Загрузка видео...

Не удалось загрузить видео

На главную

הוא היה הראשון לצאת להילחם ולשמור עלינו, והיום הוא האחרון שנשאר עדיין בעזה. הלב של כולנו עם משפחתו האהובה. אתמול פגשתי את אביו של רן, חיבקתי חזק חזק, ואמרתי לו: “רני שמר על כולנו.” ולכל אותם "אנשי תקשורת" שמצקצקים ועושים "תחקירים" על גבורתם של השוטרים בשבעה באוקטובר, תביטו בתמונתו...

itamarbengvir's profile picture

איתמר בן גביר

335,414 subscribers

16,648 просмотров • 8 месяцев назад •via X (Twitter)

LIVE

Anya Rossi• Live Now

Private livecam show

Комментарии: 0

Нет доступных комментариев

Здесь появятся комментарии из оригинального поста

Похожие видео

וואו. איזה מצעד גאווה זה היה 🏳️‍🌈 ״על אפם ועל חמתם של הסמוטריצ׳ים והבן גבירים״ עליתי לבמה מיד אחרי ההופעה של רן דנקר הענק, שסחף את הקהל העצום ורגע אחרי ששמעתי על התנהלות מבישה של חלק מהשוטרים בנקודות הכניסה למצעד. חשוב לומר: רוב השוטרות והשוטרים הגיעו כדי לעשות את עבודתם: להגן עלינו, לשמור על ביטחוננו ולאפשר לנו לצעוד בגאווה ובחופש, אבל כשהמשטרה הופכת לכלי בידיו של שר שמבקש להפוך אותה לזרוע פוליטית, אנחנו חייבים לומר בקול ברור: לא! הכל פוליטי - גם המאבק על דמותה של המשטרה, על חופש, על שוויון ועל הזכות של כל אדם לחיות בלי פחד ולכן התשובה שלנו היא לא רק ברחובות, היא בעיקר בקלפי ולכן חובה על כולנו לצאת להצביע. או כמו שאמר רן דנקר מעל הבמה: ״על אפם ועל חמתם של הבן גבירים והסמוטריצ’ים״ ולא ״אולי יבוא יום ונהפוך שווים״ - הוא יבוא, זה תלוי בנו 🏳️‍🌈🇮🇱 ולמי שפספס את האווירה, צפו עד הסוף ⬇️
3:37

וואו. איזה מצעד גאווה זה היה 🏳️‍🌈 ״על אפם ועל חמתם של הסמוטריצ׳ים והבן גבירים״ עליתי לבמה מיד אחרי ההופעה של רן דנקר הענק, שסחף את הקהל העצום ורגע אחרי ששמעתי על התנהלות מבישה של חלק מהשוטרים בנקודות הכניסה למצעד. חשוב לומר: רוב השוטרות והשוטרים הגיעו כדי לעשות את עבודתם: להגן עלינו, לשמור על ביטחוננו ולאפשר לנו לצעוד בגאווה ובחופש, אבל כשהמשטרה הופכת לכלי בידיו של שר שמבקש להפוך אותה לזרוע פוליטית, אנחנו חייבים לומר בקול ברור: לא! הכל פוליטי - גם המאבק על דמותה של המשטרה, על חופש, על שוויון ועל הזכות של כל אדם לחיות בלי פחד ולכן התשובה שלנו היא לא רק ברחובות, היא בעיקר בקלפי ולכן חובה על כולנו לצאת להצביע. או כמו שאמר רן דנקר מעל הבמה: ״על אפם ועל חמתם של הבן גבירים והסמוטריצ’ים״ ולא ״אולי יבוא יום ונהפוך שווים״ - הוא יבוא, זה תלוי בנו 🏳️‍🌈🇮🇱 ולמי שפספס את האווירה, צפו עד הסוף ⬇️

מיטל להבי- Meital Lehavi

42,197 просмотров • 2 месяцев назад

הטלפון הסעודי ששינה הכל: פרשנות על הרגע האסטרטגי אני אנסה לפרשן את מה שקרה פה בימים האחרונים מיום שישי אחרי שיחות שערכתי עם אנשים בנושא, תובנות שלי שהתגבשו לאורך המבצע והתמונה הגאו-אסטרטגית על המערכה.לפני שנדבר על ההחלטה ("שלכאורה") נפלה עלינו להפסיק את המבצע, נחזור לנקודת הפתיחה של יום שישי. ביום שישי, המבצע הצבאי היה כבר מוכן. למעשה, המהלך הראשוני (נקרא לו "הפתיון" שעליו כתבתי בהרחבה פה: יצא לדרכו והמעבר למבצע קינטי חדש, שעוקף את חוק המלחמה שדורש אחרי 60 יום לקבל אישור קונגרס (היה אמור) לצאת לדרך. אלא שהיום קמנו לידיעה כי סעודיה בלמה את "פרויקט חופש" של טראמפ במצר הורמוז. ריאד השעתה את יכולת צבא ארה"ב להשתמש בבסיסיה ובמרחב האווירי שלה לביצוע המבצע. המהלך הסעודי כפה על הנשיא טראמפ להקפיא את המבצע 36 שעות בלבד לאחר שהחל. מה בעצם מוביל את MBS ללכת על מהלך כל כך קיצוני של סגירת השמים בפני הצבא האמריקאי? ומה אמור להיות למעשה מכאן?נתחיל מההתחלה. סעודיה, טורקיה ופקיסטן הקימו לאחרונה שותפות צמודה אסטרטגית שהשתכללה להסכם ב-15 בינואר השנה. שלושת השחקניות הללו משמשות כמעין "בלם" אזורי למהלכי המלחמה שטראמפ מנסה להוביל. הראשונה הייתה טורקיה. כולנו זוכרים את התוכנית של המוסד שהוצגה לנשיא טראמפ שהייתה אמורה להקים שטח ראשוני של צבא כורדי חופשי ולנצל את היכולת לבנות בהדרגה עוד אזורים שכאלה מתוך ה"קואליציה" של מי שאיננו פרסי באיראן (דוגמת אזרים, בלוצ'ים, סונים וכו'). אני מדבר על התוכנית הזו זמן רב, אבל עמית סגל לפני כמה שעות מפרסם את כל התוכנית, מוזמנים לקרוא כאן: כאשר בפוקס ניוז פורסם שהמתקפה מתחילה, נשיא טורקיה ארדואן התקשר לטראמפ ובשיחת טלפון נזעמת הוריד אותו מהרעיון. השותפה הבאה בברית היא פקיסטן, אצלה התפקיד הוא דווקא המתווכת – זו ששיחות ההסדרה עם האיראנים נעשות אצלה והם אלה שמנסים להביא להפסקת המלחמה. הצלע השלישית היא הצלע הסעודית והיא נכנסה לתפקיד בסוף השבוע האחרון. המשותף לכל השלושה הללו זה החשש מזה שישראל בראשות ביבי לא מבינה את מגבלות הכוח. מספיק לראות את מה שנעשה בדרום לבנון עם שיטוח של כפרים מדרום לליטני: כיבוש והתבססות בכתר החרמון בסוריה: והרחבה מתמדת של הקו הצהוב בעזה: הממלכה הסעודית לא מחפשת את המהלך של טראמפ ונתניהו שבו "מה שלא עבד בכוח – יעבוד ביותר כוח" של ביבי. חד משמעית, המנהיג המוסלמי עם הקשרים ההדוקים ביותר לטראמפ, הוא MBS והוא מחפש יציבות. ולכן הוא החליט ללכת על מהלך של משיכת בלם היד ולהגיד לנשיא טראמפ – חלאס. אמנם היו לחצים גם מכיוונים נוספים – דעת הקהל האמריקאית ועוד מדינות מפרציות שלא מעוניינות בסיבוב נוסף עם איראן – אבל הדברים של MBS היו הכי משפיעים. אז למרות שהמהלך למשוך פתיונות הצליח ולמרות שהכלים היו ערוכים לצאת למערכה חדשה, עוקפת קונגרס, האינטרסים של MBS לא מתיישבים עם אלה של נתניהו. השיחה של בן סלמאן אמרה לטראמפ: חביבי – בוא נתרכז בלהביא לך פרס נובל, בוא נביא שלום ולא עוד מלחמה. ובנוסף אני עוצר את כל הפעילות הצבאית מאצלי. התוצאה (בעת הזו) לפניכם – עצירת הפעולה הקינטית ברגע האחרון. הרבה אנשים "מתרגזים" על טראמפ, אבל הם לא רואים תמונה של 360 של לחצים מכל הכיוונים וההתלבטויות שצריך הנשיא לקחת בכל נקודת זמן. בעת הזו, ה"קסם" של נתניהו נעצר על MBS. מה יהיה הלאה? נמשיך לעקוב.
6:17

הטלפון הסעודי ששינה הכל: פרשנות על הרגע האסטרטגי אני אנסה לפרשן את מה שקרה פה בימים האחרונים מיום שישי אחרי שיחות שערכתי עם אנשים בנושא, תובנות שלי שהתגבשו לאורך המבצע והתמונה הגאו-אסטרטגית על המערכה.לפני שנדבר על ההחלטה ("שלכאורה") נפלה עלינו להפסיק את המבצע, נחזור לנקודת הפתיחה של יום שישי. ביום שישי, המבצע הצבאי היה כבר מוכן. למעשה, המהלך הראשוני (נקרא לו "הפתיון" שעליו כתבתי בהרחבה פה: יצא לדרכו והמעבר למבצע קינטי חדש, שעוקף את חוק המלחמה שדורש אחרי 60 יום לקבל אישור קונגרס (היה אמור) לצאת לדרך. אלא שהיום קמנו לידיעה כי סעודיה בלמה את "פרויקט חופש" של טראמפ במצר הורמוז. ריאד השעתה את יכולת צבא ארה"ב להשתמש בבסיסיה ובמרחב האווירי שלה לביצוע המבצע. המהלך הסעודי כפה על הנשיא טראמפ להקפיא את המבצע 36 שעות בלבד לאחר שהחל. מה בעצם מוביל את MBS ללכת על מהלך כל כך קיצוני של סגירת השמים בפני הצבא האמריקאי? ומה אמור להיות למעשה מכאן?נתחיל מההתחלה. סעודיה, טורקיה ופקיסטן הקימו לאחרונה שותפות צמודה אסטרטגית שהשתכללה להסכם ב-15 בינואר השנה. שלושת השחקניות הללו משמשות כמעין "בלם" אזורי למהלכי המלחמה שטראמפ מנסה להוביל. הראשונה הייתה טורקיה. כולנו זוכרים את התוכנית של המוסד שהוצגה לנשיא טראמפ שהייתה אמורה להקים שטח ראשוני של צבא כורדי חופשי ולנצל את היכולת לבנות בהדרגה עוד אזורים שכאלה מתוך ה"קואליציה" של מי שאיננו פרסי באיראן (דוגמת אזרים, בלוצ'ים, סונים וכו'). אני מדבר על התוכנית הזו זמן רב, אבל עמית סגל לפני כמה שעות מפרסם את כל התוכנית, מוזמנים לקרוא כאן: כאשר בפוקס ניוז פורסם שהמתקפה מתחילה, נשיא טורקיה ארדואן התקשר לטראמפ ובשיחת טלפון נזעמת הוריד אותו מהרעיון. השותפה הבאה בברית היא פקיסטן, אצלה התפקיד הוא דווקא המתווכת – זו ששיחות ההסדרה עם האיראנים נעשות אצלה והם אלה שמנסים להביא להפסקת המלחמה. הצלע השלישית היא הצלע הסעודית והיא נכנסה לתפקיד בסוף השבוע האחרון. המשותף לכל השלושה הללו זה החשש מזה שישראל בראשות ביבי לא מבינה את מגבלות הכוח. מספיק לראות את מה שנעשה בדרום לבנון עם שיטוח של כפרים מדרום לליטני: כיבוש והתבססות בכתר החרמון בסוריה: והרחבה מתמדת של הקו הצהוב בעזה: הממלכה הסעודית לא מחפשת את המהלך של טראמפ ונתניהו שבו "מה שלא עבד בכוח – יעבוד ביותר כוח" של ביבי. חד משמעית, המנהיג המוסלמי עם הקשרים ההדוקים ביותר לטראמפ, הוא MBS והוא מחפש יציבות. ולכן הוא החליט ללכת על מהלך של משיכת בלם היד ולהגיד לנשיא טראמפ – חלאס. אמנם היו לחצים גם מכיוונים נוספים – דעת הקהל האמריקאית ועוד מדינות מפרציות שלא מעוניינות בסיבוב נוסף עם איראן – אבל הדברים של MBS היו הכי משפיעים. אז למרות שהמהלך למשוך פתיונות הצליח ולמרות שהכלים היו ערוכים לצאת למערכה חדשה, עוקפת קונגרס, האינטרסים של MBS לא מתיישבים עם אלה של נתניהו. השיחה של בן סלמאן אמרה לטראמפ: חביבי – בוא נתרכז בלהביא לך פרס נובל, בוא נביא שלום ולא עוד מלחמה. ובנוסף אני עוצר את כל הפעילות הצבאית מאצלי. התוצאה (בעת הזו) לפניכם – עצירת הפעולה הקינטית ברגע האחרון. הרבה אנשים "מתרגזים" על טראמפ, אבל הם לא רואים תמונה של 360 של לחצים מכל הכיוונים וההתלבטויות שצריך הנשיא לקחת בכל נקודת זמן. בעת הזו, ה"קסם" של נתניהו נעצר על MBS. מה יהיה הלאה? נמשיך לעקוב.

קובי ברדה-Dr. Kobby Barda

13,498 просмотров • 3 месяцев назад

קהל נכבד, במקרה של אזעקה, הקהל מתבקש לחשוב על 59 אחינו ואחיותינו שמכווצים מפחד במנהרות החמאס בעזה, כשהם שומעים וחשים את הפצצות צה"ל מעל לראשיהם, ומתכוננים לרגע האחרון. הקהל מתבקש לזכור מי אוחז בשלטון כבר 16 שנים כמעט ברציפות, מי עמד בראשות הממשלה באותו בוקר רע ונורא של הטבח, התבצר בבונקר של החבר המיליארד, ומאז עסוק רק בלהציל את עצמו! ומאז אותו יום נורא, הקהל עדיין מתבקש להישכב על הקרקע עם הידיים מעל הראש, בעקבות טילים בליסטים שמשוגרים אלינו מעזה, מתימן, מלבנון, מאיראן, ואולי אפילו מסוריה ומעיראק. הקהל מתבקש להיזכר בכל האזהרות שניתנו לאותו ראש ממשלה ע"י ראשי מערכות המודיעין בשנים שקדמו לטבח, להפסיק להזרים כספים קטארים לחמאס - אך הוא סירב להישמע לאזהרות, כי נתניהו רואה בחמאס נכס ששומר על שלטונו. בדיוק כפי שחמאס רואה בנתניהו נכס ששומר על שלטונו. ה-7/10 היה פרויקט משותף: האחד מימן ואיפשר, השני ביצע. בסה"כ "סיכון מחושב" שהשתבש. הקהל מתבקש להיזכר גם בכל האזהרות שניתנו לאותו ראש ממשלה ע"י ראשי מערכות הביטחון והציבור כולו בחודשים ובשבועות שקדמו לטבח, כששלח את נאמניו להפוך את המשטר הישראלי מדמוקרטיה תוססת - לרודנות לופתנית של כהני דת מחד, ופוליטיקאים מושחתים מאידך! אך הוא סירב להשמע לאזהרות, וחתר בכל הכוח אל עבר ההפיכה המסוכנת, אל עבר עוד אסון מבית היוצר של ממשלת חוסר האחריות - ממשלת חמאס-נתניהו. קהל נכבד, במקרה של אזעקת אמת, תישמע צפירה עולה ויורדת. אזעקה עולה - עולה כמו מפלס הפאניקה בלשכת נתניהו, כשהחקירות על מעורבות אנשיו בפרשת הסוכנים הקטארים בלשכת ראש הממשלה, סוגרות עליו, ויורדת ככל שמגיעים כל מיני פוליטיקאים לעתיד שירצו להתמודד על מקום ברשימת הליכוד לכנסת הבאה, ומגישים הצעות ל"פשרה" בין הקואליציה לבין עצמה. אזעקה עולה - עולה כמו מספר ימי המילואים שאתם צוברים, או כמו יוקר המחיה המאמיר. אזעקה יורדת - יורדת כמו דירוג האשראי של ישראל. יורדת כמו רמת החרדה של נתניהו כאשר בני גנץ שוב נחפז להיכנס מתחת לאלונקה, ואץ-רץ להעניק לאלמוג כהן (סליחה, "אל-מוג") משלוח מנות, או כשהוא זוחל אל חדרו של יריב לוין, מחולל ההפיכה, כדי לפייס אותו ולדבר על ליבו שירכך את מאמציו לחסל את מערכת המשפט, זו שמגינה על חיילינו מצווי מעצר בחו"ל - צווי מעצר כמו זה שהוצא נגד ראש ממשלת ישראל, המונע ממנו לטוס למדינות העולם ולקדם את האינטרסים הבין-לאומיים של ישראל. בהישמע הצפירה, הקהל מתבקש לעמוד ולהתייחד עם זכרם של מעל 1200 הנרצחים בטבח, וכמעט 1000 הנופלים במערכות הכבדות בעזה ובלבנון. לזכור ולהתאבל על סמל גור קהתי זכרו-לברכה, שנאלץ לאבטח סיור VIP לחוקר מורשת יהודית בלב שטחי הלחימה בלבנון, ונפל שם על קידוש מפעל ההתנחלות והזיית הכיבוש של השטח העוין אליו נשלח. בהישמע האזעקה, הקהל מתבקש להתנחם בעובדה שרבבות בחורים צעירים, בריאים וחסונים יושבים כרגע בכוללים ובישיבות, מקבלים תמריצי-בטלה, ורוקדים לצלילי השיר: "נמות ולא נתגייס"! או להתנחם בכך שבנו של ראש הממשלה הגולה במיאמי, יושב לו בבטחה על שפת הבריכה, מפיץ הסתה נוראית נגד היועמ"שית, בג"צ, התקשורת החופשית, הציבור הישראלי, ראשי מערכות הביטחון וכמובן "הדיפ סטייט", בעודו מאובטח ע"י יחידת העילית של השב"כ (זה שעליו נתניהו מנסה להשתלט, כפי שהשתלט על המשטרה). אזרחי ישראל, זוהי אזעקת אמת!!! ישראל תחת מתקפה מבית, מתקפה אוטואימונית, והתוקף הוא ראש ממשלת ישראל ועוזריו בקואליציה. רק הציבור יוכל לתת את הרוח הגבית הנדרשת לשומרי הסף לבצע את מלאכתם, ולהציל את מדינת ישראל מציפורניו של האיש שיעשה הכל, אבל ה-כ-ל, כדי לחמוק מחקירה וממתן דין על פשעיו. רק הציבור יוכל להביא להחלפת ממשלת הבגידה, ולכונן הנהגה אחראית, ערכית וראויה, שתפעל להקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר המחדלים שהביאו לטבח, ואת פשעי הפקרת החטופים וגרירת מלחמת שלום-נתניהו מאז. שבוע טוב כפר סבא! שבוע של מלחמה הבית. עלינו לצאת במיליונים אל הרחובות, למלא את הכיכרות, לעלות אל עיר הבירה - אל הכנסת ואל רחוב עזה מול מעון הרודן, לזעוק את זעקת אחינו החטופים, ולממש את חובתנו האזרחית להגן על הדמוקרטיה הישראלית. קהל נכבד, במידה ותישמע אזעקה, יש להישמע להנחיות פיקוד העורף. זכרו: הנחיות פיקוד העורף יכולות להציל חיים, אך גם עסקה יכולה להציל חיים! עם חזק ינצח ממשלה חלשה! ישראל תנצח את נתניהו! (דבריי הערב במוקד המאבק הנהדר בכפר סבא 🇮🇱💙)
10:36

קהל נכבד, במקרה של אזעקה, הקהל מתבקש לחשוב על 59 אחינו ואחיותינו שמכווצים מפחד במנהרות החמאס בעזה, כשהם שומעים וחשים את הפצצות צה"ל מעל לראשיהם, ומתכוננים לרגע האחרון. הקהל מתבקש לזכור מי אוחז בשלטון כבר 16 שנים כמעט ברציפות, מי עמד בראשות הממשלה באותו בוקר רע ונורא של הטבח, התבצר בבונקר של החבר המיליארד, ומאז עסוק רק בלהציל את עצמו! ומאז אותו יום נורא, הקהל עדיין מתבקש להישכב על הקרקע עם הידיים מעל הראש, בעקבות טילים בליסטים שמשוגרים אלינו מעזה, מתימן, מלבנון, מאיראן, ואולי אפילו מסוריה ומעיראק. הקהל מתבקש להיזכר בכל האזהרות שניתנו לאותו ראש ממשלה ע"י ראשי מערכות המודיעין בשנים שקדמו לטבח, להפסיק להזרים כספים קטארים לחמאס - אך הוא סירב להישמע לאזהרות, כי נתניהו רואה בחמאס נכס ששומר על שלטונו. בדיוק כפי שחמאס רואה בנתניהו נכס ששומר על שלטונו. ה-7/10 היה פרויקט משותף: האחד מימן ואיפשר, השני ביצע. בסה"כ "סיכון מחושב" שהשתבש. הקהל מתבקש להיזכר גם בכל האזהרות שניתנו לאותו ראש ממשלה ע"י ראשי מערכות הביטחון והציבור כולו בחודשים ובשבועות שקדמו לטבח, כששלח את נאמניו להפוך את המשטר הישראלי מדמוקרטיה תוססת - לרודנות לופתנית של כהני דת מחד, ופוליטיקאים מושחתים מאידך! אך הוא סירב להשמע לאזהרות, וחתר בכל הכוח אל עבר ההפיכה המסוכנת, אל עבר עוד אסון מבית היוצר של ממשלת חוסר האחריות - ממשלת חמאס-נתניהו. קהל נכבד, במקרה של אזעקת אמת, תישמע צפירה עולה ויורדת. אזעקה עולה - עולה כמו מפלס הפאניקה בלשכת נתניהו, כשהחקירות על מעורבות אנשיו בפרשת הסוכנים הקטארים בלשכת ראש הממשלה, סוגרות עליו, ויורדת ככל שמגיעים כל מיני פוליטיקאים לעתיד שירצו להתמודד על מקום ברשימת הליכוד לכנסת הבאה, ומגישים הצעות ל"פשרה" בין הקואליציה לבין עצמה. אזעקה עולה - עולה כמו מספר ימי המילואים שאתם צוברים, או כמו יוקר המחיה המאמיר. אזעקה יורדת - יורדת כמו דירוג האשראי של ישראל. יורדת כמו רמת החרדה של נתניהו כאשר בני גנץ שוב נחפז להיכנס מתחת לאלונקה, ואץ-רץ להעניק לאלמוג כהן (סליחה, "אל-מוג") משלוח מנות, או כשהוא זוחל אל חדרו של יריב לוין, מחולל ההפיכה, כדי לפייס אותו ולדבר על ליבו שירכך את מאמציו לחסל את מערכת המשפט, זו שמגינה על חיילינו מצווי מעצר בחו"ל - צווי מעצר כמו זה שהוצא נגד ראש ממשלת ישראל, המונע ממנו לטוס למדינות העולם ולקדם את האינטרסים הבין-לאומיים של ישראל. בהישמע הצפירה, הקהל מתבקש לעמוד ולהתייחד עם זכרם של מעל 1200 הנרצחים בטבח, וכמעט 1000 הנופלים במערכות הכבדות בעזה ובלבנון. לזכור ולהתאבל על סמל גור קהתי זכרו-לברכה, שנאלץ לאבטח סיור VIP לחוקר מורשת יהודית בלב שטחי הלחימה בלבנון, ונפל שם על קידוש מפעל ההתנחלות והזיית הכיבוש של השטח העוין אליו נשלח. בהישמע האזעקה, הקהל מתבקש להתנחם בעובדה שרבבות בחורים צעירים, בריאים וחסונים יושבים כרגע בכוללים ובישיבות, מקבלים תמריצי-בטלה, ורוקדים לצלילי השיר: "נמות ולא נתגייס"! או להתנחם בכך שבנו של ראש הממשלה הגולה במיאמי, יושב לו בבטחה על שפת הבריכה, מפיץ הסתה נוראית נגד היועמ"שית, בג"צ, התקשורת החופשית, הציבור הישראלי, ראשי מערכות הביטחון וכמובן "הדיפ סטייט", בעודו מאובטח ע"י יחידת העילית של השב"כ (זה שעליו נתניהו מנסה להשתלט, כפי שהשתלט על המשטרה). אזרחי ישראל, זוהי אזעקת אמת!!! ישראל תחת מתקפה מבית, מתקפה אוטואימונית, והתוקף הוא ראש ממשלת ישראל ועוזריו בקואליציה. רק הציבור יוכל לתת את הרוח הגבית הנדרשת לשומרי הסף לבצע את מלאכתם, ולהציל את מדינת ישראל מציפורניו של האיש שיעשה הכל, אבל ה-כ-ל, כדי לחמוק מחקירה וממתן דין על פשעיו. רק הציבור יוכל להביא להחלפת ממשלת הבגידה, ולכונן הנהגה אחראית, ערכית וראויה, שתפעל להקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר המחדלים שהביאו לטבח, ואת פשעי הפקרת החטופים וגרירת מלחמת שלום-נתניהו מאז. שבוע טוב כפר סבא! שבוע של מלחמה הבית. עלינו לצאת במיליונים אל הרחובות, למלא את הכיכרות, לעלות אל עיר הבירה - אל הכנסת ואל רחוב עזה מול מעון הרודן, לזעוק את זעקת אחינו החטופים, ולממש את חובתנו האזרחית להגן על הדמוקרטיה הישראלית. קהל נכבד, במידה ותישמע אזעקה, יש להישמע להנחיות פיקוד העורף. זכרו: הנחיות פיקוד העורף יכולות להציל חיים, אך גם עסקה יכולה להציל חיים! עם חזק ינצח ממשלה חלשה! ישראל תנצח את נתניהו! (דבריי הערב במוקד המאבק הנהדר בכפר סבא 🇮🇱💙)

Nava Rozolyo נאווה רוזוליו

16,696 просмотров • 1 год назад

אזרחי ישראל היקרים, ב-12 הימים של מבצע 'עם כלביא' השגנו ניצחון היסטורי, והניצחון הזה יעמוד לדורות. הסרנו מעלינו שני איומים קיומיים מיידיים: איום ההשמדה בפצצות גרעין, ואיום ההשמדה ב-20 אלף טילים בליסטיים. אם לא היינו פועלים עכשיו, מדינת ישראל הייתה עומדת בקרוב בפני סכנת השמדה. אבל זה לא קרה. כי ברגע המכריע, קמנו כלביא, נעמדנו כארי, והשאגה שלנו הרעידה את טהרן והדהדה בכל העולם. במקורותינו נאמר: "בתחבולות תעשה לך מלחמה". מכת הפתיחה המפתיעה של 'עם כלביא' תירשם בדברי הימים של מלחמות ישראל, והיא תילמד בכל צבאות העולם. באבחה אחת, מכה אחת, חיסלנו את הפיקוד הבכיר של איראן, כולל שלושה רמטכ"לים ובכירים רבים נוספים. ובאותם רגעים חיסלנו גם את מדעני הגרעין המובילים של איראן - הם שהחזיקו בידע, הם שהובילו את תוכנית הגרעין, הם שביקשו להביא אלינו חורבן ומוות. הרסנו את מתקן ההעשרה המרכזי בנתנז, את מתקן המרת האורניום באיספהאן ואת מתקן המים הכבדים באראק. ידידנו, הנשיא טראמפ, התגייס באופן חסר תקדים לצידנו. בהנחייתו, צבא ארצות הברית השמיד את אתר ההעשרה במעמקי האדמה בפורדו. תקפנו עוד עשרות מתקנים של תוכנית הגרעין האיראנית, כולל מעבדות ומפעלי ייצור של צנטריפוגות. אתם בוודאי זוכרים לפני שבע שנים, איך במבצע מזהיר של המוסד הבאנו את ליבת ארכיון הגרעין הסודי של איראן לארץ. חשפנו אז את תוכנית הגרעין של איראן להשמדת מדינת ישראל בפני הנשיא טראמפ, בפני העולם כולו, בפניכם אזרחי ישראל. ובכן כיום, כעת, במבצע הזה, השלמנו את המלאכה, ופגענו בארכיון כולו. והארכיון הזה ריכז בתוכו את כלל הידע של איראן ליצור פצצות אטום. גם את זה עשינו. במשך עשרות שנים הבטחתי לכם שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני. ואכן, בכל הפעולות המהירות שלוחמנו ביצעו הורדנו לטמיון את פרויקט הגרעין של איראן. ואם מישהו באיראן ינסה לשקם את הפרויקט הזה - נפעל באותה נחישות, באותה עוצמה, לגדוע כל ניסיון כזה. אני שב ואומר: לאיראן לא יהיה נשק גרעיני. באותה עוצמה, באותה נחישות, השמדנו את תעשיית ייצור הטילים של איראן. הרסנו עשרות מפעלים לייצור טילים. פגענו קשות במלאי הטילים. השמדנו את רוב המשגרים. במקרים רבים השמדנו אותם דקות לפני שהם שיגרו את טילי המוות לישראל. כוונת הזדון של איראן - לאיים תוך שנים ספורות על קיומה של ישראל ברבבות טילים בליסטיים - האיום הזה, גם הוא הוסר. ביחס למשטר האיראני, הנחתנו מכות מחץ על משטר הרשע. חיסלנו בכירים רבים נוספים, הרסנו מפקדות, תקפנו את בסיסי משמרות המהפכה, תקפנו את בסיסי הבסיג', פגענו בסמלי שלטון. והיום לפנות בוקר, שעות אחדות לפני הפסקת האש, הנחתנו על משטר האייתולות את המכה הקשה ביותר מאז תחילת המלחמה, את המכה הקשה ביותר בתולדותיו. חיסלנו מאות מפעילי המשטר בהתקפה מוחצת, המוחצת ביותר שראתה טהרן בחמישים השנים האחרונות. אזרחי ישראל, אני מודה בשמכם לידידי, הנשיא טראמפ, ולארצות-הברית, על חלקם בהגנת ישראל ובהסרת איום הגרעין של איראן. ההצטרפות של ארצות הברית למערכה, לא רק בצד ההגנתי, אלא גם בצד ההתקפי - זהו אירוע היסטורי. זה לא קרה מעולם. זהו פרי מאמץ מדיני שהובלתי יחד עם השר דרמר אל מול הנשיא טראמפ וצוותו. ואני חייב לומר לכם, מעולם לא היה לישראל ידיד גדול כמו הנשיא טראמפ בבית הלבן, ואני מודה לו מאוד על עבודתנו המשותפת. יש לכך השלכות אדירות על הביטחון הלאומי של ישראל, על הביטחון של כל אחד ואחת מכם, ושל הילדים שלכם, והנכדים שלכם, ועל פני המזרח-התיכון כולו. אזרחי ישראל, בשבעה באוקטובר, היינו בתהום. ספגנו את האסון הנורא ביותר בתולדות המדינה. אבל בזכות כוחות משותפים של הממשלה, של כוחות הביטחון ושלכם - העם, ידענו להתאושש ולהשיב מלחמה שערה. כעבור עשרים חודשים שלטנו בשמי איראן וגבינו ממנה מחיר חסר תקדים, מחיר שהיא לא דמיינה שהיא תשלם. אבל למרות הישגנו המזהירים, איננו נישאים על גלי האופוריה. איננו זחוחים, איננו שאננים, בדיוק להפך. אין לנו שום כוונה להוריד את הרגל מדוושת הגז. עלינו להשלים את המערכה נגד הציר האיראני, להכריע את החמאס ולהביא לשחרור כל חטופינו - החיים והחללים כאחד. למשפחות החטופים, אני אומר: לא הפסקנו לרגע, אפילו לרגע, כולל בזמן המלחמה, את המאמצים להחזיר את כל חטופינו הביתה. שוב - החיים והחללים כאחד. ואנחנו לא נרפה מהמשימה הקדושה הזו עד שהיא תושלם. ולמשפחות השכולות, אני אומר: יקיריכם, גיבורינו, לא נפלו לשווא. כי גבורתם והקרבתם - היא שאפשרה לנו לשבור את הציר האיראני. בלי ההישגים הכבירים בעזה, בלבנון, בסוריה ונגד הטרור ביהודה ושומרון - לא היינו יכולים להגיע לטהרן. עם חיסול ציר הרשע של איראן אנחנו נפתח ציר של שלום ושגשוג של עמי האזור, ואני אומר לכם, גם מעבר לעמי האזור. אנחנו כבר עובדים על כך, במרץ, ויגיע הזמן גם לחשוף את פעולותינו. אנחנו נפצה ביד רחבה את כל מי שנפגע, ונביא את כלכלת ישראל לשיאים חדשים. זה כבר קורה. אזרחי ישראל, שילמנו מחירים יקרים בעורף במבצע הזה. כולנו מחבקים באהבה אין קץ את משפחות החללים. כולנו מאחלים החלמה שלמה לכל הפצועים בגוף ובנפש, כמו לכל הפצועים במערכה הזאת מאז השבעה באוקטובר. לאחרונה ביקרתי בכמה ערים שספגו הרס גדול מן הטילים של איראן. בתים רבים ניזוקו, וכפי שהבטחנו לתושבים, אנחנו נבנה אותם מחדש. אזרחי ישראל, אני מבקש להודות בשמכם מעומק הלב לרמטכ״ל, רב אלוף אייל זמיר; למפקדי ולוחמי צה״ל; לראש המוסד, דוד ברנע וללוחמי ולוחמות המוסד; למפקד חיל האוויר, אלוף תומר בר; לטייסינו האמיצים - איזה עבודה נפלאה הם עשו; לצוותי הקרקע המסורים; לראש אמ"ן, אלוף שלומי בינדר ולאנשי המודיעין. הם חשפו ביצירתיות מדהימה את סודות האויב; לראש אמ"ץ, אלוף עודד בסיוק, על ניהוג המערכה; למזכירי הצבאי, אלוף רומן גופמן; לפיקוד העורף; למשטרת ישראל; למערכי הכבאות, הרפואה וההצלה, שהצילו חיים רבים. וכמובן, אני מבקש להודות לשר הביטחון, ישראל כ"ץ, ולכל שרי ושרות הממשלה. הם התייצבו כולם מאחורי ההחלטה ההיסטורית, והם פעלו כל אחד ואחת, בתחומו ובתחומה. כולם, בלי יוצא מן הכלל, התעלו לגודל השעה. אבל מעל הכל, אני רוצה להודות לכם, אזרחי ישראל. זהו רגע של גאווה לאומית, רגע של אחדות, רגע שבו כל אזרח בישראל יכול לזקוף קומה ולומר: יחד עשינו את הבלתי נתפס. עם כלביא קם. עם ישראל חי. ובעזרת השם - עם הנצח יבטיח את נצח ישראל.
9:27

