正在加载视频...

视频加载失败

加载此视频时出现问题。这可能是由于临时网络问题，或视频可能不可用。

כך צריך להתייחס לחולדות שאנסו, שרפו ורצחו ילדים בדם קר

גלילאו

19,172 subscribers

217,586 次观看 • 1 年前 •via X (Twitter)

财经新闻政治喜剧

Anya Rossi• Live Now

Private livecam show

11 条评论

גלילאו 的头像

גלילאו1 年前

אגב, הסרטון עלה בחשבון של איימן עודה ״השותף המתון״ של לפיד ובנט לשלום וקואליציה בממשלת ישראל כהתרסה לכך שאנו מתאכזרים לאסירים האלה

גלילאו 的头像

גלילאו1 年前

אגב, לדעתי זה עוד עדין. עונש מוות עכשיו.

Valensi Shai✡️ 的头像

Valensi Shai✡️1 年前

@GilBitan לא מסכים. לקחת אותם לעבודה, שיתחילו לחפור לי מטרו לאורך ולרוחב, עד שימותו. 12000 אסירים = 120 נקודות התחלתיות. הם רצו להרוס את המדינה - עכשיו הם יבנו אותה. רק ככה נדע לייצר הרתעה אמיתית.

גלילאו 的头像

גלילאו1 年前

רעיון יפה, אבל לא ישים. כמות השוטרים שתצטרך לשים עליהם לא משתלמת

Ofer_Busy 的头像

Ofer_Busy1 年前

@GilBitan אנחנו טובים אליהם מדי צריך להשמיע להם קרן פלס

גלילאו 的头像

גלילאו1 年前

🤣

Ami Livnat 的头像

Ami Livnat1 年前

@GilBitan למה איימן עודה לא שם?

בֶּן דֻּרְדְּיָא 的头像

בֶּן דֻּרְדְּיָא1 年前

@GilBitan סליחה, היחס פה הוא טוב - הם אמורים להיות תלויים כולם ומוצגים לראווה על גבולות ישראל

Cora Vilder 的头像

Cora Vilder1 年前

@GilBitan הכלב מת לתת להם ביס 😁… רק הפצ״רית לא תשים עליו עין .

Tammy Erann-Soussan 的头像

Tammy Erann-Soussan1 年前

@GilBitan איימן עודה צודק, זה באמת "מראה מזעזע" אני אישית מזועזעת: איך זה שהמפלצות האלה עדיין נושמים????

גלילאו 的头像

גלילאו1 年前

בול

相关视频

אני בדרך לא אוהב אנשים שמתלהמים, אבל איך אני שמח שגירשו את הנוכלת הזו. כך צריך להתייחס לנבחרי ציבור שכל מטרתם בחיים היא אחת: להשניא. להתקדם על חשבוננו ולהרוס כל חלקה טובה. עופי לנו מהחיים סילמן. פשוט עופי!

אני בדרך לא אוהב אנשים שמתלהמים, אבל איך אני שמח שגירשו את הנוכלת הזו. כך צריך להתייחס לנבחרי ציבור שכל מטרתם בחיים היא אחת: להשניא. להתקדם על חשבוננו ולהרוס כל חלקה טובה. עופי לנו מהחיים סילמן. פשוט עופי!

גלילאו

41,046 次观看 • 3 个月前

״אני מקווה שיש לי משפחה לחזור אלייה״ אם הייתה יודעת כמה המשפחה שלה נלחמת בשבילה💔 ארגון הטרור החמאס מפרסם את הסרטונים האחרונים של כרמל גת ואלכס לובנוב לפני שרצח אותם בדם קר. הסרטונים מיותר לציין שהם פסיכולוגיה רדודה עם עריכה של ילדים ולא קונה אף אחד, אבל לא נצנזר את הקול האחרון שלהם לפני שנרצחו. יהי זכרם ברוך💔

״אני מקווה שיש לי משפחה לחזור אלייה״ אם הייתה יודעת כמה המשפחה שלה נלחמת בשבילה💔 ארגון הטרור החמאס מפרסם את הסרטונים האחרונים של כרמל גת ואלכס לובנוב לפני שרצח אותם בדם קר. הסרטונים מיותר לציין שהם פסיכולוגיה רדודה עם עריכה של ילדים ולא קונה אף אחד, אבל לא נצנזר את הקול האחרון שלהם לפני שנרצחו. יהי זכרם ברוך💔

daniel amram - דניאל עמרם

27,695 次观看 • 1 年前

לפני שלושה חודשים ביקרתי בסוכת האבלים של הדלין, אחרי הריגתו בדם קר של עודה. היום, באותה חלקה בלב הישוב אופ אל ח׳יר, היכן שינון לוי עבד עם הטרקטור, עומד מאחז לא חוקי. זו תמצית העוול שנעשה בשמנו בשטחים. עוול מוסרי שמתרגם גם לאסון ביטחוני. הסרטון קצת ארוך, אבל כל ישראלי בעל מצפון ויושרה צריך לראות אותו. אנא הקדישו כמה דקות לראות.

לפני שלושה חודשים ביקרתי בסוכת האבלים של הדלין, אחרי הריגתו בדם קר של עודה. היום, באותה חלקה בלב הישוב אופ אל ח׳יר, היכן שינון לוי עבד עם הטרקטור, עומד מאחז לא חוקי. זו תמצית העוול שנעשה בשמנו בשטחים. עוול מוסרי שמתרגם גם לאסון ביטחוני. הסרטון קצת ארוך, אבל כל ישראלי בעל מצפון ויושרה צריך לראות אותו. אנא הקדישו כמה דקות לראות.

גלעד קריב

13,175 次观看 • 9 个月前

"צה״ל לא הורג ילדים בכוונה. נקודה." אלוף (מיל') מתן וילנאי, יו"ר מפקדים למען ביטחון ישראל, לשעבר סגן שר ביטחון, סגן הרמטכ"ל ואלוף פיקוד הדרום – מגיב הבוקר בעוצמה על דבריו של יאיר גולן: "אני מכיר את הזירות האלה היטב. לחמתי מול חמאס עוד בתחילת הדרך. צה״ל לא רוצח ילדים. גם יאיר לא באמת חושב כך – אבל אמירה כזו חותרת תחת יסודות הלגיטימציה של מדינת ישראל." 🔴 על ניהול המלחמה והחטופים: "החטופים הם לא בעיה של המשפחות. הם בעיה של מדינת ישראל כולה. צלקת שתלך ותתרחב אם לא תיפתר. זה הנושא המרכזי שצריך לטפל בו – כל השאר אחר כך." 🟡 על ממשלת ישראל והאחריות המדינית: "הפעלת כוח צבאי בלי מדיניות – לא קיימת. המלחמה היא המשך של המדיניות בדרכים אחרות. אנחנו חייבים להביא חלופה לשלטון חמאס. עד שלא נעשה את זה, נמשיך להילחם לשווא." 👤 מתן וילנאי מזכיר לנו: כשאנשי ביטחון מדברים – צריך להקשיב. לא סיסמאות, לא כותרות, אלא ניסיון אמיתי, אחריות לאומית, ודאגה אמיתית לביטחון ישראל. צפו בריאיון המלא ל i24NEWS

"צה״ל לא הורג ילדים בכוונה. נקודה." אלוף (מיל') מתן וילנאי, יו"ר מפקדים למען ביטחון ישראל, לשעבר סגן שר ביטחון, סגן הרמטכ"ל ואלוף פיקוד הדרום – מגיב הבוקר בעוצמה על דבריו של יאיר גולן: "אני מכיר את הזירות האלה היטב. לחמתי מול חמאס עוד בתחילת הדרך. צה״ל לא רוצח ילדים. גם יאיר לא באמת חושב כך – אבל אמירה כזו חותרת תחת יסודות הלגיטימציה של מדינת ישראל." 🔴 על ניהול המלחמה והחטופים: "החטופים הם לא בעיה של המשפחות. הם בעיה של מדינת ישראל כולה. צלקת שתלך ותתרחב אם לא תיפתר. זה הנושא המרכזי שצריך לטפל בו – כל השאר אחר כך." 🟡 על ממשלת ישראל והאחריות המדינית: "הפעלת כוח צבאי בלי מדיניות – לא קיימת. המלחמה היא המשך של המדיניות בדרכים אחרות. אנחנו חייבים להביא חלופה לשלטון חמאס. עד שלא נעשה את זה, נמשיך להילחם לשווא." 👤 מתן וילנאי מזכיר לנו: כשאנשי ביטחון מדברים – צריך להקשיב. לא סיסמאות, לא כותרות, אלא ניסיון אמיתי, אחריות לאומית, ודאגה אמיתית לביטחון ישראל. צפו בריאיון המלא ל i24NEWS

מפקדים למען ביטחון ישראל

627,422 次观看 • 1 年前

ראיתי שכל מיני טובי לב בעיני עצמם ממהרים להמציא שקרים על שובאל בן נתן הי"ד שנהרג בלבנון, אז היי ממחלקת העובדות. שובאל יצא עם בני משפחתו לטייל בשבת בזמן חופשה מהצבא, בתאריך 28.10.23 וקבוצה של "מוסקים תמימים" התקיפה אותם וניסתה לבצע בהם לינץ'. יש סרטון מהאירוע שצילמו הערבים בעצמם ושומעים בו את קולות ההמון אל מול היהודים הבודדים מנגד. שובאל בן נתן הי"ד ירה והרג ככל הנראה את בלאל סאלח מאל-סאוויה. פה הנשמות הטובות כמובן ממהרות לומר שבלאל המנוח היה מוסק תמים. אם כך, מדוע *באותו היום* בטלגרם של הכפר המונה כ700 עוקבים, לא כתבו דבר על כך שהוא אדם תמים שהותקף בזמן שהוא מוסק זיתים, אלא שהוא "שאהיד בן המקום?" למה בלוויה של בלאל שאגו המשתתפים שנשאו את המת לקבורה "מכפר סלפית הגאה, מצדיעים לאבו-עוביידה"? אשמח אם תוכלו למסור לבוימעל (אני חסומה) על איזה "אזרח תמים שמוסק זיתים" הוא ככה"נ מגן כאילו נרצח בדם קר ולא היה מהתוקפים. העיקר להשחיר ולפגוע בזכרו של חייל גיבור שמת כדי שאשכרה אתם תוכלו לחמם את הספה עם הישבן שלכם ולכתוב שטויות מעוותות ומסולפות הישר מהפרופגנדה האנטישמית של ה"מוסקים התמימים". מצורפת תמונה מהטלגרם (צנזרתי את התמונה שלו, הם אוהבים סנאף שאהידים) והסרטון מהלוויה של השאהיד המהולל.

ראיתי שכל מיני טובי לב בעיני עצמם ממהרים להמציא שקרים על שובאל בן נתן הי"ד שנהרג בלבנון, אז היי ממחלקת העובדות. שובאל יצא עם בני משפחתו לטייל בשבת בזמן חופשה מהצבא, בתאריך 28.10.23 וקבוצה של "מוסקים תמימים" התקיפה אותם וניסתה לבצע בהם לינץ'. יש סרטון מהאירוע שצילמו הערבים בעצמם ושומעים בו את קולות ההמון אל מול היהודים הבודדים מנגד. שובאל בן נתן הי"ד ירה והרג ככל הנראה את בלאל סאלח מאל-סאוויה. פה הנשמות הטובות כמובן ממהרות לומר שבלאל המנוח היה מוסק תמים. אם כך, מדוע באותו היום בטלגרם של הכפר המונה כ700 עוקבים, לא כתבו דבר על כך שהוא אדם תמים שהותקף בזמן שהוא מוסק זיתים, אלא שהוא "שאהיד בן המקום?" למה בלוויה של בלאל שאגו המשתתפים שנשאו את המת לקבורה "מכפר סלפית הגאה, מצדיעים לאבו-עוביידה"? אשמח אם תוכלו למסור לבוימעל (אני חסומה) על איזה "אזרח תמים שמוסק זיתים" הוא ככה"נ מגן כאילו נרצח בדם קר ולא היה מהתוקפים. העיקר להשחיר ולפגוע בזכרו של חייל גיבור שמת כדי שאשכרה אתם תוכלו לחמם את הספה עם הישבן שלכם ולכתוב שטויות מעוותות ומסולפות הישר מהפרופגנדה האנטישמית של ה"מוסקים התמימים". מצורפת תמונה מהטלגרם (צנזרתי את התמונה שלו, הם אוהבים סנאף שאהידים) והסרטון מהלוויה של השאהיד המהולל.

אוריה שילת | Oriya Shilat

67,505 次观看 • 1 年前

שבת אחר הצהריים. ילדים יוצאים מהבית בדרכם לסניפי בני עקיבא וברחבי העיר לוד. אנשים הולכים לתפילת מנחה, לסעודה שלישית, אחרים סתם מסתובבים ברחובות. שבת רגילה. ואז, בצומת המרכזי ביותר בעיר. הצומת שכולנו עוברים בו כמעט כל יום. מול בית המשפט המחוזי בלוד, ממש למרגלותיו. שני רכבים מגיעים במרדף. ברכב הרודף, אדם עם הגוף מחוץ לחלון מרסס בירי את הרכב שלפניו. הרכב הנרדף עולה על אי תנועה, נעצר. המחסל יוצא מהרכב, מתקרב, ויורה מטווח אפס. רצח בדם קר. באמצע שבת. באמצע עיר. באמצע מדינת ישראל. ליטרלי. זה לא אזור נידח. זה לא "שכונה בעייתית". זה לב לבו של המרחב הציבורי בלוד. וזו השגרה שלנו. שגרה שיש לה שם ברור. לא תופעה, לא "אירוע", לא מורכבות אינסופית. האלימות הזו מגיעה מעבריינים מהמגזר הערבי. נקודה. בלי הכללות, בלי הסתה - פשוט מציאות. מי שיורה, מי שמחסל, מי שמטיל אימה על עיר שלמה. כן, יש גם אחריות של המדינה. והיא כבדה. אבל זה לא פוסט על האשמה, וזה גם לא פוסט על פתרונות קסם. זה פוסט על תיאור מצב. על שגרה הזויה שבה רצח מתרחש מול בית משפט, בשבת אחר הצהריים, כשילדים מסתובבים ברחוב. ולמרות הכול - אנחנו לא מתייאשים. אין סיכוי שאנחנו מוותרים על העיר הזו. לוד היא הבית שלנו, והמאבק על חיים נורמלים בה לא ייפסק.

שבת אחר הצהריים. ילדים יוצאים מהבית בדרכם לסניפי בני עקיבא וברחבי העיר לוד. אנשים הולכים לתפילת מנחה, לסעודה שלישית, אחרים סתם מסתובבים ברחובות. שבת רגילה. ואז, בצומת המרכזי ביותר בעיר. הצומת שכולנו עוברים בו כמעט כל יום. מול בית המשפט המחוזי בלוד, ממש למרגלותיו. שני רכבים מגיעים במרדף. ברכב הרודף, אדם עם הגוף מחוץ לחלון מרסס בירי את הרכב שלפניו. הרכב הנרדף עולה על אי תנועה, נעצר. המחסל יוצא מהרכב, מתקרב, ויורה מטווח אפס. רצח בדם קר. באמצע שבת. באמצע עיר. באמצע מדינת ישראל. ליטרלי. זה לא אזור נידח. זה לא "שכונה בעייתית". זה לב לבו של המרחב הציבורי בלוד. וזו השגרה שלנו. שגרה שיש לה שם ברור. לא תופעה, לא "אירוע", לא מורכבות אינסופית. האלימות הזו מגיעה מעבריינים מהמגזר הערבי. נקודה. בלי הכללות, בלי הסתה - פשוט מציאות. מי שיורה, מי שמחסל, מי שמטיל אימה על עיר שלמה. כן, יש גם אחריות של המדינה. והיא כבדה. אבל זה לא פוסט על האשמה, וזה גם לא פוסט על פתרונות קסם. זה פוסט על תיאור מצב. על שגרה הזויה שבה רצח מתרחש מול בית משפט, בשבת אחר הצהריים, כשילדים מסתובבים ברחוב. ולמרות הכול - אנחנו לא מתייאשים. אין סיכוי שאנחנו מוותרים על העיר הזו. לוד היא הבית שלנו, והמאבק על חיים נורמלים בה לא ייפסק.

מאיר ליוש Meir Layosh

28,988 次观看 • 6 个月前

שלחו לי שינון מגל, השופר הראשי לישראל, פצח במונולוג נוקב על כך שבתאגיד בחרו בי להגיש את תוכנית התחקירים המצוינת ״זמן אמת״. ובכן כמה הערות. ראשית, גם לי אין שום דבר אישי נגד ינון מגל, אני פשוט בז לתפקיד השופר שלקח על עצמו. שנית, מעולם לא הייתי ״שמאל קיצוני״, גם לא שמאל ומעולם לא בחרתי במפלגת שמאל. ממש להיפך, אני מתנגד לנתניהו משום שאני כבר שנים מבין וכותב שהמדיניות הביטחונית שלו בעיני היא פחדנית, רופסת, חסרת יוזמה, יצירתיות ותעוזה ומובילה רק לכשלונות. אולמרט הפציץ כור גרעיני ונתניהו סייע לממן את חמאס. ב-2014 לא האמנתי איך תושבי הדרום יכולים לחיות תחת טילים, בשומר חומות כשהוא איבד ריבונות על הערים המעורבות כתבתי שהוא צריך ללכת לפני שכל המדינה תתמוטט ולצערי זה מה שקרה. ולבסוף, וזה הכי חשוב, מגל לא מבין בשום צורה את תפקיד התקשורת בדמוקרטיה. זה לא משנה אם יש מגיש שהוא בעד נתניהו או נגדו. הדעה האישית כלפי ראש הממשלה ממש לא רלוונטית, ולא לפיה צריך להיגזר התפקיד בתקשורת אלא בגלל העבודה העיתונאית. ומה שחשוב זה להתייחס למדיניות של הפוליטיקאי ולא להסתדר מאחוריו כמו חייל נאמן לא משנה כיצד הוא פועל. לא הייתה לי שום בעיה לתמוך במדיניות החיסונים של נתניהו בתקופת הקורונה כי אני תומך במדע, ואין לי היום שום בעיה להגיד שמדובר בראש הממשלה הכושל, החלש והגרוע ביותר מקום המדינה במישור הביטחוני שהיה צריך להתפטר בשמונה באוקטובר . מאז הקורונה אגב, נתניה הפך את הליכוד למפלגה של מטורללי פייק ניוז ואפילו מינה לתפקידי מפתח בקואליציה אנשים שמפיצים מניפסטים של מתנגדי חיסונים. ינון מגל הוא לא שמאל קיצוני, או ימין קיצוני, הוא פשוט שופר שמפמפם דפי מסרים ושתומך בראש ממשלה חלש ורופס שמדיניותו הובילה לאסון הקשה ביותר לעם היהודה מאז השואה ולמרות שכל שבוע אנחנו רואים הוכחות לרפיסותו, שקרנותו ולכשלונותיו מגל פשוט מתכחש למציאות. נ.ב. זמרי, שהבנתי שעיסוקו המרכזי היה בעבר הומור, היה אולי צריך להתעמק קצת יותר בציוץ על הגיאולוג ולהבין שמדובר בזווית של איש מקצוע שרצה להתבדח דרך תחום התמחותו על קצין משטרה שבעצמו נכנס לרזולוציות מופרכות ואבסורדיות בשידור חי. בקיצור, נתראה בכאן 11, ״זמן אמת״, תשע בערב.

שלחו לי שינון מגל, השופר הראשי לישראל, פצח במונולוג נוקב על כך שבתאגיד בחרו בי להגיש את תוכנית התחקירים המצוינת ״זמן אמת״. ובכן כמה הערות. ראשית, גם לי אין שום דבר אישי נגד ינון מגל, אני פשוט בז לתפקיד השופר שלקח על עצמו. שנית, מעולם לא הייתי ״שמאל קיצוני״, גם לא שמאל ומעולם לא בחרתי במפלגת שמאל. ממש להיפך, אני מתנגד לנתניהו משום שאני כבר שנים מבין וכותב שהמדיניות הביטחונית שלו בעיני היא פחדנית, רופסת, חסרת יוזמה, יצירתיות ותעוזה ומובילה רק לכשלונות. אולמרט הפציץ כור גרעיני ונתניהו סייע לממן את חמאס. ב-2014 לא האמנתי איך תושבי הדרום יכולים לחיות תחת טילים, בשומר חומות כשהוא איבד ריבונות על הערים המעורבות כתבתי שהוא צריך ללכת לפני שכל המדינה תתמוטט ולצערי זה מה שקרה. ולבסוף, וזה הכי חשוב, מגל לא מבין בשום צורה את תפקיד התקשורת בדמוקרטיה. זה לא משנה אם יש מגיש שהוא בעד נתניהו או נגדו. הדעה האישית כלפי ראש הממשלה ממש לא רלוונטית, ולא לפיה צריך להיגזר התפקיד בתקשורת אלא בגלל העבודה העיתונאית. ומה שחשוב זה להתייחס למדיניות של הפוליטיקאי ולא להסתדר מאחוריו כמו חייל נאמן לא משנה כיצד הוא פועל. לא הייתה לי שום בעיה לתמוך במדיניות החיסונים של נתניהו בתקופת הקורונה כי אני תומך במדע, ואין לי היום שום בעיה להגיד שמדובר בראש הממשלה הכושל, החלש והגרוע ביותר מקום המדינה במישור הביטחוני שהיה צריך להתפטר בשמונה באוקטובר . מאז הקורונה אגב, נתניה הפך את הליכוד למפלגה של מטורללי פייק ניוז ואפילו מינה לתפקידי מפתח בקואליציה אנשים שמפיצים מניפסטים של מתנגדי חיסונים. ינון מגל הוא לא שמאל קיצוני, או ימין קיצוני, הוא פשוט שופר שמפמפם דפי מסרים ושתומך בראש ממשלה חלש ורופס שמדיניותו הובילה לאסון הקשה ביותר לעם היהודה מאז השואה ולמרות שכל שבוע אנחנו רואים הוכחות לרפיסותו, שקרנותו ולכשלונותיו מגל פשוט מתכחש למציאות. נ.ב. זמרי, שהבנתי שעיסוקו המרכזי היה בעבר הומור, היה אולי צריך להתעמק קצת יותר בציוץ על הגיאולוג ולהבין שמדובר בזווית של איש מקצוע שרצה להתבדח דרך תחום התמחותו על קצין משטרה שבעצמו נכנס לרזולוציות מופרכות ואבסורדיות בשידור חי. בקיצור, נתראה בכאן 11, ״זמן אמת״, תשע בערב.

