Loading video...

Video Failed to Load

There was a problem loading this video. This could be due to a temporary network issue or the video might be unavailable.

כשאני מבין שלמרות שהבטיחו לי לפני כמה שנים שלא יהיו עוד מלחמות והבן שלי לא יצטרך ללכת לצבא, פותח את התיבה ורואה שהוא קיבל את הצו הראשון בדואר.

Rock Mada

37,196 subscribers

12,612 views • 5 months ago •via X (Twitter)

Anya Rossi• Live Now

Private livecam show

0 Comments

No comments available

Comments from the original post will appear here

Related Videos

לפני כמה שנים: "החזרנו את חמאס עשור לאחור" לפני שנה: "הצבא אמר לי שחמאס חזר עשור לאחור. לא ידעתי, הסתירו ממני, אני לא אחראי." היום: "החזרנו את חיזבאללה עשור לאחור" עוד כמה שנים: "הצבא אמר לי שחיזבאללה חזר עשור לאחור. לא ידעתי, הסתירו ממני, אני לא אחראי."

לפני כמה שנים: "החזרנו את חמאס עשור לאחור" לפני שנה: "הצבא אמר לי שחמאס חזר עשור לאחור. לא ידעתי, הסתירו ממני, אני לא אחראי." היום: "החזרנו את חיזבאללה עשור לאחור" עוד כמה שנים: "הצבא אמר לי שחיזבאללה חזר עשור לאחור. לא ידעתי, הסתירו ממני, אני לא אחראי."

Dani Buller

72,976 views • 1 year ago

רואה את הכתבה עם פרופ' יפעת מרבל, שנזרקה מהתיכון ללא בגרות ונכנסה השבוע לרשימת טופ עשרת המדענים העולמית. הסיפור שלה, הוא גם הסיפור שלי ושל עוד אלפי תלמידים של מערכת החינוך. בכיתה י', כדי להתאים להחלטה של ראש העיר של חולון המנוח, משה רום, להגדיל בצורה מלאכותית את הזכאות לבגרות, החליטו לסגור את כיתות הגמר בעיר (ככה נפלטים מסטטיסטקה ולא "פוגעים" באחוזי הזכאות). בתיכון קוגל בו למדתי, החליטו "לתפור" לי נכשל רביעי (בגאוגרפיה היה לי סמסטר אחד 50 ובשני 63, והחליטו לתת לי 55, בממוצע זה 53.5, עיגלו ל-54) כדי שלא אעבור קורס קיץ לשיפור ומעבר לי"א, ומכיוון שלא היה כיתות גמר, למעשה נזרקתי מביה"ס. בקשתי לדבר עם רכז השכבה, עמירם אחירותם, כדי להגיד לו שלא מגיע לי נכשל רביעי וגם להסביר לו שהייתה לי שנה קשה עם אמא שספגה שיתוק זמני בגב. כשהגעתי לדבר איתו, הוא אמר לי את הדבר הדי מדהים הבא: "תראה יהיה מורים שיגידו לך שחשבו שכדאי לתת לך הזדמנות, אני אישית חושב שממך לא יצא כלום, אז חבל על השיחה, אתה לא עובר לי"א". מורה, מחנך. ממך לא יצא כלום. כמה עוד תלמידים כאלה יש? כמה הרימו ידים? כמה לא מימשו את הפוטנציאל? מורים, אתם לא מבינים עד הסוף את המשמעות של הכח שקיבלתם. "עם כוח גדול באה אחריות גדולה", זה לא אמרה שחוקה, זה החיים עצמם....

רואה את הכתבה עם פרופ' יפעת מרבל, שנזרקה מהתיכון ללא בגרות ונכנסה השבוע לרשימת טופ עשרת המדענים העולמית. הסיפור שלה, הוא גם הסיפור שלי ושל עוד אלפי תלמידים של מערכת החינוך. בכיתה י', כדי להתאים להחלטה של ראש העיר של חולון המנוח, משה רום, להגדיל בצורה מלאכותית את הזכאות לבגרות, החליטו לסגור את כיתות הגמר בעיר (ככה נפלטים מסטטיסטקה ולא "פוגעים" באחוזי הזכאות). בתיכון קוגל בו למדתי, החליטו "לתפור" לי נכשל רביעי (בגאוגרפיה היה לי סמסטר אחד 50 ובשני 63, והחליטו לתת לי 55, בממוצע זה 53.5, עיגלו ל-54) כדי שלא אעבור קורס קיץ לשיפור ומעבר לי"א, ומכיוון שלא היה כיתות גמר, למעשה נזרקתי מביה"ס. בקשתי לדבר עם רכז השכבה, עמירם אחירותם, כדי להגיד לו שלא מגיע לי נכשל רביעי וגם להסביר לו שהייתה לי שנה קשה עם אמא שספגה שיתוק זמני בגב. כשהגעתי לדבר איתו, הוא אמר לי את הדבר הדי מדהים הבא: "תראה יהיה מורים שיגידו לך שחשבו שכדאי לתת לך הזדמנות, אני אישית חושב שממך לא יצא כלום, אז חבל על השיחה, אתה לא עובר לי"א". מורה, מחנך. ממך לא יצא כלום. כמה עוד תלמידים כאלה יש? כמה הרימו ידים? כמה לא מימשו את הפוטנציאל? מורים, אתם לא מבינים עד הסוף את המשמעות של הכח שקיבלתם. "עם כוח גדול באה אחריות גדולה", זה לא אמרה שחוקה, זה החיים עצמם....

קובי ברדה-Dr. Kobby Barda

81,870 views • 7 months ago

שני דברים מדהימים בוידאו הזה של טראמפ: 1. תרגום שגוי לגמרי (שלא לאמר שקרי) שכנראה נעשה על ידי בינה מלאכותית שהוסיפה את המילה "ללכת" למשפט של טראמפ: "ביבי צריך". טראמפ עצר רגע. ובכלל לא אמר "ללכת" ולא דיבר על זה. 2. מה שטראמפ כן אמר מדהים לא פחות - ואני כבר כמה זמן מצביע על כך - ולצערי ישראל הרשמית (כלומר אותו ביבי מסעיף 1 לעייל) אינו מסוגל להסביר לטראמפ את האמת (מצרף ציוץ קודם שלי בנושא זה): טראמפ מספר שלבנון הייתה מדינה נפלאה. הוא צודק. הוא חוזר על זה שאמר שוב ושוב לביבי שהוא צריך להפסיק להפציץ אותה - בדיוק בהקשר שבו הוא מדבר על העבר המפואר של לבנון - כאילו ישראל הרסה את לבנון (כך גם מצטייר בעולם). אבל לא אנחנו אשמים. אנחנו נסוגנו שוב ושוב ושוב ושוב מלבנון ומי שהרס אותה זה חיזבאללה. ולכן מי שרוצה לתקן את לבנון שכיום היא מדינה שבורה לגמרי צריך להפיל את משטר האייתולות באיראן ששולט בלבנון דרך הפרוקסי כבר עשרות שנים והורס אותה. זה לא ביבי. זה חמינאי. טראמפ לא מבין זאת