אזרחי ישראל היקרים, ב-12 הימים של מבצע 'עם כלביא' השגנו ניצחון היסטורי, והניצחון הזה יעמוד לדורות. הסרנו מעלינו שני איומים קיומיים מיידיים: איום ההשמדה בפצצות גרעין, ואיום ההשמדה ב-20 אלף טילים בליסטיים. אם לא היינו פועלים עכשיו, מדינת ישראל הייתה עומדת בקרוב בפני סכנת השמדה. אבל זה לא קרה. כי ברגע המכריע, קמנו כלביא, נעמדנו כארי, והשאגה שלנו הרעידה את טהרן והדהדה בכל העולם. במקורותינו נאמר: "בתחבולות תעשה לך מלחמה". מכת הפתיחה המפתיעה של 'עם כלביא' תירשם בדברי הימים של מלחמות ישראל, והיא תילמד בכל צבאות העולם. באבחה אחת, מכה אחת, חיסלנו את הפיקוד הבכיר של איראן, כולל שלושה רמטכ"לים ובכירים רבים נוספים. ובאותם רגעים חיסלנו גם את מדעני הגרעין המובילים של איראן - הם שהחזיקו בידע, הם שהובילו את תוכנית הגרעין, הם שביקשו להביא אלינו חורבן ומוות. הרסנו את מתקן ההעשרה המרכזי בנתנז, את מתקן המרת האורניום באיספהאן ואת מתקן המים הכבדים באראק. ידידנו, הנשיא טראמפ, התגייס באופן חסר תקדים לצידנו. בהנחייתו, צבא ארצות הברית השמיד את אתר ההעשרה במעמקי האדמה בפורדו. תקפנו עוד עשרות מתקנים של תוכנית הגרעין האיראנית, כולל מעבדות ומפעלי ייצור של צנטריפוגות. אתם בוודאי זוכרים לפני שבע שנים, איך במבצע מזהיר של המוסד הבאנו את ליבת ארכיון הגרעין הסודי של איראן לארץ. חשפנו אז את תוכנית הגרעין של איראן להשמדת מדינת ישראל בפני הנשיא טראמפ, בפני העולם כולו, בפניכם אזרחי ישראל. ובכן כיום, כעת, במבצע הזה, השלמנו את המלאכה, ופגענו בארכיון כולו. והארכיון הזה ריכז בתוכו את כלל הידע של איראן ליצור פצצות אטום. גם את זה עשינו. במשך עשרות שנים הבטחתי לכם שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני. ואכן, בכל הפעולות המהירות שלוחמנו ביצעו הורדנו לטמיון את פרויקט הגרעין של איראן. ואם מישהו באיראן ינסה לשקם את הפרויקט הזה - נפעל באותה נחישות, באותה עוצמה, לגדוע כל ניסיון כזה. אני שב ואומר: לאיראן לא יהיה נשק גרעיני. באותה עוצמה, באותה נחישות, השמדנו את תעשיית ייצור הטילים של איראן. הרסנו עשרות מפעלים לייצור טילים. פגענו קשות במלאי הטילים. השמדנו את רוב המשגרים. במקרים רבים השמדנו אותם דקות לפני שהם שיגרו את טילי המוות לישראל. כוונת הזדון של איראן - לאיים תוך שנים ספורות על קיומה של ישראל ברבבות טילים בליסטיים - האיום הזה, גם הוא הוסר. ביחס למשטר האיראני, הנחתנו מכות מחץ על משטר הרשע. חיסלנו בכירים רבים נוספים, הרסנו מפקדות, תקפנו את בסיסי משמרות המהפכה, תקפנו את בסיסי הבסיג', פגענו בסמלי שלטון. והיום לפנות בוקר, שעות אחדות לפני הפסקת האש, הנחתנו על משטר האייתולות את המכה הקשה ביותר מאז תחילת המלחמה, את המכה הקשה ביותר בתולדותיו. חיסלנו מאות מפעילי המשטר בהתקפה מוחצת, המוחצת ביותר שראתה טהרן בחמישים השנים האחרונות. אזרחי ישראל, אני מודה בשמכם לידידי, הנשיא טראמפ, ולארצות-הברית, על חלקם בהגנת ישראל ובהסרת איום הגרעין של איראן. ההצטרפות של ארצות הברית למערכה, לא רק בצד ההגנתי, אלא גם בצד ההתקפי - זהו אירוע היסטורי. זה לא קרה מעולם. זהו פרי מאמץ מדיני שהובלתי יחד עם השר דרמר אל מול הנשיא טראמפ וצוותו. ואני חייב לומר לכם, מעולם לא היה לישראל ידיד גדול כמו הנשיא טראמפ בבית הלבן, ואני מודה לו מאוד על עבודתנו המשותפת. יש לכך השלכות אדירות על הביטחון הלאומי של ישראל, על הביטחון של כל אחד ואחת מכם, ושל הילדים שלכם, והנכדים שלכם, ועל פני המזרח-התיכון כולו. אזרחי ישראל, בשבעה באוקטובר, היינו בתהום. ספגנו את האסון הנורא ביותר בתולדות המדינה. אבל בזכות כוחות משותפים של הממשלה, של כוחות הביטחון ושלכם - העם, ידענו להתאושש ולהשיב מלחמה שערה. כעבור עשרים חודשים שלטנו בשמי איראן וגבינו ממנה מחיר חסר תקדים, מחיר שהיא לא דמיינה שהיא תשלם. אבל למרות הישגנו המזהירים, איננו נישאים על גלי האופוריה. איננו זחוחים, איננו שאננים, בדיוק להפך. אין לנו שום כוונה להוריד את הרגל מדוושת הגז. עלינו להשלים את המערכה נגד הציר האיראני, להכריע את החמאס ולהביא לשחרור כל חטופינו - החיים והחללים כאחד. למשפחות החטופים, אני אומר: לא הפסקנו לרגע, אפילו לרגע, כולל בזמן המלחמה, את המאמצים להחזיר את כל חטופינו הביתה. שוב - החיים והחללים כאחד. ואנחנו לא נרפה מהמשימה הקדושה הזו עד שהיא תושלם. ולמשפחות השכולות, אני אומר: יקיריכם, גיבורינו, לא נפלו לשווא. כי גבורתם והקרבתם - היא שאפשרה לנו לשבור את הציר האיראני. בלי ההישגים הכבירים בעזה, בלבנון, בסוריה ונגד הטרור ביהודה ושומרון - לא היינו יכולים להגיע לטהרן. עם חיסול ציר הרשע של איראן אנחנו נפתח ציר של שלום ושגשוג של עמי האזור, ואני אומר לכם, גם מעבר לעמי האזור. אנחנו כבר עובדים על כך, במרץ, ויגיע הזמן גם לחשוף את פעולותינו. אנחנו נפצה ביד רחבה את כל מי שנפגע, ונביא את כלכלת ישראל לשיאים חדשים. זה כבר קורה. אזרחי ישראל, שילמנו מחירים יקרים בעורף במבצע הזה. כולנו מחבקים באהבה אין קץ את משפחות החללים. כולנו מאחלים החלמה שלמה לכל הפצועים בגוף ובנפש, כמו לכל הפצועים במערכה הזאת מאז השבעה באוקטובר. לאחרונה ביקרתי בכמה ערים שספגו הרס גדול מן הטילים של איראן. בתים רבים ניזוקו, וכפי שהבטחנו לתושבים, אנחנו נבנה אותם מחדש. אזרחי ישראל, אני מבקש להודות בשמכם מעומק הלב לרמטכ״ל, רב אלוף אייל זמיר; למפקדי ולוחמי צה״ל; לראש המוסד, דוד ברנע וללוחמי ולוחמות המוסד; למפקד חיל האוויר, אלוף תומר בר; לטייסינו האמיצים - איזה עבודה נפלאה הם עשו; לצוותי הקרקע המסורים; לראש אמ"ן, אלוף שלומי בינדר ולאנשי המודיעין. הם חשפו ביצירתיות מדהימה את סודות האויב; לראש אמ"ץ, אלוף עודד בסיוק, על ניהוג המערכה; למזכירי הצבאי, אלוף רומן גופמן; לפיקוד העורף; למשטרת ישראל; למערכי הכבאות, הרפואה וההצלה, שהצילו חיים רבים. וכמובן, אני מבקש להודות לשר הביטחון, ישראל כ"ץ, ולכל שרי ושרות הממשלה. הם התייצבו כולם מאחורי ההחלטה ההיסטורית, והם פעלו כל אחד ואחת, בתחומו ובתחומה. כולם, בלי יוצא מן הכלל, התעלו לגודל השעה. אבל מעל הכל, אני רוצה להודות לכם, אזרחי ישראל. זהו רגע של גאווה לאומית, רגע של אחדות, רגע שבו כל אזרח בישראל יכול לזקוף קומה ולומר: יחד עשינו את הבלתי נתפס. עם כלביא קם. עם ישראל חי. ובעזרת השם - עם הנצח יבטיח את נצח ישראל.

Benjamin Netanyahu - בנימין נתניהו

581,993 просмотров • 1 год назад

זוהי פניה אישית למפכ״ל דני לוי, מפקד המחוז חיים סרגרוף, מפקד המרחב בני חדד וכל שאר לובשי המדים שהבריזו משיעורי אזרחות והוכיחו שאין להם מושג מה זה חופש ביטוי, מה זה דמוקרטיה ומהו תפקידה של המשטרה בתוך כל זה. אז טיפסתם על עץ שכולו גינוני כבוד מטופשים ובורות מביכה, נפלתם ממנו על האף וגולגלתם מכל המדרגות ע״י בג״ץ. עכשיו בואו נדבר על נושא רגיש: העובדה שהקפדתם להדגיש, כאחד הטיעונים בוויכוח, את העובדה ששוטרי משטרת ישראל הגיבורים הגנו על המדינה ב-7 באוקטובר והקריבו את חייהם כדי שנוכל ללכת לכדורגל. ובכן, כאן אתם צודקים. שוטרי משטרת ישראל נלחמו בגבורה ב-7 באוקטובר ואחריו. נדמה לי ש-58 שוטרים נפלו באותו יום ארור. הם מילאו את תפקידם, הקריבו את חייהם וחסמו בגופם את זרימת הנוח׳בות לעבר פנים ישראל. נהיה חייבים להם את זה לנצח ונהיה חייבים להחזיר את החלל-חטוף האחרון, השוטר לוחם היס״מ הגיבור (באמת) רן גואילי שנמצא עדיין בעזה. אין על כל זה ויכוח כלשהו. הוא גם לא קשור לעניין. סביב גבורתם של השוטרים ב-7 באוקטובר יש קונצנזוס ואני, באופן אישי, מקפיד לכתוב ולדבר על זה כמה שיותר. הבעיה היא, שלא רק המשטרה נלחמה ב-7 באוקטובר. גם צה״ל נלחם. גם לוחמי כיתות הכוננות ואנשי העוטף נלחמו. ואני לא יודע אם אני מחדש לכם, מכובדי קציני המשטרה, אבל היו שם המוני אוהדי הפועל. רבים מהם נפלו. לפני כל משחק, של קבוצות הכדורסל והכדורגל שלנו, מוקרן קליפ עם שמותיהם, תמונותיהם והגרפיטי שצוייר לזכרם של הגיבורים האדומים שלנו. אני מזמין אתכם לצפות בו, הוא מצ״ב. שמעתם, למשל, על סמ״ר ירון (נוני) שי, לוחם בחפ״ק סיירת נח״ל שבקרב גבורה הציל יחד עם חבריו את קיבוץ כרם שלום ב-7 באוקטובר ונפל בקרב? או על סרן אייל אבניאון, דמות מופת שזכיתי להכירה לאחר נפילתו, שנפל ברצועה והיה אולטראס הפועל שטבע את המשפט ״אני לא אוהד הפועל, אני חי הפועל״, עד שנפל הפועל? זכיתי לכתוב על ירון ואייל באלבום זכרון מיוחד שהופק לא מזמן לנופלי הפועל (ביוזמתו ומימונו של האוהד רועי ורמוס). אבל יש רבים רבים אחרים: עידן רז, יובל גבאי, איליי עדני, אפיק רוזנטל, איתי רון, יובל הליבני, תמיר ברק, התצפיתנית הבלתי נשכחת שירת ים עמר, אופיר מלמן, רוני אשל, התצפיתנית המדהימה והבת של אייל, סרגיי שמרקין, גל מישאלוף, רועי ביבר, עומרי שוורץ, ניצן שסלר, דניאל לוי, אביתר עטואר, הראל איתח, אור בלומביץ׳, עידו ברוייר, עומרי לוטן, עידו ז׳נו, משה דיינים, אביהוא מורי, יאיר אליהו, אורן הרשקו. אני מניח שיש כמה שפספסתי ומתנצל מראש. הרשימה הזו מתעדכנת ומתארכת כל הזמן, למרבה דאבון הלב. כנסו לרשת ותקראו את סיפוריהם. גיבורים אמיתיים. ואחר-כך אתם מוזמנים לעבור לנרצחים שהיו אוהדי הפועל. אלה שלחמו על הבית בעוטף. מתברר שבעוטף עזה יש ריכוז משמעותי של אוהדי הפועל ת״א. מאופיר וניצן ליבשטיין, ראש המועצה ובנו שנרצחו ע״י הנוח׳בות, דרך משפחת קוץ שנמחקה כולה, דרך רבים רבים אחרים שסיפוריהם מוכרים לכולנו. מדובר בעשרות רבות מאוד של נופלים ונרצחים אדומים, ישראלים פטריוטים שאתם מנסים להפוך לאנרכיסטים מסוכנים ועוכרי ישראל. אז אחרי כל זה אולי תבינו כמה אתם פאתטיים באיזכור העובדה שמשטרת ישראל נלחמה בגבורה ב-7 באוקטובר. כולם נלחמו בגבורה ב-7 באוקטובר. לאוהדי הפועל ת״א יש נציגות מכובדת מאוד ברשימת הנופלים, הנרצחים, הפצועים והחטופים. ותזכרו: המשטרה לא צריכה להגן על שמה הטוב. היא צריכה להגן על האזרחים ועל הדמוקרטיה. השם הטוב יבוא בזכות זה. הסכנה היחידה שממנה אתם באמת צריכים להגן על השוטרים שלכם, היא סכנת ההתקרנפות. תשמרו עליהם מפניו של איתמר בן-גביר, העבריין האלים, מכונת ההסתה והשנאה שמנסה להשתלט על משטרת ישראל ולהפוך אותה לכלי דיכוי פוליטי. תודה ויאללה הפועל.
2:20

זוהי פניה אישית למפכ״ל דני לוי, מפקד המחוז חיים סרגרוף, מפקד המרחב בני חדד וכל שאר לובשי המדים שהבריזו משיעורי אזרחות והוכיחו שאין להם מושג מה זה חופש ביטוי, מה זה דמוקרטיה ומהו תפקידה של המשטרה בתוך כל זה. אז טיפסתם על עץ שכולו גינוני כבוד מטופשים ובורות מביכה, נפלתם ממנו על האף וגולגלתם מכל המדרגות ע״י בג״ץ. עכשיו בואו נדבר על נושא רגיש: העובדה שהקפדתם להדגיש, כאחד הטיעונים בוויכוח, את העובדה ששוטרי משטרת ישראל הגיבורים הגנו על המדינה ב-7 באוקטובר והקריבו את חייהם כדי שנוכל ללכת לכדורגל. ובכן, כאן אתם צודקים. שוטרי משטרת ישראל נלחמו בגבורה ב-7 באוקטובר ואחריו. נדמה לי ש-58 שוטרים נפלו באותו יום ארור. הם מילאו את תפקידם, הקריבו את חייהם וחסמו בגופם את זרימת הנוח׳בות לעבר פנים ישראל. נהיה חייבים להם את זה לנצח ונהיה חייבים להחזיר את החלל-חטוף האחרון, השוטר לוחם היס״מ הגיבור (באמת) רן גואילי שנמצא עדיין בעזה. אין על כל זה ויכוח כלשהו. הוא גם לא קשור לעניין. סביב גבורתם של השוטרים ב-7 באוקטובר יש קונצנזוס ואני, באופן אישי, מקפיד לכתוב ולדבר על זה כמה שיותר. הבעיה היא, שלא רק המשטרה נלחמה ב-7 באוקטובר. גם צה״ל נלחם. גם לוחמי כיתות הכוננות ואנשי העוטף נלחמו. ואני לא יודע אם אני מחדש לכם, מכובדי קציני המשטרה, אבל היו שם המוני אוהדי הפועל. רבים מהם נפלו. לפני כל משחק, של קבוצות הכדורסל והכדורגל שלנו, מוקרן קליפ עם שמותיהם, תמונותיהם והגרפיטי שצוייר לזכרם של הגיבורים האדומים שלנו. אני מזמין אתכם לצפות בו, הוא מצ״ב. שמעתם, למשל, על סמ״ר ירון (נוני) שי, לוחם בחפ״ק סיירת נח״ל שבקרב גבורה הציל יחד עם חבריו את קיבוץ כרם שלום ב-7 באוקטובר ונפל בקרב? או על סרן אייל אבניאון, דמות מופת שזכיתי להכירה לאחר נפילתו, שנפל ברצועה והיה אולטראס הפועל שטבע את המשפט ״אני לא אוהד הפועל, אני חי הפועל״, עד שנפל הפועל? זכיתי לכתוב על ירון ואייל באלבום זכרון מיוחד שהופק לא מזמן לנופלי הפועל (ביוזמתו ומימונו של האוהד רועי ורמוס). אבל יש רבים רבים אחרים: עידן רז, יובל גבאי, איליי עדני, אפיק רוזנטל, איתי רון, יובל הליבני, תמיר ברק, התצפיתנית הבלתי נשכחת שירת ים עמר, אופיר מלמן, רוני אשל, התצפיתנית המדהימה והבת של אייל, סרגיי שמרקין, גל מישאלוף, רועי ביבר, עומרי שוורץ, ניצן שסלר, דניאל לוי, אביתר עטואר, הראל איתח, אור בלומביץ׳, עידו ברוייר, עומרי לוטן, עידו ז׳נו, משה דיינים, אביהוא מורי, יאיר אליהו, אורן הרשקו. אני מניח שיש כמה שפספסתי ומתנצל מראש. הרשימה הזו מתעדכנת ומתארכת כל הזמן, למרבה דאבון הלב. כנסו לרשת ותקראו את סיפוריהם. גיבורים אמיתיים. ואחר-כך אתם מוזמנים לעבור לנרצחים שהיו אוהדי הפועל. אלה שלחמו על הבית בעוטף. מתברר שבעוטף עזה יש ריכוז משמעותי של אוהדי הפועל ת״א. מאופיר וניצן ליבשטיין, ראש המועצה ובנו שנרצחו ע״י הנוח׳בות, דרך משפחת קוץ שנמחקה כולה, דרך רבים רבים אחרים שסיפוריהם מוכרים לכולנו. מדובר בעשרות רבות מאוד של נופלים ונרצחים אדומים, ישראלים פטריוטים שאתם מנסים להפוך לאנרכיסטים מסוכנים ועוכרי ישראל. אז אחרי כל זה אולי תבינו כמה אתם פאתטיים באיזכור העובדה שמשטרת ישראל נלחמה בגבורה ב-7 באוקטובר. כולם נלחמו בגבורה ב-7 באוקטובר. לאוהדי הפועל ת״א יש נציגות מכובדת מאוד ברשימת הנופלים, הנרצחים, הפצועים והחטופים. ותזכרו: המשטרה לא צריכה להגן על שמה הטוב. היא צריכה להגן על האזרחים ועל הדמוקרטיה. השם הטוב יבוא בזכות זה. הסכנה היחידה שממנה אתם באמת צריכים להגן על השוטרים שלכם, היא סכנת ההתקרנפות. תשמרו עליהם מפניו של איתמר בן-גביר, העבריין האלים, מכונת ההסתה והשנאה שמנסה להשתלט על משטרת ישראל ולהפוך אותה לכלי דיכוי פוליטי. תודה ויאללה הפועל.

Ben Caspit בן כספית

53,125 просмотров • 8 месяцев назад

אייל ברקוביץ' הוא אשף תקשורת, פנומן שמצליח להוציא מהמרואיינים שלו את כל האמת, להראות אותם במלוא עליבותם ולחשוף את ערוותם. המראות והקולות שעולים באולפן 13 של מוריה וברקו, קשים לעיכול לבטח כשרואים את התגובות, האמירות ושפת הגוף של מוריה אסרף, שסופחה לברקו כמו קישוט יפה למצויינות העיתונאית של ברקו. אתמול בתוכנית, ברקו הגיע לשיאים חדשים מול סגן יו"ר הכנסת, אלי רביבו, ומול השר העבריין הכהניסט איתמר בן גביר. נתניהו שאליבא דה רביבו "רגיש לעדות המזרח" מחזיר לתפקיד דוברו את זיו אגמון, מי שכינה את יוצאי עדות המזרח "בבונים". רביבו, מזרחי אסלי בעצמו, מוחל לנתניהו על המינוי הכושל, מוחל לנתניהו גם על אמירות גזעניות שלו בעבר נגד יוצאי עדות המזרח, מספר לעצמו ומשכנע את עצמו בסיפורי פנטזיה ונדמה לי. כך רביבו אמר אתמול אצל מוריה וברקו: "הוא (נתניהו) מאוד רגיש לעדות המזרח, הוא מכיר על איזה ענף הוא יושב עשרות שנים והוא לא יפגע באותו קהל ששם אותו פעם אחר פעם בכיסא ראש הממשלה". בלי להיות מומחים גדולים באנתרופולוגיה, אתם מבינים את הדפיקות המובנית אצל חלקים גדולים מיוצאי עדות המזרח? אתם מבינים את הבכיינות ותחושת הדפיקות שלהם שעוברת אצל חלק לא מבוטל מהם? רביבו פשוט משיר מבט למצלמה ואומר לעצמו, נתניהו מספק לי מעמד, משכורת לא רעה, ברקו ומוריה מזמינים אותי לראיונות בטלויזיה, מה רע לי בחיים, הרי ללא נתניהו במקרה הטוב הייתי יו"ר וועד הבית ולכן אני מאפשר לנתניהו, סביבתו הקרובה, אנשי לשכתו, רעייתו ובנו, להשפיל אותי ואת מוצאי, לזלזל בי, לירוק עלי, לעשות דאחקות על חשבוני, העיקר שבחיים אין לי דאגות פרנסה על הראש והילדים שלי יכולים לספר לחברים שלהם שדלתו של ראש הממשלה פתוחה בפני, אבא שלהם מתי שבא לו והוא מלקק לביבי בכל פעם שמתחשק לו. רביבו הוא המראה, השיקוף, ההסבר להמשך התמיכה הגורפת של יוצאי עדות המזרח בנתניהו, איזו עליבות, איזה חוסר כבוד עצמי, איזה אנשים קטנים, בזויים ובשורה התחתונה, בוגדים, נבערים, פשוט עלובי חיים ולא מוכשרים שמעבירים את נכשלותם מדור לדור.נתניהו הוא אמן נכלולי בקיבוע מצבם, בעיקר בפריפריה. ראיון נוסף אתמול אצל מוריה וברקו היה מול יו"ר הג'יהאד היהודי, סליחה סליחה, יו"ר עוצמה יהודית, השר איתמר בן גביר, טיפוס ילדותי, אותו עבריין כהניסט שכבר כמה חודשים מסתובב זחוח עם סיכת חבל תליה על דש צווארון המקטורן שלו. בן גביר נשאל על ה"ניצחון המוחלט" בעזה והאידיוט הלכאורה פאשיסט מתחמק מהשאלה ועונה בלי כל קשר לשאלה "אבל מה שעשינו באיראן, ואו איזה יופי... אנחנו 60-65% 70% בדרך לשם" ברקו שם קצוץ, לא מתרגש מבן גביר ומהשקרים שלו, מסתכל לכהניסט בעיניים ומשיא לו עצה לגבי המפגינים נגד המלחמה בכיכר הבימה "יש שם 1000 איש, תן להם להפגין, מה אכפת לך". החירטוטים, גיבובי השקרים והבדיות שבן גביר מוציא מפיו לאחר הטיפ של ברקו, הם פשוט מאסטרפיס באבחון אישיותו המניפולטיבית, הצבועה והנכלולית של מי שעומד בראש הזרוע המדינית של גדודי הג'יהאד היהודי ביהודה ושומרון. זה מה שענה בן גביר לברקו: "החלטת בג"ץ מופקרת... המפגינים הם אחים שלי...". ברקו מכיר בע"פ את הטריקים והשטיקים של המרואיין בן גביר מחדד את הטיפ שלו לבן גביר, פשוט שלא ישלח שוטרים להפגנות בכיכר הבימה, בדיוק כמו שלא שלח להתכנסויות המופקרות בבני ברק. בן גביר השקרן המסית עונה לברקו שהקפלניסטים בבימה חוסמים כבישים ובבני ברק לא, אמירה שהיא שקר מוחלט. בן גביר המופרע המופקר, משקר לברקו ולצופים מצח נחושה כדי להסביר את מהלכיו ההזויים, הבזויים והלא חוקיים נגד נגד פעילויות המחאה. בן גביר מתחיל להבין לאיזו פינה ברקו הצמיד אותו ואז הוא הוא מיתמם שלא הוא בכלל שולח את השוטרים, מה שנקרא כולנו בטוחים ומאמינים לסיפורי האלף לילה ולילה שלו. בן גביר ממשיך וחושף ידיעה "סנסציונית". הוא עצמו, האיש שהפך את משטרת ישראל לצעצוע פרטי שלו כדי שיגן על שרידותה של ממשלת הדמים וכדי שתמגר את חופש הביטוי בישראל, טוען שאינו מתערב במינויים במשטרה, התגובה בשפת הגוף של ברקו לאמירות המגוחכות האלה של בן גביר, מספרות את כל הסיפור. "מוריה וברקו" היא תוכנית טלוויזיה שלא עושה חשבון לאף אחד, ברור שבזכות איל ברקוביץ' הנהדר והאותנטי. כל מרואיין שמגיע לברקו עובר "שיקוף" שחושף את שקריו, כוונותיו ועוונותיו בלי שבכלל שם לב שעשה כך בראייתי מדובר בתוכנית שצריך לקטלג אותה כסוגה עלית, כמובן שלא בגלל מוריה אסרף, ביביסטית לאומנית במסווה, סוס טרויאני בערוץ 13. אבל... מצוין שמוריה שם לצידו של ברקו, חשוב שיהיה פלורליזם של דעות גם בערוץ 13 המצוין. איתמר בן גביר Moriah Asraf Eyal Berkovic חדשות 13 ערוץ 13
2:07

אייל ברקוביץ' הוא אשף תקשורת, פנומן שמצליח להוציא מהמרואיינים שלו את כל האמת, להראות אותם במלוא עליבותם ולחשוף את ערוותם. המראות והקולות שעולים באולפן 13 של מוריה וברקו, קשים לעיכול לבטח כשרואים את התגובות, האמירות ושפת הגוף של מוריה אסרף, שסופחה לברקו כמו קישוט יפה למצויינות העיתונאית של ברקו. אתמול בתוכנית, ברקו הגיע לשיאים חדשים מול סגן יו"ר הכנסת, אלי רביבו, ומול השר העבריין הכהניסט איתמר בן גביר. נתניהו שאליבא דה רביבו "רגיש לעדות המזרח" מחזיר לתפקיד דוברו את זיו אגמון, מי שכינה את יוצאי עדות המזרח "בבונים". רביבו, מזרחי אסלי בעצמו, מוחל לנתניהו על המינוי הכושל, מוחל לנתניהו גם על אמירות גזעניות שלו בעבר נגד יוצאי עדות המזרח, מספר לעצמו ומשכנע את עצמו בסיפורי פנטזיה ונדמה לי. כך רביבו אמר אתמול אצל מוריה וברקו: "הוא (נתניהו) מאוד רגיש לעדות המזרח, הוא מכיר על איזה ענף הוא יושב עשרות שנים והוא לא יפגע באותו קהל ששם אותו פעם אחר פעם בכיסא ראש הממשלה". בלי להיות מומחים גדולים באנתרופולוגיה, אתם מבינים את הדפיקות המובנית אצל חלקים גדולים מיוצאי עדות המזרח? אתם מבינים את הבכיינות ותחושת הדפיקות שלהם שעוברת אצל חלק לא מבוטל מהם? רביבו פשוט משיר מבט למצלמה ואומר לעצמו, נתניהו מספק לי מעמד, משכורת לא רעה, ברקו ומוריה מזמינים אותי לראיונות בטלויזיה, מה רע לי בחיים, הרי ללא נתניהו במקרה הטוב הייתי יו"ר וועד הבית ולכן אני מאפשר לנתניהו, סביבתו הקרובה, אנשי לשכתו, רעייתו ובנו, להשפיל אותי ואת מוצאי, לזלזל בי, לירוק עלי, לעשות דאחקות על חשבוני, העיקר שבחיים אין לי דאגות פרנסה על הראש והילדים שלי יכולים לספר לחברים שלהם שדלתו של ראש הממשלה פתוחה בפני, אבא שלהם מתי שבא לו והוא מלקק לביבי בכל פעם שמתחשק לו. רביבו הוא המראה, השיקוף, ההסבר להמשך התמיכה הגורפת של יוצאי עדות המזרח בנתניהו, איזו עליבות, איזה חוסר כבוד עצמי, איזה אנשים קטנים, בזויים ובשורה התחתונה, בוגדים, נבערים, פשוט עלובי חיים ולא מוכשרים שמעבירים את נכשלותם מדור לדור.נתניהו הוא אמן נכלולי בקיבוע מצבם, בעיקר בפריפריה. ראיון נוסף אתמול אצל מוריה וברקו היה מול יו"ר הג'יהאד היהודי, סליחה סליחה, יו"ר עוצמה יהודית, השר איתמר בן גביר, טיפוס ילדותי, אותו עבריין כהניסט שכבר כמה חודשים מסתובב זחוח עם סיכת חבל תליה על דש צווארון המקטורן שלו. בן גביר נשאל על ה"ניצחון המוחלט" בעזה והאידיוט הלכאורה פאשיסט מתחמק מהשאלה ועונה בלי כל קשר לשאלה "אבל מה שעשינו באיראן, ואו איזה יופי... אנחנו 60-65% 70% בדרך לשם" ברקו שם קצוץ, לא מתרגש מבן גביר ומהשקרים שלו, מסתכל לכהניסט בעיניים ומשיא לו עצה לגבי המפגינים נגד המלחמה בכיכר הבימה "יש שם 1000 איש, תן להם להפגין, מה אכפת לך". החירטוטים, גיבובי השקרים והבדיות שבן גביר מוציא מפיו לאחר הטיפ של ברקו, הם פשוט מאסטרפיס באבחון אישיותו המניפולטיבית, הצבועה והנכלולית של מי שעומד בראש הזרוע המדינית של גדודי הג'יהאד היהודי ביהודה ושומרון. זה מה שענה בן גביר לברקו: "החלטת בג"ץ מופקרת... המפגינים הם אחים שלי...". ברקו מכיר בע"פ את הטריקים והשטיקים של המרואיין בן גביר מחדד את הטיפ שלו לבן גביר, פשוט שלא ישלח שוטרים להפגנות בכיכר הבימה, בדיוק כמו שלא שלח להתכנסויות המופקרות בבני ברק. בן גביר השקרן המסית עונה לברקו שהקפלניסטים בבימה חוסמים כבישים ובבני ברק לא, אמירה שהיא שקר מוחלט. בן גביר המופרע המופקר, משקר לברקו ולצופים מצח נחושה כדי להסביר את מהלכיו ההזויים, הבזויים והלא חוקיים נגד נגד פעילויות המחאה. בן גביר מתחיל להבין לאיזו פינה ברקו הצמיד אותו ואז הוא הוא מיתמם שלא הוא בכלל שולח את השוטרים, מה שנקרא כולנו בטוחים ומאמינים לסיפורי האלף לילה ולילה שלו. בן גביר ממשיך וחושף ידיעה "סנסציונית". הוא עצמו, האיש שהפך את משטרת ישראל לצעצוע פרטי שלו כדי שיגן על שרידותה של ממשלת הדמים וכדי שתמגר את חופש הביטוי בישראל, טוען שאינו מתערב במינויים במשטרה, התגובה בשפת הגוף של ברקו לאמירות המגוחכות האלה של בן גביר, מספרות את כל הסיפור. "מוריה וברקו" היא תוכנית טלוויזיה שלא עושה חשבון לאף אחד, ברור שבזכות איל ברקוביץ' הנהדר והאותנטי. כל מרואיין שמגיע לברקו עובר "שיקוף" שחושף את שקריו, כוונותיו ועוונותיו בלי שבכלל שם לב שעשה כך בראייתי מדובר בתוכנית שצריך לקטלג אותה כסוגה עלית, כמובן שלא בגלל מוריה אסרף, ביביסטית לאומנית במסווה, סוס טרויאני בערוץ 13. אבל... מצוין שמוריה שם לצידו של ברקו, חשוב שיהיה פלורליזם של דעות גם בערוץ 13 המצוין. איתמר בן גביר Moriah Asraf Eyal Berkovic חדשות 13 ערוץ 13