בר שם-אור Bar Shem-Ur

88,098 次观看 • 1 年前

כשרה היושבת בקבינט, חובתי לדאוג לחטופים; חובתי לדאוג גם לחיילים ולמשפחותיהם; לתושבי העוטף, וכלל תושבי הדרום; לכלל אזרחי ישראל; לבטחון הלאומי שלנו. כך עשינו, חברי ואני, ערב "עם כלביא", כשהתבקשנו לאשר את המבצע על בסיס הערכה לפיה מאות מאזרחי ישראל, אנשים נשים וטף שלא עשו רע לאיש, עלולים לאבד את חייהם במהלכו. המלצת צה"ל וכל גורמי הבטחון היתה: לקחת את הסיכון הזה, עם כל הצער והקושי. לנוכח הצורך האסטרטגי במבצע. גם המלחמה בעזה היא בעלת חשיבות אסטרטגית. כך סבורים לא רק כל חברי הקבינט, אלא גם רוב אזרחי המדינה: השבוע התפרסם סקר לפיו 4% בלבד מהציבור סבורים שאפשר להשאיר את חמאס כשליט בעזה. רק 16% היו מוכנים לגור בעוטף אם חמאס ימשיך לשלוט שם. זו לא רק דעתי. זו דעת הקהל, המפוכחת. בתפקידי הקשה, עלי להתייחס במלוא האחריות לדילמות הללו. אסור לי להתעלם מהתמונה הרחבה, ולהתמקד רק בנתון אחד מתוכה. אסור לי להתעלם מהשלכות המציאות שכל חייל בעזה מבין היטב: אזורים שלמים ברצועה מקבלים חסינות מפני תקיפה, ונותרים כערי-מקלט לטרור. אסור לי להשלים עם מציאות כזו, חובה עלי לפעול על מנת לשנותה. אסור לי גם להיכנע ל"קמפיין סתימת-הפיות" שנועד לייצר דלגיטימציה ודמוניזציה, למנוע דיון מעמיק ורציני בדילמות הקשות ובשאלות הרות-גורל, ולהסליל את מקבלי ההחלטות אל היעד האחד-והיחיד של מובילי הקמפיין הזה. אדרבא, חובתי להבקיע אותו. לכן שום דבר, גם לא 14 פעמים בהן אריה גולן מכנה אותי בשידור "רעה" ו"מרשעת", שום דבר לא יניא אותי מלמלא את חובתי לראות את מלוא רוחב הסיכונים, להתמודד עם כל הדילמות, ולהכריע על בסיס תמונת-מצב מלאה. אולי ישכנעו אותך, אריה, מילותיו של רונן ברגמן, בספרו "מדינת ישראל תעשה הכל", באפילוג הסיום שכותרתו "הצילו!": "קו דק מאד מפריד בין סולידאריות הנובעת ממצוות פדיון שבויים, ובין פאניקה המצמיתה פוליטיקאים מלעשות את הנדרש ולהגיד את שצריך להאמר, קשה ככל שיהיה" - כתב ברגמן. "רבים יגידו: נראה איך ראש הממשלה ינהג לו הוא אב של חטוף. אבל הוא לא! ולא כך הוא אמור לשקול את צעדיו. ראש המשלה צריך לראות את האינטרס הציבורי הרחב" - סיכם ברגמן. זו לא רשעות, זו אחריות. הסקר (של JCFI) - בתגובה הראשונה

כשרה היושבת בקבינט, חובתי לדאוג לחטופים; חובתי לדאוג גם לחיילים ולמשפחותיהם; לתושבי העוטף, וכלל תושבי הדרום; לכלל אזרחי ישראל; לבטחון הלאומי שלנו. כך עשינו, חברי ואני, ערב "עם כלביא", כשהתבקשנו לאשר את המבצע על בסיס הערכה לפיה מאות מאזרחי ישראל, אנשים נשים וטף שלא עשו רע לאיש, עלולים לאבד את חייהם במהלכו. המלצת צה"ל וכל גורמי הבטחון היתה: לקחת את הסיכון הזה, עם כל הצער והקושי. לנוכח הצורך האסטרטגי במבצע. גם המלחמה בעזה היא בעלת חשיבות אסטרטגית. כך סבורים לא רק כל חברי הקבינט, אלא גם רוב אזרחי המדינה: השבוע התפרסם סקר לפיו 4% בלבד מהציבור סבורים שאפשר להשאיר את חמאס כשליט בעזה. רק 16% היו מוכנים לגור בעוטף אם חמאס ימשיך לשלוט שם. זו לא רק דעתי. זו דעת הקהל, המפוכחת. בתפקידי הקשה, עלי להתייחס במלוא האחריות לדילמות הללו. אסור לי להתעלם מהתמונה הרחבה, ולהתמקד רק בנתון אחד מתוכה. אסור לי להתעלם מהשלכות המציאות שכל חייל בעזה מבין היטב: אזורים שלמים ברצועה מקבלים חסינות מפני תקיפה, ונותרים כערי-מקלט לטרור. אסור לי להשלים עם מציאות כזו, חובה עלי לפעול על מנת לשנותה. אסור לי גם להיכנע ל"קמפיין סתימת-הפיות" שנועד לייצר דלגיטימציה ודמוניזציה, למנוע דיון מעמיק ורציני בדילמות הקשות ובשאלות הרות-גורל, ולהסליל את מקבלי ההחלטות אל היעד האחד-והיחיד של מובילי הקמפיין הזה. אדרבא, חובתי להבקיע אותו. לכן שום דבר, גם לא 14 פעמים בהן אריה גולן מכנה אותי בשידור "רעה" ו"מרשעת", שום דבר לא יניא אותי מלמלא את חובתי לראות את מלוא רוחב הסיכונים, להתמודד עם כל הדילמות, ולהכריע על בסיס תמונת-מצב מלאה. אולי ישכנעו אותך, אריה, מילותיו של רונן ברגמן, בספרו "מדינת ישראל תעשה הכל", באפילוג הסיום שכותרתו "הצילו!": "קו דק מאד מפריד בין סולידאריות הנובעת ממצוות פדיון שבויים, ובין פאניקה המצמיתה פוליטיקאים מלעשות את הנדרש ולהגיד את שצריך להאמר, קשה ככל שיהיה" - כתב ברגמן. "רבים יגידו: נראה איך ראש הממשלה ינהג לו הוא אב של חטוף. אבל הוא לא! ולא כך הוא אמור לשקול את צעדיו. ראש המשלה צריך לראות את האינטרס הציבורי הרחב" - סיכם ברגמן. זו לא רשעות, זו אחריות. הסקר (של JCFI) - בתגובה הראשונה

אורית סטרוק

48,827 次观看 • 1 年前

אני מאוד רוצה להאמין למסתערבים של מג"ב שהרגו לפני כ 44 שעות ארבעה מבני משפחת עודה, משפחה פלסטינית מהכפר כפר טמון שבאזור שכם, שני ילדים והוריהם. הרי שוטרי מג"ב הם יהודים, ישראלים, פטריוטים, התגייסו כדי להגן עלינו, חייב להיות להם מוסר יהודי, הם מקריבים את מיטב שנותיהם כמו שאני ועוד רבים אחרים הקרבנו למען הארץ הזו. אני רוצה להאמין לגרסא של הלוחמים באשר למה שקרה שם בלילה, הרי אין לי יכולת לדעת אם אכן הרכב דהר לעברם, אם אכן חשו בסכנת חיים מכיוון שחששו מפיגוע דריסה והאם לאור כל זאת הם פתחו בירי כבד לעבר הרכב כדי באמת להגן על עצמם. מצד שני, אני מבין שארבעה ילדים עם הוריהם יצאו מהכפר טמון לקנות דברי מתיקה בשכם ובחזרתם, קצת אחרי חצות, נתקלו במארב ללכידת מבוקשים, שבוצע ע"י מסתערבים. לאחר דקה של ירי כבד לעבר הרכב בו נסעו, נמצאו ההורים ושני ילדיהם הרוגים, עם פצעי ירי בראש ובפלג גופם העליון. שני בנים שנותרו בחיים לאחר הירי המטורף לעבר הרכב, נאלצו לראות את הוריהם, אחותם ואחיהם, מכוסים בדם , ממלמלים ונושמים את נשימותיהם האחרונות. לא נשמע לי סביר, גם בהגיון של "ערבים צמאי דם יהודי" שאמא ואבא צעירים יקחו את ילדיהם למבצע התאבדות. כן יגידו המלעיזים, ילדים פלסטינים ומוסלמים בכל העולם ביצעו פיגועי התאבדות, זה נכון, אבל מעולם לא בוצע פיגוע של הורה/הורים יחד עם כל ילדיהם. מעבר לזה, המסתערבים ככל הנראה היו מחופשים לתושבים מקומיים, לבטח גם הגיעו למעצרים עם רכב בעל לוחית זיהוי, אז איך לעזאזל הייתה יכולה המשפחה הפלסטינית "המתאבדת" לזהות את המסתערבים בלילה ולדהור לעברם? גורמי ביטחון אומרים שהירי של לוחמי ימ"ס איו"ש לעבר הרכב היה "חסר פרופורציה ולא מקצועי". לא בכדי שוקלים בפיקוד מרכז להשעות את היחידה בשל "כשל ערכי". לפני חצי שנה, אותה יחידה הושעתה לאחר שירו מטווח קצר בשני חשודים בג'נין בזמן שהרימו ידיים, מה שהצטייר כהוצאה להורג פרקסלנס. נכון לעכשיו, כמעט יומיים, אחרי ההרג הנורא, מח"ש טרם זימנה את הלוחמים שהרגו את 4 בני המשפחה בטמון, פשוט מרתיח ומקומם. כשאני שומע את פהאד בן ה 12, אחד הילדים הניצולים שהעיד על כך שפתאום התחילו לירות עליהם אש ישירה והם לא ידעו בכלל מאיפה זה מגיע, אני חושב על האחיינים הקטנים שלי, על ילדים שלנו, מה אנחנו, צה"ל, עם ישראל, הממשלה, שירותי הביטחון, היינו עושים למול כזה הרג של חפים מפשע, אם חס וחלילה היה נהרג ילד משלנו. אני מביט על תמונות הנשים הפלסטיניות בהלוויה, אימהות הן אימהות, דודות הן דודות, סבתא היא אותה סבתא בכל לאום ובכל דת, פניהן המקומטות מכאב, עיניהן הדוממות מצער, הן לא מאפשרות לי לחזור לשגרה. אני מביט בעיניו הנוגות והקודרות של אחיו הקטן של פאהד, אני חושב על רגעי האימה וחוסר האונים שעבר ברכב ועל הסיוט שעוד נכון לו בחייו. כשאני רואה את הדיווח של ערוץ 14 על כך שחוסלו בטמון "ארבעה מחבלים" או שאני קורא את תגובתו של אוכל המוות, אלישע ירד, מראשי הג'יהאד היהודי ביהודה ושומרון ומי שהיה הדובר של הזרוע המדינית של עוצמה יהודית ושל חברת הכנסת לימור סון הר-מלך, מצייץ לאחר האירוע, "מדובר במשפחת מחבלים שחוסלה כמעט בשלמותה", אני מבין שבהדרגה עם ישראל הופך להיות דומה לאויביו. עצוב, זה כל עצוב, זה לא רק ירד המטורף המשיחיסט וזו לא רק משפחת סיגאווי מפתח תקווה, זה עוד מאות אלפי ישראלים ואולי מיליונים, גזענים וחסרי צלם אנוש שפשוט אשכרה שמחים על הרג ילדים. אלישע ירד והסיגאווים הם לא עשבים שוטים, הגזענות הישראלית הפכה למיין סטרים, הורים ורבנים מחנכים את ילדיהם לשנוא, היא מגובה ומנוהלת ע"י הראש ומשת"פיו הכהניסטים משיחיסטים. השנאה התהומית כלפי מי שאינו יהודי, כלפי פלשתינים, כלפי ערבים ישראלים, כלפי מוסלמים וגם כלפי גויים, הכל בטיעונים הלכתיים שזהים לתורת הגזע הנאצית, היא פשוט מזעזעת ומקוממת. בן גביר, אלישע ירד, לימור סון הר מלך, המטורללים מגבעות יהודה, שומרון ועמק הירדן ששורפים, מכים והורגים פלסטינים, המטורפים שמגובים ומונחים ע"י ממשלת השמד וההפקרות של בנימין נתניהו וכמובן הכוכבים העולים חיילי כח 100 רעולי הפנים, הם גיבורי התרבות של דור משיחיסטי, אלים, וגזעני שגדל בישיבות, במאחזים ותחת שילטונו של בנימין נתניהו, הם הכוכבים הנולדים של עידן נתניהו, הם שהפכו לפניה המכוערים של ישראל הפאשיסטית. אני לא יודע מה קרה בכפר טמון בלילה, אני לא יודע מדוע שני ילדים והוריהם נורו ע"י מסתערבים מיומנים של מג"ב, אני כן יודע שהחברה הישראלית, למעלה משמונים שנה אחרי שחיסלו שישה מיליון מבני עמה במסגרת של פיתרון סופי על רקע גזעי, היא חברה אלימה, גזענית וריקנית, צמאת דם ונקמנית, חברה שמקדשת אמונות, קברים, עצמות ורגבי אדמה במקום לקדש חיים. אלישע ירד

אני מאוד רוצה להאמין למסתערבים של מג"ב שהרגו לפני כ 44 שעות ארבעה מבני משפחת עודה, משפחה פלסטינית מהכפר כפר טמון שבאזור שכם, שני ילדים והוריהם. הרי שוטרי מג"ב הם יהודים, ישראלים, פטריוטים, התגייסו כדי להגן עלינו, חייב להיות להם מוסר יהודי, הם מקריבים את מיטב שנותיהם כמו שאני ועוד רבים אחרים הקרבנו למען הארץ הזו. אני רוצה להאמין לגרסא של הלוחמים באשר למה שקרה שם בלילה, הרי אין לי יכולת לדעת אם אכן הרכב דהר לעברם, אם אכן חשו בסכנת חיים מכיוון שחששו מפיגוע דריסה והאם לאור כל זאת הם פתחו בירי כבד לעבר הרכב כדי באמת להגן על עצמם. מצד שני, אני מבין שארבעה ילדים עם הוריהם יצאו מהכפר טמון לקנות דברי מתיקה בשכם ובחזרתם, קצת אחרי חצות, נתקלו במארב ללכידת מבוקשים, שבוצע ע"י מסתערבים. לאחר דקה של ירי כבד לעבר הרכב בו נסעו, נמצאו ההורים ושני ילדיהם הרוגים, עם פצעי ירי בראש ובפלג גופם העליון. שני בנים שנותרו בחיים לאחר הירי המטורף לעבר הרכב, נאלצו לראות את הוריהם, אחותם ואחיהם, מכוסים בדם , ממלמלים ונושמים את נשימותיהם האחרונות. לא נשמע לי סביר, גם בהגיון של "ערבים צמאי דם יהודי" שאמא ואבא צעירים יקחו את ילדיהם למבצע התאבדות. כן יגידו המלעיזים, ילדים פלסטינים ומוסלמים בכל העולם ביצעו פיגועי התאבדות, זה נכון, אבל מעולם לא בוצע פיגוע של הורה/הורים יחד עם כל ילדיהם. מעבר לזה, המסתערבים ככל הנראה היו מחופשים לתושבים מקומיים, לבטח גם הגיעו למעצרים עם רכב בעל לוחית זיהוי, אז איך לעזאזל הייתה יכולה המשפחה הפלסטינית "המתאבדת" לזהות את המסתערבים בלילה ולדהור לעברם? גורמי ביטחון אומרים שהירי של לוחמי ימ"ס איו"ש לעבר הרכב היה "חסר פרופורציה ולא מקצועי". לא בכדי שוקלים בפיקוד מרכז להשעות את היחידה בשל "כשל ערכי". לפני חצי שנה, אותה יחידה הושעתה לאחר שירו מטווח קצר בשני חשודים בג'נין בזמן שהרימו ידיים, מה שהצטייר כהוצאה להורג פרקסלנס. נכון לעכשיו, כמעט יומיים, אחרי ההרג הנורא, מח"ש טרם זימנה את הלוחמים שהרגו את 4 בני המשפחה בטמון, פשוט מרתיח ומקומם. כשאני שומע את פהאד בן ה 12, אחד הילדים הניצולים שהעיד על כך שפתאום התחילו לירות עליהם אש ישירה והם לא ידעו בכלל מאיפה זה מגיע, אני חושב על האחיינים הקטנים שלי, על ילדים שלנו, מה אנחנו, צה"ל, עם ישראל, הממשלה, שירותי הביטחון, היינו עושים למול כזה הרג של חפים מפשע, אם חס וחלילה היה נהרג ילד משלנו. אני מביט על תמונות הנשים הפלסטיניות בהלוויה, אימהות הן אימהות, דודות הן דודות, סבתא היא אותה סבתא בכל לאום ובכל דת, פניהן המקומטות מכאב, עיניהן הדוממות מצער, הן לא מאפשרות לי לחזור לשגרה. אני מביט בעיניו הנוגות והקודרות של אחיו הקטן של פאהד, אני חושב על רגעי האימה וחוסר האונים שעבר ברכב ועל הסיוט שעוד נכון לו בחייו. כשאני רואה את הדיווח של ערוץ 14 על כך שחוסלו בטמון "ארבעה מחבלים" או שאני קורא את תגובתו של אוכל המוות, אלישע ירד, מראשי הג'יהאד היהודי ביהודה ושומרון ומי שהיה הדובר של הזרוע המדינית של עוצמה יהודית ושל חברת הכנסת לימור סון הר-מלך, מצייץ לאחר האירוע, "מדובר במשפחת מחבלים שחוסלה כמעט בשלמותה", אני מבין שבהדרגה עם ישראל הופך להיות דומה לאויביו. עצוב, זה כל עצוב, זה לא רק ירד המטורף המשיחיסט וזו לא רק משפחת סיגאווי מפתח תקווה, זה עוד מאות אלפי ישראלים ואולי מיליונים, גזענים וחסרי צלם אנוש שפשוט אשכרה שמחים על הרג ילדים. אלישע ירד והסיגאווים הם לא עשבים שוטים, הגזענות הישראלית הפכה למיין סטרים, הורים ורבנים מחנכים את ילדיהם לשנוא, היא מגובה ומנוהלת ע"י הראש ומשת"פיו הכהניסטים משיחיסטים. השנאה התהומית כלפי מי שאינו יהודי, כלפי פלשתינים, כלפי ערבים ישראלים, כלפי מוסלמים וגם כלפי גויים, הכל בטיעונים הלכתיים שזהים לתורת הגזע הנאצית, היא פשוט מזעזעת ומקוממת. בן גביר, אלישע ירד, לימור סון הר מלך, המטורללים מגבעות יהודה, שומרון ועמק הירדן ששורפים, מכים והורגים פלסטינים, המטורפים שמגובים ומונחים ע"י ממשלת השמד וההפקרות של בנימין נתניהו וכמובן הכוכבים העולים חיילי כח 100 רעולי הפנים, הם גיבורי התרבות של דור משיחיסטי, אלים, וגזעני שגדל בישיבות, במאחזים ותחת שילטונו של בנימין נתניהו, הם הכוכבים הנולדים של עידן נתניהו, הם שהפכו לפניה המכוערים של ישראל הפאשיסטית. אני לא יודע מה קרה בכפר טמון בלילה, אני לא יודע מדוע שני ילדים והוריהם נורו ע"י מסתערבים מיומנים של מג"ב, אני כן יודע שהחברה הישראלית, למעלה משמונים שנה אחרי שחיסלו שישה מיליון מבני עמה במסגרת של פיתרון סופי על רקע גזעי, היא חברה אלימה, גזענית וריקנית, צמאת דם ונקמנית, חברה שמקדשת אמונות, קברים, עצמות ורגבי אדמה במקום לקדש חיים. אלישע ירד