שני דברים מדהימים בוידאו הזה של טראמפ: 1. תרגום שגוי לגמרי (שלא לאמר שקרי) שכנראה נעשה על ידי בינה מלאכותית שהוסיפה את המילה "ללכת" למשפט של טראמפ: "ביבי צריך". טראמפ עצר רגע. ובכלל לא אמר "ללכת" ולא דיבר על זה. 2. מה שטראמפ כן אמר מדהים לא פחות - ואני כבר כמה זמן מצביע על כך - ולצערי ישראל הרשמית (כלומר אותו ביבי מסעיף 1 לעייל) אינו מסוגל להסביר לטראמפ את האמת (מצרף ציוץ קודם שלי בנושא זה): טראמפ מספר שלבנון הייתה מדינה נפלאה. הוא צודק. הוא חוזר על זה שאמר שוב ושוב לביבי שהוא צריך להפסיק להפציץ אותה - בדיוק בהקשר שבו הוא מדבר על העבר המפואר של לבנון - כאילו ישראל הרסה את לבנון (כך גם מצטייר בעולם). אבל לא אנחנו אשמים. אנחנו נסוגנו שוב ושוב ושוב ושוב מלבנון ומי שהרס אותה זה חיזבאללה. ולכן מי שרוצה לתקן את לבנון שכיום היא מדינה שבורה לגמרי צריך להפיל את משטר האייתולות באיראן ששולט בלבנון דרך הפרוקסי כבר עשרות שנים והורס אותה. זה לא ביבי. זה חמינאי. טראמפ לא מבין זאת

Eyal Ofer אייל עופר

54,569 views • 2 months ago

תעשו לי טובה, תעצרו שתי דקות ותקראו משהו שאין מצב שאנחנו כאזרחים פה לא מכירים ולא שומעים. לצערי, בתקשורת הישראלית לא יביאו את הסיפור הזה כי מנסים להשתיק, למרות שיש תיעוד ושמות ופרצופים. אז קראו ועזרו לי להפיץ: ביום חמישי האחרון, התרחש אירוע מזעזע ומטורף בדרום בקעת הירדן, בחווה שנקרית תל תלפיות, שאתם חייבים לדעת עליו. מביאה לכם עדות של אחד הנערים, פלוס שני סרטוני תיעוד (יש לי עוד כמה עדויות, אבל חוסכת מכם) "יצאתי למרעה צהריים. אחרי כשעה, אני רואה רכב של מגב עולה לכיוון הגבעה. תוך כדי, ערבים התחילו להתקדם לכיווננו ולעשות חסמים על ציר הגישה. הם קלטו שאני עם העדר, ועלו לכיווני. צילמתי אותם. ערבי אחד דחף אותי. נפלתי ונפל לי הטלפון מהיד. הם התחילו להרביץ לי. לתקוף באבנים. הגנתי על עצמי כמה שיכולתי. אחרי כמה דק' כולם ברחו לכפר. הם לקחו איתם את הפלאפון שלי. הגיע הרכב של מגב שהיה בגבעה. במקום לעצור אותם הוא חזר לנסות להביא צו מינהלי לאחד מתושבי הגבעה! נשארתי במרעה. אני שומע צעקות מלמעלה. אני עולה ורואה מגבניקים יורים רימוני הלם וגז על החבר'ה שלנו ומנסים לעצור את אחד המתיישבים שרוצים להביא לו צו מינהלי. אני מגיע למגבניק שנשאר לשמור על הרכב ושואל אותו- למה אתם עושים את זה? לכו תיכנסו לבית הזה שלקח לי את הטלפון ותפסו את הפורעים שהרביצו לי! הוא אומר לי אתה צודק. סליחה. פתאום אני מבחין שנדלקה שרפה מהרימוני הלם שהם זרקו. אני רץ לכבות אותה. ואז אני רואה חיילים שהתחילו לירות לכיווני ולכיוון עוד מישהו ירי חי! אנחנו בורחים לכיוון אש קודש... אני שומע בדרך שערבים שרפו לנו את עמדת השמירה. אני רץ לצד שני של הגבעה, ומגבניקים רצים אחרי ומנסים לעצור אותי. אני רואה עשרות ערבים עולים לחווה ורכב של ערבים בכניסה לחוה. (בדיעבד מסתבר שבטלגרמים של הכפרים הם הזעיקו את כולם וקראו לחברה לבוא לפרוע בנו). היינו שם בקושי כמה בחורים. בנס הערבים הסתובבו ונשארו למטה ולא עלו אלינו. עמדנו שם שעתיים שערבים לא יעלו לשרוף את הגבעה. אחרי שעתיים הגיעו עוד חבר'ה לתגבר ולשמור על הגבעה. עולה סוואנה בעליה, פורקים ממנה איזה 7 חיילים. מתחילים לירות עלינו אש חיה!!! חלק מהחיילים כורעים חלק בעמידה. אני צועק להם "אנחנו יהודים! אנחנו יהודים!" כולם צעקו להם. "אנחנו יהודים!!" לא היה אכפת להם. הם המשיכו לירות עלינו ירי חי. לא רציתי שיפגעו במישהו נשארתי במקום. הרמתי ידיים וירדתי לברכיים. צעקתי לו "אל תירה בי! באמא שלך אל תירה בי!" כל החיילים שם כאילו ראו את הטרף שרצו לקבל והשכיבו אותי על הריצפה. הרביצו לי עם קני הנשק כשיש כדור בקנה!! שמו לי פלנלית על העיניים, שמו לי אזיקון על הידיים מאחורי הגב. נתנו לי אגרופים ובעיטות נמרצות. אמרו לי 'קום קום תתחיל לזוז לכיוון הסוואנה'. אני אומר להם שאני לא רואה כלום אני לא יכול ללכת. אני על צלע על ההר. הם פשוט גררו אותי על הסלעים. העלו אותי על הציר למעלה, ליד הסוואנה. השכיבו אותי על הרצפה והתחילו לתת לי בעיטות. הם העלו אותי לסוואנה. השכיבו אותי ברגליים שלהם. דרכו עלי. ובזמן שהם מרביצים לי. מתקשרים לינון בעל החווה ואומרים לו- "תבוא לפה אם אתה גבר, עוד רגע הוא מת. ואם אתה רוצה שיישאר ממנו משהו תבוא לכאן".. במשך שעה בתוך הסוואנה הם מפוצצים אותי מכות רצח. אחד החיילים תפס אותי באף והתחיל לנענע אותי בסוואנה והוא אמר אני אשבור לך את האף. הקצין שם אומר לחייל אחד "אני אתן לך אישור לשבור לו את השיניים ונגיד שהוא נפל בדרך". (יש לי תמונה ושם של אותו קצין) הם פירקו אותי באגרופים, אמרו לי שאני יותר גרוע מפלסטיני ושהם שונאים אותי יותר מפלסטיני. אמרו שבפלסטינים הם פשוט נותנים כדור בראש ואותנו הם יהרגו במכות. לאט לאט. החיילים שהתעללו בי היו כל הזמן רעולי פנים ולא הסכימו להגיד את השמות שלהם, אבל זיהיתי את הקצין שאמר לי תוך כדי התעללות שזאת מילה מול מילה. " למי יאמינו לך או לי שאני קצין???" (את הדרגה שומרת אצלי) אחרי שעה שהייתי שם. הם העבירו אותי למגבניקים. המגבניקים אחרי ששמעו מה עברתי, אמרו שהם מבקשים סליחה וזה לא אנושי איך שהחיילים האלו התנהגו. המגבניקים לקחו אותי לתחנת משטרה באריאל, שם חקרו אותי ושיחררו אותי. כל הגוף שלי שבור וכואב מהמכות שקיבלתי". בסרטונים: המחבלים שתקפו אותי, את חלקם רואים עוד עם אבנים בידיים, רגע לפני שברחו. אף אחד מהם לא נעצר. את הירי כיוונו אלינו. בסרטון השני רואים את האש שנדלקה מהירי של החיילים. אם היינו ערבים שמקבלים יחס כזה, כל הרועי שרונים ושאר כתבי תשקורת היו מצייצים אלף ציוצים. הדם שלנו הפקר! שתפו!