Danny Gallant דני גלנט

30,191 просмотров • 4 месяцев назад

שישה ימים לפני מתקפת השבעה באוקטובר - אל"מ (במיל.) נוף ארז: "המטרה של המילואימניקים, שהקפיאו את השירות, זה לגרום לחיל האוויר לא לחזור לתפקוד מלא, גם לא ברגיעה, ובטח ובטח לא אם חס וחלילה ניכנס למצב חירום; ליצור לחץ על מקבלי ההחלטות; אנחנו בחוסר כשירות כמעט מוחלט מבחינת חיל האוויר" עיקרי דבריו של אל"מ (במיל.) נוף ארז, מראשי מחאת הטייסים נגד הרפורמה המשפטית: (*) "המטרה שלנו, של אנשי המחאה לצורך העניין, או המילואימניקים שהקפיאו את השירות, זה לגרום לחיל האוויר לא לחזור לתפקוד מלא, גם לא ברגיעה, ובטח ובטח לא אם חס וחלילה ניכנס למצב חירום. לא רק אנחנו, גם מילואימניקים של יחידות וכלל צה"ל... בשביל ליצור לחץ על מקבלי החלטות". (*) "יש מצוקה חמורה [בחיל האוויר] ממה שאני יודע. המטה המבצעי של חיל האוויר לא יכול לתפקד למצב לחימה". (*) "אנחנו די מגובשים בדעתנו לא לחזור, לא בכל מקרה, יש בעיה לחיל האוויר לתת מענה מידי למצב לחימה, אם זה בעזה או בלבנון, בטח בטח בלבנון. בישראל, בצה"ל, ללא המטה המבצעי של חיל האוויר במחצית מהכוח בטייסות המבצעיות לא יכול לתת מענה כמו שצריך". (*) "אנחנו בחוסר כשירות כמעט מוחלט מבחינת חיל האוויר וגם בשיתוף הפעולה עם כוחות הצבא". (*) "אני מודאג. אני מודאג, אבל החלטנו שזה האקדח האחרון שנשאר לנו להשתמש כדי להשפיע על מקבלי ההחלטות". ב-1 באוקטובר 2023, אל"מ (במיל.) נוף ארז, מראשי מחאת הטייסים נגד הרפורמה המשפטית, התארח בתוכניתה של לוסי אהריש בערוץ 13, ולהלן תוכן הראיון: לוסי אהריש: האם חיל האוויר יצלח את המשבר הגדול עם הטייסים שלו? בימים האחרונים ישנם מאמצים הולכים וגוברים לשכנע את אותם טייסים שהודיעו על הפסקת שירותם במילואים, לחזור ולשרת ולקיים את האימונים הצפויים. נמצא איתנו אלוף משנה במילואים, נוף ארז, ממובילי מחאת הטייסים. שלום, שלום. נוף ארז: שלום לוסי. לוסי אהריש: האם המאמצים להחזיר את אותם טייסים מוחים לחזור ולהתאמן יצלחו, או שיש תנאי לזה שהם יצלחו? נוף ארז: קודם כל, חשוב להבהיר שחיל האוויר, אמנם נעשים מעשים וניסיונות כאלה, חיל האוויר מתחלק, אנשי המילואים של חיל האוויר שרובם הקפיאו את שירותם, מתחלק לשלוש קבוצות עיקריות. הטייסים הפעילים בטייסות המבצעיות, הטייסים שמדריכים בבית ספר לטיסה, והטייסים או מפקדים בכירים בחיל האוויר שמשרתים במטה המבצעי של חיל האוויר, שהוא הגוף, דרך אגב, שאני שייך אליו, שהתחיל את התנועה של הקפאת השירות. המאמצים שנעשים הם נעשים עם כולם מכמה סיבות. בית ספר לטיסה מתקשה מאוד להריץ את התוכנית שלו, את התוכנית של שנת האמונים הבאה בהיעדר הרבה מאוד מדריכים, ורוצים לדעת, חיל האוויר הוא חיל מסודר מאוד, לזכותו ייאמר, מנסים לדעת איך להיערך, כי אם המדריכים האלה לא יחזרו, אז בית הספר לטיסה צריך לגייס ולהכשיר מדריכים סדירים מהטייסות, על חשבון כמובן הכוח הסדיר. וזה יכול להיות משהו שצריך לעשות אותו, להתחיל אותו עכשיו, כדי שבקורסים של תחילת ינואר 24, חיל האוויר יחזור לתפקד בצורה, בית הספר לטיסה יחזור לתפקד. הטייסות המבצעיות, כמובן שחיל האוויר רוצה לדעת לקראת שנה הבאה מה המצב וכמה אנשים יש לו בכל טייסת. יכול להיות שצריך לעשות שינויים בהרכבים בין הטייסות. לוסי אהריש: ואני מבינה מבין השורות של מה שאתה אומר, המטרה היא שחיל האוויר לא יחזור לתפקד או לא יחזור לפעילות רגילה. זאת המטרה בעצם בהחלטה שטייסים... נוף ארז: המטרה שלנו, של אנשי המחאה לצורך העניין, או המילואימניקים שהקפיאו את השירות, זה לגרום לחיל האוויר לא לחזור לתפקוד מלא, גם לא ברגיעה, ובטח ובטח לא אם חס וחלילה ניכנס למצב חירום. לא רק אנחנו, גם מילואימניקים של יחידות וכלל צה"ל. זה ואותו דבר, בשביל ליצור לחץ על מקבלי החלטות. מקבלי החלטות בצבא שיעבירו את זה הלאה למקבלי החלטות בממשלה, כדי שיבינו שיש פה מצוקה מאוד מאוד חזקה. לוסי אהריש: ממה שאתה יודע, ישנה מצוקה עכשיו בחיל האוויר? נוף ארז: יש מצוקה חמורה ממה שאני יודע. המטה המבצעי של חיל האוויר לא יכול לתפקד למצב לחימה, הוא מתפקד בסדיר לתקיפות כאלה ואחרות בסוריה, כמו ששומעים לפעמים. לוסי אהריש: זאת אומרת, שאם אנחנו נכנסים כרגע למצב חירום של מלחמה, ישראל לא ערוכה לזה. נוף ארז: אם המטה המבצעי, אנשי המטה המבצעי, שכרגע אנחנו די מגובשים בדעתנו לא לחזור, לא בכל מקרה, יש בעיה לחיל האוויר לתת מענה מידי למצב לחימה, אם זה בעזה או בלבנון, בטח בטח בלבנון. בישראל, בצה"ל, ללא המטה המבצעי של חיל האוויר במחצית מהכוח בטייסות המבצעיות לא יכול לתת מענה כמו שצריך. לוסי אהריש: אתה יודע, אני מנסה להבין, אז בעצם אנחנו אומרים שיש מצב שאנחנו נמצאים בחוסר כשירות? נוף ארז: לדעתי, אנחנו בחוסר כשירות כמעט מוחלט מבחינת חיל האוויר וגם בשיתוף הפעולה עם כוחות הצבא, ואז זו בעיה. לוסי אהריש: מה בעצם יגרום לכם לחזור לשירות? נוף ארז: אנחנו אמרנו שברגע שאנחנו נזהה שנפסקו לחלוטין התהליכים של הפיכת הדמוקרטיה הישראלית לממשל דיקטטורי בניהול של אדם אחד, לצורך הצלת בן אדם אחד, אנחנו נחזור. רובנו הגדול, כל מי שחיל האוויר יסכים או צה"ל יסכים לקבל אותו בחזרה, ואני מאמין שאת רובנו יסכימו לקבל בחזרה כי אין לנו כרגע תחליפים. התחליפים יהיו. בעוד עשר שנים ימצאו לרובנו אנשים שיחליפו אותנו. אבל זה ייקח זמן. לוסי אהריש: אתה לא מודאג? נוף ארז: אני מודאג. אני מודאג, אבל החלטנו שזה האקדח האחרון שנשאר לנו להשתמש כדי להשפיע על מקבלי החלטות. אנחנו מרגישים שזה כן עשה משהו. לא עשה את כל מה שציפינו. ציפינו שזה לא יאפשר לחוקק את חוק [ביטול] עילת הסבירות. בזה לא הצלחנו, כי לא רצו לשמוע את הרמטכ"ל, לא רצו לשמוע אף אחד. אבל אנחנו עדיין מצפים ששופטי בג"צ יבינו את חומרת המצב, אחרים יבינו את חומרת המצב, ואולי כמה חברי כנסת ואנשי קואליציה יבינו גם הם את חומרת המצב, וימנעו את המשך התהליכים. לוסי אהריש: מילים לא פשוטות. נוף, תודה רבה לך. נוף ארז: תודה רבה ובהצלחה לכולנו. לוסי אהריש: אמן, אמן. שלא נצטרך. נוף ארז: אני מקווה. לוסי אהריש: תודה רבה, תודה, נוף. סימוכין: כתבות קודמות חודשיים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר - אל"מ (במיל.) נוף ארז: "הבעיות שקורות עכשיו בצפון [מתיחות עם חיזבאללה], תחושתי שהן יזומות על ידי מישהו בראשות הממשלה. לא אתפלא אם הדבר נועד להסיח את הדעת ממשהו אחר, ולגרום לנו לרוץ חזרה לתאי [השליטה בחיל האוויר], ולעזור למדינת ישראל להילחם". סימוכין: שלושה חודשים לפני מתקפת השבעה באוקטובר – אל"מ (במיל.) נוף ארז: "בחודשים האחרונים משתנה לנו המדינה "מתחת לאף", והשלטון הופך לדיקטטורה של שליט יחיד; איני מרגיש יותר, שאני יכול ו/או רוצה לתרום מזמני והאנרגיות שלי, למען המדינה, שנלקחה ממני; אני נאלץ להקפיא לאלתר את התנדבותי למילואים". סימוכין: חודשיים לפני מתקפת השבעה באוקטובר - אל"מ (במיל.) נוף ארז: הפסקת ההתנדבות לשירות מילואים תגרום ל"נזק קשה מאוד" ו"תסכן את הכשירות של צה"ל"; "המצב של חיזבאללה יהיה הרבה יותר קל"; "כל פגיעה בביטחון המדינה ובכשירות הצבא היא לא באשמת אנשי המילואים שמפסיקים את ההתנדבות שלהם". סימוכין: חמישה שבועות לפני מתקפת השבעה באוקטובר – דן חלוץ מסביר משמעות גל הפסקת ההתנדבות לשירות מילואים בחיל האוויר: "באמצע ספטמבר השינוי יהיה מסוים; כשירותו של צה"ל תלך ותפחת" [אם תפרוץ מלחמה אחרי החגים?] "אנחנו ננצח, אנחנו נשלם מחירים יותר כבדים. זה כל הסיפור. יותר אזרחים ויותר חיילים [מתים]". סימוכין: חודשיים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר - מיכאל האוזר טוב ואילן שילוח משתפים תמונה, המציגה "נטילת גלולה" בהקשר להודעת אלפי אנשי מילואים על הפסקת ההתנדבות לשירות צבאי. זו תוארה על ידי האוזר טוב כ"נטילת גלולת רעל", שנועדה לסכל את הרפורמה המשפטית באמצעות פגיעה בכשירות המבצעית של צה"ל. סימוכין:
5:37

שישה ימים לפני מתקפת השבעה באוקטובר - אל"מ (במיל.) נוף ארז: "המטרה של המילואימניקים, שהקפיאו את השירות, זה לגרום לחיל האוויר לא לחזור לתפקוד מלא, גם לא ברגיעה, ובטח ובטח לא אם חס וחלילה ניכנס למצב חירום; ליצור לחץ על מקבלי ההחלטות; אנחנו בחוסר כשירות כמעט מוחלט מבחינת חיל האוויר" עיקרי דבריו של אל"מ (במיל.) נוף ארז, מראשי מחאת הטייסים נגד הרפורמה המשפטית: (*) "המטרה שלנו, של אנשי המחאה לצורך העניין, או המילואימניקים שהקפיאו את השירות, זה לגרום לחיל האוויר לא לחזור לתפקוד מלא, גם לא ברגיעה, ובטח ובטח לא אם חס וחלילה ניכנס למצב חירום. לא רק אנחנו, גם מילואימניקים של יחידות וכלל צה"ל... בשביל ליצור לחץ על מקבלי החלטות". (*) "יש מצוקה חמורה [בחיל האוויר] ממה שאני יודע. המטה המבצעי של חיל האוויר לא יכול לתפקד למצב לחימה". (*) "אנחנו די מגובשים בדעתנו לא לחזור, לא בכל מקרה, יש בעיה לחיל האוויר לתת מענה מידי למצב לחימה, אם זה בעזה או בלבנון, בטח בטח בלבנון. בישראל, בצה"ל, ללא המטה המבצעי של חיל האוויר במחצית מהכוח בטייסות המבצעיות לא יכול לתת מענה כמו שצריך". (*) "אנחנו בחוסר כשירות כמעט מוחלט מבחינת חיל האוויר וגם בשיתוף הפעולה עם כוחות הצבא". (*) "אני מודאג. אני מודאג, אבל החלטנו שזה האקדח האחרון שנשאר לנו להשתמש כדי להשפיע על מקבלי ההחלטות". ב-1 באוקטובר 2023, אל"מ (במיל.) נוף ארז, מראשי מחאת הטייסים נגד הרפורמה המשפטית, התארח בתוכניתה של לוסי אהריש בערוץ 13, ולהלן תוכן הראיון: לוסי אהריש: האם חיל האוויר יצלח את המשבר הגדול עם הטייסים שלו? בימים האחרונים ישנם מאמצים הולכים וגוברים לשכנע את אותם טייסים שהודיעו על הפסקת שירותם במילואים, לחזור ולשרת ולקיים את האימונים הצפויים. נמצא איתנו אלוף משנה במילואים, נוף ארז, ממובילי מחאת הטייסים. שלום, שלום. נוף ארז: שלום לוסי. לוסי אהריש: האם המאמצים להחזיר את אותם טייסים מוחים לחזור ולהתאמן יצלחו, או שיש תנאי לזה שהם יצלחו? נוף ארז: קודם כל, חשוב להבהיר שחיל האוויר, אמנם נעשים מעשים וניסיונות כאלה, חיל האוויר מתחלק, אנשי המילואים של חיל האוויר שרובם הקפיאו את שירותם, מתחלק לשלוש קבוצות עיקריות. הטייסים הפעילים בטייסות המבצעיות, הטייסים שמדריכים בבית ספר לטיסה, והטייסים או מפקדים בכירים בחיל האוויר שמשרתים במטה המבצעי של חיל האוויר, שהוא הגוף, דרך אגב, שאני שייך אליו, שהתחיל את התנועה של הקפאת השירות. המאמצים שנעשים הם נעשים עם כולם מכמה סיבות. בית ספר לטיסה מתקשה מאוד להריץ את התוכנית שלו, את התוכנית של שנת האמונים הבאה בהיעדר הרבה מאוד מדריכים, ורוצים לדעת, חיל האוויר הוא חיל מסודר מאוד, לזכותו ייאמר, מנסים לדעת איך להיערך, כי אם המדריכים האלה לא יחזרו, אז בית הספר לטיסה צריך לגייס ולהכשיר מדריכים סדירים מהטייסות, על חשבון כמובן הכוח הסדיר. וזה יכול להיות משהו שצריך לעשות אותו, להתחיל אותו עכשיו, כדי שבקורסים של תחילת ינואר 24, חיל האוויר יחזור לתפקד בצורה, בית הספר לטיסה יחזור לתפקד. הטייסות המבצעיות, כמובן שחיל האוויר רוצה לדעת לקראת שנה הבאה מה המצב וכמה אנשים יש לו בכל טייסת. יכול להיות שצריך לעשות שינויים בהרכבים בין הטייסות. לוסי אהריש: ואני מבינה מבין השורות של מה שאתה אומר, המטרה היא שחיל האוויר לא יחזור לתפקד או לא יחזור לפעילות רגילה. זאת המטרה בעצם בהחלטה שטייסים... נוף ארז: המטרה שלנו, של אנשי המחאה לצורך העניין, או המילואימניקים שהקפיאו את השירות, זה לגרום לחיל האוויר לא לחזור לתפקוד מלא, גם לא ברגיעה, ובטח ובטח לא אם חס וחלילה ניכנס למצב חירום. לא רק אנחנו, גם מילואימניקים של יחידות וכלל צה"ל. זה ואותו דבר, בשביל ליצור לחץ על מקבלי החלטות. מקבלי החלטות בצבא שיעבירו את זה הלאה למקבלי החלטות בממשלה, כדי שיבינו שיש פה מצוקה מאוד מאוד חזקה. לוסי אהריש: ממה שאתה יודע, ישנה מצוקה עכשיו בחיל האוויר? נוף ארז: יש מצוקה חמורה ממה שאני יודע. המטה המבצעי של חיל האוויר לא יכול לתפקד למצב לחימה, הוא מתפקד בסדיר לתקיפות כאלה ואחרות בסוריה, כמו ששומעים לפעמים. לוסי אהריש: זאת אומרת, שאם אנחנו נכנסים כרגע למצב חירום של מלחמה, ישראל לא ערוכה לזה. נוף ארז: אם המטה המבצעי, אנשי המטה המבצעי, שכרגע אנחנו די מגובשים בדעתנו לא לחזור, לא בכל מקרה, יש בעיה לחיל האוויר לתת מענה מידי למצב לחימה, אם זה בעזה או בלבנון, בטח בטח בלבנון. בישראל, בצה"ל, ללא המטה המבצעי של חיל האוויר במחצית מהכוח בטייסות המבצעיות לא יכול לתת מענה כמו שצריך. לוסי אהריש: אתה יודע, אני מנסה להבין, אז בעצם אנחנו אומרים שיש מצב שאנחנו נמצאים בחוסר כשירות? נוף ארז: לדעתי, אנחנו בחוסר כשירות כמעט מוחלט מבחינת חיל האוויר וגם בשיתוף הפעולה עם כוחות הצבא, ואז זו בעיה. לוסי אהריש: מה בעצם יגרום לכם לחזור לשירות? נוף ארז: אנחנו אמרנו שברגע שאנחנו נזהה שנפסקו לחלוטין התהליכים של הפיכת הדמוקרטיה הישראלית לממשל דיקטטורי בניהול של אדם אחד, לצורך הצלת בן אדם אחד, אנחנו נחזור. רובנו הגדול, כל מי שחיל האוויר יסכים או צה"ל יסכים לקבל אותו בחזרה, ואני מאמין שאת רובנו יסכימו לקבל בחזרה כי אין לנו כרגע תחליפים. התחליפים יהיו. בעוד עשר שנים ימצאו לרובנו אנשים שיחליפו אותנו. אבל זה ייקח זמן. לוסי אהריש: אתה לא מודאג? נוף ארז: אני מודאג. אני מודאג, אבל החלטנו שזה האקדח האחרון שנשאר לנו להשתמש כדי להשפיע על מקבלי החלטות. אנחנו מרגישים שזה כן עשה משהו. לא עשה את כל מה שציפינו. ציפינו שזה לא יאפשר לחוקק את חוק [ביטול] עילת הסבירות. בזה לא הצלחנו, כי לא רצו לשמוע את הרמטכ"ל, לא רצו לשמוע אף אחד. אבל אנחנו עדיין מצפים ששופטי בג"צ יבינו את חומרת המצב, אחרים יבינו את חומרת המצב, ואולי כמה חברי כנסת ואנשי קואליציה יבינו גם הם את חומרת המצב, וימנעו את המשך התהליכים. לוסי אהריש: מילים לא פשוטות. נוף, תודה רבה לך. נוף ארז: תודה רבה ובהצלחה לכולנו. לוסי אהריש: אמן, אמן. שלא נצטרך. נוף ארז: אני מקווה. לוסי אהריש: תודה רבה, תודה, נוף. סימוכין: כתבות קודמות חודשיים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר - אל"מ (במיל.) נוף ארז: "הבעיות שקורות עכשיו בצפון [מתיחות עם חיזבאללה], תחושתי שהן יזומות על ידי מישהו בראשות הממשלה. לא אתפלא אם הדבר נועד להסיח את הדעת ממשהו אחר, ולגרום לנו לרוץ חזרה לתאי [השליטה בחיל האוויר], ולעזור למדינת ישראל להילחם". סימוכין: שלושה חודשים לפני מתקפת השבעה באוקטובר – אל"מ (במיל.) נוף ארז: "בחודשים האחרונים משתנה לנו המדינה "מתחת לאף", והשלטון הופך לדיקטטורה של שליט יחיד; איני מרגיש יותר, שאני יכול ו/או רוצה לתרום מזמני והאנרגיות שלי, למען המדינה, שנלקחה ממני; אני נאלץ להקפיא לאלתר את התנדבותי למילואים". סימוכין: חודשיים לפני מתקפת השבעה באוקטובר - אל"מ (במיל.) נוף ארז: הפסקת ההתנדבות לשירות מילואים תגרום ל"נזק קשה מאוד" ו"תסכן את הכשירות של צה"ל"; "המצב של חיזבאללה יהיה הרבה יותר קל"; "כל פגיעה בביטחון המדינה ובכשירות הצבא היא לא באשמת אנשי המילואים שמפסיקים את ההתנדבות שלהם". סימוכין: חמישה שבועות לפני מתקפת השבעה באוקטובר – דן חלוץ מסביר משמעות גל הפסקת ההתנדבות לשירות מילואים בחיל האוויר: "באמצע ספטמבר השינוי יהיה מסוים; כשירותו של צה"ל תלך ותפחת" [אם תפרוץ מלחמה אחרי החגים?] "אנחנו ננצח, אנחנו נשלם מחירים יותר כבדים. זה כל הסיפור. יותר אזרחים ויותר חיילים [מתים]". סימוכין: חודשיים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר - מיכאל האוזר טוב ואילן שילוח משתפים תמונה, המציגה "נטילת גלולה" בהקשר להודעת אלפי אנשי מילואים על הפסקת ההתנדבות לשירות צבאי. זו תוארה על ידי האוזר טוב כ"נטילת גלולת רעל", שנועדה לסכל את הרפורמה המשפטית באמצעות פגיעה בכשירות המבצעית של צה"ל. סימוכין:

Jonathan D. Halevi

26,061 просмотров • 10 месяцев назад

עדכון מיוחד בנושא הזקפה הדמיונית של עקור הערמונית: בזמן שטילים עפים על ערי ישראל והחטופים מופקרים, באולפנים מדברים על "הישגים" וסופרים צנטריפוגות, אבל הם שותקים על דבר אחד: מממן החמאס! האיש הדימנטי שלא זוכר כלום בבית המשפט, האיש שהביא עלינו את טבח נתניהו, האיש שאנשיו עבדו עבור האחים המוסלמים בזמן המלחמה, מנצל את הדם כדי להישאר על הכיסא. אנחנו רצים למקלטים שוב ושוב, אבל באולפנים המגוייסים משמיעים סיסמאות ריקות כמו "עם כלביא יקום". אופוריה מזויפת, זקפה מזויפת לעקור הערמונית. בזמן שהאזרחים שלנו סובלים, גם בישראל וגם בעזה, הוא מספק הצהרות דרמטיות. בזמן שהוא מתחבא עם חבורת המשתמטים שלו ובני המשפחות שלהם במקלט אטומי אסטרטגי בתנאים של חמישה כוכבים, ילדי ישראל שוכבים בחניונים מעופשים. זוכרים שרק השבוע הקימו להם ממ"ד של 3 מליון ש"ח בחתונה? לא עדיף להקים 30 ממ"דים ל30 ניצולי שואה? אתם קולטים שמממן החמאס יצא למלחמה כדי לסיים משבר קואליציוני? כך הוא שכנע את דרעי והרבנים לא לפרוש - הם אפילו לא מתביישים לומר את זה! אתם קולטים שחברי מרכז ליכוד נבחרים קיבלו התראה מוקדמת כדי לברוח מהביתים שלהם? לא מאמינים לי - לכו תבדקו איפה נמצאים חברי הקואליציה - רובם לא בבית! מישהו ראה את סמוטריץ ובן גביר באתרי הנפילות? הפחדנים מתחבאים, ממש כמו משפחת המטורללים. עובדים עלינו בעיניים! אף אחד לא מסביר מה התוכנית – לא ביטחונית, לא כלכלית, לא פוליטית. לא בעזה, לא באיראן, לא בשטחים. למה? כי הכל נועד כדי להחזיק את הקשיש הדימנטי ואת גברת שמפניה בשלטון! מי שמובילים את המדינה הם נאשמים בפלילים, פושעי מלחמה נמלטים, עבריינים, גזענים וטרוריסטים – אלה שלא הצליחו לבצע הפיכה בזכות המחאה מנסים לבצע הפיכה דרך המלחמות. אין דרך נוחה מכך לבלבל את הציבור. גדולי הדיקטטורים השתמשו בשיטה הזאת. לא מעניינים אותם החטופים בעזה. לא מעניינים אותם הטייסים באיראן. לא מעניינים אותם המילואיניקים ששוב דהרו לחזית בזמן שהן מעבירים חוקי השתמטות - מעניין אותם רק שימור השלטון בכל מחיר. אל תתבלבלו. טוב שהורדנו לנחש האירני את הראש אבל חשוב לדעת שאת תוכנית הגרעין האיראנית לא מורידים ממרחק 2000 ק"מ. לא ביום ולא בחודש. מוכרים לנו מופע זיקוקים מהפנט ובאותו הזמן הגנבים מכייסים אותנו. כולנו קורבנות של מממשלת "חמאס הוא נכס" וכל מטרתם היא שימור השלטון - אנחנו בעורף ובחזית משלמים את המחיר, והם, המשתמטים, חוגגים עוד יום בשלטון במקלט האטומי שאנחנו מימנו עבורם! עלק צ'רצ'יל - הוא אפילו לא צ'רצ'יל מעלי אקספרס. מדובר בצ'מברלין שמכר אותנו לחמאס. בקיצור, כבוד לקפלניסטים שנלחמים בעזה ובאיראן, כבוד לאנשי המוסד השירות ואגף המודיעין, כבוד למילואימניקיות והמילואימניקים, אבל גם בוז גדול. בוז לאולפנים המגוייסים. בוז למשתמטים. בוז לגנבים - לא ניתן להם להחריב את מדינת ישראל! אהה, ועוד משהו אחד, הפעם כאיש חינוך. הילדים שלכם רואים אתכם עם העיניים וגם עם הלב. חשוב מאוד לחבר אותם למציאות בצורה הכי אמיתית, לספר להם הכל כולל הכל, אבל במקביל חייבים לעשות את זה בצורה הכי רגועה שיש. המילים שלכם הרבה פחות חשובות מדרך העברת המסרים, אז קחו אויר, להסביר הכל בשקט ובשלווה קיצונית. 9 דקות זה המון המון זמן. הכל בנחת. הכל עם חיוך. לצאת קצת מהבית, לשחק, לצחוק, חשוב לשמור על הבריאות הנפשית של הילדים שלנו. אנחנו ננצח, כמו שהקפלניסטים הגיעו לנתאז, כך גם הקפלניסטים ינצחו בבחירות. בנחישות, עם חיוך, ובלי פחד! עמי דרור
3:53

עדכון מיוחד בנושא הזקפה הדמיונית של עקור הערמונית: בזמן שטילים עפים על ערי ישראל והחטופים מופקרים, באולפנים מדברים על "הישגים" וסופרים צנטריפוגות, אבל הם שותקים על דבר אחד: מממן החמאס! האיש הדימנטי שלא זוכר כלום בבית המשפט, האיש שהביא עלינו את טבח נתניהו, האיש שאנשיו עבדו עבור האחים המוסלמים בזמן המלחמה, מנצל את הדם כדי להישאר על הכיסא. אנחנו רצים למקלטים שוב ושוב, אבל באולפנים המגוייסים משמיעים סיסמאות ריקות כמו "עם כלביא יקום". אופוריה מזויפת, זקפה מזויפת לעקור הערמונית. בזמן שהאזרחים שלנו סובלים, גם בישראל וגם בעזה, הוא מספק הצהרות דרמטיות. בזמן שהוא מתחבא עם חבורת המשתמטים שלו ובני המשפחות שלהם במקלט אטומי אסטרטגי בתנאים של חמישה כוכבים, ילדי ישראל שוכבים בחניונים מעופשים. זוכרים שרק השבוע הקימו להם ממ"ד של 3 מליון ש"ח בחתונה? לא עדיף להקים 30 ממ"דים ל30 ניצולי שואה? אתם קולטים שמממן החמאס יצא למלחמה כדי לסיים משבר קואליציוני? כך הוא שכנע את דרעי והרבנים לא לפרוש - הם אפילו לא מתביישים לומר את זה! אתם קולטים שחברי מרכז ליכוד נבחרים קיבלו התראה מוקדמת כדי לברוח מהביתים שלהם? לא מאמינים לי - לכו תבדקו איפה נמצאים חברי הקואליציה - רובם לא בבית! מישהו ראה את סמוטריץ ובן גביר באתרי הנפילות? הפחדנים מתחבאים, ממש כמו משפחת המטורללים. עובדים עלינו בעיניים! אף אחד לא מסביר מה התוכנית – לא ביטחונית, לא כלכלית, לא פוליטית. לא בעזה, לא באיראן, לא בשטחים. למה? כי הכל נועד כדי להחזיק את הקשיש הדימנטי ואת גברת שמפניה בשלטון! מי שמובילים את המדינה הם נאשמים בפלילים, פושעי מלחמה נמלטים, עבריינים, גזענים וטרוריסטים – אלה שלא הצליחו לבצע הפיכה בזכות המחאה מנסים לבצע הפיכה דרך המלחמות. אין דרך נוחה מכך לבלבל את הציבור. גדולי הדיקטטורים השתמשו בשיטה הזאת. לא מעניינים אותם החטופים בעזה. לא מעניינים אותם הטייסים באיראן. לא מעניינים אותם המילואיניקים ששוב דהרו לחזית בזמן שהן מעבירים חוקי השתמטות - מעניין אותם רק שימור השלטון בכל מחיר. אל תתבלבלו. טוב שהורדנו לנחש האירני את הראש אבל חשוב לדעת שאת תוכנית הגרעין האיראנית לא מורידים ממרחק 2000 ק"מ. לא ביום ולא בחודש. מוכרים לנו מופע זיקוקים מהפנט ובאותו הזמן הגנבים מכייסים אותנו. כולנו קורבנות של מממשלת "חמאס הוא נכס" וכל מטרתם היא שימור השלטון - אנחנו בעורף ובחזית משלמים את המחיר, והם, המשתמטים, חוגגים עוד יום בשלטון במקלט האטומי שאנחנו מימנו עבורם! עלק צ'רצ'יל - הוא אפילו לא צ'רצ'יל מעלי אקספרס. מדובר בצ'מברלין שמכר אותנו לחמאס. בקיצור, כבוד לקפלניסטים שנלחמים בעזה ובאיראן, כבוד לאנשי המוסד השירות ואגף המודיעין, כבוד למילואימניקיות והמילואימניקים, אבל גם בוז גדול. בוז לאולפנים המגוייסים. בוז למשתמטים. בוז לגנבים - לא ניתן להם להחריב את מדינת ישראל! אהה, ועוד משהו אחד, הפעם כאיש חינוך. הילדים שלכם רואים אתכם עם העיניים וגם עם הלב. חשוב מאוד לחבר אותם למציאות בצורה הכי אמיתית, לספר להם הכל כולל הכל, אבל במקביל חייבים לעשות את זה בצורה הכי רגועה שיש. המילים שלכם הרבה פחות חשובות מדרך העברת המסרים, אז קחו אויר, להסביר הכל בשקט ובשלווה קיצונית. 9 דקות זה המון המון זמן. הכל בנחת. הכל עם חיוך. לצאת קצת מהבית, לשחק, לצחוק, חשוב לשמור על הבריאות הנפשית של הילדים שלנו. אנחנו ננצח, כמו שהקפלניסטים הגיעו לנתאז, כך גם הקפלניסטים ינצחו בבחירות. בנחישות, עם חיוך, ובלי פחד! עמי דרור

