正在加载视频...

视频加载失败

加载此视频时出现问题。这可能是由于临时网络问题，或视频可能不可用。

אין לתאר! הפצ״רית מודה בפועל: רדפתי אחרי חיילי צה״ל ש״הוציאו להורג״ לטענתה - אבל לא חקרתי כי היה ״קשר של שתיקה״ (אז איך את יודעת?) ********** 🔴 קטע מדהים שהוצאתי מה״כתבה״ של אלג׳זירה 12 על הפצ״רית המושחתת באולפן הרעל של הקושמרוס ביום שישי. 🔴 המאכער אבי בניהו, רל״ביסט ידוע... ודי דוחה, מספר איך ״הזמין״ את עצמו אל הפצ״רית לפני כשנה (כך עובד הדיפסטייט) והיא סיפרה לו על מקרים שבו חיילי צה״ל במילואים מיחידות טובות ״מוציאים להורג״ אבל יש קשר של שתיקה ואי אפשר לחקור. 🔴 אתם מבינים שלמושחתת הזו הייתה אג׳נדה?! שופטת מראש את חיילי צה״ל! לתמיכה בפעילותי:show more

אלי ציפורי

93,946 subscribers

12,406 次观看 • 9 个月前 •via X (Twitter)

Anya Rossi• Live Now

Private livecam show

0 条评论

暂无评论

原始帖子的评论将显示在这里

相关视频

חובת צפייה! גיא פלג ואלג'זירה 12 מציגים: שקרים מתועבים ונוכלות עיתונאית על משפט נתניהו *************** לתמיכה בפעילותי: 🔴 הפרחח גיא פלג, נטול ההשכלה המשפטית, בעל ההשכלה התיכונית, זה שעשה משהו התנדבותי בצבא בגלל אסטמה קשה לדבריו וזה שהעליל על חייל כוח 100 עלילת דם, שוב הקציף רעל באולפן המשטמה של הקושמרוס. פלג, שאין לו מושג בתיקים, שלא מגיע כמעט לדיונים, שלא מטריח את עצמו לקרוא פרוטוקולים, שהרעים בקולו מדי ערב בעבר עם פרסומים מגמתיים ושקריים על תיקי האלפים, לא למד את הלקח. הו, ההיבריס! 🔴 הנה השקרים מהקטע המצורף: 🔴 ״נתניהו במצוקה מטורפת. הניסיונות שלו להימלט מהמשפט ולעצור את המשפט": לידיעת השקרן פלג - נתניהו כבר קרוב לשנה על דוכן העדים, העיד כבר 52 פעם לאחר שפלג אמר לפני עדותו שהוא "משקשק ומפחד". את העדות הזו פלג ואלג'יזרה 12 כמעט ולא מסקרים. אתם יודעים למה? כי נתניהו מפרק את חבורת הרמאים תדמור&תירוש שפלג משרת. 🔴 ״השבוע הפשיט התובע תדמור את נתניהו עירום וערייה": הפוך, גיא, הפוך. אתה הרי מבקר לעיתים נדירות בדיוני המשפט ומשמש צינור להעברת מידע מסולף/שקרי. מי ש"הופשט עירום וערייה" הוא תדמור הרמאי, שננזף קשות על ידי השופטים, לאחר שהטעה אותם ואת נתניהו. השבוע הם חתכו לו את החקירה הנגדית הנמרחת והורו לו לעבור לתיק 4000. השופט בר-עם הטיח בו: די עם השמפניה והטקילה! 🔴 ״נתניהו עמד כמו קבצן והתחנן למיליארדרים שיקנו לאישתו דרינקים": הוכח בדיונים, שפלג לא עוקב אחריהם, שלא היה קו אספקה שוטף וגם לא היו "דרישות" או "תחנונים" למתנות. מילצ'ן אמר זאת בקולו! 🔴 ואתם יודעים מה חמור מכל: שפלג צנזר לציבור השבוע את דבריו של נתניהו על יוסי כהן והדס קליין וצנזר את עדותו הדרמטית של החוקר צחי חבקין על מעשים פליליים בחקירות תיקי נתניהו. מה שלא נוח לפרקליטות, פלג ואלג'זירה 12 מצנזרים לרוב. 🔴 בהמשך הציג פלג ציטוטים שמעידים לכאורה על "סתירות" של נתניהו בעדותו. מעניין מי ארז לפלג את הציטוטים המגמתיים (מנחשים?), אבל זה הקמפיין של הפרקליטות המושחתת מתוך ייאוש שכשלה בהוכחת "קו האספקה השוטף". אכן, יש "מצוקה מטורפת" בלשונו של הפרחח, אבל היא של הפרקליטות ושופריה. זה ניכר היטב בקולו ההיסטרי והצווחני של הפרחח.

חובת צפייה! גיא פלג ואלג'זירה 12 מציגים: שקרים מתועבים ונוכלות עיתונאית על משפט נתניהו *************** לתמיכה בפעילותי: 🔴 הפרחח גיא פלג, נטול ההשכלה המשפטית, בעל ההשכלה התיכונית, זה שעשה משהו התנדבותי בצבא בגלל אסטמה קשה לדבריו וזה שהעליל על חייל כוח 100 עלילת דם, שוב הקציף רעל באולפן המשטמה של הקושמרוס. פלג, שאין לו מושג בתיקים, שלא מגיע כמעט לדיונים, שלא מטריח את עצמו לקרוא פרוטוקולים, שהרעים בקולו מדי ערב בעבר עם פרסומים מגמתיים ושקריים על תיקי האלפים, לא למד את הלקח. הו, ההיבריס! 🔴 הנה השקרים מהקטע המצורף: 🔴 ״נתניהו במצוקה מטורפת. הניסיונות שלו להימלט מהמשפט ולעצור את המשפט": לידיעת השקרן פלג - נתניהו כבר קרוב לשנה על דוכן העדים, העיד כבר 52 פעם לאחר שפלג אמר לפני עדותו שהוא "משקשק ומפחד". את העדות הזו פלג ואלג'יזרה 12 כמעט ולא מסקרים. אתם יודעים למה? כי נתניהו מפרק את חבורת הרמאים תדמור&תירוש שפלג משרת. 🔴 ״השבוע הפשיט התובע תדמור את נתניהו עירום וערייה": הפוך, גיא, הפוך. אתה הרי מבקר לעיתים נדירות בדיוני המשפט ומשמש צינור להעברת מידע מסולף/שקרי. מי ש"הופשט עירום וערייה" הוא תדמור הרמאי, שננזף קשות על ידי השופטים, לאחר שהטעה אותם ואת נתניהו. השבוע הם חתכו לו את החקירה הנגדית הנמרחת והורו לו לעבור לתיק 4000. השופט בר-עם הטיח בו: די עם השמפניה והטקילה! 🔴 ״נתניהו עמד כמו קבצן והתחנן למיליארדרים שיקנו לאישתו דרינקים": הוכח בדיונים, שפלג לא עוקב אחריהם, שלא היה קו אספקה שוטף וגם לא היו "דרישות" או "תחנונים" למתנות. מילצ'ן אמר זאת בקולו! 🔴 ואתם יודעים מה חמור מכל: שפלג צנזר לציבור השבוע את דבריו של נתניהו על יוסי כהן והדס קליין וצנזר את עדותו הדרמטית של החוקר צחי חבקין על מעשים פליליים בחקירות תיקי נתניהו. מה שלא נוח לפרקליטות, פלג ואלג'זירה 12 מצנזרים לרוב. 🔴 בהמשך הציג פלג ציטוטים שמעידים לכאורה על "סתירות" של נתניהו בעדותו. מעניין מי ארז לפלג את הציטוטים המגמתיים (מנחשים?), אבל זה הקמפיין של הפרקליטות המושחתת מתוך ייאוש שכשלה בהוכחת "קו האספקה השוטף". אכן, יש "מצוקה מטורפת" בלשונו של הפרחח, אבל היא של הפרקליטות ושופריה. זה ניכר היטב בקולו ההיסטרי והצווחני של הפרחח.

אלי ציפורי

29,100 次观看 • 9 个月前

הראיון של קצין אגף החקירות של מחוז ת"א נצ"מ זיו שגיב אמור להיות מוגש כראיה מרכזית באירוע של הפיכת משטרת ישראל למשטרת בן גביר. בגדול התביישתי בישביל נצ"מ שגיב, שמגיע לאולפן של חדשות 12 בישביל להסביר שהאירוע שבו כתב חדשות 13 אביעד גליקמן נתקל בעובדת לשכת בן גביר ועוזרת של שרה נתניהו, אירוע מינורי ושולי ביותר, זוטי זוטות והופך אותו, לא להאמין, ל"תקיפה חבלנית". למעשה, שגיב אומר מפורשות שגליקמן עומד להיחקר על תקיפה הגורמת חבלה של ממש. עכשיו גליקמן אפילו עוד לא נחקר. הוא עוד לא חשוד באמת. יש חקירה נגדו, אבל המשטרה שולחת לאולפנים ניצב משנה כדי להסביר למה חייבים לחקור את גליקמן. זה מעט דמגוגי, אבל בחיאת, אתם יושבים על 167 מקרי רצח, רק 17% מתוכם מפוענחים. אבל לנצ"מ יש זמן לא רק להתעסק באירוע שולי כמו גליקמן שמנסה להידחף ולצלם את שרה נתניהו, אלא גם להגיע לאולפנים. מדהים איך המשטרה גורמת חבלה של ממש באמון הציבור במשטרה. האם אי פעם זה ייחקר? הראיון ובכלל התנהלות המשטרה בימים האחרונים הם ראיות זהב לקריסת המשטרה. המשטרה מתאבדת על החקירה הזאת באופן שקשה לי להסביר. לא רק שהיא מפיצה את תמונת החבלה לכאורה של המתלוננת (אגב, נראית חבלה מגה קשה, לעומת זאת מיד אחרי שגליקמן פוגע בה, היא לא נראית סובלת במיוחד, לא צועקת, לא עושה מהומה, לא תוספת את הגב או משהו והיא אפילו מתראיינת מיד אחר כך, אתמהה) עוד בטרם החקירה, היא מפיצה הודעות, שולחת נציגים לתקשורת, הכל בישביל לחקור את גליקמן, ובמקרה המתלוננת עובדת בלשכת בן גביר. מה שנקרא, וואחד רואים לכם. מקווה שעכשיו זו לא עילה להעלבת שוטרים. עכשיו זו לא הפעם הראשונה שנצ"מ שגיב עולה על עץ כל כך גבוה. אני זוכר אותו מגיע אישית, ניצב משנה במשטרה, במוצאי שבת להארכת המעצר של נועה גולדברג כשנחשדה בזריקת חול לעבר בן גביר בחוף הים בת"א. לא רק שהיא נשלחה ללילה מיותר בנוה תרצה, אני מספיק זקן כדי לזכור את נציגי החקירות של המשטרה מבקשים עוד להאריך את מעצרה בעוד כמה ימים. איזו חקירה לתפארת. אותו בן גביר שחותם אישית ומאשר כל קידום של כל קצין, בטח לקידום העתידי של שגיב. "הכל מקצועי" הוא מתעקש. אפילו השופט ששיחרר את גולדברג מיד כשראה את סרטון האירוע הבין. הכל ברור. אבל שגיב גם מסגיר את המוטיבציה הרבה. למה? יש עניין ציבורי, כך סיפר, כי מדובר באביעד גליקמן ואי אפשר לסגור את התיק "מחוסר עניין לציבור". עובדה, אומר שגיב, אני פה בריאיון בחדשות 12. אבל האמת היא שאין בכלל ביטוי כזה בחוק "חוסר עניין לציבור". הביטוי בחוק הוא ש"נסיבות העניין אינן מצדיקות העמדה לדין". אתה רואה את עצמך מעמיד לדין את גליקמן? נסיבות העניין, זוטי זוטות כמו שקרה בתיעוד, זה העמדה לדין על חבלה של ממש? כל בר דעת מבין את האירוע וכל מי שמעבר לזה רואה את התמונה המלאה: ניסיון של המשטרה הפוליטית להדביק תיק פלילי לעיתונאי שהוא ביקורתי כלפי הממשלה. טוען שגיב שבכלל לא ידעו למעט בימים האחרונים שהמתלוננת גל דבוש עובדת אצל בן גביר. זה בדיחה. אתם המשטרה כאילו, זה התפקיד שלכם לחקור. אבל ניחא, נו, רק עכשיו גיליתם (אגב, כתבתי את זה בטוויטר שלי ובכתבה לפני מספר ימים, במקרה את הכתבה הזו פספסתם, קטע). אבל עכשיו אתם יודעים. זה עובר לידכם? אין לה משמעות? מוטיבציה נסתרת? ואיך פתאום המשטרה טוענת שהאירוע לא היה במהלך עבודתו של גליקמן ולא קשור לעבודתו? הוא פאקין מחזיק פלאפון עם מצלמה פתוחה ביד במשפט של אשת ראש הממשלה. כי אם זה יהיה קשור לכאורה לעבודתו של גליקמן, אז חייבים אישור פרקליטות. כלומר, של גוף שאינו תלוי בבן גביר. אבל כשרוצים, הכל אפשרי. אני אגיד לכם את הדברים מפורשות: במשטרה רועדים. רועדים מבן גביר, רועדים מנתניהו. כולם שם רוצים דבר אחד – להיאבק בפשיעה. סתם נו, רוצים להתקדם. החקירה של גליקמן לא באה בחלל ריק. המשטרה נפלה, קרסה, מתראיינים על חקירות עוד לפני שהחשוד בעצמו נחקר! אני מתחנן בפני המשטרה: הגישו כתב אישום נגד גליקמן. הרי אתם מתים לעשות את זה. אז אל תחששו, הרי יש תעודה רפואית! נו, למה אתם מחכים? ואז יגיעו לעדות כולם, ממפקד המחוז, קציני החקירות ועד המפכ"ל ויספרו מה הוביל אותם לפתוח בחקירה. משפט ראווה של משטרת ישראל נגד אחד העיתונאים הבולטים שנחשב בעיניי ראש הממשלה ורעייתו לסדין אדום. יאללה, למה אתם מחכים? מה שכן, ברכות לנצ"מ שגיב. אני בתחושה שהדרגה בדרך.

הראיון של קצין אגף החקירות של מחוז ת"א נצ"מ זיו שגיב אמור להיות מוגש כראיה מרכזית באירוע של הפיכת משטרת ישראל למשטרת בן גביר. בגדול התביישתי בישביל נצ"מ שגיב, שמגיע לאולפן של חדשות 12 בישביל להסביר שהאירוע שבו כתב חדשות 13 אביעד גליקמן נתקל בעובדת לשכת בן גביר ועוזרת של שרה נתניהו, אירוע מינורי ושולי ביותר, זוטי זוטות והופך אותו, לא להאמין, ל"תקיפה חבלנית". למעשה, שגיב אומר מפורשות שגליקמן עומד להיחקר על תקיפה הגורמת חבלה של ממש. עכשיו גליקמן אפילו עוד לא נחקר. הוא עוד לא חשוד באמת. יש חקירה נגדו, אבל המשטרה שולחת לאולפנים ניצב משנה כדי להסביר למה חייבים לחקור את גליקמן. זה מעט דמגוגי, אבל בחיאת, אתם יושבים על 167 מקרי רצח, רק 17% מתוכם מפוענחים. אבל לנצ"מ יש זמן לא רק להתעסק באירוע שולי כמו גליקמן שמנסה להידחף ולצלם את שרה נתניהו, אלא גם להגיע לאולפנים. מדהים איך המשטרה גורמת חבלה של ממש באמון הציבור במשטרה. האם אי פעם זה ייחקר? הראיון ובכלל התנהלות המשטרה בימים האחרונים הם ראיות זהב לקריסת המשטרה. המשטרה מתאבדת על החקירה הזאת באופן שקשה לי להסביר. לא רק שהיא מפיצה את תמונת החבלה לכאורה של המתלוננת (אגב, נראית חבלה מגה קשה, לעומת זאת מיד אחרי שגליקמן פוגע בה, היא לא נראית סובלת במיוחד, לא צועקת, לא עושה מהומה, לא תוספת את הגב או משהו והיא אפילו מתראיינת מיד אחר כך, אתמהה) עוד בטרם החקירה, היא מפיצה הודעות, שולחת נציגים לתקשורת, הכל בישביל לחקור את גליקמן, ובמקרה המתלוננת עובדת בלשכת בן גביר. מה שנקרא, וואחד רואים לכם. מקווה שעכשיו זו לא עילה להעלבת שוטרים. עכשיו זו לא הפעם הראשונה שנצ"מ שגיב עולה על עץ כל כך גבוה. אני זוכר אותו מגיע אישית, ניצב משנה במשטרה, במוצאי שבת להארכת המעצר של נועה גולדברג כשנחשדה בזריקת חול לעבר בן גביר בחוף הים בת"א. לא רק שהיא נשלחה ללילה מיותר בנוה תרצה, אני מספיק זקן כדי לזכור את נציגי החקירות של המשטרה מבקשים עוד להאריך את מעצרה בעוד כמה ימים. איזו חקירה לתפארת. אותו בן גביר שחותם אישית ומאשר כל קידום של כל קצין, בטח לקידום העתידי של שגיב. "הכל מקצועי" הוא מתעקש. אפילו השופט ששיחרר את גולדברג מיד כשראה את סרטון האירוע הבין. הכל ברור. אבל שגיב גם מסגיר את המוטיבציה הרבה. למה? יש עניין ציבורי, כך סיפר, כי מדובר באביעד גליקמן ואי אפשר לסגור את התיק "מחוסר עניין לציבור". עובדה, אומר שגיב, אני פה בריאיון בחדשות 12. אבל האמת היא שאין בכלל ביטוי כזה בחוק "חוסר עניין לציבור". הביטוי בחוק הוא ש"נסיבות העניין אינן מצדיקות העמדה לדין". אתה רואה את עצמך מעמיד לדין את גליקמן? נסיבות העניין, זוטי זוטות כמו שקרה בתיעוד, זה העמדה לדין על חבלה של ממש? כל בר דעת מבין את האירוע וכל מי שמעבר לזה רואה את התמונה המלאה: ניסיון של המשטרה הפוליטית להדביק תיק פלילי לעיתונאי שהוא ביקורתי כלפי הממשלה. טוען שגיב שבכלל לא ידעו למעט בימים האחרונים שהמתלוננת גל דבוש עובדת אצל בן גביר. זה בדיחה. אתם המשטרה כאילו, זה התפקיד שלכם לחקור. אבל ניחא, נו, רק עכשיו גיליתם (אגב, כתבתי את זה בטוויטר שלי ובכתבה לפני מספר ימים, במקרה את הכתבה הזו פספסתם, קטע). אבל עכשיו אתם יודעים. זה עובר לידכם? אין לה משמעות? מוטיבציה נסתרת? ואיך פתאום המשטרה טוענת שהאירוע לא היה במהלך עבודתו של גליקמן ולא קשור לעבודתו? הוא פאקין מחזיק פלאפון עם מצלמה פתוחה ביד במשפט של אשת ראש הממשלה. כי אם זה יהיה קשור לכאורה לעבודתו של גליקמן, אז חייבים אישור פרקליטות. כלומר, של גוף שאינו תלוי בבן גביר. אבל כשרוצים, הכל אפשרי. אני אגיד לכם את הדברים מפורשות: במשטרה רועדים. רועדים מבן גביר, רועדים מנתניהו. כולם שם רוצים דבר אחד – להיאבק בפשיעה. סתם נו, רוצים להתקדם. החקירה של גליקמן לא באה בחלל ריק. המשטרה נפלה, קרסה, מתראיינים על חקירות עוד לפני שהחשוד בעצמו נחקר! אני מתחנן בפני המשטרה: הגישו כתב אישום נגד גליקמן. הרי אתם מתים לעשות את זה. אז אל תחששו, הרי יש תעודה רפואית! נו, למה אתם מחכים? ואז יגיעו לעדות כולם, ממפקד המחוז, קציני החקירות ועד המפכ"ל ויספרו מה הוביל אותם לפתוח בחקירה. משפט ראווה של משטרת ישראל נגד אחד העיתונאים הבולטים שנחשב בעיניי ראש הממשלה ורעייתו לסדין אדום. יאללה, למה אתם מחכים? מה שכן, ברכות לנצ"מ שגיב. אני בתחושה שהדרגה בדרך.

Josh Breiner

150,492 次观看 • 1 年前

אם טרם הספקתם, זה הזמן. צפו בראיון של גיא פורן (מייסד ׳555 פטריוטים׳ פורום הטייסים) עם ד״ר אודי לוי, לשעבר ראש יחידת צלצל במוסד שנתניהו ויוסי כהן סגרו, וכיום נתבע ע״י נתניהו בתביעת דיבה (שאני מהמרת שהוא ימשוך). לוי מאשים את נתניהו בעשיית הון אסור במיליונים, מדבר על העסקים ואורחות חייו של בנו הגולה במיאמי במימון בלתי מוסבר, מספר על המסמכים החדשים שנתפסו בעזה במבצע האחרון, והכי נורא - מספר שציוד מתקדם ישראלי (מצלמות צליפה) נמכר באישור מיוחד של נתניהו לקטאר, הועבר לחמאס, ושימש נגד צה״ל. חיילים שלנו נהרגו בגלל זה! שישה מהדברים העיקריים שלוי אומר בראיון: 1. לוי אומר שיש טענות (שצריכות להיחקר), לפיהן הקשר בין נתניהו לקטאר נוצר כבר בשנת 2012. כראש ממשלה, נתניהו התחיל לתת אישורים חריגים למכירה של נשק ושל אמצעים מתקדמים לקטארים, כשלפי הטענות, הוא ומשפחתו גזרו קופונים על העסקאות האלה, כולל הבן הגולה במיאמי שטיפל בעניינים הכספיים. 2. הדבר המזעזע הוא השימוש שכבר נעשה בטכנולוגיות האלו: לוי סיפר כי נמצאו במבצע האחרון בעזה מצלמות מתוחכמות ששימשו את החמאס כדי לתצפת מרחוק על חיילי צה"ל ולצלוף בהם. ציוד מתקדם שישראל מכרה לקטר (והועבר לחמאס) הרג חיילי צה״ל. 3. עוד סיפר לוי שאחיה של שרה נתניהו, אמציה בן-ארצי, מומחה לקריפטו, הוא זה שעוזר למשפחה לטפל בהיקפים העצומים של כספים שזורמים אליה כל השנים. 4. לוי טוען שנתניהו הכניס גם את המוסד לסוד העניינים, והפך אותו לסוכן. המוסד למעשה שיתף פעולה עם נתניהו וסייע לו במשימות השונות, כך טוען לוי. 5. לוי גם סיפר שלגרמנים יש תיק מלא ראיות לגבי שוחד ששולם בפרשת טיסנקרופ - לגורם קרוב מאוד לנתניהו. אבל התיק נגנז, בעקבות לחץ שהופעל מישראל על קנצלרית גרמניה. בעניין זה ראוי להזכיר שלפני כחודשיים פורסם דו"ח ביניים של ועדת החקירה הממלכתית בנושא כלי השיט והצוללות, שקבע בין היתר כי ראש הממשלה פעל מאחורי הגב של מערכת הבטחון, ובשורה התחתונה "סיכן את ביטחון המדינה ופגע ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל". 6. לוי טוען שיש כיום די והותר מידע שמצדיק חקירה מיידית של בנימין ויאיר נתניהו, אבל אף אחד בישראל לא מעז לקדם את החקירה. יש קשר של שתיקה ופחד. במיוחד מאז שרונן בר הועזב - אף אחד בישראל לא רוצה לחקור. הבעיה היא שבשנת 2027 יחלפו 10 שנים מזמן פרסום מסמכי רייבן ואז תחול עליהם התיישנות. נתניהו כנראה מנסה למשוך את הזמן עד אז. וכל גורמי החקירה בישראל, וגם התקשורת, מסייעים לו בכך. לינק לראיון המלא של גיא פורן (פטריוטים 555 - פורום הטייסים) עם ד״ר אודי לוי - בתגובה.

אם טרם הספקתם, זה הזמן. צפו בראיון של גיא פורן (מייסד ׳555 פטריוטים׳ פורום הטייסים) עם ד״ר אודי לוי, לשעבר ראש יחידת צלצל במוסד שנתניהו ויוסי כהן סגרו, וכיום נתבע ע״י נתניהו בתביעת דיבה (שאני מהמרת שהוא ימשוך). לוי מאשים את נתניהו בעשיית הון אסור במיליונים, מדבר על העסקים ואורחות חייו של בנו הגולה במיאמי במימון בלתי מוסבר, מספר על המסמכים החדשים שנתפסו בעזה במבצע האחרון, והכי נורא - מספר שציוד מתקדם ישראלי (מצלמות צליפה) נמכר באישור מיוחד של נתניהו לקטאר, הועבר לחמאס, ושימש נגד צה״ל. חיילים שלנו נהרגו בגלל זה! שישה מהדברים העיקריים שלוי אומר בראיון: 1. לוי אומר שיש טענות (שצריכות להיחקר), לפיהן הקשר בין נתניהו לקטאר נוצר כבר בשנת 2012. כראש ממשלה, נתניהו התחיל לתת אישורים חריגים למכירה של נשק ושל אמצעים מתקדמים לקטארים, כשלפי הטענות, הוא ומשפחתו גזרו קופונים על העסקאות האלה, כולל הבן הגולה במיאמי שטיפל בעניינים הכספיים. 2. הדבר המזעזע הוא השימוש שכבר נעשה בטכנולוגיות האלו: לוי סיפר כי נמצאו במבצע האחרון בעזה מצלמות מתוחכמות ששימשו את החמאס כדי לתצפת מרחוק על חיילי צה"ל ולצלוף בהם. ציוד מתקדם שישראל מכרה לקטר (והועבר לחמאס) הרג חיילי צה״ל. 3. עוד סיפר לוי שאחיה של שרה נתניהו, אמציה בן-ארצי, מומחה לקריפטו, הוא זה שעוזר למשפחה לטפל בהיקפים העצומים של כספים שזורמים אליה כל השנים. 4. לוי טוען שנתניהו הכניס גם את המוסד לסוד העניינים, והפך אותו לסוכן. המוסד למעשה שיתף פעולה עם נתניהו וסייע לו במשימות השונות, כך טוען לוי. 5. לוי גם סיפר שלגרמנים יש תיק מלא ראיות לגבי שוחד ששולם בפרשת טיסנקרופ - לגורם קרוב מאוד לנתניהו. אבל התיק נגנז, בעקבות לחץ שהופעל מישראל על קנצלרית גרמניה. בעניין זה ראוי להזכיר שלפני כחודשיים פורסם דו"ח ביניים של ועדת החקירה הממלכתית בנושא כלי השיט והצוללות, שקבע בין היתר כי ראש הממשלה פעל מאחורי הגב של מערכת הבטחון, ובשורה התחתונה "סיכן את ביטחון המדינה ופגע ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל". 6. לוי טוען שיש כיום די והותר מידע שמצדיק חקירה מיידית של בנימין ויאיר נתניהו, אבל אף אחד בישראל לא מעז לקדם את החקירה. יש קשר של שתיקה ופחד. במיוחד מאז שרונן בר הועזב - אף אחד בישראל לא רוצה לחקור. הבעיה היא שבשנת 2027 יחלפו 10 שנים מזמן פרסום מסמכי רייבן ואז תחול עליהם התיישנות. נתניהו כנראה מנסה למשוך את הזמן עד אז. וכל גורמי החקירה בישראל, וגם התקשורת, מסייעים לו בכך. לינק לראיון המלא של גיא פורן (פטריוטים 555 - פורום הטייסים) עם ד״ר אודי לוי - בתגובה.

Nava Rozolyo נאווה רוזוליו

10,270 次观看 • 9 个月前

אוחזת בי בעתה גדולה, צמרמורת משתקת, תקראו מה שכותבת הבוקר עו"ד איילת סיידוף על קשר השתיקה סביב שושנה סטרוק ז"ל: "הידיעות על מותה של שושנה סטרוק הגיעו אלי אתמול בלילה ומאז אני מסתובבת עם תחושה כבדה שקשה לתאר במילים. כמי שליוותה את שושנה מקרוב כבר תקופה ששוחחה איתה רק ביום שישי ארוכות. אני כותבת לכן את הדברים ואני עדיין בהלם אבל חשוב לי שתדעו את זה . שושנה נלחמה על החיים שלה. היא לא רצתה למות. נהפכו היא ביקשה לחיות, היא רצתה לחיות חיים נורמליים. אחרי שפרסמה באומץ גדול את הסיפור שלה בפעם הראשונה, היא נתקלה בכוחות רעים שניסו להשתיק אותה והיא עשתה הכל כדי לשרוד. היא ביקשה הגנה. התחננה לשמירה. היא ברחה מהארץ. עברה בין דירות מסתור.וזעקה לעזרה לכל מי שהיה מוכן לשמוע. היו לי איתה אינספור שיחות. מעולם, אפילו לא פעם אחת, היא לא דיברה על רצון למות. להפך. היא פחדה שיפגעו בה. פחדה שירצחו אותה כדי להשתיק אותה. שושנה סיפרה על פגיעות קשות מאוד שעברה לאורך השנים. היא טענה שהוריה סירסרו בה מגיל צעיר, דיברה על פגיעות טקסיות, ועל אנשים נוספים שלטענתה היו מעורבים. על כך שהם עדין שולטים בה . היא הזכירה שמות, לא רק בתוך המשפחה אלא גם של דמויות ציבוריות ומוכרות לכולם. ובכל זאת, על כל התלונות האלו,לא נגבתה אפילו עדות אחת. איש לא נקרא לחקירה תחת אזהרה. התלונה האחרונה הייתה רק לפני חודשים כנגד אבא שלה, שושנה טענה שאנס אותה באיומי אקדח. תלונה שגם היא טרם נחקרה. ועכשיו יגידו שהיא התאבדה. אבל מי ששמע אותה יודע: היא רצתה לחיות. היא נלחמה לחיות. שושנה הייתה רגע לפני פריצת דרך. רק ביום חמישי האחרון אחרי תקופה מצאנו לה עורכת דין שתלווה את תיק האונס האחרון . היא גייסה כספים ונראה שהקמפיין מתרומם. היו לה הוכחות וראיות מוצקות לגבי הפגיעה האחרונה . היא רצתה שכולם ידעו את הסיפור שלה . היא רצתה לעזור לילדים שנפגעים בחברון ולהציל את עצמה . אי אפשר גם להתעלם מהעובדה שהאשמות החמורות הן כלפי שרה בממשלה, אורית סטרוק, אשה שהייתה במשך שנים מהקולות הבולטים שהגנו על האנסת מלכה לייפר בפרשה אחרת של פגיעות מיניות. הציבור זכאי לשאול שאלות קשות ולקבל תשובות גם על זה. מה שקרה לשושנה חייב להיחקר. הכל . איך זה לא קרה עד עכשיו איך אף אחד מאנשי התקשורת, מחברי הכנסת מכולם , לא הציב שאלות קשות לשרה ובעלה .לא ברור . חומות של שתיקה . אבל אסור שהסיפור הזה ייקבר. שושנה השאירה יומנים , השאירה דברים כתובים יש עם מה לעבוד . אני אומרת בכאב גדול: לא הצלחנו לשמור על שושנה.אבל אסור לנו להיכשל גם עכשיו. תדברו על זה. אל תפנו את המבט. יהי זכרה מהפכה מצרפת וידאו שצילמה שושנה לפני כחודש שמסיבות אבטחה ושמירה עליה לא פורסם שימו לב מה היא אומרת מה היא מבקשת היא ביקשה הגנה מהאחר לא מעצמה"

אוחזת בי בעתה גדולה, צמרמורת משתקת, תקראו מה שכותבת הבוקר עו"ד איילת סיידוף על קשר השתיקה סביב שושנה סטרוק ז"ל: "הידיעות על מותה של שושנה סטרוק הגיעו אלי אתמול בלילה ומאז אני מסתובבת עם תחושה כבדה שקשה לתאר במילים. כמי שליוותה את שושנה מקרוב כבר תקופה ששוחחה איתה רק ביום שישי ארוכות. אני כותבת לכן את הדברים ואני עדיין בהלם אבל חשוב לי שתדעו את זה . שושנה נלחמה על החיים שלה. היא לא רצתה למות. נהפכו היא ביקשה לחיות, היא רצתה לחיות חיים נורמליים. אחרי שפרסמה באומץ גדול את הסיפור שלה בפעם הראשונה, היא נתקלה בכוחות רעים שניסו להשתיק אותה והיא עשתה הכל כדי לשרוד. היא ביקשה הגנה. התחננה לשמירה. היא ברחה מהארץ. עברה בין דירות מסתור.וזעקה לעזרה לכל מי שהיה מוכן לשמוע. היו לי איתה אינספור שיחות. מעולם, אפילו לא פעם אחת, היא לא דיברה על רצון למות. להפך. היא פחדה שיפגעו בה. פחדה שירצחו אותה כדי להשתיק אותה. שושנה סיפרה על פגיעות קשות מאוד שעברה לאורך השנים. היא טענה שהוריה סירסרו בה מגיל צעיר, דיברה על פגיעות טקסיות, ועל אנשים נוספים שלטענתה היו מעורבים. על כך שהם עדין שולטים בה . היא הזכירה שמות, לא רק בתוך המשפחה אלא גם של דמויות ציבוריות ומוכרות לכולם. ובכל זאת, על כל התלונות האלו,לא נגבתה אפילו עדות אחת. איש לא נקרא לחקירה תחת אזהרה. התלונה האחרונה הייתה רק לפני חודשים כנגד אבא שלה, שושנה טענה שאנס אותה באיומי אקדח. תלונה שגם היא טרם נחקרה. ועכשיו יגידו שהיא התאבדה. אבל מי ששמע אותה יודע: היא רצתה לחיות. היא נלחמה לחיות. שושנה הייתה רגע לפני פריצת דרך. רק ביום חמישי האחרון אחרי תקופה מצאנו לה עורכת דין שתלווה את תיק האונס האחרון . היא גייסה כספים ונראה שהקמפיין מתרומם. היו לה הוכחות וראיות מוצקות לגבי הפגיעה האחרונה . היא רצתה שכולם ידעו את הסיפור שלה . היא רצתה לעזור לילדים שנפגעים בחברון ולהציל את עצמה . אי אפשר גם להתעלם מהעובדה שהאשמות החמורות הן כלפי שרה בממשלה, אורית סטרוק, אשה שהייתה במשך שנים מהקולות הבולטים שהגנו על האנסת מלכה לייפר בפרשה אחרת של פגיעות מיניות. הציבור זכאי לשאול שאלות קשות ולקבל תשובות גם על זה. מה שקרה לשושנה חייב להיחקר. הכל . איך זה לא קרה עד עכשיו איך אף אחד מאנשי התקשורת, מחברי הכנסת מכולם , לא הציב שאלות קשות לשרה ובעלה .לא ברור . חומות של שתיקה . אבל אסור שהסיפור הזה ייקבר. שושנה השאירה יומנים , השאירה דברים כתובים יש עם מה לעבוד . אני אומרת בכאב גדול: לא הצלחנו לשמור על שושנה.אבל אסור לנו להיכשל גם עכשיו. תדברו על זה. אל תפנו את המבט. יהי זכרה מהפכה מצרפת וידאו שצילמה שושנה לפני כחודש שמסיבות אבטחה ושמירה עליה לא פורסם שימו לב מה היא אומרת מה היא מבקשת היא ביקשה הגנה מהאחר לא מעצמה"

Danny Gallant דני גלנט

45,585 次观看 • 5 个月前

טוב, אחרי שהטויט הקודם שלי קיבל כמעט 250,000 צפיות (🤦), יש לי המשך וסוף טוב להרפתקאת האוזניות הזו, שיצאה מכל פרופורציה. בעקבות הטויט כבר היו לי כמה קונקשנים לדיירים בבניין (תודה הילה!), אז מכיוון שהאוזניות קראו לי מרחוק כל סוף השבוע, אמרתי: יאללה, עוד ניסיון חילוץ אחד. חייב לפתור את התעלומה הזאת! קבעתי עם נגה (שם בדוי) שגרה בבניין. הגעתי לשם בשבע, אלכס השומר לא היה, היה שומר מנומנם אחר. עלינו עם ה-Find My והלכנו לפי ההיפותזה שלי למזדרון של קומה ראשונה צפון מזרח. אני מתקרב וה-Find My אומר לי שאני within reach של האוזניות. אני אומר וואו זה כל כך קרוב. מתלבט אם לדפוק בדלת של הדירה ואז נגה אומרת לי שזו דירה של טל (שם בדוי), חבר שלה מהבניין. דפקנו בדלת והוא לא היה בבית. אמרתי לה ״בואי ננסה קומה שנייה״. עולים לקומה שנייה ושוב אני קולט שהאוזניות within reach. אני לוחץ על הסאונד ושומע צפצוף ממש חלש. אני בקטע מביך מצמיד אוזן לדלת ושומע צליל מבפנים. דופק בדלת, אין תשובה. עוד פעם, אין תשובה. אני אומר לנגה, בואי נעלה אלייך ונכתוב פתק. שוב, נגה ואני מכירים בדיוק חמש דקות 😅 עלינו אליה, כתבנו פתק עם הטלפון שלי ושמנו לשכן מתחת לדלת. בין לבין נגה ואני מדברים במסדרון של הבניין ואני מראיין אותה על קורות חייה. שיחה מעולה, היא חריפה, מעניינת. אבל מדי פעם עוברים שכנים ואני כבר מפחד ממפגשים בבניין הזה, אז הצעתי שנרד לדרינק בטאקריה. בזמן שאנחנו שם, טל השכן עובר, בדיוק קנה דגים ותכנן להכין ארוחת ערב. מציע לנו להצטרף. יאללה, זורמים! הלכתי לקנות יין ועוד איזה אלכוהול של היפסטרים שנגה סיפרה לי עליו ועלינו לדירה של טל, פותחים בקבוק יין ושותים בזמן שטל מבשל. ואז שיחה מהבחור בקומה השנייה. הוא ראה את הפתק, אני מסביר לו את הסיפור והוא מסכים שאקפוץ, למרות ואולי בגלל ההזייה. אני אצלו בבית, ואנחנו שומעים את הצפצוף של האוזניות, חלש מאוד, אבל לא מצליחים למקם את האוזניות. סופר מוזר… נראה שזה מכיוון המרפסת, אבל שם משום מה האייפון שלי מאבד את החיבור לאוזניות. די, הגיע הזמן לשחרר סופית… אבל על הדרך גם ביקשתי גם מהשכנה בדירה ליד אם אוכל להכנס לרגע וללכת למרפסת שלה. אובססיבי, מה אני אעשה. היתה בשוֺק אבל הסכימה. אנשים טובים בכל פינה בבניין הזה. ואני כנראה מכיר יותר דיירים שם בשלב הזה מאנשים שגרים שם שנים :) חזרתי לדירה של טל שעדיין באמצע הכנת הארוחה. ואז פתאום אני נזכר שהיו איתי גם ה-AirPods השניים שלי ואני לא מבין איך איבדתי גם אותם עכשיו. אחרי שתי דקות של פאניקה שקטה ומחשבות על אשפוז עצמי בגהה, הם אומרים לי שהם החביאו לי את האוזניות השניות בשביל הדאחקה. בוגר מאוד! בינתיים קבוצת הוואטסאפ של הבניין כבר גועשת כי הפסיכופת שוב בבניין. ואו אסור לי להתקרב לבניין הזה יותר בחיים. אבל היה ערב מעולה ומצחיק, טל בשלן מעולה, היין היה טוב, וחזרתי באחת עשרה הביתה, מרוצה סך הכל מהשתלשלות הארועים. ובלי האיירפודס. היום בבוקר הלכתי לקנות אוזניות של B&O, לגוון. אמרתי לעצמי, עכשיו זה עניין של רבע שעה עד שאני מוצא את האוזניות המקוריות. מרפי לא יאכזב. ב-11:30 אנחנו בפגישת חברה בזום (סטארטאפ קטן, 7 אנשים). אני מספר את סיפור אתמול. ואז נועה, שעובדת איתנו בשבועיים האחרונים, קוטעת אותי: ״רגע! איבדת AirPods? הם אצלי! לא הבנתי מה זה האיירפודס שאצלי בתיק, שמתי מודעה בבניין, שאלתי שכנים, לא הבנתי של מי זה!״ ה-ל-ם. יש לי את זה בוידאו, אנסה לחלץ את רגע ההלם ולהעלות כאן. אני שואל איפה היא גרה והיא אומרת ב״רכבת 16״. ואז נופל לי האסימון. כל הזמן חיפשתי בבניין ליד, בפינה הצפון מזרחית, כי הסיגנל היה הכי חזק בפינה שבין הבניינים, אבל פשוט טעיתי בבניין. בפועל האוזניות היו כל הזמן אצל נועה בדירה שלה בקומה השנייה. כשהיא הייתה אצלי בבית שבוע שעבר היא פשוט לקחה בטעות את האוזניות שלי כי כל ה-AirPods נראים פאקינג אותו דבר. אז עכשיו יש לי גם אוזניות חדשות וגם את ה-AirPods שלי. למזלי ל-B&O אין חיבור ל-Find My של אפל, אז אם הם ילכן לאיבוד, הם פשוט ילכו לאיבוד. ושבה השלווה לחיי.