תעשו לי טובה, תעצרו שתי דקות ותקראו משהו שאין מצב שאנחנו כאזרחים פה לא מכירים ולא שומעים. לצערי, בתקשורת הישראלית לא יביאו את הסיפור הזה כי מנסים להשתיק, למרות שיש תיעוד ושמות ופרצופים. אז קראו ועזרו לי להפיץ: ביום חמישי האחרון, התרחש אירוע מזעזע ומטורף בדרום בקעת הירדן, בחווה שנקרית תל תלפיות, שאתם חייבים לדעת עליו. מביאה לכם עדות של אחד הנערים, פלוס שני סרטוני תיעוד (יש לי עוד כמה עדויות, אבל חוסכת מכם) "יצאתי למרעה צהריים. אחרי כשעה, אני רואה רכב של מגב עולה לכיוון הגבעה. תוך כדי, ערבים התחילו להתקדם לכיווננו ולעשות חסמים על ציר הגישה. הם קלטו שאני עם העדר, ועלו לכיווני. צילמתי אותם. ערבי אחד דחף אותי. נפלתי ונפל לי הטלפון מהיד. הם התחילו להרביץ לי. לתקוף באבנים. הגנתי על עצמי כמה שיכולתי. אחרי כמה דק' כולם ברחו לכפר. הם לקחו איתם את הפלאפון שלי. הגיע הרכב של מגב שהיה בגבעה. במקום לעצור אותם הוא חזר לנסות להביא צו מינהלי לאחד מתושבי הגבעה! נשארתי במרעה. אני שומע צעקות מלמעלה. אני עולה ורואה מגבניקים יורים רימוני הלם וגז על החבר'ה שלנו ומנסים לעצור את אחד המתיישבים שרוצים להביא לו צו מינהלי. אני מגיע למגבניק שנשאר לשמור על הרכב ושואל אותו- למה אתם עושים את זה? לכו תיכנסו לבית הזה שלקח לי את הטלפון ותפסו את הפורעים שהרביצו לי! הוא אומר לי אתה צודק. סליחה. פתאום אני מבחין שנדלקה שרפה מהרימוני הלם שהם זרקו. אני רץ לכבות אותה. ואז אני רואה חיילים שהתחילו לירות לכיווני ולכיוון עוד מישהו ירי חי! אנחנו בורחים לכיוון אש קודש... אני שומע בדרך שערבים שרפו לנו את עמדת השמירה. אני רץ לצד שני של הגבעה, ומגבניקים רצים אחרי ומנסים לעצור אותי. אני רואה עשרות ערבים עולים לחווה ורכב של ערבים בכניסה לחוה. (בדיעבד מסתבר שבטלגרמים של הכפרים הם הזעיקו את כולם וקראו לחברה לבוא לפרוע בנו). היינו שם בקושי כמה בחורים. בנס הערבים הסתובבו ונשארו למטה ולא עלו אלינו. עמדנו שם שעתיים שערבים לא יעלו לשרוף את הגבעה. אחרי שעתיים הגיעו עוד חבר'ה לתגבר ולשמור על הגבעה. עולה סוואנה בעליה, פורקים ממנה איזה 7 חיילים. מתחילים לירות עלינו אש חיה!!! חלק מהחיילים כורעים חלק בעמידה. אני צועק להם "אנחנו יהודים! אנחנו יהודים!" כולם צעקו להם. "אנחנו יהודים!!" לא היה אכפת להם. הם המשיכו לירות עלינו ירי חי. לא רציתי שיפגעו במישהו נשארתי במקום. הרמתי ידיים וירדתי לברכיים. צעקתי לו "אל תירה בי! באמא שלך אל תירה בי!" כל החיילים שם כאילו ראו את הטרף שרצו לקבל והשכיבו אותי על הריצפה. הרביצו לי עם קני הנשק כשיש כדור בקנה!! שמו לי פלנלית על העיניים, שמו לי אזיקון על הידיים מאחורי הגב. נתנו לי אגרופים ובעיטות נמרצות. אמרו לי 'קום קום תתחיל לזוז לכיוון הסוואנה'. אני אומר להם שאני לא רואה כלום אני לא יכול ללכת. אני על צלע על ההר. הם פשוט גררו אותי על הסלעים. העלו אותי על הציר למעלה, ליד הסוואנה. השכיבו אותי על הרצפה והתחילו לתת לי בעיטות. הם העלו אותי לסוואנה. השכיבו אותי ברגליים שלהם. דרכו עלי. ובזמן שהם מרביצים לי. מתקשרים לינון בעל החווה ואומרים לו- "תבוא לפה אם אתה גבר, עוד רגע הוא מת. ואם אתה רוצה שיישאר ממנו משהו תבוא לכאן".. במשך שעה בתוך הסוואנה הם מפוצצים אותי מכות רצח. אחד החיילים תפס אותי באף והתחיל לנענע אותי בסוואנה והוא אמר אני אשבור לך את האף. הקצין שם אומר לחייל אחד "אני אתן לך אישור לשבור לו את השיניים ונגיד שהוא נפל בדרך". (יש לי תמונה ושם של אותו קצין) הם פירקו אותי באגרופים, אמרו לי שאני יותר גרוע מפלסטיני ושהם שונאים אותי יותר מפלסטיני. אמרו שבפלסטינים הם פשוט נותנים כדור בראש ואותנו הם יהרגו במכות. לאט לאט. החיילים שהתעללו בי היו כל הזמן רעולי פנים ולא הסכימו להגיד את השמות שלהם, אבל זיהיתי את הקצין שאמר לי תוך כדי התעללות שזאת מילה מול מילה. " למי יאמינו לך או לי שאני קצין???" (את הדרגה שומרת אצלי) אחרי שעה שהייתי שם. הם העבירו אותי למגבניקים. המגבניקים אחרי ששמעו מה עברתי, אמרו שהם מבקשים סליחה וזה לא אנושי איך שהחיילים האלו התנהגו. המגבניקים לקחו אותי לתחנת משטרה באריאל, שם חקרו אותי ושיחררו אותי. כל הגוף שלי שבור וכואב מהמכות שקיבלתי". בסרטונים: המחבלים שתקפו אותי, את חלקם רואים עוד עם אבנים בידיים, רגע לפני שברחו. אף אחד מהם לא נעצר. את הירי כיוונו אלינו. בסרטון השני רואים את האש שנדלקה מהירי של החיילים. אם היינו ערבים שמקבלים יחס כזה, כל הרועי שרונים ושאר כתבי תשקורת היו מצייצים אלף ציוצים. הדם שלנו הפקר! שתפו!