Ami Dror 🇮🇱 עמי דרור

45,158 просмотров • 1 год назад

ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס לציון 50 שנה ל״מבצע יונתן״ בבית הנשיא: ״אדוני הנשיא, אני מבקש להודות לך על היוזמה לקיים את הטקס הזה – בהצדעה לגיבורי ישראל שחילצו לפני 50 שנה את החטופים, בני עמנו, מאנטבה באוגנדה. אני מברך את כל מי שנמצאים איתנו כאן – במעמד ההוקרה שעומד מעל הזמן, וגם מעל כל פולמוס פוליטי עכשווי. 'אנטבה' הוא שם נרדף לפעולה נועזת ביותר, שהפכה את הבלתי-אפשרי לאפשרי. הפעולה התקדימית הזאת השיבה את בני-הערובה שלנו מלב אפריקה – הביתה. בו בזמן היא זקפה את כבוד ישראל בין האומות, והיא לימדה את העולם שניתן להנחית מכה ניצחת על הטרור הבינלאומי. היא לימדה את העולם שאפשר – וצריך – לעמוד איתן מול מחבלים צמאי-דם, להכות בהם, להכניע אותם. זה מה שאנחנו עושים במלחמה הנוכחית: אנחנו מרסקים בשיטתיות את ציר-הרשע האיראני, שניסה לקדם את התוכנית להשמדת ישראל – באמצעות טבעת-חנק של טרור שהוא פרש סביבנו. מאז הטבח הנורא במתקפת ה-7 באוקטובר הפכנו את הקערה על פיה. הלמנו בצוררינו מעזה ועד תימן, מלבנון ועד איראן. הרחקנו מעלינו סכנה קיומית מיידית – כולל הסכנה המיידית, שנשקפה לנו מהחזקת נשק גרעיני בידי איראן. הם היו משתמשים בו. דור דור ומשימותיו: הוותיקים בינינו זוכרים את גל חטיפות המטוסים ששטף את העולם בשנות ה-60 וה-70. זה היה כלי-נשק מרכזי - הייתי אומר ה-כלי המרכזי - בידי ארגוני טרור וקבוצות מהפכניות. ארבע שנים לפני 'מבצע יונתן' נחטף מטוס של חברת התעופה הבלגית 'סבנה', והונחת בנמל-התעופה לוד. הייתה לי הזכות להשתתף עם חבריי לסיירת מטכ"ל במבצע לשחרור המטוס. אבל אנטבה - אנטבה היה סיפור אחר לגמרי. המחבלים אילצו את מטוס 'אייר פראנס' להגיע למדינה, שנשלטה בידי רודן אכזר, במרחק של כמעט 4,000 ק"מ מישראל. 31 שנים לאחר השואה, הם ערכו סלקציה בין יהודים ללא-יהודים. הם שיחררו בני לאומים אחרים, בעוד שעל היהודים הם איימו בהוצאה להורג. הם היו בטוחים שישראל תיכנע לאולטימטום שלהם, שהרי יש להם חסינות במרחק כה רב מישראל ומהמזרח התיכון. איש מהם לא חשב שמישהו יבוא לחלץ את החטופים. אבל הם טעו בגדול. ההכנות כולן למבצע החילוץ באנטבה נערכו בזמן-שיא של יממה וחצי - 36 שעות. תרגול אחר תרגול, אימון אחר אימון, תוך ניסיון בלתי-פוסק למצות כל בדל של מידע מודיעיני בעזרת המוסד ואמ"ן. ההיסטוריה מכירה תודה לראש הממשלה דאז, יצחק רבין, לשר הביטחון שמעון פרס, לרמטכ"ל מוטה גור, לקצין חי"ר וצנחנים ראשי דן שומרון, למפקד חיל האוויר בני פלד – ולכל המפקדים והלוחמים שהשתתפו במבצע. יצחק רבין ושמעון פרס ושרי הממשלה נטלו על עצמם אחריות עצומה. אתם יכולים לשער מה היה קורה אם הייתה משאית על המסלול. או אם לא הייתה הזדמנות מהירה מספיק לכוחותינו להגיע לטרמינל שבו הוחזקו החטופים. הם רצו לשמוע למוצא פיהם, וגם הרמטכ"ל, של שני אנשים: מפקד כוח החילוץ ומפקד חיל האוויר. בני פלד אמר להם: "זה אפשרי". מוטה גור ביקש לראות תרגיל מודל ושאל את יוני: "זה אפשרי?" הוא השיב: "כן. הנה, ראית." שמעון פרס לא הסתפק בזה. הוא קרא ליוני ושאל אותו: "זה אפשרי?" מספיק שיוני היה המביע ספק, מביע חשש - לא היינו עומדים פה היום. הוא אמר: "זה אפשרי. אני חושב שאם נצליח להשיג את ההפתעה - נצליח במשימה. כן, זה אפשרי." יוני היה מאוד נועז, אבל הוא גם היה מאוד שקול. היו לו קור-רוח ושיקול דעת יוצאים מן הכלל, בתוך הקרב וגם לפניו. אבל לתעוזה הזו היו שותפים כל הלוחמים שיצאו לאנטבה. הם נלחמו על כל מקום פנוי במטוסי ה'הרקולס'. לפני כמה ימים, במסדר הכנפיים של חיל האוויר, סיפרתי שלוחמים שיוצאים הרחק מעבר לגבולותנו מקבלים - מה שנקרא - מפת מילוט, שמראה להם איך להגיע, איך להיחלץ למקום-מבטחים או ציר-מבטחים כדי לחזור בחזרה לישראל. באנטבה הלוחמים קיבלו מפות מילוט. מפת המילוט הייתה צילום של דף מאטלס, שמוכר לכם, של יבשת אפריקה. כלומר, פה נמצאת קניה, ופה נמצאת אתיופיה - ותמצאו כבר את הדרך חזרה. הייתה כאן תעוזה עצומה. אבל באנטבה גם מפות המילוט לא היו עוזרות. זה לא היה דבר שנסתר מעיני הלוחמים. הם הבינו היטב שחייהם מוטלים על הכף, וגם גורלה של מדינת ישראל, בצומת הזו, מוטל על הכף. ולמרות הכל, כל אנשינו בלי יוצא מהכלל רצו לקחת חלק במבצע. הם התעלו לגודל השעה, ולגודל המשימה. תילי תילים של מילים נכתבו על הנחישות, היצירתיות, התחבולנות של הכוח שהגיע לשדה-התעופה באנטבה. לוחמינו נחתו שם לאחר למעלה משבע שעות טיסה, במזג-אוויר מאתגר. הם התקדמו במהירות אל היעד – אולם-הנתיבות עצמו – כדי להשמיע באוזני החטופים ארבע מילים שאומרות הכל: "באנו לקחת אתכם הביתה". בתוך פחות משעה המבצע הסתיים בהצלחה כבירה. המחבלים חוסלו. רוב-רובם של אחינו ואחיותינו החטופים הועלו על המטוסים כשהם חיים. לצד זאת, שילמנו מחיר בחיי-אדם: אחי יוני, מפקד סיירת מטכ"ל, נפל ברגע ההסתערות קדימה, כשהוא בראש הכוח. אני דואב גם על אובדן חייהם של ז'אן ז'אק מימוני, אידה בורוכוביץ', פסקו כהן, ודורה בלוך זיכרונם לברכה. דורה בלוך נרצחה בבית החולים בקמפלה למחרת היום בהוראתו של אידי אמין. אני מבקש להזכיר את לוחם הצנחנים עז-הנפש סורין הרשקו. פציעתו הקשה של סורין במבצע מלווה אותו יום-יום מזה 50 שנה. ועוד אני מוקיר מעומק ליבי את קברניט המטוס החטוף, מישל בקוס, ואת צוותו מצרפת. הם בחרו להישאר עם בני-הערובה בשעתם הקשה, מתוך רגש אצילי של סולידריות – שעמנו יזכור לעד. מכובדי הנשיא, מכובדיי כולם, באנטבה הצדק גבר על הרשע. התקווה ניצחה את הייאוש. האור הכניע את החושך. השמחה פרצה בכל בית בישראל וגם בשוחרי החופש והצדק בעולם. לא בביתי. אני במשך כל חיי הבוגרים חששתי שיוני יפול בקרב. בין השאר, משום שידעתי את הנכונות שלו להסתער קדימה, לבוא לחלץ, כשצריך לחלץ. זה התחיל במלחמת ששת הימים, כשהוא נפצע במוצב ג'לבינה, בחזית רמת הגולן, בבואו לחלץ חבר שנפצע, נפגע בצווארו. שם המרפק שלו רוסק ע"י אש סורית. הוא זחל לקווי כוחותנו בייסורים גדולים, קם על רגליו. שאלו אותו: "אתה בסדר?" הוא ענה "כן", והתעלף במקום. באתי לבקר אותו בבית החולים בצפת ורווח לי. "הוא כבר נכה צה"ל. הוא יצא מזה." אבל בדרך-לא דרך הוא חזר ליחידה. הוא החליף אותי, כשהייתי אמור ללכת מאוד מוקדם לקורס קצינים. הוא פתר לי את הבעיה והלך במקומי, ואח"כ הצטרפתי. בסיירת מטכ"ל הוא פיקד על מבצע חילוץ נוסף של שחרור טייסנו, שהיו בכלא הסורי. כדי להוציא אותם משם היחידה יזמה מבצע לתפיסת בכירים במטכ"ל הסורי. יוני פיקד על המבצע הזה, שהשתתף בו גם אחי עדו. אכן הם חולצו בחילופי שבויים. זה נמשך במלחמת יום הכיפורים שנה לאחר מכן. יוני נחלץ להציל את חברו, יוסי בן חנן, שהטנק שלו נפגע מתחת תל-שמס, בתוך הקווים הסורים. היו ניסיונות לחלצו, ואחד אחרי השני הם נכשלו. יוני הודיע ליאנוש, המפקד בגזרה, שהוא יוציא אותו. הוא הלך וחילץ אותו. יוסי דיבר במשך שנים, הוא אמר: "אין לך מושג. אני חשבתי כבר שאני הולך למות, והנה שמעתי את קולו של יוני, וידעתי שהוא הציל אותי." על כך הוא קיבל גם את עיטור המופת. לכן, כששמעתי על אנטבה - שמעתי ברדיו בארה"ב כסטודנט בבוסטון. 200 שנים לכינונה של ארה"ב. כששמעתי על המבצע, צלצלתי לעידו ושאלתי רק שאלה אחת: "יוני חזר כבר?" כי לא היה לי צל צלו של ספק, שהוא שם בראש הכוח המחלץ. ועדו אמר לי שעדיין הוא לא חזר. אח"כ כשהוא צלצל אליי יותר מאוחר, עוד לפני שהוא אמר לי - ידעתי, שמה שחששתי מפניו - קרה. למה זה קרה פה ולא קרה במקרים אחרים? אינני יכול לומר. היה עוד חילוץ - הזכרתי אותו קודם - במבצע 'סבנה'. שנינו שירתנו ביחידה. 13 או 14 חיילים יכולים היו לפרוץ למטוס. אני ועוד שניים-שלושה מחיילי על כנף אחת, וככה חילקו את המשימות. והנה אנחנו עומדים להסתער על המטוס לבושים בסרבלים לבנים. ויוני בא אליי, והוא אומר: "גם אני. אני מצטרף." אמרתי לו: "אתה לא יכול להצטרף, כי אני פה עם החיילים שלי". אז הוא אמר לי: "נצא שנינו". אז אמרתי: "תחשוב על ההורים שלנו." לשמחתי, בחרו שאני אכן אעמוד בראש, יחד עם חיילי. הוא נשאר בחוץ. יש תמונה שלו, מצלמים אותו - רואים אותו כמו ארי בסוגר - ליד החפ"ק. אני ידעתי שהוא יימצא שם. לכן זה היה מאוד קשה לקבל את זה. אני לא אחזור כאן על הסבל של המשפחות, המשפחה שלי. רק אומר: כראש ממשלה, אני זוכר מה עבר על אמי ועל אבי ועליי ועל אחי. אני חושב על מה עובר על המשפחות האחרות. המשפחה הזאת, שאף אחד לא רוצה להיכנס אליה - משפחת השכול - אבל כשאתה בפנים, אתה כבר יודע את הסוד הנורא, אתה יודע את גודל הסבל והכאב. אני רואה כמשימה שלי להיות החסכן ביותר בכוח, בחיי אדם, כשאנחנו שולחים את בנינו ובנותינו לקרב. להיחלץ מהשכול - זה דבר שכל משפחה עוברת בדרכה. אבל אני חשבתי שזה יעבור. במובן מסוים זה לא עובר. אין יום שאני לא חושב על יוני. אין יום שאני לא מתייעץ עם יוני. אני בטוח שזה חל גם על אחרים. משה דיין כתב שישה חודשים לפני אנטבה - הוא כתב על יוני בלי להזכיר את שם משפחתו בספר האוטוביוגרפי שלו. הוא מספר על החילוץ של יוסי בן חנן, והוא אומר: "אינני יודע בדיוק כמה 'יוני' יש לנו, אבל יש לנו מספיק כדי להתמודד עם האתגרים הגדולים של מדינת ישראל." הוא צדק כי רוח אנטבה מוסיפה לפעם בנו – והיא מכוונת את דרכם של לוחמינו הגיבורים גם בהווה. הם עומדים על משמרתם בכל חזית, בכל זירה, רחוקה וקרובה. הם ממלאים את ייעודם בפעולות גלויות ועלומות נגד דורשי רעתנו. הם מסמלים את הטוב שמאפיין את העם שלנו, את המדינה שלנו: עוז רוח, קור רוח, נחישות מטרה, אהבת המולדת, ערבות הדדית שאין שנייה לה. אני מצדיע לכל השותפים ב'מבצע יונתן', ואני מחזק את ממשיכי דרכם – בני ובנות הדור הצעיר, דור הניצחון״. וידאו: לע״מ.
19:37

ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס לציון 50 שנה ל״מבצע יונתן״ בבית הנשיא: ״אדוני הנשיא, אני מבקש להודות לך על היוזמה לקיים את הטקס הזה – בהצדעה לגיבורי ישראל שחילצו לפני 50 שנה את החטופים, בני עמנו, מאנטבה באוגנדה. אני מברך את כל מי שנמצאים איתנו כאן – במעמד ההוקרה שעומד מעל הזמן, וגם מעל כל פולמוס פוליטי עכשווי. 'אנטבה' הוא שם נרדף לפעולה נועזת ביותר, שהפכה את הבלתי-אפשרי לאפשרי. הפעולה התקדימית הזאת השיבה את בני-הערובה שלנו מלב אפריקה – הביתה. בו בזמן היא זקפה את כבוד ישראל בין האומות, והיא לימדה את העולם שניתן להנחית מכה ניצחת על הטרור הבינלאומי. היא לימדה את העולם שאפשר – וצריך – לעמוד איתן מול מחבלים צמאי-דם, להכות בהם, להכניע אותם. זה מה שאנחנו עושים במלחמה הנוכחית: אנחנו מרסקים בשיטתיות את ציר-הרשע האיראני, שניסה לקדם את התוכנית להשמדת ישראל – באמצעות טבעת-חנק של טרור שהוא פרש סביבנו. מאז הטבח הנורא במתקפת ה-7 באוקטובר הפכנו את הקערה על פיה. הלמנו בצוררינו מעזה ועד תימן, מלבנון ועד איראן. הרחקנו מעלינו סכנה קיומית מיידית – כולל הסכנה המיידית, שנשקפה לנו מהחזקת נשק גרעיני בידי איראן. הם היו משתמשים בו. דור דור ומשימותיו: הוותיקים בינינו זוכרים את גל חטיפות המטוסים ששטף את העולם בשנות ה-60 וה-70. זה היה כלי-נשק מרכזי - הייתי אומר ה-כלי המרכזי - בידי ארגוני טרור וקבוצות מהפכניות. ארבע שנים לפני 'מבצע יונתן' נחטף מטוס של חברת התעופה הבלגית 'סבנה', והונחת בנמל-התעופה לוד. הייתה לי הזכות להשתתף עם חבריי לסיירת מטכ"ל במבצע לשחרור המטוס. אבל אנטבה - אנטבה היה סיפור אחר לגמרי. המחבלים אילצו את מטוס 'אייר פראנס' להגיע למדינה, שנשלטה בידי רודן אכזר, במרחק של כמעט 4,000 ק"מ מישראל. 31 שנים לאחר השואה, הם ערכו סלקציה בין יהודים ללא-יהודים. הם שיחררו בני לאומים אחרים, בעוד שעל היהודים הם איימו בהוצאה להורג. הם היו בטוחים שישראל תיכנע לאולטימטום שלהם, שהרי יש להם חסינות במרחק כה רב מישראל ומהמזרח התיכון. איש מהם לא חשב שמישהו יבוא לחלץ את החטופים. אבל הם טעו בגדול. ההכנות כולן למבצע החילוץ באנטבה נערכו בזמן-שיא של יממה וחצי - 36 שעות. תרגול אחר תרגול, אימון אחר אימון, תוך ניסיון בלתי-פוסק למצות כל בדל של מידע מודיעיני בעזרת המוסד ואמ"ן. ההיסטוריה מכירה תודה לראש הממשלה דאז, יצחק רבין, לשר הביטחון שמעון פרס, לרמטכ"ל מוטה גור, לקצין חי"ר וצנחנים ראשי דן שומרון, למפקד חיל האוויר בני פלד – ולכל המפקדים והלוחמים שהשתתפו במבצע. יצחק רבין ושמעון פרס ושרי הממשלה נטלו על עצמם אחריות עצומה. אתם יכולים לשער מה היה קורה אם הייתה משאית על המסלול. או אם לא הייתה הזדמנות מהירה מספיק לכוחותינו להגיע לטרמינל שבו הוחזקו החטופים. הם רצו לשמוע למוצא פיהם, וגם הרמטכ"ל, של שני אנשים: מפקד כוח החילוץ ומפקד חיל האוויר. בני פלד אמר להם: "זה אפשרי". מוטה גור ביקש לראות תרגיל מודל ושאל את יוני: "זה אפשרי?" הוא השיב: "כן. הנה, ראית." שמעון פרס לא הסתפק בזה. הוא קרא ליוני ושאל אותו: "זה אפשרי?" מספיק שיוני היה המביע ספק, מביע חשש - לא היינו עומדים פה היום. הוא אמר: "זה אפשרי. אני חושב שאם נצליח להשיג את ההפתעה - נצליח במשימה. כן, זה אפשרי." יוני היה מאוד נועז, אבל הוא גם היה מאוד שקול. היו לו קור-רוח ושיקול דעת יוצאים מן הכלל, בתוך הקרב וגם לפניו. אבל לתעוזה הזו היו שותפים כל הלוחמים שיצאו לאנטבה. הם נלחמו על כל מקום פנוי במטוסי ה'הרקולס'. לפני כמה ימים, במסדר הכנפיים של חיל האוויר, סיפרתי שלוחמים שיוצאים הרחק מעבר לגבולותנו מקבלים - מה שנקרא - מפת מילוט, שמראה להם איך להגיע, איך להיחלץ למקום-מבטחים או ציר-מבטחים כדי לחזור בחזרה לישראל. באנטבה הלוחמים קיבלו מפות מילוט. מפת המילוט הייתה צילום של דף מאטלס, שמוכר לכם, של יבשת אפריקה. כלומר, פה נמצאת קניה, ופה נמצאת אתיופיה - ותמצאו כבר את הדרך חזרה. הייתה כאן תעוזה עצומה. אבל באנטבה גם מפות המילוט לא היו עוזרות. זה לא היה דבר שנסתר מעיני הלוחמים. הם הבינו היטב שחייהם מוטלים על הכף, וגם גורלה של מדינת ישראל, בצומת הזו, מוטל על הכף. ולמרות הכל, כל אנשינו בלי יוצא מהכלל רצו לקחת חלק במבצע. הם התעלו לגודל השעה, ולגודל המשימה. תילי תילים של מילים נכתבו על הנחישות, היצירתיות, התחבולנות של הכוח שהגיע לשדה-התעופה באנטבה. לוחמינו נחתו שם לאחר למעלה משבע שעות טיסה, במזג-אוויר מאתגר. הם התקדמו במהירות אל היעד – אולם-הנתיבות עצמו – כדי להשמיע באוזני החטופים ארבע מילים שאומרות הכל: "באנו לקחת אתכם הביתה". בתוך פחות משעה המבצע הסתיים בהצלחה כבירה. המחבלים חוסלו. רוב-רובם של אחינו ואחיותינו החטופים הועלו על המטוסים כשהם חיים. לצד זאת, שילמנו מחיר בחיי-אדם: אחי יוני, מפקד סיירת מטכ"ל, נפל ברגע ההסתערות קדימה, כשהוא בראש הכוח. אני דואב גם על אובדן חייהם של ז'אן ז'אק מימוני, אידה בורוכוביץ', פסקו כהן, ודורה בלוך זיכרונם לברכה. דורה בלוך נרצחה בבית החולים בקמפלה למחרת היום בהוראתו של אידי אמין. אני מבקש להזכיר את לוחם הצנחנים עז-הנפש סורין הרשקו. פציעתו הקשה של סורין במבצע מלווה אותו יום-יום מזה 50 שנה. ועוד אני מוקיר מעומק ליבי את קברניט המטוס החטוף, מישל בקוס, ואת צוותו מצרפת. הם בחרו להישאר עם בני-הערובה בשעתם הקשה, מתוך רגש אצילי של סולידריות – שעמנו יזכור לעד. מכובדי הנשיא, מכובדיי כולם, באנטבה הצדק גבר על הרשע. התקווה ניצחה את הייאוש. האור הכניע את החושך. השמחה פרצה בכל בית בישראל וגם בשוחרי החופש והצדק בעולם. לא בביתי. אני במשך כל חיי הבוגרים חששתי שיוני יפול בקרב. בין השאר, משום שידעתי את הנכונות שלו להסתער קדימה, לבוא לחלץ, כשצריך לחלץ. זה התחיל במלחמת ששת הימים, כשהוא נפצע במוצב ג'לבינה, בחזית רמת הגולן, בבואו לחלץ חבר שנפצע, נפגע בצווארו. שם המרפק שלו רוסק ע"י אש סורית. הוא זחל לקווי כוחותנו בייסורים גדולים, קם על רגליו. שאלו אותו: "אתה בסדר?" הוא ענה "כן", והתעלף במקום. באתי לבקר אותו בבית החולים בצפת ורווח לי. "הוא כבר נכה צה"ל. הוא יצא מזה." אבל בדרך-לא דרך הוא חזר ליחידה. הוא החליף אותי, כשהייתי אמור ללכת מאוד מוקדם לקורס קצינים. הוא פתר לי את הבעיה והלך במקומי, ואח"כ הצטרפתי. בסיירת מטכ"ל הוא פיקד על מבצע חילוץ נוסף של שחרור טייסנו, שהיו בכלא הסורי. כדי להוציא אותם משם היחידה יזמה מבצע לתפיסת בכירים במטכ"ל הסורי. יוני פיקד על המבצע הזה, שהשתתף בו גם אחי עדו. אכן הם חולצו בחילופי שבויים. זה נמשך במלחמת יום הכיפורים שנה לאחר מכן. יוני נחלץ להציל את חברו, יוסי בן חנן, שהטנק שלו נפגע מתחת תל-שמס, בתוך הקווים הסורים. היו ניסיונות לחלצו, ואחד אחרי השני הם נכשלו. יוני הודיע ליאנוש, המפקד בגזרה, שהוא יוציא אותו. הוא הלך וחילץ אותו. יוסי דיבר במשך שנים, הוא אמר: "אין לך מושג. אני חשבתי כבר שאני הולך למות, והנה שמעתי את קולו של יוני, וידעתי שהוא הציל אותי." על כך הוא קיבל גם את עיטור המופת. לכן, כששמעתי על אנטבה - שמעתי ברדיו בארה"ב כסטודנט בבוסטון. 200 שנים לכינונה של ארה"ב. כששמעתי על המבצע, צלצלתי לעידו ושאלתי רק שאלה אחת: "יוני חזר כבר?" כי לא היה לי צל צלו של ספק, שהוא שם בראש הכוח המחלץ. ועדו אמר לי שעדיין הוא לא חזר. אח"כ כשהוא צלצל אליי יותר מאוחר, עוד לפני שהוא אמר לי - ידעתי, שמה שחששתי מפניו - קרה. למה זה קרה פה ולא קרה במקרים אחרים? אינני יכול לומר. היה עוד חילוץ - הזכרתי אותו קודם - במבצע 'סבנה'. שנינו שירתנו ביחידה. 13 או 14 חיילים יכולים היו לפרוץ למטוס. אני ועוד שניים-שלושה מחיילי על כנף אחת, וככה חילקו את המשימות. והנה אנחנו עומדים להסתער על המטוס לבושים בסרבלים לבנים. ויוני בא אליי, והוא אומר: "גם אני. אני מצטרף." אמרתי לו: "אתה לא יכול להצטרף, כי אני פה עם החיילים שלי". אז הוא אמר לי: "נצא שנינו". אז אמרתי: "תחשוב על ההורים שלנו." לשמחתי, בחרו שאני אכן אעמוד בראש, יחד עם חיילי. הוא נשאר בחוץ. יש תמונה שלו, מצלמים אותו - רואים אותו כמו ארי בסוגר - ליד החפ"ק. אני ידעתי שהוא יימצא שם. לכן זה היה מאוד קשה לקבל את זה. אני לא אחזור כאן על הסבל של המשפחות, המשפחה שלי. רק אומר: כראש ממשלה, אני זוכר מה עבר על אמי ועל אבי ועליי ועל אחי. אני חושב על מה עובר על המשפחות האחרות. המשפחה הזאת, שאף אחד לא רוצה להיכנס אליה - משפחת השכול - אבל כשאתה בפנים, אתה כבר יודע את הסוד הנורא, אתה יודע את גודל הסבל והכאב. אני רואה כמשימה שלי להיות החסכן ביותר בכוח, בחיי אדם, כשאנחנו שולחים את בנינו ובנותינו לקרב. להיחלץ מהשכול - זה דבר שכל משפחה עוברת בדרכה. אבל אני חשבתי שזה יעבור. במובן מסוים זה לא עובר. אין יום שאני לא חושב על יוני. אין יום שאני לא מתייעץ עם יוני. אני בטוח שזה חל גם על אחרים. משה דיין כתב שישה חודשים לפני אנטבה - הוא כתב על יוני בלי להזכיר את שם משפחתו בספר האוטוביוגרפי שלו. הוא מספר על החילוץ של יוסי בן חנן, והוא אומר: "אינני יודע בדיוק כמה 'יוני' יש לנו, אבל יש לנו מספיק כדי להתמודד עם האתגרים הגדולים של מדינת ישראל." הוא צדק כי רוח אנטבה מוסיפה לפעם בנו – והיא מכוונת את דרכם של לוחמינו הגיבורים גם בהווה. הם עומדים על משמרתם בכל חזית, בכל זירה, רחוקה וקרובה. הם ממלאים את ייעודם בפעולות גלויות ועלומות נגד דורשי רעתנו. הם מסמלים את הטוב שמאפיין את העם שלנו, את המדינה שלנו: עוז רוח, קור רוח, נחישות מטרה, אהבת המולדת, ערבות הדדית שאין שנייה לה. אני מצדיע לכל השותפים ב'מבצע יונתן', ואני מחזק את ממשיכי דרכם – בני ובנות הדור הצעיר, דור הניצחון״. וידאו: לע״מ.

