבו צדים את האזרחים. ההלם לא איפשר לי לתפקד, ואני יודע שאני לא היחיד. ולצידו ידיעה פנימית שקטה וברורה. אנחנו כבר לא האזרחים המסכנים של תחילת 2023. אנחנו נכנסנו מתחת לאלונקה בכל תא בגוף שלנו. אנחנו אלה שנלחמנו על החטופים. לא יכלנו לנשום, לא יכלנו לישון, לא יכלנו לחיות. הגוף שלהם נמק במנהרות ולא יכלנו לשאת את זה. זה מי שאנחנו. קדושת הגוף. קדושת היחיד. קדושת החיים. אם ניאלץ לשחק, נשחק. אבל לא כקורבנות. העומק שלנו, הרוח שלנו, הגיעו לקודש הקודשים של האנושיות. שם אנחנו. בימים אפלים, שלרגע את זה לא נשכח.show more