איילת לאש

12,380 views • 2 months ago

נתניהו עסוק בהפצת ספין מגוחך שהטיסה שלו לניו יורק הייתה הטעיה. הוידאו הזה מראה מציאות אחרת אז בדקתי מה קרה באמת מאחרי הקלעים: המבצע בדחיה אושר על ידי נתניהו במהלך השבוע (כמו עוד מבצעים רבים אחרים שמחכים להזדמנות). מי שהוסמך לקבל את ההחלטה בהעדרו הוא גלנט. הטיסה הייתה פוליטית לגמרי. נאום לבייס בארץ. קהל מעודדים בתשלום בזמן שכמעט כל הנציגים הרשמיים יוצאים מהאולם + סופ"ש עם ילד"ז. הטיסה מנוגדת לחלוטין לכל שיקול בטחוני (וגם אם הנאום היה חשוב, ראוי היה לנחות, לנאום ולטוס מייד בחזרה ולא להשאר 12 שעות אחרי הנאום בניו יורק). הביצוע בדחיה הפתיע את נתניהו. לא רק שהוא לא אישר, הוא אפילו לא ידע שגלנט נתן אור ירוק. נתניהו קיבל את העדכון רק לאחר הביצוע (ודרך אגב, לא הייתה שום דרך בטוחה מבחינת בטחון מידע לעדכן את נתניהו במידע כזה רגיש בזמן אמיתי). למעשה נתניהו שומע על החיסול רק לאחר מעשה. הוא מייד רץ להצטלם עם טלפון להתחיל להפיץ את הספין, אבל זה באמת מגוחך וכל מי שהיה אי פעם בנסיעה כזאת יעיד שמידע מודיעיני ברמה כזאת לא משתפים בטלפון. ואז מגיע הטירוף המוחלט. נתניהו מבין שהוא צריך לעלות מייד על המטוס (כדי לחזק את הספין) אבל גברת שמפניה לא הייתה מוכנה ודאגה להרויח עוד 12 שעות עם ילד"ז וחבורת הלקקנים לפני שהיא חוזרת למעצר בית בישראל. זה הסיפור האמיתי - בדוק!

נתניהו עסוק בהפצת ספין מגוחך שהטיסה שלו לניו יורק הייתה הטעיה. הוידאו הזה מראה מציאות אחרת אז בדקתי מה קרה באמת מאחרי הקלעים: המבצע בדחיה אושר על ידי נתניהו במהלך השבוע (כמו עוד מבצעים רבים אחרים שמחכים להזדמנות). מי שהוסמך לקבל את ההחלטה בהעדרו הוא גלנט. הטיסה הייתה פוליטית לגמרי. נאום לבייס בארץ. קהל מעודדים בתשלום בזמן שכמעט כל הנציגים הרשמיים יוצאים מהאולם + סופ"ש עם ילד"ז. הטיסה מנוגדת לחלוטין לכל שיקול בטחוני (וגם אם הנאום היה חשוב, ראוי היה לנחות, לנאום ולטוס מייד בחזרה ולא להשאר 12 שעות אחרי הנאום בניו יורק). הביצוע בדחיה הפתיע את נתניהו. לא רק שהוא לא אישר, הוא אפילו לא ידע שגלנט נתן אור ירוק. נתניהו קיבל את העדכון רק לאחר הביצוע (ודרך אגב, לא הייתה שום דרך בטוחה מבחינת בטחון מידע לעדכן את נתניהו במידע כזה רגיש בזמן אמיתי). למעשה נתניהו שומע על החיסול רק לאחר מעשה. הוא מייד רץ להצטלם עם טלפון להתחיל להפיץ את הספין, אבל זה באמת מגוחך וכל מי שהיה אי פעם בנסיעה כזאת יעיד שמידע מודיעיני ברמה כזאת לא משתפים בטלפון. ואז מגיע הטירוף המוחלט. נתניהו מבין שהוא צריך לעלות מייד על המטוס (כדי לחזק את הספין) אבל גברת שמפניה לא הייתה מוכנה ודאגה להרויח עוד 12 שעות עם ילד"ז וחבורת הלקקנים לפני שהיא חוזרת למעצר בית בישראל. זה הסיפור האמיתי - בדוק!