טוב, אחרי שהטויט הקודם שלי קיבל כמעט 250,000 צפיות (🤦), יש לי המשך וסוף טוב להרפתקאת האוזניות הזו, שיצאה מכל פרופורציה. בעקבות הטויט כבר היו לי כמה קונקשנים לדיירים בבניין (תודה הילה!), אז מכיוון שהאוזניות קראו לי מרחוק כל סוף השבוע, אמרתי: יאללה, עוד ניסיון חילוץ אחד. חייב לפתור את התעלומה הזאת! קבעתי עם נגה (שם בדוי) שגרה בבניין. הגעתי לשם בשבע, אלכס השומר לא היה, היה שומר מנומנם אחר. עלינו עם ה-Find My והלכנו לפי ההיפותזה שלי למזדרון של קומה ראשונה צפון מזרח. אני מתקרב וה-Find My אומר לי שאני within reach של האוזניות. אני אומר וואו זה כל כך קרוב. מתלבט אם לדפוק בדלת של הדירה ואז נגה אומרת לי שזו דירה של טל (שם בדוי), חבר שלה מהבניין. דפקנו בדלת והוא לא היה בבית. אמרתי לה ״בואי ננסה קומה שנייה״. עולים לקומה שנייה ושוב אני קולט שהאוזניות within reach. אני לוחץ על הסאונד ושומע צפצוף ממש חלש. אני בקטע מביך מצמיד אוזן לדלת ושומע צליל מבפנים. דופק בדלת, אין תשובה. עוד פעם, אין תשובה. אני אומר לנגה, בואי נעלה אלייך ונכתוב פתק. שוב, נגה ואני מכירים בדיוק חמש דקות 😅 עלינו אליה, כתבנו פתק עם הטלפון שלי ושמנו לשכן מתחת לדלת. בין לבין נגה ואני מדברים במסדרון של הבניין ואני מראיין אותה על קורות חייה. שיחה מעולה, היא חריפה, מעניינת. אבל מדי פעם עוברים שכנים ואני כבר מפחד ממפגשים בבניין הזה, אז הצעתי שנרד לדרינק בטאקריה. בזמן שאנחנו שם, טל השכן עובר, בדיוק קנה דגים ותכנן להכין ארוחת ערב. מציע לנו להצטרף. יאללה, זורמים! הלכתי לקנות יין ועוד איזה אלכוהול של היפסטרים שנגה סיפרה לי עליו ועלינו לדירה של טל, פותחים בקבוק יין ושותים בזמן שטל מבשל. ואז שיחה מהבחור בקומה השנייה. הוא ראה את הפתק, אני מסביר לו את הסיפור והוא מסכים שאקפוץ, למרות ואולי בגלל ההזייה. אני אצלו בבית, ואנחנו שומעים את הצפצוף של האוזניות, חלש מאוד, אבל לא מצליחים למקם את האוזניות. סופר מוזר… נראה שזה מכיוון המרפסת, אבל שם משום מה האייפון שלי מאבד את החיבור לאוזניות. די, הגיע הזמן לשחרר סופית… אבל על הדרך גם ביקשתי גם מהשכנה בדירה ליד אם אוכל להכנס לרגע וללכת למרפסת שלה. אובססיבי, מה אני אעשה. היתה בשוֺק אבל הסכימה. אנשים טובים בכל פינה בבניין הזה. ואני כנראה מכיר יותר דיירים שם בשלב הזה מאנשים שגרים שם שנים :) חזרתי לדירה של טל שעדיין באמצע הכנת הארוחה. ואז פתאום אני נזכר שהיו איתי גם ה-AirPods השניים שלי ואני לא מבין איך איבדתי גם אותם עכשיו. אחרי שתי דקות של פאניקה שקטה ומחשבות על אשפוז עצמי בגהה, הם אומרים לי שהם החביאו לי את האוזניות השניות בשביל הדאחקה. בוגר מאוד! בינתיים קבוצת הוואטסאפ של הבניין כבר גועשת כי הפסיכופת שוב בבניין. ואו אסור לי להתקרב לבניין הזה יותר בחיים. אבל היה ערב מעולה ומצחיק, טל בשלן מעולה, היין היה טוב, וחזרתי באחת עשרה הביתה, מרוצה סך הכל מהשתלשלות הארועים. ובלי האיירפודס. היום בבוקר הלכתי לקנות אוזניות של B&O, לגוון. אמרתי לעצמי, עכשיו זה עניין של רבע שעה עד שאני מוצא את האוזניות המקוריות. מרפי לא יאכזב. ב-11:30 אנחנו בפגישת חברה בזום (סטארטאפ קטן, 7 אנשים). אני מספר את סיפור אתמול. ואז נועה, שעובדת איתנו בשבועיים האחרונים, קוטעת אותי: ״רגע! איבדת AirPods? הם אצלי! לא הבנתי מה זה האיירפודס שאצלי בתיק, שמתי מודעה בבניין, שאלתי שכנים, לא הבנתי של מי זה!״ ה-ל-ם. יש לי את זה בוידאו, אנסה לחלץ את רגע ההלם ולהעלות כאן. אני שואל איפה היא גרה והיא אומרת ב״רכבת 16״. ואז נופל לי האסימון. כל הזמן חיפשתי בבניין ליד, בפינה הצפון מזרחית, כי הסיגנל היה הכי חזק בפינה שבין הבניינים, אבל פשוט טעיתי בבניין. בפועל האוזניות היו כל הזמן אצל נועה בדירה שלה בקומה השנייה. כשהיא הייתה אצלי בבית שבוע שעבר היא פשוט לקחה בטעות את האוזניות שלי כי כל ה-AirPods נראים פאקינג אותו דבר. אז עכשיו יש לי גם אוזניות חדשות וגם את ה-AirPods שלי. למזלי ל-B&O אין חיבור ל-Find My של אפל, אז אם הם ילכן לאיבוד, הם פשוט ילכו לאיבוד. ושבה השלווה לחיי.

Liad Agmon

106,862 次观看 • 5 个月前

כבר בפתח הקמפיין הצהיר ראש המפלגה נפתלי בנט בראיון לרשת ב׳ כי: ״ימינה לא תשב בממשלה בהובלת השמאל - כולל לפיד כראש ממשלה״. השאיפה אמר בנט בראיון לסרוגים היא ״ממשלה בראשותי... המטרה - לשמר את שלטון המחנה הלאומי שחלילה לא יגיע לשמאל״. ימינה הייתה מאד חדה בכל נושא תיחום גבולות הגזרה להקמת הממשלה, תיחום שהלך והצטמצם לאורך הקמפיין. תחילה הובהר והודגש כי לפיד לא יכהן בשום אופן כראש ממשלה: ״האמירה של נתניהו שנמליך את לפיד היא שקר מוחלט...״ בראיון לאולפן ynet אמרה איילת שקד: ״יאיר לפיד לא יהיה ראש ממשלה, זו אגדה אורבנית״. ימינה הבהירה גם כי לא תקח חלק בממשלה בהשתתפות מפלגות ערביות. ב 03.1.2021 בראיון לבן כספית וינון מגל אמר נפתלי בנט: ״מנסור עבאס הוא תנועת אחות של חמאס... ללכת לשת"פ עם רע"מ זה דבר מטורף לגמרי וגם חמור מאוד כי זה נותן לגיטימציה של ממש לתנועת האחים המוסלמים... לחבק את תנועת האחות של חמאס בישראל זה בושה וחרפה ואנשי ימין צריכים להיות הראשונים שזועקים על זה" . ברשימת העבודה התמודדה אבתיסם מערנא שעמדות שהביעה בעבר ובפרט הצהרתה כי אי עמידה בצפירה ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל הייתה עבורה ״חוויה מופלאה״, עוררו סערה גם בתוך מפלגת העבודה. בראיון לבן כספית וינון מגל נשאלה איילת שקד: ״האם תשבי עם אבתיסאם מערנא ? ״התשובה היא לא! (ענתה שקד)...למדינת ישראל מגיעה ממשלה טובה, מתפקדת של אנשים שמאמינים שמדינת ישראל היא מדינה יהודית-דמוקרטית...״ ב 28.2.2021 פרסמה רשימת ימינה הודעה לעיתונות בזו הלשון: ״החלטת בג״ץ לבטל את פסילת מרענא היא בושה וחרפה. בג״צ מכשיר את מי ששוללת את ישראל כמדינה יהודית, מבזה את זכר השואה ובזה לחיילי צה״ל הגיבורים. זוהי עוד הוכחה לכך שמערכת המשפט מחייבת תיקון ורפורמות עומק...״. ב 6.3.2021 אמר יו״ר מרצ ניצן הורוביץ כי ״היה מקום להחלטה של בית הדין בהאג לחקור את ישראל״. אמירתו חוללה מהומה רבתי וימינה הייתה בראש החץ של המתקפה נגדו. בו ביום הצהירה איילת שקד בראיון לאתר כיפה ובציוץ נפרד בטוויטר: ״לא נשב עם מרצ, אמירתו של ניצן הורוביץ המצדיקה את פעילותו הפוליטית והאנטישמית של בית הדין בהאג ורדיפתו אחרי חיילי צה״ל היא חרפה לכנסת ישראל״. מן ההיבט הדמוקרטי הבהיר בנט כי: ״אם עשרה מנדטים אי אפשר לדרוש רוטציה... עם 15 מנדטים אפשר לבוא ולשנות את ההנהגה בצורה אמיתית. לא אהיה ראש ממשלה עם עשרה מנדטים. זה לא דמוקרטי!״ בחודש מרץ, שבועות לפני הבחירות, ירדה ימינה מתחת לקו העשרה מנדטים בסקרים. בנט שלמד על בשרו מה המשמעות של מומנט שלילי ברגעי הכרעה הגיב בחדות. בליץ ראיונות שיועד להבהיר למצביעי המחנה הלאומי, שחששו ממעמדה של ימינה כלשון מאזניים, שאין שום סיכוי שהמפלגה תאפשר ללפיד הקמת ממשלה. השיא היה ראיון לערוץ 20 אצל בעז גולן ב21.3 בוא אמר: ״נתניהו מריץ ספין במיליוני שקלים כאילו אני אכתיר את לפיד לראש ממשלה... לעולם ובשום תנאי אני לא אתן את ידי להקמת ממשלה בראשות יאיר לפיד, לא בצורה רגילה, לא ברוטציה ולא בשום דרך...״ בעשרים ושתיים למרץ 24 שעות לפני הבחירות, פרסם בנט איגרת מיוחדת לציבור הדתי לאומי בה חזר על הדברים: ״אפתח בדבר שהוא מובן מאליו, אבל מיליוני שקלים הושקעו בחודש האחרון כדי להכניס בו ספק, ולכן אגיד את הדברים באופן ברור: בשום מצב לא אתן יד להקמת ממשלה בראשות יאיר לפיד, גם לא ברוטציה, מכיוון שאני איש ימין והוא איש שמאל ולעולם לא אפעל נגד ערכיי. נכנסתי לפוליטיקה לא בשביל ג׳וב... לעולם לא אוותר על האידיאולוגיה שלי, בשביל שום תפקיד ושום כיסא. גם אם הכיסא זה כיסא של ראש הממשלה לא אוותר על ערכיי, על הדרך שלי בשביל שום דבר בעולם הזה...״ על הטירוף שחוללה החלטתו של נפתלי בנט להפר אחת לאחת את כל ההתחייבויות שלו לבוחר כתב עמית סגל בספרו ׳סיפורה של הפוליטיקה הישראלית׳: ״...מרגע שמרכז הכובד של הפוליטיקה אבד, אין כל סיבה שבכנסת הבאה לא יכהנו גם עשרים שברירי סיעות ושאת ראשות הממשלה לא יחלקו לשלושה, או אפילו לארבעה חלקים... התקדים שקבע בנט - סיעה זעירא שנוטלת את השלטון באמצעות תמרון פוליטי - מאיים לנתק לחלוטין את הקשר שבין רצון העם וזהות ראש הממשלה. כשבנט הציע את עצמו לתפקיד, תשעים וחמישה אחוז מהציבור בחרו לא לבחור בו, ובכל זאת הוא הצהיר אמונים והתיישב במרכז שולחן הממשלה במליאת הכנסת... ימינה היא כנראה מפלגת השלטון הראשונה בעולם שכל נציגיה יכולים להיכנס למונית שירות אחת ועוד יישאר מקום ליד הגה הנהג״.

כבר בפתח הקמפיין הצהיר ראש המפלגה נפתלי בנט בראיון לרשת ב׳ כי: ״ימינה לא תשב בממשלה בהובלת השמאל - כולל לפיד כראש ממשלה״. השאיפה אמר בנט בראיון לסרוגים היא ״ממשלה בראשותי... המטרה - לשמר את שלטון המחנה הלאומי שחלילה לא יגיע לשמאל״. ימינה הייתה מאד חדה בכל נושא תיחום גבולות הגזרה להקמת הממשלה, תיחום שהלך והצטמצם לאורך הקמפיין. תחילה הובהר והודגש כי לפיד לא יכהן בשום אופן כראש ממשלה: ״האמירה של נתניהו שנמליך את לפיד היא שקר מוחלט...״ בראיון לאולפן ynet אמרה איילת שקד: ״יאיר לפיד לא יהיה ראש ממשלה, זו אגדה אורבנית״. ימינה הבהירה גם כי לא תקח חלק בממשלה בהשתתפות מפלגות ערביות. ב 03.1.2021 בראיון לבן כספית וינון מגל אמר נפתלי בנט: ״מנסור עבאס הוא תנועת אחות של חמאס... ללכת לשת"פ עם רע"מ זה דבר מטורף לגמרי וגם חמור מאוד כי זה נותן לגיטימציה של ממש לתנועת האחים המוסלמים... לחבק את תנועת האחות של חמאס בישראל זה בושה וחרפה ואנשי ימין צריכים להיות הראשונים שזועקים על זה" . ברשימת העבודה התמודדה אבתיסם מערנא שעמדות שהביעה בעבר ובפרט הצהרתה כי אי עמידה בצפירה ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל הייתה עבורה ״חוויה מופלאה״, עוררו סערה גם בתוך מפלגת העבודה. בראיון לבן כספית וינון מגל נשאלה איילת שקד: ״האם תשבי עם אבתיסאם מערנא ? ״התשובה היא לא! (ענתה שקד)...למדינת ישראל מגיעה ממשלה טובה, מתפקדת של אנשים שמאמינים שמדינת ישראל היא מדינה יהודית-דמוקרטית...״ ב 28.2.2021 פרסמה רשימת ימינה הודעה לעיתונות בזו הלשון: ״החלטת בג״ץ לבטל את פסילת מרענא היא בושה וחרפה. בג״צ מכשיר את מי ששוללת את ישראל כמדינה יהודית, מבזה את זכר השואה ובזה לחיילי צה״ל הגיבורים. זוהי עוד הוכחה לכך שמערכת המשפט מחייבת תיקון ורפורמות עומק...״. ב 6.3.2021 אמר יו״ר מרצ ניצן הורוביץ כי ״היה מקום להחלטה של בית הדין בהאג לחקור את ישראל״. אמירתו חוללה מהומה רבתי וימינה הייתה בראש החץ של המתקפה נגדו. בו ביום הצהירה איילת שקד בראיון לאתר כיפה ובציוץ נפרד בטוויטר: ״לא נשב עם מרצ, אמירתו של ניצן הורוביץ המצדיקה את פעילותו הפוליטית והאנטישמית של בית הדין בהאג ורדיפתו אחרי חיילי צה״ל היא חרפה לכנסת ישראל״. מן ההיבט הדמוקרטי הבהיר בנט כי: ״אם עשרה מנדטים אי אפשר לדרוש רוטציה... עם 15 מנדטים אפשר לבוא ולשנות את ההנהגה בצורה אמיתית. לא אהיה ראש ממשלה עם עשרה מנדטים. זה לא דמוקרטי!״ בחודש מרץ, שבועות לפני הבחירות, ירדה ימינה מתחת לקו העשרה מנדטים בסקרים. בנט שלמד על בשרו מה המשמעות של מומנט שלילי ברגעי הכרעה הגיב בחדות. בליץ ראיונות שיועד להבהיר למצביעי המחנה הלאומי, שחששו ממעמדה של ימינה כלשון מאזניים, שאין שום סיכוי שהמפלגה תאפשר ללפיד הקמת ממשלה. השיא היה ראיון לערוץ 20 אצל בעז גולן ב21.3 בוא אמר: ״נתניהו מריץ ספין במיליוני שקלים כאילו אני אכתיר את לפיד לראש ממשלה... לעולם ובשום תנאי אני לא אתן את ידי להקמת ממשלה בראשות יאיר לפיד, לא בצורה רגילה, לא ברוטציה ולא בשום דרך...״ בעשרים ושתיים למרץ 24 שעות לפני הבחירות, פרסם בנט איגרת מיוחדת לציבור הדתי לאומי בה חזר על הדברים: ״אפתח בדבר שהוא מובן מאליו, אבל מיליוני שקלים הושקעו בחודש האחרון כדי להכניס בו ספק, ולכן אגיד את הדברים באופן ברור: בשום מצב לא אתן יד להקמת ממשלה בראשות יאיר לפיד, גם לא ברוטציה, מכיוון שאני איש ימין והוא איש שמאל ולעולם לא אפעל נגד ערכיי. נכנסתי לפוליטיקה לא בשביל ג׳וב... לעולם לא אוותר על האידיאולוגיה שלי, בשביל שום תפקיד ושום כיסא. גם אם הכיסא זה כיסא של ראש הממשלה לא אוותר על ערכיי, על הדרך שלי בשביל שום דבר בעולם הזה...״ על הטירוף שחוללה החלטתו של נפתלי בנט להפר אחת לאחת את כל ההתחייבויות שלו לבוחר כתב עמית סגל בספרו ׳סיפורה של הפוליטיקה הישראלית׳: ״...מרגע שמרכז הכובד של הפוליטיקה אבד, אין כל סיבה שבכנסת הבאה לא יכהנו גם עשרים שברירי סיעות ושאת ראשות הממשלה לא יחלקו לשלושה, או אפילו לארבעה חלקים... התקדים שקבע בנט - סיעה זעירא שנוטלת את השלטון באמצעות תמרון פוליטי - מאיים לנתק לחלוטין את הקשר שבין רצון העם וזהות ראש הממשלה. כשבנט הציע את עצמו לתפקיד, תשעים וחמישה אחוז מהציבור בחרו לא לבחור בו, ובכל זאת הוא הצהיר אמונים והתיישב במרכז שולחן הממשלה במליאת הכנסת... ימינה היא כנראה מפלגת השלטון הראשונה בעולם שכל נציגיה יכולים להיכנס למונית שירות אחת ועוד יישאר מקום ליד הגה הנהג״.

עמיחי שיקלי - Amichai Chikli

16,044 次观看 • 1 年前

כחודשיים לפני מתקפת השבעה באוקטובר – מהדורת חדשות ערוץ 12 שבה נהג לצפות יחיא סינוואר: "דיווחים הולכים וגוברים על השפעה קשה של המהפכה המשפטית על כשירות צה"ל"; ציטוט דברי נתניהו: הסרבנות גורמת גם להשבתה של יכולות צבאיות, ופוגעת קשות בכוח ההרתעה של צה”ל כפי שעולה בדוחות של המודיעין ב-23 באוקטובר 2025, אמר רונן ברגמן, עיתונאי ב"ידיעות אחרונות" וב"ניו יורק טיימס", בראיון לפודקאסט של דן סנור, כדלהלן: "[מנהיג חמאס יחיא] סינוואר צפה בטלוויזיה הישראלית. לסינוואר היה הרגל לעצור הכל, את שגרת יומו, כל יום בשעה חמש דקות לשמונה בערב, כי הוא היה מכור לצפות בחדשות ערוץ 12, כל יום… הוא [סינוואר] סבר שערוץ 12 מייצג את העמדה של הקונצנזוס הרחב ביותר של השיח בחברה הישראלית שהוא צריך להבין”. סימוכין: להלן קטע ממהדורות החדשות של ערוץ 12 ששודרה ב-13 באוגוסט 2023: דני קושמרו: שלום לכם, ערב טוב. ראש הממשלה ]בנימין נתניהו] היה אמור להיות היום בחופשה עם אשתו [שרה] בצפון, אבל במקום זאת הוא נועד לדיון דחוף עם הרמטכ"ל [רא"ל הרצי הלוי] ועם מפקד חיל האוויר [אלוף תומר בר]. זאת בעקבות הדיווחים ההולכים וגוברים על השפעה קשה של המהפכה המשפטית על כשירות צה"ל, ובעקבות הביקורת על התעלמות הממשלה מאזהרות ראשי מערכת הביטחון. בינתיים נתניהו מפסיק לכנות את המילואימניקים שהפסיקו להגיע [לשירות צבאי], סרבנים. מיד הכותרות שלכם, ניר דבורי, עמית סגל, דפנה ליאל, תחילה הכתבה של כתבנו לענייני צבא ניר דבורי. ניר דבורי: הביקורת על נתניהו גברה בשבוע האחרון, מגיעה לנקודת רתיחה על כך שנתניהו אינו פועל מול המידע הקשה שהציגו לו הרמטכ"ל ושר הביטחון [יואב גלנט] אודות מצב הכשירות בצבא. נתניהו נראה שהחל להבין שחלה תפנית בהלך הרוח הציבורי, ולכן גם מיהר לכנס דיון דחוף בקריה בתל אביב אחר הצהריים. יחד עם שר הביטחון ישבו גם הרמטכ"ל ומספר אלופים, בהם גם מפקד חיל האוויר. שם הוצגה לו תמונת המצב העדכנית באשר לכשירות וללכידות הצבא. נתניהו הנחה לשמור על הכשירות והמוכנות לכל אתגר. עוד לפני הדיון, דיבר על כך הבוקר שר הביטחון מול מתגייסים טריים בבקו"ם [בסיס קליטה ומיון]. [וידאו - שר הביטחון יואב גלנט:] הדבר הזה, מכל המקומות שאני רואה, אין לו שום השפעה על מה שקורה בתהליך הגיוס, ואני מאוד שמח על זה. החיילים רוצים להתגייס, כולם מבינים את הערך, וכשזה מגיע למשימה האמיתית זה מאוד מאוד פשוט. אני לא מתעלם מהבעיה, אני עוסק עם הרמטכ"ל, עם המטה הכללי, עם גופי הביטחון האחרים כל יום. ניר דבורי: זה קורה אחרי הפרסום שלנו היום, על כך שראשי מערכת הביטחון שוקלים להביא לידיעת הציבור את תמונת המצב בצה"ל, נוכח תחושתם שנתניהו לא פועל כדי לעצור את ההידרדרות. בשב"כ [שירות הביטחון הכללי], במוסד ובצבא הכחישו את הדברים, אבל גורמים הבקיאים בפרטים אומרים שההתלבטות גדולה, שלא נראה כאן מסיבת עיתונאים של שלושתם, אבל הם ימצאו את הדרך כל אחד לומר את דברו נתניהו מאוד מוטרד מהאפשרות שיצאו לציבור ולכן מהר להעביר להם מסר בעניין. [ציטוט דברי נתניהו:] בדמוקרטיה מי שמכריע הוא ראש הממשלה שקיבל את המנדט מהעם, לא גופי הביטחון, הם כפופים לממשלה. ניר דבורי: עד כמה הלחץ גדול, לא רק במערכת הביטחון, גם בלשכת נתניהו, מעידות ההקלטות האלה שנחשפו כבר לפני מספר שבועות בערוץ 13. [הקלטה של דברי נתניהו:] אני לא יכול לדמיין חומרת דברים גדולה יותר של ארגון הפרה המונית כזאת של חוק השירות, או אם תרצה של סרבנות. זה בלתי ניתן... זה פשוט, אי אפשר לתפוס את זה! זה לא רק ההשבתה של יכולות, זה גם מה, זה עושה לכוח ההרתעה שלנו. מה זה עושה, אני לא אביא כאן דוחות מודיעיניים. אם תרצו בדלתיים סגורות אני אראה לכם מה זה עושה. מה זה עושה! זה לא דבר קטן! ניר דבורי: ועוד דבר, בהודעה שהוציאה לשכת ראש הממשלה בתום הדיון היום בקרייה נכתבה תוספת חדשה: "ראש הממשלה שלל מכל וכל את התופעה של שירות מילואים על תנאי". כבר לא סרבנים לדידו של נתניהו. שירות מילואים על תנאי. אנחנו מתקרבים לרגעי החלטה משמעותיים. בעוד כשבועיים, בראשית ספטמבר, יחזור צה"ל להתאמן אחרי חופשות הקיץ. גם חוק הגיוס צפוי לעלות בכנסת. זה יהיה מבחן גדול למערכת הביטחון, לשר הביטחון העומד בראשה, ולראש הממשלה, מי שאחראי לעצור את ההידרדרות. דני קושמרו: כן, אז עוד פרטים על מה שקורה שם. עמית סגל, נתחיל איתך. לדיון הזה קדמה שיחת טלפון כעוסה במיוחד. עמית סגל: כן, שיחת ועידה. עכשיו צריך להגיד שהאירוע הוא שבלקראת סוף השבוע, גם בפרסומים של ניר [דבורי], מתחיל לבעבע הסיר הזה של הכשירות [של צה"ל] אחרי כמה שבועות שהוא היה על אש נמוכה יחסית. נתניהו רואה וכועס, הוא מזהה את זה כתדרוכים מתוך הצבא אל הכתבים הצבאיים, והוא מתקשר לרמטכ"ל, מעלה גם את מפקד חיל האוויר, ואז הוא אומר להם: "זה נראה כמו צבא, שיש לו מדינה". זה מה שאומר ראש הממשלה לרמטכ"ל ולמפקד חיל האוויר, והוא מוסיף ואומר שהדבר הזה פוגע בכושר ההרתעה, הדלפות על הכשירות. זאת אומרת, שאויבינו רואים את זה וזה מה שהם מגיבים. והרמטכ"ל משיב לו, פחות או יותר ברוח הדברים הזו: "במקום שאני רואה פגיעה בכשירות, אנחנו חובתנו להתריע על הדבר הזה". עכשיו זה גם עונה על השאלה האם הדיון היום היה דחוף או תוכנן מראש. לאחר שיחת הטלפון הזאת החליטו לקיים את הדיון הזה על הכשירות כבר ביום ראשון בצהריים ולא בהמשך השבוע כפי שנקבע. דני קושמרו: ניר דבורי, כתבנו לענייני צבא, עוד פרטים על מה שעולה במפגש הזה. ראש הממשלה, המפקד חיל האוויר, הרמטכ"ל. ניר דבורי: כן, היה שם גם שר הביטחון, ראש אמ"ן [אלוף אהרון חליוה], ראש אגף המבצעים [אלוף עודד בסיוק]. זה בעצם כל הנבחרת שעוסקת בדיוק בתמונת המצב הביטחונית ובתמונת המצב של הכשירות. מי שמשתתף בשיחה הזו מתאר אותה כמתסכלת, אולי אפילו מייאשת. למרות שהוצג שם לראש הממשלה וסקרו בפניו את כל המערכים שנפגעו, כולל מספרים עדכניים, ההבנה הייתה שזה לא משנה שום דבר באופן הסתכלות הדברים ובעמדתו של נתניהו. התחושה שם הייתה שרק משהו דרסטי, דרמטי, יכול לשנות את המהלך שיכול להביא לבלימה של הפגיעה בכשירות. ויש אפילו התלבטות בקרב גורמי ביטחון מתי להניף את הדגל האדום. האם לקראת השבועות הקרובים כשחוזרים להתאמן, או כאשר יידרשו לאולי חלילה איזושהי פעולה מבצעית, האם ואיך נכון לתווך את המצב הזה לציבור הישראלי, ובעיקר כולם עכשיו ממתינים להחלטה של נתניהו, לאן הולכים מכאן, מה הוא באמת רוצה, והאם הוא יכול, כי הם מאמינים שהוא היחיד שיכול, לעצור את מה שקורה בתוך הצבא. דני קושמרו: עמית, עוד ציטוטים מהפגישה הטעונה הזו. עמית סגל: כן, אז היום, בעצם בפגישה הזאת, זה מין איזה אירוע מוזר, כי בעצם זה כמו מה שהמשיל את זה בכיר בצבא לרפלקסולוגיה. אבל ברפלקסולוגיה בלי לגעת. בעצם הצבא נוגע פה באירוע פוליטי הכי דרמטי שהיה פה לפחות בעשור האחרון, אבל הוא לא יכול לדבר אותו, אלא רק לדבר עליו. אז נתניהו מסביר להם למה לדעתו הם צריכים להיערך לכך שהמצב לא ישתנה בתקופה הקרובה, וכך הוא מסביר להם. ואלה הציטוטים של נתניה: "כשהרמתם דגל בפעם הקודמת, עצרנו לשלושה חודשים", אמר נתניהו, אני שם סוגריים. כן, אחרי שהוא פיטר את [שר הביטחון יואב] גלנט וחזר בו, סגור סוגריים. "אבל לא יצא מזה שום דבר, כי יש גורמים שהמטרה שלהם היא הפלת הממשלה". ואז הוא מוסיף, "אני נותן סיכוי נמוך להידברות עם הצד השני על שינוי הוועדה לבחירת שופטים". נתניהו גם מתריע שם בדיון מפני הדלפות בוועדת המשנה שתכונס בהמשך השבוע, ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ולכן הוא בעצם, אם אני מבין נכון את התרגום, אומר להם תראו, אל תצפו שמתישהו בימים הקרובים תצאה הבשורה שהאירוע כולו מאחורינו. תיערכו להתמודד עם המצב כפי שהוא. דני קושמרו: בינתיים, ניר דבורי, המצב לא משהו, ובעקבות המצוקה של מדריכי טיס במילואים, בקורס טיס, חיל האוויר בצעד מאוד מאוד מאוד חריג. ניר דבורי: כן, תראה, זה פיילוט שמתחיל כבר לפני כמה חודשים, אבל בימים האלה הוא מקבל גם טוויסט וגם שינוי, והתכלית שלו הוא בעצם לאתר חלק מפרחי הטייס במהלך הקורס, ולקצר את משך ההכשרה שלהם, להעביר אותם יותר מהר למטוסי קרב מתקדמים, כדי להתחיל לייצר אפשרות לקצר או לגשר על הפערים שעלולים להתפתח סביב מה שאנחנו רואים החוסר [של טייסים] בתוך חיל האוויר. ולכן המהלך הזה כבר מתחיל לנוע. יש כאן עוד תהליכים שצריך לעבור, אבל בחיל האוויר עושים את התאמות האלה, מבינים שכנראה נבנה כאן צורך, והדבר הזה הולך והופך קריטי יותר ויותר. נגיד שבחיל האוויר אומרים שהדבר הזה כבר החל כלא קשור לאירועים האחרונים, ואנחנו נגיד שבכל זאת, האירועים האחרונים מאיצים את התהליך, אולי אפילו מאיצים מאוד. דני קושמרו: במקרה לגמרי. כתבה קודמת שישה ימים לפני מתקפת השבעה באוקטובר – ניר דבורי: גורמי ביטחון אומרים, כי "התנהגות בן גביר מסוכנת, צריך לגלות אחריות לאומית בנושא הר הבית. זה מיד משפיע על כל הזירות ומשחק באש, במיוחד אחרי שהצלחנו עכשיו להוריד את גובה הלהבות בעזה". רונן ברגמן: סינוואר צפה מדי יום בחדשות ערוץ 12. סימוכין:

כחודשיים לפני מתקפת השבעה באוקטובר – מהדורת חדשות ערוץ 12 שבה נהג לצפות יחיא סינוואר: "דיווחים הולכים וגוברים על השפעה קשה של המהפכה המשפטית על כשירות צה"ל"; ציטוט דברי נתניהו: הסרבנות גורמת גם להשבתה של יכולות צבאיות, ופוגעת קשות בכוח ההרתעה של צה”ל כפי שעולה בדוחות של המודיעין ב-23 באוקטובר 2025, אמר רונן ברגמן, עיתונאי ב"ידיעות אחרונות" וב"ניו יורק טיימס", בראיון לפודקאסט של דן סנור, כדלהלן: "[מנהיג חמאס יחיא] סינוואר צפה בטלוויזיה הישראלית. לסינוואר היה הרגל לעצור הכל, את שגרת יומו, כל יום בשעה חמש דקות לשמונה בערב, כי הוא היה מכור לצפות בחדשות ערוץ 12, כל יום… הוא [סינוואר] סבר שערוץ 12 מייצג את העמדה של הקונצנזוס הרחב ביותר של השיח בחברה הישראלית שהוא צריך להבין”. סימוכין: להלן קטע ממהדורות החדשות של ערוץ 12 ששודרה ב-13 באוגוסט 2023: דני קושמרו: שלום לכם, ערב טוב. ראש הממשלה ]בנימין נתניהו] היה אמור להיות היום בחופשה עם אשתו [שרה] בצפון, אבל במקום זאת הוא נועד לדיון דחוף עם הרמטכ"ל [רא"ל הרצי הלוי] ועם מפקד חיל האוויר [אלוף תומר בר]. זאת בעקבות הדיווחים ההולכים וגוברים על השפעה קשה של המהפכה המשפטית על כשירות צה"ל, ובעקבות הביקורת על התעלמות הממשלה מאזהרות ראשי מערכת הביטחון. בינתיים נתניהו מפסיק לכנות את המילואימניקים שהפסיקו להגיע [לשירות צבאי], סרבנים. מיד הכותרות שלכם, ניר דבורי, עמית סגל, דפנה ליאל, תחילה הכתבה של כתבנו לענייני צבא ניר דבורי. ניר דבורי: הביקורת על נתניהו גברה בשבוע האחרון, מגיעה לנקודת רתיחה על כך שנתניהו אינו פועל מול המידע הקשה שהציגו לו הרמטכ"ל ושר הביטחון [יואב גלנט] אודות מצב הכשירות בצבא. נתניהו נראה שהחל להבין שחלה תפנית בהלך הרוח הציבורי, ולכן גם מיהר לכנס דיון דחוף בקריה בתל אביב אחר הצהריים. יחד עם שר הביטחון ישבו גם הרמטכ"ל ומספר אלופים, בהם גם מפקד חיל האוויר. שם הוצגה לו תמונת המצב העדכנית באשר לכשירות וללכידות הצבא. נתניהו הנחה לשמור על הכשירות והמוכנות לכל אתגר. עוד לפני הדיון, דיבר על כך הבוקר שר הביטחון מול מתגייסים טריים בבקו"ם [בסיס קליטה ומיון]. [וידאו - שר הביטחון יואב גלנט:] הדבר הזה, מכל המקומות שאני רואה, אין לו שום השפעה על מה שקורה בתהליך הגיוס, ואני מאוד שמח על זה. החיילים רוצים להתגייס, כולם מבינים את הערך, וכשזה מגיע למשימה האמיתית זה מאוד מאוד פשוט. אני לא מתעלם מהבעיה, אני עוסק עם הרמטכ"ל, עם המטה הכללי, עם גופי הביטחון האחרים כל יום. ניר דבורי: זה קורה אחרי הפרסום שלנו היום, על כך שראשי מערכת הביטחון שוקלים להביא לידיעת הציבור את תמונת המצב בצה"ל, נוכח תחושתם שנתניהו לא פועל כדי לעצור את ההידרדרות. בשב"כ [שירות הביטחון הכללי], במוסד ובצבא הכחישו את הדברים, אבל גורמים הבקיאים בפרטים אומרים שההתלבטות גדולה, שלא נראה כאן מסיבת עיתונאים של שלושתם, אבל הם ימצאו את הדרך כל אחד לומר את דברו נתניהו מאוד מוטרד מהאפשרות שיצאו לציבור ולכן מהר להעביר להם מסר בעניין. [ציטוט דברי נתניהו:] בדמוקרטיה מי שמכריע הוא ראש הממשלה שקיבל את המנדט מהעם, לא גופי הביטחון, הם כפופים לממשלה. ניר דבורי: עד כמה הלחץ גדול, לא רק במערכת הביטחון, גם בלשכת נתניהו, מעידות ההקלטות האלה שנחשפו כבר לפני מספר שבועות בערוץ 13. [הקלטה של דברי נתניהו:] אני לא יכול לדמיין חומרת דברים גדולה יותר של ארגון הפרה המונית כזאת של חוק השירות, או אם תרצה של סרבנות. זה בלתי ניתן... זה פשוט, אי אפשר לתפוס את זה! זה לא רק ההשבתה של יכולות, זה גם מה, זה עושה לכוח ההרתעה שלנו. מה זה עושה, אני לא אביא כאן דוחות מודיעיניים. אם תרצו בדלתיים סגורות אני אראה לכם מה זה עושה. מה זה עושה! זה לא דבר קטן! ניר דבורי: ועוד דבר, בהודעה שהוציאה לשכת ראש הממשלה בתום הדיון היום בקרייה נכתבה תוספת חדשה: "ראש הממשלה שלל מכל וכל את התופעה של שירות מילואים על תנאי". כבר לא סרבנים לדידו של נתניהו. שירות מילואים על תנאי. אנחנו מתקרבים לרגעי החלטה משמעותיים. בעוד כשבועיים, בראשית ספטמבר, יחזור צה"ל להתאמן אחרי חופשות הקיץ. גם חוק הגיוס צפוי לעלות בכנסת. זה יהיה מבחן גדול למערכת הביטחון, לשר הביטחון העומד בראשה, ולראש הממשלה, מי שאחראי לעצור את ההידרדרות. דני קושמרו: כן, אז עוד פרטים על מה שקורה שם. עמית סגל, נתחיל איתך. לדיון הזה קדמה שיחת טלפון כעוסה במיוחד. עמית סגל: כן, שיחת ועידה. עכשיו צריך להגיד שהאירוע הוא שבלקראת סוף השבוע, גם בפרסומים של ניר [דבורי], מתחיל לבעבע הסיר הזה של הכשירות [של צה"ל] אחרי כמה שבועות שהוא היה על אש נמוכה יחסית. נתניהו רואה וכועס, הוא מזהה את זה כתדרוכים מתוך הצבא אל הכתבים הצבאיים, והוא מתקשר לרמטכ"ל, מעלה גם את מפקד חיל האוויר, ואז הוא אומר להם: "זה נראה כמו צבא, שיש לו מדינה". זה מה שאומר ראש הממשלה לרמטכ"ל ולמפקד חיל האוויר, והוא מוסיף ואומר שהדבר הזה פוגע בכושר ההרתעה, הדלפות על הכשירות. זאת אומרת, שאויבינו רואים את זה וזה מה שהם מגיבים. והרמטכ"ל משיב לו, פחות או יותר ברוח הדברים הזו: "במקום שאני רואה פגיעה בכשירות, אנחנו חובתנו להתריע על הדבר הזה". עכשיו זה גם עונה על השאלה האם הדיון היום היה דחוף או תוכנן מראש. לאחר שיחת הטלפון הזאת החליטו לקיים את הדיון הזה על הכשירות כבר ביום ראשון בצהריים ולא בהמשך השבוע כפי שנקבע. דני קושמרו: ניר דבורי, כתבנו לענייני צבא, עוד פרטים על מה שעולה במפגש הזה. ראש הממשלה, המפקד חיל האוויר, הרמטכ"ל. ניר דבורי: כן, היה שם גם שר הביטחון, ראש אמ"ן [אלוף אהרון חליוה], ראש אגף המבצעים [אלוף עודד בסיוק]. זה בעצם כל הנבחרת שעוסקת בדיוק בתמונת המצב הביטחונית ובתמונת המצב של הכשירות. מי שמשתתף בשיחה הזו מתאר אותה כמתסכלת, אולי אפילו מייאשת. למרות שהוצג שם לראש הממשלה וסקרו בפניו את כל המערכים שנפגעו, כולל מספרים עדכניים, ההבנה הייתה שזה לא משנה שום דבר באופן הסתכלות הדברים ובעמדתו של נתניהו. התחושה שם הייתה שרק משהו דרסטי, דרמטי, יכול לשנות את המהלך שיכול להביא לבלימה של הפגיעה בכשירות. ויש אפילו התלבטות בקרב גורמי ביטחון מתי להניף את הדגל האדום. האם לקראת השבועות הקרובים כשחוזרים להתאמן, או כאשר יידרשו לאולי חלילה איזושהי פעולה מבצעית, האם ואיך נכון לתווך את המצב הזה לציבור הישראלי, ובעיקר כולם עכשיו ממתינים להחלטה של נתניהו, לאן הולכים מכאן, מה הוא באמת רוצה, והאם הוא יכול, כי הם מאמינים שהוא היחיד שיכול, לעצור את מה שקורה בתוך הצבא. דני קושמרו: עמית, עוד ציטוטים מהפגישה הטעונה הזו. עמית סגל: כן, אז היום, בעצם בפגישה הזאת, זה מין איזה אירוע מוזר, כי בעצם זה כמו מה שהמשיל את זה בכיר בצבא לרפלקסולוגיה. אבל ברפלקסולוגיה בלי לגעת. בעצם הצבא נוגע פה באירוע פוליטי הכי דרמטי שהיה פה לפחות בעשור האחרון, אבל הוא לא יכול לדבר אותו, אלא רק לדבר עליו. אז נתניהו מסביר להם למה לדעתו הם צריכים להיערך לכך שהמצב לא ישתנה בתקופה הקרובה, וכך הוא מסביר להם. ואלה הציטוטים של נתניה: "כשהרמתם דגל בפעם הקודמת, עצרנו לשלושה חודשים", אמר נתניהו, אני שם סוגריים. כן, אחרי שהוא פיטר את [שר הביטחון יואב] גלנט וחזר בו, סגור סוגריים. "אבל לא יצא מזה שום דבר, כי יש גורמים שהמטרה שלהם היא הפלת הממשלה". ואז הוא מוסיף, "אני נותן סיכוי נמוך להידברות עם הצד השני על שינוי הוועדה לבחירת שופטים". נתניהו גם מתריע שם בדיון מפני הדלפות בוועדת המשנה שתכונס בהמשך השבוע, ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ולכן הוא בעצם, אם אני מבין נכון את התרגום, אומר להם תראו, אל תצפו שמתישהו בימים הקרובים תצאה הבשורה שהאירוע כולו מאחורינו. תיערכו להתמודד עם המצב כפי שהוא. דני קושמרו: בינתיים, ניר דבורי, המצב לא משהו, ובעקבות המצוקה של מדריכי טיס במילואים, בקורס טיס, חיל האוויר בצעד מאוד מאוד מאוד חריג. ניר דבורי: כן, תראה, זה פיילוט שמתחיל כבר לפני כמה חודשים, אבל בימים האלה הוא מקבל גם טוויסט וגם שינוי, והתכלית שלו הוא בעצם לאתר חלק מפרחי הטייס במהלך הקורס, ולקצר את משך ההכשרה שלהם, להעביר אותם יותר מהר למטוסי קרב מתקדמים, כדי להתחיל לייצר אפשרות לקצר או לגשר על הפערים שעלולים להתפתח סביב מה שאנחנו רואים החוסר [של טייסים] בתוך חיל האוויר. ולכן המהלך הזה כבר מתחיל לנוע. יש כאן עוד תהליכים שצריך לעבור, אבל בחיל האוויר עושים את התאמות האלה, מבינים שכנראה נבנה כאן צורך, והדבר הזה הולך והופך קריטי יותר ויותר. נגיד שבחיל האוויר אומרים שהדבר הזה כבר החל כלא קשור לאירועים האחרונים, ואנחנו נגיד שבכל זאת, האירועים האחרונים מאיצים את התהליך, אולי אפילו מאיצים מאוד. דני קושמרו: במקרה לגמרי. כתבה קודמת שישה ימים לפני מתקפת השבעה באוקטובר – ניר דבורי: גורמי ביטחון אומרים, כי "התנהגות בן גביר מסוכנת, צריך לגלות אחריות לאומית בנושא הר הבית. זה מיד משפיע על כל הזירות ומשחק באש, במיוחד אחרי שהצלחנו עכשיו להוריד את גובה הלהבות בעזה". רונן ברגמן: סינוואר צפה מדי יום בחדשות ערוץ 12. סימוכין:

Jonathan D. Halevi

25,563 次观看 • 8 个月前

שלושים שנה חלפו מאז אותו לילה נורא בו קדרו השמיים עת הפציעו אל חיי האומה מילותיו האלמותיות של איתן הבר המנוח ״ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין אשר נרצח בידי מתנקש, הערב בתל אביב". ועל אף הזמן שחלף, הלמות הפטיש, המכה בנוקר, הפוגע בתרמיל המחולל את הבערה, שהדפה את הקליעים שפילחו את גופו של יצחק רבין עד שנפל - עוד מטלטלים את הנפש הלאומית. אין אדם שעמד על דעתו אז, שלא זוכר היכן בדיוק היה ברגע המר והנמהר ההוא. בן 19 שנים הייתי, צוער בקורס קצינים באותה העת. מוצאי שבת, ואני לבדי בבית, מול המסך – שומע את הדיווחים וכמו רבים מאזרחי ישראל, מוכה בתדהמה, בהלם ובצער עמוק. בבוקר המחרת התאספנו בפנים חתומות בנקודת הכינוס בדרכנו לבסיס האימונים, מביטים איש בפניו הצעירות של רעהו, מתקשים לעכל ולהבין את שאירע. במקומות העבודה, ברחובות, בערים ובכפרים, נפל דבר בישראל. מספר אישי 30743, רב־אלוף במילואים, יצחק רבין, חייל בצבא ההגנה לישראל, כפי שהעיד על עצמו, ראש הממשלה ושר הביטחון - נרצח. על השאלה ״איך נזכור את רבין״ ניטש ויכוח. יש מי שיזכירוהו בזכות מאבקו למען השלום, ויש מי שיזכירוהו בזכות מאבקו בטרור ובאויב הערבי. שניהם נכונים אך רצוי ששני הקצוות ידבקו באמת ובעובדות, ולא ימציאו מציאות חלופית שלא היתה ולא משל היתה. רבין היה איש צבא כמחצית מחייו הבוגרים. הרמטכ״ל השביעי של צה״ל, שעמד בראש הצבא בזמן מלחמת ששת הימים, בסופה שוחררו חבלי מולדת ואוחדה בירת הנצח של העם היהודי, אליה התפללנו אלפיים שנה בכל התפוצות מהן באנו - לשנה הבאה בירושלים. ״ירושלים שלי היא מוקד געגועיו ומחוז חלומותיו של העם היהודי״ אמר רבין. ״היא החלום – להגיע. אנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל: יש לנו ויכוחים על דרך ועל מטרה. אך בישראל אין לנו ויכוח בנושא אחד: שלמותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של מדינת ישראל. מבחינתנו, ירושלים אינה נושא לפשרה, ואין שלום בלי ירושלים״. רבין נאבק בטרור ביד קשה וכשר הביטחון במהלך האינתיפאדה מדיניותו לגבי אויבינו היתה ״לשבור להם את הידיים והרגליים״. בעקבות חטיפתו ורציחתו של שוטר משמר הגבול רס״ב ניסים טולדנו הי״ד, הורה רבין לגרש מאות ממחבלי החמאס ללבנון וזכורה אמירתו ״למגורשים הייתה זכות ערעור. לניסים טולדנו לא הייתה״. ולצד מאבקו בטרור ובאויב, היו לרבין חלומות. ״אין לי נכסים״, הוא אמר, ״יש לי רק חלומות להוריש לדורות הבאים עולם טוב יותר, מפויס יותר – עולם שנעים לחיות בו. אין זה הרבה מדי״. ובמאמציו להגשמת החלום להוריש לדורות הבאים עולם טוב יותר, פסע רבין בדרך חדשה ולא מוכרת - בדרך אל השלום. ובדרך הזאת, דרך חתחתים זרועה במוקשים, צעד רבין בהיסוס. לא בחדווה. "ייתכן שהפתרון הטוב ביותר לעזה אילו הייתה טובעת בים, אך משום שזה לא אפשרי צריך למצוא לזה פתרון״ אמר, וניסה. ״נבלע כדור נגד בחילה - ונלך״ השיב על השאלה אם ילחץ את ידו של ערפאת. תקוותו הייתה שהרשות הפלסטינית שהוקמה במסגרת הסכמי אוסלו תוכל להלחם בחמאס ״בלי בג״ץ ובלי בצלם״, ובלי עתירותיה של ״האגודה לזכויות החמאס״ כפי שכינה את האגודה לזכויות האזרח. כן, רבין לא היה מחובבי הארגונים שאוהבים היום לשאת את שמו ולנכס את מורשתו. חלומך עוד לא התגשם יצחק. העולם עוד לא מפויס יותר, גם לנו כאן במליאת הכנסת שכה הכרת יש עוד על מה לעבוד, אבל אדם ניכר בחלומותיו, ואיזה חלום נאצל היה לך. לאילו דברים נשגבים ונעלים שאפת. בהספד על יריבו הפוליטי, אמר צ׳רצ׳יל: "נפל בחלקו של נוויל צ'מברליין באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל על ידי איש זדון (היטלר אז, וערפאת בימי רבין, א.א). אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה הייתה אמונתו אותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם - אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו בסיכון גדול וודאי למחיר אישי״. בנאומו האחרון בכיכר שמאז קרויה על שמו, רגעים לפני שנרצח זעק רבין אמירה שחייבת להדהד כאן במליאת הכנסת ביום הזה ומכאן לצאת החוצה: "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל. בדמוקרטיה יכולות להיות מחלוקות, אך הכרעה תהיה בבחירות דמוקרטיות״. והבחירות הדמוקרטיות, בניגוד לנטען, תתקיימנה, והדבר יקרה במהלך השנה הקרובה, כפי שתחליט הכנסת. והציבור יכריע. לא באלימות, והלוואי שגם לא בהתלהמות. ואנו כאן, נכבד את החלטתו. ״האדם אינו פלדה. הוא לב ונשמה, הוא בוכה וצוחק. הוא אוהב וכואב. הוא מסתער ונפצע וזועק. האדם הוא אדם." אמר יצחק. ידברו כאן על ראש הממשלה ושר הביטחון, ידברו על הרמטכ״ל והמצביא אבל עבור משפחתו הוא היה גם אבא, סבא, לא משל ולא סמל. הוא היה אדם. בשם האומה, ובשם הכנסת, אנחנו מביעים צער עמוק, צערו של עם ישראל. יהי זכרו של ראש הממשלה, שר הביטחון וראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל יצחק רבין ברוך לעד - נכבד את זכרו בקימה.

שלושים שנה חלפו מאז אותו לילה נורא בו קדרו השמיים עת הפציעו אל חיי האומה מילותיו האלמותיות של איתן הבר המנוח ״ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין אשר נרצח בידי מתנקש, הערב בתל אביב". ועל אף הזמן שחלף, הלמות הפטיש, המכה בנוקר, הפוגע בתרמיל המחולל את הבערה, שהדפה את הקליעים שפילחו את גופו של יצחק רבין עד שנפל - עוד מטלטלים את הנפש הלאומית. אין אדם שעמד על דעתו אז, שלא זוכר היכן בדיוק היה ברגע המר והנמהר ההוא. בן 19 שנים הייתי, צוער בקורס קצינים באותה העת. מוצאי שבת, ואני לבדי בבית, מול המסך – שומע את הדיווחים וכמו רבים מאזרחי ישראל, מוכה בתדהמה, בהלם ובצער עמוק. בבוקר המחרת התאספנו בפנים חתומות בנקודת הכינוס בדרכנו לבסיס האימונים, מביטים איש בפניו הצעירות של רעהו, מתקשים לעכל ולהבין את שאירע. במקומות העבודה, ברחובות, בערים ובכפרים, נפל דבר בישראל. מספר אישי 30743, רב־אלוף במילואים, יצחק רבין, חייל בצבא ההגנה לישראל, כפי שהעיד על עצמו, ראש הממשלה ושר הביטחון - נרצח. על השאלה ״איך נזכור את רבין״ ניטש ויכוח. יש מי שיזכירוהו בזכות מאבקו למען השלום, ויש מי שיזכירוהו בזכות מאבקו בטרור ובאויב הערבי. שניהם נכונים אך רצוי ששני הקצוות ידבקו באמת ובעובדות, ולא ימציאו מציאות חלופית שלא היתה ולא משל היתה. רבין היה איש צבא כמחצית מחייו הבוגרים. הרמטכ״ל השביעי של צה״ל, שעמד בראש הצבא בזמן מלחמת ששת הימים, בסופה שוחררו חבלי מולדת ואוחדה בירת הנצח של העם היהודי, אליה התפללנו אלפיים שנה בכל התפוצות מהן באנו - לשנה הבאה בירושלים. ״ירושלים שלי היא מוקד געגועיו ומחוז חלומותיו של העם היהודי״ אמר רבין. ״היא החלום – להגיע. אנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל: יש לנו ויכוחים על דרך ועל מטרה. אך בישראל אין לנו ויכוח בנושא אחד: שלמותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של מדינת ישראל. מבחינתנו, ירושלים אינה נושא לפשרה, ואין שלום בלי ירושלים״. רבין נאבק בטרור ביד קשה וכשר הביטחון במהלך האינתיפאדה מדיניותו לגבי אויבינו היתה ״לשבור להם את הידיים והרגליים״. בעקבות חטיפתו ורציחתו של שוטר משמר הגבול רס״ב ניסים טולדנו הי״ד, הורה רבין לגרש מאות ממחבלי החמאס ללבנון וזכורה אמירתו ״למגורשים הייתה זכות ערעור. לניסים טולדנו לא הייתה״. ולצד מאבקו בטרור ובאויב, היו לרבין חלומות. ״אין לי נכסים״, הוא אמר, ״יש לי רק חלומות להוריש לדורות הבאים עולם טוב יותר, מפויס יותר – עולם שנעים לחיות בו. אין זה הרבה מדי״. ובמאמציו להגשמת החלום להוריש לדורות הבאים עולם טוב יותר, פסע רבין בדרך חדשה ולא מוכרת - בדרך אל השלום. ובדרך הזאת, דרך חתחתים זרועה במוקשים, צעד רבין בהיסוס. לא בחדווה. "ייתכן שהפתרון הטוב ביותר לעזה אילו הייתה טובעת בים, אך משום שזה לא אפשרי צריך למצוא לזה פתרון״ אמר, וניסה. ״נבלע כדור נגד בחילה - ונלך״ השיב על השאלה אם ילחץ את ידו של ערפאת. תקוותו הייתה שהרשות הפלסטינית שהוקמה במסגרת הסכמי אוסלו תוכל להלחם בחמאס ״בלי בג״ץ ובלי בצלם״, ובלי עתירותיה של ״האגודה לזכויות החמאס״ כפי שכינה את האגודה לזכויות האזרח. כן, רבין לא היה מחובבי הארגונים שאוהבים היום לשאת את שמו ולנכס את מורשתו. חלומך עוד לא התגשם יצחק. העולם עוד לא מפויס יותר, גם לנו כאן במליאת הכנסת שכה הכרת יש עוד על מה לעבוד, אבל אדם ניכר בחלומותיו, ואיזה חלום נאצל היה לך. לאילו דברים נשגבים ונעלים שאפת. בהספד על יריבו הפוליטי, אמר צ׳רצ׳יל: "נפל בחלקו של נוויל צ'מברליין באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל על ידי איש זדון (היטלר אז, וערפאת בימי רבין, א.א). אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה הייתה אמונתו אותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם - אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו בסיכון גדול וודאי למחיר אישי״. בנאומו האחרון בכיכר שמאז קרויה על שמו, רגעים לפני שנרצח זעק רבין אמירה שחייבת להדהד כאן במליאת הכנסת ביום הזה ומכאן לצאת החוצה: "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל. בדמוקרטיה יכולות להיות מחלוקות, אך הכרעה תהיה בבחירות דמוקרטיות״. והבחירות הדמוקרטיות, בניגוד לנטען, תתקיימנה, והדבר יקרה במהלך השנה הקרובה, כפי שתחליט הכנסת. והציבור יכריע. לא באלימות, והלוואי שגם לא בהתלהמות. ואנו כאן, נכבד את החלטתו. ״האדם אינו פלדה. הוא לב ונשמה, הוא בוכה וצוחק. הוא אוהב וכואב. הוא מסתער ונפצע וזועק. האדם הוא אדם." אמר יצחק. ידברו כאן על ראש הממשלה ושר הביטחון, ידברו על הרמטכ״ל והמצביא אבל עבור משפחתו הוא היה גם אבא, סבא, לא משל ולא סמל. הוא היה אדם. בשם האומה, ובשם הכנסת, אנחנו מביעים צער עמוק, צערו של עם ישראל. יהי זכרו של ראש הממשלה, שר הביטחון וראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל יצחק רבין ברוך לעד - נכבד את זכרו בקימה.

Amir Ohana - אמיר אוחנה

13,974 次观看 • 10 个月前

אזרחי ישראל היקרים, ב-12 הימים של מבצע 'עם כלביא' השגנו ניצחון היסטורי, והניצחון הזה יעמוד לדורות. הסרנו מעלינו שני איומים קיומיים מיידיים: איום ההשמדה בפצצות גרעין, ואיום ההשמדה ב-20 אלף טילים בליסטיים. אם לא היינו פועלים עכשיו, מדינת ישראל הייתה עומדת בקרוב בפני סכנת השמדה. אבל זה לא קרה. כי ברגע המכריע, קמנו כלביא, נעמדנו כארי, והשאגה שלנו הרעידה את טהרן והדהדה בכל העולם. במקורותינו נאמר: "בתחבולות תעשה לך מלחמה". מכת הפתיחה המפתיעה של 'עם כלביא' תירשם בדברי הימים של מלחמות ישראל, והיא תילמד בכל צבאות העולם. באבחה אחת, מכה אחת, חיסלנו את הפיקוד הבכיר של איראן, כולל שלושה רמטכ"לים ובכירים רבים נוספים. ובאותם רגעים חיסלנו גם את מדעני הגרעין המובילים של איראן - הם שהחזיקו בידע, הם שהובילו את תוכנית הגרעין, הם שביקשו להביא אלינו חורבן ומוות. הרסנו את מתקן ההעשרה המרכזי בנתנז, את מתקן המרת האורניום באיספהאן ואת מתקן המים הכבדים באראק. ידידנו, הנשיא טראמפ, התגייס באופן חסר תקדים לצידנו. בהנחייתו, צבא ארצות הברית השמיד את אתר ההעשרה במעמקי האדמה בפורדו. תקפנו עוד עשרות מתקנים של תוכנית הגרעין האיראנית, כולל מעבדות ומפעלי ייצור של צנטריפוגות. אתם בוודאי זוכרים לפני שבע שנים, איך במבצע מזהיר של המוסד הבאנו את ליבת ארכיון הגרעין הסודי של איראן לארץ. חשפנו אז את תוכנית הגרעין של איראן להשמדת מדינת ישראל בפני הנשיא טראמפ, בפני העולם כולו, בפניכם אזרחי ישראל. ובכן כיום, כעת, במבצע הזה, השלמנו את המלאכה, ופגענו בארכיון כולו. והארכיון הזה ריכז בתוכו את כלל הידע של איראן ליצור פצצות אטום. גם את זה עשינו. במשך עשרות שנים הבטחתי לכם שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני. ואכן, בכל הפעולות המהירות שלוחמנו ביצעו הורדנו לטמיון את פרויקט הגרעין של איראן. ואם מישהו באיראן ינסה לשקם את הפרויקט הזה - נפעל באותה נחישות, באותה עוצמה, לגדוע כל ניסיון כזה. אני שב ואומר: לאיראן לא יהיה נשק גרעיני. באותה עוצמה, באותה נחישות, השמדנו את תעשיית ייצור הטילים של איראן. הרסנו עשרות מפעלים לייצור טילים. פגענו קשות במלאי הטילים. השמדנו את רוב המשגרים. במקרים רבים השמדנו אותם דקות לפני שהם שיגרו את טילי המוות לישראל. כוונת הזדון של איראן - לאיים תוך שנים ספורות על קיומה של ישראל ברבבות טילים בליסטיים - האיום הזה, גם הוא הוסר. ביחס למשטר האיראני, הנחתנו מכות מחץ על משטר הרשע. חיסלנו בכירים רבים נוספים, הרסנו מפקדות, תקפנו את בסיסי משמרות המהפכה, תקפנו את בסיסי הבסיג', פגענו בסמלי שלטון. והיום לפנות בוקר, שעות אחדות לפני הפסקת האש, הנחתנו על משטר האייתולות את המכה הקשה ביותר מאז תחילת המלחמה, את המכה הקשה ביותר בתולדותיו. חיסלנו מאות מפעילי המשטר בהתקפה מוחצת, המוחצת ביותר שראתה טהרן בחמישים השנים האחרונות. אזרחי ישראל, אני מודה בשמכם לידידי, הנשיא טראמפ, ולארצות-הברית, על חלקם בהגנת ישראל ובהסרת איום הגרעין של איראן. ההצטרפות של ארצות הברית למערכה, לא רק בצד ההגנתי, אלא גם בצד ההתקפי - זהו אירוע היסטורי. זה לא קרה מעולם. זהו פרי מאמץ מדיני שהובלתי יחד עם השר דרמר אל מול הנשיא טראמפ וצוותו. ואני חייב לומר לכם, מעולם לא היה לישראל ידיד גדול כמו הנשיא טראמפ בבית הלבן, ואני מודה לו מאוד על עבודתנו המשותפת. יש לכך השלכות אדירות על הביטחון הלאומי של ישראל, על הביטחון של כל אחד ואחת מכם, ושל הילדים שלכם, והנכדים שלכם, ועל פני המזרח-התיכון כולו. אזרחי ישראל, בשבעה באוקטובר, היינו בתהום. ספגנו את האסון הנורא ביותר בתולדות המדינה. אבל בזכות כוחות משותפים של הממשלה, של כוחות הביטחון ושלכם - העם, ידענו להתאושש ולהשיב מלחמה שערה. כעבור עשרים חודשים שלטנו בשמי איראן וגבינו ממנה מחיר חסר תקדים, מחיר שהיא לא דמיינה שהיא תשלם. אבל למרות הישגנו המזהירים, איננו נישאים על גלי האופוריה. איננו זחוחים, איננו שאננים, בדיוק להפך. אין לנו שום כוונה להוריד את הרגל מדוושת הגז. עלינו להשלים את המערכה נגד הציר האיראני, להכריע את החמאס ולהביא לשחרור כל חטופינו - החיים והחללים כאחד. למשפחות החטופים, אני אומר: לא הפסקנו לרגע, אפילו לרגע, כולל בזמן המלחמה, את המאמצים להחזיר את כל חטופינו הביתה. שוב - החיים והחללים כאחד. ואנחנו לא נרפה מהמשימה הקדושה הזו עד שהיא תושלם. ולמשפחות השכולות, אני אומר: יקיריכם, גיבורינו, לא נפלו לשווא. כי גבורתם והקרבתם - היא שאפשרה לנו לשבור את הציר האיראני. בלי ההישגים הכבירים בעזה, בלבנון, בסוריה ונגד הטרור ביהודה ושומרון - לא היינו יכולים להגיע לטהרן. עם חיסול ציר הרשע של איראן אנחנו נפתח ציר של שלום ושגשוג של עמי האזור, ואני אומר לכם, גם מעבר לעמי האזור. אנחנו כבר עובדים על כך, במרץ, ויגיע הזמן גם לחשוף את פעולותינו. אנחנו נפצה ביד רחבה את כל מי שנפגע, ונביא את כלכלת ישראל לשיאים חדשים. זה כבר קורה. אזרחי ישראל, שילמנו מחירים יקרים בעורף במבצע הזה. כולנו מחבקים באהבה אין קץ את משפחות החללים. כולנו מאחלים החלמה שלמה לכל הפצועים בגוף ובנפש, כמו לכל הפצועים במערכה הזאת מאז השבעה באוקטובר. לאחרונה ביקרתי בכמה ערים שספגו הרס גדול מן הטילים של איראן. בתים רבים ניזוקו, וכפי שהבטחנו לתושבים, אנחנו נבנה אותם מחדש. אזרחי ישראל, אני מבקש להודות בשמכם מעומק הלב לרמטכ״ל, רב אלוף אייל זמיר; למפקדי ולוחמי צה״ל; לראש המוסד, דוד ברנע וללוחמי ולוחמות המוסד; למפקד חיל האוויר, אלוף תומר בר; לטייסינו האמיצים - איזה עבודה נפלאה הם עשו; לצוותי הקרקע המסורים; לראש אמ"ן, אלוף שלומי בינדר ולאנשי המודיעין. הם חשפו ביצירתיות מדהימה את סודות האויב; לראש אמ"ץ, אלוף עודד בסיוק, על ניהוג המערכה; למזכירי הצבאי, אלוף רומן גופמן; לפיקוד העורף; למשטרת ישראל; למערכי הכבאות, הרפואה וההצלה, שהצילו חיים רבים. וכמובן, אני מבקש להודות לשר הביטחון, ישראל כ"ץ, ולכל שרי ושרות הממשלה. הם התייצבו כולם מאחורי ההחלטה ההיסטורית, והם פעלו כל אחד ואחת, בתחומו ובתחומה. כולם, בלי יוצא מן הכלל, התעלו לגודל השעה. אבל מעל הכל, אני רוצה להודות לכם, אזרחי ישראל. זהו רגע של גאווה לאומית, רגע של אחדות, רגע שבו כל אזרח בישראל יכול לזקוף קומה ולומר: יחד עשינו את הבלתי נתפס. עם כלביא קם. עם ישראל חי. ובעזרת השם - עם הנצח יבטיח את נצח ישראל.

אזרחי ישראל היקרים, ב-12 הימים של מבצע 'עם כלביא' השגנו ניצחון היסטורי, והניצחון הזה יעמוד לדורות. הסרנו מעלינו שני איומים קיומיים מיידיים: איום ההשמדה בפצצות גרעין, ואיום ההשמדה ב-20 אלף טילים בליסטיים. אם לא היינו פועלים עכשיו, מדינת ישראל הייתה עומדת בקרוב בפני סכנת השמדה. אבל זה לא קרה. כי ברגע המכריע, קמנו כלביא, נעמדנו כארי, והשאגה שלנו הרעידה את טהרן והדהדה בכל העולם. במקורותינו נאמר: "בתחבולות תעשה לך מלחמה". מכת הפתיחה המפתיעה של 'עם כלביא' תירשם בדברי הימים של מלחמות ישראל, והיא תילמד בכל צבאות העולם. באבחה אחת, מכה אחת, חיסלנו את הפיקוד הבכיר של איראן, כולל שלושה רמטכ"לים ובכירים רבים נוספים. ובאותם רגעים חיסלנו גם את מדעני הגרעין המובילים של איראן - הם שהחזיקו בידע, הם שהובילו את תוכנית הגרעין, הם שביקשו להביא אלינו חורבן ומוות. הרסנו את מתקן ההעשרה המרכזי בנתנז, את מתקן המרת האורניום באיספהאן ואת מתקן המים הכבדים באראק. ידידנו, הנשיא טראמפ, התגייס באופן חסר תקדים לצידנו. בהנחייתו, צבא ארצות הברית השמיד את אתר ההעשרה במעמקי האדמה בפורדו. תקפנו עוד עשרות מתקנים של תוכנית הגרעין האיראנית, כולל מעבדות ומפעלי ייצור של צנטריפוגות. אתם בוודאי זוכרים לפני שבע שנים, איך במבצע מזהיר של המוסד הבאנו את ליבת ארכיון הגרעין הסודי של איראן לארץ. חשפנו אז את תוכנית הגרעין של איראן להשמדת מדינת ישראל בפני הנשיא טראמפ, בפני העולם כולו, בפניכם אזרחי ישראל. ובכן כיום, כעת, במבצע הזה, השלמנו את המלאכה, ופגענו בארכיון כולו. והארכיון הזה ריכז בתוכו את כלל הידע של איראן ליצור פצצות אטום. גם את זה עשינו. במשך עשרות שנים הבטחתי לכם שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני. ואכן, בכל הפעולות המהירות שלוחמנו ביצעו הורדנו לטמיון את פרויקט הגרעין של איראן. ואם מישהו באיראן ינסה לשקם את הפרויקט הזה - נפעל באותה נחישות, באותה עוצמה, לגדוע כל ניסיון כזה. אני שב ואומר: לאיראן לא יהיה נשק גרעיני. באותה עוצמה, באותה נחישות, השמדנו את תעשיית ייצור הטילים של איראן. הרסנו עשרות מפעלים לייצור טילים. פגענו קשות במלאי הטילים. השמדנו את רוב המשגרים. במקרים רבים השמדנו אותם דקות לפני שהם שיגרו את טילי המוות לישראל. כוונת הזדון של איראן - לאיים תוך שנים ספורות על קיומה של ישראל ברבבות טילים בליסטיים - האיום הזה, גם הוא הוסר. ביחס למשטר האיראני, הנחתנו מכות מחץ על משטר הרשע. חיסלנו בכירים רבים נוספים, הרסנו מפקדות, תקפנו את בסיסי משמרות המהפכה, תקפנו את בסיסי הבסיג', פגענו בסמלי שלטון. והיום לפנות בוקר, שעות אחדות לפני הפסקת האש, הנחתנו על משטר האייתולות את המכה הקשה ביותר מאז תחילת המלחמה, את המכה הקשה ביותר בתולדותיו. חיסלנו מאות מפעילי המשטר בהתקפה מוחצת, המוחצת ביותר שראתה טהרן בחמישים השנים האחרונות. אזרחי ישראל, אני מודה בשמכם לידידי, הנשיא טראמפ, ולארצות-הברית, על חלקם בהגנת ישראל ובהסרת איום הגרעין של איראן. ההצטרפות של ארצות הברית למערכה, לא רק בצד ההגנתי, אלא גם בצד ההתקפי - זהו אירוע היסטורי. זה לא קרה מעולם. זהו פרי מאמץ מדיני שהובלתי יחד עם השר דרמר אל מול הנשיא טראמפ וצוותו. ואני חייב לומר לכם, מעולם לא היה לישראל ידיד גדול כמו הנשיא טראמפ בבית הלבן, ואני מודה לו מאוד על עבודתנו המשותפת. יש לכך השלכות אדירות על הביטחון הלאומי של ישראל, על הביטחון של כל אחד ואחת מכם, ושל הילדים שלכם, והנכדים שלכם, ועל פני המזרח-התיכון כולו. אזרחי ישראל, בשבעה באוקטובר, היינו בתהום. ספגנו את האסון הנורא ביותר בתולדות המדינה. אבל בזכות כוחות משותפים של הממשלה, של כוחות הביטחון ושלכם - העם, ידענו להתאושש ולהשיב מלחמה שערה. כעבור עשרים חודשים שלטנו בשמי איראן וגבינו ממנה מחיר חסר תקדים, מחיר שהיא לא דמיינה שהיא תשלם. אבל למרות הישגנו המזהירים, איננו נישאים על גלי האופוריה. איננו זחוחים, איננו שאננים, בדיוק להפך. אין לנו שום כוונה להוריד את הרגל מדוושת הגז. עלינו להשלים את המערכה נגד הציר האיראני, להכריע את החמאס ולהביא לשחרור כל חטופינו - החיים והחללים כאחד. למשפחות החטופים, אני אומר: לא הפסקנו לרגע, אפילו לרגע, כולל בזמן המלחמה, את המאמצים להחזיר את כל חטופינו הביתה. שוב - החיים והחללים כאחד. ואנחנו לא נרפה מהמשימה הקדושה הזו עד שהיא תושלם. ולמשפחות השכולות, אני אומר: יקיריכם, גיבורינו, לא נפלו לשווא. כי גבורתם והקרבתם - היא שאפשרה לנו לשבור את הציר האיראני. בלי ההישגים הכבירים בעזה, בלבנון, בסוריה ונגד הטרור ביהודה ושומרון - לא היינו יכולים להגיע לטהרן. עם חיסול ציר הרשע של איראן אנחנו נפתח ציר של שלום ושגשוג של עמי האזור, ואני אומר לכם, גם מעבר לעמי האזור. אנחנו כבר עובדים על כך, במרץ, ויגיע הזמן גם לחשוף את פעולותינו. אנחנו נפצה ביד רחבה את כל מי שנפגע, ונביא את כלכלת ישראל לשיאים חדשים. זה כבר קורה. אזרחי ישראל, שילמנו מחירים יקרים בעורף במבצע הזה. כולנו מחבקים באהבה אין קץ את משפחות החללים. כולנו מאחלים החלמה שלמה לכל הפצועים בגוף ובנפש, כמו לכל הפצועים במערכה הזאת מאז השבעה באוקטובר. לאחרונה ביקרתי בכמה ערים שספגו הרס גדול מן הטילים של איראן. בתים רבים ניזוקו, וכפי שהבטחנו לתושבים, אנחנו נבנה אותם מחדש. אזרחי ישראל, אני מבקש להודות בשמכם מעומק הלב לרמטכ״ל, רב אלוף אייל זמיר; למפקדי ולוחמי צה״ל; לראש המוסד, דוד ברנע וללוחמי ולוחמות המוסד; למפקד חיל האוויר, אלוף תומר בר; לטייסינו האמיצים - איזה עבודה נפלאה הם עשו; לצוותי הקרקע המסורים; לראש אמ"ן, אלוף שלומי בינדר ולאנשי המודיעין. הם חשפו ביצירתיות מדהימה את סודות האויב; לראש אמ"ץ, אלוף עודד בסיוק, על ניהוג המערכה; למזכירי הצבאי, אלוף רומן גופמן; לפיקוד העורף; למשטרת ישראל; למערכי הכבאות, הרפואה וההצלה, שהצילו חיים רבים. וכמובן, אני מבקש להודות לשר הביטחון, ישראל כ"ץ, ולכל שרי ושרות הממשלה. הם התייצבו כולם מאחורי ההחלטה ההיסטורית, והם פעלו כל אחד ואחת, בתחומו ובתחומה. כולם, בלי יוצא מן הכלל, התעלו לגודל השעה. אבל מעל הכל, אני רוצה להודות לכם, אזרחי ישראל. זהו רגע של גאווה לאומית, רגע של אחדות, רגע שבו כל אזרח בישראל יכול לזקוף קומה ולומר: יחד עשינו את הבלתי נתפס. עם כלביא קם. עם ישראל חי. ובעזרת השם - עם הנצח יבטיח את נצח ישראל.