ראש ממשלת ישראל

11,161 просмотров • 1 месяц назад

כחודשיים לפני מתקפת השבעה באוקטובר – אהוד ברק: "הטייסים, אנשי המודיעין, הסייבר והיחידות המיוחדות, שאומרים: אנחנו משעים את ההתנדבות שלנו, הם הגיבורים האמיתיים, הם לא המורדים". ברק סבר, כי הרמטכ"ל צריך להתריע על הפגיעה בכשירות צה"ל גם כאשר האויב מאזין ועלול לנקוט פעולה ב-14 באוגוסט 2023, אריה גולן ראיין את ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק ביומן הבוקר בכאן ב של תאגיד השידור הישראלי. עיקרי דבריו של אהוד ברק (*) [שאלת אריה גולן: האם (הרמטכ"ל) צריך להוציא את זה החוצה (להתריע על הפגיעה בכשירות צה"ל), כשגם האויב שומע, מאזין ועלול להסיק מסקנות שיסכנו אותנו] "אין לו [לרמטכ"ל] שום ברירה, קודם כל הוא חייב בדיוק כמו שאתה תיארת את זה. גם הוא. גם ראש שב"כ, גם ראש המוסד חייבים להתריע למצב לראש הממשלה, לקבינט, לוועדת חוץ וביטחון, לוועדות המשנה ולציבור". (*) "הטייסים האלה, ואנשי המודיעין, ואנשי הסייבר, ואנשי היחידות המיוחדות, שאומרים: אנחנו משעים את ההתנדבות שלנו, הם הגיבורים האמיתיים של הסיפור, הם לא המורדים". (*) "המרד נגד הדמוקרטיה, הוא המרד של ראש הממשלה ושל החבורה שמסתובבת איתו. החבורה הזאת תישא באחריות כבדה ואין לצבא ברירה". (*) "תסתכלו על מה שנתניהו עושה מאז הבחירות של 2015. אתם רואים את כל הסימנים של תנועה פרוטו פשיסטית. קראתי לזה ניצני פשיזם. יאיר גולן הזהיר בפני תהליכים שהוא ראה באירופה… ויאיר גולן צדק". (*) "הרחוב צריך לנצח את הכנסת בכל פעם שהכנסת, ואפילו זה לא הכנסת, הרי היא כבר מזמן כפופה לרשות המבצעת, בכל רגע שהממשלה מנסה להעביר דיקטטורה, חובתו של כל אזרח להתייצב ולהתנגד". תוכן הראיון אריה גולן: בוקר טוב, לראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק. אהוד ברק: בוקר אור. אריה גולן: הרמטכ"ל רב אלוף הרצי הלוי אומר שהוא חייב להתריע, כמו שאומרים, חייב להרים את הדגל האדום כבר, כשיש פגיעה בכשירות הצבא או צפויה בקרוב פגיעה כזאת. השאלה אם צריך להוציא את זה החוצה, כשגם האויב שומע, מאזין ועלול להסיק מסקנות שיסכנו אותנו. אהוד ברק: תראה, אין לו שום ברירה, קודם כל הוא חייב בדיוק כמו שאתה תיארת את זה, גם הוא. גם ראש שב"כ [רונן בר, ראש שירות הביטחון הכללי], גם ראש המוסד [דדי ברנע] חייבים להתריע למצב לראש הממשלה, לקבינט, לוועדת חוץ וביטחון [של הכנסת], לוועדות המשנה ולציבור. עכשיו, מקור ההתנהגות המופקרת הוא [ראש הממשלה בנימין] נתניהו. הרי נתניהו נדרש לשיחות האלה עוד לפני שהוא העביר את החוק הזה לצמצום עילת ההסתברות, עילת הסבירות, הוא מנע את הדיונים האלה, מנע מהם, זרקו הצידה את שני האלופים [ראש אמ"ן אהרון חליוה וראש אמ"ץ עודד בסיוק] שהגיעו בזמן ההצבעה [במליאת הכנסת על ביטול עילת הסבירות], לא רצו לעשות את הישיבות [לעדכון בתמונת המצב הביטחונית], מדוע נתניהו לא רוצה את המפגשים האלה? משום שברור לו שאחרי ש-16 חברי קבינט ישמעו את התיאור מהרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר [אלוף תומר בר], מראש אמ"ן, משר הביטחון [יואב גלנט], הם לא יצביעו בעדו, הוא לא היה מסוגל להעביר את החלטת האיוולת הזאת על צמצום עילת הסבירות, אילו היה נותן לרמטכ"ל להיפגש עם הקבינט ועם חברי ועחו"ב [ועדת החוץ והביטחון] כמו שצריך. לכן, המקור של כל הסיפור זה נתניהו, ההפקרות היא שלו, האחריות היא שלו, ההשתוללות היא שלו, הרמיזה של נתניהו שלא יציית בהכרח להוראות בג"ץ, והאיומים הבוטים של השרים שלו זה דפוס פעולה מפיוזי של איום על בית המשפט, איום על הדמוקרטיה, בדיוק כמו האיום המפיוזי שלו בפתיחת משפטו. ואני אומר באחריות, חברה חפצת חיים לא נכנעת לסחיטה מפיוזית גם מכיוון העומד בראשה, גם כאשר מטרתו היחידה, אין פה שום דבר של טובת הציבור, אין שום דבר של ביטחון המדינה, אין שום טיפה של אחריות, הוא מפר את שבועת האמונים שלו כשהוא השביע את הממשלה, וכל הדבר הזה קורה בגלל דבר אחד פשוט, נתניהו נואש מהיכולת להיפטר ממשפטו, והוא מוכן לשרוף את המועדון ולהרוס כל דבר במדינה כדי לצאת מהמשפט. אריה גולן: אבל כשהוא אומר לראשי הצבא שזה נראה כמו צבא שיש לו מדינה לנוכח מה שקורה והפרסומים שהיו בתידרוכים לכתבים, אין שום דבר בדבריו? אהוד ברק: אין שום דבר בדבריו, הם חייבים לעשות את זה, הם נתקלים במצב בלתי אפשרי. ראש ממשלה שמועל באחריותו הבסיסית, תזכור, הוא אפילו לא מפקד עליון כמו הנשיא האמריקאי. המפקדת של הצבא זה הממשלה כולה. זה שהוא לא נותן לממשלה ולא לקבינט לשמוע אותם לפני שהוא מחליט את ההחלטות שיצרו את המשבר הזה, רק לפני כמה שבועות, זה לא לפני כמה שנים. זה הפקרות שלא נודעה כדוגמתה. התגובה ממול היא תגובה טבעית של האזרחים. אני אומר לך, הטייסים האלה, ואנשי המודיעין, ואנשי הסייבר, ואנשי היחידות המיוחדות, שאומרים, אנחנו משעים את ההתנדבות שלנו, הם הגיבורים האמיתיים של הסיפור, הם לא המורדים. המרד נגד הדמוקרטיה, הוא המרד של ראש הממשלה ושל החבורה שמסתובבת איתו. החבורה הזאת תישא באחריות כבדה ואין לצבא ברירה. אריה גולן: אתה כולל בזה גם את שר הביטחון יואב גלנט? אתה חושב שגם הוא היה צריך לעשות יותר? אהוד ברק: תראה, אני בטוח שהוא עשה את הדבר הנכון לפני שלושה או חמישה וחצי חודשים, כשהוא ראה [מספר מילים שאינן ברורות]. נתניהו יושב בלונדון, מסרב לכנס את הקבינט. אני שרתתי, אני חושב יותר זמן מכל אדם חי אחר בתפקיד שר הביטחון. אני לא זוכר דבר כזה ששר הביטחון איזשהו דורש לכנס את הקבינט, כי יש סכנה ברורה וקרובה לביטחון המדינה, וראש הממשלה מגיב בפיטוריו בטלפון במקום לכנס את הקבינט מיד. אין חיה כזאת, זה פשוט, הוא אז עשה את הדבר הנכון, נדמה לי שהוא נרתע היום מלעשות אותו הדבר, אבל לפי דעתי הוא חייב לעשות אותו הדבר, והוא יופיע בשבועות הקרובים לעשות אותו דבר. אריה גולן: נתניהו אתמול כך פורסם, הנחה את הרמטכ"ל לשמור, נוכח כל מה שהוא שמע, לשמור על כשירות צה"ל. זאת הנחיה שתשנה, תשפר את המצב, תעצור את התהליכים המסוכנים? אהוד ברק: תראה, יש רק דבר אחד שהוא עושה יותר מאשר להנחות. הוא משקר יותר מאשר הוא מנחה. הוא מנחה, הוא כל הזמן מנחה. הוא לא עושה את חובתו. חובתו הבסיסית היא לשבת ולהקשיב. הסיפור הזה של הוא הנחה, ובזה הוא כאילו, מה הוא עשה? הוא העביר את האחריות לרמטכ"ל. הרמטכ"ל לא יודע שיש עליו אחריות? שר הביטחון לא יודע שיש עליו אחריות? בלי ההנחיה הזאת, הם לא עושים את כל מה שהם יכולים? זה דברי הבל של מתעתע. אין פה שום דבר, מי ששבר את החוזה, מי שמורד בדמוקרטיה, זה נתניהו. הוא לא נגרר ולא בטיח', הוא מתנהל כמו מי שאיבד כשירות להוביל מדינה. למזלנו עומדים אנשים כמו הרצי הלוי ורונן בר ודדי ברנע, ואני מקווה ומאמין שגלנט יצטרף אליהם בקרוב, אין לו שום ברירה אחרת. הקריאה של [אלוף במילואים, סגן ראש המוסד לשעבר] עמירם לוין משלשום, אני הכרתי גם כן היטב את [סא"ל] יוסי קורקין [נהרג ב-1997 במבצע בלבנון] ואת גלנט בתור קצינים צעירים [בשייטת 13] שהיו עומדים מתדרכים, היית יודע שהמשימה תבוצע, חוזרים בחזרה מהמשימה רטובים, החליפות האלה עם המלח, ומתארים את מה שהיה ואתה סומך עליהם. אני אומר לך גלנט כשהוא לבד בחדר הוא לא חושב אחרת מהרמטכ"ל ומראש השב"כ. הוא נתון ללחצים פוליטיים. אריה גולן: אתה מדבר איתו? אתה בקשר עם גלנט? אתה בקשר עם שר הביטחון? אהוד ברק: תראה, אני נזהר מאוד לא לדבר עם אנשים שנושאים תפקידים, בטח לא בלי שפונים אליי ושואלים אותי מסיבה ברורה לחלוטין. הרי במציאות המטורפת שנתניהו בסחרורו, מנהל היום, כל שיחה שלי עם הרמטכ"ל ועם שר הביטחון, תיתפס ומחר תוצג כאילו הארכידמון הזה ברק, הוא כבר מפעיל או משחד או מאיים על הרמטכ"ל או על גלנט. אני מעדיף לא לדבר עליהם. לפי דעתי הם, מספיק להם להסתכל רגע במראה, והם יודעים בדיוק מה הייתי אומר להם. אריה גולן: אתה הזכרת את עמירם לוין, אלוף במילואים, הוא התראיין כאן אתמול בבוקר, והוא אמר שהוא מזהה בשטחי יהודה ושומרון, בהתנהלות של המתנחלים שם, וצה"ל שנאבק עם הדבר הזה, מזהה תהליכים כמו בגרמניה הנאצית, לא פחות, הוא דיבר על פשעי מלחמה, שצה"ל הולך לקראתם בשטחים, בגדה המערבית, לא הגזים? אהוד ברק: תראה, עמירם הוא איש אמיץ מאוד. הוא היה אמיץ מאוד בשדה הקרב. יש בו אומץ טבעי גם אזרחי. יש לו קושי. זה משהו שהוא במידה מסוימת הפוך מהתכונות של חייל שצמח אצל נתניהו. יש לו קושי לשקר. הוא לא מצליח אפילו כשהוא רוצה. אבל אין פה שום דבר חדש. אני אמרתי לפני שש שנים בכנס הרצליה. שש שנים, לא שלוש שנים בשיחות עם [מילה לא ברורה]. שש שנים אמרתי. תסתכלו על מה שנתניהו עושה מאז הבחירות של 2015. אתם רואים את כל הסימנים של תנועה פרוטו פשיסטית. קראתי לזה ניצני פשיזם. אם זה נראה כמו ניצני פשיזם, זה הולך כמו ניצני פשיזם, זה מגעגע כמו ניצני פשיזם, זה כנראה ניצני פשיזם. [אלוף במילואים] יאיר גולן [לשעבר סגן הרמטכ"ל] הזהיר בפני תהליכים שהוא ראה באירופה. אריה גולן: שילם ברמטכ"לות על הדברים האלה בזמנו. אהוד ברק: ויאיר גולן צדק. מה? אריה גולן: אני אומר שהוא שילם ברמטכ"לות, כן. אהוד ברק: יש מחיר כבד בדיקטטורה, אפילו בדיקטטורה עוברית. מה שקורה היום, אגב, נתניהו לא מסובך לו לפתור את כל המשבר, שלא יהיה לנו שום הבנות. ברגע שהוא היה מתעשת, או מכנס את הכנסת לכינוס חירום בפגרה, מעביר החלטת כנסת שמבטלת ומשעה את החוק הזה שעבר של צמצום עילת הסבירות, ומחזיר לאחורה, מבטל את הקריאה הטרומית והראשונה של שמונה חוקי ההפיכה האחרים, במילים אחרות מסיר את האקדח מרקתה של הדמוקרטיה הישראלית, באותו רגע היה כל חוזר לתיקונו. אריה גולן: זה לא יראה שהרחוב ניצח את הכנסת הריבונית? אהוד ברק: הרחוב צריך לנצח את הכנסת בכל פעם שהכנסת, ואפילו זה לא הכנסת, הרי היא כבר מזמן כפופה לרשות המבצעת, בכל רגע שהממשלה מנסה להעביר דיקטטורה, חובתו של כל אזרח להתייצב ולהתנגד. אגב, כל מה שאני אומר היה נכון באותה מידה בדיוק, אילו היה מדובר בראש ממשלה ששמו [יו"ר האופוזיציה] יאיר לפיד, או [חבר הכנסת] בני גנץ, או [ראש הממשלה לשעבר] נפתלי בנט, או [חבר הכנסת] אביגדור ליברמן. גם אם אחד מהם היה מנסה להפוך ישראל לדיקטטורה, אותם טייסים היו מתייצבים, אותם דמונים מהעולם החיצוני, כמו [אהוד] ברק, [הרמטכ"ל לשעבר רא"ל במילואים] דני חלוץ, היו מתייצבים, ו-170 ראשי מערכת הביטחון לדורותיה היו כותבים את אותם הודעות, ודורשים ממנו להפסיק את זה באחת. קורית לנו פה טרגדיה. אנשים, קשה להם לראות את ההבדלים, קשה להם לעקוב אחרי הדברים. השמש זורחת כל יום ובתי הקפה פתוחים, אז כנראה שהאסון עוד לא יתרחש. האסון יתרחש כל יום כאשר [חבר הכנסת דודי] אמסלם משתולל ברשות החברות, כאשר נערות בנות 15 נדחקות אחורה באוטובוס ושמים עליהן איזה שמיכות, וכאשר המשטרה מחרימה מלוחמים מבצעיים של צה"ל ומילואים את הנשק, באמצעות תעלול קוראים להם לחקירה, מאשימים אותם בדבר פלילי, ונוטלים להם את הנשק שיש, יעני תהליך פלילי נגדם, זו דיקטטורה בפעולה. כל אזרח חייב להתנגד. אני רוצה להזהיר אותך. אריה גולן: לסיום. אהוד ברק: להזהיר אותך לסיום, שלא רחוק הרגע שאתה ועמיתיך בטלוויזיה ובתקשורת תצטרכו גם כן להרים את קולכם, להפסיק להיות בוררים אובייקטיביים שמביאים עמדה מכאן, ואחריי יביאו איזה פרשן מהימין או בערוצי הזבל ב[ערוץ] 14, או בערוץ אחר. כל אזרח ייאלץ להתייצב בפני השאלה: האם הוא הולך עם הדיקטטורה או הוא הולך עם הדמוקרטיה, והמאבק כבר התחיל, נקודת האל-חזור מאחורינו, הלפיד נמצא אצל בית המשפט כרגע, ומיד אחריו אצל שומרי הסף. אני בטוח שננצח. מדינת ישראל לא תהיה דיקטטורה. בחוקים האלה ייגנזו, ומחוללי ההפיכה יורחקו מהגה השלטון. אריה גולן: אהוד ברק, ראש הממשלה לשעבר. דברים חריפים ונוקבים. אני מודה לך. בוקר טוב. אהוד ברק: בוקר אור. סימוכין:
11:26

כחודשיים לפני מתקפת השבעה באוקטובר – אהוד ברק: "הטייסים, אנשי המודיעין, הסייבר והיחידות המיוחדות, שאומרים: אנחנו משעים את ההתנדבות שלנו, הם הגיבורים האמיתיים, הם לא המורדים". ברק סבר, כי הרמטכ"ל צריך להתריע על הפגיעה בכשירות צה"ל גם כאשר האויב מאזין ועלול לנקוט פעולה ב-14 באוגוסט 2023, אריה גולן ראיין את ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק ביומן הבוקר בכאן ב של תאגיד השידור הישראלי. עיקרי דבריו של אהוד ברק (*) [שאלת אריה גולן: האם (הרמטכ"ל) צריך להוציא את זה החוצה (להתריע על הפגיעה בכשירות צה"ל), כשגם האויב שומע, מאזין ועלול להסיק מסקנות שיסכנו אותנו] "אין לו [לרמטכ"ל] שום ברירה, קודם כל הוא חייב בדיוק כמו שאתה תיארת את זה. גם הוא. גם ראש שב"כ, גם ראש המוסד חייבים להתריע למצב לראש הממשלה, לקבינט, לוועדת חוץ וביטחון, לוועדות המשנה ולציבור". (*) "הטייסים האלה, ואנשי המודיעין, ואנשי הסייבר, ואנשי היחידות המיוחדות, שאומרים: אנחנו משעים את ההתנדבות שלנו, הם הגיבורים האמיתיים של הסיפור, הם לא המורדים". (*) "המרד נגד הדמוקרטיה, הוא המרד של ראש הממשלה ושל החבורה שמסתובבת איתו. החבורה הזאת תישא באחריות כבדה ואין לצבא ברירה". (*) "תסתכלו על מה שנתניהו עושה מאז הבחירות של 2015. אתם רואים את כל הסימנים של תנועה פרוטו פשיסטית. קראתי לזה ניצני פשיזם. יאיר גולן הזהיר בפני תהליכים שהוא ראה באירופה… ויאיר גולן צדק". (*) "הרחוב צריך לנצח את הכנסת בכל פעם שהכנסת, ואפילו זה לא הכנסת, הרי היא כבר מזמן כפופה לרשות המבצעת, בכל רגע שהממשלה מנסה להעביר דיקטטורה, חובתו של כל אזרח להתייצב ולהתנגד". תוכן הראיון אריה גולן: בוקר טוב, לראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק. אהוד ברק: בוקר אור. אריה גולן: הרמטכ"ל רב אלוף הרצי הלוי אומר שהוא חייב להתריע, כמו שאומרים, חייב להרים את הדגל האדום כבר, כשיש פגיעה בכשירות הצבא או צפויה בקרוב פגיעה כזאת. השאלה אם צריך להוציא את זה החוצה, כשגם האויב שומע, מאזין ועלול להסיק מסקנות שיסכנו אותנו. אהוד ברק: תראה, אין לו שום ברירה, קודם כל הוא חייב בדיוק כמו שאתה תיארת את זה, גם הוא. גם ראש שב"כ [רונן בר, ראש שירות הביטחון הכללי], גם ראש המוסד [דדי ברנע] חייבים להתריע למצב לראש הממשלה, לקבינט, לוועדת חוץ וביטחון [של הכנסת], לוועדות המשנה ולציבור. עכשיו, מקור ההתנהגות המופקרת הוא [ראש הממשלה בנימין] נתניהו. הרי נתניהו נדרש לשיחות האלה עוד לפני שהוא העביר את החוק הזה לצמצום עילת ההסתברות, עילת הסבירות, הוא מנע את הדיונים האלה, מנע מהם, זרקו הצידה את שני האלופים [ראש אמ"ן אהרון חליוה וראש אמ"ץ עודד בסיוק] שהגיעו בזמן ההצבעה [במליאת הכנסת על ביטול עילת הסבירות], לא רצו לעשות את הישיבות [לעדכון בתמונת המצב הביטחונית], מדוע נתניהו לא רוצה את המפגשים האלה? משום שברור לו שאחרי ש-16 חברי קבינט ישמעו את התיאור מהרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר [אלוף תומר בר], מראש אמ"ן, משר הביטחון [יואב גלנט], הם לא יצביעו בעדו, הוא לא היה מסוגל להעביר את החלטת האיוולת הזאת על צמצום עילת הסבירות, אילו היה נותן לרמטכ"ל להיפגש עם הקבינט ועם חברי ועחו"ב [ועדת החוץ והביטחון] כמו שצריך. לכן, המקור של כל הסיפור זה נתניהו, ההפקרות היא שלו, האחריות היא שלו, ההשתוללות היא שלו, הרמיזה של נתניהו שלא יציית בהכרח להוראות בג"ץ, והאיומים הבוטים של השרים שלו זה דפוס פעולה מפיוזי של איום על בית המשפט, איום על הדמוקרטיה, בדיוק כמו האיום המפיוזי שלו בפתיחת משפטו. ואני אומר באחריות, חברה חפצת חיים לא נכנעת לסחיטה מפיוזית גם מכיוון העומד בראשה, גם כאשר מטרתו היחידה, אין פה שום דבר של טובת הציבור, אין שום דבר של ביטחון המדינה, אין שום טיפה של אחריות, הוא מפר את שבועת האמונים שלו כשהוא השביע את הממשלה, וכל הדבר הזה קורה בגלל דבר אחד פשוט, נתניהו נואש מהיכולת להיפטר ממשפטו, והוא מוכן לשרוף את המועדון ולהרוס כל דבר במדינה כדי לצאת מהמשפט. אריה גולן: אבל כשהוא אומר לראשי הצבא שזה נראה כמו צבא שיש לו מדינה לנוכח מה שקורה והפרסומים שהיו בתידרוכים לכתבים, אין שום דבר בדבריו? אהוד ברק: אין שום דבר בדבריו, הם חייבים לעשות את זה, הם נתקלים במצב בלתי אפשרי. ראש ממשלה שמועל באחריותו הבסיסית, תזכור, הוא אפילו לא מפקד עליון כמו הנשיא האמריקאי. המפקדת של הצבא זה הממשלה כולה. זה שהוא לא נותן לממשלה ולא לקבינט לשמוע אותם לפני שהוא מחליט את ההחלטות שיצרו את המשבר הזה, רק לפני כמה שבועות, זה לא לפני כמה שנים. זה הפקרות שלא נודעה כדוגמתה. התגובה ממול היא תגובה טבעית של האזרחים. אני אומר לך, הטייסים האלה, ואנשי המודיעין, ואנשי הסייבר, ואנשי היחידות המיוחדות, שאומרים, אנחנו משעים את ההתנדבות שלנו, הם הגיבורים האמיתיים של הסיפור, הם לא המורדים. המרד נגד הדמוקרטיה, הוא המרד של ראש הממשלה ושל החבורה שמסתובבת איתו. החבורה הזאת תישא באחריות כבדה ואין לצבא ברירה. אריה גולן: אתה כולל בזה גם את שר הביטחון יואב גלנט? אתה חושב שגם הוא היה צריך לעשות יותר? אהוד ברק: תראה, אני בטוח שהוא עשה את הדבר הנכון לפני שלושה או חמישה וחצי חודשים, כשהוא ראה [מספר מילים שאינן ברורות]. נתניהו יושב בלונדון, מסרב לכנס את הקבינט. אני שרתתי, אני חושב יותר זמן מכל אדם חי אחר בתפקיד שר הביטחון. אני לא זוכר דבר כזה ששר הביטחון איזשהו דורש לכנס את הקבינט, כי יש סכנה ברורה וקרובה לביטחון המדינה, וראש הממשלה מגיב בפיטוריו בטלפון במקום לכנס את הקבינט מיד. אין חיה כזאת, זה פשוט, הוא אז עשה את הדבר הנכון, נדמה לי שהוא נרתע היום מלעשות אותו הדבר, אבל לפי דעתי הוא חייב לעשות אותו הדבר, והוא יופיע בשבועות הקרובים לעשות אותו דבר. אריה גולן: נתניהו אתמול כך פורסם, הנחה את הרמטכ"ל לשמור, נוכח כל מה שהוא שמע, לשמור על כשירות צה"ל. זאת הנחיה שתשנה, תשפר את המצב, תעצור את התהליכים המסוכנים? אהוד ברק: תראה, יש רק דבר אחד שהוא עושה יותר מאשר להנחות. הוא משקר יותר מאשר הוא מנחה. הוא מנחה, הוא כל הזמן מנחה. הוא לא עושה את חובתו. חובתו הבסיסית היא לשבת ולהקשיב. הסיפור הזה של הוא הנחה, ובזה הוא כאילו, מה הוא עשה? הוא העביר את האחריות לרמטכ"ל. הרמטכ"ל לא יודע שיש עליו אחריות? שר הביטחון לא יודע שיש עליו אחריות? בלי ההנחיה הזאת, הם לא עושים את כל מה שהם יכולים? זה דברי הבל של מתעתע. אין פה שום דבר, מי ששבר את החוזה, מי שמורד בדמוקרטיה, זה נתניהו. הוא לא נגרר ולא בטיח', הוא מתנהל כמו מי שאיבד כשירות להוביל מדינה. למזלנו עומדים אנשים כמו הרצי הלוי ורונן בר ודדי ברנע, ואני מקווה ומאמין שגלנט יצטרף אליהם בקרוב, אין לו שום ברירה אחרת. הקריאה של [אלוף במילואים, סגן ראש המוסד לשעבר] עמירם לוין משלשום, אני הכרתי גם כן היטב את [סא"ל] יוסי קורקין [נהרג ב-1997 במבצע בלבנון] ואת גלנט בתור קצינים צעירים [בשייטת 13] שהיו עומדים מתדרכים, היית יודע שהמשימה תבוצע, חוזרים בחזרה מהמשימה רטובים, החליפות האלה עם המלח, ומתארים את מה שהיה ואתה סומך עליהם. אני אומר לך גלנט כשהוא לבד בחדר הוא לא חושב אחרת מהרמטכ"ל ומראש השב"כ. הוא נתון ללחצים פוליטיים. אריה גולן: אתה מדבר איתו? אתה בקשר עם גלנט? אתה בקשר עם שר הביטחון? אהוד ברק: תראה, אני נזהר מאוד לא לדבר עם אנשים שנושאים תפקידים, בטח לא בלי שפונים אליי ושואלים אותי מסיבה ברורה לחלוטין. הרי במציאות המטורפת שנתניהו בסחרורו, מנהל היום, כל שיחה שלי עם הרמטכ"ל ועם שר הביטחון, תיתפס ומחר תוצג כאילו הארכידמון הזה ברק, הוא כבר מפעיל או משחד או מאיים על הרמטכ"ל או על גלנט. אני מעדיף לא לדבר עליהם. לפי דעתי הם, מספיק להם להסתכל רגע במראה, והם יודעים בדיוק מה הייתי אומר להם. אריה גולן: אתה הזכרת את עמירם לוין, אלוף במילואים, הוא התראיין כאן אתמול בבוקר, והוא אמר שהוא מזהה בשטחי יהודה ושומרון, בהתנהלות של המתנחלים שם, וצה"ל שנאבק עם הדבר הזה, מזהה תהליכים כמו בגרמניה הנאצית, לא פחות, הוא דיבר על פשעי מלחמה, שצה"ל הולך לקראתם בשטחים, בגדה המערבית, לא הגזים? אהוד ברק: תראה, עמירם הוא איש אמיץ מאוד. הוא היה אמיץ מאוד בשדה הקרב. יש בו אומץ טבעי גם אזרחי. יש לו קושי. זה משהו שהוא במידה מסוימת הפוך מהתכונות של חייל שצמח אצל נתניהו. יש לו קושי לשקר. הוא לא מצליח אפילו כשהוא רוצה. אבל אין פה שום דבר חדש. אני אמרתי לפני שש שנים בכנס הרצליה. שש שנים, לא שלוש שנים בשיחות עם [מילה לא ברורה]. שש שנים אמרתי. תסתכלו על מה שנתניהו עושה מאז הבחירות של 2015. אתם רואים את כל הסימנים של תנועה פרוטו פשיסטית. קראתי לזה ניצני פשיזם. אם זה נראה כמו ניצני פשיזם, זה הולך כמו ניצני פשיזם, זה מגעגע כמו ניצני פשיזם, זה כנראה ניצני פשיזם. [אלוף במילואים] יאיר גולן [לשעבר סגן הרמטכ"ל] הזהיר בפני תהליכים שהוא ראה באירופה. אריה גולן: שילם ברמטכ"לות על הדברים האלה בזמנו. אהוד ברק: ויאיר גולן צדק. מה? אריה גולן: אני אומר שהוא שילם ברמטכ"לות, כן. אהוד ברק: יש מחיר כבד בדיקטטורה, אפילו בדיקטטורה עוברית. מה שקורה היום, אגב, נתניהו לא מסובך לו לפתור את כל המשבר, שלא יהיה לנו שום הבנות. ברגע שהוא היה מתעשת, או מכנס את הכנסת לכינוס חירום בפגרה, מעביר החלטת כנסת שמבטלת ומשעה את החוק הזה שעבר של צמצום עילת הסבירות, ומחזיר לאחורה, מבטל את הקריאה הטרומית והראשונה של שמונה חוקי ההפיכה האחרים, במילים אחרות מסיר את האקדח מרקתה של הדמוקרטיה הישראלית, באותו רגע היה כל חוזר לתיקונו. אריה גולן: זה לא יראה שהרחוב ניצח את הכנסת הריבונית? אהוד ברק: הרחוב צריך לנצח את הכנסת בכל פעם שהכנסת, ואפילו זה לא הכנסת, הרי היא כבר מזמן כפופה לרשות המבצעת, בכל רגע שהממשלה מנסה להעביר דיקטטורה, חובתו של כל אזרח להתייצב ולהתנגד. אגב, כל מה שאני אומר היה נכון באותה מידה בדיוק, אילו היה מדובר בראש ממשלה ששמו [יו"ר האופוזיציה] יאיר לפיד, או [חבר הכנסת] בני גנץ, או [ראש הממשלה לשעבר] נפתלי בנט, או [חבר הכנסת] אביגדור ליברמן. גם אם אחד מהם היה מנסה להפוך ישראל לדיקטטורה, אותם טייסים היו מתייצבים, אותם דמונים מהעולם החיצוני, כמו [אהוד] ברק, [הרמטכ"ל לשעבר רא"ל במילואים] דני חלוץ, היו מתייצבים, ו-170 ראשי מערכת הביטחון לדורותיה היו כותבים את אותם הודעות, ודורשים ממנו להפסיק את זה באחת. קורית לנו פה טרגדיה. אנשים, קשה להם לראות את ההבדלים, קשה להם לעקוב אחרי הדברים. השמש זורחת כל יום ובתי הקפה פתוחים, אז כנראה שהאסון עוד לא יתרחש. האסון יתרחש כל יום כאשר [חבר הכנסת דודי] אמסלם משתולל ברשות החברות, כאשר נערות בנות 15 נדחקות אחורה באוטובוס ושמים עליהן איזה שמיכות, וכאשר המשטרה מחרימה מלוחמים מבצעיים של צה"ל ומילואים את הנשק, באמצעות תעלול קוראים להם לחקירה, מאשימים אותם בדבר פלילי, ונוטלים להם את הנשק שיש, יעני תהליך פלילי נגדם, זו דיקטטורה בפעולה. כל אזרח חייב להתנגד. אני רוצה להזהיר אותך. אריה גולן: לסיום. אהוד ברק: להזהיר אותך לסיום, שלא רחוק הרגע שאתה ועמיתיך בטלוויזיה ובתקשורת תצטרכו גם כן להרים את קולכם, להפסיק להיות בוררים אובייקטיביים שמביאים עמדה מכאן, ואחריי יביאו איזה פרשן מהימין או בערוצי הזבל ב[ערוץ] 14, או בערוץ אחר. כל אזרח ייאלץ להתייצב בפני השאלה: האם הוא הולך עם הדיקטטורה או הוא הולך עם הדמוקרטיה, והמאבק כבר התחיל, נקודת האל-חזור מאחורינו, הלפיד נמצא אצל בית המשפט כרגע, ומיד אחריו אצל שומרי הסף. אני בטוח שננצח. מדינת ישראל לא תהיה דיקטטורה. בחוקים האלה ייגנזו, ומחוללי ההפיכה יורחקו מהגה השלטון. אריה גולן: אהוד ברק, ראש הממשלה לשעבר. דברים חריפים ונוקבים. אני מודה לך. בוקר טוב. אהוד ברק: בוקר אור. סימוכין:

Jonathan D. Halevi

10,839 просмотров • 7 месяцев назад

נאומי הערב לאזרחי ישראל >> ** אנחנו במלחמה על קיומנו. במלחמה זו חייבים להמשיך עד לניצחון, על אף הלחצים הבינלאומיים וגם על אף המחיר הכבד מנשוא שהמלחמה גובה מאיתנו בנפול בנינו ובנותינו היקרים. מדינת ישראל אבלה על מותם הטראגי של שלושה מחטופינו אלון שמריז, סאמר טלאלקה ויותם חיים. כשעידכנו אותי על הטרגדיה הנוראה - זה הלם בי. אלון, סמאר ויותם שרדו את התופת במשך 70 יום. הם היו כפסע מהחופש, הם ממש נגעו בגאולה ודווקא אז קרה האסון. זה שבר לי את הלב. זה שבר לאומה כולה את הלב. ליבנו יוצא למשפחות בשעת יגונן הכבד. בשעה קשה זו חשוב לי לחזק גם את לוחמינו. הם מחרפים את נפשם להשגת ניצחון מוחץ על אויבינו ולהחזרת חטופינו. אנחנו עושים ונעשה הכל כדי לשמור על חיי לוחמינו, על כל אחד ואחד מהם, ונשתמש בכל האמצעים כדי שהם לא יפגעו. מאז הטרגדיה אתמול, רודפת אותי מחשבה אחת - "מה היה קורה אילו רק משהו היה אחר". אני בטוח שהמחשבה הזאת משותפת לכולכם. היינו כל כך קרובים לחבק אותם עכשיו. אבל לצערי אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור. כל מי שלחם בשדה הקרב יודע שהמרחק בין ניצחון לאסון הוא כחוט השערה. בתוך הכאב העצום, נפיק את הלקחים, ניישם אותם, ולא נרפה מהמאמץ הצבאי והמדיני להחזיר את כל חטופינו הביתה בשלום. עם כל הצער העמוק אני רוצה להבהיר: הלחץ הצבאי הכרחי גם להחזרת החטופים וגם להשגת ניצחון על אויבינו. בלי הלחץ הצבאי לא היינו מצליחים לייצר מתווה שהביא לשחרור של 110 חטופים. ורק המשך הלחץ הצבאי יביא לשחרור כל חטופינו. ההנחייה שאני נותן לצוות המשא ומתן מבוססות על הלחץ הזה ובלעדיו אין לנו כלום. אזרחי ישראל, שלשום הדלקנו נר אחרון של חנוכה. בימים ההם, במאבק על קיומנו, נפלו ארבעת מחמשת בני חשמונאי והבטיחו את ניצחון ישראל על אויב שרצה להכרית את עמנו. גם בימים אלה, בקרבות קשים בג'אבליה, בסג'עיה, בח'אן יונס ובמקומות אחרים, נפלו המכבים בני זמננו במאבק נגד אויב שרוצה להשמידנו. איבדנו גיבורים יקרים, לוחמים ומפקדים אמיצים ומסורים מאין כמוהם, גיבורים שנפלו בשדה הקרב כדי שנוכל להמשיך לחיות בארצנו, כדי שחוט חיינו לא יינתק. יחד אתכם, אזרחי ישראל, אני מחבק את המשפחות השכולות. אני בוכה איתן. כבן למשפחת השכול אני יודע שעד יומן האחרון הם לא יפסיקו להתגעגע ליקיריהם והם לא יפסיקו לבכות את מה ומי שאבד. שוחחתי עם אלמנתו והוריו של סא"ל תומר גרינברג ז"ל, מפקד גדוד 13 בחטיבת גולני, הוא נפל השבוע בגבורה יחד עם חייליו ופקודיו. אמרתי להם את מה שאני אומר לכל אחיי ואחיותיי, בני המשפחות השכולות, אני יודע שהכאב שמפלח את לבכם לא ירפה לעולם. אבל יש נחמה אחת: להבטיח שגיבורינו לא נפלו לשווא, להבטיח שנמשיך להילחם עד להשגת הניצחון המוחלט. הבהרתי את הנחישות הזאת גם ליועץ לביטחון לאומי של ארה"ב, שאיתו נפגשתי שלשום. אני מאוד מעריך את התמיכה של ארה"ב בישראל - בסיוע להשבת חטופינו, באספקת חימושים לצה"ל, בבלימת הניסיונות באו"ם לעצור את הלחימה וגם בדברים אחרים. אני חוזר ואומר לידידינו: אנחנו נחושים יותר מאי-פעם להמשיך עד הסוף - עד שנחסל את החמאס, עד שנחזיר את כל חטופינו, ועד שנבטיח שבעזה לא יהיה יותר שום גורם שמחנך לטרור, מממן טרור, ומשלח טרור. אני אומר זאת לכל העולם, רבים בעולם מבינים זאת, ואני עומד על כך גם הערב. זאת לא "פוליטיקה" - זאת מדיניות. זאת המדיניות שלי, והיום אני יכול לומר - זה הרצון של רוב עצום בעם. לא אתן שנחליף את חמאסטאן בפת"חסטאן, שנחליף את ח'אן יונס בג'נין. לא אתן למדינת ישראל לחזור על הטעות הגורלית של אוסלו, שהביאה ללב ארצנו ולעזה את הגורמים הקיצוניים ביותר בעולם הערבי שמחוייבים לחיסולה של מדינת ישראל, ושמחנכים את ילדיהם למטרה זו. הוויכוח בין חמאס לפת"ח זה לא "אם" לחסל את מדינת ישראל, אלא רק על "איך" לעשות זאת. לפי סקר שנערך לפני ימים אחדים, 82% מהפלסטינים ביהודה ושומרון מצדיקים את הטבח הנורא של ה-7 באוקטובר, ועד לרגע זה בכירי הרשות הפלסטינית פשוט מסרבים לגנות את הטבח, וחלקם אף מהללים אותו בריש גלי. אז הם ישלטו בעזה ב"יום שאחרי"? לא למדנו כלום? כראש ממשלת ישראל אני לא אתן לדבר הזה לקרות. חשוב להבהיר זאת כבר עכשיו. כי בין ידידים חייבים לומר את האמת ולא לטפח אשליות, על אחת כמה וכמה בנושא קיומי וגורלי כמו זה. אז אני חוזר ואומר לידידינו: אחרי חיסול החמאס - רצועת עזה תהיה מפורזת, היא תהיה בשליטה ביטחונית של ישראל, ולא יהיה בה שום גורם שיאיים עלינו ושום גורם שיחנך את ילדיו להשמדתנו. אני רוצה לומר לכם אזרחי ישראל, הניצחון ייקח זמן. אבל אנחנו נחושים להמשיך עד הסוף. למרות הכאב העצום, למרות היגון שמפלח את לב כולנו, למרות הלחצים הבינלאומיים - אנחנו ממשיכים עד הסוף. שום דבר לא יעצור אותנו - עד שנשיג את הניצחון. יחד נילחם, ובעזרת השם, יחד ננצח.
7:01

נאומי הערב לאזרחי ישראל >> ** אנחנו במלחמה על קיומנו. במלחמה זו חייבים להמשיך עד לניצחון, על אף הלחצים הבינלאומיים וגם על אף המחיר הכבד מנשוא שהמלחמה גובה מאיתנו בנפול בנינו ובנותינו היקרים. מדינת ישראל אבלה על מותם הטראגי של שלושה מחטופינו אלון שמריז, סאמר טלאלקה ויותם חיים. כשעידכנו אותי על הטרגדיה הנוראה - זה הלם בי. אלון, סמאר ויותם שרדו את התופת במשך 70 יום. הם היו כפסע מהחופש, הם ממש נגעו בגאולה ודווקא אז קרה האסון. זה שבר לי את הלב. זה שבר לאומה כולה את הלב. ליבנו יוצא למשפחות בשעת יגונן הכבד. בשעה קשה זו חשוב לי לחזק גם את לוחמינו. הם מחרפים את נפשם להשגת ניצחון מוחץ על אויבינו ולהחזרת חטופינו. אנחנו עושים ונעשה הכל כדי לשמור על חיי לוחמינו, על כל אחד ואחד מהם, ונשתמש בכל האמצעים כדי שהם לא יפגעו. מאז הטרגדיה אתמול, רודפת אותי מחשבה אחת - "מה היה קורה אילו רק משהו היה אחר". אני בטוח שהמחשבה הזאת משותפת לכולכם. היינו כל כך קרובים לחבק אותם עכשיו. אבל לצערי אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור. כל מי שלחם בשדה הקרב יודע שהמרחק בין ניצחון לאסון הוא כחוט השערה. בתוך הכאב העצום, נפיק את הלקחים, ניישם אותם, ולא נרפה מהמאמץ הצבאי והמדיני להחזיר את כל חטופינו הביתה בשלום. עם כל הצער העמוק אני רוצה להבהיר: הלחץ הצבאי הכרחי גם להחזרת החטופים וגם להשגת ניצחון על אויבינו. בלי הלחץ הצבאי לא היינו מצליחים לייצר מתווה שהביא לשחרור של 110 חטופים. ורק המשך הלחץ הצבאי יביא לשחרור כל חטופינו. ההנחייה שאני נותן לצוות המשא ומתן מבוססות על הלחץ הזה ובלעדיו אין לנו כלום. אזרחי ישראל, שלשום הדלקנו נר אחרון של חנוכה. בימים ההם, במאבק על קיומנו, נפלו ארבעת מחמשת בני חשמונאי והבטיחו את ניצחון ישראל על אויב שרצה להכרית את עמנו. גם בימים אלה, בקרבות קשים בג'אבליה, בסג'עיה, בח'אן יונס ובמקומות אחרים, נפלו המכבים בני זמננו במאבק נגד אויב שרוצה להשמידנו. איבדנו גיבורים יקרים, לוחמים ומפקדים אמיצים ומסורים מאין כמוהם, גיבורים שנפלו בשדה הקרב כדי שנוכל להמשיך לחיות בארצנו, כדי שחוט חיינו לא יינתק. יחד אתכם, אזרחי ישראל, אני מחבק את המשפחות השכולות. אני בוכה איתן. כבן למשפחת השכול אני יודע שעד יומן האחרון הם לא יפסיקו להתגעגע ליקיריהם והם לא יפסיקו לבכות את מה ומי שאבד. שוחחתי עם אלמנתו והוריו של סא"ל תומר גרינברג ז"ל, מפקד גדוד 13 בחטיבת גולני, הוא נפל השבוע בגבורה יחד עם חייליו ופקודיו. אמרתי להם את מה שאני אומר לכל אחיי ואחיותיי, בני המשפחות השכולות, אני יודע שהכאב שמפלח את לבכם לא ירפה לעולם. אבל יש נחמה אחת: להבטיח שגיבורינו לא נפלו לשווא, להבטיח שנמשיך להילחם עד להשגת הניצחון המוחלט. הבהרתי את הנחישות הזאת גם ליועץ לביטחון לאומי של ארה"ב, שאיתו נפגשתי שלשום. אני מאוד מעריך את התמיכה של ארה"ב בישראל - בסיוע להשבת חטופינו, באספקת חימושים לצה"ל, בבלימת הניסיונות באו"ם לעצור את הלחימה וגם בדברים אחרים. אני חוזר ואומר לידידינו: אנחנו נחושים יותר מאי-פעם להמשיך עד הסוף - עד שנחסל את החמאס, עד שנחזיר את כל חטופינו, ועד שנבטיח שבעזה לא יהיה יותר שום גורם שמחנך לטרור, מממן טרור, ומשלח טרור. אני אומר זאת לכל העולם, רבים בעולם מבינים זאת, ואני עומד על כך גם הערב. זאת לא "פוליטיקה" - זאת מדיניות. זאת המדיניות שלי, והיום אני יכול לומר - זה הרצון של רוב עצום בעם. לא אתן שנחליף את חמאסטאן בפת"חסטאן, שנחליף את ח'אן יונס בג'נין. לא אתן למדינת ישראל לחזור על הטעות הגורלית של אוסלו, שהביאה ללב ארצנו ולעזה את הגורמים הקיצוניים ביותר בעולם הערבי שמחוייבים לחיסולה של מדינת ישראל, ושמחנכים את ילדיהם למטרה זו. הוויכוח בין חמאס לפת"ח זה לא "אם" לחסל את מדינת ישראל, אלא רק על "איך" לעשות זאת. לפי סקר שנערך לפני ימים אחדים, 82% מהפלסטינים ביהודה ושומרון מצדיקים את הטבח הנורא של ה-7 באוקטובר, ועד לרגע זה בכירי הרשות הפלסטינית פשוט מסרבים לגנות את הטבח, וחלקם אף מהללים אותו בריש גלי. אז הם ישלטו בעזה ב"יום שאחרי"? לא למדנו כלום? כראש ממשלת ישראל אני לא אתן לדבר הזה לקרות. חשוב להבהיר זאת כבר עכשיו. כי בין ידידים חייבים לומר את האמת ולא לטפח אשליות, על אחת כמה וכמה בנושא קיומי וגורלי כמו זה. אז אני חוזר ואומר לידידינו: אחרי חיסול החמאס - רצועת עזה תהיה מפורזת, היא תהיה בשליטה ביטחונית של ישראל, ולא יהיה בה שום גורם שיאיים עלינו ושום גורם שיחנך את ילדיו להשמדתנו. אני רוצה לומר לכם אזרחי ישראל, הניצחון ייקח זמן. אבל אנחנו נחושים להמשיך עד הסוף. למרות הכאב העצום, למרות היגון שמפלח את לב כולנו, למרות הלחצים הבינלאומיים - אנחנו ממשיכים עד הסוף. שום דבר לא יעצור אותנו - עד שנשיג את הניצחון. יחד נילחם, ובעזרת השם, יחד ננצח.