Ami Dror 🇮🇱 עמי דרור

99,505 views • 1 year ago

שאלה לי אליך מר נתניהו, בעקבות מסיבת העיתונאים שהואלת לקיים אמש לאחר חודשים בהם אתה ״מתראיין״ רק אצל טופז לוק: אתה מתאר בזלזול את מחבלי חמאס כחבורת אנשים בכפכפים עם קלצ׳ניקובים וטנדרים, האם אתה מבין שהתיאור הזה מעליב, משפיל ומזלזל בלוחמי ולוחמות צה״ל, משטרת ישראל וכל כוחות הביטחון, נוכח העובדה שבשבעה באוקטובר נהרגו מעל 400 מהם, על-ידי אותם ״מחבלים בכפכפים״ ומאז עוד מאות במלחמה הנמשכת כבר עשרים חודשים, שצפויה להימשך לדבריך עוד זמן רב? האם במאמציך, להסיר מעליך את האחריות לצמיחתה במשך שנים של מפלצת טרור על גבולותינו, אתה מוכן ללכת כה רחוק עד כדי פגיעה שכזו בזכרם ובגבורתם של בנינו ובנותינו? כמה נמוך, מר נתניהו, אתה מוכן לרדת לשם הישרדותך? ההיסטוריה תזכור אותך לדיראון עולם.

שאלה לי אליך מר נתניהו, בעקבות מסיבת העיתונאים שהואלת לקיים אמש לאחר חודשים בהם אתה ״מתראיין״ רק אצל טופז לוק: אתה מתאר בזלזול את מחבלי חמאס כחבורת אנשים בכפכפים עם קלצ׳ניקובים וטנדרים, האם אתה מבין שהתיאור הזה מעליב, משפיל ומזלזל בלוחמי ולוחמות צה״ל, משטרת ישראל וכל כוחות הביטחון, נוכח העובדה שבשבעה באוקטובר נהרגו מעל 400 מהם, על-ידי אותם ״מחבלים בכפכפים״ ומאז עוד מאות במלחמה הנמשכת כבר עשרים חודשים, שצפויה להימשך לדבריך עוד זמן רב? האם במאמציך, להסיר מעליך את האחריות לצמיחתה במשך שנים של מפלצת טרור על גבולותינו, אתה מוכן ללכת כה רחוק עד כדי פגיעה שכזו בזכרם ובגבורתם של בנינו ובנותינו? כמה נמוך, מר נתניהו, אתה מוכן לרדת לשם הישרדותך? ההיסטוריה תזכור אותך לדיראון עולם.

Israel Ziv | ישראל זיו

13,451 views • 1 year ago

קלוד ואני. לפני חצי שנה, אחרי הרבה ציוצי קלוד בפיד "נשברתי" והחלטתי לבדוק במה מדובר... למי שזוכר אז ממש עפתי על העניין... לקחתי כמה דוחות רווח והפסד וקלוד עשה לי דשבורד נחמד. במקביל כולם סיפרו על מותן הקרב של כל החברות תוכנה למינהן וכבר הכינו את ההספדים לוויקס, מאנדיי וכו... אני כמובן שלא עצרתי באותו הדשבורד והמשכתי לשחק עם הכלי הנהדר הזה. לתכנת לי דברים ללא שום ידע בתיכנות היה מבחינתי כל מה שחלמתי... בניתי את האתר למלחמה ובניתי את המנוע לשכר ועוד כמה דברים לעבודה ולחיים שאפילו לא צייצתי עליהם... בעוונותיי אפילו עברתי לעבוד עם קלוד קוד - ימח שמו עם הכמות אישורים שהוא מבקש על כל דבר שהוא עושה (נראה לי שסוף סוף הצלחתי לגרום לו לבקש פחות אישורים). עם הזמן שמתי לב שככל שאני מכין את השטח עם קלוד למה עושים בצורה טובה יותר אז התוצאה טובה יותר וגם הרבה יותר קל לתקן תוך כדי תנועה. או כמו שאומרים אצלכם בתעשייה - UX. מפה לשם אני כרגע עובד על איזה פרוייקט שקשור בעבודה שלי (ג'פניקה וכל המסביב) ... משהו שמבחינתי צריך לצאת וואו. אז הנה אני כבר יומיים שלמים רק יושב עם קלוד ומדברים על מה צריך להיות באתר ואיך להיות מוצג, מי משתמש ומה הוא יראה וכו וכו... לבינתיים הגענו כבר ל-19 עמודים של קובץ איפיון ועוד לא סיימנו. וזה עוד החלק הקל... מסתבר שהעיצוב בכלל זה החלק הכי קשה... איך להציג, מה להציג, מה לשים בKPI ובאיזה גודל. מה אני רוצה שהמשתמשים יראו כדי שיבינו מה הם רואים כדי שיצליחו להסיק מסקנות מבלי לחשוב יותר מידי. מה הצבעים? מה הכפתורים? לעשות לבד או לקנות אולי משהו מוכן ורק לעשות לו התאמות? אולי בכלל להתקין את UI UX Pro Max? האמת שהתקנתי וזה אחלה אבל עדיין צריך לחשוב. בקיצור... מלא עבודה כדי להביא מוצר שהוא וואוו מבחינתי. אני אצליח להביא אותו... זה ברור לי. כל זה אני משתף כי הגעתי למסקנה: עם כל הכבוד לקלוד שיודע לתכנת... אם לא יודעים מה רוצים ולא לומדים את הבסיס לדברים הללו אז התוצאות אולי נחמדות אבל ממש לא מקצועיות. קלוד ודומיו זה נחמד מאד למי שחסר ניסיון ורוצה לעשות לעצמו איזה אפליקציה נחמדה אבל לא יותר מזה. זה אולי יחליף את אלו שכתבו פיזית את הקוד אבל עדיין רחוק לדעתי מלהחליף את אלו שמאפיינים את מה צריך להיות בקוד ואיך זה ייראה בסופו של דבר. וזה לפני שאני בכלל נכנס לכל עניין האבטחת מידע, שרתים ועוד מיליון מונחים שעדיין אין לי מושג מה אומרים. תכניסו את ההספדים לכיס... לדעתי הצנועה קלוד ודומיו רק הולכים לייעל את כל החברות תוכנה שכבר קברו אותן... אולי הן ייצרכו פחות אנשים שפיזית כותבים קוד אבל עדיין יצטרכו את מיטב המוחות שיגידו למכונות הללו מה לעשות ואיך לעשות. תודה על תשומת הלב שלכם. הולך לקלל את קלוד שממשיך לבקש אישורים ולא נותן לי מנוחה.