Benjamin Netanyahu - בנימין נתניהו

582,090 次观看 • 1 年前

שבו, הצטיידו בשקית הקאה ותהיו איתי עד הסוף. (אמ;לק בתגובות) עַד מָתַי תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל, וּפְנֵי רְשָׁעִים תִּשְׂאוּ סֶלָה. עד מתי? "אני אפוצץ אותך. אתה תמות בשניה"... אבנר שמש הבריון, התוקף הסדרתי שמופיע בסרטון המצורף, תקף בתוך זמן קצר יחסית שורה של אנשים מול המצלמות. הוא הורשע על פי הודאתו בארבעה סעיפים בשני מקרים שונים של אלימות. על תקיפתה של טלי תירוש וינר ב-תקיפה סתם ותקיפה הגורמת חבלה של ממש (379 ו-380 לחוק העונשין) ועל התקיפה שלי ב-איומים ותקיפה סתם (192 ו-379 לחוק העונשין) כך נכתב בכתב האישום לגבי האישום הראשון: "הנאשם, שהבחין במעשיה של המתלוננת, (גזירת שלט סמוך לכנסת) הכה אותה בגבה. המתלוננת הוטחה לקיר וקיבלה מכה במצח. כתוצאה מכך נגרם במצחה סימן אדום". ולגבי אישום 2: "הנאשם ניגש למתלונן ואיים עליו: "תעוף מפה אני אפוצץ אותך", "אתה תמות בשניה אני אתקוף אותך", וכן "אם תבוא לפה אני אשבור לך את הפרצוף". לאחר מכן, הגיע שוב המתלונן למקום וצילם. באותן הנסיבות ניגש הנאשם למתלונן ואמר לו "תעוף מפה", דחף אותו מספר פעמים ולאחר מכן הכה בטלפון הנייד של המתלונן שעף מידיו". את דורית יצחק שאל שמש בהזדמנות אחרת: "מטונפת, את רוצה שאני אגע לך בשדיים? את תאהבי את זה? את תחטפי... אני חולה. אני חולה מין". את ישראל זיסקינד הוא גירש באופן אלים וכוחני בדחיפות מהמאהל ליד הכנסת באותו איזור. בשבוע שעבר נגזר דינו של התוקף הסדרתי האלים. נחשו מהו? ביטלו לו את ההרשעה! כן, כן. מה שעיניכם קוראות. ביטלו את ההרשעה!!! למה? ובכן הנה הנימוקים. תהיו איתי. "מהתסקיר עולה כי הנאשם מבין שהתנהג באופן פסול ואימפולסיבי, וכי היה עליו לנהוג באיפוק ובצורה מווסתת יותר. עוד עולה, כי הנאשם השתתף בטיפול "עיבוד קוגניטיבי תהליכי" שנמשך 14 מפגשים, בסיומו הרגיש שיפור והטבה במצבו". ממש כך במקור. הפרקליטות טענה כי בדרך כלל העונש הוא לפחות 4 חודשי מאסר בעבודות שירות, אבל מאחר שדובר בשני מקרים של "פגיעה בזכות המחאה", ביקשה להחמיר בקביעת מתחם הענישה ההולם כך שיהיה בטווח שבין 12-4 חודשי *מאסר בפועל* אך בעקבות הטענות ל"נסיבות האישיות" ולנטילת האחריות, הסכימה להסתפק לפחות *בארבעה חודשי מאסר בעבודות שירות לצד ענישה נלווית.* השופט ציון סהראי מהשלום בירושלים כתב: "אין חולק, כי מתחם הענישה ההולם בגין עבירות דומות לאלו בהן הורשע הנאשם על פי הודייתו נע בטווח שבין מאסר על תנאי ועד מספר חודשי מאסר. אף המאשימה טענה זאת, אולם ביקשה לקבוע לנאשם מתחם ענישה מחמיר יותר בשל כך שפגע פעמיים בזכות המחאה של המתלוננים". סהראי מוסיף וקובע: "לא מצאתי כי תקיפת המתלונן על ידי הנאשם נעשתה תוך פגיעה בזכות המחאה שלו". וממשיך: "מכאן, שהנימוק המרכזי אותו ציינה המאשימה המצדיק קביעת מתחם ענישה מחמיר בעניינו של הנאשם (פגיעה בזכות המחאה של אחרים על דרך של תקיפתם) כלל לא עולה מכתב האישום ועל כן לא אוכל לקבלו". הבנתם????? בגלל שלא "נפגעה זכות המחאה" שלי, אז אפשר לבטל ההרשעה. כי הרי הפרקליטות הרשלנית התייחסה לזכות מחאה כלשהיא והיא איננה. אני באמת לא יודע אם זו רשלנות של מגישי כתב האישום או כוונת זדון. כך או אחרת אין ספק ששופטי סדום יכולים היו להתברך, להתגאות ולהתפאר בשופט מושחת, רקוב ועקום שכזה. סהראי מוסיף כמובן לקבוע נורמות ערכיות כיאה לעמורה, אדמה וצבויים: "אין חולק על כך שהנאשם פגע במעשיו בערכים המוגנים שעיקרם שמירה על שלומם ושלמות גופם של המתלוננים, כמו גם על רכושו של המתלונן. בהתחשב במתואר בכתב האישום, בעובדה שהנזק שנגרם למתלוננת לא מהחמורים (אף שאיני מקל בו ראש) ובשים לב לעוצמת האלימות שהופעלה כנגד שני המתלוננים, *אני קובע כי מידת הפגיעה בערכים המוגנים לא מבוטלת, אך לא מהחמורות.* סהראי מתפלפל וקובע כי העובדה שהנאשם החל לעבוד לפני כמה חודשים ב'תנועה לאיכות השלטון' (לא פחות) היא סיבה מספיק טובה כדי לבטל הרשעתו. עכשיו נעבור לדאוג כמיטב המסורת לזכויות התוקפים, המטרידים והאלימים: "הותרת ההרשעה על כנה תוביל, בסבירות גבוהה למדי, לכך שהנאשם לא יוכל לעבוד במקום עבודתו הנוכחי. אמנם, מדובר בנאשם בן 68, המצוי כבר בתוך גיל הפרישה. יחד עם זאת, לנאשם זכות מלאה להמשיך ולתפקד בשוק העבודה, בין אם מתוך בחירה כדי להמשיך ולהגשים עצמו, בין אם מתוך הכרח, כדי להמשיך ולפרנס עצמו ובין אם בשל שילוב של השניים. מדובר בפגיעה קונקרטית, ברורה ומוחשית". "מקרה זה הינו אחד מאותם חריגים בהם יש מקום להיעתר לבקשת הנאשם ולהורות על ביטול הרשעה תוך קביעה כי הנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום". שמש שהפך פתאום לקרבן אומלל, קיבל אם כן 100 שעות של"צ, פיצוי למתלוננים על סך 500 ש"ח, וכן התחייבות על סך 2,000 ש"ח <<

Sensitive content

שבו, הצטיידו בשקית הקאה ותהיו איתי עד הסוף. (אמ;לק בתגובות) עַד מָתַי תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל, וּפְנֵי רְשָׁעִים תִּשְׂאוּ סֶלָה. עד מתי? "אני אפוצץ אותך. אתה תמות בשניה"... אבנר שמש הבריון, התוקף הסדרתי שמופיע בסרטון המצורף, תקף בתוך זמן קצר יחסית שורה של אנשים מול המצלמות. הוא הורשע על פי הודאתו בארבעה סעיפים בשני מקרים שונים של אלימות. על תקיפתה של טלי תירוש וינר ב-תקיפה סתם ותקיפה הגורמת חבלה של ממש (379 ו-380 לחוק העונשין) ועל התקיפה שלי ב-איומים ותקיפה סתם (192 ו-379 לחוק העונשין) כך נכתב בכתב האישום לגבי האישום הראשון: "הנאשם, שהבחין במעשיה של המתלוננת, (גזירת שלט סמוך לכנסת) הכה אותה בגבה. המתלוננת הוטחה לקיר וקיבלה מכה במצח. כתוצאה מכך נגרם במצחה סימן אדום". ולגבי אישום 2: "הנאשם ניגש למתלונן ואיים עליו: "תעוף מפה אני אפוצץ אותך", "אתה תמות בשניה אני אתקוף אותך", וכן "אם תבוא לפה אני אשבור לך את הפרצוף". לאחר מכן, הגיע שוב המתלונן למקום וצילם. באותן הנסיבות ניגש הנאשם למתלונן ואמר לו "תעוף מפה", דחף אותו מספר פעמים ולאחר מכן הכה בטלפון הנייד של המתלונן שעף מידיו". את דורית יצחק שאל שמש בהזדמנות אחרת: "מטונפת, את רוצה שאני אגע לך בשדיים? את תאהבי את זה? את תחטפי... אני חולה. אני חולה מין". את ישראל זיסקינד הוא גירש באופן אלים וכוחני בדחיפות מהמאהל ליד הכנסת באותו איזור. בשבוע שעבר נגזר דינו של התוקף הסדרתי האלים. נחשו מהו? ביטלו לו את ההרשעה! כן, כן. מה שעיניכם קוראות. ביטלו את ההרשעה!!! למה? ובכן הנה הנימוקים. תהיו איתי. "מהתסקיר עולה כי הנאשם מבין שהתנהג באופן פסול ואימפולסיבי, וכי היה עליו לנהוג באיפוק ובצורה מווסתת יותר. עוד עולה, כי הנאשם השתתף בטיפול "עיבוד קוגניטיבי תהליכי" שנמשך 14 מפגשים, בסיומו הרגיש שיפור והטבה במצבו". ממש כך במקור. הפרקליטות טענה כי בדרך כלל העונש הוא לפחות 4 חודשי מאסר בעבודות שירות, אבל מאחר שדובר בשני מקרים של "פגיעה בזכות המחאה", ביקשה להחמיר בקביעת מתחם הענישה ההולם כך שיהיה בטווח שבין 12-4 חודשי מאסר בפועל אך בעקבות הטענות ל"נסיבות האישיות" ולנטילת האחריות, הסכימה להסתפק לפחות בארבעה חודשי מאסר בעבודות שירות לצד ענישה נלווית. השופט ציון סהראי מהשלום בירושלים כתב: "אין חולק, כי מתחם הענישה ההולם בגין עבירות דומות לאלו בהן הורשע הנאשם על פי הודייתו נע בטווח שבין מאסר על תנאי ועד מספר חודשי מאסר. אף המאשימה טענה זאת, אולם ביקשה לקבוע לנאשם מתחם ענישה מחמיר יותר בשל כך שפגע פעמיים בזכות המחאה של המתלוננים". סהראי מוסיף וקובע: "לא מצאתי כי תקיפת המתלונן על ידי הנאשם נעשתה תוך פגיעה בזכות המחאה שלו". וממשיך: "מכאן, שהנימוק המרכזי אותו ציינה המאשימה המצדיק קביעת מתחם ענישה מחמיר בעניינו של הנאשם (פגיעה בזכות המחאה של אחרים על דרך של תקיפתם) כלל לא עולה מכתב האישום ועל כן לא אוכל לקבלו". הבנתם????? בגלל שלא "נפגעה זכות המחאה" שלי, אז אפשר לבטל ההרשעה. כי הרי הפרקליטות הרשלנית התייחסה לזכות מחאה כלשהיא והיא איננה. אני באמת לא יודע אם זו רשלנות של מגישי כתב האישום או כוונת זדון. כך או אחרת אין ספק ששופטי סדום יכולים היו להתברך, להתגאות ולהתפאר בשופט מושחת, רקוב ועקום שכזה. סהראי מוסיף כמובן לקבוע נורמות ערכיות כיאה לעמורה, אדמה וצבויים: "אין חולק על כך שהנאשם פגע במעשיו בערכים המוגנים שעיקרם שמירה על שלומם ושלמות גופם של המתלוננים, כמו גם על רכושו של המתלונן. בהתחשב במתואר בכתב האישום, בעובדה שהנזק שנגרם למתלוננת לא מהחמורים (אף שאיני מקל בו ראש) ובשים לב לעוצמת האלימות שהופעלה כנגד שני המתלוננים, אני קובע כי מידת הפגיעה בערכים המוגנים לא מבוטלת, אך לא מהחמורות. סהראי מתפלפל וקובע כי העובדה שהנאשם החל לעבוד לפני כמה חודשים ב'תנועה לאיכות השלטון' (לא פחות) היא סיבה מספיק טובה כדי לבטל הרשעתו. עכשיו נעבור לדאוג כמיטב המסורת לזכויות התוקפים, המטרידים והאלימים: "הותרת ההרשעה על כנה תוביל, בסבירות גבוהה למדי, לכך שהנאשם לא יוכל לעבוד במקום עבודתו הנוכחי. אמנם, מדובר בנאשם בן 68, המצוי כבר בתוך גיל הפרישה. יחד עם זאת, לנאשם זכות מלאה להמשיך ולתפקד בשוק העבודה, בין אם מתוך בחירה כדי להמשיך ולהגשים עצמו, בין אם מתוך הכרח, כדי להמשיך ולפרנס עצמו ובין אם בשל שילוב של השניים. מדובר בפגיעה קונקרטית, ברורה ומוחשית". "מקרה זה הינו אחד מאותם חריגים בהם יש מקום להיעתר לבקשת הנאשם ולהורות על ביטול הרשעה תוך קביעה כי הנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום". שמש שהפך פתאום לקרבן אומלל, קיבל אם כן 100 שעות של"צ, פיצוי למתלוננים על סך 500 ש"ח, וכן התחייבות על סך 2,000 ש"ח <<

Moti Kastel מוטי קסטל

163,937 次观看 • 25 天前

ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס לציון 50 שנה ל״מבצע יונתן״ בבית הנשיא: ״אדוני הנשיא, אני מבקש להודות לך על היוזמה לקיים את הטקס הזה – בהצדעה לגיבורי ישראל שחילצו לפני 50 שנה את החטופים, בני עמנו, מאנטבה באוגנדה. אני מברך את כל מי שנמצאים איתנו כאן – במעמד ההוקרה שעומד מעל הזמן, וגם מעל כל פולמוס פוליטי עכשווי. 'אנטבה' הוא שם נרדף לפעולה נועזת ביותר, שהפכה את הבלתי-אפשרי לאפשרי. הפעולה התקדימית הזאת השיבה את בני-הערובה שלנו מלב אפריקה – הביתה. בו בזמן היא זקפה את כבוד ישראל בין האומות, והיא לימדה את העולם שניתן להנחית מכה ניצחת על הטרור הבינלאומי. היא לימדה את העולם שאפשר – וצריך – לעמוד איתן מול מחבלים צמאי-דם, להכות בהם, להכניע אותם. זה מה שאנחנו עושים במלחמה הנוכחית: אנחנו מרסקים בשיטתיות את ציר-הרשע האיראני, שניסה לקדם את התוכנית להשמדת ישראל – באמצעות טבעת-חנק של טרור שהוא פרש סביבנו. מאז הטבח הנורא במתקפת ה-7 באוקטובר הפכנו את הקערה על פיה. הלמנו בצוררינו מעזה ועד תימן, מלבנון ועד איראן. הרחקנו מעלינו סכנה קיומית מיידית – כולל הסכנה המיידית, שנשקפה לנו מהחזקת נשק גרעיני בידי איראן. הם היו משתמשים בו. דור דור ומשימותיו: הוותיקים בינינו זוכרים את גל חטיפות המטוסים ששטף את העולם בשנות ה-60 וה-70. זה היה כלי-נשק מרכזי - הייתי אומר ה-כלי המרכזי - בידי ארגוני טרור וקבוצות מהפכניות. ארבע שנים לפני 'מבצע יונתן' נחטף מטוס של חברת התעופה הבלגית 'סבנה', והונחת בנמל-התעופה לוד. הייתה לי הזכות להשתתף עם חבריי לסיירת מטכ"ל במבצע לשחרור המטוס. אבל אנטבה - אנטבה היה סיפור אחר לגמרי. המחבלים אילצו את מטוס 'אייר פראנס' להגיע למדינה, שנשלטה בידי רודן אכזר, במרחק של כמעט 4,000 ק"מ מישראל. 31 שנים לאחר השואה, הם ערכו סלקציה בין יהודים ללא-יהודים. הם שיחררו בני לאומים אחרים, בעוד שעל היהודים הם איימו בהוצאה להורג. הם היו בטוחים שישראל תיכנע לאולטימטום שלהם, שהרי יש להם חסינות במרחק כה רב מישראל ומהמזרח התיכון. איש מהם לא חשב שמישהו יבוא לחלץ את החטופים. אבל הם טעו בגדול. ההכנות כולן למבצע החילוץ באנטבה נערכו בזמן-שיא של יממה וחצי - 36 שעות. תרגול אחר תרגול, אימון אחר אימון, תוך ניסיון בלתי-פוסק למצות כל בדל של מידע מודיעיני בעזרת המוסד ואמ"ן. ההיסטוריה מכירה תודה לראש הממשלה דאז, יצחק רבין, לשר הביטחון שמעון פרס, לרמטכ"ל מוטה גור, לקצין חי"ר וצנחנים ראשי דן שומרון, למפקד חיל האוויר בני פלד – ולכל המפקדים והלוחמים שהשתתפו במבצע. יצחק רבין ושמעון פרס ושרי הממשלה נטלו על עצמם אחריות עצומה. אתם יכולים לשער מה היה קורה אם הייתה משאית על המסלול. או אם לא הייתה הזדמנות מהירה מספיק לכוחותינו להגיע לטרמינל שבו הוחזקו החטופים. הם רצו לשמוע למוצא פיהם, וגם הרמטכ"ל, של שני אנשים: מפקד כוח החילוץ ומפקד חיל האוויר. בני פלד אמר להם: "זה אפשרי". מוטה גור ביקש לראות תרגיל מודל ושאל את יוני: "זה אפשרי?" הוא השיב: "כן. הנה, ראית." שמעון פרס לא הסתפק בזה. הוא קרא ליוני ושאל אותו: "זה אפשרי?" מספיק שיוני היה המביע ספק, מביע חשש - לא היינו עומדים פה היום. הוא אמר: "זה אפשרי. אני חושב שאם נצליח להשיג את ההפתעה - נצליח במשימה. כן, זה אפשרי." יוני היה מאוד נועז, אבל הוא גם היה מאוד שקול. היו לו קור-רוח ושיקול דעת יוצאים מן הכלל, בתוך הקרב וגם לפניו. אבל לתעוזה הזו היו שותפים כל הלוחמים שיצאו לאנטבה. הם נלחמו על כל מקום פנוי במטוסי ה'הרקולס'. לפני כמה ימים, במסדר הכנפיים של חיל האוויר, סיפרתי שלוחמים שיוצאים הרחק מעבר לגבולותנו מקבלים - מה שנקרא - מפת מילוט, שמראה להם איך להגיע, איך להיחלץ למקום-מבטחים או ציר-מבטחים כדי לחזור בחזרה לישראל. באנטבה הלוחמים קיבלו מפות מילוט. מפת המילוט הייתה צילום של דף מאטלס, שמוכר לכם, של יבשת אפריקה. כלומר, פה נמצאת קניה, ופה נמצאת אתיופיה - ותמצאו כבר את הדרך חזרה. הייתה כאן תעוזה עצומה. אבל באנטבה גם מפות המילוט לא היו עוזרות. זה לא היה דבר שנסתר מעיני הלוחמים. הם הבינו היטב שחייהם מוטלים על הכף, וגם גורלה של מדינת ישראל, בצומת הזו, מוטל על הכף. ולמרות הכל, כל אנשינו בלי יוצא מהכלל רצו לקחת חלק במבצע. הם התעלו לגודל השעה, ולגודל המשימה. תילי תילים של מילים נכתבו על הנחישות, היצירתיות, התחבולנות של הכוח שהגיע לשדה-התעופה באנטבה. לוחמינו נחתו שם לאחר למעלה משבע שעות טיסה, במזג-אוויר מאתגר. הם התקדמו במהירות אל היעד – אולם-הנתיבות עצמו – כדי להשמיע באוזני החטופים ארבע מילים שאומרות הכל: "באנו לקחת אתכם הביתה". בתוך פחות משעה המבצע הסתיים בהצלחה כבירה. המחבלים חוסלו. רוב-רובם של אחינו ואחיותינו החטופים הועלו על המטוסים כשהם חיים. לצד זאת, שילמנו מחיר בחיי-אדם: אחי יוני, מפקד סיירת מטכ"ל, נפל ברגע ההסתערות קדימה, כשהוא בראש הכוח. אני דואב גם על אובדן חייהם של ז'אן ז'אק מימוני, אידה בורוכוביץ', פסקו כהן, ודורה בלוך זיכרונם לברכה. דורה בלוך נרצחה בבית החולים בקמפלה למחרת היום בהוראתו של אידי אמין. אני מבקש להזכיר את לוחם הצנחנים עז-הנפש סורין הרשקו. פציעתו הקשה של סורין במבצע מלווה אותו יום-יום מזה 50 שנה. ועוד אני מוקיר מעומק ליבי את קברניט המטוס החטוף, מישל בקוס, ואת צוותו מצרפת. הם בחרו להישאר עם בני-הערובה בשעתם הקשה, מתוך רגש אצילי של סולידריות – שעמנו יזכור לעד. מכובדי הנשיא, מכובדיי כולם, באנטבה הצדק גבר על הרשע. התקווה ניצחה את הייאוש. האור הכניע את החושך. השמחה פרצה בכל בית בישראל וגם בשוחרי החופש והצדק בעולם. לא בביתי. אני במשך כל חיי הבוגרים חששתי שיוני יפול בקרב. בין השאר, משום שידעתי את הנכונות שלו להסתער קדימה, לבוא לחלץ, כשצריך לחלץ. זה התחיל במלחמת ששת הימים, כשהוא נפצע במוצב ג'לבינה, בחזית רמת הגולן, בבואו לחלץ חבר שנפצע, נפגע בצווארו. שם המרפק שלו רוסק ע"י אש סורית. הוא זחל לקווי כוחותנו בייסורים גדולים, קם על רגליו. שאלו אותו: "אתה בסדר?" הוא ענה "כן", והתעלף במקום. באתי לבקר אותו בבית החולים בצפת ורווח לי. "הוא כבר נכה צה"ל. הוא יצא מזה." אבל בדרך-לא דרך הוא חזר ליחידה. הוא החליף אותי, כשהייתי אמור ללכת מאוד מוקדם לקורס קצינים. הוא פתר לי את הבעיה והלך במקומי, ואח"כ הצטרפתי. בסיירת מטכ"ל הוא פיקד על מבצע חילוץ נוסף של שחרור טייסנו, שהיו בכלא הסורי. כדי להוציא אותם משם היחידה יזמה מבצע לתפיסת בכירים במטכ"ל הסורי. יוני פיקד על המבצע הזה, שהשתתף בו גם אחי עדו. אכן הם חולצו בחילופי שבויים. זה נמשך במלחמת יום הכיפורים שנה לאחר מכן. יוני נחלץ להציל את חברו, יוסי בן חנן, שהטנק שלו נפגע מתחת תל-שמס, בתוך הקווים הסורים. היו ניסיונות לחלצו, ואחד אחרי השני הם נכשלו. יוני הודיע ליאנוש, המפקד בגזרה, שהוא יוציא אותו. הוא הלך וחילץ אותו. יוסי דיבר במשך שנים, הוא אמר: "אין לך מושג. אני חשבתי כבר שאני הולך למות, והנה שמעתי את קולו של יוני, וידעתי שהוא הציל אותי." על כך הוא קיבל גם את עיטור המופת. לכן, כששמעתי על אנטבה - שמעתי ברדיו בארה"ב כסטודנט בבוסטון. 200 שנים לכינונה של ארה"ב. כששמעתי על המבצע, צלצלתי לעידו ושאלתי רק שאלה אחת: "יוני חזר כבר?" כי לא היה לי צל צלו של ספק, שהוא שם בראש הכוח המחלץ. ועדו אמר לי שעדיין הוא לא חזר. אח"כ כשהוא צלצל אליי יותר מאוחר, עוד לפני שהוא אמר לי - ידעתי, שמה שחששתי מפניו - קרה. למה זה קרה פה ולא קרה במקרים אחרים? אינני יכול לומר. היה עוד חילוץ - הזכרתי אותו קודם - במבצע 'סבנה'. שנינו שירתנו ביחידה. 13 או 14 חיילים יכולים היו לפרוץ למטוס. אני ועוד שניים-שלושה מחיילי על כנף אחת, וככה חילקו את המשימות. והנה אנחנו עומדים להסתער על המטוס לבושים בסרבלים לבנים. ויוני בא אליי, והוא אומר: "גם אני. אני מצטרף." אמרתי לו: "אתה לא יכול להצטרף, כי אני פה עם החיילים שלי". אז הוא אמר לי: "נצא שנינו". אז אמרתי: "תחשוב על ההורים שלנו." לשמחתי, בחרו שאני אכן אעמוד בראש, יחד עם חיילי. הוא נשאר בחוץ. יש תמונה שלו, מצלמים אותו - רואים אותו כמו ארי בסוגר - ליד החפ"ק. אני ידעתי שהוא יימצא שם. לכן זה היה מאוד קשה לקבל את זה. אני לא אחזור כאן על הסבל של המשפחות, המשפחה שלי. רק אומר: כראש ממשלה, אני זוכר מה עבר על אמי ועל אבי ועליי ועל אחי. אני חושב על מה עובר על המשפחות האחרות. המשפחה הזאת, שאף אחד לא רוצה להיכנס אליה - משפחת השכול - אבל כשאתה בפנים, אתה כבר יודע את הסוד הנורא, אתה יודע את גודל הסבל והכאב. אני רואה כמשימה שלי להיות החסכן ביותר בכוח, בחיי אדם, כשאנחנו שולחים את בנינו ובנותינו לקרב. להיחלץ מהשכול - זה דבר שכל משפחה עוברת בדרכה. אבל אני חשבתי שזה יעבור. במובן מסוים זה לא עובר. אין יום שאני לא חושב על יוני. אין יום שאני לא מתייעץ עם יוני. אני בטוח שזה חל גם על אחרים. משה דיין כתב שישה חודשים לפני אנטבה - הוא כתב על יוני בלי להזכיר את שם משפחתו בספר האוטוביוגרפי שלו. הוא מספר על החילוץ של יוסי בן חנן, והוא אומר: "אינני יודע בדיוק כמה 'יוני' יש לנו, אבל יש לנו מספיק כדי להתמודד עם האתגרים הגדולים של מדינת ישראל." הוא צדק כי רוח אנטבה מוסיפה לפעם בנו – והיא מכוונת את דרכם של לוחמינו הגיבורים גם בהווה. הם עומדים על משמרתם בכל חזית, בכל זירה, רחוקה וקרובה. הם ממלאים את ייעודם בפעולות גלויות ועלומות נגד דורשי רעתנו. הם מסמלים את הטוב שמאפיין את העם שלנו, את המדינה שלנו: עוז רוח, קור רוח, נחישות מטרה, אהבת המולדת, ערבות הדדית שאין שנייה לה. אני מצדיע לכל השותפים ב'מבצע יונתן', ואני מחזק את ממשיכי דרכם – בני ובנות הדור הצעיר, דור הניצחון״. וידאו: לע״מ.

ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס לציון 50 שנה ל״מבצע יונתן״ בבית הנשיא: ״אדוני הנשיא, אני מבקש להודות לך על היוזמה לקיים את הטקס הזה – בהצדעה לגיבורי ישראל שחילצו לפני 50 שנה את החטופים, בני עמנו, מאנטבה באוגנדה. אני מברך את כל מי שנמצאים איתנו כאן – במעמד ההוקרה שעומד מעל הזמן, וגם מעל כל פולמוס פוליטי עכשווי. 'אנטבה' הוא שם נרדף לפעולה נועזת ביותר, שהפכה את הבלתי-אפשרי לאפשרי. הפעולה התקדימית הזאת השיבה את בני-הערובה שלנו מלב אפריקה – הביתה. בו בזמן היא זקפה את כבוד ישראל בין האומות, והיא לימדה את העולם שניתן להנחית מכה ניצחת על הטרור הבינלאומי. היא לימדה את העולם שאפשר – וצריך – לעמוד איתן מול מחבלים צמאי-דם, להכות בהם, להכניע אותם. זה מה שאנחנו עושים במלחמה הנוכחית: אנחנו מרסקים בשיטתיות את ציר-הרשע האיראני, שניסה לקדם את התוכנית להשמדת ישראל – באמצעות טבעת-חנק של טרור שהוא פרש סביבנו. מאז הטבח הנורא במתקפת ה-7 באוקטובר הפכנו את הקערה על פיה. הלמנו בצוררינו מעזה ועד תימן, מלבנון ועד איראן. הרחקנו מעלינו סכנה קיומית מיידית – כולל הסכנה המיידית, שנשקפה לנו מהחזקת נשק גרעיני בידי איראן. הם היו משתמשים בו. דור דור ומשימותיו: הוותיקים בינינו זוכרים את גל חטיפות המטוסים ששטף את העולם בשנות ה-60 וה-70. זה היה כלי-נשק מרכזי - הייתי אומר ה-כלי המרכזי - בידי ארגוני טרור וקבוצות מהפכניות. ארבע שנים לפני 'מבצע יונתן' נחטף מטוס של חברת התעופה הבלגית 'סבנה', והונחת בנמל-התעופה לוד. הייתה לי הזכות להשתתף עם חבריי לסיירת מטכ"ל במבצע לשחרור המטוס. אבל אנטבה - אנטבה היה סיפור אחר לגמרי. המחבלים אילצו את מטוס 'אייר פראנס' להגיע למדינה, שנשלטה בידי רודן אכזר, במרחק של כמעט 4,000 ק"מ מישראל. 31 שנים לאחר השואה, הם ערכו סלקציה בין יהודים ללא-יהודים. הם שיחררו בני לאומים אחרים, בעוד שעל היהודים הם איימו בהוצאה להורג. הם היו בטוחים שישראל תיכנע לאולטימטום שלהם, שהרי יש להם חסינות במרחק כה רב מישראל ומהמזרח התיכון. איש מהם לא חשב שמישהו יבוא לחלץ את החטופים. אבל הם טעו בגדול. ההכנות כולן למבצע החילוץ באנטבה נערכו בזמן-שיא של יממה וחצי - 36 שעות. תרגול אחר תרגול, אימון אחר אימון, תוך ניסיון בלתי-פוסק למצות כל בדל של מידע מודיעיני בעזרת המוסד ואמ"ן. ההיסטוריה מכירה תודה לראש הממשלה דאז, יצחק רבין, לשר הביטחון שמעון פרס, לרמטכ"ל מוטה גור, לקצין חי"ר וצנחנים ראשי דן שומרון, למפקד חיל האוויר בני פלד – ולכל המפקדים והלוחמים שהשתתפו במבצע. יצחק רבין ושמעון פרס ושרי הממשלה נטלו על עצמם אחריות עצומה. אתם יכולים לשער מה היה קורה אם הייתה משאית על המסלול. או אם לא הייתה הזדמנות מהירה מספיק לכוחותינו להגיע לטרמינל שבו הוחזקו החטופים. הם רצו לשמוע למוצא פיהם, וגם הרמטכ"ל, של שני אנשים: מפקד כוח החילוץ ומפקד חיל האוויר. בני פלד אמר להם: "זה אפשרי". מוטה גור ביקש לראות תרגיל מודל ושאל את יוני: "זה אפשרי?" הוא השיב: "כן. הנה, ראית." שמעון פרס לא הסתפק בזה. הוא קרא ליוני ושאל אותו: "זה אפשרי?" מספיק שיוני היה המביע ספק, מביע חשש - לא היינו עומדים פה היום. הוא אמר: "זה אפשרי. אני חושב שאם נצליח להשיג את ההפתעה - נצליח במשימה. כן, זה אפשרי." יוני היה מאוד נועז, אבל הוא גם היה מאוד שקול. היו לו קור-רוח ושיקול דעת יוצאים מן הכלל, בתוך הקרב וגם לפניו. אבל לתעוזה הזו היו שותפים כל הלוחמים שיצאו לאנטבה. הם נלחמו על כל מקום פנוי במטוסי ה'הרקולס'. לפני כמה ימים, במסדר הכנפיים של חיל האוויר, סיפרתי שלוחמים שיוצאים הרחק מעבר לגבולותנו מקבלים - מה שנקרא - מפת מילוט, שמראה להם איך להגיע, איך להיחלץ למקום-מבטחים או ציר-מבטחים כדי לחזור בחזרה לישראל. באנטבה הלוחמים קיבלו מפות מילוט. מפת המילוט הייתה צילום של דף מאטלס, שמוכר לכם, של יבשת אפריקה. כלומר, פה נמצאת קניה, ופה נמצאת אתיופיה - ותמצאו כבר את הדרך חזרה. הייתה כאן תעוזה עצומה. אבל באנטבה גם מפות המילוט לא היו עוזרות. זה לא היה דבר שנסתר מעיני הלוחמים. הם הבינו היטב שחייהם מוטלים על הכף, וגם גורלה של מדינת ישראל, בצומת הזו, מוטל על הכף. ולמרות הכל, כל אנשינו בלי יוצא מהכלל רצו לקחת חלק במבצע. הם התעלו לגודל השעה, ולגודל המשימה. תילי תילים של מילים נכתבו על הנחישות, היצירתיות, התחבולנות של הכוח שהגיע לשדה-התעופה באנטבה. לוחמינו נחתו שם לאחר למעלה משבע שעות טיסה, במזג-אוויר מאתגר. הם התקדמו במהירות אל היעד – אולם-הנתיבות עצמו – כדי להשמיע באוזני החטופים ארבע מילים שאומרות הכל: "באנו לקחת אתכם הביתה". בתוך פחות משעה המבצע הסתיים בהצלחה כבירה. המחבלים חוסלו. רוב-רובם של אחינו ואחיותינו החטופים הועלו על המטוסים כשהם חיים. לצד זאת, שילמנו מחיר בחיי-אדם: אחי יוני, מפקד סיירת מטכ"ל, נפל ברגע ההסתערות קדימה, כשהוא בראש הכוח. אני דואב גם על אובדן חייהם של ז'אן ז'אק מימוני, אידה בורוכוביץ', פסקו כהן, ודורה בלוך זיכרונם לברכה. דורה בלוך נרצחה בבית החולים בקמפלה למחרת היום בהוראתו של אידי אמין. אני מבקש להזכיר את לוחם הצנחנים עז-הנפש סורין הרשקו. פציעתו הקשה של סורין במבצע מלווה אותו יום-יום מזה 50 שנה. ועוד אני מוקיר מעומק ליבי את קברניט המטוס החטוף, מישל בקוס, ואת צוותו מצרפת. הם בחרו להישאר עם בני-הערובה בשעתם הקשה, מתוך רגש אצילי של סולידריות – שעמנו יזכור לעד. מכובדי הנשיא, מכובדיי כולם, באנטבה הצדק גבר על הרשע. התקווה ניצחה את הייאוש. האור הכניע את החושך. השמחה פרצה בכל בית בישראל וגם בשוחרי החופש והצדק בעולם. לא בביתי. אני במשך כל חיי הבוגרים חששתי שיוני יפול בקרב. בין השאר, משום שידעתי את הנכונות שלו להסתער קדימה, לבוא לחלץ, כשצריך לחלץ. זה התחיל במלחמת ששת הימים, כשהוא נפצע במוצב ג'לבינה, בחזית רמת הגולן, בבואו לחלץ חבר שנפצע, נפגע בצווארו. שם המרפק שלו רוסק ע"י אש סורית. הוא זחל לקווי כוחותנו בייסורים גדולים, קם על רגליו. שאלו אותו: "אתה בסדר?" הוא ענה "כן", והתעלף במקום. באתי לבקר אותו בבית החולים בצפת ורווח לי. "הוא כבר נכה צה"ל. הוא יצא מזה." אבל בדרך-לא דרך הוא חזר ליחידה. הוא החליף אותי, כשהייתי אמור ללכת מאוד מוקדם לקורס קצינים. הוא פתר לי את הבעיה והלך במקומי, ואח"כ הצטרפתי. בסיירת מטכ"ל הוא פיקד על מבצע חילוץ נוסף של שחרור טייסנו, שהיו בכלא הסורי. כדי להוציא אותם משם היחידה יזמה מבצע לתפיסת בכירים במטכ"ל הסורי. יוני פיקד על המבצע הזה, שהשתתף בו גם אחי עדו. אכן הם חולצו בחילופי שבויים. זה נמשך במלחמת יום הכיפורים שנה לאחר מכן. יוני נחלץ להציל את חברו, יוסי בן חנן, שהטנק שלו נפגע מתחת תל-שמס, בתוך הקווים הסורים. היו ניסיונות לחלצו, ואחד אחרי השני הם נכשלו. יוני הודיע ליאנוש, המפקד בגזרה, שהוא יוציא אותו. הוא הלך וחילץ אותו. יוסי דיבר במשך שנים, הוא אמר: "אין לך מושג. אני חשבתי כבר שאני הולך למות, והנה שמעתי את קולו של יוני, וידעתי שהוא הציל אותי." על כך הוא קיבל גם את עיטור המופת. לכן, כששמעתי על אנטבה - שמעתי ברדיו בארה"ב כסטודנט בבוסטון. 200 שנים לכינונה של ארה"ב. כששמעתי על המבצע, צלצלתי לעידו ושאלתי רק שאלה אחת: "יוני חזר כבר?" כי לא היה לי צל צלו של ספק, שהוא שם בראש הכוח המחלץ. ועדו אמר לי שעדיין הוא לא חזר. אח"כ כשהוא צלצל אליי יותר מאוחר, עוד לפני שהוא אמר לי - ידעתי, שמה שחששתי מפניו - קרה. למה זה קרה פה ולא קרה במקרים אחרים? אינני יכול לומר. היה עוד חילוץ - הזכרתי אותו קודם - במבצע 'סבנה'. שנינו שירתנו ביחידה. 13 או 14 חיילים יכולים היו לפרוץ למטוס. אני ועוד שניים-שלושה מחיילי על כנף אחת, וככה חילקו את המשימות. והנה אנחנו עומדים להסתער על המטוס לבושים בסרבלים לבנים. ויוני בא אליי, והוא אומר: "גם אני. אני מצטרף." אמרתי לו: "אתה לא יכול להצטרף, כי אני פה עם החיילים שלי". אז הוא אמר לי: "נצא שנינו". אז אמרתי: "תחשוב על ההורים שלנו." לשמחתי, בחרו שאני אכן אעמוד בראש, יחד עם חיילי. הוא נשאר בחוץ. יש תמונה שלו, מצלמים אותו - רואים אותו כמו ארי בסוגר - ליד החפ"ק. אני ידעתי שהוא יימצא שם. לכן זה היה מאוד קשה לקבל את זה. אני לא אחזור כאן על הסבל של המשפחות, המשפחה שלי. רק אומר: כראש ממשלה, אני זוכר מה עבר על אמי ועל אבי ועליי ועל אחי. אני חושב על מה עובר על המשפחות האחרות. המשפחה הזאת, שאף אחד לא רוצה להיכנס אליה - משפחת השכול - אבל כשאתה בפנים, אתה כבר יודע את הסוד הנורא, אתה יודע את גודל הסבל והכאב. אני רואה כמשימה שלי להיות החסכן ביותר בכוח, בחיי אדם, כשאנחנו שולחים את בנינו ובנותינו לקרב. להיחלץ מהשכול - זה דבר שכל משפחה עוברת בדרכה. אבל אני חשבתי שזה יעבור. במובן מסוים זה לא עובר. אין יום שאני לא חושב על יוני. אין יום שאני לא מתייעץ עם יוני. אני בטוח שזה חל גם על אחרים. משה דיין כתב שישה חודשים לפני אנטבה - הוא כתב על יוני בלי להזכיר את שם משפחתו בספר האוטוביוגרפי שלו. הוא מספר על החילוץ של יוסי בן חנן, והוא אומר: "אינני יודע בדיוק כמה 'יוני' יש לנו, אבל יש לנו מספיק כדי להתמודד עם האתגרים הגדולים של מדינת ישראל." הוא צדק כי רוח אנטבה מוסיפה לפעם בנו – והיא מכוונת את דרכם של לוחמינו הגיבורים גם בהווה. הם עומדים על משמרתם בכל חזית, בכל זירה, רחוקה וקרובה. הם ממלאים את ייעודם בפעולות גלויות ועלומות נגד דורשי רעתנו. הם מסמלים את הטוב שמאפיין את העם שלנו, את המדינה שלנו: עוז רוח, קור רוח, נחישות מטרה, אהבת המולדת, ערבות הדדית שאין שנייה לה. אני מצדיע לכל השותפים ב'מבצע יונתן', ואני מחזק את ממשיכי דרכם – בני ובנות הדור הצעיר, דור הניצחון״. וידאו: לע״מ.