Danny Gallant דני גלנט

17,679 次观看 • 5 个月前

חדשות 15 🚨 חשיפה שיחה בין משה רדמן, טלי וקסלר, מייסדת ארגון המחאה "עכשיו הנוער", לבין נערים (המפגש התקיים אתמול 27/03/24 ואורכו כשעה): *ניסיתי לצנזר את הנערים ושמותיהם כמה שאני יכול, מקווה שלא פספסתי כלום* חלק 1: טלי: "בהמשך לשאלה של ***, אם לא תכניס את עצמך לעימות בעצימות גבוהה יותר, מה ש.. זו בחירה שלך נער: "כמה זמן את מכירה אותי? אני אכניס את עצמי לסיטואציה של עימות" טלי: "ולכן, זו בחירה שלך, לגמרי, זה אתה מחליט אם להסתבך או לא וזה שלך. אבל זה לא מצריך הורים, אין שום ספק" *יש לציין שבתחילת הקטע *** שואל האם הוא צריך להביא מבוגר (הוא בן 15), רדמן עונה לו, להבנתי לפחות, שאת ההורים שלו. חלק 2: נער: ראיתי בחדשות, אני חושב שזה היה יאיר שריקי, אמר שבכל מקרה מחר התאריך האחרון להכריז לפיזור הכנסת, חשבתם על זה? רדמן: "מי אמר את זה?" נער: "אני חושב ששריקי אמר את זה" רדמן: "אני מניח שעמית סגל, שהוא עובד אצל הממשלה" עמית סגל תהנה חלק 3: נער: "..להוביל את הצעדות בתקווה, להוביל את הקריאות לפני ואחרי הבמה, ומי שירצה גם את הפעולות הפחות חוקיות.." חלק 4: טלי: "אני לא יודעת אם אתם מכירים את 'משנים כיוון' אבל זה ארגון כזה יותר אנרכיסטי והם עושים כזאת סדנה.. *** בשבילך, עושים סדנה ל***, וזה למשל משהו שיהיה אפשר להשתתף בו." חלק 5: טלי: "בדוגמה של קפלן, יש את כל השלב נניח של הבמה, אין עימותים תוך כדי הבמה, יש במה ואז אחר כך אנחנו עוברים לפעולות שהן לא מתואמות עם המשטרה, שהן לא חוקיות, שמה נוצרים העימותים עם המשטרה. אז הבחירה של אם כן או לא לקחת בחלק מן הפעולות היא שלכם, אתם ילדים גדולים. אתם מבינים." תודה 💙 יחיאל פפר #חדשות_15

חדשות 15 🚨 חשיפה שיחה בין משה רדמן, טלי וקסלר, מייסדת ארגון המחאה "עכשיו הנוער", לבין נערים (המפגש התקיים אתמול 27/03/24 ואורכו כשעה): ניסיתי לצנזר את הנערים ושמותיהם כמה שאני יכול, מקווה שלא פספסתי כלום חלק 1: טלי: "בהמשך לשאלה של ***, אם לא תכניס את עצמך לעימות בעצימות גבוהה יותר, מה ש.. זו בחירה שלך נער: "כמה זמן את מכירה אותי? אני אכניס את עצמי לסיטואציה של עימות" טלי: "ולכן, זו בחירה שלך, לגמרי, זה אתה מחליט אם להסתבך או לא וזה שלך. אבל זה לא מצריך הורים, אין שום ספק" יש לציין שבתחילת הקטע שואל האם הוא צריך להביא מבוגר (הוא בן 15), רדמן עונה לו, להבנתי לפחות, שאת ההורים שלו. חלק 2: נער: ראיתי בחדשות, אני חושב שזה היה יאיר שריקי, אמר שבכל מקרה מחר התאריך האחרון להכריז לפיזור הכנסת, חשבתם על זה? רדמן: "מי אמר את זה?" נער: "אני חושב ששריקי אמר את זה" רדמן: "אני מניח שעמית סגל, שהוא עובד אצל הממשלה" עמית סגל תהנה חלק 3: נער: "..להוביל את הצעדות בתקווה, להוביל את הקריאות לפני ואחרי הבמה, ומי שירצה גם את הפעולות הפחות חוקיות.." חלק 4: טלי: "אני לא יודעת אם אתם מכירים את 'משנים כיוון' אבל זה ארגון כזה יותר אנרכיסטי והם עושים כזאת סדנה.. * בשבילך, עושים סדנה ל***, וזה למשל משהו שיהיה אפשר להשתתף בו." חלק 5: טלי: "בדוגמה של קפלן, יש את כל השלב נניח של הבמה, אין עימותים תוך כדי הבמה, יש במה ואז אחר כך אנחנו עוברים לפעולות שהן לא מתואמות עם המשטרה, שהן לא חוקיות, שמה נוצרים העימותים עם המשטרה. אז הבחירה של אם כן או לא לקחת בחלק מן הפעולות היא שלכם, אתם ילדים גדולים. אתם מבינים." תודה 💙 יחיאל פפר #חדשות_15

ארבלאו צייד הטונות 🇵🇹

56,264 次观看 • 2 年前

יובל שטייניץ, יו"ר רפאל: מערכת היירוט באמצעות לייזר הפילה עשרות רבות של כטב"מים ששוגרו על ידי איראן וחיזבאללה; עד סוף 2025 צה"ל יקבל מערכת יירוט בעלת טווח גדול יותר; בעוד 4-5 שנים ניתן יהיה ליירט טילים בליסטיים, ובעוד כעשור, שמי ישראל יהיו מוגנים באופן מוחלט מפני איום אווירי עוין ב-10 באוגוסט 2025, נערך באוניברסיטת תל אביב יום עיון בנושא "לקחי המלחמה עם איראן" (13-24 ביוני 2025). להלן קטע מהרצאתו של יובל שטייניץ, יו"ר "רפאל - מערכות לחימה מתקדמות": אבל אני רוצה רגע לגעת בעתיד הזה, במהפכת [מערכות יירוט טילים באמצעות] הלייזר. אחרי 60 שנה ש[בהן] כל המעצמות בעולם בראשות ארצות הברית מנסות ליצור נשק לייזר ונכשלות, וגם אנחנו נכשלנו, הייתה פריצת דרך ב[חברת] רפאל לפני חמש שנים, שאפשרה לנו ליצור את נשק הלייזר האפקטיבי הראשון בעולם. במלחמה האחרונה, גם בלבנון וגם ב-12 ימים [של מלחמה] מול איראן, מכשיר הלייזר הבודד, שהוא הקטן מהמכשירים שלנו, מכשיר בודד אחד הפיל עשרות רבות של כטב"מים, בשיעורי הצלחה יוצאים מן הכלל. המכשיר הגדול "מגן אור" עתיד להימסר לצה"ל בעוד שלושה חודשים, והוא יאפשר לנו הגנה טובה בהרבה, בשלב ראשון רק מטילים מטווח קצר ובינוני, לא מטילים טווח ארוך כמו מאיראן, אבל תוך להערכתי בסביבות חמש שנים אנחנו נגיע למצב של לייזר שיכול לפעול גם לטווחים הרבה יותר ארוכים וגם לטפל בטילים בליסטיים מאיראן ומתימן. זה לא מיד היום, זה תוך ארבע - חמש שנים. כשאנחנו נגיע לשם, בעצם מהפכת הלייזר היא כל כך משמעותית. תחשבו על זה. עד עכשיו בכל תולדות הצבאות, מיוון העתיקה או מצרים העתיקה ועד ימינו אלה, השתמשו ב-projectiles, בעצמים, ירו חיצים, זרקו חניתות, היום זורקים פצצות, פגזים, טילים. זה דברים צמידים, דברים קשיחים, כדורים שעפים באוויר ופוגעים במטרה. בלייזר אנחנו הורגים את המטרה בעצם על ידי קרן אור, על ידי קרני אור שעפות ב-300 אלף קילומטר לשנייה. כך בלייזר, ברגע שהמטרה נראית, היא מושמדת. ראית, השמדת, או נראית, הושמדת. המטרה כאילו לא זזה, כי המהירות של הלייזר כל כך גדולה [כך] שהמטרות כאילו עומדות במקום. אנחנו כבר הוכחנו שאנחנו מפילים טילים, רקטות, כטב"מים ואפילו פגזי ארטילריה 155 מילימטר ופגזי מרגמה כבר לפני שלוש שנים בלייזר. ואני רוצה עכשיו להתייחס לעתיד בהערת סיכום. בעוד 5עד 10 שנים שום דבר לא יעוף באוויר, שום דבר עוין, לא מטוסים, לא כטב"מים, לא טילי שיוט, לא פגזים, לא פצצות, כי הלייזר ינקה לחלוטין את האוויר מכל דבר שזוהה, שנראה. הסיכוי היחידי יהיה להעביר מטענים באופן חשאי, באופן בלתי נראה, עם שח"מ [שטח חתימת מכ"מ] מאוד נמוך, עם חסינות מוחלטת לאלמנטים אלקטרואופטיים ולגלאים אחרים, הסיכוי היחידי להגיע עם מטען כלשהו, יהיה אם פשוט לא ראו אותך או לא שמו לב. כל דבר אחר, כל פגז שיירה לאוויר, כל טיל, כל מטוס, כל רקטה, כל כטב"ם ינוקה מיד על ידי הלייזר במחירים של דולר או שניים לירייה. כלומר, המשמעות של הלייזר כרגע היא תגבור מערך ההגנה שלנו, הקטנה דרמטית של העלויות של מערך ההגנה שלנו. זה גם מחסנית שאינה נגמרת. אתה לא צריך לייצר עוד ועוד מיירטים. עוד ועוד כיפות ברזל [מיירטי מערכת "כיפת ברזל"] במחיר של 100 אלף דולר ליחידה, או עוד ועוד "חיצים" [מיירטי מערכת "חץ"] במחיר שלושה מיליון דולר ליחידה, כי זה מחיר אפס. אבל המשמעות האמיתית, יש לזה משמעויות נוספות גם בתחומים אזרחיים, אבל המשמעות האמיתית של האופטיקה האדפטיבית הרפאלית [של חברת רפאל] שאפשרה את היכולת להעביר לייזר לטווחים ארוכים, ולשמור על האנרגיה שלו, ועל הדיוק שלו, ועל המיקוד שלו, המשמעות האמיתית תהיה שינוי טוטלי בכל תולדות המלחמות כפי שידענו עד היום. יהיו קרניים [קרני לייזר], אנחנו אמורים להוביל את זה, והקרניים הללו [קרני הלייזר] בעצם ינטרלו לחלוטין את כל צורות הלחימה כפי שידענו עד היום. סימוכין:

יובל שטייניץ, יו"ר רפאל: מערכת היירוט באמצעות לייזר הפילה עשרות רבות של כטב"מים ששוגרו על ידי איראן וחיזבאללה; עד סוף 2025 צה"ל יקבל מערכת יירוט בעלת טווח גדול יותר; בעוד 4-5 שנים ניתן יהיה ליירט טילים בליסטיים, ובעוד כעשור, שמי ישראל יהיו מוגנים באופן מוחלט מפני איום אווירי עוין ב-10 באוגוסט 2025, נערך באוניברסיטת תל אביב יום עיון בנושא "לקחי המלחמה עם איראן" (13-24 ביוני 2025). להלן קטע מהרצאתו של יובל שטייניץ, יו"ר "רפאל - מערכות לחימה מתקדמות": אבל אני רוצה רגע לגעת בעתיד הזה, במהפכת [מערכות יירוט טילים באמצעות] הלייזר. אחרי 60 שנה ש[בהן] כל המעצמות בעולם בראשות ארצות הברית מנסות ליצור נשק לייזר ונכשלות, וגם אנחנו נכשלנו, הייתה פריצת דרך ב[חברת] רפאל לפני חמש שנים, שאפשרה לנו ליצור את נשק הלייזר האפקטיבי הראשון בעולם. במלחמה האחרונה, גם בלבנון וגם ב-12 ימים [של מלחמה] מול איראן, מכשיר הלייזר הבודד, שהוא הקטן מהמכשירים שלנו, מכשיר בודד אחד הפיל עשרות רבות של כטב"מים, בשיעורי הצלחה יוצאים מן הכלל. המכשיר הגדול "מגן אור" עתיד להימסר לצה"ל בעוד שלושה חודשים, והוא יאפשר לנו הגנה טובה בהרבה, בשלב ראשון רק מטילים מטווח קצר ובינוני, לא מטילים טווח ארוך כמו מאיראן, אבל תוך להערכתי בסביבות חמש שנים אנחנו נגיע למצב של לייזר שיכול לפעול גם לטווחים הרבה יותר ארוכים וגם לטפל בטילים בליסטיים מאיראן ומתימן. זה לא מיד היום, זה תוך ארבע - חמש שנים. כשאנחנו נגיע לשם, בעצם מהפכת הלייזר היא כל כך משמעותית. תחשבו על זה. עד עכשיו בכל תולדות הצבאות, מיוון העתיקה או מצרים העתיקה ועד ימינו אלה, השתמשו ב-projectiles, בעצמים, ירו חיצים, זרקו חניתות, היום זורקים פצצות, פגזים, טילים. זה דברים צמידים, דברים קשיחים, כדורים שעפים באוויר ופוגעים במטרה. בלייזר אנחנו הורגים את המטרה בעצם על ידי קרן אור, על ידי קרני אור שעפות ב-300 אלף קילומטר לשנייה. כך בלייזר, ברגע שהמטרה נראית, היא מושמדת. ראית, השמדת, או נראית, הושמדת. המטרה כאילו לא זזה, כי המהירות של הלייזר כל כך גדולה [כך] שהמטרות כאילו עומדות במקום. אנחנו כבר הוכחנו שאנחנו מפילים טילים, רקטות, כטב"מים ואפילו פגזי ארטילריה 155 מילימטר ופגזי מרגמה כבר לפני שלוש שנים בלייזר. ואני רוצה עכשיו להתייחס לעתיד בהערת סיכום. בעוד 5עד 10 שנים שום דבר לא יעוף באוויר, שום דבר עוין, לא מטוסים, לא כטב"מים, לא טילי שיוט, לא פגזים, לא פצצות, כי הלייזר ינקה לחלוטין את האוויר מכל דבר שזוהה, שנראה. הסיכוי היחידי יהיה להעביר מטענים באופן חשאי, באופן בלתי נראה, עם שח"מ [שטח חתימת מכ"מ] מאוד נמוך, עם חסינות מוחלטת לאלמנטים אלקטרואופטיים ולגלאים אחרים, הסיכוי היחידי להגיע עם מטען כלשהו, יהיה אם פשוט לא ראו אותך או לא שמו לב. כל דבר אחר, כל פגז שיירה לאוויר, כל טיל, כל מטוס, כל רקטה, כל כטב"ם ינוקה מיד על ידי הלייזר במחירים של דולר או שניים לירייה. כלומר, המשמעות של הלייזר כרגע היא תגבור מערך ההגנה שלנו, הקטנה דרמטית של העלויות של מערך ההגנה שלנו. זה גם מחסנית שאינה נגמרת. אתה לא צריך לייצר עוד ועוד מיירטים. עוד ועוד כיפות ברזל [מיירטי מערכת "כיפת ברזל"] במחיר של 100 אלף דולר ליחידה, או עוד ועוד "חיצים" [מיירטי מערכת "חץ"] במחיר שלושה מיליון דולר ליחידה, כי זה מחיר אפס. אבל המשמעות האמיתית, יש לזה משמעויות נוספות גם בתחומים אזרחיים, אבל המשמעות האמיתית של האופטיקה האדפטיבית הרפאלית [של חברת רפאל] שאפשרה את היכולת להעביר לייזר לטווחים ארוכים, ולשמור על האנרגיה שלו, ועל הדיוק שלו, ועל המיקוד שלו, המשמעות האמיתית תהיה שינוי טוטלי בכל תולדות המלחמות כפי שידענו עד היום. יהיו קרניים [קרני לייזר], אנחנו אמורים להוביל את זה, והקרניים הללו [קרני הלייזר] בעצם ינטרלו לחלוטין את כל צורות הלחימה כפי שידענו עד היום. סימוכין:

Jonathan D. Halevi

63,151 次观看 • 11 个月前

ספטמבר 2020 - דוד מידן, לשעבר בכיר במוסד: "אין פתרון צבאי, כיבוש, ביתור [ברצועת עזה], כל המילים האלה לא מעשיות; [צריך להגיע ל]הסדר בין חמאס לישראל, לא חשוב בתיווך כזה או אחר; [צריך] לפתור [ברצועת עזה] את הבעיה ההומניטרית, הבעיה הכלכלית, ולתת להם רווחה, לתת להם עתיד, לתת להם אופק" ב-2 בספטמבר 2020, התראיין דוד מידן, לשעבר בכיר במוסד ומתאם השבויים והנעדרים מטעם ראש הממשלה בנימין נתניהו, לאסתי פרז ב"כאן רשת ב". להלן קטע מדברי דוד מידן בראיון העוסקים בנושא הפלסטיני: אסתי פרז: שלום לך, דוד מידן. דוד מידן: שלום. אסתי פרז: בכיר המוסד ומי שהיה מתאם נושא השבויים והנעדרים, ושהחזיר את גלעד שליט [חייל שנחטף ב-2006 בידי חמאס] הביתה [ב-2011]. נתחיל בפיגוע שהיה בוקר, פיגוע הדריסה [בצומת תפוח בשומרון, שבו נפצעו שוטר וחייל]. בתקופה האחרונה, דוד מידן, פיגועי בודדים, היית מקשר את זה להסכם באבו דאבי [הסכם לנורמליזציה מלאה בין איחוד האמירויות הערביות למדינת ישראל בתיווך ארצות הברית], לתסכול של הפלסטינים, אולי למצב הכלכלי, החברתי והרפואי, גם בגלל [מגפת] הקורונה בשטחים? דוד מידן: אני חושב שהפיגוע הזה, זה חלק מרצף של ניסיונות פלסטינים לפגוע. קשה לי למצוא קו מקשר בדיוק בין אירועי אבו דאבי לבין הפיגוע. אני מניח שיש זעם ויש תסכול ויש כעס, אבל להגיד שיש תוצאה ישירה בין זה לזה, אני חושב שזה שגרה שאנחנו לצערנו מתרגלים אליה, שאחת לכמה זמן, תמיד מפגע בודד קם ועושה מעשה, וכמעט אין לנו הרבה מה לעשות למנוע את זה מראש, לצערי. וזו שגרת חיים שלנו. אסתי פרז: עד כמה היית מקשר את ההסכם באבו דאבי, ותיכף נדבר עליו בהרחבה, למה שקורה בינינו לבין הפלסטינים, או בצורה יותר מדויקת, לא קורה כרגע, זה יכול להניע איזשהו מהלך איתם? דוד מידן: כן, אני דווקא אופטימי, בהסתכלות על הנושא הפלסטיני, אני חושב שכרגע, מה שאנחנו רואים, שהגורם הפלסטיני, בואי נגיד הרשות הפלסטינית, ההנהגה הפלסטינית, היא די מתוסכלת מהמהלך הזה, היא די כועסת, וההתבטאויות שלה הן בהתאם. אנחנו רואים שהם מתבטאים בצורה חריפה נגד ההסכם. אבל אם נניח הצידה עכשיו את הכף, אני מניח שנוצר פה תהליך אזורי חיובי, שהשלום חוזר לשיח. איחוד האמירויות זה החלוץ. אני מניח שתבואנה עוד מדינות. זה לא משנה אם זה עוד שבועיים, עוד שלושה, עוד חודש, אבל התהליך כבר יצא לדרך. ובטווח זמן סביר, אני לא חושב שזה ייקח שנים, הפלסטינים יבינו שקורה פה דבר גדול. הם לא יכולים להיות מחוץ לתהליך הזה. כועסים ומתוסכלים, הכל טוב ויפה, אבל החיים נמשכים, ובסוף צריך לדאוג גם לחיים עצמם. ואני חושב שהאווירה שתיווצר היא דווקא תעודד שיח עם הפלסטינים. גם זה יבוא מתוך הפלסטינים, זה יבוא גם מתוך הצד הישראלי. לא משנה כרגע מי יעמוד אצלנו, מי שיעמוד בארצות הברית, אבל אני מניח שלדברים האלה גם כן תהיה השפעה משמעותית, אבל השיח על השלום חוזר. הפלסטינים כועסים, אבל לטווח לדעתי סביר, לא ארוך מאוד, אנחנו נשמע יותר ויותר קולות, שבו גם אנחנו נרוויח מהתהליך הזה שעשינו. אסתי פרז: בוא נסתכל לכיוון עזה לרגע, ומה שקורה שם, שמענו ביממות האחרונות על התקדמות לעבר הסדרה [עם חמאס ברצועת עזה], או לפחות הנמכת ההסלמה. איך אתה רואה את עזה בטווח הקרוב, ממשיכים מהלכים צבאיים כאלה, או שצריך לכוון למקום אחר? דוד מידן: אני חושב שהמהלכים הצבאיים שלנו, או גם הפעולות המציקות שהחמאס עושה, או הארגונים הפלסטיניים ברצועה [עזה], הן מיצו את עצמן. אנחנו רואים שהצד הפלסטיני מנסה להכאיב ולהעיק, והוא מצליח בזה, מול יישובי עוטף עזה, אבל אנחנו בתגובות פבלוביות מגיבים בהפצצות. הרושם שלי שהנושא מוצה על ידיהם ועל ידינו, ואין דרך באמת לפתור את זה בצורה הזאת. אני חושב שהפעולות האלה לא יביאו אותנו לשום מקום. ואיך שזה נראה, כולם מתכנסים לפתרון אחד, שאין בילתו. אין פתרון צבאי, כיבוש, ביתור [רצועת עזה], כל המילים האלה לדעתי לא מעשיות. הפתרון היחיד שכולם מכוונים אליו לדעתי, ולשם הכל מתכנס, זה פשוט איזשהו הסדר שיהיה בין חמאס לבין ישראל. לא חשוב בתיווך כזה או אחר, להערכתי המצרים יהיו דומיננטיים. וההסכם צריך לכלול, במהותו צריך להיות מהות כלכלית, הומניטרית, שכמובן בתוכה גם יהיה הסדרת נושא השבויים שלנו מול הצד השני. אסתי פרז: כרגע ההבנות האלה, העכשוויות, הן מהוות איזשהו חלון הזדמנויות לקידום עסקת השבויים? אנחנו שומעים שאצלנו ברקע מדברים דווקא על הקשחת הקריטריונים במשא ומתן, בוודאי מול מה שהיה עם החזרת גלעד שליט. דוד מידן: אני לא מצוי בפרטים, אבל אני מניח, איך שאני רואה את הדברים, שאנחנו די מתכנסים למצב שצריך להתחיל לשבת, להתחיל לדבר, ולהתחיל למצוא איזשהו פתרון, שאיכשהו כל צד יחיה אותו בשלום. אף אחד לא יצא משם וכל תאוותו בידו, זה בטוח. אבל אני לא רואה משהו אחר, אני חושב שהמצב הנוכחי של הפצצות, של בלוני תבערה [שחמאס משגר לישובי עוטף עזה] וכן הלאה וכן הלאה, ואחר כך, עוד פעם הפצצות, ועוד פעם בלוני [תבערה], אני חושב שזה מיצה את עצמו. כל המחשבות האלה שהיו, לכבוש את עזה, לבתר את עזה, גם אני חושב שכל אדם בר דעת מבין שזה לא פתרון שאפשר בכלל להתייחס אליו. מה שנשאר להגיע להסדרה [עם חמאס], אנחנו מבינים שעזה עוברת משבר כלכלי, הומניטרי, רפואי גדול. זה מייצר הזדמנות, ככל שניתן להגיד את זה, זה נשמע אפילו קצת ציני, אבל זה מייצר הזדמנות. ואני חושב שסביב ההזדמנות הזאת צריך להגיע פתרון, שיפתור את המכלול, לא רק פתרון נקודתי של שבויים, אלא לפתור את הבעיה הומניטרית, הבעיה הכלכלית, לתת להם רווחה, לתת להם עתיד, לתת להם אופק, לתת לישובי העוטף חיים נורמליים, והכל ביחד צריך להגיע בהסדר, שצריך לעשות אותו לדעתי עכשיו, עכשיו, לא מחר ולא מחרתיים, אין לנו שום סיבה לדחות דברים. והנסיבות האזוריות, הרפואיות, קורונה וכן הלאה, לדעתי, אפילו דוחפות לפתרון כזה. אין משהו אחר. ואיכשהו הופכים את זה בסוף, זה הדרך היחידה לפתור את הפלונטר הזה שמלווה אותנו כבר עשורים. אסתי פרז: מתייעצים איתך בנושא השבויים והנעדרים? מניסיונך? דוד מידן: אני לא רוצה להתייחס ממש לנקודה הזאת, אבל אני קצת מעורה בגלל שאני שייך לעמותה שמסייעת למשפחת [אברה] מנגיסטו [שחצה את הגבול לרצועת עזה והוחזק בשבי בידי חמאס]. אנחנו מנסים עם המשפחה להתמודד עם הבעיה של... איך לסייע למשפחה כדי לשחרר, להביא לשחרורו ולהחלפתו, להביא אותו הביתה. אסתי פרז: אז בלי לתת לי פרטים שאתה לא יכול, מה צריך לעמוד עכשיו על השולחן כדי להניע את המהלך של החזרת גופות חיילינו, להחזיר את שבויינו, גם האזרחים, לארץ? חמאס יכול לקבל איזושהי עסקה שאין בה החזרת מחבלים שלהם, כמו שהיה בעסקת שליט? דוד מידן: תראי, מה שהחמאס יבקש, זה לא אומר שאנחנו יכולים להיענות, ומה שאנחנו נרצה, לא בהכרח החמאס יקבל. צריך לקבל את זה, זה החיים, בחיים אתה מוותר, בחיים אתה מתגמש, ואם אתה נשאר בעמדה שלך, והוא בעמדה שלו, אז לעולם לא יהיה פתרון. אני מאמין בפשרות, אני מאמין בהסדרים. אני חושב שכל הסדר שיהיה, המהות שלו היא מהות חברתית, כלכלית, הומניטרית, חילופי השבויים זה יהיה ספיח אחד בתוך ההסכם הזה, וגם האירוע הזה של החלפת שבויים, החזרת השבויים או החזרת הגופות, או שני אזרחים ויש גם גופות, אני חושב שהוא יכול להגיע לפתרון בצורה כזו או אחרת, גם כן אם אנחנו נשלם במטבע הומניטרי גם במגרש הזה. אני יכול לתת דוגמאות, לתת אסירים חולים, לתת, הרי בסוף, שם זה נמצא. אני לא חושב שאנחנו נחזור על תרחיש של עסקת גלעד שליט, זה סיפור אחר לגמרי, זה נסיבות אחרות, אני לא חושב ששם מישהו מכוון היום, אבל למצוא איזושהי פשרה שאנחנו נקבל במגרש הומניטרי את השבויים, את האזרחים ואת הגופות, תמורת תשלום הומניטרי רחב ונדיב, אני חושב שזה פתרון ששם צריך ללכת אליו, זו דעתי. סימוכין:

ספטמבר 2020 - דוד מידן, לשעבר בכיר במוסד: "אין פתרון צבאי, כיבוש, ביתור [ברצועת עזה], כל המילים האלה לא מעשיות; [צריך להגיע ל]הסדר בין חמאס לישראל, לא חשוב בתיווך כזה או אחר; [צריך] לפתור [ברצועת עזה] את הבעיה ההומניטרית, הבעיה הכלכלית, ולתת להם רווחה, לתת להם עתיד, לתת להם אופק" ב-2 בספטמבר 2020, התראיין דוד מידן, לשעבר בכיר במוסד ומתאם השבויים והנעדרים מטעם ראש הממשלה בנימין נתניהו, לאסתי פרז ב"כאן רשת ב". להלן קטע מדברי דוד מידן בראיון העוסקים בנושא הפלסטיני: אסתי פרז: שלום לך, דוד מידן. דוד מידן: שלום. אסתי פרז: בכיר המוסד ומי שהיה מתאם נושא השבויים והנעדרים, ושהחזיר את גלעד שליט [חייל שנחטף ב-2006 בידי חמאס] הביתה [ב-2011]. נתחיל בפיגוע שהיה בוקר, פיגוע הדריסה [בצומת תפוח בשומרון, שבו נפצעו שוטר וחייל]. בתקופה האחרונה, דוד מידן, פיגועי בודדים, היית מקשר את זה להסכם באבו דאבי [הסכם לנורמליזציה מלאה בין איחוד האמירויות הערביות למדינת ישראל בתיווך ארצות הברית], לתסכול של הפלסטינים, אולי למצב הכלכלי, החברתי והרפואי, גם בגלל [מגפת] הקורונה בשטחים? דוד מידן: אני חושב שהפיגוע הזה, זה חלק מרצף של ניסיונות פלסטינים לפגוע. קשה לי למצוא קו מקשר בדיוק בין אירועי אבו דאבי לבין הפיגוע. אני מניח שיש זעם ויש תסכול ויש כעס, אבל להגיד שיש תוצאה ישירה בין זה לזה, אני חושב שזה שגרה שאנחנו לצערנו מתרגלים אליה, שאחת לכמה זמן, תמיד מפגע בודד קם ועושה מעשה, וכמעט אין לנו הרבה מה לעשות למנוע את זה מראש, לצערי. וזו שגרת חיים שלנו. אסתי פרז: עד כמה היית מקשר את ההסכם באבו דאבי, ותיכף נדבר עליו בהרחבה, למה שקורה בינינו לבין הפלסטינים, או בצורה יותר מדויקת, לא קורה כרגע, זה יכול להניע איזשהו מהלך איתם? דוד מידן: כן, אני דווקא אופטימי, בהסתכלות על הנושא הפלסטיני, אני חושב שכרגע, מה שאנחנו רואים, שהגורם הפלסטיני, בואי נגיד הרשות הפלסטינית, ההנהגה הפלסטינית, היא די מתוסכלת מהמהלך הזה, היא די כועסת, וההתבטאויות שלה הן בהתאם. אנחנו רואים שהם מתבטאים בצורה חריפה נגד ההסכם. אבל אם נניח הצידה עכשיו את הכף, אני מניח שנוצר פה תהליך אזורי חיובי, שהשלום חוזר לשיח. איחוד האמירויות זה החלוץ. אני מניח שתבואנה עוד מדינות. זה לא משנה אם זה עוד שבועיים, עוד שלושה, עוד חודש, אבל התהליך כבר יצא לדרך. ובטווח זמן סביר, אני לא חושב שזה ייקח שנים, הפלסטינים יבינו שקורה פה דבר גדול. הם לא יכולים להיות מחוץ לתהליך הזה. כועסים ומתוסכלים, הכל טוב ויפה, אבל החיים נמשכים, ובסוף צריך לדאוג גם לחיים עצמם. ואני חושב שהאווירה שתיווצר היא דווקא תעודד שיח עם הפלסטינים. גם זה יבוא מתוך הפלסטינים, זה יבוא גם מתוך הצד הישראלי. לא משנה כרגע מי יעמוד אצלנו, מי שיעמוד בארצות הברית, אבל אני מניח שלדברים האלה גם כן תהיה השפעה משמעותית, אבל השיח על השלום חוזר. הפלסטינים כועסים, אבל לטווח לדעתי סביר, לא ארוך מאוד, אנחנו נשמע יותר ויותר קולות, שבו גם אנחנו נרוויח מהתהליך הזה שעשינו. אסתי פרז: בוא נסתכל לכיוון עזה לרגע, ומה שקורה שם, שמענו ביממות האחרונות על התקדמות לעבר הסדרה [עם חמאס ברצועת עזה], או לפחות הנמכת ההסלמה. איך אתה רואה את עזה בטווח הקרוב, ממשיכים מהלכים צבאיים כאלה, או שצריך לכוון למקום אחר? דוד מידן: אני חושב שהמהלכים הצבאיים שלנו, או גם הפעולות המציקות שהחמאס עושה, או הארגונים הפלסטיניים ברצועה [עזה], הן מיצו את עצמן. אנחנו רואים שהצד הפלסטיני מנסה להכאיב ולהעיק, והוא מצליח בזה, מול יישובי עוטף עזה, אבל אנחנו בתגובות פבלוביות מגיבים בהפצצות. הרושם שלי שהנושא מוצה על ידיהם ועל ידינו, ואין דרך באמת לפתור את זה בצורה הזאת. אני חושב שהפעולות האלה לא יביאו אותנו לשום מקום. ואיך שזה נראה, כולם מתכנסים לפתרון אחד, שאין בילתו. אין פתרון צבאי, כיבוש, ביתור [רצועת עזה], כל המילים האלה לדעתי לא מעשיות. הפתרון היחיד שכולם מכוונים אליו לדעתי, ולשם הכל מתכנס, זה פשוט איזשהו הסדר שיהיה בין חמאס לבין ישראל. לא חשוב בתיווך כזה או אחר, להערכתי המצרים יהיו דומיננטיים. וההסכם צריך לכלול, במהותו צריך להיות מהות כלכלית, הומניטרית, שכמובן בתוכה גם יהיה הסדרת נושא השבויים שלנו מול הצד השני. אסתי פרז: כרגע ההבנות האלה, העכשוויות, הן מהוות איזשהו חלון הזדמנויות לקידום עסקת השבויים? אנחנו שומעים שאצלנו ברקע מדברים דווקא על הקשחת הקריטריונים במשא ומתן, בוודאי מול מה שהיה עם החזרת גלעד שליט. דוד מידן: אני לא מצוי בפרטים, אבל אני מניח, איך שאני רואה את הדברים, שאנחנו די מתכנסים למצב שצריך להתחיל לשבת, להתחיל לדבר, ולהתחיל למצוא איזשהו פתרון, שאיכשהו כל צד יחיה אותו בשלום. אף אחד לא יצא משם וכל תאוותו בידו, זה בטוח. אבל אני לא רואה משהו אחר, אני חושב שהמצב הנוכחי של הפצצות, של בלוני תבערה [שחמאס משגר לישובי עוטף עזה] וכן הלאה וכן הלאה, ואחר כך, עוד פעם הפצצות, ועוד פעם בלוני [תבערה], אני חושב שזה מיצה את עצמו. כל המחשבות האלה שהיו, לכבוש את עזה, לבתר את עזה, גם אני חושב שכל אדם בר דעת מבין שזה לא פתרון שאפשר בכלל להתייחס אליו. מה שנשאר להגיע להסדרה [עם חמאס], אנחנו מבינים שעזה עוברת משבר כלכלי, הומניטרי, רפואי גדול. זה מייצר הזדמנות, ככל שניתן להגיד את זה, זה נשמע אפילו קצת ציני, אבל זה מייצר הזדמנות. ואני חושב שסביב ההזדמנות הזאת צריך להגיע פתרון, שיפתור את המכלול, לא רק פתרון נקודתי של שבויים, אלא לפתור את הבעיה הומניטרית, הבעיה הכלכלית, לתת להם רווחה, לתת להם עתיד, לתת להם אופק, לתת לישובי העוטף חיים נורמליים, והכל ביחד צריך להגיע בהסדר, שצריך לעשות אותו לדעתי עכשיו, עכשיו, לא מחר ולא מחרתיים, אין לנו שום סיבה לדחות דברים. והנסיבות האזוריות, הרפואיות, קורונה וכן הלאה, לדעתי, אפילו דוחפות לפתרון כזה. אין משהו אחר. ואיכשהו הופכים את זה בסוף, זה הדרך היחידה לפתור את הפלונטר הזה שמלווה אותנו כבר עשורים. אסתי פרז: מתייעצים איתך בנושא השבויים והנעדרים? מניסיונך? דוד מידן: אני לא רוצה להתייחס ממש לנקודה הזאת, אבל אני קצת מעורה בגלל שאני שייך לעמותה שמסייעת למשפחת [אברה] מנגיסטו [שחצה את הגבול לרצועת עזה והוחזק בשבי בידי חמאס]. אנחנו מנסים עם המשפחה להתמודד עם הבעיה של... איך לסייע למשפחה כדי לשחרר, להביא לשחרורו ולהחלפתו, להביא אותו הביתה. אסתי פרז: אז בלי לתת לי פרטים שאתה לא יכול, מה צריך לעמוד עכשיו על השולחן כדי להניע את המהלך של החזרת גופות חיילינו, להחזיר את שבויינו, גם האזרחים, לארץ? חמאס יכול לקבל איזושהי עסקה שאין בה החזרת מחבלים שלהם, כמו שהיה בעסקת שליט? דוד מידן: תראי, מה שהחמאס יבקש, זה לא אומר שאנחנו יכולים להיענות, ומה שאנחנו נרצה, לא בהכרח החמאס יקבל. צריך לקבל את זה, זה החיים, בחיים אתה מוותר, בחיים אתה מתגמש, ואם אתה נשאר בעמדה שלך, והוא בעמדה שלו, אז לעולם לא יהיה פתרון. אני מאמין בפשרות, אני מאמין בהסדרים. אני חושב שכל הסדר שיהיה, המהות שלו היא מהות חברתית, כלכלית, הומניטרית, חילופי השבויים זה יהיה ספיח אחד בתוך ההסכם הזה, וגם האירוע הזה של החלפת שבויים, החזרת השבויים או החזרת הגופות, או שני אזרחים ויש גם גופות, אני חושב שהוא יכול להגיע לפתרון בצורה כזו או אחרת, גם כן אם אנחנו נשלם במטבע הומניטרי גם במגרש הזה. אני יכול לתת דוגמאות, לתת אסירים חולים, לתת, הרי בסוף, שם זה נמצא. אני לא חושב שאנחנו נחזור על תרחיש של עסקת גלעד שליט, זה סיפור אחר לגמרי, זה נסיבות אחרות, אני לא חושב ששם מישהו מכוון היום, אבל למצוא איזושהי פשרה שאנחנו נקבל במגרש הומניטרי את השבויים, את האזרחים ואת הגופות, תמורת תשלום הומניטרי רחב ונדיב, אני חושב שזה פתרון ששם צריך ללכת אליו, זו דעתי. סימוכין:

Jonathan D. Halevi

12,020 次观看 • 10 个月前

בדקה וקצת הזאת של יצחק פינדרוס בפודקאסט של נדב פרי Nadav Perry יש את זיקוק האבסורד של התפיסה החרדית והיחסים שלה למדינת ישראל - שילוב בלתי אפשרי בין אוטונומיה מוחלטת, בה למדינת ישראל אסור להתערב בכלום, אסור להגדיר בשום צורה מה הדרישה מהם כציבור, במקביל לדרישה מוחלטת להיות חלק מהחלוקה של כמו כולם. הרי כשפינדרוס מדבר על שינוי אמונה ותרבות באמצעות אמצעים משפטיים, על מה הוא מדבר? מישהו מעוניין בגזיזת פיאות של ילדים חרדים רכים? לאסור לימוד תורה? להטיל חובת אכילת חזיר בתשעה באב שחל ביום טוב שני של גלויות? מה בסך הכל דורשת אותה מדינה איומה שמבקשת, על פי פינדרוס, להעביר את החרדים על דתם? לקבוע שבעל המאה הוא בעל הדעה. רוצים לקבל תקצוב? יש לזה מחיר. המחיר הוא שמי שמקבל תקצוב מדינתי, לא יכול לעשות מה שבראש שלו. לא יכול לקיים אוטונומיה. לא יכול לדחות דרישות פדגוגיות, דרישות של חומר נדרש, מינימום לימודי אותו דורש הגורם המממן. מה שפינדרוס עושה, במכוון, הוא לערבב בין זכות שלילית לגיטימית (אתם לא תתערבו באמונות של הילדים שלי) לזכות חיובית לא מחויבת המציאות (אני אעשה מה בראש שלי ואתם תשלמו), וזאת הגדרה עדינה. פינדרוס אומר שאין שום מקום בגלובוס (לפחות הדמוקרטי) שמשנה בכוח אמונה של אנשים. אפשר לדון בזה, אבל מה שבטוח אין בגלובוס זאת מציאות בה קבוצה יודעת לדרוש, בלי להיות מוכנה להגדיר בשום צורה מה היא נותנת בתמורה, לא לפי הקריטריונים שלה, אלא לפי הקריטריונים של הצד הנותן. בכל העולם הדמוקרטי ושאינו, מי שמתעקש על מערכת חינוך אוטונומית, ללא דרישות וקריטריונים, לא מקבל תמיכה. קריטריונים ודרישות של תקצוב, בכל תחום, הם אלף בית של כל מדיניות הקצאה ציבורית. מי שמבקש כסף מדינתי, כפוף למנגנון המדינתי. בהכל. במה הוא מלמד, את מי הוא מקבל, מה ההכשרה של המורים המקצועיים בו, בדרישה שאם הוא אמור ללמד משהו, הוא אכן נלמד. הניתוק בין מימון לדרישות, ההתעקשות שלא צריך להיות קשר בין סבסוד למילוי אותן דרישות, אלו טענות כל כך אבסורדיות, שלא יאמן איך המסבירנים החרדים טוענים אותן שוב ושוב, ואפילו מוצאים פה ושם קהל. ובסוף, זה סיכום היחסים של החרדים בגלגולם הנוכחי עם מדינת ישראל. תפיסה של לקוחות במלון הכל כלול, שיכולים לקחת מכל הבא ליד, לקחת עוד המבורגר ועוד קבב מהבופה, ולא להבין למה דורשים מהם לשלם כמו כולם את החשבון. כמו בכל מערכת עם טרמפיסטים, זה יכול לעבוד לזמן מסוים, אבל כשהכמות של הטרמפיסטים הופכת לגדולה מדי, שיווי המשקל מופר, והסיפור נגמר. נגמר במימון, נגמר בכלכלה, נגמר בביטחון. יכולת הנשיאה של הציבורים האחרים פשוט נגמרה. אף אחד לא מתכוון להעביר חרדים על דתם. אף אחד לא מתכוון להתערב בתוכן הערכי במערכת החינוך שלהם. אף אחד לא רוצה לפגוע באורח חייהם. מה שדורשים מהחרדים הוא פשוט שותפות, כי אנחנו לא יכולים לסחוב את האירוע יותר. ואם הציבור החרדי ונציגיו לא מסוגלים להבין את הטיעון הכל כך פשוט הזה, אם הם מאמינים באמת ובתמים בעולם של זכויות ללא חובות, אז כרגע, לכל הפחות, צריך להבהיר להם בעדינות שיקחו צעד אחורה מהבופה. לא כי אנחנו נהנים מזה. אלא כי אין לנו ברירה.