קלוד ואני. לפני חצי שנה, אחרי הרבה ציוצי קלוד בפיד "נשברתי" והחלטתי לבדוק במה מדובר... למי שזוכר אז ממש עפתי על העניין... לקחתי כמה דוחות רווח והפסד וקלוד עשה לי דשבורד נחמד. במקביל כולם סיפרו על מותן הקרב של כל החברות תוכנה למינהן וכבר הכינו את ההספדים לוויקס, מאנדיי וכו... אני כמובן שלא עצרתי באותו הדשבורד והמשכתי לשחק עם הכלי הנהדר הזה. לתכנת לי דברים ללא שום ידע בתיכנות היה מבחינתי כל מה שחלמתי... בניתי את האתר למלחמה ובניתי את המנוע לשכר ועוד כמה דברים לעבודה ולחיים שאפילו לא צייצתי עליהם... בעוונותיי אפילו עברתי לעבוד עם קלוד קוד - ימח שמו עם הכמות אישורים שהוא מבקש על כל דבר שהוא עושה (נראה לי שסוף סוף הצלחתי לגרום לו לבקש פחות אישורים). עם הזמן שמתי לב שככל שאני מכין את השטח עם קלוד למה עושים בצורה טובה יותר אז התוצאה טובה יותר וגם הרבה יותר קל לתקן תוך כדי תנועה. או כמו שאומרים אצלכם בתעשייה - UX. מפה לשם אני כרגע עובד על איזה פרוייקט שקשור בעבודה שלי (ג'פניקה וכל המסביב) ... משהו שמבחינתי צריך לצאת וואו. אז הנה אני כבר יומיים שלמים רק יושב עם קלוד ומדברים על מה צריך להיות באתר ואיך להיות מוצג, מי משתמש ומה הוא יראה וכו וכו... לבינתיים הגענו כבר ל-19 עמודים של קובץ איפיון ועוד לא סיימנו. וזה עוד החלק הקל... מסתבר שהעיצוב בכלל זה החלק הכי קשה... איך להציג, מה להציג, מה לשים בKPI ובאיזה גודל. מה אני רוצה שהמשתמשים יראו כדי שיבינו מה הם רואים כדי שיצליחו להסיק מסקנות מבלי לחשוב יותר מידי. מה הצבעים? מה הכפתורים? לעשות לבד או לקנות אולי משהו מוכן ורק לעשות לו התאמות? אולי בכלל להתקין את UI UX Pro Max? האמת שהתקנתי וזה אחלה אבל עדיין צריך לחשוב. בקיצור... מלא עבודה כדי להביא מוצר שהוא וואוו מבחינתי. אני אצליח להביא אותו... זה ברור לי. כל זה אני משתף כי הגעתי למסקנה: עם כל הכבוד לקלוד שיודע לתכנת... אם לא יודעים מה רוצים ולא לומדים את הבסיס לדברים הללו אז התוצאות אולי נחמדות אבל ממש לא מקצועיות. קלוד ודומיו זה נחמד מאד למי שחסר ניסיון ורוצה לעשות לעצמו איזה אפליקציה נחמדה אבל לא יותר מזה. זה אולי יחליף את אלו שכתבו פיזית את הקוד אבל עדיין רחוק לדעתי מלהחליף את אלו שמאפיינים את מה צריך להיות בקוד ואיך זה ייראה בסופו של דבר. וזה לפני שאני בכלל נכנס לכל עניין האבטחת מידע, שרתים ועוד מיליון מונחים שעדיין אין לי מושג מה אומרים. תכניסו את ההספדים לכיס... לדעתי הצנועה קלוד ודומיו רק הולכים לייעל את כל החברות תוכנה שכבר קברו אותן... אולי הן ייצרכו פחות אנשים שפיזית כותבים קוד אבל עדיין יצטרכו את מיטב המוחות שיגידו למכונות הללו מה לעשות ואיך לעשות. תודה על תשומת הלב שלכם. הולך לקלל את קלוד שממשיך לבקש אישורים ולא נותן לי מנוחה.

מואיז הקטן ®

23,148 views • 1 day ago

אתמול העליתי תמונה המראה כי מה שפעם היה אחד הפקקים הגדולים במדינה: העלייה לווינגיט מנתניה, מחלף פולג עד שפיים - איננו עוד. המידע הזה פגע להרבה אנשים בקונספציה שטוענת שאין דרך לפתור פקקים וחייבים כולם לעבור לתחב"צ. במשך שש שנים נסעתי את הפקק הזה בוקר בוקר. הבן שלי למד בקיבוץ והייתי תקוע בפקק משבע עד שמונה כל בוקר. אין דרך אחרת להביאו לבי"ס. לא קיים. או אני או טקסי. בשנת 2013 החלו לתכנן את הרחבת הכביש - והפתעה לאחר הביצוע משנת 2019 זה עובד: כבר שש שנים שהרחבת הכביש מאפשרת תנועה חלקה - גם בשעות השיא (צולם עכשיו). זה לא אומר שכל הרחבת כביש מונעת פקק. אבל אנו יכולים לראות מה עשו בצד השני, במסגרת סלילת נתיב האגרה הצרו את הכביש ליד אודים - ושם יצרו פקק בכוון ההפוך: בכוון צפון בכוון היציאה מתל אביב - לפתע הכביש הופך לשני נתיבים (ממש לאחר גשר אודים לפני מחלף פולג) וזה מה שמייצר את הפקק הארוך והמעצבן בכוון ההפוך מיקום עד נתניה. אז כן, יש משמעות לכיצד הכבישים מתוכננים. לא צריך רק לטעון שאין שום ברירה ותחב"צ היא התשובה היחידה. תחב"צ זה חשוב. אבל הכבישים עם משאיות, עם אוטובוסים ועם רכב פרטי הם העורקים של התנועה וצריך לתכננם כך שלא יסתמו בצווארי בקבוק

אתמול העליתי תמונה המראה כי מה שפעם היה אחד הפקקים הגדולים במדינה: העלייה לווינגיט מנתניה, מחלף פולג עד שפיים - איננו עוד. המידע הזה פגע להרבה אנשים בקונספציה שטוענת שאין דרך לפתור פקקים וחייבים כולם לעבור לתחב"צ. במשך שש שנים נסעתי את הפקק הזה בוקר בוקר. הבן שלי למד בקיבוץ והייתי תקוע בפקק משבע עד שמונה כל בוקר. אין דרך אחרת להביאו לבי"ס. לא קיים. או אני או טקסי. בשנת 2013 החלו לתכנן את הרחבת הכביש - והפתעה לאחר הביצוע משנת 2019 זה עובד: כבר שש שנים שהרחבת הכביש מאפשרת תנועה חלקה - גם בשעות השיא (צולם עכשיו). זה לא אומר שכל הרחבת כביש מונעת פקק. אבל אנו יכולים לראות מה עשו בצד השני, במסגרת סלילת נתיב האגרה הצרו את הכביש ליד אודים - ושם יצרו פקק בכוון ההפוך: בכוון צפון בכוון היציאה מתל אביב - לפתע הכביש הופך לשני נתיבים (ממש לאחר גשר אודים לפני מחלף פולג) וזה מה שמייצר את הפקק הארוך והמעצבן בכוון ההפוך מיקום עד נתניה. אז כן, יש משמעות לכיצד הכבישים מתוכננים. לא צריך רק לטעון שאין שום ברירה ותחב"צ היא התשובה היחידה. תחב"צ זה חשוב. אבל הכבישים עם משאיות, עם אוטובוסים ועם רכב פרטי הם העורקים של התנועה וצריך לתכננם כך שלא יסתמו בצווארי בקבוק