ראש ממשלת ישראל

11,161 次观看 • 1 个月前

מאי 2018 – יורם כהן, ראש השב"כ לשעבר: חמאס פועל לשנות את המדיניות הישראלית, לפתח כלכלה, להוריד את האבטלה ולאפשר חיים סבירים, רוצים להיות עם ככל העמים, אין להם עניין להילחם בישראל, אם תיווצר אווירה טובה יותר בין ישראל לחמאס, ישראל תוכל בתנאים מסוימים לקחת סיכון במדיניותה כלפי חמאס ב-17 במאי 2018, ראיינה אילנה דיין ב"גלי צה"ל" את יורם כהן, ראש השב"כ לשעבר. להן תוכן הראיון: אילנה דיין: בוקר טוב. יורם כהן: בוקר טוב לך ולמאזינים. אילנה דיין: תכף נדבר על דברים מרתקים, גם לא בנאליים, שאמרת בשבוע שעבר בכנס הרצליה, אבל ענייני היום בוערים. נדמה כאילו מישהו בחמאס החליט להוריד את גובה להבות, יחיא סינוואר [מנהיג חמאס ברצועת עזה] גם אמר את זה, די ממפורש אתמול בראיון לאל-ג'זירה. זה קורה כנראה רק אחרי התערבות מצרית. אתה היית הרי כבר במצבים דומים, ראית איך נראה תיווך כזה. קהיר יכולה לגרום לחמאס לקחת רוורס? יורם כהן: בהחלט. אני חושב שלמצרים תמיד הייתה השפעה דרמטית על ההנהגה בכלל של הרשות הפלסטינית וגם על ההנהגה של החמאס בוודאי בעשור האחרון. לא תמיד זה מצליח, כי יש לפעמים אינטרסים מנוגדים בין החמאס לבין ההנהגה. החמאס גם יש לה קשרים לאחים המוסלמים במצרים, היו תקופות שהיו קשרים אפילו צבאיים עד כדי איומים ופיגועים בסיני ולפעמים גם במצרים. דברים כאלה היו. כלומר, החמאס גם לפעמים משמש כאויב להנהגה במצרים, וודאי ההנהגה של היום. אבל עם כל זה השפעה עליהם היא השפעה דרמטית. פתח היציאה לעולם, נקרא לזה, הוא בעיקר משם של הנהגת החמאס. אילנה דיין: מה שמעניין אותי, אחרי סיבוב כזה, כשאיסמאעיל הניה [מנהיג חמאס] חוזר כנראה מושפל מקהיר, כשלפי הודעתו של בכיר בחמאס אתמול, רוב ההרוגים היו אנשי חמאס, אבל האוכלוסייה בלי ספק גם כן נפגעת מסביב. חמאס עצמו לא נחלש בתוך הרצועה אחרי סיבוב ציני כזה? יורם כהן: אני חושב שהחמאס מזה תקופה ארוכה, הוא חלש מאוד. הוא חלש בהרבה תחומים. הוא חלש קודם כל מבחינת היכולת שלו, בעצם, הכלכלית לספק לציבור שלו. מזון, תשתיות, עבודה וכו'. אילנה דיין: אבל אז איך הוא מצליח, יורם כהן, למנף את החולשה הזאת למצב שאנחנו לכאורה יוצאים נפסדים ממנו? יורם כהן: זה עניין של הסברה, אבל אני רק רוצה לומר על זה שניים, שלושה משפטים. אילנה דיין: בבקשה. יורם כהן: החמאס נמצא בשפל כלכלי וגם בידוד מדיני, על אף שיש לו עזרה מתורכיה וקטאר קצת וכולי, אבל באופן כללי הוא נמצא באחת מתקופות השפל. אני חושב שגם בהיבט לא רק הצבאי מולנו, חוסר הצלחה בעזה וחוסר הצלחה ביהודה ושומרון, נפגעים. בכל פרמטר, גם התפקוד הטוב של צה"ל, ההרתעה וכולי, הכל עובד נגדם. וגם יש [מילה לא ברורה] פיוס. הנושא המרכזי שלפי דעתי הם עובדים עליו זה איך לשנות את המדיניות הישראלית, לצאת מהמצור מה שהם קוראים, כלומר לפתח כלכלה, תנועה של אנשים. להוריד את האבטלה ולאפשר חיים מבחינתם, חיים סבירים של, גם אם הם מרדו ותפסו את השלטון בכוח, איך הם נהיים עם כאחד העמים, או מדינה כאחד העמים. אילנה דיין: זאת אומרת, כל המהלך הזה של רצף התהלוכות וההפגנות הכאילו עממיות בשבועות האחרונים, זאת המטרה האמיתית המרכזית שלהם? יורם כהן: המטרה האמיתית, לצאת מהמצב הקשה שבו נמצאים, במינימום מחיר. מבחינתם אין להם עניין להילחם בישראל. הם יודעים שהם לא יכולים לכבוש את ישראל. הם יודעים שיקבלו עונש עונש פיזי, גם בדם וגם בממון וגם בתשתיות, הרבה יותר חמור, ואין להם עניין כזה. אילנה דיין: אז זה מנקודת מבטם. אז זה מנקודת מבטם. עכשיו אני רוצה להבין רגע, יורם כהן, מנקודת מבטנו. הרי דבר אחד בטוח, ישראל נקלעה השבוע למצב שכמעט שום דבר טוב לא יכול היה לצאת ממנו. אי אפשר היה להשלים, כמובן, עם ניסיונות שלהם לפרוץ את הגדר, גם אי אפשר להתעלם מהתוצאות. עשרות הרוגים, מאות פצועים בצד הפלסטיני, בדעת הקהל הבינלאומית זה כמובן לא עובר טוב. יכולנו שלא להגיע למצב הזה מלכתחילה? יש משהו שאפשר היה לעשות אחרת? יורם כהן: ראשית, אני חושב שישראל עושה הרבה דברים, באמת, מאז זו סיומה של "צוק איתן" [סבב לחימה בין ישראל לחמאס ביולי - אוגוסט 2014] כמעט ארבע שנים, הרבה דברים גם בשיקום, ובעצם ישראל היא החמצן המרכזי, אולי היחידי, שיש לרצועת עזה. כל הפרויקטים שקורים, המשאיות שנכנסות, הציוד, הרפואה, כמעט כל הדברים, אבל אנחנו לא יכולים לעשות הכל, ואני צריך פה 2-3 דקות להסביר. אני לא מדבר בצד המבצעי, זה צריך להביא איזה אלוף בצבא או מישהו אחר שיסביר על הלחימה עם הצלפים, אבל גם לזה אני מוכן לגעת. אבל אני חושב שלא יכולנו לנהוג אחרת אל מול. אחד, שהחמאס מארגן את הכל, שתיים, שהוא מכניס פעילים צבאיים לתוך ההפגנות האלה, שלוש, הוא מראש מכריז שהוא הולך לחתוך את הגדר ולהיכנס לתוך שטח ישראל ולסכן גם תושבים וגם חיילים, ואנחנו יודעים יפה מאוד שאם הגדר הייתה נקרעת או נחתכת והיו נכנסים שלושת אלפים אנשים, לא ארבעים אלף, מה היה שם? כולם רק יכולים לדמיין. גם להם וגם לנו. לכן זה נראה לי הרע במיעוטו. האם צה"ל, באמצעים שהוא מפעיל, מראש, בכרוזים, בהודעות, דרך המצרים, באמצעי אל הרג שהוא משתמש, בקצינים שהוא נותן הוראות פתיחה באש ולא נותן כל חייל לראות בכל מצב גבולי, האם הוא עושה את המקסימום? אני מעריך שכן, והוא גם רוצה להשתפר. אבל אין ספק שהאירוע של 60 הרוגים ומאות פצועים הוא אירוע לא טוב. אבל גם אני חושב צה",ל הוא רואה אותו אירוע לא טוב, אבל אין ברירה אחרת. אילנה דיין: אבל אתה לוקח, יורם כהן, את נקודת האפס. נקודת האפס הייתה השבוע, צה"ל נמצא על הגדר, הפלסטינים רוצים לחצות, אין מצב שצה"ל יאפשר את זה. אתה אומר, מבחינה מבצעית, זה היה המינימום, הרע במיעוטו. יורם כהן: נראה היה לי שלא ניתן לעשות משהו יותר טוב בנסיבות של 60 קילומטר [גבול עם רצועת עזה] ועשרות אלפי אנשים שפזורים בכל כך הרבה מקומות, הרמטכ"ל לא יכול להיות מאחורי כל כוונת ולפעול במדויק, צריך להפעיל כוחות. הם יודעים שהם נכנסים לאזור סכנה. הם חוצים גדר גבול שלנו. זה לא הפגנה, אפילו נגיד של החמאס, לא נגיד של מחאה אזרחית, אפילו של החמאס, בתוך שטחם, הם יכולים לעשות, חיזבאללה עושה את זה הרבה. הם יכולים לעשות הרבה הפגנות, אבל לא לחצות את הגדר. אילנה דיין: השאלה כשאנחנו, אבל כשאנחנו קוראים על מסרים שחמאס שלח, אולי גם שולח בימים אלה, לממשלת ישראל, לאורך השבועות האחרונים, אולי להתחיל לדבר על סוג של תהדיאה, סוג של, לא יודעת איך לקרוא לזה אפילו, רגיעה, הפוגה, הפסקת אש, שקט הדדי, יכול להיות שאלה מסרים שצריך היה להתייחס אליהם יותר ברצינות, בעיקר בהתחשב בסיר הלחץ בתוך עזה, בתנאים ההומניטריים הקשים, בזה שלאוכלוסייה אין כבר מה להפסיד? יורם כהן: זו שאלה מאוד עדינה, ואני אשתדל לענות עליה בצורה קצת אולי מרוכבת. אחד, יש בינינו תהדיאה. הפסקת אש זה סוג של תהדיאה. אנחנו ארבע שנים בהפסקת אש. ישראל לא חודרת לשם, לא הורגת שם, לא, אפילו לדעתי, גם לא מחממת את הגזרה, מעבירה מסרים של, בכל פרמטר שהוא של שקט. והיא גם מצהירה כמדיניות שהיא רוצה שקט. לדחות את המלחמה, לא להיכנס לעימות וכולי וכולי. אבל אני חייב להזכיר פה איזה עניין. יש פה מצב שהצד השני, נגיד שהוא מדבר באופן לא ישיר איתנו, אז דרך גורם שלישי, על תהדיאה, נקרא לזה ארוכת טווח, נגיד 10 שנים או 20 שנה, יש רמזים על זה. א', אני משוכנע, אני לא בקיא, אני משוכנע שכל הרמזים האלו או המסרים האלו מגיעים לממשלת ישראל, ממשלת ישראל צריכה להחליט אם היא מוכנה לדבר או לא לדבר עם חמאס בצורה עקיפה. אילנה דיין: בעבר עשינו את זה? בעבר כשהגיעו מסרים עקיפים כאלה, נכנסנו לזירה ורקדנו את הטנגו הזה איתם? יורם כהן: אני חושב שבתחומים האלה של הפסקת אש בצורה פורמלית, רשמית, בעת עימות. אבל לדעתי מועברים מסרים בתחומים של החיים, מרקם החיים באופן שוטף, על ידי מתאם הפעולה בשטחים, על ידי אנשי האו"ם, וכמובן על ידי המצרים, אולי גם על ידי גורמים אחרים שלדעתי הם פחות אפקטיביים. אבל הבעיה הגדולה זה לא האם לדבר איתם באופן עקיף, על מנת לשפר את המצב בעזה, ולפי דעתי צריך לשפר את המצב בעזה, גם את התשתיות, אולי גם דברים אחרים, אבל הצד שלהם, שהוא מדבר איתנו, הוא לא מדבר איתנו, נגיד, הפסקת אש מול הפסקת אש. הם רוצים 30 דברים אחרים. הוא רוצה נמל ימי, והוא רוצה נמל אווירי, והוא רוצה תנועה של אוכלוסייה חופשית לישראל, והוא רוצה [נקטע]. אילנה דיין: והוא רוצה לא להתפרק מנשקו, לא להפסיק לחפור מנהרות, ולא לתת את הרקטות להפוך אותן לאלומיניום. יורם כהן: השיח בינינו לבינם הוא כאילו, אפילו שאנחנו חזקים, וכאילו לכאורה הם החלשים, הם לא מדברים איתנו באותה שפה, ולא על מה, אפילו דברים אנושיים או הומניטריים, כמו גופות החללים שלנו, החיילים במקרה הזה, או הנעדרים שלנו, שנישבו על ידם. לא מוכנים לדבר איתנו בשום תחום, בשום תנאי, זה שלבים הרבה הרבה יותר מאוחרים. במקום לבנות אבני דרך של אמון, של אמון חלקי, של מחוות מצד לצד, שישראל גם תהיה, תוכל להגמיש את עמדותיה. אפילו הייתי אומר בעדינות, לקחת סיכונים. אנו לא מוכנים לקחת סיכונים כאשר העוינות כל כך גדולה. אילנה דיין: אם אני מבינה אותך נכון, אתה אומר הייתי רוצה להמליץ לממשלת ישראל לקחת סיכונים, רק באופן שבו מתנהג הפרטנר כרגע, או האין פרטנר הזה, אני לא בטוח שאפילו את זה אפשר לעשות. יורם כהן: אני יכול אבל להתייחס לכמה דברים שאני כן חושב שאפשר לעשות. אז קדימה. צריך להיווצר אווירה קצת יותר טובה ממה שהשבוע הזה כמובן, ולא תחת לחץ. אבל אם תיווצר אווירה טובה יותר, בינינו לבינם, לא רק במובן הזה של הגדר, אלא באופן כללי. יהיה אפשר בתנאים מסוימים לישראל לקחת סיכון ולאפשר, למשל, שאטלים או הוצאה של אנשים מעזה ישירות לירדן. לא דרך ישראל ולא דרך יהודה ושומרון. למנוע חיכוך עם גורמים ש[נקטע] ברוך ה' מצב יותר טוב. אילנה דיין: רגע, לא הבנתי, אבל דרך איפה להעביר אנשים מעזה לירדן, דרך איפה? יורם כהן: אוטובוסים, שאטלים. אילנה דיין: אבל כן דרך ישראל. יורם כהן: כן, ברור, ברור דרך ישראל. אבל ללא חניה או תחנה ברמאללה או בשכם או בחברון. ישירות לגשר. הדבר הזה אפשרי, הוא נעשה בעבר באופן מצומצם. אנחנו יכולים לעשות אותו באופן יותר שיטתי, דרך מעבר ארז, אנשים שאנחנו נאשר שהם ייצאו מעזה, לא מחבלים וכדומה, אפשר לעשות את זה, לשחרר לחץ, לאפשר לאנשים אולי לצאת ללימודים באופן יותר טוב, כל עוד המעבר ברפיח סגור. יש דברים שניתן לעשות. אני חושב שאנחנו צריכים להאיץ ככל הניתן, אני מניח שישראל בעד העניין הזה, אבל משום מה זה לא קורה, יש לזה הרבה סיבות, אבל לנסות לשבת ולראות למה הפרויקטים הבינלאומיים התשתיתיים, שקשורים באנרגיה, מים, ביוב וכדומה, לא מתבצעים בעזה. לישראל אין מניעה שהדבר הזה יקרה, להפך. אנחנו חושבים, או אני חושב, אני חושב שגם רוב הציבור חושב, שהציבור בעזה, גם אם הוא נשלט על ידי חמאס, ולצערנו לפני עשור הוא בחר בו, עדיין צריך לתת לו תנאים טובים, על מנת שהחיים שלהם יהיו סבירים. אילנה דיין: ולו רק שבסוף זה אינטרס שלנו. אני רוצה להספיק לגעת יורם כהן באמת בטקסט הזה המאוד מעניין של הנאום שלך בכנס הרצליה בשבוע שעבר. זה מאפשר לנו טיפה לפתוח את הפריזמה ואתה אומר שם בעצם במבט על, גם על עזה, גם על יהודה ושומרון, אין באמת סיכוי אמיתי להסדר מדיני עם הפלסטינים בעתיד הקרוב, יש כן אינטרס ישראלי-לאומי שזה יקרה. ואתה מזכיר שיחה שהייתה לך לפני שנים עם סוכן שהפעלת בשטחים, ושמעת ממנו משהו שעד עכשיו נשאר איתך. יורם כהן: זה כבר לפני הרבה מאוד שנים שעוד הייתי שטח, זה כמעט דור, 25 או 27 שנים, איש די בכיר אינטליגנטי, ובשיחות שהן שיחות צעד, שהן לא שיחות על מודיעין ומה קורה היום ומה ניתן לעשות וכולי, אלא על כל אחד שגם מדבר עם אנשים בצד השני ברמה די בכירה מנסה לבחון אופציות, נקרא לזה ככה, או באיזה תנאים נסתדר. ובאחת השיחות, הדימוי שהוא בחר לתת, זה סוג של דילמת אסיר, אבל בצד הזה הישראלי, והוא בחר לקרוא לצד הפלסטיני סוג של כדור ברזל, שרשרת שכבולה לך לרגל, שאתה לפעמים מתוסכל, אתה רוצה להיפרד ממנה, אתה הולך איתה לישון, אתה בועט בה לפעמים מרוב תסכול, אבל אתה לא נצליח להתפטר מזה. ואתה כל הזמן חולם על זה, ואתה לא יכול לעשות את זה. ולא רק את זה, שאם אתה לא מתייחס אליו בצורה מכובדת, במרכאות, או לא חושב על זה בהתנהלות שלך, או שאתה נופל, או שאתה שובר את האצבעות, או שאתה נגרר, או שחס וחלילה, אם אתה זורק את זה בחמת זעם לביצה, אתה פשוט שוקע אחריו. אילנה דיין: ואתה גוזר מזה איזושהי השקפה שאתה פורש באותו נאום, לא נספיק כמובן לפרוש את כולה, תחת הכותרת סור מרע ועשה טוב, גם צעדים הומניטריים וכן הלאה, אבל כשאתה אומר סור מרע יורם כהן, אתה אומר כי אתה חושש מצעדים של סיפוח? יורם כהן: אני חושש, קודם כל אני חושב שאנחנו צריכים להגיע למצב שלא לעשות, ישראל, לא כדאי שהיא תעשה גם אם היא, אני חושב ש[קטע את המשפט - יד"ה], לא כדאי שתעשה צעדים בלתי הפיכים. כי אם אנחנו רוצים להגיע להסדר אי-פעם, ואני חושב גם צריך לשמור על הסדרי הביטחון, אבל אסור שנעשה דברים שהם יהיו בלתי הפיכים. דברים בלתי הפיכים הם כאלה שקשה מהם ללכת אחורה בין היתר, אם אנחנו נעשה סיפוח של כל יהודה ושומרון, בוא נהיה עכשיו שאנו יכולים, אני אומר יותר קיצוני. בוא נניח עכשיו שהפלסטינים מעוניינים, לא מוכנים, מעוניינים. אני חושב שזה יהיה איום ונורא לעתיד שלנו. ולכן, ללכת, אני חושב שצריך להימנע ממדינה אחת דו-לאומית, בוודאי בהיקפים של 40-50% אוכלוסייה עוינת אותנו. לכן, לעשות דברים שאפשר, ולא חכמים, אני חושב שזה דבר רע. זה צריך להימנע מזה. בכל מה שאנחנו, נעשה נקבע עמדה או יכולת או מציאות שהיא בלתי הפיכה. בזמנו נתתי דימוי אחר של עור של ג'ירף. כלומר, אם אנחנו נהיה בסיטואציה שכל יהודה ושומרון יהיו כתמים, חומים צהובים לבנים, כלומר שטח A, B ו-C, יישובים פלסטינים, ביניהם מעורבבים ישובים. לא ניתן לתת לפלסטינים בעצם שום דבר. לא יהיה להם רצף טריטוריאלי. אפילו, אני הייתי אומר בצורה קיצונית, אפילו את האוטונומיה, שכרגע זה נראה לי הדבר היחידי הרלוונטי בשנים הקרובות. הרי היחידי בשנים הקרובות. לא ניתן יהיה לתת את זה, כי לא יהיה אפשר בפועל לממש את זה. ולכן אני חושב שאנחנו צריכים לעשות דברים שהם סור מרע. לא לעשות דברים שהם יגרמו לנו נזק, לפחות אם רוב העם לא חושב שכדאי לעשות את זה. ולא רק בהקשרים קואליציוניים, או בהקשרים אחרים. אבל יש הרבה דברים שאנחנו כן יכולים לעשות. יש גם דברים טובים שאנחנו יכולים לעשות. אנחנו יכולים ללכת לקראת הפלסטינים בתחום הכלכלה, בתחום תשתיות, לפעמים אפילו בתנאים מסוימים. שוב פעם זה גם תלוי בהם. ההנהגה הפלסטינית המדינית לדעתי עושה הרבה טעויות. אבל בתחומים מסוימים שאם עוד פעם תיווצר אווירה טובה, אנחנו יכולים לעזור לכוחות הביטחון הפלסטיניים, זה לא מסכן אותנו. אנחנו יכולים לפעמים, הייתי אומר, לתת שטחים קטנים פתוחים בשטחי C לעביר לרשות כאות של מחווה טובה, כאלה שבכל הסדר שהוא עתידי זה לא יהיה חלק מה שנקרא מדינת ישראל. יש כמה דברים שאנו יכולים לעשות. הצד השני גם צריך לרקוד איתנו גם צריך להיות איתנו גם ברמה המדינית לא רק ברמה של התיאום, ברמה יותר טובה, ואם הדברים האלו אפשר, אני לא יודע תמיד אם אפשר לעשות אותם פוליטית בישראל. אבל האם כדאי לעשות אותם? אילנה דיין: כן, זהו, אני אפילו לא שואלת אותך, כי אני יודעת שלא תרצה להיכנס לזירה הזאת, רק לסיום, אני חייבת לספק את הסקרנות שלי. אתה מקבל טלפונים? יורם כהן: עד לפני שנה, הייתי אומר, הייתי מדי פעם, היו קוראים לי והייתי מדבר עם מי שצריך. אילנה דיין: האמת שזו תשובה לשאלה שלא שאלתי, לא, זו תשובה לשאלה שלא שאלתי, התכוונתי לומר, התכוונתי לשאול אם זה גם מעניין, שאתה אומר מתייעצים, היו מתייעצים לפחות, אני שואלת אם אתה מקבל הצעות, בימים האלה, בתקופה האחרונה, לקפוץ לזירה הפוליטית. יורם כהן: כן. כן, אבל אני נותן תשובה לכולם שאני לא החלטתי בכלל שאני רוצה להיכנס לזה, עדיין עקרונית. אבל אם מישהו מדבר איתי ושואל אותי מה אני חושב על הזירה הפלסטינית, או על ביטחון הפנים, או על פתרונות, או רעיונות, או הצעות, אני משתף. אבל לא מעבר לזה. אילנה דיין: ואנחנו גם נהנינו לשמוע את התובנות שלך הבוקר. יורם כהן, לשעבר ראש השב"כ, תודה רבה לך על השיחה הזאת. יורם כהן: -תודה רבה. כל טוב. סימוכין: אודיו: גל"צ. תמונה: יורם כהן, צילום מסך מ"כאן 11"

מאי 2018 – יורם כהן, ראש השב"כ לשעבר: חמאס פועל לשנות את המדיניות הישראלית, לפתח כלכלה, להוריד את האבטלה ולאפשר חיים סבירים, רוצים להיות עם ככל העמים, אין להם עניין להילחם בישראל, אם תיווצר אווירה טובה יותר בין ישראל לחמאס, ישראל תוכל בתנאים מסוימים לקחת סיכון במדיניותה כלפי חמאס ב-17 במאי 2018, ראיינה אילנה דיין ב"גלי צה"ל" את יורם כהן, ראש השב"כ לשעבר. להן תוכן הראיון: אילנה דיין: בוקר טוב. יורם כהן: בוקר טוב לך ולמאזינים. אילנה דיין: תכף נדבר על דברים מרתקים, גם לא בנאליים, שאמרת בשבוע שעבר בכנס הרצליה, אבל ענייני היום בוערים. נדמה כאילו מישהו בחמאס החליט להוריד את גובה להבות, יחיא סינוואר [מנהיג חמאס ברצועת עזה] גם אמר את זה, די ממפורש אתמול בראיון לאל-ג'זירה. זה קורה כנראה רק אחרי התערבות מצרית. אתה היית הרי כבר במצבים דומים, ראית איך נראה תיווך כזה. קהיר יכולה לגרום לחמאס לקחת רוורס? יורם כהן: בהחלט. אני חושב שלמצרים תמיד הייתה השפעה דרמטית על ההנהגה בכלל של הרשות הפלסטינית וגם על ההנהגה של החמאס בוודאי בעשור האחרון. לא תמיד זה מצליח, כי יש לפעמים אינטרסים מנוגדים בין החמאס לבין ההנהגה. החמאס גם יש לה קשרים לאחים המוסלמים במצרים, היו תקופות שהיו קשרים אפילו צבאיים עד כדי איומים ופיגועים בסיני ולפעמים גם במצרים. דברים כאלה היו. כלומר, החמאס גם לפעמים משמש כאויב להנהגה במצרים, וודאי ההנהגה של היום. אבל עם כל זה השפעה עליהם היא השפעה דרמטית. פתח היציאה לעולם, נקרא לזה, הוא בעיקר משם של הנהגת החמאס. אילנה דיין: מה שמעניין אותי, אחרי סיבוב כזה, כשאיסמאעיל הניה [מנהיג חמאס] חוזר כנראה מושפל מקהיר, כשלפי הודעתו של בכיר בחמאס אתמול, רוב ההרוגים היו אנשי חמאס, אבל האוכלוסייה בלי ספק גם כן נפגעת מסביב. חמאס עצמו לא נחלש בתוך הרצועה אחרי סיבוב ציני כזה? יורם כהן: אני חושב שהחמאס מזה תקופה ארוכה, הוא חלש מאוד. הוא חלש בהרבה תחומים. הוא חלש קודם כל מבחינת היכולת שלו, בעצם, הכלכלית לספק לציבור שלו. מזון, תשתיות, עבודה וכו'. אילנה דיין: אבל אז איך הוא מצליח, יורם כהן, למנף את החולשה הזאת למצב שאנחנו לכאורה יוצאים נפסדים ממנו? יורם כהן: זה עניין של הסברה, אבל אני רק רוצה לומר על זה שניים, שלושה משפטים. אילנה דיין: בבקשה. יורם כהן: החמאס נמצא בשפל כלכלי וגם בידוד מדיני, על אף שיש לו עזרה מתורכיה וקטאר קצת וכולי, אבל באופן כללי הוא נמצא באחת מתקופות השפל. אני חושב שגם בהיבט לא רק הצבאי מולנו, חוסר הצלחה בעזה וחוסר הצלחה ביהודה ושומרון, נפגעים. בכל פרמטר, גם התפקוד הטוב של צה"ל, ההרתעה וכולי, הכל עובד נגדם. וגם יש [מילה לא ברורה] פיוס. הנושא המרכזי שלפי דעתי הם עובדים עליו זה איך לשנות את המדיניות הישראלית, לצאת מהמצור מה שהם קוראים, כלומר לפתח כלכלה, תנועה של אנשים. להוריד את האבטלה ולאפשר חיים מבחינתם, חיים סבירים של, גם אם הם מרדו ותפסו את השלטון בכוח, איך הם נהיים עם כאחד העמים, או מדינה כאחד העמים. אילנה דיין: זאת אומרת, כל המהלך הזה של רצף התהלוכות וההפגנות הכאילו עממיות בשבועות האחרונים, זאת המטרה האמיתית המרכזית שלהם? יורם כהן: המטרה האמיתית, לצאת מהמצב הקשה שבו נמצאים, במינימום מחיר. מבחינתם אין להם עניין להילחם בישראל. הם יודעים שהם לא יכולים לכבוש את ישראל. הם יודעים שיקבלו עונש עונש פיזי, גם בדם וגם בממון וגם בתשתיות, הרבה יותר חמור, ואין להם עניין כזה. אילנה דיין: אז זה מנקודת מבטם. אז זה מנקודת מבטם. עכשיו אני רוצה להבין רגע, יורם כהן, מנקודת מבטנו. הרי דבר אחד בטוח, ישראל נקלעה השבוע למצב שכמעט שום דבר טוב לא יכול היה לצאת ממנו. אי אפשר היה להשלים, כמובן, עם ניסיונות שלהם לפרוץ את הגדר, גם אי אפשר להתעלם מהתוצאות. עשרות הרוגים, מאות פצועים בצד הפלסטיני, בדעת הקהל הבינלאומית זה כמובן לא עובר טוב. יכולנו שלא להגיע למצב הזה מלכתחילה? יש משהו שאפשר היה לעשות אחרת? יורם כהן: ראשית, אני חושב שישראל עושה הרבה דברים, באמת, מאז זו סיומה של "צוק איתן" [סבב לחימה בין ישראל לחמאס ביולי - אוגוסט 2014] כמעט ארבע שנים, הרבה דברים גם בשיקום, ובעצם ישראל היא החמצן המרכזי, אולי היחידי, שיש לרצועת עזה. כל הפרויקטים שקורים, המשאיות שנכנסות, הציוד, הרפואה, כמעט כל הדברים, אבל אנחנו לא יכולים לעשות הכל, ואני צריך פה 2-3 דקות להסביר. אני לא מדבר בצד המבצעי, זה צריך להביא איזה אלוף בצבא או מישהו אחר שיסביר על הלחימה עם הצלפים, אבל גם לזה אני מוכן לגעת. אבל אני חושב שלא יכולנו לנהוג אחרת אל מול. אחד, שהחמאס מארגן את הכל, שתיים, שהוא מכניס פעילים צבאיים לתוך ההפגנות האלה, שלוש, הוא מראש מכריז שהוא הולך לחתוך את הגדר ולהיכנס לתוך שטח ישראל ולסכן גם תושבים וגם חיילים, ואנחנו יודעים יפה מאוד שאם הגדר הייתה נקרעת או נחתכת והיו נכנסים שלושת אלפים אנשים, לא ארבעים אלף, מה היה שם? כולם רק יכולים לדמיין. גם להם וגם לנו. לכן זה נראה לי הרע במיעוטו. האם צה"ל, באמצעים שהוא מפעיל, מראש, בכרוזים, בהודעות, דרך המצרים, באמצעי אל הרג שהוא משתמש, בקצינים שהוא נותן הוראות פתיחה באש ולא נותן כל חייל לראות בכל מצב גבולי, האם הוא עושה את המקסימום? אני מעריך שכן, והוא גם רוצה להשתפר. אבל אין ספק שהאירוע של 60 הרוגים ומאות פצועים הוא אירוע לא טוב. אבל גם אני חושב צה",ל הוא רואה אותו אירוע לא טוב, אבל אין ברירה אחרת. אילנה דיין: אבל אתה לוקח, יורם כהן, את נקודת האפס. נקודת האפס הייתה השבוע, צה"ל נמצא על הגדר, הפלסטינים רוצים לחצות, אין מצב שצה"ל יאפשר את זה. אתה אומר, מבחינה מבצעית, זה היה המינימום, הרע במיעוטו. יורם כהן: נראה היה לי שלא ניתן לעשות משהו יותר טוב בנסיבות של 60 קילומטר [גבול עם רצועת עזה] ועשרות אלפי אנשים שפזורים בכל כך הרבה מקומות, הרמטכ"ל לא יכול להיות מאחורי כל כוונת ולפעול במדויק, צריך להפעיל כוחות. הם יודעים שהם נכנסים לאזור סכנה. הם חוצים גדר גבול שלנו. זה לא הפגנה, אפילו נגיד של החמאס, לא נגיד של מחאה אזרחית, אפילו של החמאס, בתוך שטחם, הם יכולים לעשות, חיזבאללה עושה את זה הרבה. הם יכולים לעשות הרבה הפגנות, אבל לא לחצות את הגדר. אילנה דיין: השאלה כשאנחנו, אבל כשאנחנו קוראים על מסרים שחמאס שלח, אולי גם שולח בימים אלה, לממשלת ישראל, לאורך השבועות האחרונים, אולי להתחיל לדבר על סוג של תהדיאה, סוג של, לא יודעת איך לקרוא לזה אפילו, רגיעה, הפוגה, הפסקת אש, שקט הדדי, יכול להיות שאלה מסרים שצריך היה להתייחס אליהם יותר ברצינות, בעיקר בהתחשב בסיר הלחץ בתוך עזה, בתנאים ההומניטריים הקשים, בזה שלאוכלוסייה אין כבר מה להפסיד? יורם כהן: זו שאלה מאוד עדינה, ואני אשתדל לענות עליה בצורה קצת אולי מרוכבת. אחד, יש בינינו תהדיאה. הפסקת אש זה סוג של תהדיאה. אנחנו ארבע שנים בהפסקת אש. ישראל לא חודרת לשם, לא הורגת שם, לא, אפילו לדעתי, גם לא מחממת את הגזרה, מעבירה מסרים של, בכל פרמטר שהוא של שקט. והיא גם מצהירה כמדיניות שהיא רוצה שקט. לדחות את המלחמה, לא להיכנס לעימות וכולי וכולי. אבל אני חייב להזכיר פה איזה עניין. יש פה מצב שהצד השני, נגיד שהוא מדבר באופן לא ישיר איתנו, אז דרך גורם שלישי, על תהדיאה, נקרא לזה ארוכת טווח, נגיד 10 שנים או 20 שנה, יש רמזים על זה. א', אני משוכנע, אני לא בקיא, אני משוכנע שכל הרמזים האלו או המסרים האלו מגיעים לממשלת ישראל, ממשלת ישראל צריכה להחליט אם היא מוכנה לדבר או לא לדבר עם חמאס בצורה עקיפה. אילנה דיין: בעבר עשינו את זה? בעבר כשהגיעו מסרים עקיפים כאלה, נכנסנו לזירה ורקדנו את הטנגו הזה איתם? יורם כהן: אני חושב שבתחומים האלה של הפסקת אש בצורה פורמלית, רשמית, בעת עימות. אבל לדעתי מועברים מסרים בתחומים של החיים, מרקם החיים באופן שוטף, על ידי מתאם הפעולה בשטחים, על ידי אנשי האו"ם, וכמובן על ידי המצרים, אולי גם על ידי גורמים אחרים שלדעתי הם פחות אפקטיביים. אבל הבעיה הגדולה זה לא האם לדבר איתם באופן עקיף, על מנת לשפר את המצב בעזה, ולפי דעתי צריך לשפר את המצב בעזה, גם את התשתיות, אולי גם דברים אחרים, אבל הצד שלהם, שהוא מדבר איתנו, הוא לא מדבר איתנו, נגיד, הפסקת אש מול הפסקת אש. הם רוצים 30 דברים אחרים. הוא רוצה נמל ימי, והוא רוצה נמל אווירי, והוא רוצה תנועה של אוכלוסייה חופשית לישראל, והוא רוצה [נקטע]. אילנה דיין: והוא רוצה לא להתפרק מנשקו, לא להפסיק לחפור מנהרות, ולא לתת את הרקטות להפוך אותן לאלומיניום. יורם כהן: השיח בינינו לבינם הוא כאילו, אפילו שאנחנו חזקים, וכאילו לכאורה הם החלשים, הם לא מדברים איתנו באותה שפה, ולא על מה, אפילו דברים אנושיים או הומניטריים, כמו גופות החללים שלנו, החיילים במקרה הזה, או הנעדרים שלנו, שנישבו על ידם. לא מוכנים לדבר איתנו בשום תחום, בשום תנאי, זה שלבים הרבה הרבה יותר מאוחרים. במקום לבנות אבני דרך של אמון, של אמון חלקי, של מחוות מצד לצד, שישראל גם תהיה, תוכל להגמיש את עמדותיה. אפילו הייתי אומר בעדינות, לקחת סיכונים. אנו לא מוכנים לקחת סיכונים כאשר העוינות כל כך גדולה. אילנה דיין: אם אני מבינה אותך נכון, אתה אומר הייתי רוצה להמליץ לממשלת ישראל לקחת סיכונים, רק באופן שבו מתנהג הפרטנר כרגע, או האין פרטנר הזה, אני לא בטוח שאפילו את זה אפשר לעשות. יורם כהן: אני יכול אבל להתייחס לכמה דברים שאני כן חושב שאפשר לעשות. אז קדימה. צריך להיווצר אווירה קצת יותר טובה ממה שהשבוע הזה כמובן, ולא תחת לחץ. אבל אם תיווצר אווירה טובה יותר, בינינו לבינם, לא רק במובן הזה של הגדר, אלא באופן כללי. יהיה אפשר בתנאים מסוימים לישראל לקחת סיכון ולאפשר, למשל, שאטלים או הוצאה של אנשים מעזה ישירות לירדן. לא דרך ישראל ולא דרך יהודה ושומרון. למנוע חיכוך עם גורמים ש[נקטע] ברוך ה' מצב יותר טוב. אילנה דיין: רגע, לא הבנתי, אבל דרך איפה להעביר אנשים מעזה לירדן, דרך איפה? יורם כהן: אוטובוסים, שאטלים. אילנה דיין: אבל כן דרך ישראל. יורם כהן: כן, ברור, ברור דרך ישראל. אבל ללא חניה או תחנה ברמאללה או בשכם או בחברון. ישירות לגשר. הדבר הזה אפשרי, הוא נעשה בעבר באופן מצומצם. אנחנו יכולים לעשות אותו באופן יותר שיטתי, דרך מעבר ארז, אנשים שאנחנו נאשר שהם ייצאו מעזה, לא מחבלים וכדומה, אפשר לעשות את זה, לשחרר לחץ, לאפשר לאנשים אולי לצאת ללימודים באופן יותר טוב, כל עוד המעבר ברפיח סגור. יש דברים שניתן לעשות. אני חושב שאנחנו צריכים להאיץ ככל הניתן, אני מניח שישראל בעד העניין הזה, אבל משום מה זה לא קורה, יש לזה הרבה סיבות, אבל לנסות לשבת ולראות למה הפרויקטים הבינלאומיים התשתיתיים, שקשורים באנרגיה, מים, ביוב וכדומה, לא מתבצעים בעזה. לישראל אין מניעה שהדבר הזה יקרה, להפך. אנחנו חושבים, או אני חושב, אני חושב שגם רוב הציבור חושב, שהציבור בעזה, גם אם הוא נשלט על ידי חמאס, ולצערנו לפני עשור הוא בחר בו, עדיין צריך לתת לו תנאים טובים, על מנת שהחיים שלהם יהיו סבירים. אילנה דיין: ולו רק שבסוף זה אינטרס שלנו. אני רוצה להספיק לגעת יורם כהן באמת בטקסט הזה המאוד מעניין של הנאום שלך בכנס הרצליה בשבוע שעבר. זה מאפשר לנו טיפה לפתוח את הפריזמה ואתה אומר שם בעצם במבט על, גם על עזה, גם על יהודה ושומרון, אין באמת סיכוי אמיתי להסדר מדיני עם הפלסטינים בעתיד הקרוב, יש כן אינטרס ישראלי-לאומי שזה יקרה. ואתה מזכיר שיחה שהייתה לך לפני שנים עם סוכן שהפעלת בשטחים, ושמעת ממנו משהו שעד עכשיו נשאר איתך. יורם כהן: זה כבר לפני הרבה מאוד שנים שעוד הייתי שטח, זה כמעט דור, 25 או 27 שנים, איש די בכיר אינטליגנטי, ובשיחות שהן שיחות צעד, שהן לא שיחות על מודיעין ומה קורה היום ומה ניתן לעשות וכולי, אלא על כל אחד שגם מדבר עם אנשים בצד השני ברמה די בכירה מנסה לבחון אופציות, נקרא לזה ככה, או באיזה תנאים נסתדר. ובאחת השיחות, הדימוי שהוא בחר לתת, זה סוג של דילמת אסיר, אבל בצד הזה הישראלי, והוא בחר לקרוא לצד הפלסטיני סוג של כדור ברזל, שרשרת שכבולה לך לרגל, שאתה לפעמים מתוסכל, אתה רוצה להיפרד ממנה, אתה הולך איתה לישון, אתה בועט בה לפעמים מרוב תסכול, אבל אתה לא נצליח להתפטר מזה. ואתה כל הזמן חולם על זה, ואתה לא יכול לעשות את זה. ולא רק את זה, שאם אתה לא מתייחס אליו בצורה מכובדת, במרכאות, או לא חושב על זה בהתנהלות שלך, או שאתה נופל, או שאתה שובר את האצבעות, או שאתה נגרר, או שחס וחלילה, אם אתה זורק את זה בחמת זעם לביצה, אתה פשוט שוקע אחריו. אילנה דיין: ואתה גוזר מזה איזושהי השקפה שאתה פורש באותו נאום, לא נספיק כמובן לפרוש את כולה, תחת הכותרת סור מרע ועשה טוב, גם צעדים הומניטריים וכן הלאה, אבל כשאתה אומר סור מרע יורם כהן, אתה אומר כי אתה חושש מצעדים של סיפוח? יורם כהן: אני חושש, קודם כל אני חושב שאנחנו צריכים להגיע למצב שלא לעשות, ישראל, לא כדאי שהיא תעשה גם אם היא, אני חושב ש[קטע את המשפט - יד"ה], לא כדאי שתעשה צעדים בלתי הפיכים. כי אם אנחנו רוצים להגיע להסדר אי-פעם, ואני חושב גם צריך לשמור על הסדרי הביטחון, אבל אסור שנעשה דברים שהם יהיו בלתי הפיכים. דברים בלתי הפיכים הם כאלה שקשה מהם ללכת אחורה בין היתר, אם אנחנו נעשה סיפוח של כל יהודה ושומרון, בוא נהיה עכשיו שאנו יכולים, אני אומר יותר קיצוני. בוא נניח עכשיו שהפלסטינים מעוניינים, לא מוכנים, מעוניינים. אני חושב שזה יהיה איום ונורא לעתיד שלנו. ולכן, ללכת, אני חושב שצריך להימנע ממדינה אחת דו-לאומית, בוודאי בהיקפים של 40-50% אוכלוסייה עוינת אותנו. לכן, לעשות דברים שאפשר, ולא חכמים, אני חושב שזה דבר רע. זה צריך להימנע מזה. בכל מה שאנחנו, נעשה נקבע עמדה או יכולת או מציאות שהיא בלתי הפיכה. בזמנו נתתי דימוי אחר של עור של ג'ירף. כלומר, אם אנחנו נהיה בסיטואציה שכל יהודה ושומרון יהיו כתמים, חומים צהובים לבנים, כלומר שטח A, B ו-C, יישובים פלסטינים, ביניהם מעורבבים ישובים. לא ניתן לתת לפלסטינים בעצם שום דבר. לא יהיה להם רצף טריטוריאלי. אפילו, אני הייתי אומר בצורה קיצונית, אפילו את האוטונומיה, שכרגע זה נראה לי הדבר היחידי הרלוונטי בשנים הקרובות. הרי היחידי בשנים הקרובות. לא ניתן יהיה לתת את זה, כי לא יהיה אפשר בפועל לממש את זה. ולכן אני חושב שאנחנו צריכים לעשות דברים שהם סור מרע. לא לעשות דברים שהם יגרמו לנו נזק, לפחות אם רוב העם לא חושב שכדאי לעשות את זה. ולא רק בהקשרים קואליציוניים, או בהקשרים אחרים. אבל יש הרבה דברים שאנחנו כן יכולים לעשות. יש גם דברים טובים שאנחנו יכולים לעשות. אנחנו יכולים ללכת לקראת הפלסטינים בתחום הכלכלה, בתחום תשתיות, לפעמים אפילו בתנאים מסוימים. שוב פעם זה גם תלוי בהם. ההנהגה הפלסטינית המדינית לדעתי עושה הרבה טעויות. אבל בתחומים מסוימים שאם עוד פעם תיווצר אווירה טובה, אנחנו יכולים לעזור לכוחות הביטחון הפלסטיניים, זה לא מסכן אותנו. אנחנו יכולים לפעמים, הייתי אומר, לתת שטחים קטנים פתוחים בשטחי C לעביר לרשות כאות של מחווה טובה, כאלה שבכל הסדר שהוא עתידי זה לא יהיה חלק מה שנקרא מדינת ישראל. יש כמה דברים שאנו יכולים לעשות. הצד השני גם צריך לרקוד איתנו גם צריך להיות איתנו גם ברמה המדינית לא רק ברמה של התיאום, ברמה יותר טובה, ואם הדברים האלו אפשר, אני לא יודע תמיד אם אפשר לעשות אותם פוליטית בישראל. אבל האם כדאי לעשות אותם? אילנה דיין: כן, זהו, אני אפילו לא שואלת אותך, כי אני יודעת שלא תרצה להיכנס לזירה הזאת, רק לסיום, אני חייבת לספק את הסקרנות שלי. אתה מקבל טלפונים? יורם כהן: עד לפני שנה, הייתי אומר, הייתי מדי פעם, היו קוראים לי והייתי מדבר עם מי שצריך. אילנה דיין: האמת שזו תשובה לשאלה שלא שאלתי, לא, זו תשובה לשאלה שלא שאלתי, התכוונתי לומר, התכוונתי לשאול אם זה גם מעניין, שאתה אומר מתייעצים, היו מתייעצים לפחות, אני שואלת אם אתה מקבל הצעות, בימים האלה, בתקופה האחרונה, לקפוץ לזירה הפוליטית. יורם כהן: כן. כן, אבל אני נותן תשובה לכולם שאני לא החלטתי בכלל שאני רוצה להיכנס לזה, עדיין עקרונית. אבל אם מישהו מדבר איתי ושואל אותי מה אני חושב על הזירה הפלסטינית, או על ביטחון הפנים, או על פתרונות, או רעיונות, או הצעות, אני משתף. אבל לא מעבר לזה. אילנה דיין: ואנחנו גם נהנינו לשמוע את התובנות שלך הבוקר. יורם כהן, לשעבר ראש השב"כ, תודה רבה לך על השיחה הזאת. יורם כהן: -תודה רבה. כל טוב. סימוכין: אודיו: גל"צ. תמונה: יורם כהן, צילום מסך מ"כאן 11"