בדקה וקצת הזאת של יצחק פינדרוס בפודקאסט של נדב פרי Nadav Perry יש את זיקוק האבסורד של התפיסה החרדית והיחסים שלה למדינת ישראל - שילוב בלתי אפשרי בין אוטונומיה מוחלטת, בה למדינת ישראל אסור להתערב בכלום, אסור להגדיר בשום צורה מה הדרישה מהם כציבור, במקביל לדרישה מוחלטת להיות חלק מהחלוקה של כמו כולם. הרי כשפינדרוס מדבר על שינוי אמונה ותרבות באמצעות אמצעים משפטיים, על מה הוא מדבר? מישהו מעוניין בגזיזת פיאות של ילדים חרדים רכים? לאסור לימוד תורה? להטיל חובת אכילת חזיר בתשעה באב שחל ביום טוב שני של גלויות? מה בסך הכל דורשת אותה מדינה איומה שמבקשת, על פי פינדרוס, להעביר את החרדים על דתם? לקבוע שבעל המאה הוא בעל הדעה. רוצים לקבל תקצוב? יש לזה מחיר. המחיר הוא שמי שמקבל תקצוב מדינתי, לא יכול לעשות מה שבראש שלו. לא יכול לקיים אוטונומיה. לא יכול לדחות דרישות פדגוגיות, דרישות של חומר נדרש, מינימום לימודי אותו דורש הגורם המממן. מה שפינדרוס עושה, במכוון, הוא לערבב בין זכות שלילית לגיטימית (אתם לא תתערבו באמונות של הילדים שלי) לזכות חיובית לא מחויבת המציאות (אני אעשה מה בראש שלי ואתם תשלמו), וזאת הגדרה עדינה. פינדרוס אומר שאין שום מקום בגלובוס (לפחות הדמוקרטי) שמשנה בכוח אמונה של אנשים. אפשר לדון בזה, אבל מה שבטוח אין בגלובוס זאת מציאות בה קבוצה יודעת לדרוש, בלי להיות מוכנה להגדיר בשום צורה מה היא נותנת בתמורה, לא לפי הקריטריונים שלה, אלא לפי הקריטריונים של הצד הנותן. בכל העולם הדמוקרטי ושאינו, מי שמתעקש על מערכת חינוך אוטונומית, ללא דרישות וקריטריונים, לא מקבל תמיכה. קריטריונים ודרישות של תקצוב, בכל תחום, הם אלף בית של כל מדיניות הקצאה ציבורית. מי שמבקש כסף מדינתי, כפוף למנגנון המדינתי. בהכל. במה הוא מלמד, את מי הוא מקבל, מה ההכשרה של המורים המקצועיים בו, בדרישה שאם הוא אמור ללמד משהו, הוא אכן נלמד. הניתוק בין מימון לדרישות, ההתעקשות שלא צריך להיות קשר בין סבסוד למילוי אותן דרישות, אלו טענות כל כך אבסורדיות, שלא יאמן איך המסבירנים החרדים טוענים אותן שוב ושוב, ואפילו מוצאים פה ושם קהל. ובסוף, זה סיכום היחסים של החרדים בגלגולם הנוכחי עם מדינת ישראל. תפיסה של לקוחות במלון הכל כלול, שיכולים לקחת מכל הבא ליד, לקחת עוד המבורגר ועוד קבב מהבופה, ולא להבין למה דורשים מהם לשלם כמו כולם את החשבון. כמו בכל מערכת עם טרמפיסטים, זה יכול לעבוד לזמן מסוים, אבל כשהכמות של הטרמפיסטים הופכת לגדולה מדי, שיווי המשקל מופר, והסיפור נגמר. נגמר במימון, נגמר בכלכלה, נגמר בביטחון. יכולת הנשיאה של הציבורים האחרים פשוט נגמרה. אף אחד לא מתכוון להעביר חרדים על דתם. אף אחד לא מתכוון להתערב בתוכן הערכי במערכת החינוך שלהם. אף אחד לא רוצה לפגוע באורח חייהם. מה שדורשים מהחרדים הוא פשוט שותפות, כי אנחנו לא יכולים לסחוב את האירוע יותר. ואם הציבור החרדי ונציגיו לא מסוגלים להבין את הטיעון הכל כך פשוט הזה, אם הם מאמינים באמת ובתמים בעולם של זכויות ללא חובות, אז כרגע, לכל הפחות, צריך להבהיר להם בעדינות שיקחו צעד אחורה מהבופה. לא כי אנחנו נהנים מזה. אלא כי אין לנו ברירה.

Roni Eitan

16,537 次观看 • 3 天前

עוד מחדל של מדינת ישראל - ולא בפעם הראשונה לפני רמדאן נכנס לשטח ישראל וולוגר אלג'יראי עוין עם מיליוני עוקבים בשם מהדי שטאח וטייל בירושלים לטיול שהוא ערך בירושלים הוא נתן את הכותרת הבאה בוולוג שלו: "נכנסתי לשכונה המסוכנת ביותר של היהודים בירושלים" התיאור הזה רווח בקרב וולוגרים ערבים עוינים שמצליחים למרבה הבושה להכנס לכאן ולהציג תמונה מעוותת, שקרית, מכוערת ומלאת קונספירציות על ישראל ועל היהודים מתוך כמעט שעה של וולוג, סיכמתי לכם את עיקריו בסרטון הבא תוכלו לראות כיצד מסתובב מהדי ברחבת הכותל, נכנס לאזורי תפילה לצידה, מתהלך בחופשיות ברובע היהודי ומתגאה בכך שלא עבר שום בידוק, (העיקר הוא מכנה את השכונה הזו "השכונה המסוכנת ביותר של היהודים בירושלים..") הוא מצלם בחופשיות חרדים, ילדים, נשים וחיילים ומלווה את הסרטונים במוזיקה מאיימת, בסרטון המלא הוא מסתובב ברחבי ירושלים ומרכז העיר אפילו מסתבר שזו הפעם השנייה שהוא נכנס ל"פלסטין"/ה"כיבוש" ו"למדינה הקולוניאליסטית", כך במילותיו, והוא יוצא נגד מי שמכנה אותו "מנרמל" רק כי נכנס דרך המעברים של ישראל. בעיניי, יותר מסוכן מכולם זה האדם החצוף שמלווה אותו בטיול, שמלעיט אותו באינסוף שקרים, בקטע שלפניכם תתרכזו בשקריו סביב "השקל הכנעני", השקר לפיו הכנענים הם אבותיהם של הפלסטינים, שקדמו ליהודים. לראשונה דרך המדריך הזה גם נחשפתי לכך שרחוב היהודים בעיר העתיקה מכונה בערבית طريق المناضلين "רחוב הלוחמים" [במובן חיובי מבחינת אויבי ישראל]. מהדי מכנה באופן בלתי מפתיע את הכותל המערבי "הקיר של אלבראק", אותה חיה פלאית שדרכה המוסלמים מנכסים גם את הכותל לעצמם, מתוך אמונה בכך שהוא קשר אותה לקיר הזה לאחר המסע הלילי שלו למסגד אלאקצא, ולאחר מכן עלה השמיימה. בקטעים אחרים שלא הכנסתי הוא הלך לתמוך במאפיית אבו סנינה שנותרה בתוך הרובע היהודי, שהמדריך שלו מפרגן לה בתור מאפייה שנותרה עומדת איתנה מול הכיבוש, בהמשך הוא גם צילם אדם בשם עמאד אסחאק אבו ח'דיג'ה, בעל חנות בירושלים, שיש בה מנהרה תת קרקעית שחוזרת לתקופות הביזנטית, הצלבנית והממלוכית, ומובילה לדבריו ל"ירושלים המקורית" - הר הבית, לכותל, לכנסיית הקבר ולשער שכם. אבו ח'דיג'ה מספר שמדינת ישראל הציעה לו 40 מיליון דולר כדי שהוא ימכור את החנות על מנת שהם יוכלו לשלב אותן עם מנהרות הכותל, אבל הוא מסרב לכך בתוקף כי כך אביו כתב בצוואה, שמי שאפילו יעז לחשוב על למכור אבן יקולל. הוא גם מתלונן שמדינת ישראל הציבה לו בתוך החנות יהודים מעיריית ירושלים ומרשות העתיקות באזור המדובר, ושהוא צריך לשלם להם אלף ש"ח מדי יום, ואף אחד בעולם הערבי לא מסייע לו בעניין הזה

עוד מחדל של מדינת ישראל - ולא בפעם הראשונה לפני רמדאן נכנס לשטח ישראל וולוגר אלג'יראי עוין עם מיליוני עוקבים בשם מהדי שטאח וטייל בירושלים לטיול שהוא ערך בירושלים הוא נתן את הכותרת הבאה בוולוג שלו: "נכנסתי לשכונה המסוכנת ביותר של היהודים בירושלים" התיאור הזה רווח בקרב וולוגרים ערבים עוינים שמצליחים למרבה הבושה להכנס לכאן ולהציג תמונה מעוותת, שקרית, מכוערת ומלאת קונספירציות על ישראל ועל היהודים מתוך כמעט שעה של וולוג, סיכמתי לכם את עיקריו בסרטון הבא תוכלו לראות כיצד מסתובב מהדי ברחבת הכותל, נכנס לאזורי תפילה לצידה, מתהלך בחופשיות ברובע היהודי ומתגאה בכך שלא עבר שום בידוק, (העיקר הוא מכנה את השכונה הזו "השכונה המסוכנת ביותר של היהודים בירושלים..") הוא מצלם בחופשיות חרדים, ילדים, נשים וחיילים ומלווה את הסרטונים במוזיקה מאיימת, בסרטון המלא הוא מסתובב ברחבי ירושלים ומרכז העיר אפילו מסתבר שזו הפעם השנייה שהוא נכנס ל"פלסטין"/ה"כיבוש" ו"למדינה הקולוניאליסטית", כך במילותיו, והוא יוצא נגד מי שמכנה אותו "מנרמל" רק כי נכנס דרך המעברים של ישראל. בעיניי, יותר מסוכן מכולם זה האדם החצוף שמלווה אותו בטיול, שמלעיט אותו באינסוף שקרים, בקטע שלפניכם תתרכזו בשקריו סביב "השקל הכנעני", השקר לפיו הכנענים הם אבותיהם של הפלסטינים, שקדמו ליהודים. לראשונה דרך המדריך הזה גם נחשפתי לכך שרחוב היהודים בעיר העתיקה מכונה בערבית طريق المناضلين "רחוב הלוחמים" [במובן חיובי מבחינת אויבי ישראל]. מהדי מכנה באופן בלתי מפתיע את הכותל המערבי "הקיר של אלבראק", אותה חיה פלאית שדרכה המוסלמים מנכסים גם את הכותל לעצמם, מתוך אמונה בכך שהוא קשר אותה לקיר הזה לאחר המסע הלילי שלו למסגד אלאקצא, ולאחר מכן עלה השמיימה. בקטעים אחרים שלא הכנסתי הוא הלך לתמוך במאפיית אבו סנינה שנותרה בתוך הרובע היהודי, שהמדריך שלו מפרגן לה בתור מאפייה שנותרה עומדת איתנה מול הכיבוש, בהמשך הוא גם צילם אדם בשם עמאד אסחאק אבו ח'דיג'ה, בעל חנות בירושלים, שיש בה מנהרה תת קרקעית שחוזרת לתקופות הביזנטית, הצלבנית והממלוכית, ומובילה לדבריו ל"ירושלים המקורית" - הר הבית, לכותל, לכנסיית הקבר ולשער שכם. אבו ח'דיג'ה מספר שמדינת ישראל הציעה לו 40 מיליון דולר כדי שהוא ימכור את החנות על מנת שהם יוכלו לשלב אותן עם מנהרות הכותל, אבל הוא מסרב לכך בתוקף כי כך אביו כתב בצוואה, שמי שאפילו יעז לחשוב על למכור אבן יקולל. הוא גם מתלונן שמדינת ישראל הציבה לו בתוך החנות יהודים מעיריית ירושלים ומרשות העתיקות באזור המדובר, ושהוא צריך לשלם להם אלף ש"ח מדי יום, ואף אחד בעולם הערבי לא מסייע לו בעניין הזה

Moran T 𓂆 موران ت

33,505 次观看 • 1 年前

1. ראש אמ"ן לשעבר תמיר היימן התראיין לפודקאסט של ידידי נדב פרי וסיפק דוגמה קורעת לב לבלבול הקיומי שתקף את מערכת הביטחון בדגש על אמ"ן. 2. היימן: "נקודת הניצחון היא החלטה שלך, אתה מחליט מתי ניצחת". 3. מה??? מישהו מכיר תחרות ספורט, משחק ילדים, משחק קופסה, שבו הניצחון הוא בעיני המתבונן? בידי המכריז? אז להחיל את זה על מלחמות קיומיות??? 4. אני מאוד משתדל להתייחס אל המציאות המורכבת של חיינו לגופו של עניין ולא לגופו של אדם, וכך אנסה גם עכשיו - זה לא אומר שאין לי מחשבות נוקבות, ואנתח כאן את דבריו כי בנפשי הדבר. 5. היימן: "הבעיה המרכזית היא היעדר חזון, קביעת תכלית, ואסטרטגיית יציאה מהמלחמה" - לא נכון! החזון הוא ביטחון ישראל והסרה מוחלטת של האיום הנשקף עלינו מרצועת עזה (וכמובן, הסרת האיום בכל שאר הגזרות), ההישג הנדרש: מיטוט שלטון חמאס והחזרת החטופים. 6. ויש גם יש אסטרטגיית יציאה מהמלחמה, זאת בהנחה שאתה לא עייף ויגע וכל מטרתך בחיים היא רק לקפל זנב. אסטרטגיית היציאה היא ניצחון, והוא יגיע עם מימוש החזון והתכלית. 7. עוד מפי היימן: "תפקידו של הדרג המדיני לקחת את ההישגים של הצבא ולהחליט מתי זה השיא" - חוסר הבנה קריטי של היחסים בין הדרג המדיני לצבאי: הדרג המדיני הגדיר מטרות מלחמה. הדרג הצבאי אמור לחצוב בסלע עוד ועוד, עד שיחזור אל המדינאים ויגיד, "הנה מה שביקשתם", או במקרה קיצון יגיד "אני לא מסוגל להביא את זה". 8. היימן: "נקודת הניצחון היא החלטה שלך. אתה מחליט מתי ניצחת, מתי שיפרת את מצבה הבטחוני של ישראל לאורך זמן, ומתי השגת את מטרות המלחמה" - מה שמעתי עכשיו??? ראש אמ"ן לשעבר אומר שניצחון והכרעה הם בעיני המתבונן. הוא למעשה מתעקש לקחת אחריות בשידור חי על חלק מהיסודות העמוקים של הקונספציה. 9. לצערי זאת תפיסה שחדרה היטב לתוך צה"ל ולאמ"ן, על בסיס האקדמיה, בניצוח ה INSS, בליווי קרן וקסנר. בשונה מידידיי בפטריוטים, אני משוכנע שכל אלה גופים שבהם אנשים שחפצים בטוב, אבל הם מבולבלים ומבלבלים ברמה שמסכנת את עתידנו. לא פחות. 10. בסיס השיטה הזאת הוא שאין אמת, כל אחד רואה את המציאות מזווית מבטו, גם ביחסים שבינינו לבין אויב דתי פונדמנטליסטי. 11. אגב, בכל הנוגע לחיים עצמם, ליחסי אנוש, לזוגיות, לחינוך ילדים, וליחסים בין קבוצות אוכלוסיה בתוך העם היהודי, אני משוכנע שבכל אחד יש ניצוץ מהאמת, ואנחנו לא יכולים לבטל איש. 12. אבל בכל הנוגע לאויב, זה אחרת לגמרי, בעיקר כי אתה צריך לדבר בשפה שהיריב שלך מבין ולגעת לו בנקודות שיפעלו עליו. 13. אם היינו מכריזים לפני חצי שנה על ניצחון, אפילו לו חיכינו לחיסול המקרי של יחיא סינוואר, היינו חוזרים הביתה, עושים מצעד צבאי, וצועקים שניצחנו, האם באמת היינו מנצחים? 14. האם חמאס היה נוצר את נשקו מאותו רגע? האם הייתם חוזרים לגור על הגדר ביישובי העוטף כי תמיר היימן הכריז שניצחנו? 15. יש צורה ברורה להכריע אויב, היא כתובה בספרי התיאוריה הצבאיים ויש גם התאמה של השיטה הזאת כלפי כל אויב ותרבותו שלו. 16. הפסד במלחמה עבור אויב מוסלמי הוא באובדן שטח ובגירוש אוכלוסיה, מה שהם קראו בפעמיים האחרונות נכבה ונכסה. 17. אין שום מצב שהאויב שלי ישמע ממני שניצחתי ויגיד, אה, וואלה, הפסדתי. להיפך, אני צריך לשמוע מהאויב שניצחתי. לשמוע ממנו שהוא הפסיד. והם יודעים לומר את זה יופי כשאנחנו מגיעים לשם. 18. תמיר היימן הוא איש חכם, הוא גם היה לוחם, מפקד אוגדה, הוא לא גדל בין פלספני אמ"ן, אבל כששומעים אותו מבינים היטב עד כמה תפיסות בעייתיות חלחלו אל העמדות הכי בכירות בצה"ל, והתוצאות לפניכם. 19. אז בדיון הפנים ישראלי, אני מעדיף את דוקטרינת דוד זיני: פשטות, הבנה עמוקה של המרכיב הדתי בתפיסת האויב (שהוא המרכיב המרכזי), והפנמה שבראיית האויב מדובר במלחמת נצח עד שניכנע, על פני פילוסופים צבאיים שהביאו אותנו לאן שהגענו.

1. ראש אמ"ן לשעבר תמיר היימן התראיין לפודקאסט של ידידי נדב פרי וסיפק דוגמה קורעת לב לבלבול הקיומי שתקף את מערכת הביטחון בדגש על אמ"ן. 2. היימן: "נקודת הניצחון היא החלטה שלך, אתה מחליט מתי ניצחת". 3. מה??? מישהו מכיר תחרות ספורט, משחק ילדים, משחק קופסה, שבו הניצחון הוא בעיני המתבונן? בידי המכריז? אז להחיל את זה על מלחמות קיומיות??? 4. אני מאוד משתדל להתייחס אל המציאות המורכבת של חיינו לגופו של עניין ולא לגופו של אדם, וכך אנסה גם עכשיו - זה לא אומר שאין לי מחשבות נוקבות, ואנתח כאן את דבריו כי בנפשי הדבר. 5. היימן: "הבעיה המרכזית היא היעדר חזון, קביעת תכלית, ואסטרטגיית יציאה מהמלחמה" - לא נכון! החזון הוא ביטחון ישראל והסרה מוחלטת של האיום הנשקף עלינו מרצועת עזה (וכמובן, הסרת האיום בכל שאר הגזרות), ההישג הנדרש: מיטוט שלטון חמאס והחזרת החטופים. 6. ויש גם יש אסטרטגיית יציאה מהמלחמה, זאת בהנחה שאתה לא עייף ויגע וכל מטרתך בחיים היא רק לקפל זנב. אסטרטגיית היציאה היא ניצחון, והוא יגיע עם מימוש החזון והתכלית. 7. עוד מפי היימן: "תפקידו של הדרג המדיני לקחת את ההישגים של הצבא ולהחליט מתי זה השיא" - חוסר הבנה קריטי של היחסים בין הדרג המדיני לצבאי: הדרג המדיני הגדיר מטרות מלחמה. הדרג הצבאי אמור לחצוב בסלע עוד ועוד, עד שיחזור אל המדינאים ויגיד, "הנה מה שביקשתם", או במקרה קיצון יגיד "אני לא מסוגל להביא את זה". 8. היימן: "נקודת הניצחון היא החלטה שלך. אתה מחליט מתי ניצחת, מתי שיפרת את מצבה הבטחוני של ישראל לאורך זמן, ומתי השגת את מטרות המלחמה" - מה שמעתי עכשיו??? ראש אמ"ן לשעבר אומר שניצחון והכרעה הם בעיני המתבונן. הוא למעשה מתעקש לקחת אחריות בשידור חי על חלק מהיסודות העמוקים של הקונספציה. 9. לצערי זאת תפיסה שחדרה היטב לתוך צה"ל ולאמ"ן, על בסיס האקדמיה, בניצוח ה INSS, בליווי קרן וקסנר. בשונה מידידיי בפטריוטים, אני משוכנע שכל אלה גופים שבהם אנשים שחפצים בטוב, אבל הם מבולבלים ומבלבלים ברמה שמסכנת את עתידנו. לא פחות. 10. בסיס השיטה הזאת הוא שאין אמת, כל אחד רואה את המציאות מזווית מבטו, גם ביחסים שבינינו לבין אויב דתי פונדמנטליסטי. 11. אגב, בכל הנוגע לחיים עצמם, ליחסי אנוש, לזוגיות, לחינוך ילדים, וליחסים בין קבוצות אוכלוסיה בתוך העם היהודי, אני משוכנע שבכל אחד יש ניצוץ מהאמת, ואנחנו לא יכולים לבטל איש. 12. אבל בכל הנוגע לאויב, זה אחרת לגמרי, בעיקר כי אתה צריך לדבר בשפה שהיריב שלך מבין ולגעת לו בנקודות שיפעלו עליו. 13. אם היינו מכריזים לפני חצי שנה על ניצחון, אפילו לו חיכינו לחיסול המקרי של יחיא סינוואר, היינו חוזרים הביתה, עושים מצעד צבאי, וצועקים שניצחנו, האם באמת היינו מנצחים? 14. האם חמאס היה נוצר את נשקו מאותו רגע? האם הייתם חוזרים לגור על הגדר ביישובי העוטף כי תמיר היימן הכריז שניצחנו? 15. יש צורה ברורה להכריע אויב, היא כתובה בספרי התיאוריה הצבאיים ויש גם התאמה של השיטה הזאת כלפי כל אויב ותרבותו שלו. 16. הפסד במלחמה עבור אויב מוסלמי הוא באובדן שטח ובגירוש אוכלוסיה, מה שהם קראו בפעמיים האחרונות נכבה ונכסה. 17. אין שום מצב שהאויב שלי ישמע ממני שניצחתי ויגיד, אה, וואלה, הפסדתי. להיפך, אני צריך לשמוע מהאויב שניצחתי. לשמוע ממנו שהוא הפסיד. והם יודעים לומר את זה יופי כשאנחנו מגיעים לשם. 18. תמיר היימן הוא איש חכם, הוא גם היה לוחם, מפקד אוגדה, הוא לא גדל בין פלספני אמ"ן, אבל כששומעים אותו מבינים היטב עד כמה תפיסות בעייתיות חלחלו אל העמדות הכי בכירות בצה"ל, והתוצאות לפניכם. 19. אז בדיון הפנים ישראלי, אני מעדיף את דוקטרינת דוד זיני: פשטות, הבנה עמוקה של המרכיב הדתי בתפיסת האויב (שהוא המרכיב המרכזי), והפנמה שבראיית האויב מדובר במלחמת נצח עד שניכנע, על פני פילוסופים צבאיים שהביאו אותנו לאן שהגענו.