Eyal Ofer אייל עופר

43,371 views • 6 months ago

עדכון אופטימי לסוף השבוע. השבוע אחת המפגינות פגשה את טופזון מתגלגל לאיטו לעבר מצודת זאב. לקח לי שניה לעכל את האירוע, אבל פתאום הבנתי - מממן החמאס ננטש. אוריך, פלדשטיין, ברוורמן, איינהורן וכל שאר הקטארים מרוסקים. חלקם עתידים לבלות יותר מעשור בכלא באשמת פגיעה בבטחון המדינה. השיכורה והמסומם ברחו לפלורידה. מממן החמאס נשאר עם טופזון. אני לא אוהב להעליב, אבל בואו נאמר שטופזון הוא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר ושרק הוא נשאר! חצי שנה לפני בחירות ומממן החמאס יוצא לקמפיין עם טלי גוטליב, קרעי, קיש וטופזון? נתניהו שאני הכרתי לפני שנים לא היו מוכן לשבת איתם באותו החדר - ללמדכם כמה מממן החמאס נואש ועד כמה הוא איבד קשר עם המציאות! האירוע המרכזי של השבוע לא קרה עם האייתולות של איראן, אלא עם האייתולות של בני ברק. מממן החמאס ודרעי כל כך נואשים עד שניסו לפצל את יהדות התורה. התוצאה? הם הפכו את האדמו"ר מבעלזא ל"כויפר", ופגשו את את האדמו"ר מגור ואת שאר חברי מועצת גדולי התורה כשהם עצבנים במיוחד. היום הם פרסמו באופן רשמי ש"כל חוק שהוא לא תורתו אומנותו פסול וחובה להתנגד לו, ובוודאי שאסור להסכים ליעדים וסנקציות". בקיצור, לא יהיה שום חוק למעט "נמות ולא נתגייס". לא יהיה תקציב. ממשלת "חמאס הוא נכס" נפחה את נשמתה. תם הטקס. מכאן והלאה הבחירות זה רק עניין של תזמון ומסגור. אנחנו מגיעים לבחירות אחרי שנתיים בהם כמעט לא היה שינוי בסקרים. האופוזיציה עם 70 מנדטים לערך והקואליציה עם 50 מנדטים לערך. אין תנועות בין הגושים. מי שלא עבר צד אחרי טבח נתניהו בטוח שלא יעבור עכשיו. מממן החמאס קורא סקרים יותר טוב מכולנו והוא יודע שאין לו סיכוי בבחירות. האסטרטגיה היחידה שלו היא לשתול סוכנים כפולים בצד השני. ראינו אותו עושה את זה עם שיקלי ועם סילמן. ראינו אותו עושה את זה עם 0ער ואלקין. ראינו אותו עושה את זה עם הנדל ועם אורלי לוי. הפטנט ידוע. מממן החמאס עובד יום ולילה כדי לשתול סוכנים כפולים ב-"מפלגות ריאליטי", לפצל מפלגות קטנות כדי שלא יעברו את אחוז החסימה (כמו שעשה עם בל"ד), ולהקים מפלגות חדשות כדי שיגנבו קולות / יגרמו לאיבוד קולות. זאת הדרך היחידה של מממן החמאס לנצח את הבחירות הקרובות. כאן מגיע החלק שלנו. אתם, המיליונים שיצאו לרחובות, אתם חייבים לדאוג שזה לא יקרה! כמובן שאני רוצה שתיתפקדו ושתצביעו לדמוקרטים, אבל גם אם אתם מעדיפים מפלגה אחרת - חשוב שתשאלו את עצמכם 100 פעמים מה הסיכוי שפלוני אלמוני הוא השיקלי החדש? מה הסיכוי שהגברת היא אורלי לוי החדשה? מה הסיכוי שהאדון יהפוך לגנץ? אסור, פשוט אסור להצביע למפלגה שיש בה חשש, אפילו קל שבקלים, שאפילו אחד מאנשיה ימצא את עצמו יושב עם מממן החמאס! זאת השאלה שכל מצביע ומצביעה חייבים לשאול את עצמם אלף פעמים. אנחנו חייבים להסביר את זה לכל מי שמוכן לשמוע! להסביר שוב ושוב! אנחנו קרובים מאוד לתיקון היסטורי! אוי לנו אם ניפול שוב לתהום בגלל סוכנים כפולים שחותמים בשידור חי על "התחייבות" ואז תמורת שוחד פוליטי מרסקים את ישראל! אנחנו, כולנו, חייבים להיות נחושים ולזהות אנשים שעלולים להיות סוכנים כפולים! אני מאמין בלב שלם שאנחנו מסוגלים, אבל אסור לנו למצמץ אפילו לשניה אחת! אנחנו חייבים לשתף, לשכנע, להסביר ולהגיע לכל איש ואישה אשר רוצים להציל את ישראל מידי מממן החמאס ומידי ממשלת "נמות ולא נתגייס". התיקון ההיסטורי תלוי רק בנחישות שלנו! שבת שלום, עמי דרור