Jonathan D. Halevi

104,080 次观看 • 1 年前

בהמשך לאירועי אמש, מספר רועי גולדשטיין שנעצר בת"א: אתמול נעצרתי כי סיננתי לאבי עופר "אפס", אחרי שמנע מאנשי הסיוע האזרחי ללכת לסייע למפגינים שמרדכי דוד מטריד בדרך הביתה מההפגנה. בדיוק בזמן שמרדכי דוד הטריד את נאור נרקיס בהמשך הרחוב מה שכבר זכה לחשיפה נרחבת. נעצרתי על העלבת עובד ציבור, אבל מכיוון שהעלבת עובד ציבור היא לא עבירה שמקימה עילת מעצר, אז הוסיפו לי גם התנהגות פרועה בציבור. כשביקשתי בחקירה לראות על איזה התפרעות הם מדברים, הראו לי 7 סרטונים, בשישה מהם כלל לא הופעתי (חלקם בכלל צולם אחרי שנעצרתי) ועוד סרטון שרואים אותי מתווכח עם אבי עופר. החוקר שאל: מה יש לך להגיד על הסרטונים? תשובה שלי לחוקר: אתה מוכן לעמוד מול שופט בבית משפט ולהגיד שזו התנהגות פרועה? (בסרטון המצורף, אותו ויכוח שהוצג לי בחקירה, כפי שתועד על ידי המפגינים. תשפטו אתם אם מדובר בהתנהגות פרועה.) בהמשך החקירה החוקר שאל: למה הלכת לסיוע האזרחי ולא לשוטרים? תשובה: (אני בטון נדהם) למשטרה? המשטרה מזמן לא מגינה על אזרחים החוקר מקליד את התשובה ותוך כדי הקלדה, משתחררת לו מכת זעם קלה ולא נשלטת על המקלדת למשמע התשובה. והיו עוד כמה וכמה סיפורים מעניינים... כמו שרצו לעשות חיפוש בעירום, והכלאי כבר לובש עליו כפפות גומי ואני שואל: על מה חיפוש? לא הספיק לכם 100 אלף שח שבית משפט פסק נגדכם רק לפני 3 שבועות... השוטר נעתר וויתר על החיפוש בעירום והסתפק בחיפוש בכיסים. אבל רק עוד סיפור קטן. זוכרים איך תמיד כשמספרים על חקירות, תמיד משבחים את התנהלות השוטרים בתחנה, ועל האדיבות. אז אל תאמינו להצגות. גם אני קיבלתי יחס אדיב מהשוטרים בתחנה, אממממה, הם לא זוכרים אותי, אבל אני זוכר אותם מההפגנות, וזוכר את ההתנהגות שלהם בשטח. אז אותו כלאי אדיב, שהיה נחמד ודיבר יפה זה בדיוק אותו שוטר שלפני שנתיים, אחרי שקבוצת הנערים של מרדכי דוד הפכו לי את הדוכן וגנבו חולצות, סירב לקחת להם פרטים כשביקשתי את הפרטים שלהם כדי להתלונן, הוא הרחיק אותי בכח מהאיזור בטענה שזה רק ילדים.... אל תאמינו להצגות של השוטרים, זו פרקטיקה, לא התנהגות אמיתית. ועוד תזכורת קטנה למי שלא מכיר את אבי עופר, אבי עופר הוא סגן מפקד תחנת לב תל אביב, לפני 3 שבועות בית המשפט פסק 100 אלף שח פיצוי לאמיר השכל ויעלה פלדמן על אירוע מעצר שגם בו אבי עופר היה מעורב (בתגובות פסיקת בית המשפט) הוא הקצין שחילק בהתלהבות רבה רימוני הלם לשוטרים ביום השיבוש בו היה אירוע הרימונים עם סויסה סרטון בתגובות. הכי הכי חשוב להגיד שבלי הגב של מערך עוטף עצורים לא הייתי מסתכל על האירוע באופן מבודח כמו שאני מסתכל עליו. האירוע הזה הוא מעצר שווא, ונגיש תביעה על המעצר הזה גילוי נאות, אני עובד במערך עוטף עצורים ואחראי על המיחשוב והכספים של המערך. הפעילות של מערך עוטף עצורים נעשית ברובה בהתנדבות., השחרור מתחנות המשטרה והטיפול במעל 2700 עצורים מאז ינואר 2023 הכל בהתנדבות אבל הייצוג בבתי המשפט, הטיפול בכ 70 כתבי אישום או טיפולים משפטיים שהתקבלו עד כה, ובעוד מאוד דוחות תעבורה, נעשה בתשלום לעורכי הדין. ויש גם תשלום לצוות התפעולי שפועל מאחורי הקלעים כל השנה 24/7. בעוד כחצי שנה הבחירות ואני אופטימי שננצח והמחאה תצא להפסקה אבל גם כשאין מחאה, המערך ימשיך לעבוד עד לסיום הטיפול בכל התיקים, דבר שיכול לקחת כשנה שנתיים ומהניסיון שלנו, גם בהמשך הדרך אפילו אם ננצח בבחירות, אנחנו עלולים לקבל עוד כתבי אישום על תיקים שעדיין לא נסגרו. רק לאחרונה התקבלו 11 כתבי על אירועים שקרו בשנת 2023. תרמו למערך עוטף עצורים, כדי שנוכל לתת הגנה משפטית גם בעתיד. זהו... פוסט קצת מבולבל ועמוס אחרי 3 שעות שינה בלילה.... אבל "אמת דיברתי"😀 למידע ותרומות למערך עוטף עצורים

בהמשך לאירועי אמש, מספר רועי גולדשטיין שנעצר בת"א: אתמול נעצרתי כי סיננתי לאבי עופר "אפס", אחרי שמנע מאנשי הסיוע האזרחי ללכת לסייע למפגינים שמרדכי דוד מטריד בדרך הביתה מההפגנה. בדיוק בזמן שמרדכי דוד הטריד את נאור נרקיס בהמשך הרחוב מה שכבר זכה לחשיפה נרחבת. נעצרתי על העלבת עובד ציבור, אבל מכיוון שהעלבת עובד ציבור היא לא עבירה שמקימה עילת מעצר, אז הוסיפו לי גם התנהגות פרועה בציבור. כשביקשתי בחקירה לראות על איזה התפרעות הם מדברים, הראו לי 7 סרטונים, בשישה מהם כלל לא הופעתי (חלקם בכלל צולם אחרי שנעצרתי) ועוד סרטון שרואים אותי מתווכח עם אבי עופר. החוקר שאל: מה יש לך להגיד על הסרטונים? תשובה שלי לחוקר: אתה מוכן לעמוד מול שופט בבית משפט ולהגיד שזו התנהגות פרועה? (בסרטון המצורף, אותו ויכוח שהוצג לי בחקירה, כפי שתועד על ידי המפגינים. תשפטו אתם אם מדובר בהתנהגות פרועה.) בהמשך החקירה החוקר שאל: למה הלכת לסיוע האזרחי ולא לשוטרים? תשובה: (אני בטון נדהם) למשטרה? המשטרה מזמן לא מגינה על אזרחים החוקר מקליד את התשובה ותוך כדי הקלדה, משתחררת לו מכת זעם קלה ולא נשלטת על המקלדת למשמע התשובה. והיו עוד כמה וכמה סיפורים מעניינים... כמו שרצו לעשות חיפוש בעירום, והכלאי כבר לובש עליו כפפות גומי ואני שואל: על מה חיפוש? לא הספיק לכם 100 אלף שח שבית משפט פסק נגדכם רק לפני 3 שבועות... השוטר נעתר וויתר על החיפוש בעירום והסתפק בחיפוש בכיסים. אבל רק עוד סיפור קטן. זוכרים איך תמיד כשמספרים על חקירות, תמיד משבחים את התנהלות השוטרים בתחנה, ועל האדיבות. אז אל תאמינו להצגות. גם אני קיבלתי יחס אדיב מהשוטרים בתחנה, אממממה, הם לא זוכרים אותי, אבל אני זוכר אותם מההפגנות, וזוכר את ההתנהגות שלהם בשטח. אז אותו כלאי אדיב, שהיה נחמד ודיבר יפה זה בדיוק אותו שוטר שלפני שנתיים, אחרי שקבוצת הנערים של מרדכי דוד הפכו לי את הדוכן וגנבו חולצות, סירב לקחת להם פרטים כשביקשתי את הפרטים שלהם כדי להתלונן, הוא הרחיק אותי בכח מהאיזור בטענה שזה רק ילדים.... אל תאמינו להצגות של השוטרים, זו פרקטיקה, לא התנהגות אמיתית. ועוד תזכורת קטנה למי שלא מכיר את אבי עופר, אבי עופר הוא סגן מפקד תחנת לב תל אביב, לפני 3 שבועות בית המשפט פסק 100 אלף שח פיצוי לאמיר השכל ויעלה פלדמן על אירוע מעצר שגם בו אבי עופר היה מעורב (בתגובות פסיקת בית המשפט) הוא הקצין שחילק בהתלהבות רבה רימוני הלם לשוטרים ביום השיבוש בו היה אירוע הרימונים עם סויסה סרטון בתגובות. הכי הכי חשוב להגיד שבלי הגב של מערך עוטף עצורים לא הייתי מסתכל על האירוע באופן מבודח כמו שאני מסתכל עליו. האירוע הזה הוא מעצר שווא, ונגיש תביעה על המעצר הזה גילוי נאות, אני עובד במערך עוטף עצורים ואחראי על המיחשוב והכספים של המערך. הפעילות של מערך עוטף עצורים נעשית ברובה בהתנדבות., השחרור מתחנות המשטרה והטיפול במעל 2700 עצורים מאז ינואר 2023 הכל בהתנדבות אבל הייצוג בבתי המשפט, הטיפול בכ 70 כתבי אישום או טיפולים משפטיים שהתקבלו עד כה, ובעוד מאוד דוחות תעבורה, נעשה בתשלום לעורכי הדין. ויש גם תשלום לצוות התפעולי שפועל מאחורי הקלעים כל השנה 24/7. בעוד כחצי שנה הבחירות ואני אופטימי שננצח והמחאה תצא להפסקה אבל גם כשאין מחאה, המערך ימשיך לעבוד עד לסיום הטיפול בכל התיקים, דבר שיכול לקחת כשנה שנתיים ומהניסיון שלנו, גם בהמשך הדרך אפילו אם ננצח בבחירות, אנחנו עלולים לקבל עוד כתבי אישום על תיקים שעדיין לא נסגרו. רק לאחרונה התקבלו 11 כתבי על אירועים שקרו בשנת 2023. תרמו למערך עוטף עצורים, כדי שנוכל לתת הגנה משפטית גם בעתיד. זהו... פוסט קצת מבולבל ועמוס אחרי 3 שעות שינה בלילה.... אבל "אמת דיברתי"😀 למידע ותרומות למערך עוטף עצורים

מערך עוטף עצורים

11,566 次观看 • 3 个月前

חמישה שבועות לפני מתקפת השבעה באוקטובר – דן חלוץ מסביר משמעות גל הפסקת ההתנדבות לשירות מילואים בחיל האוויר: "באמצע ספטמבר השינוי יהיה מסוים; כשירותו של צה"ל תלך ותפחת" [אם תפרוץ מלחמה אחרי החגים?] "אנחנו ננצח, אנחנו נשלם מחירים יותר כבדים. זה כל הסיפור. יותר אזרחים ויותר חיילים" ב-30 באוגוסט 2023, התראיין המטכ"ל לשעבר רא"ל (מיל.) דן חלוץ באולפן אתר Ynet, ולהן תוכן הראיון: אלכסנדרה לוקש: רב אלוף במילואים דן חלוץ, שלום אדוני. בוקר טוב. דן חלוץ: בוקר טוב, אלכסנדרה. אלכסנדרה לוקש: טוב, יש לנו הרבה מאוד עניינים כמובן על הפרק, אבל הכל גם קשור להכל בסופו של דבר, ונתחיל באמת עם הסיפא של הדברים. שר הביטחון [יואב] גלנט, לא חדש עבור מי שמקשיב לחדשות בישראל, מי שמכיר את המערכת כמוך, כמה באמת זה מזכיר לך את החודשים שלפני מלחמת לבנון השנייה? דן חלוץ: אני מוטרד מהכיוון הזה של הצהרות. אנחנו למדנו בחיים שכשמצהירים ומצהירים ומצהירים, בסוף הגפרור יכול להיזרק והדלק יכול לבעור. הייתי מעדיף שהפתרון לבעיה הזו של האוהל [שהקים חיזבאללה בגבול ישראל], יינתן בדרך אחרת. אלכסנדרה לוקש: אבל זה רק האוהל, זה הרי, יש הרבה מאוד פרובוקציות וגם כנראה דחיפה איראנית, לפחות לפי מה שאנחנו שומעים. דן חלוץ: בסדר, יש דחיפה איראנית ויש הרבה פרובוקציות, ואנחנו צריכים להיות המבוגר האחראי הפעם. אני מציע את זה למדינת ישראל. אני חרד למדינת ישראל, לא לאיראנים ולא לחיזבאללה. אני בטוח שמדינת ישראל אם היא תחליט שזה מה שצריך לעשות, תעשה את זה טוב מאוד. אלכסנדרה לוקש: האמירות האלה, אתה אומר, רק מתדלקות את ההסלמה הפוטנציאלית, הן לא בולמות אותה כמו ש... דן חלוץ: הן אמורות לשרת כמה דברים. הן אמורות קודם כל להשפיע על האו"ם לעשות את עבודתו, ולא להיכנע לגחמות של ממשלת לבנון. הדבר השני, הן אמורות לאותת לצד השני, שימו לב, אנחנו מוכנים. הדבר השלישי, כפי שאמרתי, הן יכולות להדליק את האזור. אלכסנדרה לוקש: זה החשש שלך, שאמירה... של גלנט יכולה רק להדליק את ההזדמנות. דן חלוץ: לא, אני לא רוצה לומר שהאמירה הזו לבדה, אבל אני אומר דבר אחד, עוד לא נולד האוהל שבגללו כדאי לצאת למלחמה, גם אם היא תהיה מוצלחת, כי אין מלחמות מוצלחות. למדנו את זה. אלכסנדרה לוקש: אתה אומר אין מלחמות מוצלחות, ויש לנו כמה זיכרונות, לך יש בטח כמה זיכרונות ממלחמת לבנון השנייה. אנחנו מוכנים למלחמה? הרי יש כל מיני הצהרות, גם ישנות, גם נוכחיות, של אנשים במערכת הביטחונית, גם בדרג המדיני, שאומרים, אנחנו נחזיר את לבנון לתקופת האבן. יש לזה בסיס בכלל? דן חלוץ: אפשר להחזיר כל דבר לתקופה קודמת, אני מציע לא להתרברב, אחד, שתיים, לעשות ולא לדבר, אם רוצים לעשות. כי דיבורים בעלמא לא משרתים שום מטרה. אבל הדבר השלישי, לנסות לפתור את הדברים הללו בדרך אלטרנטיבית. אם יש כזאת. אם אין כזאת, צריך לפתור. מה שלא נפתר בשבוע הראשון, כשהוקם האוהל, קשה לתרץ אותו אחרי שלושה חודשים כשהאוהל כבר עומד. ולכן צריך למצוא דרך פתרון יותר נכונה, יותר ראויה, שמתאימה לבד של האוהל. אלכסנדרה לוקש: תראה, התחושה של [מנהיג חיזבאללה חסן] נסראללה, וזה לא סוד, זה גם תחושה בקרב הרבה גורמים במדינה עצמה, אולי גם שלך, היא שהחברה הישראלית, וגם הצבא הישראלי, נמצא בתהליך התפוררות. יש פה לכך יסוד? דן חלוץ: לתחושה הזו יש בסיס. כל נקודה שנשים עליה את האצבע בחברה הישראלית היום, במדינת ישראל היום, היא נקודת תורפה. החברה הישראלית, הצבא הישראלי, מערכת החינוך הישראלית, הכלכלה הישראלית, יחסי החוץ של ישראל, כל דבר. אין דבר אחד שאפשר להגיד עליו שהוא תקין ומתנהל כמו שצריך. אלכסנדרה לוקש: בוא נשאר באמת בסיפור הצבאי, וליתר דיוק באירוע חיל האוויר. הרי נכון שבשבועיים האחרונים זה קצת פחות מדובר, ככה זה בסוף אוגוסט, אבל מדברים הרבה כבר על מבחן ספטמבר. על זה שהכשירות עלולה להיפגע ככל שאנחנו מעמיקים גם בספטמבר. איפה אנחנו נמצא את עצמנו באחד באוקטובר? דן חלוץ: אלכסנדרה, הדברים אינם קורים בין לילה. זה תהליך מדורג שלוקח זמן. בתחילת ספטמבר לא יהיה שינוי לעומת סוף אוגוסט, ובאמצע ספטמבר השינוי יהיה מסוים. הרעיון הכללי אומר שכשירותו של צה"ל תלך ותפחת ככל שמערך המתנדבים שמפסיקים שירות ילך ויגדל. ואני רואה את התופעה הזו, אני שומע עליה, אני חי אותה. התופעה הזו קיימת. היא תתרחב, אם הממשלה תלך למשל לכיוון של חוק גיוס לחרדים. חוק גיוס זה לא חוק גיוס, זה חוק אי גיוס הגדיר את זה, השר [מאיר] פורוש. אלכסנדרה לוקש: אנטי גיוס, אפילו יותר. דן חלוץ: אנטי גיוס. חוק כזה יעורר את המערכת, אנחנו כבר שומעים על מכתב השמיניסטים החדש שהולך לצאת לדרך. אנחנו חשים את מה שקורה. אלכסנדרה לוקש: אז על מי האחריות? דן חלוץ: האחריות היא רק על אחד. אחד בלבד, קוראים לו בנימין נתניהו. אלכסנדרה לוקש: מה הוא צריך לעשות? דן חלוץ: הוא צריך פשוט לעצור את החקיקה, הוא צריך להחזיר את המערכת ל[מצב] נורמל. Back to normal. Back to normal זה אומר, את כל מה שאתה רוצה להשיג, תעשה בדיון רחב, אמיתי, כנה, על מנת שנוכל להשיג משהו. אלכסנדרה לוקש: כי אחרת מה, ואני רגע, שוב, מתעכבת ורוצה שנחדד את הסיפור הצבאי. אחרת מה יקרה פה, נניח, אם תפרוץ מלחמה או עימות צבאי משמעותי אחרי החגים? דן חלוץ: אנחנו ננצח, אנחנו נשלם מחירים יותר כבדים. זה כל הסיפור. אלכסנדרה לוקש: זאת אומרת, יותר אזרחים... דן חלוץ: יותר אזרחים ויותר חיילים. תראי, מה זה המושג שירות? המושג שירות זה לא אפס או אחד. זה תהליך הדרגתי ששוחק יכולות. שוחק יכולות, למשל, בגלל שביהודה ושומרון הגדודים נמצאים, במקום להתאמן למלחמה, הם מפזרים את המהומות שעושים אנשי הגבעות, הם מפזרים את הטרוריסטים ופוגעים בהם על מנת לטפל בטרור, והם לא מתאמנים למלחמה האמיתית שמדינת ישראל עלולה לעמוד בפניה. אלכסנדרה לוקש: זאת אומרת, אתה רואה שגם האירועים של הלאומנות היהודית ביהודה ושומרון שוחקים את הצבא? דן חלוץ: בוודאי. אתה צריך להשקיע יותר ויותר אנרגיה, יותר ויותר כוחות, הרבה יותר כוחות, שמענו רק לאחרונה, שמתגברים את הכוחות ביהודה ושומרון על מנת מה? על מנת להגן על פורעי החוק, שפורעים חוק ומאיצים את הטרור, ואנחנו צריכים לשרת את ההגנה שלהם. אלכסנדרה לוקש: טוענים גורמים שונים במערכת הפוליטית והמדינית. שאתה, דן חלוץ, לא רק אתה, אבל מייחסים גם לך, בעצם נותן מתנה לנסראללה, בעצם מעודד את הסרבנות, מעודד את אי הגיוס, מעודד אולי את העימות הצבאי הבא. אנחנו שומעים הרי שגם בלבנון מצטטים אותך. דן חלוץ: אני לא מעודד שום דבר, אני מעודד את ראש הממשלה [בנימין נתניהו] לרדת מהעץ הגבוה שהוא טיפס עליו לפני שהוא ייפול ממנו, כדאי לו לרדת ממנו. אלכסנדרה לוקש: אבל אולי גם אנשי חיל האוויר עלו וטיפסו על עץ. דן חלוץ: תזכרי שאנשי חיל האוויר שהפסיקו את התנדבותם הם קודם כל אזרחי מדינת ישראל. אזרח זה תפקיד ראשון במעלה, תפקידם הצבאי הוא השני במעלה ולא הפוך. וכל מי שמצפה שהם ימשיכו וינהגו כאילו לא קרה דבר, קרה דבר. החוזה הופר. מה הופר בחוזה? חתמו הסכם עם מדינה דמוקרטית, והם רואים לנגד עיניהם איך נוצרת כאן דיקטטורה. אלכסנדרה לוקש: תראה, אני לא היה הראשונה ששואלת אותך, כמובן על סיפור ההתנתקות, הרי שם גם נפל דבר מבחינת גורמים רבים, ואז קראת להם סרבנים. מה השתנה? דן חלוץ: את לא תהיי הראשונה, גם לא תהיי אחרונה, וההבדל המהותי בין ההתנתקות לבין היום, הוא שאז הייתה החלטה מדינית-פוליטית, והיום לא מדובר בהחלטה מדינית-פוליטית, היום מדובר בשינוי מבנה משטרי של מדינת ישראל. אלכסנדרה לוקש: עבור הרבה אנשים זה היה שבר, שבר משמעותי מאוד. קריעה מוחלטת, אתה יודע, אתה קורא לזה מדיני, אבל גם מבחינתם החוזה הופר כשפינו אנשים מביתם. דן חלוץ: ליבי, ליבי, עם כל מפוני גוש קטיף. אני לא, לא, זר לתחושות של האנשים שם. יחד עם זאת, ההשוואה אינה במקומה. סרבנות של חיילי חובה היא דבר אחד, וסרבנות שמייחסים, המילה סרבנות היא לא נכונה, הפסקת התנדבות של מילואימניקים שעברו את גיל השירות, היא דבר אחר לחלוטין. לחלוטין. וזה גם סוג אחר. אלכסנדרה לוקש: וזה לא פותח פתח, שבהחלטה מדינית אולי של ממשלה אחרת, אנשי מילואים, שכמו שאתה אומר, מתנדבים, ועברו את גיל השירות, שהם מצד אחר, יחליטו גם, לנו זה לא מתאים, אנחנו מפסיקים להתנדב. דן חלוץ: לא ולא. אני אגיד לך למה לא. אותה ממשלה, עם אותו ראש ממשלה, מכהנת למעט שנה אחת, בחמש עשרה שנים האחרונות, הרבה מההחלטות שהתקבלו לא מצאו חן בעיני חלק מהאנשים ששייכים לכאורה למחנה אחר. הם לא במחנה אחר, הם במחנה של עם ישראל. ואף אחד לא העז, לא העלה על דל דעתו לעשות מעשה שכזה, להפסיק התנדבות. לא. המשיכו ושרתו כרגיל. גם אם היו חלוקים על העמדות הפוליטיות של מקבל ההחלטות, ולכן זה לא קשור לפוליטיקה, זה קשור לשינוי המבנה, המשטרי במדינת ישראל. אלכסנדרה לוקש: אוקיי, טוב, אנחנו רוצים לגעת איתך בעוד נושא, וזה הנושא הסעודי, ואתמול לפי ה"וול סטריט ג'ורנל" נרשמת כנראה עוד איזושהי התקדמות בהתכנות לסוג של הסכם או נורמליזציה עם סעודיה. כמה אתה אופטימי? דן חלוץ: זה לא עניין של אופטימיות. אני אתמוך בכל מהלך שיביא להסדרים של שלום עם כל מדינה שאין לנו הסדר של שלום איתה. יחד עם זאת, צריך לוודא שאנחנו, מדינת ישראל, לא נשלם מחיר מעבר להיגיון. מה המחיר, למשל? אמצעי לחימה מתקדמים מאוד. שתיים, יכולת העשרת אורניום על אדמת סעודיה. אלכסנדרה לוקש: אומרים גורמים מסוימים, כולל שרים מסוימים בממשלה הזאת, שאם סעודיה לא תקבל את הגרעין שלה מארה״ב, היא תקבל אותו מסין או מגורמים עוינים אחרים, ומוטב לנו, לכן גם לישראל, שזה יהיה בצורה הזאת. דן חלוץ: אמירה, זה בסדר גמור, על מנת לתרץ הסכמה, לתת לסעודים יכולת העשרה, הם יתרצו את זה באמירה כזו. אני לא מקבל. אין לי שום סיבה לקבל את זה, כי לא שמעתי את האמריקאים אומרים את זה. צריך לזכור, בסופו של דבר לאמריקאים יש את האינטרס האמריקאי, האינטרס הישראלי קיים, אבל הוא לא המהות. המהות האמריקאית היא להגיע לזה שקודם כל הנפט יסחר בעולם בדולרים, ולא ביואן. זה הדבר הראשון. אלכסנדרה לוקש: בישראל יש בכלל סיי [השפעה], אתה אומר, הקו האדום, ואנחנו מבינים את זה, הקו האדום של ישראל זה אמצעי לחימה מתקדמים ואורניום מועשר בסעודיה, אבל לישראל יש בכלל את הסיי [השפעה] מול ארצות הברית, בטח בעידן הנוכחי, ביחסים בין הממשלים, להכתיב לארצות הברית? דן חלוץ: הנה נתת תשובה למה צריך מערכת יחסים טובה עם ארה״ב. אלכסנדרה לוקש: אבל כרגע... דן חלוץ: על מנת שאין לנו סיי [השפעה] לדעתי הסיי [השפעה] שלנו מוגבל, אבל זה לא חשוב אם יש לנו סיי [השפעה] או אין לנו סיי [השפעה], חשוב שנאמר את עמדתנו. ועמדתנו צריכה להיות התנגדות נחרצת ליכולת העשרת... אלכסנדרה לוקש: ואתה לא בטוח שההתנגדות הנחרצת הזאת נשמעת כשלמשל השר [רון] דרמר מדבר עם גורמים בבית הלבן? דן חלוץ: לא, אני לא בטוח. מה לעשות שכל הדיון בינינו לבין מי שמנהל היום את מדינת ישראל הוא דיון של אמון. אין אמון בשום החלטה שמתקבלת. אין אמון בשום אמירה שנאמרת. אלכסנדרה לוקש: זה מסכן אבל את ביטחון ישראל, זה שלא מושמעת התנגדות נחרצת, וזה שאולי באמת סעודה תקבל את הכלי ה... דן חלוץ: אני אגיד לך את מה זה מסכן. זה מסכן את עניין מרוץ החימוש במזרח התיכון. אם סעודיה תקבל יכולת כזו, גם המצרים ירצו יכולת כזו, גם הטורקים ירצו יכולת כזו, גם הירדנים יבקשו לסדר לעצמם כורים גרעיניים לצורכי אנרגיה. יכול להיות פה תהליך אסקלטיבי שאנחנו יודעים את ההתחלה שלו, ואנחנו לא יודעים את הסוף שלו. אלכסנדרה לוקש: זאת אומרת, אם אנחנו נאפשר את הגרעין לסעודיה, אנחנו עלולים לקבל מדינות מגורענות פה לידינו, שכנות שלנו. דן חלוץ: נקבל גרעינים בכל מדינה. יכולים לקבל. אלכסנדרה לוקש: ממש לקראת הסיום, דיברנו על מלחמת לבנון השנייה, ואני רוצה להחזיר אותך למלחמת יום כיפור, שגם אותה אתה מכיר היטב, ושאלתי אותך אם יש איזושהי תחושה של דמיון או דז'ה וו לתקופה של מלחמת לבנון, אבל יש גם זיכרונות ממלחמת יום כיפור בתקופה הזאת? דן חלוץ: תראי, בעוד חודש ושבוע, אנחנו מציינים 50 שנה למלחמת יום כיפור, אני עם מלחמת יום כיפור שירתתי בטייסת ששילמה את המחיר הכי גבוה בחיל האוויר, בנפגעים ושבויים. ואין ספק שהזיכרונות צפים. הם קיימים כל יום, אבל הם צפים במיוחד כשמגיעים לתאריך. הדבר היחיד שמטריד אותי הוא שבמלחמת יום כיפור הרגשתי יותר בטוח מאשר אני מרגיש כיום. כי אז ידענו מי אויב. הוא היה ברור, הוא היה מובהק, זה היה הצד השני, זה היה אויב. היום זה לא אויב, אנחנו נלחמים בעצמנו. ומלחמה עצמית היא דבר נורא. כי אתה מכרסם את היסודות שעליהם בנויה החברה הישראלית. אז לא כרסמנו את היסוד החברתי הישראלי. אלכסנדרה לוקש: זאת הייתה מלחמת הקיום האחרונה של ישראל, וזאת הנוכחית? דן חלוץ: זאת מלחמת קיום הרבה יותר מהותית, כי אנחנו פוגעים פה בדבר הבסיסי ביותר, וזה הלכידות החברתית של מדינת ישראל. כמובן ששותפים לזה הרבה גורמים, זה לא רק העניין הצבאי, העניין החברתי והעניין הביטחוני. אנחנו רואים את האמירה ששמעתי קודם בשולי הכניסה שלי, את קטי שיטרית. אלכסנדרה לוקש: עוד מעט נדבר איתה כאן בשידור. דן חלוץ: מה שהיא אמרה מטריד אותי מאוד. מטריד אותי מאוד. כי אנחנו לא רוצים לכפות על החרדים שירות צבאי. אנחנו רוצים שהם ישרתו את מדינת ישראל שירות כלשהו, ולא יהיו תלויים על צווארה של מדינת ישראל בלי תמורה. אלכסנדרה לוקש: רב אלוף במילואים דן חלוץ, תודה רבה על הדברים האלה הבוקר, תודה. דן חלוץ: תודה לך. סימוכין:

חמישה שבועות לפני מתקפת השבעה באוקטובר – דן חלוץ מסביר משמעות גל הפסקת ההתנדבות לשירות מילואים בחיל האוויר: "באמצע ספטמבר השינוי יהיה מסוים; כשירותו של צה"ל תלך ותפחת" [אם תפרוץ מלחמה אחרי החגים?] "אנחנו ננצח, אנחנו נשלם מחירים יותר כבדים. זה כל הסיפור. יותר אזרחים ויותר חיילים" ב-30 באוגוסט 2023, התראיין המטכ"ל לשעבר רא"ל (מיל.) דן חלוץ באולפן אתר Ynet, ולהן תוכן הראיון: אלכסנדרה לוקש: רב אלוף במילואים דן חלוץ, שלום אדוני. בוקר טוב. דן חלוץ: בוקר טוב, אלכסנדרה. אלכסנדרה לוקש: טוב, יש לנו הרבה מאוד עניינים כמובן על הפרק, אבל הכל גם קשור להכל בסופו של דבר, ונתחיל באמת עם הסיפא של הדברים. שר הביטחון [יואב] גלנט, לא חדש עבור מי שמקשיב לחדשות בישראל, מי שמכיר את המערכת כמוך, כמה באמת זה מזכיר לך את החודשים שלפני מלחמת לבנון השנייה? דן חלוץ: אני מוטרד מהכיוון הזה של הצהרות. אנחנו למדנו בחיים שכשמצהירים ומצהירים ומצהירים, בסוף הגפרור יכול להיזרק והדלק יכול לבעור. הייתי מעדיף שהפתרון לבעיה הזו של האוהל [שהקים חיזבאללה בגבול ישראל], יינתן בדרך אחרת. אלכסנדרה לוקש: אבל זה רק האוהל, זה הרי, יש הרבה מאוד פרובוקציות וגם כנראה דחיפה איראנית, לפחות לפי מה שאנחנו שומעים. דן חלוץ: בסדר, יש דחיפה איראנית ויש הרבה פרובוקציות, ואנחנו צריכים להיות המבוגר האחראי הפעם. אני מציע את זה למדינת ישראל. אני חרד למדינת ישראל, לא לאיראנים ולא לחיזבאללה. אני בטוח שמדינת ישראל אם היא תחליט שזה מה שצריך לעשות, תעשה את זה טוב מאוד. אלכסנדרה לוקש: האמירות האלה, אתה אומר, רק מתדלקות את ההסלמה הפוטנציאלית, הן לא בולמות אותה כמו ש... דן חלוץ: הן אמורות לשרת כמה דברים. הן אמורות קודם כל להשפיע על האו"ם לעשות את עבודתו, ולא להיכנע לגחמות של ממשלת לבנון. הדבר השני, הן אמורות לאותת לצד השני, שימו לב, אנחנו מוכנים. הדבר השלישי, כפי שאמרתי, הן יכולות להדליק את האזור. אלכסנדרה לוקש: זה החשש שלך, שאמירה... של גלנט יכולה רק להדליק את ההזדמנות. דן חלוץ: לא, אני לא רוצה לומר שהאמירה הזו לבדה, אבל אני אומר דבר אחד, עוד לא נולד האוהל שבגללו כדאי לצאת למלחמה, גם אם היא תהיה מוצלחת, כי אין מלחמות מוצלחות. למדנו את זה. אלכסנדרה לוקש: אתה אומר אין מלחמות מוצלחות, ויש לנו כמה זיכרונות, לך יש בטח כמה זיכרונות ממלחמת לבנון השנייה. אנחנו מוכנים למלחמה? הרי יש כל מיני הצהרות, גם ישנות, גם נוכחיות, של אנשים במערכת הביטחונית, גם בדרג המדיני, שאומרים, אנחנו נחזיר את לבנון לתקופת האבן. יש לזה בסיס בכלל? דן חלוץ: אפשר להחזיר כל דבר לתקופה קודמת, אני מציע לא להתרברב, אחד, שתיים, לעשות ולא לדבר, אם רוצים לעשות. כי דיבורים בעלמא לא משרתים שום מטרה. אבל הדבר השלישי, לנסות לפתור את הדברים הללו בדרך אלטרנטיבית. אם יש כזאת. אם אין כזאת, צריך לפתור. מה שלא נפתר בשבוע הראשון, כשהוקם האוהל, קשה לתרץ אותו אחרי שלושה חודשים כשהאוהל כבר עומד. ולכן צריך למצוא דרך פתרון יותר נכונה, יותר ראויה, שמתאימה לבד של האוהל. אלכסנדרה לוקש: תראה, התחושה של [מנהיג חיזבאללה חסן] נסראללה, וזה לא סוד, זה גם תחושה בקרב הרבה גורמים במדינה עצמה, אולי גם שלך, היא שהחברה הישראלית, וגם הצבא הישראלי, נמצא בתהליך התפוררות. יש פה לכך יסוד? דן חלוץ: לתחושה הזו יש בסיס. כל נקודה שנשים עליה את האצבע בחברה הישראלית היום, במדינת ישראל היום, היא נקודת תורפה. החברה הישראלית, הצבא הישראלי, מערכת החינוך הישראלית, הכלכלה הישראלית, יחסי החוץ של ישראל, כל דבר. אין דבר אחד שאפשר להגיד עליו שהוא תקין ומתנהל כמו שצריך. אלכסנדרה לוקש: בוא נשאר באמת בסיפור הצבאי, וליתר דיוק באירוע חיל האוויר. הרי נכון שבשבועיים האחרונים זה קצת פחות מדובר, ככה זה בסוף אוגוסט, אבל מדברים הרבה כבר על מבחן ספטמבר. על זה שהכשירות עלולה להיפגע ככל שאנחנו מעמיקים גם בספטמבר. איפה אנחנו נמצא את עצמנו באחד באוקטובר? דן חלוץ: אלכסנדרה, הדברים אינם קורים בין לילה. זה תהליך מדורג שלוקח זמן. בתחילת ספטמבר לא יהיה שינוי לעומת סוף אוגוסט, ובאמצע ספטמבר השינוי יהיה מסוים. הרעיון הכללי אומר שכשירותו של צה"ל תלך ותפחת ככל שמערך המתנדבים שמפסיקים שירות ילך ויגדל. ואני רואה את התופעה הזו, אני שומע עליה, אני חי אותה. התופעה הזו קיימת. היא תתרחב, אם הממשלה תלך למשל לכיוון של חוק גיוס לחרדים. חוק גיוס זה לא חוק גיוס, זה חוק אי גיוס הגדיר את זה, השר [מאיר] פורוש. אלכסנדרה לוקש: אנטי גיוס, אפילו יותר. דן חלוץ: אנטי גיוס. חוק כזה יעורר את המערכת, אנחנו כבר שומעים על מכתב השמיניסטים החדש שהולך לצאת לדרך. אנחנו חשים את מה שקורה. אלכסנדרה לוקש: אז על מי האחריות? דן חלוץ: האחריות היא רק על אחד. אחד בלבד, קוראים לו בנימין נתניהו. אלכסנדרה לוקש: מה הוא צריך לעשות? דן חלוץ: הוא צריך פשוט לעצור את החקיקה, הוא צריך להחזיר את המערכת ל[מצב] נורמל. Back to normal. Back to normal זה אומר, את כל מה שאתה רוצה להשיג, תעשה בדיון רחב, אמיתי, כנה, על מנת שנוכל להשיג משהו. אלכסנדרה לוקש: כי אחרת מה, ואני רגע, שוב, מתעכבת ורוצה שנחדד את הסיפור הצבאי. אחרת מה יקרה פה, נניח, אם תפרוץ מלחמה או עימות צבאי משמעותי אחרי החגים? דן חלוץ: אנחנו ננצח, אנחנו נשלם מחירים יותר כבדים. זה כל הסיפור. אלכסנדרה לוקש: זאת אומרת, יותר אזרחים... דן חלוץ: יותר אזרחים ויותר חיילים. תראי, מה זה המושג שירות? המושג שירות זה לא אפס או אחד. זה תהליך הדרגתי ששוחק יכולות. שוחק יכולות, למשל, בגלל שביהודה ושומרון הגדודים נמצאים, במקום להתאמן למלחמה, הם מפזרים את המהומות שעושים אנשי הגבעות, הם מפזרים את הטרוריסטים ופוגעים בהם על מנת לטפל בטרור, והם לא מתאמנים למלחמה האמיתית שמדינת ישראל עלולה לעמוד בפניה. אלכסנדרה לוקש: זאת אומרת, אתה רואה שגם האירועים של הלאומנות היהודית ביהודה ושומרון שוחקים את הצבא? דן חלוץ: בוודאי. אתה צריך להשקיע יותר ויותר אנרגיה, יותר ויותר כוחות, הרבה יותר כוחות, שמענו רק לאחרונה, שמתגברים את הכוחות ביהודה ושומרון על מנת מה? על מנת להגן על פורעי החוק, שפורעים חוק ומאיצים את הטרור, ואנחנו צריכים לשרת את ההגנה שלהם. אלכסנדרה לוקש: טוענים גורמים שונים במערכת הפוליטית והמדינית. שאתה, דן חלוץ, לא רק אתה, אבל מייחסים גם לך, בעצם נותן מתנה לנסראללה, בעצם מעודד את הסרבנות, מעודד את אי הגיוס, מעודד אולי את העימות הצבאי הבא. אנחנו שומעים הרי שגם בלבנון מצטטים אותך. דן חלוץ: אני לא מעודד שום דבר, אני מעודד את ראש הממשלה [בנימין נתניהו] לרדת מהעץ הגבוה שהוא טיפס עליו לפני שהוא ייפול ממנו, כדאי לו לרדת ממנו. אלכסנדרה לוקש: אבל אולי גם אנשי חיל האוויר עלו וטיפסו על עץ. דן חלוץ: תזכרי שאנשי חיל האוויר שהפסיקו את התנדבותם הם קודם כל אזרחי מדינת ישראל. אזרח זה תפקיד ראשון במעלה, תפקידם הצבאי הוא השני במעלה ולא הפוך. וכל מי שמצפה שהם ימשיכו וינהגו כאילו לא קרה דבר, קרה דבר. החוזה הופר. מה הופר בחוזה? חתמו הסכם עם מדינה דמוקרטית, והם רואים לנגד עיניהם איך נוצרת כאן דיקטטורה. אלכסנדרה לוקש: תראה, אני לא היה הראשונה ששואלת אותך, כמובן על סיפור ההתנתקות, הרי שם גם נפל דבר מבחינת גורמים רבים, ואז קראת להם סרבנים. מה השתנה? דן חלוץ: את לא תהיי הראשונה, גם לא תהיי אחרונה, וההבדל המהותי בין ההתנתקות לבין היום, הוא שאז הייתה החלטה מדינית-פוליטית, והיום לא מדובר בהחלטה מדינית-פוליטית, היום מדובר בשינוי מבנה משטרי של מדינת ישראל. אלכסנדרה לוקש: עבור הרבה אנשים זה היה שבר, שבר משמעותי מאוד. קריעה מוחלטת, אתה יודע, אתה קורא לזה מדיני, אבל גם מבחינתם החוזה הופר כשפינו אנשים מביתם. דן חלוץ: ליבי, ליבי, עם כל מפוני גוש קטיף. אני לא, לא, זר לתחושות של האנשים שם. יחד עם זאת, ההשוואה אינה במקומה. סרבנות של חיילי חובה היא דבר אחד, וסרבנות שמייחסים, המילה סרבנות היא לא נכונה, הפסקת התנדבות של מילואימניקים שעברו את גיל השירות, היא דבר אחר לחלוטין. לחלוטין. וזה גם סוג אחר. אלכסנדרה לוקש: וזה לא פותח פתח, שבהחלטה מדינית אולי של ממשלה אחרת, אנשי מילואים, שכמו שאתה אומר, מתנדבים, ועברו את גיל השירות, שהם מצד אחר, יחליטו גם, לנו זה לא מתאים, אנחנו מפסיקים להתנדב. דן חלוץ: לא ולא. אני אגיד לך למה לא. אותה ממשלה, עם אותו ראש ממשלה, מכהנת למעט שנה אחת, בחמש עשרה שנים האחרונות, הרבה מההחלטות שהתקבלו לא מצאו חן בעיני חלק מהאנשים ששייכים לכאורה למחנה אחר. הם לא במחנה אחר, הם במחנה של עם ישראל. ואף אחד לא העז, לא העלה על דל דעתו לעשות מעשה שכזה, להפסיק התנדבות. לא. המשיכו ושרתו כרגיל. גם אם היו חלוקים על העמדות הפוליטיות של מקבל ההחלטות, ולכן זה לא קשור לפוליטיקה, זה קשור לשינוי המבנה, המשטרי במדינת ישראל. אלכסנדרה לוקש: אוקיי, טוב, אנחנו רוצים לגעת איתך בעוד נושא, וזה הנושא הסעודי, ואתמול לפי ה"וול סטריט ג'ורנל" נרשמת כנראה עוד איזושהי התקדמות בהתכנות לסוג של הסכם או נורמליזציה עם סעודיה. כמה אתה אופטימי? דן חלוץ: זה לא עניין של אופטימיות. אני אתמוך בכל מהלך שיביא להסדרים של שלום עם כל מדינה שאין לנו הסדר של שלום איתה. יחד עם זאת, צריך לוודא שאנחנו, מדינת ישראל, לא נשלם מחיר מעבר להיגיון. מה המחיר, למשל? אמצעי לחימה מתקדמים מאוד. שתיים, יכולת העשרת אורניום על אדמת סעודיה. אלכסנדרה לוקש: אומרים גורמים מסוימים, כולל שרים מסוימים בממשלה הזאת, שאם סעודיה לא תקבל את הגרעין שלה מארה״ב, היא תקבל אותו מסין או מגורמים עוינים אחרים, ומוטב לנו, לכן גם לישראל, שזה יהיה בצורה הזאת. דן חלוץ: אמירה, זה בסדר גמור, על מנת לתרץ הסכמה, לתת לסעודים יכולת העשרה, הם יתרצו את זה באמירה כזו. אני לא מקבל. אין לי שום סיבה לקבל את זה, כי לא שמעתי את האמריקאים אומרים את זה. צריך לזכור, בסופו של דבר לאמריקאים יש את האינטרס האמריקאי, האינטרס הישראלי קיים, אבל הוא לא המהות. המהות האמריקאית היא להגיע לזה שקודם כל הנפט יסחר בעולם בדולרים, ולא ביואן. זה הדבר הראשון. אלכסנדרה לוקש: בישראל יש בכלל סיי [השפעה], אתה אומר, הקו האדום, ואנחנו מבינים את זה, הקו האדום של ישראל זה אמצעי לחימה מתקדמים ואורניום מועשר בסעודיה, אבל לישראל יש בכלל את הסיי [השפעה] מול ארצות הברית, בטח בעידן הנוכחי, ביחסים בין הממשלים, להכתיב לארצות הברית? דן חלוץ: הנה נתת תשובה למה צריך מערכת יחסים טובה עם ארה״ב. אלכסנדרה לוקש: אבל כרגע... דן חלוץ: על מנת שאין לנו סיי [השפעה] לדעתי הסיי [השפעה] שלנו מוגבל, אבל זה לא חשוב אם יש לנו סיי [השפעה] או אין לנו סיי [השפעה], חשוב שנאמר את עמדתנו. ועמדתנו צריכה להיות התנגדות נחרצת ליכולת העשרת... אלכסנדרה לוקש: ואתה לא בטוח שההתנגדות הנחרצת הזאת נשמעת כשלמשל השר [רון] דרמר מדבר עם גורמים בבית הלבן? דן חלוץ: לא, אני לא בטוח. מה לעשות שכל הדיון בינינו לבין מי שמנהל היום את מדינת ישראל הוא דיון של אמון. אין אמון בשום החלטה שמתקבלת. אין אמון בשום אמירה שנאמרת. אלכסנדרה לוקש: זה מסכן אבל את ביטחון ישראל, זה שלא מושמעת התנגדות נחרצת, וזה שאולי באמת סעודה תקבל את הכלי ה... דן חלוץ: אני אגיד לך את מה זה מסכן. זה מסכן את עניין מרוץ החימוש במזרח התיכון. אם סעודיה תקבל יכולת כזו, גם המצרים ירצו יכולת כזו, גם הטורקים ירצו יכולת כזו, גם הירדנים יבקשו לסדר לעצמם כורים גרעיניים לצורכי אנרגיה. יכול להיות פה תהליך אסקלטיבי שאנחנו יודעים את ההתחלה שלו, ואנחנו לא יודעים את הסוף שלו. אלכסנדרה לוקש: זאת אומרת, אם אנחנו נאפשר את הגרעין לסעודיה, אנחנו עלולים לקבל מדינות מגורענות פה לידינו, שכנות שלנו. דן חלוץ: נקבל גרעינים בכל מדינה. יכולים לקבל. אלכסנדרה לוקש: ממש לקראת הסיום, דיברנו על מלחמת לבנון השנייה, ואני רוצה להחזיר אותך למלחמת יום כיפור, שגם אותה אתה מכיר היטב, ושאלתי אותך אם יש איזושהי תחושה של דמיון או דז'ה וו לתקופה של מלחמת לבנון, אבל יש גם זיכרונות ממלחמת יום כיפור בתקופה הזאת? דן חלוץ: תראי, בעוד חודש ושבוע, אנחנו מציינים 50 שנה למלחמת יום כיפור, אני עם מלחמת יום כיפור שירתתי בטייסת ששילמה את המחיר הכי גבוה בחיל האוויר, בנפגעים ושבויים. ואין ספק שהזיכרונות צפים. הם קיימים כל יום, אבל הם צפים במיוחד כשמגיעים לתאריך. הדבר היחיד שמטריד אותי הוא שבמלחמת יום כיפור הרגשתי יותר בטוח מאשר אני מרגיש כיום. כי אז ידענו מי אויב. הוא היה ברור, הוא היה מובהק, זה היה הצד השני, זה היה אויב. היום זה לא אויב, אנחנו נלחמים בעצמנו. ומלחמה עצמית היא דבר נורא. כי אתה מכרסם את היסודות שעליהם בנויה החברה הישראלית. אז לא כרסמנו את היסוד החברתי הישראלי. אלכסנדרה לוקש: זאת הייתה מלחמת הקיום האחרונה של ישראל, וזאת הנוכחית? דן חלוץ: זאת מלחמת קיום הרבה יותר מהותית, כי אנחנו פוגעים פה בדבר הבסיסי ביותר, וזה הלכידות החברתית של מדינת ישראל. כמובן ששותפים לזה הרבה גורמים, זה לא רק העניין הצבאי, העניין החברתי והעניין הביטחוני. אנחנו רואים את האמירה ששמעתי קודם בשולי הכניסה שלי, את קטי שיטרית. אלכסנדרה לוקש: עוד מעט נדבר איתה כאן בשידור. דן חלוץ: מה שהיא אמרה מטריד אותי מאוד. מטריד אותי מאוד. כי אנחנו לא רוצים לכפות על החרדים שירות צבאי. אנחנו רוצים שהם ישרתו את מדינת ישראל שירות כלשהו, ולא יהיו תלויים על צווארה של מדינת ישראל בלי תמורה. אלכסנדרה לוקש: רב אלוף במילואים דן חלוץ, תודה רבה על הדברים האלה הבוקר, תודה. דן חלוץ: תודה לך. סימוכין:

Jonathan D. Halevi

19,806 次观看 • 1 年前

שלום לכולם ותודה על זכות הדיבור ברשותכם אציג את עצמי לפני שאגש לעניין. קוראים לי מור עזרן, בן 31 נשוי לניב ואבא של מיה ואורי. ביום יום אני עובד בחברת מחשוב, שירתתי בצבא וכחלק מהשירות הצבאי שלי נפצעתי והוכרתי כנכה צהל. אני אוהד הפועל תל אביב שמגיע לאצטדיונים כבר 25 שנה, מנוי בשער 5 ומשתדל להגיע לכל משחק חוץ. ממקיימי חמ״ל האוהדים של הפועל תל אביב אשר תמך ועזר למשפחות הנופלים, נפגעי השבעה באוקטובר, חיילי סדיר ומילואים שנקראו למלחמה ועוד. עוד לפני השבעה באוקטובר הייתי חלק מהתארגנות של אוהדי הפועל שארגנה פעילויות קהילתיות וחברתיות שונות כמו גיוס כספים לטובת רכישת כרטיסים לילדי עוטף עזה, ועמותות שדואגות לצמצום הפערים בחברה הישראלית כמו עמותת שער שוויון והבאתם למשחקי הקבוצה. ראשית, אני מודה, איבדתי את האמון במדינה, במשטרה ובכלל הגופים הקשורים לתרבות הספורט והאהדה בישראל. אני יודע שרובכם לא מבינים מה זה להיות אוהד כדורגל, אתם רואים אותנו כפנאטים, חוליגנים ולעיתים כעבריינים, קשה לכם לתפוס כמה הדבר הזה גדול ומשמעותי בחיינו. כשאני מדבר על הפועל תל אביב אני לא מדבר על 11 שחקנים שרצים אחרי כדור, אני מדבר על חוויה, על קהילה, על מצפן הערכים שמוביל אותי גם בחיים האמיתיים. הפועל תל אביב עבורי וכל מועדון אחר עבור האוהדים שלו הוא הרבה מעבר לספורט עצמו, אפשר להגיד שלאנשים כמוני הספורט הוא כמעט שולי. אנחנו נושמים וחיים את המועדונים ברמה יומית ולעיתים ברמה השעתית. להפסד או ניצחון יש השפעה ישירה על הרגשות שלנו, על המצב בבית ועל יחסי התקשורת הבין אישיים עם בני הזוג וכלפי הילדים. אני מבין שקשה לתפוס את זה, המציאות שלנו היא שונה, אנחנו לא בחרנו בחיים נורמלים כמו כל אחד אחר. ולעניינו, אשמח לספר את אירועי הדרבי מנקודת המבט שלי. הדרבי הוא האירוע החשוב ביותר בשנה לאוהד כדורגל, בטח לאוהד הפועל תל אביב שלאחר 11 שנה ללא ניצחון יש לו תקווה אמיתית וספורטיבית לנצח את המשחק. לצערי, התקווה הזו נגנזה, היא לא נגנזה כי הפועל לא בנתה קבוצה מספיק טובה, היא לא נגנזה כי הפועל הפסידה ספורטיבית על המגרש, היא אפילו לא נגנזה בגלל מלחמה דבר די שכיח במחוזותינו בשנים האחרונות, היא נגנזה בגלל אגו ושיקול דעת מוטה. התכוננתי למשחק הזה במשך שבועיים, בקושי תפקדתי בשבועיים האלו, חשבתי רק על המשחק ועל התוצאה בסיום. עזבתי יום עבודה, אישה ושתי ילדות בבית ומיהרתי להגיע כבר בשעה 16:30 לאיצטדיון, המועדון והמשטרה הזהירו במהלך כל השבוע שיהיה בידוק קפדני, תורים ארוכים ובאופן כללי אירוע שיצריך מאיתנו הרבה סבלנות. כאזרחים טובים הגענו מוקדם והתמקמנו בסמילה, בר האוהדים של הפועל תל אביב שנמצא בסמוך לאיצטדיון. בהתחלה הכל עוד היה נראה רגיל, אומנם המראות של מאות ניידות המשטרה ואלפי כוחות השיטור היו יכולים לסמן את הלך הרוח אבל אנחנו בשלנו, לחוצים כרגיל מהמשחק וממתינים לפתיחת השערים. שתינו קצת, שרנו קצת, קיללנו קצת, ״שגרה״. בעודנו יושבים, שרים ושותים ללא שום התראה מוקדמת נכנס כוח משטרתי לתוך ההמון שישב באיזור הסמילה ופשוט התחיל לפוצץ את כל מי שנקרא לדרכו. אני הייתי שם, בכל דקה ודקה, ראיתי את החברים הטובים ביותר שלי נרמסים על ידי סוסים, מופלים אל הקרקע וממש כמו שק חבטות נחבטים על ידי שלושה שוטרי יס״מ, ואלו רק שניים מהחברים שבאו איתי, מהסרטונים ניתן לראות עוד עשרות רבות של אוהדים שנופלים לידיהם של שוטרים צמאי דם שהגיעו לעשות פוגרום באוהדי הפועל תל אביב. אני משתמש במילים קשות, ״פוגרום״ ו״צמאי דם״ אלה לא מילים שאומרות לתאר את מי שאמון על אכיפת החוק והסדר אבל לצערי המציאות בשטח מספרת אחרת. במידה והיה צורך להפעיל כוח כה משמעותי כנגד מי מהאוהדים, למה בסרטונים ובעדויות מהשטח מסופר כי שוטרים הרביצו לאוהד ושניה אחר כך פשוט עזבו אותו להתבוסס בדמו? מדוע לא עוצרים את הפורעים שהיה נדרש להפעיל עליהם כוח כה עצום? ואז הבלאגן נרגע, שחררו את הרסן על מי שהיה אפשר ואפשר להתקדם הלאה, אז מתקדמים, עומדים בתורים בכניסה, תורים שאפילו במעבר רפיח אין. גדרות שפרוסים למשך מטרים רבים עם אל בד שחור שיסמן לך שחביבי, אולי אתה בלב תל אביב אבל באנו לתת הופעה כמו באיו״שׁ ואתה עובר את מגנומטר ומגיע לסלקציה, מי להפשטה ומי לבידוק רגיל, פרמטר שרירותי שנקבע על פי תביעת עין של שוטרים בשטח. ואז זה מגיע, הרגע הגדול שכולנו ציפינו לו, הדרבי התל אביבי, ההתרגשות מתחילה, התפאורה מורמת והאווירה מתחשמלת, סדנדרט אירופי לכל דבר ועניין. שלושים אלף איש ואישה שעברו את מהלך היום בדיוק כפי שתיארתי לכם אותו, ממש עוד רגע מגיעה שריקת הפתיחה וכל קשת הרגשות תתנקז ל90 דקות טהורות של אהבה, שנאה, כעס, עצבות ואולי גם שמחה לאחד הצדדים. >>>

שלום לכולם ותודה על זכות הדיבור ברשותכם אציג את עצמי לפני שאגש לעניין. קוראים לי מור עזרן, בן 31 נשוי לניב ואבא של מיה ואורי. ביום יום אני עובד בחברת מחשוב, שירתתי בצבא וכחלק מהשירות הצבאי שלי נפצעתי והוכרתי כנכה צהל. אני אוהד הפועל תל אביב שמגיע לאצטדיונים כבר 25 שנה, מנוי בשער 5 ומשתדל להגיע לכל משחק חוץ. ממקיימי חמ״ל האוהדים של הפועל תל אביב אשר תמך ועזר למשפחות הנופלים, נפגעי השבעה באוקטובר, חיילי סדיר ומילואים שנקראו למלחמה ועוד. עוד לפני השבעה באוקטובר הייתי חלק מהתארגנות של אוהדי הפועל שארגנה פעילויות קהילתיות וחברתיות שונות כמו גיוס כספים לטובת רכישת כרטיסים לילדי עוטף עזה, ועמותות שדואגות לצמצום הפערים בחברה הישראלית כמו עמותת שער שוויון והבאתם למשחקי הקבוצה. ראשית, אני מודה, איבדתי את האמון במדינה, במשטרה ובכלל הגופים הקשורים לתרבות הספורט והאהדה בישראל. אני יודע שרובכם לא מבינים מה זה להיות אוהד כדורגל, אתם רואים אותנו כפנאטים, חוליגנים ולעיתים כעבריינים, קשה לכם לתפוס כמה הדבר הזה גדול ומשמעותי בחיינו. כשאני מדבר על הפועל תל אביב אני לא מדבר על 11 שחקנים שרצים אחרי כדור, אני מדבר על חוויה, על קהילה, על מצפן הערכים שמוביל אותי גם בחיים האמיתיים. הפועל תל אביב עבורי וכל מועדון אחר עבור האוהדים שלו הוא הרבה מעבר לספורט עצמו, אפשר להגיד שלאנשים כמוני הספורט הוא כמעט שולי. אנחנו נושמים וחיים את המועדונים ברמה יומית ולעיתים ברמה השעתית. להפסד או ניצחון יש השפעה ישירה על הרגשות שלנו, על המצב בבית ועל יחסי התקשורת הבין אישיים עם בני הזוג וכלפי הילדים. אני מבין שקשה לתפוס את זה, המציאות שלנו היא שונה, אנחנו לא בחרנו בחיים נורמלים כמו כל אחד אחר. ולעניינו, אשמח לספר את אירועי הדרבי מנקודת המבט שלי. הדרבי הוא האירוע החשוב ביותר בשנה לאוהד כדורגל, בטח לאוהד הפועל תל אביב שלאחר 11 שנה ללא ניצחון יש לו תקווה אמיתית וספורטיבית לנצח את המשחק. לצערי, התקווה הזו נגנזה, היא לא נגנזה כי הפועל לא בנתה קבוצה מספיק טובה, היא לא נגנזה כי הפועל הפסידה ספורטיבית על המגרש, היא אפילו לא נגנזה בגלל מלחמה דבר די שכיח במחוזותינו בשנים האחרונות, היא נגנזה בגלל אגו ושיקול דעת מוטה. התכוננתי למשחק הזה במשך שבועיים, בקושי תפקדתי בשבועיים האלו, חשבתי רק על המשחק ועל התוצאה בסיום. עזבתי יום עבודה, אישה ושתי ילדות בבית ומיהרתי להגיע כבר בשעה 16:30 לאיצטדיון, המועדון והמשטרה הזהירו במהלך כל השבוע שיהיה בידוק קפדני, תורים ארוכים ובאופן כללי אירוע שיצריך מאיתנו הרבה סבלנות. כאזרחים טובים הגענו מוקדם והתמקמנו בסמילה, בר האוהדים של הפועל תל אביב שנמצא בסמוך לאיצטדיון. בהתחלה הכל עוד היה נראה רגיל, אומנם המראות של מאות ניידות המשטרה ואלפי כוחות השיטור היו יכולים לסמן את הלך הרוח אבל אנחנו בשלנו, לחוצים כרגיל מהמשחק וממתינים לפתיחת השערים. שתינו קצת, שרנו קצת, קיללנו קצת, ״שגרה״. בעודנו יושבים, שרים ושותים ללא שום התראה מוקדמת נכנס כוח משטרתי לתוך ההמון שישב באיזור הסמילה ופשוט התחיל לפוצץ את כל מי שנקרא לדרכו. אני הייתי שם, בכל דקה ודקה, ראיתי את החברים הטובים ביותר שלי נרמסים על ידי סוסים, מופלים אל הקרקע וממש כמו שק חבטות נחבטים על ידי שלושה שוטרי יס״מ, ואלו רק שניים מהחברים שבאו איתי, מהסרטונים ניתן לראות עוד עשרות רבות של אוהדים שנופלים לידיהם של שוטרים צמאי דם שהגיעו לעשות פוגרום באוהדי הפועל תל אביב. אני משתמש במילים קשות, ״פוגרום״ ו״צמאי דם״ אלה לא מילים שאומרות לתאר את מי שאמון על אכיפת החוק והסדר אבל לצערי המציאות בשטח מספרת אחרת. במידה והיה צורך להפעיל כוח כה משמעותי כנגד מי מהאוהדים, למה בסרטונים ובעדויות מהשטח מסופר כי שוטרים הרביצו לאוהד ושניה אחר כך פשוט עזבו אותו להתבוסס בדמו? מדוע לא עוצרים את הפורעים שהיה נדרש להפעיל עליהם כוח כה עצום? ואז הבלאגן נרגע, שחררו את הרסן על מי שהיה אפשר ואפשר להתקדם הלאה, אז מתקדמים, עומדים בתורים בכניסה, תורים שאפילו במעבר רפיח אין. גדרות שפרוסים למשך מטרים רבים עם אל בד שחור שיסמן לך שחביבי, אולי אתה בלב תל אביב אבל באנו לתת הופעה כמו באיו״שׁ ואתה עובר את מגנומטר ומגיע לסלקציה, מי להפשטה ומי לבידוק רגיל, פרמטר שרירותי שנקבע על פי תביעת עין של שוטרים בשטח. ואז זה מגיע, הרגע הגדול שכולנו ציפינו לו, הדרבי התל אביבי, ההתרגשות מתחילה, התפאורה מורמת והאווירה מתחשמלת, סדנדרט אירופי לכל דבר ועניין. שלושים אלף איש ואישה שעברו את מהלך היום בדיוק כפי שתיארתי לכם אותו, ממש עוד רגע מגיעה שריקת הפתיחה וכל קשת הרגשות תתנקז ל90 דקות טהורות של אהבה, שנאה, כעס, עצבות ואולי גם שמחה לאחד הצדדים. >>>

Azran

69,622 次观看 • 10 个月前

"את כרגע עצורה בגין הפרת הסדר. את רשאית לשמור על שתיקה, כל דבר עלול לשמש נגדך בבית המשפט. יש לך זכות להיוועץ בעורך דין." אזיקים זה כואב. אבל כבר 6 שבועות שהברך שלי כואבת יותר (ולאורך סאגת המעצר הלא חוקי שלי, זה הדבר היחיד שהדאיג אותי). הכבוד והגאווה שלי? הם לא כואבים בכלל. להפך! אלפי התגובות שאני מקבלת בימים האחרונים מעורכי דין ומאזרחים מודאגים מחזקות אותי בהמשך המאבק שלי. עוד לא נולד האחד שישבור אותי, בטח לא הפוליטיקאי עמית בכר. *** עורכת דין נעצרה ונאזקה בבית לשכת עורכי הדין, בזמן שהגיעה למחות נגד כנס פוליטי של לשכת עורכי הדין "למען הדמוקרטיה". תנו לזה לחלחל רגע. זאת לא התחלה של בדיחה, גם לא של סרט מדע בדיוני. 8 דקות מהרגע שנכנסתי לאולם ועד הרגע שהשוטרים הגיעו. הם לא הגיעו מיוזמתם. הם הגיעו בהוראה של ראש הלשכה. ראש לשכת עורכי הדין שמסוגל לעמוד על הבמה בקפלן ולנאום בפני קהל משולהב שצועק ד-מוק-רט-יה, אבל לא מסוגל להתמודד עם עורכת דין אחת שנלחמת בו כבר שנה וחצי. אז אחרי שהוא חסם אותי בוואטסאפ, אחרי שכינה אותי "חרפה למקצוע עריכת הדין", אחרי שסירב להתראיין מולי בתכנית "אופירה וברקו" ודרש שיחליפו אותי בעו"ד אחר, הפעם הוא הזמין משטרה שתפנה אותי, וכשנעצרתי והוצאתי משם באזיקים, הוא אפילו לא עצר לחשוב שהפעם הוא הרחיק לכת והכנס המשיך להתנהל כסדרו. *** ביום חמישי האחרון נערך כנס שזכה לשם המפוצץ "כנס חירום מלחמה על הדמוקרטיה". מאחורי השם המפוצץ, רשימה מפוצצת לא פחות שכללה, בין היתר, את ח"כ יאיר לפיד, ח"כ בני גנץ, יאיר גולן, ח"כ איימן עודה, ח"כ מנסור עבאס, ח"כ קארין אלהרר, ח"כ אפרת רייטן, ח"כ נעמה לזימי, ח"כ גלעד קריב, ח"כ יוראי להב הרצנו ועוד. נזכיר שמדובר בלשכת עורכי הדין ולא בכנס של סיעות האופוזיציה. או בעצם... לשכת עורכי הדין היא לא גוף פוליטי, אבל מאז שעמית בכר נבחר הוא הפך אותה לכזאת. עמית בכר משתמש בדמי החבר שאנחנו, עורכי הדין, מחויבים לשלם כדי לקדם את האג'נדה הפוליטית שלו. אני לא מתכוונת להרחיב בפוסט הזה על תפקידיה *הסטטוטוריים* של לשכת עורכי הדין, אבל אני רוצה להדגיש שתי נקודות: 1. אם אתם תומכים בזכותו של בכר לעשות בלשכה כרצונו, כי הוא ניצח בבחירות דמוקרטיות ו"הרוב קובע", אני מזכירה לכם שגם הממשלה נבחרה בבחירות דמוקרטיות, אבל כבר שנתיים שאתם טוענים שאין לה זכות לקדם את המדיניות שהיא רוצה. 2. ואם אתם תומכים בזכותו של בכר "להגן על שלטון החוק", תוך הפיכת הלשכה מגוף מקצועי לגוף פוליטי, הייתם מקבלים את זה גם אם היה מדובר בראש לשכה שמזוהה עם הימין ומקדם את מדיניות הממשלה? אני בספק. כנס החירום פורסם לראשונה כ- 3 ימים לפני מועד קיומו. ההרשמה אליו נפתחה כ- 24 שעות קודם לכן. ברור לכם שתיאום כנס בהשתתפות חברי כנסת ופוליטיקאים רבים דורש היערכות מוקדמת (גם כשמדובר בח"כים כמו יאיר לפיד שלא מרבה לבקר בכנסת). אז למה הוא פורסם ברגע האחרון? כדי למנוע מעורכי דין כמוני לנסות לסכל את קיומו לפני או במהלכו ולקבוע עובדה קיימת. ואכן, יומיים לפני הכנס, עוה"ד כנרת בראשי פנתה לבכר, שכמובן לא טרח להשיב. וגם העתירה המנהלית שהגשנו לבית-המשפט המחוזי בתל אביב נמחקה, לאחר שביהמ"ש דחה את בקשתנו להוציא צו ביניים ולקיים דיון. אז החלטתי להגיע לכנס. נכנסתי בדיוק בזמן מחיאות הכפיים הסוערות לנאומו של ח"כ איימן עודה, ורציתי לדעת היכן חברי הכנסת מהקואליציה (יש "רק" 68 שאני יכולה לחשוב שניתן היה להזמין). התחלתי לקרוא בשמות חברי הכנסת מהאופוזיציה שהגיעו לכנס, בזמן שעורכי הדין שישבו בקהל (אגב, לא היו הרבה כאלה) צעקו לעברי בושה ומישהו שנכח באולם הניף שלט ענק עם דיוקנו של יאיר לפיד והמילה "תקווה". לרגע חשבתי שטעיתי והגעתי להפגנה בצומת קפלן. *** עמית בכר החליט לנצל את המומנטום, עלה לבמה ומיד האשים אותי שבחרתי להתפרץ בזמן ש"בן החברה הערבית" יעלה לדבר וש"בחרת לשלב את הגזענות והלאומנות הטבועים בכם". מתברר שבכר פוליטיקאי קטן אבל שקרן גדול (וגם לא חכם במיוחד). מילא שהוא בחר להגן על הדמוקרט הדגול איימן עודה, שתומך במדינת ישראל כמדינה יהודית ומגן על חיילי צה"ל הגיבורים בכל הזדמנות, אבל להאשים אותי בגזענות כשכבר שנה וחצי אני נאבקת בו ובשימוש הפסול שהוא עושה בלשכה ובעשרות מיליוני השקלים שאנחנו נאלצים לשלם כדי לקדם את הפוליטיקה הקטנה שלו? נצטרך לבדוק בבית-המשפט אם אני גזענית או שבכר הוציא דיבה ופגע בשמי הטוב. *** 8 דקות מרגע שנכנסתי לאולם כבר הגיעו שוטרים (לא מאבטחים, שוטרים מתחנת "לב תל אביב"). הם לא הגיעו במקרה וגם לא בכוח המחשבה. ראש לשכת עורכי הדין חושב שבשם הדמוקרטיה צריך לסתום את הפה לכל מי שחושב אחרת או מעז להשמיע דעה שונה. חופש הביטוי הוא זכות יסוד במדינה דמוקרטית, אבל הוא זכות יסוד רק של צד אחד. אז הוא הוציא את באי הכנס להפסקה, כדי שיוכלו להמשיך לנשנש בבופה ולסדר מחדש את האולם לקראת "השולחן העגול". אחרי שהזדהיתי בפני השוטרים, הם ביקשו ממני לצאת החוצה כי אני "מפרה את הסדר" וכי אני נמצאת בכנס שלא הוזמנתי אליו. אמרתי לשוטרים שאני עורכת דין, משלמת דמי חבר, *נרשמתי לכנס* ולכן אני לא מתכוונת לצאת. לא ידוע לי שהבעת דעה זאת הפרת סדר (וגם אם כן, אני די בטוחה שהיועצת המשפטית נגד הממשלה אמרה ש"אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי"). ואז קרה הדבר המדהים הבא: בכר ניגש לשוטרים ואמר להם "היא יכולה להיות בכנס אם היא לא מפריעה. אם היא מפריעה, אני מבקש להוציא אותה". אתם מבינים? לשר בן גביר אין סמכות להתוות מדיניות לשוטרים, אבל לעמית בכר יש. ראש לשכת עורכי הדין, הלוחם למען הדמוקרטיה, החליט שהדרך שלו לסתום את הפה לעורכת דין שמתנגדת לו היא ששוטרים יטפלו בה. *** שאלו אותי למה נעצרתי. האמת? אין סיבה. סרטוני הווידאו מהאירוע והקלטת האירוע במלואה מוכיחים ש- 17 דקות אחרי הגעת השוטרים נעצרתי: "את כרגע עצורה בגין הפרת הסדר. את רשאית לשמור על שתיקה, כל דבר עלול לשמש נגדך בבית המשפט. יש לך זכות להיוועץ בעורך דין." בזמן שהשוטרים ליוו אותי החוצה, באזיקים, לא קם ולו צדיק אחד מבין עורכי הדין או חברי הכנסת שנכחו בקרקס הזה שחשב שיש משהו אבסורדי במראה של עורכת דין מובלת החוצה באזיקים בליווי שוטרים, מכנס שכולו "מלחמה על הדמוקרטיה". אבל היו כמה ליצניות שחשבו שהדבר הנכון לעשות הוא ללוות אותי בשירת "יאללה ביבי לך". אבל זה לא כנס פוליטי אומרים לכם. *** כבר 14 שנה שאני עורכת דין. מעולם, באף כנס של לשכת עורכי הדין, עורכי דין לא הוצאו מכנסים ובוודאי שלא הזמינו להם שוטרים. אבל אני כנראה בת מזל, כי במקרה שלי הברק פגע פעמיים: בפעם הראשונה ביולי 2023, כשבכר הזמין שוטרים שיוציאו אותי מכנס וזה הסתיים בהטרדה מינית על-ידי עו"ד, וכעת כשזה הסתיים באזיקים. אני לא בטוחה מה מהם יותר גרוע. אבל אני בטוחה בדבר אחד: המאבק שלי רק התחיל.