עמיחי אתאלי

37,335 次观看 • 1 年前

לפני שנתיים הזדמנתי לשבת של משפחות שכולות בתל-אביב. בדרך כלל, בבית כנסת מלא יש משהו כמו חמישה לויים, יולדת אחת, אולי בר מצווה, וארבעה אומרי קדיש. אבל כשהגיעו שם לקדיש, כל בית הכנסת, מאות מתפללים, נעמד ואמר ״יתגדל ויתקדש שמיה רבה״. כי יקיריהם, יקיריכם, יקירינו, נפלו בשמחת תורה של אותה שנה או בחודשים שאחריו. וקול הקדיש הולך וחזק מאוד. ונזכרתי בפעם נוספת שקרה לי דבר כזה, בבית הכנסת בבית החולים הדסה עין כרם, שנה קודם לכן. כשפתאום הצטבר תור של חמישה שישה אבות שבאו לקרוא שם לבנות, ועוד שלוש בריתות לבנים. וחשבתי על המקומות האלה, שכאילו הפוכים זה מזה. ועל המרחק הקצר עד להכאיב שבין קריאת שם וקריאת קדיש. כי הנופלים נותרים בני עשרה, או בני עשרים, אבל בעינינו, שמתבגרים, הם נראים כל פעם צעירים יותר ויותר. וחשבתי על כך שאת כל אחד ואחד מהנופלים האלה בירכו בברית ״קיים את הילד הזה לאביו ולאימו״. והילד התקיים, עד שהחליט מיוזמתו המוחלטת לקפוץ אל האש, במדינה שבה אנשים רצים אל תופת כמו אל ים. ואחר-כך, באולם שליד בית הכנסת עברתי וקלטתי שיחה שלא האמנתי שיכולה להתקיים. הורים שכולים דנו שם בשאלה מתי זה קשה יותר: כשהבן שנפל השאיר אחריו ילדים קטנים יתומים, או כשלא זכה. וחשבתי, שאולי צריך להגיד גם פה: ״אנו מתירים להתפלל עם העבריינים״. כי כולנו העבריינים שממשיכים בחייהם, במריבותיהם. עוברים כל יום על מצוות ״לא תשכח״ ועל הנדר ״להיות ראויים״. ואולי גם כאן במדינה שלנו הגיע הזמן, מיום הזיכרון שעבר, ועד יום הזיכרון הזה, להסיר את כל החרמות וכל הנידויים שבשלהם, גם בשלהם, הגיעו אלינו הרעה הזאת והסתר הפנים הזה. נופלי המערכה הזו, שעדיין אין לה שם מוסכם ולא תאריך סיום, שונים בכל זאת מקודמיהם, כי לא שיערנו שבדור שלנו, ילדים כמו מתן אברג׳יל ויוחאי דוכן עדיין קופצים על רימונים. או שגם בתזכורת באייפון, לא רק בעט נובע, אפשר לכתוב מילים כמו של בן זוסמן: ״אני מלא גאווה ותחושת שליחות ותמיד אמרתי שאם אצטרך למות, הלוואי וזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה. ירושלים, הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם״. ובעיקר כי הם יצאו אל הקרב ועשו זאת בדעה צלולה. למרות שנים ארוכות של פילוג ומאבקים פנימיים, שאמורות היו, לכאורה, להעלים כל סימן של נכונות למות למען אנשים שחושבים אחרת. על מלחמת העולם הראשונה כתב סופר אמריקני ״מאה שנה של אהבה של מעמד הביניים בוזבזה שם בשוחות״. אצלנו, היא חלילה לא בוזבזה. והיא לא בת מאה. היא אהבה של שלושת אלפים שנה לעם הזה ולמקום הזה, חזקה יותר מכל מאבק רגעי, עוברת מדור לדור, בגיל מוקדם להדהים. וכמו שכתב יהודה עמיחי, ״אדם יוצא מבית, והבית אינו יוצא מן האדם״. ההיסטוריה תשכח את המאבקים הפוליטיים ואת האינטרסים הרגעיים, אבל היא תזכור היטב איך התהפכה הקערה בין שמחת תורה תשפ״ד בבארי ובין פסח תשפ״ו בטהרן. היא תבחין בין עיקר ובין טפל, תראה אור בחשיכת ההודעות ״דובר צה״ל התיר לפרסום״. לא המצאנו את הערבוב הזה בין יום הזיכרון לבין יום העצמאות, שנושקים זה לזה ואין מלכות נוגעת בחברתה. לפני 2,400 שנה עמדו על הר בירושלים ישראלים רבים, בחנוכת בית המקדש השני. הצעירים שמחו על המקדש, הזקנים בכו בי ראו כמה עלוב הוא לעומת הבית הראשון שזכרו. נעמי שמר תיארה זאת במילים: ״שירי קינה, שירי הלל, זה מתערבב, זה מתערבל״. וכך תיאר זאת עזרא: וְאֵין הָעָם, מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה, לְקוֹל בְּכִי הָעָם: כִּי הָעָם, מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה, וְהַקּוֹל נִשְׁמַע, עַד-לְמֵרָחוֹק. בזמן הכרזת העצמאות, ממש מחר לפני 78 שנה, נפל גוש עציון ומגיניו נטבחו ונחטפו. מניין הנופלים חצה אז את האלפיים בדיוק כשהתגשמה התקווה בת שנות אלפיים. לא היה בית שאין בו מספד ולא היה רחוב שלא התמלא בשמחה. אלתרמן כבר כתב על השעה ההיא מילים נצחיות: ״ופני שמחתה עזות וחזקים לעומתן פני תוגתה ולעת חג או מספד הן רובצות אישה לפתח רעותה והעת כמו ניר שבו חרשו אהבה ושנאה וקרב ויבער העפר עד בוא יבוא נושא אלומותיו״ אלתרמן רמז לפסוק ״הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו״. כי בניגוד לבית השני, כשהוקם הבית השלישי לא חצי בכו וחצי שמחו, אלא כולם בכו ושמחו ביחד. רובנו בארץ מכירים בנס של הקמת מדינת ישראל, אך לשמחתנו לא חווינו את הכאב הנורא על בשרנו. יש מנגד את מי ששקועים באבל הכבד ואינם מצליחים לראות את המטרה שלשמה נדרש, ואין לנו הזכות לשפוט אותם. אבל אתם היושבים פה חשים היטב גם את הצער הנורא, וגם את רוח ההיסטוריה. הלוחות הטקטוניים האלה של תוגה ושמחה, זיכרון ועצמאות, הלוחות הטקטוניים האלה שעליהם יושבת מדינת ישראל מתנגשים על לוח ליבכם יום יום ושעה שעה. ואתם קו השבר. ובתוככם גם סוד החיבור. ואני אינני מקנא בכם, אבל אני מתקנא ברוח שלכם. וכמו כולם אני מודה לכם מעומקי ליבי ונפשי, ומבקש את סליחתכם. שבוע אחרי הטבח, לפני גשם ראשון, בקיבוץ בארי זרעו את השדות שדרכם דהר המוות אל הבתים. התקיים בנו כפשוטו הביטוי התנ״כי ״הזורעים בדמעה״. ואם התקיים החלק הזה, מובטח שיתקיים בנו גם החלק השני ״ברינה יקצורו״. (דברים שאמרתי הערב בטקס הזיכרון במאהל הגבורה בירושלים)

לפני שנתיים הזדמנתי לשבת של משפחות שכולות בתל-אביב. בדרך כלל, בבית כנסת מלא יש משהו כמו חמישה לויים, יולדת אחת, אולי בר מצווה, וארבעה אומרי קדיש. אבל כשהגיעו שם לקדיש, כל בית הכנסת, מאות מתפללים, נעמד ואמר ״יתגדל ויתקדש שמיה רבה״. כי יקיריהם, יקיריכם, יקירינו, נפלו בשמחת תורה של אותה שנה או בחודשים שאחריו. וקול הקדיש הולך וחזק מאוד. ונזכרתי בפעם נוספת שקרה לי דבר כזה, בבית הכנסת בבית החולים הדסה עין כרם, שנה קודם לכן. כשפתאום הצטבר תור של חמישה שישה אבות שבאו לקרוא שם לבנות, ועוד שלוש בריתות לבנים. וחשבתי על המקומות האלה, שכאילו הפוכים זה מזה. ועל המרחק הקצר עד להכאיב שבין קריאת שם וקריאת קדיש. כי הנופלים נותרים בני עשרה, או בני עשרים, אבל בעינינו, שמתבגרים, הם נראים כל פעם צעירים יותר ויותר. וחשבתי על כך שאת כל אחד ואחד מהנופלים האלה בירכו בברית ״קיים את הילד הזה לאביו ולאימו״. והילד התקיים, עד שהחליט מיוזמתו המוחלטת לקפוץ אל האש, במדינה שבה אנשים רצים אל תופת כמו אל ים. ואחר-כך, באולם שליד בית הכנסת עברתי וקלטתי שיחה שלא האמנתי שיכולה להתקיים. הורים שכולים דנו שם בשאלה מתי זה קשה יותר: כשהבן שנפל השאיר אחריו ילדים קטנים יתומים, או כשלא זכה. וחשבתי, שאולי צריך להגיד גם פה: ״אנו מתירים להתפלל עם העבריינים״. כי כולנו העבריינים שממשיכים בחייהם, במריבותיהם. עוברים כל יום על מצוות ״לא תשכח״ ועל הנדר ״להיות ראויים״. ואולי גם כאן במדינה שלנו הגיע הזמן, מיום הזיכרון שעבר, ועד יום הזיכרון הזה, להסיר את כל החרמות וכל הנידויים שבשלהם, גם בשלהם, הגיעו אלינו הרעה הזאת והסתר הפנים הזה. נופלי המערכה הזו, שעדיין אין לה שם מוסכם ולא תאריך סיום, שונים בכל זאת מקודמיהם, כי לא שיערנו שבדור שלנו, ילדים כמו מתן אברג׳יל ויוחאי דוכן עדיין קופצים על רימונים. או שגם בתזכורת באייפון, לא רק בעט נובע, אפשר לכתוב מילים כמו של בן זוסמן: ״אני מלא גאווה ותחושת שליחות ותמיד אמרתי שאם אצטרך למות, הלוואי וזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה. ירושלים, הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם״. ובעיקר כי הם יצאו אל הקרב ועשו זאת בדעה צלולה. למרות שנים ארוכות של פילוג ומאבקים פנימיים, שאמורות היו, לכאורה, להעלים כל סימן של נכונות למות למען אנשים שחושבים אחרת. על מלחמת העולם הראשונה כתב סופר אמריקני ״מאה שנה של אהבה של מעמד הביניים בוזבזה שם בשוחות״. אצלנו, היא חלילה לא בוזבזה. והיא לא בת מאה. היא אהבה של שלושת אלפים שנה לעם הזה ולמקום הזה, חזקה יותר מכל מאבק רגעי, עוברת מדור לדור, בגיל מוקדם להדהים. וכמו שכתב יהודה עמיחי, ״אדם יוצא מבית, והבית אינו יוצא מן האדם״. ההיסטוריה תשכח את המאבקים הפוליטיים ואת האינטרסים הרגעיים, אבל היא תזכור היטב איך התהפכה הקערה בין שמחת תורה תשפ״ד בבארי ובין פסח תשפ״ו בטהרן. היא תבחין בין עיקר ובין טפל, תראה אור בחשיכת ההודעות ״דובר צה״ל התיר לפרסום״. לא המצאנו את הערבוב הזה בין יום הזיכרון לבין יום העצמאות, שנושקים זה לזה ואין מלכות נוגעת בחברתה. לפני 2,400 שנה עמדו על הר בירושלים ישראלים רבים, בחנוכת בית המקדש השני. הצעירים שמחו על המקדש, הזקנים בכו בי ראו כמה עלוב הוא לעומת הבית הראשון שזכרו. נעמי שמר תיארה זאת במילים: ״שירי קינה, שירי הלל, זה מתערבב, זה מתערבל״. וכך תיאר זאת עזרא: וְאֵין הָעָם, מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה, לְקוֹל בְּכִי הָעָם: כִּי הָעָם, מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה, וְהַקּוֹל נִשְׁמַע, עַד-לְמֵרָחוֹק. בזמן הכרזת העצמאות, ממש מחר לפני 78 שנה, נפל גוש עציון ומגיניו נטבחו ונחטפו. מניין הנופלים חצה אז את האלפיים בדיוק כשהתגשמה התקווה בת שנות אלפיים. לא היה בית שאין בו מספד ולא היה רחוב שלא התמלא בשמחה. אלתרמן כבר כתב על השעה ההיא מילים נצחיות: ״ופני שמחתה עזות וחזקים לעומתן פני תוגתה ולעת חג או מספד הן רובצות אישה לפתח רעותה והעת כמו ניר שבו חרשו אהבה ושנאה וקרב ויבער העפר עד בוא יבוא נושא אלומותיו״ אלתרמן רמז לפסוק ״הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו״. כי בניגוד לבית השני, כשהוקם הבית השלישי לא חצי בכו וחצי שמחו, אלא כולם בכו ושמחו ביחד. רובנו בארץ מכירים בנס של הקמת מדינת ישראל, אך לשמחתנו לא חווינו את הכאב הנורא על בשרנו. יש מנגד את מי ששקועים באבל הכבד ואינם מצליחים לראות את המטרה שלשמה נדרש, ואין לנו הזכות לשפוט אותם. אבל אתם היושבים פה חשים היטב גם את הצער הנורא, וגם את רוח ההיסטוריה. הלוחות הטקטוניים האלה של תוגה ושמחה, זיכרון ועצמאות, הלוחות הטקטוניים האלה שעליהם יושבת מדינת ישראל מתנגשים על לוח ליבכם יום יום ושעה שעה. ואתם קו השבר. ובתוככם גם סוד החיבור. ואני אינני מקנא בכם, אבל אני מתקנא ברוח שלכם. וכמו כולם אני מודה לכם מעומקי ליבי ונפשי, ומבקש את סליחתכם. שבוע אחרי הטבח, לפני גשם ראשון, בקיבוץ בארי זרעו את השדות שדרכם דהר המוות אל הבתים. התקיים בנו כפשוטו הביטוי התנ״כי ״הזורעים בדמעה״. ואם התקיים החלק הזה, מובטח שיתקיים בנו גם החלק השני ״ברינה יקצורו״. (דברים שאמרתי הערב בטקס הזיכרון במאהל הגבורה בירושלים)