Benjamin Netanyahu - בנימין נתניהו

363,320 просмотров • 2 лет назад

שש שעות הייתי אתמול ברפיח עם גדוד 932 של הנח"ל. כמה תובנות דעות ואמירות: 1)תודה. זה לפני הכל. ראיתי את החיילים, ראיתי את המפקדים, דיברתי איתם. כבר 9 חודשים הם בעזה. בסוף הם שם כדי שאני ואתם נוכל לחיות פה בשקט מירבי. זה לא מובן מאליו. 2) רפיח שאני ראיתי בזמן הקצר שהייתי במחנה הפליטים שבורה ובכלל מציר פילדלפי ופנימה – הרוסה לחלוטין. אין שום סיכוי לשקם את זה בשנים הקרובות, ייקח לפחות עשור מסיום המלחמה ומי יודע מתי זה יקרה. 3) תנאי החיילים – גרועים. חיים ליטרלי בזבל. אני כותב את זה כי זה לא מדובר בכלל. אני אתאר לכם רגע מבנים שבהם נמצאים חיילים: מבנים הרוסים שבעבר שימשו משפחות עזתיות שנמלטו, המבנים בעצמם הרוסים, מסביבם הרס טוטאלי. החיילים עצמם ישנים על מזרונים ארעיים על הרצפה כמובן, החדרים מלוכלכים, בכניסות נערמת אשפה של הכוחות שהופכים למפגע תברואתי נוראי ומי שנהנה מזה זה רק החתולים המכוערים שהסתובבו שם, כלבים נטושים, זבובים ועוד. אין כמובן ביוב ואת הצרכים עושים בשקיות ובקבוקים. וחם מאוד שם ולחיילים יש בקושי מאווררים. זה מתכון לאסון. ברור שלהיות קרבי זה לא תענוג ולא בית מלון, אבל לחיות ככה אפשר כמה ימים לכל היותר, לא מעבר. בפועל, חיים ככה כמה שבועות ואין צפי לשינוי. אני חושב שהצבא לא ער לזה בכלל. 4) פילדלפי – העבודות של ישראל שם בעיצומן. המון כלי עבודה, דחפורים, טרקטורים. השקעה של מיליונים להערכתי והרושם שלי הוא שמשקיעים שם משאבים רבים 5)לחיילים נשבר מהיחס. תחשבו שיש חיילים שעמדו להשתחרר היום ופתאום באו ואמרו להם – "אתם תשארים פה עוד 4 חודשים כי הממשלה האריכה לכם היום את השירות". זה בדיוק מה שקרה להם. ילדים שכבר 9 חודשים בשיט של עזה, בלחימה ובתת התנאים האלה, פתאום מאריכים להם את השירות משום מקום. יש להם תחושה שרואים בהם כח עבודה שאפשר לבזבז. מגיע להם יותר. מה שכן, הם חזרו ואמרו שכל פעם שהם חוזרים הביתה, הם לא מבינים על מה אנחנו רבים פה. פגשתי דתיים, חילונים, חב"דניק אחד שעלה מצרפת. באמת שמגיע להם הכל. זה דור שלא ידענו כמותו, דור שנלחם כמו שאף דור אחר לא נלחם, במשך כ"כ הרבה זמן, מול אוייב חסר רחמים. אין מופרע יותר מלחשוב שהם בחרא של רפיח סובלים, נלחמים, מגינים ומאויימים כל רגע מטיל נ"ט שיגמור את חייהם בזמן שבישיבות של בני ברק יושבים במזגן בני גילם ולומדים דף גמרא. לא הגיוני. 6)מפקד – כל הזמן התלווינו למג"ד 932 סא"ל דותן מלול. הוא מתפלל שהבן שלו לא יצטרך להילחם גם בעזה. הוא לא דתי. לא היה דתי, גם לא יהיה. חילוני מעפולה שעבר לראשון לציון. אבא לפני הכל, ומפקד. עשה רושם חיובי מאוד, חדור מוטיבציה גם אחרי מלחמה כ"כ ארוכה. יש לו ילד נדמה לי בן 4, רואה את אבא שלו בא ליומיים והולך לעזה לחודשיים. הילד מבולבל. דותן ורבים אחרים מקריבים הרבה מחיי המשפחה שלהם ומסכנים את חייהם. ספציפית חטיבת הנח"ל ספגה אבידות רבות, כי היא בחזית המלחמה בעזה. מלול אומר מפורשות: "אני פה כדי שבת"א ישבו בבתי קפה ויצפו ברוקדים עם כוכבים". הוא מתחנן שנמשיך בשגרה. יש על מי לסמוך. 7) מצרים – מהצד השני של הגבול הם רואים הכל, וגם ראו הכל. ראו את כל ההברחות, ראו את ההתחמשות, והם גם רואים אותנו עכשיו במצלמות. אנחנו צריכים אותם והם צריכים אותנו. 8) פלסטינים – ראינו שניים, במצב שאני לא יכול לפרט בגלל ב"מ אבל בגדול לא קיימים שם. אין. רק חיילים ומבנים הרוסים ושבורים. במבנה של אונר"א תרופות פזורים על הרצפה, וזבל. פלסטיני שמסתובב באיזור מיד מופלל ולרוב מחוסל. אני לא רואה מצב שיחזרו לחיים שם בעתיד הנראה לעין. בדרך חזרה ראינו את משאיות הסיוע נכנסות. המשאיות שאני ראיתי עם זגוגיות מנופצות. 9) לאן כל זה הולך? אין לי מושג. אני לא בטוח שלמישהו יש מושג. אל"ם ניסים חזן שפגשתי מוכן להישאר שם גם עוד שש שנים בעזה. מה נעשה עכשיו שש שנים בעזה? עם איזה כוחות? עם איזה כסף? מה המחיר של זה? האם אנחנו באמת צופים שגם בעוד שש שנים נישאר בעזה עם כוחות ובלי החטופים? האם נגזר עלינו חיי נצח של מלחמה בתוך עזה? האם ראש הממשלה הזה שמוביל את המערכה שם את האינטרס של המדינה לפני האינטרסים האישיים שלו? יש לי תשובות, אבל בלחימה בתוך רפיח זה לא חשוב. אני רק מקווה שכאשר מתקבלות ההחלטות, חושבים קודם כל על החטופים, על ביטחון המדינה, על אזרחיה ועל חייליה ולא על דברים אחרים. ואפרופו אל"ם חזן. קיבלתי ים תגובות על הראיון המאולתר איתו בין ההריסות על הירי בבית של פסי בקיבוץ בארי. אני נזהר מאוד מאוד מלדון אותו. אירוע ה-7 באוקטובר בבארי בוודאי מחייב דיון ציבורי, מחייב העלאת האירועים, תחקורם, פרסומים וחייבים למשפחות תשובות חד משמעיות וברורות אבל הקטן מתקשה מאוד לשפוט את חזן. הגיע מהבית, סיכן את חייו, אולי טעה בענק ואולי הציל חיים. אני לא יודע איך ואם בכלל אפשר לשפוט ואני בספק אם אי פעם נדע מה היה שם. 10) אני העיתונאי ה-454,365,219 שנכנס לרצועה אבל זוכר שאני רואה רק מה שצה"ל רצה להראות לי. אין לי שמץ של מושג מה קורה בגזרות אחרות, מה קורה מעבר לרחובות שהייתי בהם. אין לי שום יכולת לדעת ואי אפשר לעשות עבודה עיתונאית אמיתית בלי לדבר עם החיילים אבל גם עם הצד השני, וזה בעיה. התחושה שלי היא שבגלל המגבלות האלה, העיתונות בארץ מתקשה לתת לציבור תמונת מצב אמיתית ולרוב מוכרים את מה שדובר צה"ל רוצה. התפקיד שלנו זה לעשות עיתונות, גם במצב של מלחמה. הלקח המרכזי שלי מהשבעה באוקטובר הוא כל הזמן לאתגר את הצבא, לבקר אותו, לשאול שאלות ולא להסתפק בתמונות הגו פרו של הכלב של עוקץ ולמחוא כפיים. אחרת, אנחנו חוטאים לציבור, מוכרים להם אשליות שלצערנו מתפוצצות אל מול המציאות.
0:27

שש שעות הייתי אתמול ברפיח עם גדוד 932 של הנח"ל. כמה תובנות דעות ואמירות: 1)תודה. זה לפני הכל. ראיתי את החיילים, ראיתי את המפקדים, דיברתי איתם. כבר 9 חודשים הם בעזה. בסוף הם שם כדי שאני ואתם נוכל לחיות פה בשקט מירבי. זה לא מובן מאליו. 2) רפיח שאני ראיתי בזמן הקצר שהייתי במחנה הפליטים שבורה ובכלל מציר פילדלפי ופנימה – הרוסה לחלוטין. אין שום סיכוי לשקם את זה בשנים הקרובות, ייקח לפחות עשור מסיום המלחמה ומי יודע מתי זה יקרה. 3) תנאי החיילים – גרועים. חיים ליטרלי בזבל. אני כותב את זה כי זה לא מדובר בכלל. אני אתאר לכם רגע מבנים שבהם נמצאים חיילים: מבנים הרוסים שבעבר שימשו משפחות עזתיות שנמלטו, המבנים בעצמם הרוסים, מסביבם הרס טוטאלי. החיילים עצמם ישנים על מזרונים ארעיים על הרצפה כמובן, החדרים מלוכלכים, בכניסות נערמת אשפה של הכוחות שהופכים למפגע תברואתי נוראי ומי שנהנה מזה זה רק החתולים המכוערים שהסתובבו שם, כלבים נטושים, זבובים ועוד. אין כמובן ביוב ואת הצרכים עושים בשקיות ובקבוקים. וחם מאוד שם ולחיילים יש בקושי מאווררים. זה מתכון לאסון. ברור שלהיות קרבי זה לא תענוג ולא בית מלון, אבל לחיות ככה אפשר כמה ימים לכל היותר, לא מעבר. בפועל, חיים ככה כמה שבועות ואין צפי לשינוי. אני חושב שהצבא לא ער לזה בכלל. 4) פילדלפי – העבודות של ישראל שם בעיצומן. המון כלי עבודה, דחפורים, טרקטורים. השקעה של מיליונים להערכתי והרושם שלי הוא שמשקיעים שם משאבים רבים 5)לחיילים נשבר מהיחס. תחשבו שיש חיילים שעמדו להשתחרר היום ופתאום באו ואמרו להם – "אתם תשארים פה עוד 4 חודשים כי הממשלה האריכה לכם היום את השירות". זה בדיוק מה שקרה להם. ילדים שכבר 9 חודשים בשיט של עזה, בלחימה ובתת התנאים האלה, פתאום מאריכים להם את השירות משום מקום. יש להם תחושה שרואים בהם כח עבודה שאפשר לבזבז. מגיע להם יותר. מה שכן, הם חזרו ואמרו שכל פעם שהם חוזרים הביתה, הם לא מבינים על מה אנחנו רבים פה. פגשתי דתיים, חילונים, חב"דניק אחד שעלה מצרפת. באמת שמגיע להם הכל. זה דור שלא ידענו כמותו, דור שנלחם כמו שאף דור אחר לא נלחם, במשך כ"כ הרבה זמן, מול אוייב חסר רחמים. אין מופרע יותר מלחשוב שהם בחרא של רפיח סובלים, נלחמים, מגינים ומאויימים כל רגע מטיל נ"ט שיגמור את חייהם בזמן שבישיבות של בני ברק יושבים במזגן בני גילם ולומדים דף גמרא. לא הגיוני. 6)מפקד – כל הזמן התלווינו למג"ד 932 סא"ל דותן מלול. הוא מתפלל שהבן שלו לא יצטרך להילחם גם בעזה. הוא לא דתי. לא היה דתי, גם לא יהיה. חילוני מעפולה שעבר לראשון לציון. אבא לפני הכל, ומפקד. עשה רושם חיובי מאוד, חדור מוטיבציה גם אחרי מלחמה כ"כ ארוכה. יש לו ילד נדמה לי בן 4, רואה את אבא שלו בא ליומיים והולך לעזה לחודשיים. הילד מבולבל. דותן ורבים אחרים מקריבים הרבה מחיי המשפחה שלהם ומסכנים את חייהם. ספציפית חטיבת הנח"ל ספגה אבידות רבות, כי היא בחזית המלחמה בעזה. מלול אומר מפורשות: "אני פה כדי שבת"א ישבו בבתי קפה ויצפו ברוקדים עם כוכבים". הוא מתחנן שנמשיך בשגרה. יש על מי לסמוך. 7) מצרים – מהצד השני של הגבול הם רואים הכל, וגם ראו הכל. ראו את כל ההברחות, ראו את ההתחמשות, והם גם רואים אותנו עכשיו במצלמות. אנחנו צריכים אותם והם צריכים אותנו. 8) פלסטינים – ראינו שניים, במצב שאני לא יכול לפרט בגלל ב"מ אבל בגדול לא קיימים שם. אין. רק חיילים ומבנים הרוסים ושבורים. במבנה של אונר"א תרופות פזורים על הרצפה, וזבל. פלסטיני שמסתובב באיזור מיד מופלל ולרוב מחוסל. אני לא רואה מצב שיחזרו לחיים שם בעתיד הנראה לעין. בדרך חזרה ראינו את משאיות הסיוע נכנסות. המשאיות שאני ראיתי עם זגוגיות מנופצות. 9) לאן כל זה הולך? אין לי מושג. אני לא בטוח שלמישהו יש מושג. אל"ם ניסים חזן שפגשתי מוכן להישאר שם גם עוד שש שנים בעזה. מה נעשה עכשיו שש שנים בעזה? עם איזה כוחות? עם איזה כסף? מה המחיר של זה? האם אנחנו באמת צופים שגם בעוד שש שנים נישאר בעזה עם כוחות ובלי החטופים? האם נגזר עלינו חיי נצח של מלחמה בתוך עזה? האם ראש הממשלה הזה שמוביל את המערכה שם את האינטרס של המדינה לפני האינטרסים האישיים שלו? יש לי תשובות, אבל בלחימה בתוך רפיח זה לא חשוב. אני רק מקווה שכאשר מתקבלות ההחלטות, חושבים קודם כל על החטופים, על ביטחון המדינה, על אזרחיה ועל חייליה ולא על דברים אחרים. ואפרופו אל"ם חזן. קיבלתי ים תגובות על הראיון המאולתר איתו בין ההריסות על הירי בבית של פסי בקיבוץ בארי. אני נזהר מאוד מאוד מלדון אותו. אירוע ה-7 באוקטובר בבארי בוודאי מחייב דיון ציבורי, מחייב העלאת האירועים, תחקורם, פרסומים וחייבים למשפחות תשובות חד משמעיות וברורות אבל הקטן מתקשה מאוד לשפוט את חזן. הגיע מהבית, סיכן את חייו, אולי טעה בענק ואולי הציל חיים. אני לא יודע איך ואם בכלל אפשר לשפוט ואני בספק אם אי פעם נדע מה היה שם. 10) אני העיתונאי ה-454,365,219 שנכנס לרצועה אבל זוכר שאני רואה רק מה שצה"ל רצה להראות לי. אין לי שמץ של מושג מה קורה בגזרות אחרות, מה קורה מעבר לרחובות שהייתי בהם. אין לי שום יכולת לדעת ואי אפשר לעשות עבודה עיתונאית אמיתית בלי לדבר עם החיילים אבל גם עם הצד השני, וזה בעיה. התחושה שלי היא שבגלל המגבלות האלה, העיתונות בארץ מתקשה לתת לציבור תמונת מצב אמיתית ולרוב מוכרים את מה שדובר צה"ל רוצה. התפקיד שלנו זה לעשות עיתונות, גם במצב של מלחמה. הלקח המרכזי שלי מהשבעה באוקטובר הוא כל הזמן לאתגר את הצבא, לבקר אותו, לשאול שאלות ולא להסתפק בתמונות הגו פרו של הכלב של עוקץ ולמחוא כפיים. אחרת, אנחנו חוטאים לציבור, מוכרים להם אשליות שלצערנו מתפוצצות אל מול המציאות.

Josh Breiner

190,330 просмотров • 2 лет назад

מספרים על הרב שלמה זלמן אוירבך שפעם הגיע בחור ישיבה מבית וגן לומר לו שהוא רוצה לנסוע לצפון לקברי צדיקים. הסתכל עליו הרב ואמר לו, למה לצפון? הצביע הרב אל הר הרצל ואמר לבחור, הנה שם נמצא הר הרצל ובו קבורים מאות ואלפי צדיקים לך להתפלל שם. לוח השנה הישראלי הוא אולי הקשה והמורכב מכולם. הוא לוח שנה שנושא בתוכו את מסורת אבותינו, לצד ציונות מתחדשת. הוא לוח שנה שמזכיר לנו את השורשים העמוקים שלנו, את המחיר הכבד ששילמנו ואנחנו עדיין משלמים, על הזכות לחיות בארץ שלנו. אותו לוח שנה שבשבוע אחד כל כך ישראלי, כולנו עוברים טלטלה אחרי טלטלה, משואה לתקומה, מזיכרון וגבורה, לחגיגות של שמחה. הצפירות המפלחות את האוויר וחודרות אלינו עמוק אל תוך הלב, בעודנו מרכינים ראש לזכר אותם גיבורים וגיבורות, הן הרגע הישראלי ביותר בשנה עבור רבים מאיתנו. דקות בודדות לאורך השנה שמשאירות מאחור, לזמן קצר, אולי אפילו קצר מדיי את כל המחלוקות, את כל מה שמפלג, את כל מה שמרחיק אותנו אחד מהשני, ומדגישות את היותנו עם אחד, במדינה קטנה אחת, שהשנה השבח לבורא עולם, הראתה לעולם כולו את כוחה ועוצמתה. הכוח והעוצמה שהקרנו אל העולם, הגיעו עם מחיר כבד, אותו שילמו גיבורים וגיבורות אשר היו ואינם עוד. הכאב? אדיר. והמילים? המילים לא תמיד מספיקות כדי לנחם. מה תאמר לילדה קטנה שאביה כבר לא ילווה אותה בדרכה לחופה? איך תסביר לילד שאביו כבר לא יקח אותו למשחק כדורגל? איך תנחם בעל שאישתו כבר לא תחכה לו בשובו הביתה? ואילו מלים בכלל יוכלו להציע נחמה לאישה שכל רצונה הוא ללטף פעם אחת אחרונה את אהובה? וכשאין מילים לעתים מספיקה שתיקה ״וידום אהרון״. שתיקה מלאה בתודה, בהוקרה, בהרכנת ראש ובהבטחה שהיא הציווי הישראלי ביותר והחשוב מכולם, שמותם לא יהיה לשווא, שנהיה ראויים. ולצידה של אותה שתיקה עוצמתית, צמד מילים החוזרות על עצמן פעם אחר פעם, אחר פעם ״שנהיה ראויים״. צמד המילים האלו ״שנהיה ראויים״, אינם עוד ביטוי עבורי כשר לביטחון לאומי הן הפכו לתוכנית העבודה שלי. תוכנית אותה אני מיישם יום ביומו, בכל פעם שאני יורד לשטח, בכל חוק שעובר, בכל פעם שאנחנו נותנים גיבוי לשוטרים שלנו ללוחמים שלנו, ללוחמי ולוחמות הכליאה שלנו, תמיד ניצבת מעלינו החובה, ״להיות ראויים״. אני ניצב מולכם היום, משפחות השכול של שוטרי ושוטרות משטרת ישראל, של לוחמי ולוחמות שב״ס ומתחייב בפניכם, נמשיך להיות ראויים. ראויים לאומץ שלהם. ראויים לנחישות שלהם. ראויים להקרבה שלהם. המורשת של הנופלים מחייבת אותנו לא רק לזכור, אלא לפעול. ה-7.10 היה רגע של מבחן, רגע עצוב מאוד, הוא רגע גם של הזדמנות גדולה, של רוח גדולה, הזדמנות לשנות את הקונספציה, הזדמנות לקבע מחדש את ההרתעה, את המעמד של צה"ל, של המשטרה, של שירות בתי הסוהר, של ישראל כמעצמה, חלק מההזדמנויות האלה חיבקנו בשתי ידיים. אני גאה גאה שיש לנו צבא, מוסד ושב״כ שחיסלו את סינוואר, נסראללה וחמינאי, ועוד עשרות אלפי רוצחים. אני גאה במשטרה שלנו, שב-7.10 שוטרים ושוטרות, לוחמים ולוחמות יצאו מהבית, לפעמים רק באקדח מול נשק כבד של החמאס והצליחו להציל את המצב. אני גאה בשירות בתי הסוהר שלנו ששינה לחלוטין את תפיסת עולמו הקודמת והיום הופסקו הקייטנות, יש סדר בבתי הסוהר, יש משילות, יש נחישות, יש ריבונות. אני אומר כאן, מול קברי הגיבורים והצדיקים, חובתנו היא לא רק לזכור, חובתינו ״להיות ראויים״. יחד נבנה, יחד נמשיך את המסע, יחד נמשיך את המורשת שהם הותירו לנו, ובעזרת השם יחד אנחנו מנצחים וננצח ניצחון מוחלט את האויבים שלנו כדי שהילדים שלנו יוכלו לשבת כאן בשקט. ה׳ יקום דמם🕯️💔
5:49

מספרים על הרב שלמה זלמן אוירבך שפעם הגיע בחור ישיבה מבית וגן לומר לו שהוא רוצה לנסוע לצפון לקברי צדיקים. הסתכל עליו הרב ואמר לו, למה לצפון? הצביע הרב אל הר הרצל ואמר לבחור, הנה שם נמצא הר הרצל ובו קבורים מאות ואלפי צדיקים לך להתפלל שם. לוח השנה הישראלי הוא אולי הקשה והמורכב מכולם. הוא לוח שנה שנושא בתוכו את מסורת אבותינו, לצד ציונות מתחדשת. הוא לוח שנה שמזכיר לנו את השורשים העמוקים שלנו, את המחיר הכבד ששילמנו ואנחנו עדיין משלמים, על הזכות לחיות בארץ שלנו. אותו לוח שנה שבשבוע אחד כל כך ישראלי, כולנו עוברים טלטלה אחרי טלטלה, משואה לתקומה, מזיכרון וגבורה, לחגיגות של שמחה. הצפירות המפלחות את האוויר וחודרות אלינו עמוק אל תוך הלב, בעודנו מרכינים ראש לזכר אותם גיבורים וגיבורות, הן הרגע הישראלי ביותר בשנה עבור רבים מאיתנו. דקות בודדות לאורך השנה שמשאירות מאחור, לזמן קצר, אולי אפילו קצר מדיי את כל המחלוקות, את כל מה שמפלג, את כל מה שמרחיק אותנו אחד מהשני, ומדגישות את היותנו עם אחד, במדינה קטנה אחת, שהשנה השבח לבורא עולם, הראתה לעולם כולו את כוחה ועוצמתה. הכוח והעוצמה שהקרנו אל העולם, הגיעו עם מחיר כבד, אותו שילמו גיבורים וגיבורות אשר היו ואינם עוד. הכאב? אדיר. והמילים? המילים לא תמיד מספיקות כדי לנחם. מה תאמר לילדה קטנה שאביה כבר לא ילווה אותה בדרכה לחופה? איך תסביר לילד שאביו כבר לא יקח אותו למשחק כדורגל? איך תנחם בעל שאישתו כבר לא תחכה לו בשובו הביתה? ואילו מלים בכלל יוכלו להציע נחמה לאישה שכל רצונה הוא ללטף פעם אחת אחרונה את אהובה? וכשאין מילים לעתים מספיקה שתיקה ״וידום אהרון״. שתיקה מלאה בתודה, בהוקרה, בהרכנת ראש ובהבטחה שהיא הציווי הישראלי ביותר והחשוב מכולם, שמותם לא יהיה לשווא, שנהיה ראויים. ולצידה של אותה שתיקה עוצמתית, צמד מילים החוזרות על עצמן פעם אחר פעם, אחר פעם ״שנהיה ראויים״. צמד המילים האלו ״שנהיה ראויים״, אינם עוד ביטוי עבורי כשר לביטחון לאומי הן הפכו לתוכנית העבודה שלי. תוכנית אותה אני מיישם יום ביומו, בכל פעם שאני יורד לשטח, בכל חוק שעובר, בכל פעם שאנחנו נותנים גיבוי לשוטרים שלנו ללוחמים שלנו, ללוחמי ולוחמות הכליאה שלנו, תמיד ניצבת מעלינו החובה, ״להיות ראויים״. אני ניצב מולכם היום, משפחות השכול של שוטרי ושוטרות משטרת ישראל, של לוחמי ולוחמות שב״ס ומתחייב בפניכם, נמשיך להיות ראויים. ראויים לאומץ שלהם. ראויים לנחישות שלהם. ראויים להקרבה שלהם. המורשת של הנופלים מחייבת אותנו לא רק לזכור, אלא לפעול. ה-7.10 היה רגע של מבחן, רגע עצוב מאוד, הוא רגע גם של הזדמנות גדולה, של רוח גדולה, הזדמנות לשנות את הקונספציה, הזדמנות לקבע מחדש את ההרתעה, את המעמד של צה"ל, של המשטרה, של שירות בתי הסוהר, של ישראל כמעצמה, חלק מההזדמנויות האלה חיבקנו בשתי ידיים. אני גאה גאה שיש לנו צבא, מוסד ושב״כ שחיסלו את סינוואר, נסראללה וחמינאי, ועוד עשרות אלפי רוצחים. אני גאה במשטרה שלנו, שב-7.10 שוטרים ושוטרות, לוחמים ולוחמות יצאו מהבית, לפעמים רק באקדח מול נשק כבד של החמאס והצליחו להציל את המצב. אני גאה בשירות בתי הסוהר שלנו ששינה לחלוטין את תפיסת עולמו הקודמת והיום הופסקו הקייטנות, יש סדר בבתי הסוהר, יש משילות, יש נחישות, יש ריבונות. אני אומר כאן, מול קברי הגיבורים והצדיקים, חובתנו היא לא רק לזכור, חובתינו ״להיות ראויים״. יחד נבנה, יחד נמשיך את המסע, יחד נמשיך את המורשת שהם הותירו לנו, ובעזרת השם יחד אנחנו מנצחים וננצח ניצחון מוחלט את האויבים שלנו כדי שהילדים שלנו יוכלו לשבת כאן בשקט. ה׳ יקום דמם🕯️💔

איתמר בן גביר

13,243 просмотров • 4 месяцев назад

אז בואו נתחיל עם העובדות, כי הנ"ל די חלש בהן: בשנת 2012 לרמטכ"ל לא קראו גבי אשכנזי, אלא בני גנץ. נתניהו מינה אותו. לראש המוסד לא קראו מאיר דגן, אלא תמיר פרדו. נתניהו מינה גם אותו. ולראש השב"כ לא קראו יובל דיסקין, אלא יורם כהן. כן, נתניהו מינה גם אותו. הלאה: "בשנת 2012 ניסה נתניהו לקדם מתקפה על אתרי הגרעין של איראן". תגיד, מר ון בירן (נדמה לי שזה שמו של הנ"ל), מי היה נתניהו באותה שנה? לוביסט? שתדלן? משפיען רשת? מה פירוש "ניסה לקדם"? הרי אתה יודע שאם ראש ממשלה (חזק!) בישראל רוצה לצאת לפעולה צבאית, הוא יוצא. הסמכות עליו. גם האחריות. כך נהג בגין בתקיפת הכור העירקי ואולמרט בתקיפת הכור הסורי. לנסות להטיל את האחריות עכשיו על אנשים שחלקם כבר מתו ואחרים לא בתפקיד 15 שנה, זו שרלטנות. הלאה: ראשי זרועות הבטחון התנגדו, לא כי הם נגד תקיפת הגרעין האיראני. דגן, שכל חייו חתר למגע ותקף אוייבים (כולל בסכין יפנית במספרות בעזה), ניסח את זה הכי טוב: "את הגרעין האיראני צריך לתקוף רק כשהסכין תהיה על הצוואר, כשלא תהיה דרך אחרת". עד אז, סבר דגן, צריך לעכב את איראן ככל האפשר ולשכנע את ארה"ב ליטול על עצמה את המשימה. ולמרות שהם התנגדו (זו היתה חובתם המקצועית, לחוות את דעתם), נתניהו היה יכול לשכנע בקלות את הקבינט שלו ולצאת למתקפה. הוא לא עשה את זה. בסוף, נבואת דגן התגשמה וזה בדיוק מה שקרה (על שכנוע ארה"ב מגיעות לנתניהו כל המחמאות). תקפנו את הגרעין האיראני ברגע האחרון והצלחנו לגייס את ארה"ב כמובילה. מתקפה, לו הונחתה ב-2012, היתה יכולה רק לזרז את תכנית הגרעין האיראני, לתת להם לגיטימציה, להפוך אותנו למוקצים (כי איראן היתה עדיין רחוקה מהגרעין) ולגרום לנו לאבד את בעלות בריתנו, בראשן ארה"ב. מעניין מה הכסיל הנ"ל אמר על הקונספציה השניה, שקשורה בחמאס ובעזה. גם שם העתונאים אשמים (אפשר להפנות אותו לכל הטורים שכתבתי בתחנונים לנתניהו לבצע את מה שהבטיח ולהפיל את שלטון חמאס). אז כאמור, אני לא מכיר את הנ"ל, אבל מגיע לו עיטור כבוד מיוחד של "עבד נרצע".
1:11

אז בואו נתחיל עם העובדות, כי הנ"ל די חלש בהן: בשנת 2012 לרמטכ"ל לא קראו גבי אשכנזי, אלא בני גנץ. נתניהו מינה אותו. לראש המוסד לא קראו מאיר דגן, אלא תמיר פרדו. נתניהו מינה גם אותו. ולראש השב"כ לא קראו יובל דיסקין, אלא יורם כהן. כן, נתניהו מינה גם אותו. הלאה: "בשנת 2012 ניסה נתניהו לקדם מתקפה על אתרי הגרעין של איראן". תגיד, מר ון בירן (נדמה לי שזה שמו של הנ"ל), מי היה נתניהו באותה שנה? לוביסט? שתדלן? משפיען רשת? מה פירוש "ניסה לקדם"? הרי אתה יודע שאם ראש ממשלה (חזק!) בישראל רוצה לצאת לפעולה צבאית, הוא יוצא. הסמכות עליו. גם האחריות. כך נהג בגין בתקיפת הכור העירקי ואולמרט בתקיפת הכור הסורי. לנסות להטיל את האחריות עכשיו על אנשים שחלקם כבר מתו ואחרים לא בתפקיד 15 שנה, זו שרלטנות. הלאה: ראשי זרועות הבטחון התנגדו, לא כי הם נגד תקיפת הגרעין האיראני. דגן, שכל חייו חתר למגע ותקף אוייבים (כולל בסכין יפנית במספרות בעזה), ניסח את זה הכי טוב: "את הגרעין האיראני צריך לתקוף רק כשהסכין תהיה על הצוואר, כשלא תהיה דרך אחרת". עד אז, סבר דגן, צריך לעכב את איראן ככל האפשר ולשכנע את ארה"ב ליטול על עצמה את המשימה. ולמרות שהם התנגדו (זו היתה חובתם המקצועית, לחוות את דעתם), נתניהו היה יכול לשכנע בקלות את הקבינט שלו ולצאת למתקפה. הוא לא עשה את זה. בסוף, נבואת דגן התגשמה וזה בדיוק מה שקרה (על שכנוע ארה"ב מגיעות לנתניהו כל המחמאות). תקפנו את הגרעין האיראני ברגע האחרון והצלחנו לגייס את ארה"ב כמובילה. מתקפה, לו הונחתה ב-2012, היתה יכולה רק לזרז את תכנית הגרעין האיראני, לתת להם לגיטימציה, להפוך אותנו למוקצים (כי איראן היתה עדיין רחוקה מהגרעין) ולגרום לנו לאבד את בעלות בריתנו, בראשן ארה"ב. מעניין מה הכסיל הנ"ל אמר על הקונספציה השניה, שקשורה בחמאס ובעזה. גם שם העתונאים אשמים (אפשר להפנות אותו לכל הטורים שכתבתי בתחנונים לנתניהו לבצע את מה שהבטיח ולהפיל את שלטון חמאס). אז כאמור, אני לא מכיר את הנ"ל, אבל מגיע לו עיטור כבוד מיוחד של "עבד נרצע".