"את כרגע עצורה בגין הפרת הסדר. את רשאית לשמור על שתיקה, כל דבר עלול לשמש נגדך בבית המשפט. יש לך זכות להיוועץ בעורך דין." אזיקים זה כואב. אבל כבר 6 שבועות שהברך שלי כואבת יותר (ולאורך סאגת המעצר הלא חוקי שלי, זה הדבר היחיד שהדאיג אותי). הכבוד והגאווה שלי? הם לא כואבים בכלל. להפך! אלפי התגובות שאני מקבלת בימים האחרונים מעורכי דין ומאזרחים מודאגים מחזקות אותי בהמשך המאבק שלי. עוד לא נולד האחד שישבור אותי, בטח לא הפוליטיקאי עמית בכר. * עורכת דין נעצרה ונאזקה בבית לשכת עורכי הדין, בזמן שהגיעה למחות נגד כנס פוליטי של לשכת עורכי הדין "למען הדמוקרטיה". תנו לזה לחלחל רגע. זאת לא התחלה של בדיחה, גם לא של סרט מדע בדיוני. 8 דקות מהרגע שנכנסתי לאולם ועד הרגע שהשוטרים הגיעו. הם לא הגיעו מיוזמתם. הם הגיעו בהוראה של ראש הלשכה. ראש לשכת עורכי הדין שמסוגל לעמוד על הבמה בקפלן ולנאום בפני קהל משולהב שצועק ד-מוק-רט-יה, אבל לא מסוגל להתמודד עם עורכת דין אחת שנלחמת בו כבר שנה וחצי. אז אחרי שהוא חסם אותי בוואטסאפ, אחרי שכינה אותי "חרפה למקצוע עריכת הדין", אחרי שסירב להתראיין מולי בתכנית "אופירה וברקו" ודרש שיחליפו אותי בעו"ד אחר, הפעם הוא הזמין משטרה שתפנה אותי, וכשנעצרתי והוצאתי משם באזיקים, הוא אפילו לא עצר לחשוב שהפעם הוא הרחיק לכת והכנס המשיך להתנהל כסדרו. * ביום חמישי האחרון נערך כנס שזכה לשם המפוצץ "כנס חירום מלחמה על הדמוקרטיה". מאחורי השם המפוצץ, רשימה מפוצצת לא פחות שכללה, בין היתר, את ח"כ יאיר לפיד, ח"כ בני גנץ, יאיר גולן, ח"כ איימן עודה, ח"כ מנסור עבאס, ח"כ קארין אלהרר, ח"כ אפרת רייטן, ח"כ נעמה לזימי, ח"כ גלעד קריב, ח"כ יוראי להב הרצנו ועוד. נזכיר שמדובר בלשכת עורכי הדין ולא בכנס של סיעות האופוזיציה. או בעצם... לשכת עורכי הדין היא לא גוף פוליטי, אבל מאז שעמית בכר נבחר הוא הפך אותה לכזאת. עמית בכר משתמש בדמי החבר שאנחנו, עורכי הדין, מחויבים לשלם כדי לקדם את האג'נדה הפוליטית שלו. אני לא מתכוונת להרחיב בפוסט הזה על תפקידיה הסטטוטוריים של לשכת עורכי הדין, אבל אני רוצה להדגיש שתי נקודות: 1. אם אתם תומכים בזכותו של בכר לעשות בלשכה כרצונו, כי הוא ניצח בבחירות דמוקרטיות ו"הרוב קובע", אני מזכירה לכם שגם הממשלה נבחרה בבחירות דמוקרטיות, אבל כבר שנתיים שאתם טוענים שאין לה זכות לקדם את המדיניות שהיא רוצה. 2. ואם אתם תומכים בזכותו של בכר "להגן על שלטון החוק", תוך הפיכת הלשכה מגוף מקצועי לגוף פוליטי, הייתם מקבלים את זה גם אם היה מדובר בראש לשכה שמזוהה עם הימין ומקדם את מדיניות הממשלה? אני בספק. כנס החירום פורסם לראשונה כ- 3 ימים לפני מועד קיומו. ההרשמה אליו נפתחה כ- 24 שעות קודם לכן. ברור לכם שתיאום כנס בהשתתפות חברי כנסת ופוליטיקאים רבים דורש היערכות מוקדמת (גם כשמדובר בח"כים כמו יאיר לפיד שלא מרבה לבקר בכנסת). אז למה הוא פורסם ברגע האחרון? כדי למנוע מעורכי דין כמוני לנסות לסכל את קיומו לפני או במהלכו ולקבוע עובדה קיימת. ואכן, יומיים לפני הכנס, עוה"ד כנרת בראשי פנתה לבכר, שכמובן לא טרח להשיב. וגם העתירה המנהלית שהגשנו לבית-המשפט המחוזי בתל אביב נמחקה, לאחר שביהמ"ש דחה את בקשתנו להוציא צו ביניים ולקיים דיון. אז החלטתי להגיע לכנס. נכנסתי בדיוק בזמן מחיאות הכפיים הסוערות לנאומו של ח"כ איימן עודה, ורציתי לדעת היכן חברי הכנסת מהקואליציה (יש "רק" 68 שאני יכולה לחשוב שניתן היה להזמין). התחלתי לקרוא בשמות חברי הכנסת מהאופוזיציה שהגיעו לכנס, בזמן שעורכי הדין שישבו בקהל (אגב, לא היו הרבה כאלה) צעקו לעברי בושה ומישהו שנכח באולם הניף שלט ענק עם דיוקנו של יאיר לפיד והמילה "תקווה". לרגע חשבתי שטעיתי והגעתי להפגנה בצומת קפלן. * עמית בכר החליט לנצל את המומנטום, עלה לבמה ומיד האשים אותי שבחרתי להתפרץ בזמן ש"בן החברה הערבית" יעלה לדבר וש"בחרת לשלב את הגזענות והלאומנות הטבועים בכם". מתברר שבכר פוליטיקאי קטן אבל שקרן גדול (וגם לא חכם במיוחד). מילא שהוא בחר להגן על הדמוקרט הדגול איימן עודה, שתומך במדינת ישראל כמדינה יהודית ומגן על חיילי צה"ל הגיבורים בכל הזדמנות, אבל להאשים אותי בגזענות כשכבר שנה וחצי אני נאבקת בו ובשימוש הפסול שהוא עושה בלשכה ובעשרות מיליוני השקלים שאנחנו נאלצים לשלם כדי לקדם את הפוליטיקה הקטנה שלו? נצטרך לבדוק בבית-המשפט אם אני גזענית או שבכר הוציא דיבה ופגע בשמי הטוב. * 8 דקות מרגע שנכנסתי לאולם כבר הגיעו שוטרים (לא מאבטחים, שוטרים מתחנת "לב תל אביב"). הם לא הגיעו במקרה וגם לא בכוח המחשבה. ראש לשכת עורכי הדין חושב שבשם הדמוקרטיה צריך לסתום את הפה לכל מי שחושב אחרת או מעז להשמיע דעה שונה. חופש הביטוי הוא זכות יסוד במדינה דמוקרטית, אבל הוא זכות יסוד רק של צד אחד. אז הוא הוציא את באי הכנס להפסקה, כדי שיוכלו להמשיך לנשנש בבופה ולסדר מחדש את האולם לקראת "השולחן העגול". אחרי שהזדהיתי בפני השוטרים, הם ביקשו ממני לצאת החוצה כי אני "מפרה את הסדר" וכי אני נמצאת בכנס שלא הוזמנתי אליו. אמרתי לשוטרים שאני עורכת דין, משלמת דמי חבר, נרשמתי לכנס ולכן אני לא מתכוונת לצאת. לא ידוע לי שהבעת דעה זאת הפרת סדר (וגם אם כן, אני די בטוחה שהיועצת המשפטית נגד הממשלה אמרה ש"אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי"). ואז קרה הדבר המדהים הבא: בכר ניגש לשוטרים ואמר להם "היא יכולה להיות בכנס אם היא לא מפריעה. אם היא מפריעה, אני מבקש להוציא אותה". אתם מבינים? לשר בן גביר אין סמכות להתוות מדיניות לשוטרים, אבל לעמית בכר יש. ראש לשכת עורכי הדין, הלוחם למען הדמוקרטיה, החליט שהדרך שלו לסתום את הפה לעורכת דין שמתנגדת לו היא ששוטרים יטפלו בה. * שאלו אותי למה נעצרתי. האמת? אין סיבה. סרטוני הווידאו מהאירוע והקלטת האירוע במלואה מוכיחים ש- 17 דקות אחרי הגעת השוטרים נעצרתי: "את כרגע עצורה בגין הפרת הסדר. את רשאית לשמור על שתיקה, כל דבר עלול לשמש נגדך בבית המשפט. יש לך זכות להיוועץ בעורך דין." בזמן שהשוטרים ליוו אותי החוצה, באזיקים, לא קם ולו צדיק אחד מבין עורכי הדין או חברי הכנסת שנכחו בקרקס הזה שחשב שיש משהו אבסורדי במראה של עורכת דין מובלת החוצה באזיקים בליווי שוטרים, מכנס שכולו "מלחמה על הדמוקרטיה". אבל היו כמה ליצניות שחשבו שהדבר הנכון לעשות הוא ללוות אותי בשירת "יאללה ביבי לך". אבל זה לא כנס פוליטי אומרים לכם. * כבר 14 שנה שאני עורכת דין. מעולם, באף כנס של לשכת עורכי הדין, עורכי דין לא הוצאו מכנסים ובוודאי שלא הזמינו להם שוטרים. אבל אני כנראה בת מזל, כי במקרה שלי הברק פגע פעמיים: בפעם הראשונה ביולי 2023, כשבכר הזמין שוטרים שיוציאו אותי מכנס וזה הסתיים בהטרדה מינית על-ידי עו"ד, וכעת כשזה הסתיים באזיקים. אני לא בטוחה מה מהם יותר גרוע. אבל אני בטוחה בדבר אחד: המאבק שלי רק התחיל.

🇮🇱 Tamar Arbel 🇮🇱

40,868 次观看 • 1 年前

חודשיים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר – בתשובה לטענה, לפיה "יש סכנה ביטחונית קיומית מיידית למדינת ישראל, האויבים על הגדרות", סא"ל (מיל.) רון שרף מ"אחים לנשק" משיב: "ישראל כבר אינה דמוקרטיה"; "האיום הקיומי הכי גדול הוא עכשיו מבפנים"; "אנחנו מגינים על המדינה עכשיו"; "אין צבא עם בדיקטטורה" ב-27 ביולי 2023, סא"ל במילואים, רון שרף, הנימנה על הנהגת ארגון "אחים לנשק", בו חברים אנשי מילואים מיחידות שונות בצה"ל, התראיין לרדיו 103 FM, בנוגע להשלכות הפסקת ההתנדבות לשירות בצה"ל על ידי אלפי מילואים, על צה"ל ועל ביטחון המדינה. להלן תמליל הראיון: מראיין: [עימנו] סא"ל במילואים רון שרף ממחאת "אחים לנשק". שלום לך, רון שרף. רון שרף: בוקר טוב מראיין: אתה יודע בממשלה אמרו באותו יום, שביטלו את עילת הסבירות, שהם לא הצביעו בעד ביטול עילת הסבירות, אלא נגד הסרבנות, שבסוף מה שגרם להם להקשיח עמדות ולא לוותר הייתם אתם. רון שרף: ומה, ומה יגיד רודן? מה יגיד רודן בדרך למשבר עמוק ולהרס של מדינה? אני לא מצפה שיגידו שום דבר אחר. נתניהו לא זז מעמדתו. מראיין: השאלה אם זאת לא היתה, אפילו מבחינת המחאה והטקטיקה, אם זו לא הייתה טעות? רון שרף: קודם כל, סרבנות זה לא סרבנות. אף אחד לא יכול להכריח מישהו להתנדב למצב שהוא נשבע אחרת למצב, כאשר הוא שובר את החוזה. אז זה בכלל מצחיק. זה הגדרה מצחיקה, וזה ספין הפוך. ישראל כבר אינה דמוקרטיה. ישראל היא מדינה במעבר מדמוקרטיה לדיקטטורה. זה עכשיו [מתרחש]. מי שלא מבין את זה, לא מבין מי אחראי למצב הזה. מי שאחראי לסיכון ביטחון ישראל זה נתניהו, והצל של שר הביטחון גלנט, שיושב מגמגם, מתחנן שמה לשר משפטים שיעזור לו, כי הוא יודע את המשבר האמיתי שאנחנו נכנסים אליו, ורק מבט, רק מבט על הפנים של גלנט כולם יכולים להבין מה באמת קורה. מראיין: סגן אלוף שרף, אבל אני מנסה להבין. תראה, אתה כאילו מסביר לנו ולציבור מי אשם במצב שהגענו אליו. אבל, אני שואל אותך שאלה אחרת. יש סכנה ביטחונית קיומית מיידית למדינת ישראל. האויבים על הגדרות. במקרה של הגבול הצפוני זה תרתי משמע. רואים את חיזבאללה על הגדר. השאלה היא: מי יהיה אחראי בסופו של יום אם חלילה ישראל תותקף, ולא תהיה ערוכה? אז אתה תגיד: ביבי אשם, וביבי יגיד: אתם אשמים, אבל בינתיים מה יהיה על ביטחונה של המדינה היקרה שלנו? רון שרף: המדינה יקרה לנו לא פחות מלאף אחד אחר, ולכן אנחנו מגינים עליה. האיום הקיומי הכי גדול הוא עכשיו מבפנים. אם ישראל תמשיך במדרון הזה, ישראל כבר אינה דמוקרטיה. אני חוזר על זה. מישהו האמין שזה יקרה? ישראל אינה דמוקרטיה יותר. היא כרגע במדרון. מדינת מעבר בין דמוקרטיה לדיקטטורה. כל אחד יחליט איפה במעבר. אבל, שלממשלה אין ביקורת שיפוטית, זוהי כבר אינה דמוקרטיה. לכן, הסכנה האמיתית היא מבפנים. אנחנו מגינים על המדינה עכשיו. מראיין: ומה קורה עכשיו? אתם הודעתם שאתם מפסיקים להתנדב. שמענו באמת על הגל הזה, גם בחיל האוויר, ובעוד אגפים וחילות נוספים. מה קורה בפועל בשטח אחרי שבוטלה עילת הסבירות מבחינתכם? בחודשים הקרובים אתם פשוט לא תתנדבו? רון שרף: תראה, פה אין רבים. יש כל אחד לעצמו. זה בסוף כל אחד מול צו מצפונו. אני לא שולט על אנשים אחרים. מראיין: מה שאתה שומע מהחברים שלך. רון שרף: אני כן, אני אומר, אני עושה מה שאני, מה שצו מצפוני אומר, וכמוני עושים הרבה חברים. אנחנו מבינים שלא ניתן לשרת דיקטטורה. אין צבא עם בדיקטטורה. מראיין: כן, אבל תראה, אני מוכרח לומר שיש לי קצת בעיה עם האמירות האלה שלך, שלכם, כי אני מבין שמבחינת הקמפיין, נקרא לזה, זה נכון להגיד: כל אחד למצפונו, אבל ברור שזה מאורגן. מה זאת אומרת? יוצאות הודעות לעיתונות, ממלאים טפסים, שולחים ביום שישי רגע לפני אולפן שישי [בערוץ 12] מסמך שעליו חתומים נדמה לי 1,150 טייסים. ברור שזה ארגון. למה אתם לא קוראים לילד בשמו? [אנו] התארגנו לפי היחידות הצבאיות שלנו כדי להפסיק את ההתנדבות. רון שרף: ההתארגנות היא, שוב אני אומר, המחאה היא כללית, והיא חוצה את כל היחידות, ואת כל הארגונים, אבל בסוף כל אחד מקבל את ההחלטה לבד. מראיין: טוב, זה ברור. רון שרף: [כל אחד בנפרד] שולח [מכתב על הפסקת ההתנדבות לשירות מילואים] למפקד שלו, ואנשים מרגישים מבפנים, כמו שאתה יכול להגיד, שכל המחאה היא כולה מאורגנת. אנשים בסוף יוצאים מהבית, כי הם מפחדים משלטון עם כוח בלתי מוגבל. זה פשוט ככה. כנ"ל אנשים אומרים: אני לא יכול ללכת [להתנדב לשירות מילואים]. אני אישית, רון, לא יכול ללכת לשרת מדינה שאינה דמוקרטית, ואני עכשיו מפעיל את הכוח שעדיין יש לי, כי עוד מעט לא יהיה לי. עוד מעט יהיו פה חוקים שאסור למחות, שיש מעצר מנהלי למי שמדבר נגד המשטר. זה קרוב, זה הכל קרוב. כל אחד חושב שבפעולה שלו הוא כרגע בולם את ההתדרדרות של ישראל לתהום דיקטטורית, שאחר כך אי אפשר יהיה לצאת ממנו. סימוכין: רון שרף. צילום מסך מסרטון וידאו בעמוד הפייסבוק של "אחים לנשק"

חודשיים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר – בתשובה לטענה, לפיה "יש סכנה ביטחונית קיומית מיידית למדינת ישראל, האויבים על הגדרות", סא"ל (מיל.) רון שרף מ"אחים לנשק" משיב: "ישראל כבר אינה דמוקרטיה"; "האיום הקיומי הכי גדול הוא עכשיו מבפנים"; "אנחנו מגינים על המדינה עכשיו"; "אין צבא עם בדיקטטורה" ב-27 ביולי 2023, סא"ל במילואים, רון שרף, הנימנה על הנהגת ארגון "אחים לנשק", בו חברים אנשי מילואים מיחידות שונות בצה"ל, התראיין לרדיו 103 FM, בנוגע להשלכות הפסקת ההתנדבות לשירות בצה"ל על ידי אלפי מילואים, על צה"ל ועל ביטחון המדינה. להלן תמליל הראיון: מראיין: [עימנו] סא"ל במילואים רון שרף ממחאת "אחים לנשק". שלום לך, רון שרף. רון שרף: בוקר טוב מראיין: אתה יודע בממשלה אמרו באותו יום, שביטלו את עילת הסבירות, שהם לא הצביעו בעד ביטול עילת הסבירות, אלא נגד הסרבנות, שבסוף מה שגרם להם להקשיח עמדות ולא לוותר הייתם אתם. רון שרף: ומה, ומה יגיד רודן? מה יגיד רודן בדרך למשבר עמוק ולהרס של מדינה? אני לא מצפה שיגידו שום דבר אחר. נתניהו לא זז מעמדתו. מראיין: השאלה אם זאת לא היתה, אפילו מבחינת המחאה והטקטיקה, אם זו לא הייתה טעות? רון שרף: קודם כל, סרבנות זה לא סרבנות. אף אחד לא יכול להכריח מישהו להתנדב למצב שהוא נשבע אחרת למצב, כאשר הוא שובר את החוזה. אז זה בכלל מצחיק. זה הגדרה מצחיקה, וזה ספין הפוך. ישראל כבר אינה דמוקרטיה. ישראל היא מדינה במעבר מדמוקרטיה לדיקטטורה. זה עכשיו [מתרחש]. מי שלא מבין את זה, לא מבין מי אחראי למצב הזה. מי שאחראי לסיכון ביטחון ישראל זה נתניהו, והצל של שר הביטחון גלנט, שיושב מגמגם, מתחנן שמה לשר משפטים שיעזור לו, כי הוא יודע את המשבר האמיתי שאנחנו נכנסים אליו, ורק מבט, רק מבט על הפנים של גלנט כולם יכולים להבין מה באמת קורה. מראיין: סגן אלוף שרף, אבל אני מנסה להבין. תראה, אתה כאילו מסביר לנו ולציבור מי אשם במצב שהגענו אליו. אבל, אני שואל אותך שאלה אחרת. יש סכנה ביטחונית קיומית מיידית למדינת ישראל. האויבים על הגדרות. במקרה של הגבול הצפוני זה תרתי משמע. רואים את חיזבאללה על הגדר. השאלה היא: מי יהיה אחראי בסופו של יום אם חלילה ישראל תותקף, ולא תהיה ערוכה? אז אתה תגיד: ביבי אשם, וביבי יגיד: אתם אשמים, אבל בינתיים מה יהיה על ביטחונה של המדינה היקרה שלנו? רון שרף: המדינה יקרה לנו לא פחות מלאף אחד אחר, ולכן אנחנו מגינים עליה. האיום הקיומי הכי גדול הוא עכשיו מבפנים. אם ישראל תמשיך במדרון הזה, ישראל כבר אינה דמוקרטיה. אני חוזר על זה. מישהו האמין שזה יקרה? ישראל אינה דמוקרטיה יותר. היא כרגע במדרון. מדינת מעבר בין דמוקרטיה לדיקטטורה. כל אחד יחליט איפה במעבר. אבל, שלממשלה אין ביקורת שיפוטית, זוהי כבר אינה דמוקרטיה. לכן, הסכנה האמיתית היא מבפנים. אנחנו מגינים על המדינה עכשיו. מראיין: ומה קורה עכשיו? אתם הודעתם שאתם מפסיקים להתנדב. שמענו באמת על הגל הזה, גם בחיל האוויר, ובעוד אגפים וחילות נוספים. מה קורה בפועל בשטח אחרי שבוטלה עילת הסבירות מבחינתכם? בחודשים הקרובים אתם פשוט לא תתנדבו? רון שרף: תראה, פה אין רבים. יש כל אחד לעצמו. זה בסוף כל אחד מול צו מצפונו. אני לא שולט על אנשים אחרים. מראיין: מה שאתה שומע מהחברים שלך. רון שרף: אני כן, אני אומר, אני עושה מה שאני, מה שצו מצפוני אומר, וכמוני עושים הרבה חברים. אנחנו מבינים שלא ניתן לשרת דיקטטורה. אין צבא עם בדיקטטורה. מראיין: כן, אבל תראה, אני מוכרח לומר שיש לי קצת בעיה עם האמירות האלה שלך, שלכם, כי אני מבין שמבחינת הקמפיין, נקרא לזה, זה נכון להגיד: כל אחד למצפונו, אבל ברור שזה מאורגן. מה זאת אומרת? יוצאות הודעות לעיתונות, ממלאים טפסים, שולחים ביום שישי רגע לפני אולפן שישי [בערוץ 12] מסמך שעליו חתומים נדמה לי 1,150 טייסים. ברור שזה ארגון. למה אתם לא קוראים לילד בשמו? [אנו] התארגנו לפי היחידות הצבאיות שלנו כדי להפסיק את ההתנדבות. רון שרף: ההתארגנות היא, שוב אני אומר, המחאה היא כללית, והיא חוצה את כל היחידות, ואת כל הארגונים, אבל בסוף כל אחד מקבל את ההחלטה לבד. מראיין: טוב, זה ברור. רון שרף: [כל אחד בנפרד] שולח [מכתב על הפסקת ההתנדבות לשירות מילואים] למפקד שלו, ואנשים מרגישים מבפנים, כמו שאתה יכול להגיד, שכל המחאה היא כולה מאורגנת. אנשים בסוף יוצאים מהבית, כי הם מפחדים משלטון עם כוח בלתי מוגבל. זה פשוט ככה. כנ"ל אנשים אומרים: אני לא יכול ללכת [להתנדב לשירות מילואים]. אני אישית, רון, לא יכול ללכת לשרת מדינה שאינה דמוקרטית, ואני עכשיו מפעיל את הכוח שעדיין יש לי, כי עוד מעט לא יהיה לי. עוד מעט יהיו פה חוקים שאסור למחות, שיש מעצר מנהלי למי שמדבר נגד המשטר. זה קרוב, זה הכל קרוב. כל אחד חושב שבפעולה שלו הוא כרגע בולם את ההתדרדרות של ישראל לתהום דיקטטורית, שאחר כך אי אפשר יהיה לצאת ממנו. סימוכין: רון שרף. צילום מסך מסרטון וידאו בעמוד הפייסבוק של "אחים לנשק"

Jonathan D. Halevi

20,569 次观看 • 1 年前

לפני שנתיים הזדמנתי לשבת של משפחות שכולות בתל-אביב. בדרך כלל, בבית כנסת מלא יש משהו כמו חמישה לויים, יולדת אחת, אולי בר מצווה, וארבעה אומרי קדיש. אבל כשהגיעו שם לקדיש, כל בית הכנסת, מאות מתפללים, נעמד ואמר ״יתגדל ויתקדש שמיה רבה״. כי יקיריהם, יקיריכם, יקירינו, נפלו בשמחת תורה של אותה שנה או בחודשים שאחריו. וקול הקדיש הולך וחזק מאוד. ונזכרתי בפעם נוספת שקרה לי דבר כזה, בבית הכנסת בבית החולים הדסה עין כרם, שנה קודם לכן. כשפתאום הצטבר תור של חמישה שישה אבות שבאו לקרוא שם לבנות, ועוד שלוש בריתות לבנים. וחשבתי על המקומות האלה, שכאילו הפוכים זה מזה. ועל המרחק הקצר עד להכאיב שבין קריאת שם וקריאת קדיש. כי הנופלים נותרים בני עשרה, או בני עשרים, אבל בעינינו, שמתבגרים, הם נראים כל פעם צעירים יותר ויותר. וחשבתי על כך שאת כל אחד ואחד מהנופלים האלה בירכו בברית ״קיים את הילד הזה לאביו ולאימו״. והילד התקיים, עד שהחליט מיוזמתו המוחלטת לקפוץ אל האש, במדינה שבה אנשים רצים אל תופת כמו אל ים. ואחר-כך, באולם שליד בית הכנסת עברתי וקלטתי שיחה שלא האמנתי שיכולה להתקיים. הורים שכולים דנו שם בשאלה מתי זה קשה יותר: כשהבן שנפל השאיר אחריו ילדים קטנים יתומים, או כשלא זכה. וחשבתי, שאולי צריך להגיד גם פה: ״אנו מתירים להתפלל עם העבריינים״. כי כולנו העבריינים שממשיכים בחייהם, במריבותיהם. עוברים כל יום על מצוות ״לא תשכח״ ועל הנדר ״להיות ראויים״. ואולי גם כאן במדינה שלנו הגיע הזמן, מיום הזיכרון שעבר, ועד יום הזיכרון הזה, להסיר את כל החרמות וכל הנידויים שבשלהם, גם בשלהם, הגיעו אלינו הרעה הזאת והסתר הפנים הזה. נופלי המערכה הזו, שעדיין אין לה שם מוסכם ולא תאריך סיום, שונים בכל זאת מקודמיהם, כי לא שיערנו שבדור שלנו, ילדים כמו מתן אברג׳יל ויוחאי דוכן עדיין קופצים על רימונים. או שגם בתזכורת באייפון, לא רק בעט נובע, אפשר לכתוב מילים כמו של בן זוסמן: ״אני מלא גאווה ותחושת שליחות ותמיד אמרתי שאם אצטרך למות, הלוואי וזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה. ירושלים, הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם״. ובעיקר כי הם יצאו אל הקרב ועשו זאת בדעה צלולה. למרות שנים ארוכות של פילוג ומאבקים פנימיים, שאמורות היו, לכאורה, להעלים כל סימן של נכונות למות למען אנשים שחושבים אחרת. על מלחמת העולם הראשונה כתב סופר אמריקני ״מאה שנה של אהבה של מעמד הביניים בוזבזה שם בשוחות״. אצלנו, היא חלילה לא בוזבזה. והיא לא בת מאה. היא אהבה של שלושת אלפים שנה לעם הזה ולמקום הזה, חזקה יותר מכל מאבק רגעי, עוברת מדור לדור, בגיל מוקדם להדהים. וכמו שכתב יהודה עמיחי, ״אדם יוצא מבית, והבית אינו יוצא מן האדם״. ההיסטוריה תשכח את המאבקים הפוליטיים ואת האינטרסים הרגעיים, אבל היא תזכור היטב איך התהפכה הקערה בין שמחת תורה תשפ״ד בבארי ובין פסח תשפ״ו בטהרן. היא תבחין בין עיקר ובין טפל, תראה אור בחשיכת ההודעות ״דובר צה״ל התיר לפרסום״. לא המצאנו את הערבוב הזה בין יום הזיכרון לבין יום העצמאות, שנושקים זה לזה ואין מלכות נוגעת בחברתה. לפני 2,400 שנה עמדו על הר בירושלים ישראלים רבים, בחנוכת בית המקדש השני. הצעירים שמחו על המקדש, הזקנים בכו בי ראו כמה עלוב הוא לעומת הבית הראשון שזכרו. נעמי שמר תיארה זאת במילים: ״שירי קינה, שירי הלל, זה מתערבב, זה מתערבל״. וכך תיאר זאת עזרא: וְאֵין הָעָם, מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה, לְקוֹל בְּכִי הָעָם: כִּי הָעָם, מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה, וְהַקּוֹל נִשְׁמַע, עַד-לְמֵרָחוֹק. בזמן הכרזת העצמאות, ממש מחר לפני 78 שנה, נפל גוש עציון ומגיניו נטבחו ונחטפו. מניין הנופלים חצה אז את האלפיים בדיוק כשהתגשמה התקווה בת שנות אלפיים. לא היה בית שאין בו מספד ולא היה רחוב שלא התמלא בשמחה. אלתרמן כבר כתב על השעה ההיא מילים נצחיות: ״ופני שמחתה עזות וחזקים לעומתן פני תוגתה ולעת חג או מספד הן רובצות אישה לפתח רעותה והעת כמו ניר שבו חרשו אהבה ושנאה וקרב ויבער העפר עד בוא יבוא נושא אלומותיו״ אלתרמן רמז לפסוק ״הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו״. כי בניגוד לבית השני, כשהוקם הבית השלישי לא חצי בכו וחצי שמחו, אלא כולם בכו ושמחו ביחד. רובנו בארץ מכירים בנס של הקמת מדינת ישראל, אך לשמחתנו לא חווינו את הכאב הנורא על בשרנו. יש מנגד את מי ששקועים באבל הכבד ואינם מצליחים לראות את המטרה שלשמה נדרש, ואין לנו הזכות לשפוט אותם. אבל אתם היושבים פה חשים היטב גם את הצער הנורא, וגם את רוח ההיסטוריה. הלוחות הטקטוניים האלה של תוגה ושמחה, זיכרון ועצמאות, הלוחות הטקטוניים האלה שעליהם יושבת מדינת ישראל מתנגשים על לוח ליבכם יום יום ושעה שעה. ואתם קו השבר. ובתוככם גם סוד החיבור. ואני אינני מקנא בכם, אבל אני מתקנא ברוח שלכם. וכמו כולם אני מודה לכם מעומקי ליבי ונפשי, ומבקש את סליחתכם. שבוע אחרי הטבח, לפני גשם ראשון, בקיבוץ בארי זרעו את השדות שדרכם דהר המוות אל הבתים. התקיים בנו כפשוטו הביטוי התנ״כי ״הזורעים בדמעה״. ואם התקיים החלק הזה, מובטח שיתקיים בנו גם החלק השני ״ברינה יקצורו״. (דברים שאמרתי הערב בטקס הזיכרון במאהל הגבורה בירושלים)

לפני שנתיים הזדמנתי לשבת של משפחות שכולות בתל-אביב. בדרך כלל, בבית כנסת מלא יש משהו כמו חמישה לויים, יולדת אחת, אולי בר מצווה, וארבעה אומרי קדיש. אבל כשהגיעו שם לקדיש, כל בית הכנסת, מאות מתפללים, נעמד ואמר ״יתגדל ויתקדש שמיה רבה״. כי יקיריהם, יקיריכם, יקירינו, נפלו בשמחת תורה של אותה שנה או בחודשים שאחריו. וקול הקדיש הולך וחזק מאוד. ונזכרתי בפעם נוספת שקרה לי דבר כזה, בבית הכנסת בבית החולים הדסה עין כרם, שנה קודם לכן. כשפתאום הצטבר תור של חמישה שישה אבות שבאו לקרוא שם לבנות, ועוד שלוש בריתות לבנים. וחשבתי על המקומות האלה, שכאילו הפוכים זה מזה. ועל המרחק הקצר עד להכאיב שבין קריאת שם וקריאת קדיש. כי הנופלים נותרים בני עשרה, או בני עשרים, אבל בעינינו, שמתבגרים, הם נראים כל פעם צעירים יותר ויותר. וחשבתי על כך שאת כל אחד ואחד מהנופלים האלה בירכו בברית ״קיים את הילד הזה לאביו ולאימו״. והילד התקיים, עד שהחליט מיוזמתו המוחלטת לקפוץ אל האש, במדינה שבה אנשים רצים אל תופת כמו אל ים. ואחר-כך, באולם שליד בית הכנסת עברתי וקלטתי שיחה שלא האמנתי שיכולה להתקיים. הורים שכולים דנו שם בשאלה מתי זה קשה יותר: כשהבן שנפל השאיר אחריו ילדים קטנים יתומים, או כשלא זכה. וחשבתי, שאולי צריך להגיד גם פה: ״אנו מתירים להתפלל עם העבריינים״. כי כולנו העבריינים שממשיכים בחייהם, במריבותיהם. עוברים כל יום על מצוות ״לא תשכח״ ועל הנדר ״להיות ראויים״. ואולי גם כאן במדינה שלנו הגיע הזמן, מיום הזיכרון שעבר, ועד יום הזיכרון הזה, להסיר את כל החרמות וכל הנידויים שבשלהם, גם בשלהם, הגיעו אלינו הרעה הזאת והסתר הפנים הזה. נופלי המערכה הזו, שעדיין אין לה שם מוסכם ולא תאריך סיום, שונים בכל זאת מקודמיהם, כי לא שיערנו שבדור שלנו, ילדים כמו מתן אברג׳יל ויוחאי דוכן עדיין קופצים על רימונים. או שגם בתזכורת באייפון, לא רק בעט נובע, אפשר לכתוב מילים כמו של בן זוסמן: ״אני מלא גאווה ותחושת שליחות ותמיד אמרתי שאם אצטרך למות, הלוואי וזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה. ירושלים, הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם״. ובעיקר כי הם יצאו אל הקרב ועשו זאת בדעה צלולה. למרות שנים ארוכות של פילוג ומאבקים פנימיים, שאמורות היו, לכאורה, להעלים כל סימן של נכונות למות למען אנשים שחושבים אחרת. על מלחמת העולם הראשונה כתב סופר אמריקני ״מאה שנה של אהבה של מעמד הביניים בוזבזה שם בשוחות״. אצלנו, היא חלילה לא בוזבזה. והיא לא בת מאה. היא אהבה של שלושת אלפים שנה לעם הזה ולמקום הזה, חזקה יותר מכל מאבק רגעי, עוברת מדור לדור, בגיל מוקדם להדהים. וכמו שכתב יהודה עמיחי, ״אדם יוצא מבית, והבית אינו יוצא מן האדם״. ההיסטוריה תשכח את המאבקים הפוליטיים ואת האינטרסים הרגעיים, אבל היא תזכור היטב איך התהפכה הקערה בין שמחת תורה תשפ״ד בבארי ובין פסח תשפ״ו בטהרן. היא תבחין בין עיקר ובין טפל, תראה אור בחשיכת ההודעות ״דובר צה״ל התיר לפרסום״. לא המצאנו את הערבוב הזה בין יום הזיכרון לבין יום העצמאות, שנושקים זה לזה ואין מלכות נוגעת בחברתה. לפני 2,400 שנה עמדו על הר בירושלים ישראלים רבים, בחנוכת בית המקדש השני. הצעירים שמחו על המקדש, הזקנים בכו בי ראו כמה עלוב הוא לעומת הבית הראשון שזכרו. נעמי שמר תיארה זאת במילים: ״שירי קינה, שירי הלל, זה מתערבב, זה מתערבל״. וכך תיאר זאת עזרא: וְאֵין הָעָם, מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה, לְקוֹל בְּכִי הָעָם: כִּי הָעָם, מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה, וְהַקּוֹל נִשְׁמַע, עַד-לְמֵרָחוֹק. בזמן הכרזת העצמאות, ממש מחר לפני 78 שנה, נפל גוש עציון ומגיניו נטבחו ונחטפו. מניין הנופלים חצה אז את האלפיים בדיוק כשהתגשמה התקווה בת שנות אלפיים. לא היה בית שאין בו מספד ולא היה רחוב שלא התמלא בשמחה. אלתרמן כבר כתב על השעה ההיא מילים נצחיות: ״ופני שמחתה עזות וחזקים לעומתן פני תוגתה ולעת חג או מספד הן רובצות אישה לפתח רעותה והעת כמו ניר שבו חרשו אהבה ושנאה וקרב ויבער העפר עד בוא יבוא נושא אלומותיו״ אלתרמן רמז לפסוק ״הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו״. כי בניגוד לבית השני, כשהוקם הבית השלישי לא חצי בכו וחצי שמחו, אלא כולם בכו ושמחו ביחד. רובנו בארץ מכירים בנס של הקמת מדינת ישראל, אך לשמחתנו לא חווינו את הכאב הנורא על בשרנו. יש מנגד את מי ששקועים באבל הכבד ואינם מצליחים לראות את המטרה שלשמה נדרש, ואין לנו הזכות לשפוט אותם. אבל אתם היושבים פה חשים היטב גם את הצער הנורא, וגם את רוח ההיסטוריה. הלוחות הטקטוניים האלה של תוגה ושמחה, זיכרון ועצמאות, הלוחות הטקטוניים האלה שעליהם יושבת מדינת ישראל מתנגשים על לוח ליבכם יום יום ושעה שעה. ואתם קו השבר. ובתוככם גם סוד החיבור. ואני אינני מקנא בכם, אבל אני מתקנא ברוח שלכם. וכמו כולם אני מודה לכם מעומקי ליבי ונפשי, ומבקש את סליחתכם. שבוע אחרי הטבח, לפני גשם ראשון, בקיבוץ בארי זרעו את השדות שדרכם דהר המוות אל הבתים. התקיים בנו כפשוטו הביטוי התנ״כי ״הזורעים בדמעה״. ואם התקיים החלק הזה, מובטח שיתקיים בנו גם החלק השני ״ברינה יקצורו״. (דברים שאמרתי הערב בטקס הזיכרון במאהל הגבורה בירושלים)

עמית סגל

30,194 次观看 • 4 个月前