עמית סגל

30,194 次观看 • 3 个月前

מאי 2018 – יורם כהן, ראש השב"כ לשעבר: חמאס פועל לשנות את המדיניות הישראלית, לפתח כלכלה, להוריד את האבטלה ולאפשר חיים סבירים, רוצים להיות עם ככל העמים, אין להם עניין להילחם בישראל, אם תיווצר אווירה טובה יותר בין ישראל לחמאס, ישראל תוכל בתנאים מסוימים לקחת סיכון במדיניותה כלפי חמאס ב-17 במאי 2018, ראיינה אילנה דיין ב"גלי צה"ל" את יורם כהן, ראש השב"כ לשעבר. להן תוכן הראיון: אילנה דיין: בוקר טוב. יורם כהן: בוקר טוב לך ולמאזינים. אילנה דיין: תכף נדבר על דברים מרתקים, גם לא בנאליים, שאמרת בשבוע שעבר בכנס הרצליה, אבל ענייני היום בוערים. נדמה כאילו מישהו בחמאס החליט להוריד את גובה להבות, יחיא סינוואר [מנהיג חמאס ברצועת עזה] גם אמר את זה, די ממפורש אתמול בראיון לאל-ג'זירה. זה קורה כנראה רק אחרי התערבות מצרית. אתה היית הרי כבר במצבים דומים, ראית איך נראה תיווך כזה. קהיר יכולה לגרום לחמאס לקחת רוורס? יורם כהן: בהחלט. אני חושב שלמצרים תמיד הייתה השפעה דרמטית על ההנהגה בכלל של הרשות הפלסטינית וגם על ההנהגה של החמאס בוודאי בעשור האחרון. לא תמיד זה מצליח, כי יש לפעמים אינטרסים מנוגדים בין החמאס לבין ההנהגה. החמאס גם יש לה קשרים לאחים המוסלמים במצרים, היו תקופות שהיו קשרים אפילו צבאיים עד כדי איומים ופיגועים בסיני ולפעמים גם במצרים. דברים כאלה היו. כלומר, החמאס גם לפעמים משמש כאויב להנהגה במצרים, וודאי ההנהגה של היום. אבל עם כל זה השפעה עליהם היא השפעה דרמטית. פתח היציאה לעולם, נקרא לזה, הוא בעיקר משם של הנהגת החמאס. אילנה דיין: מה שמעניין אותי, אחרי סיבוב כזה, כשאיסמאעיל הניה [מנהיג חמאס] חוזר כנראה מושפל מקהיר, כשלפי הודעתו של בכיר בחמאס אתמול, רוב ההרוגים היו אנשי חמאס, אבל האוכלוסייה בלי ספק גם כן נפגעת מסביב. חמאס עצמו לא נחלש בתוך הרצועה אחרי סיבוב ציני כזה? יורם כהן: אני חושב שהחמאס מזה תקופה ארוכה, הוא חלש מאוד. הוא חלש בהרבה תחומים. הוא חלש קודם כל מבחינת היכולת שלו, בעצם, הכלכלית לספק לציבור שלו. מזון, תשתיות, עבודה וכו'. אילנה דיין: אבל אז איך הוא מצליח, יורם כהן, למנף את החולשה הזאת למצב שאנחנו לכאורה יוצאים נפסדים ממנו? יורם כהן: זה עניין של הסברה, אבל אני רק רוצה לומר על זה שניים, שלושה משפטים. אילנה דיין: בבקשה. יורם כהן: החמאס נמצא בשפל כלכלי וגם בידוד מדיני, על אף שיש לו עזרה מתורכיה וקטאר קצת וכולי, אבל באופן כללי הוא נמצא באחת מתקופות השפל. אני חושב שגם בהיבט לא רק הצבאי מולנו, חוסר הצלחה בעזה וחוסר הצלחה ביהודה ושומרון, נפגעים. בכל פרמטר, גם התפקוד הטוב של צה"ל, ההרתעה וכולי, הכל עובד נגדם. וגם יש [מילה לא ברורה] פיוס. הנושא המרכזי שלפי דעתי הם עובדים עליו זה איך לשנות את המדיניות הישראלית, לצאת מהמצור מה שהם קוראים, כלומר לפתח כלכלה, תנועה של אנשים. להוריד את האבטלה ולאפשר חיים מבחינתם, חיים סבירים של, גם אם הם מרדו ותפסו את השלטון בכוח, איך הם נהיים עם כאחד העמים, או מדינה כאחד העמים. אילנה דיין: זאת אומרת, כל המהלך הזה של רצף התהלוכות וההפגנות הכאילו עממיות בשבועות האחרונים, זאת המטרה האמיתית המרכזית שלהם? יורם כהן: המטרה האמיתית, לצאת מהמצב הקשה שבו נמצאים, במינימום מחיר. מבחינתם אין להם עניין להילחם בישראל. הם יודעים שהם לא יכולים לכבוש את ישראל. הם יודעים שיקבלו עונש עונש פיזי, גם בדם וגם בממון וגם בתשתיות, הרבה יותר חמור, ואין להם עניין כזה. אילנה דיין: אז זה מנקודת מבטם. אז זה מנקודת מבטם. עכשיו אני רוצה להבין רגע, יורם כהן, מנקודת מבטנו. הרי דבר אחד בטוח, ישראל נקלעה השבוע למצב שכמעט שום דבר טוב לא יכול היה לצאת ממנו. אי אפשר היה להשלים, כמובן, עם ניסיונות שלהם לפרוץ את הגדר, גם אי אפשר להתעלם מהתוצאות. עשרות הרוגים, מאות פצועים בצד הפלסטיני, בדעת הקהל הבינלאומית זה כמובן לא עובר טוב. יכולנו שלא להגיע למצב הזה מלכתחילה? יש משהו שאפשר היה לעשות אחרת? יורם כהן: ראשית, אני חושב שישראל עושה הרבה דברים, באמת, מאז זו סיומה של "צוק איתן" [סבב לחימה בין ישראל לחמאס ביולי - אוגוסט 2014] כמעט ארבע שנים, הרבה דברים גם בשיקום, ובעצם ישראל היא החמצן המרכזי, אולי היחידי, שיש לרצועת עזה. כל הפרויקטים שקורים, המשאיות שנכנסות, הציוד, הרפואה, כמעט כל הדברים, אבל אנחנו לא יכולים לעשות הכל, ואני צריך פה 2-3 דקות להסביר. אני לא מדבר בצד המבצעי, זה צריך להביא איזה אלוף בצבא או מישהו אחר שיסביר על הלחימה עם הצלפים, אבל גם לזה אני מוכן לגעת. אבל אני חושב שלא יכולנו לנהוג אחרת אל מול. אחד, שהחמאס מארגן את הכל, שתיים, שהוא מכניס פעילים צבאיים לתוך ההפגנות האלה, שלוש, הוא מראש מכריז שהוא הולך לחתוך את הגדר ולהיכנס לתוך שטח ישראל ולסכן גם תושבים וגם חיילים, ואנחנו יודעים יפה מאוד שאם הגדר הייתה נקרעת או נחתכת והיו נכנסים שלושת אלפים אנשים, לא ארבעים אלף, מה היה שם? כולם רק יכולים לדמיין. גם להם וגם לנו. לכן זה נראה לי הרע במיעוטו. האם צה"ל, באמצעים שהוא מפעיל, מראש, בכרוזים, בהודעות, דרך המצרים, באמצעי אל הרג שהוא משתמש, בקצינים שהוא נותן הוראות פתיחה באש ולא נותן כל חייל לראות בכל מצב גבולי, האם הוא עושה את המקסימום? אני מעריך שכן, והוא גם רוצה להשתפר. אבל אין ספק שהאירוע של 60 הרוגים ומאות פצועים הוא אירוע לא טוב. אבל גם אני חושב צה",ל הוא רואה אותו אירוע לא טוב, אבל אין ברירה אחרת. אילנה דיין: אבל אתה לוקח, יורם כהן, את נקודת האפס. נקודת האפס הייתה השבוע, צה"ל נמצא על הגדר, הפלסטינים רוצים לחצות, אין מצב שצה"ל יאפשר את זה. אתה אומר, מבחינה מבצעית, זה היה המינימום, הרע במיעוטו. יורם כהן: נראה היה לי שלא ניתן לעשות משהו יותר טוב בנסיבות של 60 קילומטר [גבול עם רצועת עזה] ועשרות אלפי אנשים שפזורים בכל כך הרבה מקומות, הרמטכ"ל לא יכול להיות מאחורי כל כוונת ולפעול במדויק, צריך להפעיל כוחות. הם יודעים שהם נכנסים לאזור סכנה. הם חוצים גדר גבול שלנו. זה לא הפגנה, אפילו נגיד של החמאס, לא נגיד של מחאה אזרחית, אפילו של החמאס, בתוך שטחם, הם יכולים לעשות, חיזבאללה עושה את זה הרבה. הם יכולים לעשות הרבה הפגנות, אבל לא לחצות את הגדר. אילנה דיין: השאלה כשאנחנו, אבל כשאנחנו קוראים על מסרים שחמאס שלח, אולי גם שולח בימים אלה, לממשלת ישראל, לאורך השבועות האחרונים, אולי להתחיל לדבר על סוג של תהדיאה, סוג של, לא יודעת איך לקרוא לזה אפילו, רגיעה, הפוגה, הפסקת אש, שקט הדדי, יכול להיות שאלה מסרים שצריך היה להתייחס אליהם יותר ברצינות, בעיקר בהתחשב בסיר הלחץ בתוך עזה, בתנאים ההומניטריים הקשים, בזה שלאוכלוסייה אין כבר מה להפסיד? יורם כהן: זו שאלה מאוד עדינה, ואני אשתדל לענות עליה בצורה קצת אולי מרוכבת. אחד, יש בינינו תהדיאה. הפסקת אש זה סוג של תהדיאה. אנחנו ארבע שנים בהפסקת אש. ישראל לא חודרת לשם, לא הורגת שם, לא, אפילו לדעתי, גם לא מחממת את הגזרה, מעבירה מסרים של, בכל פרמטר שהוא של שקט. והיא גם מצהירה כמדיניות שהיא רוצה שקט. לדחות את המלחמה, לא להיכנס לעימות וכולי וכולי. אבל אני חייב להזכיר פה איזה עניין. יש פה מצב שהצד השני, נגיד שהוא מדבר באופן לא ישיר איתנו, אז דרך גורם שלישי, על תהדיאה, נקרא לזה ארוכת טווח, נגיד 10 שנים או 20 שנה, יש רמזים על זה. א', אני משוכנע, אני לא בקיא, אני משוכנע שכל הרמזים האלו או המסרים האלו מגיעים לממשלת ישראל, ממשלת ישראל צריכה להחליט אם היא מוכנה לדבר או לא לדבר עם חמאס בצורה עקיפה. אילנה דיין: בעבר עשינו את זה? בעבר כשהגיעו מסרים עקיפים כאלה, נכנסנו לזירה ורקדנו את הטנגו הזה איתם? יורם כהן: אני חושב שבתחומים האלה של הפסקת אש בצורה פורמלית, רשמית, בעת עימות. אבל לדעתי מועברים מסרים בתחומים של החיים, מרקם החיים באופן שוטף, על ידי מתאם הפעולה בשטחים, על ידי אנשי האו"ם, וכמובן על ידי המצרים, אולי גם על ידי גורמים אחרים שלדעתי הם פחות אפקטיביים. אבל הבעיה הגדולה זה לא האם לדבר איתם באופן עקיף, על מנת לשפר את המצב בעזה, ולפי דעתי צריך לשפר את המצב בעזה, גם את התשתיות, אולי גם דברים אחרים, אבל הצד שלהם, שהוא מדבר איתנו, הוא לא מדבר איתנו, נגיד, הפסקת אש מול הפסקת אש. הם רוצים 30 דברים אחרים. הוא רוצה נמל ימי, והוא רוצה נמל אווירי, והוא רוצה תנועה של אוכלוסייה חופשית לישראל, והוא רוצה [נקטע]. אילנה דיין: והוא רוצה לא להתפרק מנשקו, לא להפסיק לחפור מנהרות, ולא לתת את הרקטות להפוך אותן לאלומיניום. יורם כהן: השיח בינינו לבינם הוא כאילו, אפילו שאנחנו חזקים, וכאילו לכאורה הם החלשים, הם לא מדברים איתנו באותה שפה, ולא על מה, אפילו דברים אנושיים או הומניטריים, כמו גופות החללים שלנו, החיילים במקרה הזה, או הנעדרים שלנו, שנישבו על ידם. לא מוכנים לדבר איתנו בשום תחום, בשום תנאי, זה שלבים הרבה הרבה יותר מאוחרים. במקום לבנות אבני דרך של אמון, של אמון חלקי, של מחוות מצד לצד, שישראל גם תהיה, תוכל להגמיש את עמדותיה. אפילו הייתי אומר בעדינות, לקחת סיכונים. אנו לא מוכנים לקחת סיכונים כאשר העוינות כל כך גדולה. אילנה דיין: אם אני מבינה אותך נכון, אתה אומר הייתי רוצה להמליץ לממשלת ישראל לקחת סיכונים, רק באופן שבו מתנהג הפרטנר כרגע, או האין פרטנר הזה, אני לא בטוח שאפילו את זה אפשר לעשות. יורם כהן: אני יכול אבל להתייחס לכמה דברים שאני כן חושב שאפשר לעשות. אז קדימה. צריך להיווצר אווירה קצת יותר טובה ממה שהשבוע הזה כמובן, ולא תחת לחץ. אבל אם תיווצר אווירה טובה יותר, בינינו לבינם, לא רק במובן הזה של הגדר, אלא באופן כללי. יהיה אפשר בתנאים מסוימים לישראל לקחת סיכון ולאפשר, למשל, שאטלים או הוצאה של אנשים מעזה ישירות לירדן. לא דרך ישראל ולא דרך יהודה ושומרון. למנוע חיכוך עם גורמים ש[נקטע] ברוך ה' מצב יותר טוב. אילנה דיין: רגע, לא הבנתי, אבל דרך איפה להעביר אנשים מעזה לירדן, דרך איפה? יורם כהן: אוטובוסים, שאטלים. אילנה דיין: אבל כן דרך ישראל. יורם כהן: כן, ברור, ברור דרך ישראל. אבל ללא חניה או תחנה ברמאללה או בשכם או בחברון. ישירות לגשר. הדבר הזה אפשרי, הוא נעשה בעבר באופן מצומצם. אנחנו יכולים לעשות אותו באופן יותר שיטתי, דרך מעבר ארז, אנשים שאנחנו נאשר שהם ייצאו מעזה, לא מחבלים וכדומה, אפשר לעשות את זה, לשחרר לחץ, לאפשר לאנשים אולי לצאת ללימודים באופן יותר טוב, כל עוד המעבר ברפיח סגור. יש דברים שניתן לעשות. אני חושב שאנחנו צריכים להאיץ ככל הניתן, אני מניח שישראל בעד העניין הזה, אבל משום מה זה לא קורה, יש לזה הרבה סיבות, אבל לנסות לשבת ולראות למה הפרויקטים הבינלאומיים התשתיתיים, שקשורים באנרגיה, מים, ביוב וכדומה, לא מתבצעים בעזה. לישראל אין מניעה שהדבר הזה יקרה, להפך. אנחנו חושבים, או אני חושב, אני חושב שגם רוב הציבור חושב, שהציבור בעזה, גם אם הוא נשלט על ידי חמאס, ולצערנו לפני עשור הוא בחר בו, עדיין צריך לתת לו תנאים טובים, על מנת שהחיים שלהם יהיו סבירים. אילנה דיין: ולו רק שבסוף זה אינטרס שלנו. אני רוצה להספיק לגעת יורם כהן באמת בטקסט הזה המאוד מעניין של הנאום שלך בכנס הרצליה בשבוע שעבר. זה מאפשר לנו טיפה לפתוח את הפריזמה ואתה אומר שם בעצם במבט על, גם על עזה, גם על יהודה ושומרון, אין באמת סיכוי אמיתי להסדר מדיני עם הפלסטינים בעתיד הקרוב, יש כן אינטרס ישראלי-לאומי שזה יקרה. ואתה מזכיר שיחה שהייתה לך לפני שנים עם סוכן שהפעלת בשטחים, ושמעת ממנו משהו שעד עכשיו נשאר איתך. יורם כהן: זה כבר לפני הרבה מאוד שנים שעוד הייתי שטח, זה כמעט דור, 25 או 27 שנים, איש די בכיר אינטליגנטי, ובשיחות שהן שיחות צעד, שהן לא שיחות על מודיעין ומה קורה היום ומה ניתן לעשות וכולי, אלא על כל אחד שגם מדבר עם אנשים בצד השני ברמה די בכירה מנסה לבחון אופציות, נקרא לזה ככה, או באיזה תנאים נסתדר. ובאחת השיחות, הדימוי שהוא בחר לתת, זה סוג של דילמת אסיר, אבל בצד הזה הישראלי, והוא בחר לקרוא לצד הפלסטיני סוג של כדור ברזל, שרשרת שכבולה לך לרגל, שאתה לפעמים מתוסכל, אתה רוצה להיפרד ממנה, אתה הולך איתה לישון, אתה בועט בה לפעמים מרוב תסכול, אבל אתה לא נצליח להתפטר מזה. ואתה כל הזמן חולם על זה, ואתה לא יכול לעשות את זה. ולא רק את זה, שאם אתה לא מתייחס אליו בצורה מכובדת, במרכאות, או לא חושב על זה בהתנהלות שלך, או שאתה נופל, או שאתה שובר את האצבעות, או שאתה נגרר, או שחס וחלילה, אם אתה זורק את זה בחמת זעם לביצה, אתה פשוט שוקע אחריו. אילנה דיין: ואתה גוזר מזה איזושהי השקפה שאתה פורש באותו נאום, לא נספיק כמובן לפרוש את כולה, תחת הכותרת סור מרע ועשה טוב, גם צעדים הומניטריים וכן הלאה, אבל כשאתה אומר סור מרע יורם כהן, אתה אומר כי אתה חושש מצעדים של סיפוח? יורם כהן: אני חושש, קודם כל אני חושב שאנחנו צריכים להגיע למצב שלא לעשות, ישראל, לא כדאי שהיא תעשה גם אם היא, אני חושב ש[קטע את המשפט - יד"ה], לא כדאי שתעשה צעדים בלתי הפיכים. כי אם אנחנו רוצים להגיע להסדר אי-פעם, ואני חושב גם צריך לשמור על הסדרי הביטחון, אבל אסור שנעשה דברים שהם יהיו בלתי הפיכים. דברים בלתי הפיכים הם כאלה שקשה מהם ללכת אחורה בין היתר, אם אנחנו נעשה סיפוח של כל יהודה ושומרון, בוא נהיה עכשיו שאנו יכולים, אני אומר יותר קיצוני. בוא נניח עכשיו שהפלסטינים מעוניינים, לא מוכנים, מעוניינים. אני חושב שזה יהיה איום ונורא לעתיד שלנו. ולכן, ללכת, אני חושב שצריך להימנע ממדינה אחת דו-לאומית, בוודאי בהיקפים של 40-50% אוכלוסייה עוינת אותנו. לכן, לעשות דברים שאפשר, ולא חכמים, אני חושב שזה דבר רע. זה צריך להימנע מזה. בכל מה שאנחנו, נעשה נקבע עמדה או יכולת או מציאות שהיא בלתי הפיכה. בזמנו נתתי דימוי אחר של עור של ג'ירף. כלומר, אם אנחנו נהיה בסיטואציה שכל יהודה ושומרון יהיו כתמים, חומים צהובים לבנים, כלומר שטח A, B ו-C, יישובים פלסטינים, ביניהם מעורבבים ישובים. לא ניתן לתת לפלסטינים בעצם שום דבר. לא יהיה להם רצף טריטוריאלי. אפילו, אני הייתי אומר בצורה קיצונית, אפילו את האוטונומיה, שכרגע זה נראה לי הדבר היחידי הרלוונטי בשנים הקרובות. הרי היחידי בשנים הקרובות. לא ניתן יהיה לתת את זה, כי לא יהיה אפשר בפועל לממש את זה. ולכן אני חושב שאנחנו צריכים לעשות דברים שהם סור מרע. לא לעשות דברים שהם יגרמו לנו נזק, לפחות אם רוב העם לא חושב שכדאי לעשות את זה. ולא רק בהקשרים קואליציוניים, או בהקשרים אחרים. אבל יש הרבה דברים שאנחנו כן יכולים לעשות. יש גם דברים טובים שאנחנו יכולים לעשות. אנחנו יכולים ללכת לקראת הפלסטינים בתחום הכלכלה, בתחום תשתיות, לפעמים אפילו בתנאים מסוימים. שוב פעם זה גם תלוי בהם. ההנהגה הפלסטינית המדינית לדעתי עושה הרבה טעויות. אבל בתחומים מסוימים שאם עוד פעם תיווצר אווירה טובה, אנחנו יכולים לעזור לכוחות הביטחון הפלסטיניים, זה לא מסכן אותנו. אנחנו יכולים לפעמים, הייתי אומר, לתת שטחים קטנים פתוחים בשטחי C לעביר לרשות כאות של מחווה טובה, כאלה שבכל הסדר שהוא עתידי זה לא יהיה חלק מה שנקרא מדינת ישראל. יש כמה דברים שאנו יכולים לעשות. הצד השני גם צריך לרקוד איתנו גם צריך להיות איתנו גם ברמה המדינית לא רק ברמה של התיאום, ברמה יותר טובה, ואם הדברים האלו אפשר, אני לא יודע תמיד אם אפשר לעשות אותם פוליטית בישראל. אבל האם כדאי לעשות אותם? אילנה דיין: כן, זהו, אני אפילו לא שואלת אותך, כי אני יודעת שלא תרצה להיכנס לזירה הזאת, רק לסיום, אני חייבת לספק את הסקרנות שלי. אתה מקבל טלפונים? יורם כהן: עד לפני שנה, הייתי אומר, הייתי מדי פעם, היו קוראים לי והייתי מדבר עם מי שצריך. אילנה דיין: האמת שזו תשובה לשאלה שלא שאלתי, לא, זו תשובה לשאלה שלא שאלתי, התכוונתי לומר, התכוונתי לשאול אם זה גם מעניין, שאתה אומר מתייעצים, היו מתייעצים לפחות, אני שואלת אם אתה מקבל הצעות, בימים האלה, בתקופה האחרונה, לקפוץ לזירה הפוליטית. יורם כהן: כן. כן, אבל אני נותן תשובה לכולם שאני לא החלטתי בכלל שאני רוצה להיכנס לזה, עדיין עקרונית. אבל אם מישהו מדבר איתי ושואל אותי מה אני חושב על הזירה הפלסטינית, או על ביטחון הפנים, או על פתרונות, או רעיונות, או הצעות, אני משתף. אבל לא מעבר לזה. אילנה דיין: ואנחנו גם נהנינו לשמוע את התובנות שלך הבוקר. יורם כהן, לשעבר ראש השב"כ, תודה רבה לך על השיחה הזאת. יורם כהן: -תודה רבה. כל טוב. סימוכין: אודיו: גל"צ. תמונה: יורם כהן, צילום מסך מ"כאן 11"