Ben Caspit בן כספית

51,852 просмотров • 5 месяцев назад

פברואר 2018 - משה (בוגי) יעלון מצדיק את העברת כספי הסיוע מקטאר למימון משכורות עובדי המגזר הציבורי בעזה, כולל אנשי חמאס ("אין סיבה לא לקיים זאת אם יש כסף"), ומציין שבתקופת כהונתו כשר הביטחון הושגו הבנות עם קטאר גם על העברת מאות מיליוני דולרים למימון ביצוע פרויקטי תשתית ברצועת עזה ב-28 בפברואר 2018, השתתף רא"ל (מיל.) משה (בוגי) יעלון בכנס שערך המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), ונשא בו הרצאה שכותרתה "משבר רצועת עזה - המענה לאתגר". להלן העיקרים והתמליל של הרצאת יעלון, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), ולשעבר שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש אגף המודיעין בצה"ל. עיקרי הרצאת יעלון: 1. "חמאסטן [ישות ברצועת עזה בשליטת חמאס]... בעצם תלויה בנו. אם אנחנו מנתקים היום את החשמל והמים שאנחנו עדיין מספקים לרצועה, אז באמת יהיה משבר הומניטרי" 2. "אלה [הרשות הפלסטינית באיו”ש ושלטון חמאס ברצועת עזה] שתי ישויות שונות לחלוטין. בעיקר בעידן שהחמאס השתלט על הרצועה, ויש לנו חמאסטן בעזה ורשות פלסטינאית ביהודה ושומרון. הפער הזה לא הולך להיות מגושר, זה כמו לחבר שמן עם מים”. 3. "ניסינו, גם אחרי "צוק איתן" [סבב הלחימה בין ישראל לחמאס ביולי – אוגוסט 2014], לשכנע את אבו מאזן לקבל אחריות חלקית על הרצועה, אפילו על מעבר רפיח, הוא סירב". 4. "מה האינטרסים שלנו לגבי הרצועה? קודם כל, ביטחון. הרצועה הזאת בחרה להיות עוינת. גם כלפי, בוודאי כלפינו. וכל עוד היא עוינת, אין ברירה, אלא חייב להיות סגר ביטחוני". 5. "מה כן ישראל צריכה לעשות במצב הזה? לנו אין התנגדות, אני יכול להגיד את זה גם מתוקף תפקידי הקודם, ואני מקווה, שזה המצב גם היום, שהמצוקה הכלכלית תיענה [בגישה חיובית מצד ישראל]. למשל, העברת משכורות למגזר הציבורי, גם החמאסי, ניסינו לעשות את זה תקופה מסוימת, זה נעשה. שוב, זה כסף של תורמות, קטאר מימנה את זה" 6. "[כספי הסיוע מקטאר הועברו ל[חשבונות בנק של אנשים מסוימים, שהם לא מזוהי[ם] [עם גדודי] עיז א-דין אל-קסאם [הזרוע הצבאית של חמאס], שהם לא פעילי טרור, רופאים, אחיות, מורים, פקידים, הייתה רשימה כזאת, היו אז 23 אלף איש, אין סיבה לא לקיים את זה אם יש כסף, לא יודע אם מישהו מוכן לממן את זה עכשיו". 7. "ברגע שאין כסף לאנשים, אז גם כל המחזור הכלכלי מתמתן… אין כוח קנייה, [זה] אינטרס ישראלי שיחיו בכבוד וברווחה. למה לא?" 8. "הדבר השני, זה תשתיות. הגדלת אספקת, יכולת אספקת חשמל של תחנת הכוח בעזה, אינטרס שלנו. האם מישהו מוכן לממן את זה? האם מישהו מוכן לעשות את זה? יש עם זה קושי". 9. "יש תוכנית שלנו שתתממש בסוף, של העברת צינור גז לרצועה, כדי באמת להגדיל את התפוקה ושלא תהיה תלות ברשת החשמל שלנו. מים, התפלה, אדרבא. טיהור מים. יש שם בעיה של שופכין, של ביוב, שגם מקרינה על הגנת הסביבה אצלנו. טיהור ומחזור לחקלאות. אינטרס שלנו" 10. "האם יש מישהו שמוכן לממן? יש פה קושי עצום. בעצם נתקלנו במצב, שמבחינת רצון לממן ברצועת עזה, יש מדינה אחת שמשקיעה הרבה, קוראים לה קטאר… הצלחנו להגיע להבנות עם קטאר, שכל הפעילות שלה בנושא תשתיות, והם המשקיעים העיקריים, מאות מיליונים, מיליוני דולרים בשנה, מתואמת איתנו. כולל המנגנון של הכנסת חומרי שיקום". 11. "חמאס בחר בדרך שהוא בחר גם אחרי שיצאנו מעזה והתנתקנו, והרשות הפלסטינאית בראשות אבו מאזן נמנעת מלקחת אחריות מלאה, והחמאס לא מוכן לתת לו אחריות מלאה, המצרים עם האינטרסים שלהם, יש פה קושי עצום, שמביא אותי למסקנה, שמבחינתי הגעתי אליה כבר מזמן בכל נושא העניין הישראלי פלסטיני, אנחנו לא צריכים לדבר על פתרונות. הלוואי והיה פתרון". 12. "אנחנו צריכים לדבר על דרך. דרך שבה אנחנו מחזקים את האינטרסים שלנו, גם הביטחוניים, וחלקם הוא שלא יהיה שם משבר הומניטרי, חלקם הוא שכן יחיו בכבוד וברווחה". תמליל הרצאת יעלון: בילדותנו, אחת מהקללות שהשתמשנו היה "לך לעזה”. אחרי 60 שנה הקללה הזו עדיין רלוונטית. וזה מצביע על המורכבות, כי בעצם הרצועה הטריטוריאלית הזאת [רצועת עזה] היא רצועה דחויה. אני מזכיר, שלא תמיד שלטנו בה, כמו שגם היום אנחנו לא שולטים בה. אבל כשמדובר על הסכמי שביתת הנשק ועד מלחמת ששת הימים, המצרים שלטו שם. והם לא סיפחו אותה ולא פתרו את הבעיות שם, החזיקו אותה תחת שלטון צבאי, עם הרבה בעיות, עם הרבה צרות. וכמובן, כשהגענו להסכם השלום בגין – סאדאת [ב-1979], אז אחד הדברים שהיו חשובים ל[נשיא מצרים אנוואר] סאדאת זה לא לקבל בחזרה את הצרה הזאת. לכן הוא התעקש על הקו הבינלאומי של 1906, והשאיר לנו את הצרה הזאת. ובעצם, גם אחרי שהחלטנו להתנתק, ההחלטה של ראש הממשלה שרון לבצע התנתקות, היה דין ודברים עם המצרים, ואחד הדברים היותר חשובים למצרים [היה] שהבעיה הזו לא תיפול עליהם. הבעיה נשארה שלנו גם אחרי ההתנתקות. אמנם, יש שם שלטון עצמי, אין לנו אחריות לנושאים האזרחיים בפנים, אבל אין ספק שחמאסטן [ישות ברצועת עזה בשליטת חמאס], וגם היום היא חמאסטן, גם תוך כדי תהליך הפיוס, בעצם תלויה בנו. אם אנחנו מנתקים היום את החשמל והמים שאנחנו עדיין מספקים לרצועה, אז באמת יהיה משבר הומניטרי, מה שלא קורה כרגע. יש משבר כלכלי, יש מצוקה, אבל אין משבר הומניטרי, וגם הכנסת הסחורות, כל עוד אנחנו מקפידים בצדק על זה שיש סגר ביטחוני, כי התנתקנו, הייתה אלטרנטיבה להנהגת הרשות [הפלסטינית], הנהגת החמאס בעקבות ההפיכה הפנימית שם, בסופו של דבר להחליט שמפסיקים לירות עלינו, מפסיקים להפעיל טרור, משקיעים את המשאבים בשגשוג. אז הבחירה שלהם הייתה האם להשקיע בייצור רקטות או בחפירת מנהרות, שזה עולה להם מיליונים בשנה, או לפתח שם איזושהי תעשייה, כמו שהיו כאלה שדיברו, זה יהיה אולי המקום, סינגפור. טוב סדר העדיפויות שלהם אחר, ולכן יש שם בהחלט מצוקה כלכלית, והתלות שלהם בגורמים חיצוניים, כולל תרומות, סיוע כספי, התלות שלהם בנו בסוגיות תשתיות, וודאי בהכנסת סחורות, כל עוד יש סגר ביטחוני. הסגר הביטחוני נובע מזה, שהם בחרו להמשיך להיות עוינים, ולהפעיל את מערך המנהרות והרקטות, ולכן אנחנו נדרשים לבדוק כל סחורה שנכנסת, ואפילו כל אדם, כל אינדיבידואל שנכנס לשם. ולכן, יש פה מורכבות. ולאחרונה, אנחנו רואים שגם החמאס לא רוצה לשלוט ברצועה, בגלל האתגר האזרחי שלו, והוא מנסה בעצם להעביר את האחריות לרשות [הפלסטינית], אבל לא בעצם לתת את מלוא האחריות לרשות [הפלסטינית]. והפיוס הזה לא הולך להסתיים באופן חיובי, משום שהעמדה של החמאס זה, אני מוכן ש[יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס המכונה] אבו מאזן ייקח אחריות על הנושאים האזרחיים, אני לא מוכן לוותר על הנשק, ואבו מאזן מבחינתו צודק. אני לא מוכן לקבל אחריות מלאה בלי רשות אחת, חוק אחד, נשק אחד. הפער הזה לא הולך להיות מגושר, זה כמו לחבר שמן עם מים, כהנחת עבודה. כעובדה, גם הסכם מכה של הפיוס [ב-8 בפברואר 2007], לא יושם, הסכם קהיר [במאי] 2011 לא יושם. גם ההסכם הזה בעצם לא הולך להיות מיושם במלואו. השאלה אם זה יביא למשבר או שזה ימשיך להתנהל כך, היא שאלה פתוחה. והשאלה העיקרית היא פה, מה האינטרסים של הצדדים? ופה אני מסתכל מזווית הראייה שלנו. קודם כל כשמדובר על הפלסטינים בכלל, אנחנו מדברים כבר על שתי ישויות פוליטיות, זה צריך להיות ברור, וזה לא הולך להתחבר. אני מזכיר, שגם בעידן המעבר הבטוח, הייתי אז אלוף פיקוד, המעבר מעזה ליהודה ושומרון היה בטוח, היה פתוח, ועזתים שהגיעו לרמאללה קיבלו בעיטה, לא להגיד איפה, כדי לא לתפוס את מקומות העבודה ולא לקחת נשים וכו', וכו', וכו'. זה לא מתחבר, אלה שתי ישויות שונות לחלוטין. בעיקר בעידן שהחמאס השתלט על הרצועה, ויש לנו חמאסטן בעזה ורשות פלסטינאית ביהודה ושומרון. ניסינו, גם אחרי "צוק איתן" [סבב הלחימה בין ישראל לחמאס ביולי – אוגוסט 2014], לשכנע את אבו מאזן לקבל אחריות חלקית על הרצועה, אפילו על מעבר רפיח, הוא סירב. מה הביא אותו עכשיו להיכנס לתוך התהליך הזה, שנקרא פיוס, ולנסות לקחת אחריות על המעבר, ואולי על מרכיבים אזרחיים אחרים, בלי להיות אחראיות מלאה? זה מעניין, זו שאלה של אינטרסים. מה שקרה כאן בעיקר, ויש פה שחקן נוסף שעוד לא הזכרתי אותו והוא מצרים, שמצרים מתייחסת לרצועת עזה גם היום כאל ישות עוינת, ובצדק. מבחינתם חמאס זה אחים מוסלמים. איך המשטר המצרי הנוכחי, השלטון המצרי הנוכחי מתייחס לאחים מוסלמים אנחנו יודעים. הוא רואה בזה בעיה שעלולה לגרום לאירדנטה פנימית במצרים. קל וחומר כשהוא תפס את החמאס, מסייע לדאעש בסיני. נוצרה איזושהי מערכת יחסים בין חמאס-עזה לדאעש בסיני, למרות שאלה שתי תנועות שונות. החמאס בעצם נלחם נגד דאעש בתוך רצועת עזה, הוא לא רוצה שדאעש יאיים עליו פנימית, אבל הוא מצא בדאעש בסיני שותף על בסיס של אינטרסים. למה? כי הוא נדרש לקבל אספקת נשק דרך סיני, ודאעש שולט בסיני, אז הוא צריך את זה, ודאעש היה צריך איזשהו בסיס מאחור, גם בסיס לטיפול רפואי, בסיס להתכוננות וכן הלאה, והמצרים עלו על זה, שבעצם דאעש משתמש ברצועת עזה כארץ בסיס, וחמאס נהנה משירותי דאעש בהברחות נשק. ולכן היה פה אינטרס מצרי לנסות להביא לפיוס, וכל הלחץ על החמאס היה גם מבחינה כלכלית, כולל של אבו מאזן, כולל של המצרים. הם לא מספקים חשמל, הם לא מספקים מים, אנחנו מספקים, הם לא. הם גם סגרו את מעבר רפיח, שנפתח לעיתים, מעבר רפיח הוא באחריותם, יכלו לפתוח אותו. הם חונקים את הרצועה כדי שהחמאס יבוא אל השולחן כמו שהוא הגיע, כדי בעצם לאלף אותו ולהגיע איתו להבנה שהוא יפסיק לעזור לדאעש בסיני בכל דרך. ולכן זה האינטרס המצרי. החמאס בא משום שהוא נקלע למצוקה, הוא בלחץ, הוא צריך איזשהו פתרון, הוא לא נותן מענה לאזרחים, ולכן הוא הגיע לשולחן. למה אבו מאזן בא עכשיו לשולחן ולא בא קודם, אחרי "צוק איתן”? גם זה עניין של לחץ ואינטרס. המצרים הרכיבו פה איזשהו מרכיב לחץ שבו הם אמרו, אבו מאזן, אם אתה לא תבוא, יש לנו אלטרנטיבה, קוראים לה [מוחמד] דחלאן [לשעבר ראש מנגנון הביטחון המסכל ברצועת עזה]. אנחנו עם איחוד האמירויות נביא אותו, אבו מאזן במידה מסוימת נבהל, ועל הרקע הזה הוא הגיע. זאת אומרת, מה שאנחנו רואים פה גם היום במצב שנוצר, זה איזשהו שילוב של אינטרסים או לחצים אחד על השני, שהביא אותם למצב של לכאורה פיוס, שלא הולך להיות מושלם ולא הולך להתקיים. אני מדגיש את כל זה, משום שגם כשאנחנו מסתכלים על האתגר של רצועת עזה, כמו על אתגרים אחרים, אני חסיד תפיסת האינטרסים. לא wishful thinking. נביא את מרוואן ברגותי [לשעבר מפקד גדודי אל-אקצה של ארגון פתח, מרצה מאסר עולם בישראל], תיפתר הבעיה. נמליך את יחיא סינוואר [מנהיג חמאס ברצועת עזה], תפתר הבעיה. מספיק. אנחנו לא הולכים לפתור את הבעיות הללו, אנחנו צריכים להתמודד איתן. ובכל נקודת זמן, בכל זירה, צריך להסתכל על האינטרסים. כך קבענו למשל בסוריה, שלא מתערבים מצד אחד, אבל יש קווים אדומים. זה נכון גם לגבי הרצועה. מה האינטרסים שלנו לגבי הרצועה? קודם כל, ביטחון. הרצועה הזאת בחרה להיות עוינת. גם כלפי, בוודאי כלפינו. וכל עוד היא עוינת, אין ברירה, אלא חייב להיות סגר ביטחוני. אילולא הייתה עוינת, אז לא היה צריך לבדוק את הסחורות, לא היה צריך לבדוק את האנשים. המצרים היו פותחים לה את מעבר רפיח. אנחנו, תקופה ארוכה, לחצנו על המצרים, תפתחו את מעבר רפיח. באמת, יש שם חנק, אנשים לא יכולים לצאת. ניסינו דרך אגב לתת מענה ליציאת האנשים מרצועת עזה בשאטלים עם מחסום ארז לאלנבי כדי שייצאו לעולם הרחב דרך ירדן. הירדנים סירבו. זאת אומרת יש פה עניין של כל אחד מסתכל על הרצועה כאל בעייה שלא רוצים להתעסק איתה, ולכן מאחר ויש בעיה ביטחונית, אז קיים הסגר הביטחוני, אין מצור, השימוש במילה מצור היא לא נכונה. סוחר פלסטיני, שרוצה היום להזמין סחורה מסין, יכול להביא אותה או דרך נמל אשדוד או דרך נמל אלכסנדריה או דרך נמל פורט סעיד, בסוף היא תעבור בדיקה של ישראלי דרך [מעבר] כרם שלום. על זה אנחנו לא יכולים לוותר. אני מדגיש את זה, כי אני שומע את הרעיונות על הנמל הימי, האי בים, כפי שהיא עולה. עד היום הקבינט, כמובן, לא אישר בצדק. אם יהיו פקחים ישראלים על האי הזה, למה לא? כשיהיו שם פקחים ישראלים, תקראו לי. זה התנאי. זה התנאי. כל תפיסתנו בכלל, את כל מה שנכנס לגבולות ארץ ישראל, מ[הסכמי] אוסלו [ב-1993], מיצחק] רבין [ראש ממשלת ישראל לשעבר], זיכרונו לברכה, אמרה שבכל תנאי, בכל מצב, בסופו של דבר, סחורה ואנשים שיכנסו לגבולות ארץ ישראל, בין אם זה לישות הפלסטינאית, האחת שתוכננה באוסלו, המפוצלת, לשתיים, יהודה שומרון ועזה, ייבדק על ידי ישראלים, בין אם זה יבשה בגשרי הירדן, בין אם זה יגיע מהים או יגיע מהאוויר. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שזה לא יהיה בפיקוח הישראלי. תחשבו על דמוגרפיה. תחשבו על זה שאנחנו לא עומדים ובודקים בגשרי הירדן, או יהיה איזה נמל ימי בעזה והכניסה לשם לא תהיה מפוקחת. יגיעו כל מיני דאעש ואיראנים וכו'. דרך אגב, כשנפתח [ציר] פילדלפי [קו הגבול בין רצועת עזה למצרים] בעקבות ההתנתקות, ואיבדנו שליטה על מה שנכנס ממצרים [לרצועת עזה], כולל במעבר רפיח, היה שם מנגנון בינלאומי שנקרא EUBAM [The European Union Border Assistance Mission for the Rafah Crossing Point -EUBAM Rafah] אבל הוא הצליח לפקח? הגיעו מומחים איראנים, אלה שלימדו את אנשי רצועת עזה, איך לייצר את כלי הטיס הבלתי מאוישים, רקטות יותר משוכללות, זה מה שקרה. אז המצרים היום הם פרטנר לחסימת העניין, לי לא אכפת, שייכנסו וייצאו אזרחים עזתים דרך מעבר רפיח למצרים, כמו שלא אכפת לי להוציא אותם בשאטלים לירדן, אך מצרים לא רוצה, וירדן לא רוצה, זה הקושי. מה נכון לעשות בתנאים הללו? לא מדברים כאן על משבר הומניטרי, יש פה מצוקה כלכלית ללא ספק. אין ספק, שהבעיה העיקרית היא ההחלטה הפלסטינאית לקיים ישות עוינת. יצאנו משם, יכלו לקבל החלטה לגדל תותים ולייצא אותם, יכלו לקבל החלטה להקים מפעלים, לייצר ולייצא. קיבלו החלטה להשקיע ברקטות, קיבלו החלטה להשקיע במנהרות, החלטה שלהם. ולכן חמאס מהבחינה הזאת הוא ללא ספק מכשול. אחד הדברים שמשחקים לטובתנו, זה מה שהדגיש בעיקר יוני קודם, זה שיש החלטה בינלאומית שבעצם מתנה תנאים. החמאס מוקצה מחמת מיאוס על ידיך, החלטת הקוורטט [הקוורטט לענייני המזרח התיכון הוא גוף בין-לאומי המורכב מארצות הברית, האיחוד האירופי, האומות המאוחדות ורוסיה, שתפקידו לפקח על פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני על פי מפת הדרכים], שקוראת לחמאס לקבל אי אלו תנאים כדי שיוכל להפוך להיות לגיטימי. הוא לא הולך לעשות את זה. זה בדיוק אותו עניין למה הוא בחר לייצר רקטות ולחפור מנהרות במקום להתחיל ולעסוק בשגשוג וכו'. דרך אגב, רציונלית, אנשים שחושבים על זה, תארו לכם שאחרי שהתנתקנו מהרצועה, החמאס היה מראה לנו, שממה שיצאנו מפסיק להיות עוין כלפינו. הרי מיד הציבור הישראלי היה משתכנע, שזה הדרך הנכונה לעשות גם ביהודה ושומרון. זה לא רציונלי. מבחינתם, עדיפות היא כמובן חיסולה של מדינת ישראל, מילים כאלה, מילים אחרות, בשלבים, לא בשלבים, ולכן זה משהו שהוא הרבה יותר עמוק מאשר לחשוב חשיבה רציונלית. ולכן אנחנו עדיין רואים אותם, מתעסקים עם הרקטות, המנהרות והטרור. מה כן ישראל צריכה לעשות במצב הזה? לנו אין התנגדות, אני יכול להגיד את זה גם מתוקף תפקידי הקודם, ואני מקווה, שזה המצב גם היום, שהמצוקה הכלכלית תיענה [בגישה חיובית מצד ישראל]. למשל, העברת משכורות למגזר הציבורי, גם החמאסי, ניסינו לעשות את זה תקופה מסוימת, זה נעשה. שוב, זה כסף של תורמות, קטאר מימנה את זה. חשבונות בנק של אנשים מסוימים, שהם לא מזוהי [גדודי] עיז א-דין אל-קסאם [הזרוע הצבאית של חמאס], שהם לא פעילי טרור, רופאים, אחיות, מורים, פקידים, הייתה רשימה כזאת, היו אז 23 אלף איש, אין סיבה לא לקיים את זה אם יש כסף, לא יודע אם מישהו מוכן לממן את זה עכשיו. דרך אגב הצענו לאבו מאזן לעשות את זה, כדי שבעל המאה יהיה בעל הדעה, גם מזה הוא התחמק בצורה כזו או אחרת, אני לא יודע מה המצב איתו היום, אז זו סוגיה פתוחה עכשיו שיוצרת מצוקה, כי ברגע שאין כסף לאנשים, אז גם כל המחזור הכלכלי מתמתן, אותו מדד של משאיות שהגיעו גם לאלף משאיות ביום ועכשיו ירד לשלוש מאות הוא תוצאה מזה שאין כוח קנייה, אינטרס ישראלי שיחיו בכבוד וברווחה. למה לא? הדבר השני, זה תשתיות. הגדלת אספקת, יכולת אספקת חשמל של תחנת הכוח בעזה, אינטרס שלנו. האם מישהו מוכן לממן את זה? האם מישהו מוכן לעשות את זה? יש עם זה קושי. יש תוכנית שלנו שתתממש בסוף, של העברת צינור גז לרצועה, כדי באמת להגדיל את התפוקה ושלא תהיה תלות ברשת החשמל שלנו. מים, התפלה, אדרבא. טיהור מים. יש שם בעיה של שופכין, של ביוב, שגם מקרינה על הגנת הסביבה אצלנו. טיהור ומחזור לחקלאות. אינטרס שלנו. האם יש מישהו שמוכן לממן? יש פה קושי עצום. בעצם נתקלנו במצב, שמבחינת רצון לממן ברצועת עזה, יש מדינה אחת שמשקיעה הרבה, קוראים לה קטאר למרות שבעבר היו מתחים איתה, ב"צוק איתן" לא היינו מוכנים לקבל את היוזמה הטורקית-קטארית בצדק, אבל הצלחנו להגיע להבנות עם קטאר, שכל הפעילות שלה בנושא תשתיות, והם המשקיעים העיקריים, מאות מיליונים, מיליוני דולרים בשנה, מתואמת איתנו. כולל המנגנון של הכנסת חומרי שיקום, שהוא מנגנון משוכלל, לא פרטנו אותו כאן, יוני, זה חלק מהעניין. אתה רואה הרס עצום, זו התוצאה של "צוק איתן" עשרת אלפים בניינים שנהרסו כליל, מקומה אחת ועד 18 קומות, 30 אלף שניזוקו. יש צורך לשקם את זה, ללא ספק. לכן יצרנו פה מנגנון, ולכן הוא גם ממשיך להתקיים. איך מפקחים על זה? מאוד משוכלל, עם 100 פקחים בפנים, עם מנגנון שעוקב אחרי כל שק מלט, מגיע לסוכן שמספק, רק תמורת ואוטצ'ר שפקח אישר אותו, מנגנון משוכלל. אלה דברים שאנחנו יכולים לעשות. אבל ככלל, מי שחושב, שיש לו איזשהו פתרון של זבנג וגמרנו במציאות שבה החמאס בחר בדרך שהוא בחר גם אחרי שיצאנו מעזה והתנתקנו, והרשות הפלסטינאית בראשות אבו מאזן נמנעת מלקחת אחריות מלאה, והחמאס לא מוכן לתת לו אחריות מלאה, המצרים עם האינטרסים שלהם, יש פה קושי עצום, שמביא אותי למסקנה, שמבחינתי הגעתי אליה כבר מזמן בכל נושא העניין הישראלי פלסטיני, אנחנו לא צריכים לדבר על פתרונות. הלוואי והיה פתרון. אנחנו צריכים לדבר על דרך. דרך שבה אנחנו מחזקים את האינטרסים שלנו, גם הביטחוניים, וחלקם הוא שלא יהיה שם משבר הומניטרי, חלקם הוא שכן יחיו בכבוד וברווחה, אם אפשר, אבל להשלות את עצמנו, שיהיה מנהיג כזה או מנהיג אחר, וזה תיפתר הבעיה, מזה אני מציע להוריד את הציפיות לנוכח מה ששמענו בפאנל הקודם. סימוכין:
18:13