מאי 2018 – יורם כהן, ראש השב"כ לשעבר: חמאס פועל לשנות את המדיניות הישראלית, לפתח כלכלה, להוריד את האבטלה ולאפשר חיים סבירים, רוצים להיות עם ככל העמים, אין להם עניין להילחם בישראל, אם תיווצר אווירה טובה יותר בין ישראל לחמאס, ישראל תוכל בתנאים מסוימים לקחת סיכון במדיניותה כלפי חמאס ב-17 במאי 2018, ראיינה אילנה דיין ב"גלי צה"ל" את יורם כהן, ראש השב"כ לשעבר. להן תוכן הראיון: אילנה דיין: בוקר טוב. יורם כהן: בוקר טוב לך ולמאזינים. אילנה דיין: תכף נדבר על דברים מרתקים, גם לא בנאליים, שאמרת בשבוע שעבר בכנס הרצליה, אבל ענייני היום בוערים. נדמה כאילו מישהו בחמאס החליט להוריד את גובה להבות, יחיא סינוואר [מנהיג חמאס ברצועת עזה] גם אמר את זה, די ממפורש אתמול בראיון לאל-ג'זירה. זה קורה כנראה רק אחרי התערבות מצרית. אתה היית הרי כבר במצבים דומים, ראית איך נראה תיווך כזה. קהיר יכולה לגרום לחמאס לקחת רוורס? יורם כהן: בהחלט. אני חושב שלמצרים תמיד הייתה השפעה דרמטית על ההנהגה בכלל של הרשות הפלסטינית וגם על ההנהגה של החמאס בוודאי בעשור האחרון. לא תמיד זה מצליח, כי יש לפעמים אינטרסים מנוגדים בין החמאס לבין ההנהגה. החמאס גם יש לה קשרים לאחים המוסלמים במצרים, היו תקופות שהיו קשרים אפילו צבאיים עד כדי איומים ופיגועים בסיני ולפעמים גם במצרים. דברים כאלה היו. כלומר, החמאס גם לפעמים משמש כאויב להנהגה במצרים, וודאי ההנהגה של היום. אבל עם כל זה השפעה עליהם היא השפעה דרמטית. פתח היציאה לעולם, נקרא לזה, הוא בעיקר משם של הנהגת החמאס. אילנה דיין: מה שמעניין אותי, אחרי סיבוב כזה, כשאיסמאעיל הניה [מנהיג חמאס] חוזר כנראה מושפל מקהיר, כשלפי הודעתו של בכיר בחמאס אתמול, רוב ההרוגים היו אנשי חמאס, אבל האוכלוסייה בלי ספק גם כן נפגעת מסביב. חמאס עצמו לא נחלש בתוך הרצועה אחרי סיבוב ציני כזה? יורם כהן: אני חושב שהחמאס מזה תקופה ארוכה, הוא חלש מאוד. הוא חלש בהרבה תחומים. הוא חלש קודם כל מבחינת היכולת שלו, בעצם, הכלכלית לספק לציבור שלו. מזון, תשתיות, עבודה וכו'. אילנה דיין: אבל אז איך הוא מצליח, יורם כהן, למנף את החולשה הזאת למצב שאנחנו לכאורה יוצאים נפסדים ממנו? יורם כהן: זה עניין של הסברה, אבל אני רק רוצה לומר על זה שניים, שלושה משפטים. אילנה דיין: בבקשה. יורם כהן: החמאס נמצא בשפל כלכלי וגם בידוד מדיני, על אף שיש לו עזרה מתורכיה וקטאר קצת וכולי, אבל באופן כללי הוא נמצא באחת מתקופות השפל. אני חושב שגם בהיבט לא רק הצבאי מולנו, חוסר הצלחה בעזה וחוסר הצלחה ביהודה ושומרון, נפגעים. בכל פרמטר, גם התפקוד הטוב של צה"ל, ההרתעה וכולי, הכל עובד נגדם. וגם יש [מילה לא ברורה] פיוס. הנושא המרכזי שלפי דעתי הם עובדים עליו זה איך לשנות את המדיניות הישראלית, לצאת מהמצור מה שהם קוראים, כלומר לפתח כלכלה, תנועה של אנשים. להוריד את האבטלה ולאפשר חיים מבחינתם, חיים סבירים של, גם אם הם מרדו ותפסו את השלטון בכוח, איך הם נהיים עם כאחד העמים, או מדינה כאחד העמים. אילנה דיין: זאת אומרת, כל המהלך הזה של רצף התהלוכות וההפגנות הכאילו עממיות בשבועות האחרונים, זאת המטרה האמיתית המרכזית שלהם? יורם כהן: המטרה האמיתית, לצאת מהמצב הקשה שבו נמצאים, במינימום מחיר. מבחינתם אין להם עניין להילחם בישראל. הם יודעים שהם לא יכולים לכבוש את ישראל. הם יודעים שיקבלו עונש עונש פיזי, גם בדם וגם בממון וגם בתשתיות, הרבה יותר חמור, ואין להם עניין כזה. אילנה דיין: אז זה מנקודת מבטם. אז זה מנקודת מבטם. עכשיו אני רוצה להבין רגע, יורם כהן, מנקודת מבטנו. הרי דבר אחד בטוח, ישראל נקלעה השבוע למצב שכמעט שום דבר טוב לא יכול היה לצאת ממנו. אי אפשר היה להשלים, כמובן, עם ניסיונות שלהם לפרוץ את הגדר, גם אי אפשר להתעלם מהתוצאות. עשרות הרוגים, מאות פצועים בצד הפלסטיני, בדעת הקהל הבינלאומית זה כמובן לא עובר טוב. יכולנו שלא להגיע למצב הזה מלכתחילה? יש משהו שאפשר היה לעשות אחרת? יורם כהן: ראשית, אני חושב שישראל עושה הרבה דברים, באמת, מאז זו סיומה של "צוק איתן" [סבב לחימה בין ישראל לחמאס ביולי - אוגוסט 2014] כמעט ארבע שנים, הרבה דברים גם בשיקום, ובעצם ישראל היא החמצן המרכזי, אולי היחידי, שיש לרצועת עזה. כל הפרויקטים שקורים, המשאיות שנכנסות, הציוד, הרפואה, כמעט כל הדברים, אבל אנחנו לא יכולים לעשות הכל, ואני צריך פה 2-3 דקות להסביר. אני לא מדבר בצד המבצעי, זה צריך להביא איזה אלוף בצבא או מישהו אחר שיסביר על הלחימה עם הצלפים, אבל גם לזה אני מוכן לגעת. אבל אני חושב שלא יכולנו לנהוג אחרת אל מול. אחד, שהחמאס מארגן את הכל, שתיים, שהוא מכניס פעילים צבאיים לתוך ההפגנות האלה, שלוש, הוא מראש מכריז שהוא הולך לחתוך את הגדר ולהיכנס לתוך שטח ישראל ולסכן גם תושבים וגם חיילים, ואנחנו יודעים יפה מאוד שאם הגדר הייתה נקרעת או נחתכת והיו נכנסים שלושת אלפים אנשים, לא ארבעים אלף, מה היה שם? כולם רק יכולים לדמיין. גם להם וגם לנו. לכן זה נראה לי הרע במיעוטו. האם צה"ל, באמצעים שהוא מפעיל, מראש, בכרוזים, בהודעות, דרך המצרים, באמצעי אל הרג שהוא משתמש, בקצינים שהוא נותן הוראות פתיחה באש ולא נותן כל חייל לראות בכל מצב גבולי, האם הוא עושה את המקסימום? אני מעריך שכן, והוא גם רוצה להשתפר. אבל אין ספק שהאירוע של 60 הרוגים ומאות פצועים הוא אירוע לא טוב. אבל גם אני חושב צה",ל הוא רואה אותו אירוע לא טוב, אבל אין ברירה אחרת. אילנה דיין: אבל אתה לוקח, יורם כהן, את נקודת האפס. נקודת האפס הייתה השבוע, צה"ל נמצא על הגדר, הפלסטינים רוצים לחצות, אין מצב שצה"ל יאפשר את זה. אתה אומר, מבחינה מבצעית, זה היה המינימום, הרע במיעוטו. יורם כהן: נראה היה לי שלא ניתן לעשות משהו יותר טוב בנסיבות של 60 קילומטר [גבול עם רצועת עזה] ועשרות אלפי אנשים שפזורים בכל כך הרבה מקומות, הרמטכ"ל לא יכול להיות מאחורי כל כוונת ולפעול במדויק, צריך להפעיל כוחות. הם יודעים שהם נכנסים לאזור סכנה. הם חוצים גדר גבול שלנו. זה לא הפגנה, אפילו נגיד של החמאס, לא נגיד של מחאה אזרחית, אפילו של החמאס, בתוך שטחם, הם יכולים לעשות, חיזבאללה עושה את זה הרבה. הם יכולים לעשות הרבה הפגנות, אבל לא לחצות את הגדר. אילנה דיין: השאלה כשאנחנו, אבל כשאנחנו קוראים על מסרים שחמאס שלח, אולי גם שולח בימים אלה, לממשלת ישראל, לאורך השבועות האחרונים, אולי להתחיל לדבר על סוג של תהדיאה, סוג של, לא יודעת איך לקרוא לזה אפילו, רגיעה, הפוגה, הפסקת אש, שקט הדדי, יכול להיות שאלה מסרים שצריך היה להתייחס אליהם יותר ברצינות, בעיקר בהתחשב בסיר הלחץ בתוך עזה, בתנאים ההומניטריים הקשים, בזה שלאוכלוסייה אין כבר מה להפסיד? יורם כהן: זו שאלה מאוד עדינה, ואני אשתדל לענות עליה בצורה קצת אולי מרוכבת. אחד, יש בינינו תהדיאה. הפסקת אש זה סוג של תהדיאה. אנחנו ארבע שנים בהפסקת אש. ישראל לא חודרת לשם, לא הורגת שם, לא, אפילו לדעתי, גם לא מחממת את הגזרה, מעבירה מסרים של, בכל פרמטר שהוא של שקט. והיא גם מצהירה כמדיניות שהיא רוצה שקט. לדחות את המלחמה, לא להיכנס לעימות וכולי וכולי. אבל אני חייב להזכיר פה איזה עניין. יש פה מצב שהצד השני, נגיד שהוא מדבר באופן לא ישיר איתנו, אז דרך גורם שלישי, על תהדיאה, נקרא לזה ארוכת טווח, נגיד 10 שנים או 20 שנה, יש רמזים על זה. א', אני משוכנע, אני לא בקיא, אני משוכנע שכל הרמזים האלו או המסרים האלו מגיעים לממשלת ישראל, ממשלת ישראל צריכה להחליט אם היא מוכנה לדבר או לא לדבר עם חמאס בצורה עקיפה. אילנה דיין: בעבר עשינו את זה? בעבר כשהגיעו מסרים עקיפים כאלה, נכנסנו לזירה ורקדנו את הטנגו הזה איתם? יורם כהן: אני חושב שבתחומים האלה של הפסקת אש בצורה פורמלית, רשמית, בעת עימות. אבל לדעתי מועברים מסרים בתחומים של החיים, מרקם החיים באופן שוטף, על ידי מתאם הפעולה בשטחים, על ידי אנשי האו"ם, וכמובן על ידי המצרים, אולי גם על ידי גורמים אחרים שלדעתי הם פחות אפקטיביים. אבל הבעיה הגדולה זה לא האם לדבר איתם באופן עקיף, על מנת לשפר את המצב בעזה, ולפי דעתי צריך לשפר את המצב בעזה, גם את התשתיות, אולי גם דברים אחרים, אבל הצד שלהם, שהוא מדבר איתנו, הוא לא מדבר איתנו, נגיד, הפסקת אש מול הפסקת אש. הם רוצים 30 דברים אחרים. הוא רוצה נמל ימי, והוא רוצה נמל אווירי, והוא רוצה תנועה של אוכלוסייה חופשית לישראל, והוא רוצה [נקטע]. אילנה דיין: והוא רוצה לא להתפרק מנשקו, לא להפסיק לחפור מנהרות, ולא לתת את הרקטות להפוך אותן לאלומיניום. יורם כהן: השיח בינינו לבינם הוא כאילו, אפילו שאנחנו חזקים, וכאילו לכאורה הם החלשים, הם לא מדברים איתנו באותה שפה, ולא על מה, אפילו דברים אנושיים או הומניטריים, כמו גופות החללים שלנו, החיילים במקרה הזה, או הנעדרים שלנו, שנישבו על ידם. לא מוכנים לדבר איתנו בשום תחום, בשום תנאי, זה שלבים הרבה הרבה יותר מאוחרים. במקום לבנות אבני דרך של אמון, של אמון חלקי, של מחוות מצד לצד, שישראל גם תהיה, תוכל להגמיש את עמדותיה. אפילו הייתי אומר בעדינות, לקחת סיכונים. אנו לא מוכנים לקחת סיכונים כאשר העוינות כל כך גדולה. אילנה דיין: אם אני מבינה אותך נכון, אתה אומר הייתי רוצה להמליץ לממשלת ישראל לקחת סיכונים, רק באופן שבו מתנהג הפרטנר כרגע, או האין פרטנר הזה, אני לא בטוח שאפילו את זה אפשר לעשות. יורם כהן: אני יכול אבל להתייחס לכמה דברים שאני כן חושב שאפשר לעשות. אז קדימה. צריך להיווצר אווירה קצת יותר טובה ממה שהשבוע הזה כמובן, ולא תחת לחץ. אבל אם תיווצר אווירה טובה יותר, בינינו לבינם, לא רק במובן הזה של הגדר, אלא באופן כללי. יהיה אפשר בתנאים מסוימים לישראל לקחת סיכון ולאפשר, למשל, שאטלים או הוצאה של אנשים מעזה ישירות לירדן. לא דרך ישראל ולא דרך יהודה ושומרון. למנוע חיכוך עם גורמים ש[נקטע] ברוך ה' מצב יותר טוב. אילנה דיין: רגע, לא הבנתי, אבל דרך איפה להעביר אנשים מעזה לירדן, דרך איפה? יורם כהן: אוטובוסים, שאטלים. אילנה דיין: אבל כן דרך ישראל. יורם כהן: כן, ברור, ברור דרך ישראל. אבל ללא חניה או תחנה ברמאללה או בשכם או בחברון. ישירות לגשר. הדבר הזה אפשרי, הוא נעשה בעבר באופן מצומצם. אנחנו יכולים לעשות אותו באופן יותר שיטתי, דרך מעבר ארז, אנשים שאנחנו נאשר שהם ייצאו מעזה, לא מחבלים וכדומה, אפשר לעשות את זה, לשחרר לחץ, לאפשר לאנשים אולי לצאת ללימודים באופן יותר טוב, כל עוד המעבר ברפיח סגור. יש דברים שניתן לעשות. אני חושב שאנחנו צריכים להאיץ ככל הניתן, אני מניח שישראל בעד העניין הזה, אבל משום מה זה לא קורה, יש לזה הרבה סיבות, אבל לנסות לשבת ולראות למה הפרויקטים הבינלאומיים התשתיתיים, שקשורים באנרגיה, מים, ביוב וכדומה, לא מתבצעים בעזה. לישראל אין מניעה שהדבר הזה יקרה, להפך. אנחנו חושבים, או אני חושב, אני חושב שגם רוב הציבור חושב, שהציבור בעזה, גם אם הוא נשלט על ידי חמאס, ולצערנו לפני עשור הוא בחר בו, עדיין צריך לתת לו תנאים טובים, על מנת שהחיים שלהם יהיו סבירים. אילנה דיין: ולו רק שבסוף זה אינטרס שלנו. אני רוצה להספיק לגעת יורם כהן באמת בטקסט הזה המאוד מעניין של הנאום שלך בכנס הרצליה בשבוע שעבר. זה מאפשר לנו טיפה לפתוח את הפריזמה ואתה אומר שם בעצם במבט על, גם על עזה, גם על יהודה ושומרון, אין באמת סיכוי אמיתי להסדר מדיני עם הפלסטינים בעתיד הקרוב, יש כן אינטרס ישראלי-לאומי שזה יקרה. ואתה מזכיר שיחה שהייתה לך לפני שנים עם סוכן שהפעלת בשטחים, ושמעת ממנו משהו שעד עכשיו נשאר איתך. יורם כהן: זה כבר לפני הרבה מאוד שנים שעוד הייתי שטח, זה כמעט דור, 25 או 27 שנים, איש די בכיר אינטליגנטי, ובשיחות שהן שיחות צעד, שהן לא שיחות על מודיעין ומה קורה היום ומה ניתן לעשות וכולי, אלא על כל אחד שגם מדבר עם אנשים בצד השני ברמה די בכירה מנסה לבחון אופציות, נקרא לזה ככה, או באיזה תנאים נסתדר. ובאחת השיחות, הדימוי שהוא בחר לתת, זה סוג של דילמת אסיר, אבל בצד הזה הישראלי, והוא בחר לקרוא לצד הפלסטיני סוג של כדור ברזל, שרשרת שכבולה לך לרגל, שאתה לפעמים מתוסכל, אתה רוצה להיפרד ממנה, אתה הולך איתה לישון, אתה בועט בה לפעמים מרוב תסכול, אבל אתה לא נצליח להתפטר מזה. ואתה כל הזמן חולם על זה, ואתה לא יכול לעשות את זה. ולא רק את זה, שאם אתה לא מתייחס אליו בצורה מכובדת, במרכאות, או לא חושב על זה בהתנהלות שלך, או שאתה נופל, או שאתה שובר את האצבעות, או שאתה נגרר, או שחס וחלילה, אם אתה זורק את זה בחמת זעם לביצה, אתה פשוט שוקע אחריו. אילנה דיין: ואתה גוזר מזה איזושהי השקפה שאתה פורש באותו נאום, לא נספיק כמובן לפרוש את כולה, תחת הכותרת סור מרע ועשה טוב, גם צעדים הומניטריים וכן הלאה, אבל כשאתה אומר סור מרע יורם כהן, אתה אומר כי אתה חושש מצעדים של סיפוח? יורם כהן: אני חושש, קודם כל אני חושב שאנחנו צריכים להגיע למצב שלא לעשות, ישראל, לא כדאי שהיא תעשה גם אם היא, אני חושב ש[קטע את המשפט - יד"ה], לא כדאי שתעשה צעדים בלתי הפיכים. כי אם אנחנו רוצים להגיע להסדר אי-פעם, ואני חושב גם צריך לשמור על הסדרי הביטחון, אבל אסור שנעשה דברים שהם יהיו בלתי הפיכים. דברים בלתי הפיכים הם כאלה שקשה מהם ללכת אחורה בין היתר, אם אנחנו נעשה סיפוח של כל יהודה ושומרון, בוא נהיה עכשיו שאנו יכולים, אני אומר יותר קיצוני. בוא נניח עכשיו שהפלסטינים מעוניינים, לא מוכנים, מעוניינים. אני חושב שזה יהיה איום ונורא לעתיד שלנו. ולכן, ללכת, אני חושב שצריך להימנע ממדינה אחת דו-לאומית, בוודאי בהיקפים של 40-50% אוכלוסייה עוינת אותנו. לכן, לעשות דברים שאפשר, ולא חכמים, אני חושב שזה דבר רע. זה צריך להימנע מזה. בכל מה שאנחנו, נעשה נקבע עמדה או יכולת או מציאות שהיא בלתי הפיכה. בזמנו נתתי דימוי אחר של עור של ג'ירף. כלומר, אם אנחנו נהיה בסיטואציה שכל יהודה ושומרון יהיו כתמים, חומים צהובים לבנים, כלומר שטח A, B ו-C, יישובים פלסטינים, ביניהם מעורבבים ישובים. לא ניתן לתת לפלסטינים בעצם שום דבר. לא יהיה להם רצף טריטוריאלי. אפילו, אני הייתי אומר בצורה קיצונית, אפילו את האוטונומיה, שכרגע זה נראה לי הדבר היחידי הרלוונטי בשנים הקרובות. הרי היחידי בשנים הקרובות. לא ניתן יהיה לתת את זה, כי לא יהיה אפשר בפועל לממש את זה. ולכן אני חושב שאנחנו צריכים לעשות דברים שהם סור מרע. לא לעשות דברים שהם יגרמו לנו נזק, לפחות אם רוב העם לא חושב שכדאי לעשות את זה. ולא רק בהקשרים קואליציוניים, או בהקשרים אחרים. אבל יש הרבה דברים שאנחנו כן יכולים לעשות. יש גם דברים טובים שאנחנו יכולים לעשות. אנחנו יכולים ללכת לקראת הפלסטינים בתחום הכלכלה, בתחום תשתיות, לפעמים אפילו בתנאים מסוימים. שוב פעם זה גם תלוי בהם. ההנהגה הפלסטינית המדינית לדעתי עושה הרבה טעויות. אבל בתחומים מסוימים שאם עוד פעם תיווצר אווירה טובה, אנחנו יכולים לעזור לכוחות הביטחון הפלסטיניים, זה לא מסכן אותנו. אנחנו יכולים לפעמים, הייתי אומר, לתת שטחים קטנים פתוחים בשטחי C לעביר לרשות כאות של מחווה טובה, כאלה שבכל הסדר שהוא עתידי זה לא יהיה חלק מה שנקרא מדינת ישראל. יש כמה דברים שאנו יכולים לעשות. הצד השני גם צריך לרקוד איתנו גם צריך להיות איתנו גם ברמה המדינית לא רק ברמה של התיאום, ברמה יותר טובה, ואם הדברים האלו אפשר, אני לא יודע תמיד אם אפשר לעשות אותם פוליטית בישראל. אבל האם כדאי לעשות אותם? אילנה דיין: כן, זהו, אני אפילו לא שואלת אותך, כי אני יודעת שלא תרצה להיכנס לזירה הזאת, רק לסיום, אני חייבת לספק את הסקרנות שלי. אתה מקבל טלפונים? יורם כהן: עד לפני שנה, הייתי אומר, הייתי מדי פעם, היו קוראים לי והייתי מדבר עם מי שצריך. אילנה דיין: האמת שזו תשובה לשאלה שלא שאלתי, לא, זו תשובה לשאלה שלא שאלתי, התכוונתי לומר, התכוונתי לשאול אם זה גם מעניין, שאתה אומר מתייעצים, היו מתייעצים לפחות, אני שואלת אם אתה מקבל הצעות, בימים האלה, בתקופה האחרונה, לקפוץ לזירה הפוליטית. יורם כהן: כן. כן, אבל אני נותן תשובה לכולם שאני לא החלטתי בכלל שאני רוצה להיכנס לזה, עדיין עקרונית. אבל אם מישהו מדבר איתי ושואל אותי מה אני חושב על הזירה הפלסטינית, או על ביטחון הפנים, או על פתרונות, או רעיונות, או הצעות, אני משתף. אבל לא מעבר לזה. אילנה דיין: ואנחנו גם נהנינו לשמוע את התובנות שלך הבוקר. יורם כהן, לשעבר ראש השב"כ, תודה רבה לך על השיחה הזאת. יורם כהן: -תודה רבה. כל טוב. סימוכין: אודיו: גל"צ. תמונה: יורם כהן, צילום מסך מ"כאן 11"

Jonathan D. Halevi

104,080 次观看 • 1 年前