פברואר 2018 - משה (בוגי) יעלון מצדיק את העברת כספי הסיוע מקטאר למימון משכורות עובדי המגזר הציבורי בעזה, כולל אנשי חמאס ("אין סיבה לא לקיים זאת אם יש כסף"), ומציין שבתקופת כהונתו כשר הביטחון הושגו הבנות עם קטאר גם על העברת מאות מיליוני דולרים למימון ביצוע פרויקטי תשתית ברצועת עזה ב-28 בפברואר 2018, השתתף רא"ל (מיל.) משה (בוגי) יעלון בכנס שערך המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), ונשא בו הרצאה שכותרתה "משבר רצועת עזה - המענה לאתגר". להלן העיקרים והתמליל של הרצאת יעלון, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), ולשעבר שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש אגף המודיעין בצה"ל. עיקרי הרצאת יעלון: 1. "חמאסטן [ישות ברצועת עזה בשליטת חמאס]... בעצם תלויה בנו. אם אנחנו מנתקים היום את החשמל והמים שאנחנו עדיין מספקים לרצועה, אז באמת יהיה משבר הומניטרי" 2. "אלה [הרשות הפלסטינית באיו”ש ושלטון חמאס ברצועת עזה] שתי ישויות שונות לחלוטין. בעיקר בעידן שהחמאס השתלט על הרצועה, ויש לנו חמאסטן בעזה ורשות פלסטינאית ביהודה ושומרון. הפער הזה לא הולך להיות מגושר, זה כמו לחבר שמן עם מים”. 3. "ניסינו, גם אחרי "צוק איתן" [סבב הלחימה בין ישראל לחמאס ביולי – אוגוסט 2014], לשכנע את אבו מאזן לקבל אחריות חלקית על הרצועה, אפילו על מעבר רפיח, הוא סירב". 4. "מה האינטרסים שלנו לגבי הרצועה? קודם כל, ביטחון. הרצועה הזאת בחרה להיות עוינת. גם כלפי, בוודאי כלפינו. וכל עוד היא עוינת, אין ברירה, אלא חייב להיות סגר ביטחוני". 5. "מה כן ישראל צריכה לעשות במצב הזה? לנו אין התנגדות, אני יכול להגיד את זה גם מתוקף תפקידי הקודם, ואני מקווה, שזה המצב גם היום, שהמצוקה הכלכלית תיענה [בגישה חיובית מצד ישראל]. למשל, העברת משכורות למגזר הציבורי, גם החמאסי, ניסינו לעשות את זה תקופה מסוימת, זה נעשה. שוב, זה כסף של תורמות, קטאר מימנה את זה" 6. "[כספי הסיוע מקטאר הועברו ל[חשבונות בנק של אנשים מסוימים, שהם לא מזוהי[ם] [עם גדודי] עיז א-דין אל-קסאם [הזרוע הצבאית של חמאס], שהם לא פעילי טרור, רופאים, אחיות, מורים, פקידים, הייתה רשימה כזאת, היו אז 23 אלף איש, אין סיבה לא לקיים את זה אם יש כסף, לא יודע אם מישהו מוכן לממן את זה עכשיו". 7. "ברגע שאין כסף לאנשים, אז גם כל המחזור הכלכלי מתמתן… אין כוח קנייה, [זה] אינטרס ישראלי שיחיו בכבוד וברווחה. למה לא?" 8. "הדבר השני, זה תשתיות. הגדלת אספקת, יכולת אספקת חשמל של תחנת הכוח בעזה, אינטרס שלנו. האם מישהו מוכן לממן את זה? האם מישהו מוכן לעשות את זה? יש עם זה קושי". 9. "יש תוכנית שלנו שתתממש בסוף, של העברת צינור גז לרצועה, כדי באמת להגדיל את התפוקה ושלא תהיה תלות ברשת החשמל שלנו. מים, התפלה, אדרבא. טיהור מים. יש שם בעיה של שופכין, של ביוב, שגם מקרינה על הגנת הסביבה אצלנו. טיהור ומחזור לחקלאות. אינטרס שלנו" 10. "האם יש מישהו שמוכן לממן? יש פה קושי עצום. בעצם נתקלנו במצב, שמבחינת רצון לממן ברצועת עזה, יש מדינה אחת שמשקיעה הרבה, קוראים לה קטאר… הצלחנו להגיע להבנות עם קטאר, שכל הפעילות שלה בנושא תשתיות, והם המשקיעים העיקריים, מאות מיליונים, מיליוני דולרים בשנה, מתואמת איתנו. כולל המנגנון של הכנסת חומרי שיקום". 11. "חמאס בחר בדרך שהוא בחר גם אחרי שיצאנו מעזה והתנתקנו, והרשות הפלסטינאית בראשות אבו מאזן נמנעת מלקחת אחריות מלאה, והחמאס לא מוכן לתת לו אחריות מלאה, המצרים עם האינטרסים שלהם, יש פה קושי עצום, שמביא אותי למסקנה, שמבחינתי הגעתי אליה כבר מזמן בכל נושא העניין הישראלי פלסטיני, אנחנו לא צריכים לדבר על פתרונות. הלוואי והיה פתרון". 12. "אנחנו צריכים לדבר על דרך. דרך שבה אנחנו מחזקים את האינטרסים שלנו, גם הביטחוניים, וחלקם הוא שלא יהיה שם משבר הומניטרי, חלקם הוא שכן יחיו בכבוד וברווחה". תמליל הרצאת יעלון: בילדותנו, אחת מהקללות שהשתמשנו היה "לך לעזה”. אחרי 60 שנה הקללה הזו עדיין רלוונטית. וזה מצביע על המורכבות, כי בעצם הרצועה הטריטוריאלית הזאת [רצועת עזה] היא רצועה דחויה. אני מזכיר, שלא תמיד שלטנו בה, כמו שגם היום אנחנו לא שולטים בה. אבל כשמדובר על הסכמי שביתת הנשק ועד מלחמת ששת הימים, המצרים שלטו שם. והם לא סיפחו אותה ולא פתרו את הבעיות שם, החזיקו אותה תחת שלטון צבאי, עם הרבה בעיות, עם הרבה צרות. וכמובן, כשהגענו להסכם השלום בגין – סאדאת [ב-1979], אז אחד הדברים שהיו חשובים ל[נשיא מצרים אנוואר] סאדאת זה לא לקבל בחזרה את הצרה הזאת. לכן הוא התעקש על הקו הבינלאומי של 1906, והשאיר לנו את הצרה הזאת. ובעצם, גם אחרי שהחלטנו להתנתק, ההחלטה של ראש הממשלה שרון לבצע התנתקות, היה דין ודברים עם המצרים, ואחד הדברים היותר חשובים למצרים [היה] שהבעיה הזו לא תיפול עליהם. הבעיה נשארה שלנו גם אחרי ההתנתקות. אמנם, יש שם שלטון עצמי, אין לנו אחריות לנושאים האזרחיים בפנים, אבל אין ספק שחמאסטן [ישות ברצועת עזה בשליטת חמאס], וגם היום היא חמאסטן, גם תוך כדי תהליך הפיוס, בעצם תלויה בנו. אם אנחנו מנתקים היום את החשמל והמים שאנחנו עדיין מספקים לרצועה, אז באמת יהיה משבר הומניטרי, מה שלא קורה כרגע. יש משבר כלכלי, יש מצוקה, אבל אין משבר הומניטרי, וגם הכנסת הסחורות, כל עוד אנחנו מקפידים בצדק על זה שיש סגר ביטחוני, כי התנתקנו, הייתה אלטרנטיבה להנהגת הרשות [הפלסטינית], הנהגת החמאס בעקבות ההפיכה הפנימית שם, בסופו של דבר להחליט שמפסיקים לירות עלינו, מפסיקים להפעיל טרור, משקיעים את המשאבים בשגשוג. אז הבחירה שלהם הייתה האם להשקיע בייצור רקטות או בחפירת מנהרות, שזה עולה להם מיליונים בשנה, או לפתח שם איזושהי תעשייה, כמו שהיו כאלה שדיברו, זה יהיה אולי המקום, סינגפור. טוב סדר העדיפויות שלהם אחר, ולכן יש שם בהחלט מצוקה כלכלית, והתלות שלהם בגורמים חיצוניים, כולל תרומות, סיוע כספי, התלות שלהם בנו בסוגיות תשתיות, וודאי בהכנסת סחורות, כל עוד יש סגר ביטחוני. הסגר הביטחוני נובע מזה, שהם בחרו להמשיך להיות עוינים, ולהפעיל את מערך המנהרות והרקטות, ולכן אנחנו נדרשים לבדוק כל סחורה שנכנסת, ואפילו כל אדם, כל אינדיבידואל שנכנס לשם. ולכן, יש פה מורכבות. ולאחרונה, אנחנו רואים שגם החמאס לא רוצה לשלוט ברצועה, בגלל האתגר האזרחי שלו, והוא מנסה בעצם להעביר את האחריות לרשות [הפלסטינית], אבל לא בעצם לתת את מלוא האחריות לרשות [הפלסטינית]. והפיוס הזה לא הולך להסתיים באופן חיובי, משום שהעמדה של החמאס זה, אני מוכן ש[יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס המכונה] אבו מאזן ייקח אחריות על הנושאים האזרחיים, אני לא מוכן לוותר על הנשק, ואבו מאזן מבחינתו צודק. אני לא מוכן לקבל אחריות מלאה בלי רשות אחת, חוק אחד, נשק אחד. הפער הזה לא הולך להיות מגושר, זה כמו לחבר שמן עם מים, כהנחת עבודה. כעובדה, גם הסכם מכה של הפיוס [ב-8 בפברואר 2007], לא יושם, הסכם קהיר [במאי] 2011 לא יושם. גם ההסכם הזה בעצם לא הולך להיות מיושם במלואו. השאלה אם זה יביא למשבר או שזה ימשיך להתנהל כך, היא שאלה פתוחה. והשאלה העיקרית היא פה, מה האינטרסים של הצדדים? ופה אני מסתכל מזווית הראייה שלנו. קודם כל כשמדובר על הפלסטינים בכלל, אנחנו מדברים כבר על שתי ישויות פוליטיות, זה צריך להיות ברור, וזה לא הולך להתחבר. אני מזכיר, שגם בעידן המעבר הבטוח, הייתי אז אלוף פיקוד, המעבר מעזה ליהודה ושומרון היה בטוח, היה פתוח, ועזתים שהגיעו לרמאללה קיבלו בעיטה, לא להגיד איפה, כדי לא לתפוס את מקומות העבודה ולא לקחת נשים וכו', וכו', וכו'. זה לא מתחבר, אלה שתי ישויות שונות לחלוטין. בעיקר בעידן שהחמאס השתלט על הרצועה, ויש לנו חמאסטן בעזה ורשות פלסטינאית ביהודה ושומרון. ניסינו, גם אחרי "צוק איתן" [סבב הלחימה בין ישראל לחמאס ביולי – אוגוסט 2014], לשכנע את אבו מאזן לקבל אחריות חלקית על הרצועה, אפילו על מעבר רפיח, הוא סירב. מה הביא אותו עכשיו להיכנס לתוך התהליך הזה, שנקרא פיוס, ולנסות לקחת אחריות על המעבר, ואולי על מרכיבים אזרחיים אחרים, בלי להיות אחראיות מלאה? זה מעניין, זו שאלה של אינטרסים. מה שקרה כאן בעיקר, ויש פה שחקן נוסף שעוד לא הזכרתי אותו והוא מצרים, שמצרים מתייחסת לרצועת עזה גם היום כאל ישות עוינת, ובצדק. מבחינתם חמאס זה אחים מוסלמים. איך המשטר המצרי הנוכחי, השלטון המצרי הנוכחי מתייחס לאחים מוסלמים אנחנו יודעים. הוא רואה בזה בעיה שעלולה לגרום לאירדנטה פנימית במצרים. קל וחומר כשהוא תפס את החמאס, מסייע לדאעש בסיני. נוצרה איזושהי מערכת יחסים בין חמאס-עזה לדאעש בסיני, למרות שאלה שתי תנועות שונות. החמאס בעצם נלחם נגד דאעש בתוך רצועת עזה, הוא לא רוצה שדאעש יאיים עליו פנימית, אבל הוא מצא בדאעש בסיני שותף על בסיס של אינטרסים. למה? כי הוא נדרש לקבל אספקת נשק דרך סיני, ודאעש שולט בסיני, אז הוא צריך את זה, ודאעש היה צריך איזשהו בסיס מאחור, גם בסיס לטיפול רפואי, בסיס להתכוננות וכן הלאה, והמצרים עלו על זה, שבעצם דאעש משתמש ברצועת עזה כארץ בסיס, וחמאס נהנה משירותי דאעש בהברחות נשק. ולכן היה פה אינטרס מצרי לנסות להביא לפיוס, וכל הלחץ על החמאס היה גם מבחינה כלכלית, כולל של אבו מאזן, כולל של המצרים. הם לא מספקים חשמל, הם לא מספקים מים, אנחנו מספקים, הם לא. הם גם סגרו את מעבר רפיח, שנפתח לעיתים, מעבר רפיח הוא באחריותם, יכלו לפתוח אותו. הם חונקים את הרצועה כדי שהחמאס יבוא אל השולחן כמו שהוא הגיע, כדי בעצם לאלף אותו ולהגיע איתו להבנה שהוא יפסיק לעזור לדאעש בסיני בכל דרך. ולכן זה האינטרס המצרי. החמאס בא משום שהוא נקלע למצוקה, הוא בלחץ, הוא צריך איזשהו פתרון, הוא לא נותן מענה לאזרחים, ולכן הוא הגיע לשולחן. למה אבו מאזן בא עכשיו לשולחן ולא בא קודם, אחרי "צוק איתן”? גם זה עניין של לחץ ואינטרס. המצרים הרכיבו פה איזשהו מרכיב לחץ שבו הם אמרו, אבו מאזן, אם אתה לא תבוא, יש לנו אלטרנטיבה, קוראים לה [מוחמד] דחלאן [לשעבר ראש מנגנון הביטחון המסכל ברצועת עזה]. אנחנו עם איחוד האמירויות נביא אותו, אבו מאזן במידה מסוימת נבהל, ועל הרקע הזה הוא הגיע. זאת אומרת, מה שאנחנו רואים פה גם היום במצב שנוצר, זה איזשהו שילוב של אינטרסים או לחצים אחד על השני, שהביא אותם למצב של לכאורה פיוס, שלא הולך להיות מושלם ולא הולך להתקיים. אני מדגיש את כל זה, משום שגם כשאנחנו מסתכלים על האתגר של רצועת עזה, כמו על אתגרים אחרים, אני חסיד תפיסת האינטרסים. לא wishful thinking. נביא את מרוואן ברגותי [לשעבר מפקד גדודי אל-אקצה של ארגון פתח, מרצה מאסר עולם בישראל], תיפתר הבעיה. נמליך את יחיא סינוואר [מנהיג חמאס ברצועת עזה], תפתר הבעיה. מספיק. אנחנו לא הולכים לפתור את הבעיות הללו, אנחנו צריכים להתמודד איתן. ובכל נקודת זמן, בכל זירה, צריך להסתכל על האינטרסים. כך קבענו למשל בסוריה, שלא מתערבים מצד אחד, אבל יש קווים אדומים. זה נכון גם לגבי הרצועה. מה האינטרסים שלנו לגבי הרצועה? קודם כל, ביטחון. הרצועה הזאת בחרה להיות עוינת. גם כלפי, בוודאי כלפינו. וכל עוד היא עוינת, אין ברירה, אלא חייב להיות סגר ביטחוני. אילולא הייתה עוינת, אז לא היה צריך לבדוק את הסחורות, לא היה צריך לבדוק את האנשים. המצרים היו פותחים לה את מעבר רפיח. אנחנו, תקופה ארוכה, לחצנו על המצרים, תפתחו את מעבר רפיח. באמת, יש שם חנק, אנשים לא יכולים לצאת. ניסינו דרך אגב לתת מענה ליציאת האנשים מרצועת עזה בשאטלים עם מחסום ארז לאלנבי כדי שייצאו לעולם הרחב דרך ירדן. הירדנים סירבו. זאת אומרת יש פה עניין של כל אחד מסתכל על הרצועה כאל בעייה שלא רוצים להתעסק איתה, ולכן מאחר ויש בעיה ביטחונית, אז קיים הסגר הביטחוני, אין מצור, השימוש במילה מצור היא לא נכונה. סוחר פלסטיני, שרוצה היום להזמין סחורה מסין, יכול להביא אותה או דרך נמל אשדוד או דרך נמל אלכסנדריה או דרך נמל פורט סעיד, בסוף היא תעבור בדיקה של ישראלי דרך [מעבר] כרם שלום. על זה אנחנו לא יכולים לוותר. אני מדגיש את זה, כי אני שומע את הרעיונות על הנמל הימי, האי בים, כפי שהיא עולה. עד היום הקבינט, כמובן, לא אישר בצדק. אם יהיו פקחים ישראלים על האי הזה, למה לא? כשיהיו שם פקחים ישראלים, תקראו לי. זה התנאי. זה התנאי. כל תפיסתנו בכלל, את כל מה שנכנס לגבולות ארץ ישראל, מ[הסכמי] אוסלו [ב-1993], מיצחק] רבין [ראש ממשלת ישראל לשעבר], זיכרונו לברכה, אמרה שבכל תנאי, בכל מצב, בסופו של דבר, סחורה ואנשים שיכנסו לגבולות ארץ ישראל, בין אם זה לישות הפלסטינאית, האחת שתוכננה באוסלו, המפוצלת, לשתיים, יהודה שומרון ועזה, ייבדק על ידי ישראלים, בין אם זה יבשה בגשרי הירדן, בין אם זה יגיע מהים או יגיע מהאוויר. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שזה לא יהיה בפיקוח הישראלי. תחשבו על דמוגרפיה. תחשבו על זה שאנחנו לא עומדים ובודקים בגשרי הירדן, או יהיה איזה נמל ימי בעזה והכניסה לשם לא תהיה מפוקחת. יגיעו כל מיני דאעש ואיראנים וכו'. דרך אגב, כשנפתח [ציר] פילדלפי [קו הגבול בין רצועת עזה למצרים] בעקבות ההתנתקות, ואיבדנו שליטה על מה שנכנס ממצרים [לרצועת עזה], כולל במעבר רפיח, היה שם מנגנון בינלאומי שנקרא EUBAM [The European Union Border Assistance Mission for the Rafah Crossing Point -EUBAM Rafah] אבל הוא הצליח לפקח? הגיעו מומחים איראנים, אלה שלימדו את אנשי רצועת עזה, איך לייצר את כלי הטיס הבלתי מאוישים, רקטות יותר משוכללות, זה מה שקרה. אז המצרים היום הם פרטנר לחסימת העניין, לי לא אכפת, שייכנסו וייצאו אזרחים עזתים דרך מעבר רפיח למצרים, כמו שלא אכפת לי להוציא אותם בשאטלים לירדן, אך מצרים לא רוצה, וירדן לא רוצה, זה הקושי. מה נכון לעשות בתנאים הללו? לא מדברים כאן על משבר הומניטרי, יש פה מצוקה כלכלית ללא ספק. אין ספק, שהבעיה העיקרית היא ההחלטה הפלסטינאית לקיים ישות עוינת. יצאנו משם, יכלו לקבל החלטה לגדל תותים ולייצא אותם, יכלו לקבל החלטה להקים מפעלים, לייצר ולייצא. קיבלו החלטה להשקיע ברקטות, קיבלו החלטה להשקיע במנהרות, החלטה שלהם. ולכן חמאס מהבחינה הזאת הוא ללא ספק מכשול. אחד הדברים שמשחקים לטובתנו, זה מה שהדגיש בעיקר יוני קודם, זה שיש החלטה בינלאומית שבעצם מתנה תנאים. החמאס מוקצה מחמת מיאוס על ידיך, החלטת הקוורטט [הקוורטט לענייני המזרח התיכון הוא גוף בין-לאומי המורכב מארצות הברית, האיחוד האירופי, האומות המאוחדות ורוסיה, שתפקידו לפקח על פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני על פי מפת הדרכים], שקוראת לחמאס לקבל אי אלו תנאים כדי שיוכל להפוך להיות לגיטימי. הוא לא הולך לעשות את זה. זה בדיוק אותו עניין למה הוא בחר לייצר רקטות ולחפור מנהרות במקום להתחיל ולעסוק בשגשוג וכו'. דרך אגב, רציונלית, אנשים שחושבים על זה, תארו לכם שאחרי שהתנתקנו מהרצועה, החמאס היה מראה לנו, שממה שיצאנו מפסיק להיות עוין כלפינו. הרי מיד הציבור הישראלי היה משתכנע, שזה הדרך הנכונה לעשות גם ביהודה ושומרון. זה לא רציונלי. מבחינתם, עדיפות היא כמובן חיסולה של מדינת ישראל, מילים כאלה, מילים אחרות, בשלבים, לא בשלבים, ולכן זה משהו שהוא הרבה יותר עמוק מאשר לחשוב חשיבה רציונלית. ולכן אנחנו עדיין רואים אותם, מתעסקים עם הרקטות, המנהרות והטרור. מה כן ישראל צריכה לעשות במצב הזה? לנו אין התנגדות, אני יכול להגיד את זה גם מתוקף תפקידי הקודם, ואני מקווה, שזה המצב גם היום, שהמצוקה הכלכלית תיענה [בגישה חיובית מצד ישראל]. למשל, העברת משכורות למגזר הציבורי, גם החמאסי, ניסינו לעשות את זה תקופה מסוימת, זה נעשה. שוב, זה כסף של תורמות, קטאר מימנה את זה. חשבונות בנק של אנשים מסוימים, שהם לא מזוהי [גדודי] עיז א-דין אל-קסאם [הזרוע הצבאית של חמאס], שהם לא פעילי טרור, רופאים, אחיות, מורים, פקידים, הייתה רשימה כזאת, היו אז 23 אלף איש, אין סיבה לא לקיים את זה אם יש כסף, לא יודע אם מישהו מוכן לממן את זה עכשיו. דרך אגב הצענו לאבו מאזן לעשות את זה, כדי שבעל המאה יהיה בעל הדעה, גם מזה הוא התחמק בצורה כזו או אחרת, אני לא יודע מה המצב איתו היום, אז זו סוגיה פתוחה עכשיו שיוצרת מצוקה, כי ברגע שאין כסף לאנשים, אז גם כל המחזור הכלכלי מתמתן, אותו מדד של משאיות שהגיעו גם לאלף משאיות ביום ועכשיו ירד לשלוש מאות הוא תוצאה מזה שאין כוח קנייה, אינטרס ישראלי שיחיו בכבוד וברווחה. למה לא? הדבר השני, זה תשתיות. הגדלת אספקת, יכולת אספקת חשמל של תחנת הכוח בעזה, אינטרס שלנו. האם מישהו מוכן לממן את זה? האם מישהו מוכן לעשות את זה? יש עם זה קושי. יש תוכנית שלנו שתתממש בסוף, של העברת צינור גז לרצועה, כדי באמת להגדיל את התפוקה ושלא תהיה תלות ברשת החשמל שלנו. מים, התפלה, אדרבא. טיהור מים. יש שם בעיה של שופכין, של ביוב, שגם מקרינה על הגנת הסביבה אצלנו. טיהור ומחזור לחקלאות. אינטרס שלנו. האם יש מישהו שמוכן לממן? יש פה קושי עצום. בעצם נתקלנו במצב, שמבחינת רצון לממן ברצועת עזה, יש מדינה אחת שמשקיעה הרבה, קוראים לה קטאר למרות שבעבר היו מתחים איתה, ב"צוק איתן" לא היינו מוכנים לקבל את היוזמה הטורקית-קטארית בצדק, אבל הצלחנו להגיע להבנות עם קטאר, שכל הפעילות שלה בנושא תשתיות, והם המשקיעים העיקריים, מאות מיליונים, מיליוני דולרים בשנה, מתואמת איתנו. כולל המנגנון של הכנסת חומרי שיקום, שהוא מנגנון משוכלל, לא פרטנו אותו כאן, יוני, זה חלק מהעניין. אתה רואה הרס עצום, זו התוצאה של "צוק איתן" עשרת אלפים בניינים שנהרסו כליל, מקומה אחת ועד 18 קומות, 30 אלף שניזוקו. יש צורך לשקם את זה, ללא ספק. לכן יצרנו פה מנגנון, ולכן הוא גם ממשיך להתקיים. איך מפקחים על זה? מאוד משוכלל, עם 100 פקחים בפנים, עם מנגנון שעוקב אחרי כל שק מלט, מגיע לסוכן שמספק, רק תמורת ואוטצ'ר שפקח אישר אותו, מנגנון משוכלל. אלה דברים שאנחנו יכולים לעשות. אבל ככלל, מי שחושב, שיש לו איזשהו פתרון של זבנג וגמרנו במציאות שבה החמאס בחר בדרך שהוא בחר גם אחרי שיצאנו מעזה והתנתקנו, והרשות הפלסטינאית בראשות אבו מאזן נמנעת מלקחת אחריות מלאה, והחמאס לא מוכן לתת לו אחריות מלאה, המצרים עם האינטרסים שלהם, יש פה קושי עצום, שמביא אותי למסקנה, שמבחינתי הגעתי אליה כבר מזמן בכל נושא העניין הישראלי פלסטיני, אנחנו לא צריכים לדבר על פתרונות. הלוואי והיה פתרון. אנחנו צריכים לדבר על דרך. דרך שבה אנחנו מחזקים את האינטרסים שלנו, גם הביטחוניים, וחלקם הוא שלא יהיה שם משבר הומניטרי, חלקם הוא שכן יחיו בכבוד וברווחה, אם אפשר, אבל להשלות את עצמנו, שיהיה מנהיג כזה או מנהיג אחר, וזה תיפתר הבעיה, מזה אני מציע להוריד את הציפיות לנוכח מה ששמענו בפאנל הקודם. סימוכין:

Jonathan D. Halevi

46,941 просмотров • 1 год назад

שלום גדי אייזנקוט. מועדים לשמחה. תקפת אותי הבוקר במילים קשות כי התנגדתי אתמול לעסקת שחרור המרצחים. קראת לי תת-הנהגה. אני מניח שניסית להתכתב עם המונח תתי-אדם של חברך לאופוזיציית השנאה והפילוג, יאיר גולן. נתחיל מזה, שאתה ביום כזה היית אמור להתכסות בדום שתיקה, להצטער, להתבייש, לבקש סליחה, לומר לנו תודה שלא הקשבנו לך. אתה הרי במשך חודשים מטיף למדינת ישראל להיכנע לגרועים שבאויביה. אתה הטפת לנו לסגת לקווי השישי לאוקטובר, לאפשר לחמאס להישאר ברצועת עזה, להתחמש, להתעצם עם ערבויות בינלאומיות במרחק יריקה מהיישובים שלנו. אם חלילה היינו מקשיבים לך, לא היה שום סיכוי בעולם שנגיע להישג הכביר הזה, שבו אנחנו מחזירים בעזרת השם את כל החטופים הביתה במכה אחת. צה"ל נשאר בחמישים אחוז משטח רצועת עזה כנקודת פתיחה לחתירה להמשך מימוש מלוא מטרות המלחמה, ובראשן השמדת חמאס ופירוזה של רצועת עזה, כשיש לנו לגיטימציה של הנשיא טראמפ, ושל כל מי שתומך בתוכניתו, שקובעת בצורה חד משמעית שחמאס חייב להיות מפורק ועזה חייבת להיות מפורזת. ביום כזה אתה אמור לשבת ולבקש סליחה. ואתה יודע מה? היית ביום כזה אמור גם להגיד לי תודה שסירבתי לעסקאות חלקיות שהיו מפקירות חלק מן החטופים. אנחנו מקבלים עכשיו את כל החטופים רק בגלל ההתעקשות הזאת שלי. שווה בנפשך מה היה קורה לו היינו מקשיבים למי שהציע לנו לקבל עסקאות חלקיות. היינו עכשיו בתוך איזה שישים יום של הפסקת אש, של משא ומתן מתיש. חצי מהחטופים עדיין נקברים במנהרות החמאס, שדורש כניעה מוחלטת שלנו כתנאי להשבתם. ואתה יודע מה, גדי? כן אני הצבעתי נגד. הצבעתי נגד כי אני חושב שלרוקן את בתי הכלא ממרצחים טרוריסטים נוראיים, להוציא לחופשי את כל הנהגת הטרור של הדור הבא, שתתפזר עכשיו בכל העולם ותשמר את אותם תאים שיכוונו כאן טרור, שינסה בכל כוחו לשפוך כאן נהרות של דם, אני חושב שזו טעות קשה. אני גם חושב שצריך מישהו שישמיע את קולם של אותם נפגעי טרור, שבלב שותת דם ישבו עכשיו בבית וירגישו שרוצחים מחדש את יקיריהם כשמוציאים לחופשי את מי שרצח אותו. נכון, אין להם יחסי ציבור במאות מיליונים, אין להם קמפיינים שעוטפים אותם. הם כנראה יצטרכו בתוך הבית לבכות בשקט על הכרית. אני הרגשתי צורך להשמיע את קולם ולהתנגד לעסקה הזאת. אתה יודע מה מסוכן יותר משחרור המחבלים? זה הנרמול של הדבר הזה. זו העובדה שאי אפשר להתנגד לו. העובדה שאתה לא מסוגל לתת אפילו לגיטימציה לדעה שחושבת אחרת ממך. היית צריך להיות שם אתמול בממשלה ולראות את כולנו, חברי הממשלה, באמת בדחילו ורחימו, בתחושת אחריות כבדה, מבינים שאין פה טוב ורע, אין פה צודק ולא צודק. יש פה שני צדדים שמתייסרים בדילמה קשה מאוד, ובכבוד גדול נותנים מקום לשתי הדעות ולשתי ההצבעות. ממש לא כועסים אחד על השני. היית צריך להיות שם, אבל אתה לא שם, כי יחד עם בני גנץ, שגם בו בינתיים הספקת לבגוד, החלטת לפני שנה שאתה בורח מאחריות. החלטת שאתה הולך לעסוק בפוליטיקה קטנה, כשהחטופים שלנו נמקים במנהרות כשהלוחמים שלנו מחרפים את נפשם בעזה ובכל זירות המלחמה. וזה חבל מאוד. ומה שחבל זה שאתה מתהדר בנוצות של אחדות וישרות. אין שום דבר מאחד בלא לתת לגיטימציה למי שחושב אחרת ממך ולא להיות מסוגל לנהל שיח ענייני, רציני, מכובד, שיש בו דעות שונות ביחס לסיטואציה מורכבת. וכן, אתה כמובן תעטה נוצות לא לך של ״אחדות״, בדיוק כמו שעשית בממשלה הקודמת, כשאתה וחבריך חברתם לאויבי ישראל, הקמתם ממשלה שנשענה על תומכי טרור כדי להביס את האחים שלכם, את היריבים שלכם, במפה הפוליטית, ואז בלי להתבייש הכתרתם את מיזם הפילוג והמחלוקת הזה בשם אחדות. אין בזה שום אחדות, גדי. אחדות יש בלקחת אחריות. אחדות יש בלדעת להכיל דעות שונות ומורכבות. אני משוכנע שהעם הזה יודע להכיל מורכבות. הוא יודע לשמוח בכל ליבו עם שובם של החטופים, יחד עם המשפחות שלהם, יחד עם העם הזה כולו, שבמשך שנתיים חיכה לרגע הזה בכל מאודו. הוא גם ידע לכאוב מאוד, להצטער מאוד. וכן גם לכבד את מי שמתריע על הסכנות הגדולות שבצד השני. אז יכול שאתה תמשיך להסית ולפלג. אני אמשיך באחריות גדולה לאחד את העם הזה. אני אמשיך באחריות גדולה לחתור לניצחון מלא, להשמדה מוחלטת של חמאס, לפירוזה של עזה. לוודא שהיא לא תהווה יותר איום אל עבר אזרחי מדינת ישראל. אנחנו חייבים את זה אחרי השנתיים האלה. חייבים את זה לעצמנו, לעם הזה, חייבים את זה לנופלים, חייבים את זה לפצועים, חייבים את זה למשפחות שלהם, חייבים את זה למילואימניקים הצדיקים ולנשים שלהם ולכל המשפחות האלה שמסרו את נפשם במשך שנתיים. ושוב, לצערי, כשאתה בחרת לעשות פוליטיקה בזמן הזה. אנחנו בעזרת השם ננצח. גדי, חג שמח.
4:11

שלום גדי אייזנקוט. מועדים לשמחה. תקפת אותי הבוקר במילים קשות כי התנגדתי אתמול לעסקת שחרור המרצחים. קראת לי תת-הנהגה. אני מניח שניסית להתכתב עם המונח תתי-אדם של חברך לאופוזיציית השנאה והפילוג, יאיר גולן. נתחיל מזה, שאתה ביום כזה היית אמור להתכסות בדום שתיקה, להצטער, להתבייש, לבקש סליחה, לומר לנו תודה שלא הקשבנו לך. אתה הרי במשך חודשים מטיף למדינת ישראל להיכנע לגרועים שבאויביה. אתה הטפת לנו לסגת לקווי השישי לאוקטובר, לאפשר לחמאס להישאר ברצועת עזה, להתחמש, להתעצם עם ערבויות בינלאומיות במרחק יריקה מהיישובים שלנו. אם חלילה היינו מקשיבים לך, לא היה שום סיכוי בעולם שנגיע להישג הכביר הזה, שבו אנחנו מחזירים בעזרת השם את כל החטופים הביתה במכה אחת. צה"ל נשאר בחמישים אחוז משטח רצועת עזה כנקודת פתיחה לחתירה להמשך מימוש מלוא מטרות המלחמה, ובראשן השמדת חמאס ופירוזה של רצועת עזה, כשיש לנו לגיטימציה של הנשיא טראמפ, ושל כל מי שתומך בתוכניתו, שקובעת בצורה חד משמעית שחמאס חייב להיות מפורק ועזה חייבת להיות מפורזת. ביום כזה אתה אמור לשבת ולבקש סליחה. ואתה יודע מה? היית ביום כזה אמור גם להגיד לי תודה שסירבתי לעסקאות חלקיות שהיו מפקירות חלק מן החטופים. אנחנו מקבלים עכשיו את כל החטופים רק בגלל ההתעקשות הזאת שלי. שווה בנפשך מה היה קורה לו היינו מקשיבים למי שהציע לנו לקבל עסקאות חלקיות. היינו עכשיו בתוך איזה שישים יום של הפסקת אש, של משא ומתן מתיש. חצי מהחטופים עדיין נקברים במנהרות החמאס, שדורש כניעה מוחלטת שלנו כתנאי להשבתם. ואתה יודע מה, גדי? כן אני הצבעתי נגד. הצבעתי נגד כי אני חושב שלרוקן את בתי הכלא ממרצחים טרוריסטים נוראיים, להוציא לחופשי את כל הנהגת הטרור של הדור הבא, שתתפזר עכשיו בכל העולם ותשמר את אותם תאים שיכוונו כאן טרור, שינסה בכל כוחו לשפוך כאן נהרות של דם, אני חושב שזו טעות קשה. אני גם חושב שצריך מישהו שישמיע את קולם של אותם נפגעי טרור, שבלב שותת דם ישבו עכשיו בבית וירגישו שרוצחים מחדש את יקיריהם כשמוציאים לחופשי את מי שרצח אותו. נכון, אין להם יחסי ציבור במאות מיליונים, אין להם קמפיינים שעוטפים אותם. הם כנראה יצטרכו בתוך הבית לבכות בשקט על הכרית. אני הרגשתי צורך להשמיע את קולם ולהתנגד לעסקה הזאת. אתה יודע מה מסוכן יותר משחרור המחבלים? זה הנרמול של הדבר הזה. זו העובדה שאי אפשר להתנגד לו. העובדה שאתה לא מסוגל לתת אפילו לגיטימציה לדעה שחושבת אחרת ממך. היית צריך להיות שם אתמול בממשלה ולראות את כולנו, חברי הממשלה, באמת בדחילו ורחימו, בתחושת אחריות כבדה, מבינים שאין פה טוב ורע, אין פה צודק ולא צודק. יש פה שני צדדים שמתייסרים בדילמה קשה מאוד, ובכבוד גדול נותנים מקום לשתי הדעות ולשתי ההצבעות. ממש לא כועסים אחד על השני. היית צריך להיות שם, אבל אתה לא שם, כי יחד עם בני גנץ, שגם בו בינתיים הספקת לבגוד, החלטת לפני שנה שאתה בורח מאחריות. החלטת שאתה הולך לעסוק בפוליטיקה קטנה, כשהחטופים שלנו נמקים במנהרות כשהלוחמים שלנו מחרפים את נפשם בעזה ובכל זירות המלחמה. וזה חבל מאוד. ומה שחבל זה שאתה מתהדר בנוצות של אחדות וישרות. אין שום דבר מאחד בלא לתת לגיטימציה למי שחושב אחרת ממך ולא להיות מסוגל לנהל שיח ענייני, רציני, מכובד, שיש בו דעות שונות ביחס לסיטואציה מורכבת. וכן, אתה כמובן תעטה נוצות לא לך של ״אחדות״, בדיוק כמו שעשית בממשלה הקודמת, כשאתה וחבריך חברתם לאויבי ישראל, הקמתם ממשלה שנשענה על תומכי טרור כדי להביס את האחים שלכם, את היריבים שלכם, במפה הפוליטית, ואז בלי להתבייש הכתרתם את מיזם הפילוג והמחלוקת הזה בשם אחדות. אין בזה שום אחדות, גדי. אחדות יש בלקחת אחריות. אחדות יש בלדעת להכיל דעות שונות ומורכבות. אני משוכנע שהעם הזה יודע להכיל מורכבות. הוא יודע לשמוח בכל ליבו עם שובם של החטופים, יחד עם המשפחות שלהם, יחד עם העם הזה כולו, שבמשך שנתיים חיכה לרגע הזה בכל מאודו. הוא גם ידע לכאוב מאוד, להצטער מאוד. וכן גם לכבד את מי שמתריע על הסכנות הגדולות שבצד השני. אז יכול שאתה תמשיך להסית ולפלג. אני אמשיך באחריות גדולה לאחד את העם הזה. אני אמשיך באחריות גדולה לחתור לניצחון מלא, להשמדה מוחלטת של חמאס, לפירוזה של עזה. לוודא שהיא לא תהווה יותר איום אל עבר אזרחי מדינת ישראל. אנחנו חייבים את זה אחרי השנתיים האלה. חייבים את זה לעצמנו, לעם הזה, חייבים את זה לנופלים, חייבים את זה לפצועים, חייבים את זה למשפחות שלהם, חייבים את זה למילואימניקים הצדיקים ולנשים שלהם ולכל המשפחות האלה שמסרו את נפשם במשך שנתיים. ושוב, לצערי, כשאתה בחרת לעשות פוליטיקה בזמן הזה. אנחנו בעזרת השם ננצח. גדי, חג שמח.

בצלאל סמוטריץ'

317,312 просмотров • 10 месяцев назад