עדכון אופטימי לסוף השבוע. השבוע אחת המפגינות פגשה את טופזון מתגלגל לאיטו לעבר מצודת זאב. לקח לי שניה לעכל את האירוע, אבל פתאום הבנתי - מממן החמאס ננטש. אוריך, פלדשטיין, ברוורמן, איינהורן וכל שאר הקטארים מרוסקים. חלקם עתידים לבלות יותר מעשור בכלא באשמת פגיעה בבטחון המדינה. השיכורה והמסומם ברחו לפלורידה. מממן החמאס נשאר עם טופזון. אני לא אוהב להעליב, אבל בואו נאמר שטופזון הוא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר ושרק הוא נשאר! חצי שנה לפני בחירות ומממן החמאס יוצא לקמפיין עם טלי גוטליב, קרעי, קיש וטופזון? נתניהו שאני הכרתי לפני שנים לא היו מוכן לשבת איתם באותו החדר - ללמדכם כמה מממן החמאס נואש ועד כמה הוא איבד קשר עם המציאות! האירוע המרכזי של השבוע לא קרה עם האייתולות של איראן, אלא עם האייתולות של בני ברק. מממן החמאס ודרעי כל כך נואשים עד שניסו לפצל את יהדות התורה. התוצאה? הם הפכו את האדמו"ר מבעלזא ל"כויפר", ופגשו את את האדמו"ר מגור ואת שאר חברי מועצת גדולי התורה כשהם עצבנים במיוחד. היום הם פרסמו באופן רשמי ש"כל חוק שהוא לא תורתו אומנותו פסול וחובה להתנגד לו, ובוודאי שאסור להסכים ליעדים וסנקציות". בקיצור, לא יהיה שום חוק למעט "נמות ולא נתגייס". לא יהיה תקציב. ממשלת "חמאס הוא נכס" נפחה את נשמתה. תם הטקס. מכאן והלאה הבחירות זה רק עניין של תזמון ומסגור. אנחנו מגיעים לבחירות אחרי שנתיים בהם כמעט לא היה שינוי בסקרים. האופוזיציה עם 70 מנדטים לערך והקואליציה עם 50 מנדטים לערך. אין תנועות בין הגושים. מי שלא עבר צד אחרי טבח נתניהו בטוח שלא יעבור עכשיו. מממן החמאס קורא סקרים יותר טוב מכולנו והוא יודע שאין לו סיכוי בבחירות. האסטרטגיה היחידה שלו היא לשתול סוכנים כפולים בצד השני. ראינו אותו עושה את זה עם שיקלי ועם סילמן. ראינו אותו עושה את זה עם 0ער ואלקין. ראינו אותו עושה את זה עם הנדל ועם אורלי לוי. הפטנט ידוע. מממן החמאס עובד יום ולילה כדי לשתול סוכנים כפולים ב-"מפלגות ריאליטי", לפצל מפלגות קטנות כדי שלא יעברו את אחוז החסימה (כמו שעשה עם בל"ד), ולהקים מפלגות חדשות כדי שיגנבו קולות / יגרמו לאיבוד קולות. זאת הדרך היחידה של מממן החמאס לנצח את הבחירות הקרובות. כאן מגיע החלק שלנו. אתם, המיליונים שיצאו לרחובות, אתם חייבים לדאוג שזה לא יקרה! כמובן שאני רוצה שתיתפקדו ושתצביעו לדמוקרטים, אבל גם אם אתם מעדיפים מפלגה אחרת - חשוב שתשאלו את עצמכם 100 פעמים מה הסיכוי שפלוני אלמוני הוא השיקלי החדש? מה הסיכוי שהגברת היא אורלי לוי החדשה? מה הסיכוי שהאדון יהפוך לגנץ? אסור, פשוט אסור להצביע למפלגה שיש בה חשש, אפילו קל שבקלים, שאפילו אחד מאנשיה ימצא את עצמו יושב עם מממן החמאס! זאת השאלה שכל מצביע ומצביעה חייבים לשאול את עצמם אלף פעמים. אנחנו חייבים להסביר את זה לכל מי שמוכן לשמוע! להסביר שוב ושוב! אנחנו קרובים מאוד לתיקון היסטורי! אוי לנו אם ניפול שוב לתהום בגלל סוכנים כפולים שחותמים בשידור חי על "התחייבות" ואז תמורת שוחד פוליטי מרסקים את ישראל! אנחנו, כולנו, חייבים להיות נחושים ולזהות אנשים שעלולים להיות סוכנים כפולים! אני מאמין בלב שלם שאנחנו מסוגלים, אבל אסור לנו למצמץ אפילו לשניה אחת! אנחנו חייבים לשתף, לשכנע, להסביר ולהגיע לכל איש ואישה אשר רוצים להציל את ישראל מידי מממן החמאס ומידי ממשלת "נמות ולא נתגייס". התיקון ההיסטורי תלוי רק בנחישות שלנו! שבת שלום, עמי דרור

Ami Dror 🇮🇱 עמי דרור

21,433 views • 7 months ago

אלחנן ברבי הוא שף מתוק מפרדס חנה שמכין לרוב כל מני בשרים בפיתה בפודטראק קטן ליד מתחם אורוות האמנים. אני מכירה אותו כמתמודד ב׳״במסעדה הבאה״ שעבר את האודישנים ופתח מסעדה אצלנו בפורמט. היה לו סיפור קשה ומורכב. שיריונר שספג פגיעה ישירה בצוק איתן, איבד הרבה חברים ומוגדר הלום קרב עם פוסט טראומה קשה. בשבעה באוקטובר הוא היה שלושה ימים לפני הפתיחה של הבר החדש שלו עם התחייבויות של 300 אלף ש״ח לספקים. למרות ההתחייבויות, למרות הלם הקרב, הוא קם והתגייס ושירת במשך חודשים ארוכים בעזה. איזה בן אדם. רק מה? בגלל שהמקום עוד לא נפתח, לא היה מחזור לדווח עליו והוא לא קיבל בסוף שום פיצוי. נאדה. עכשיו הוא מפרפר בין הפודטראק לבר, עדיין מתמודד עם אתגר מנטלי קיצוני ועם חובות, אבל בכל פעם שהוא פותח פיתה, כל הטוב שבעולם ובו נשפכים לתוכה, עם שכבות אסאדו, טחינה, עמבה, בצל כבוש, ירקות טריים. הוא מעיף את הפיתות ביד מיומנת עמוסה באהבת אדם ואוכל. בואו אליו אם אתם באיזור (כשר!! ונהדר!!), ותראו לו את האהבה שמגיעה לאיש המתוק הזה. מבטיחה ביס לפנתיאון. (ואם למישהו יש רעיון איך לסייע שיקבל פיצוי כלשהו אשמח לחבר).

אלחנן ברבי הוא שף מתוק מפרדס חנה שמכין לרוב כל מני בשרים בפיתה בפודטראק קטן ליד מתחם אורוות האמנים. אני מכירה אותו כמתמודד ב׳״במסעדה הבאה״ שעבר את האודישנים ופתח מסעדה אצלנו בפורמט. היה לו סיפור קשה ומורכב. שיריונר שספג פגיעה ישירה בצוק איתן, איבד הרבה חברים ומוגדר הלום קרב עם פוסט טראומה קשה. בשבעה באוקטובר הוא היה שלושה ימים לפני הפתיחה של הבר החדש שלו עם התחייבויות של 300 אלף ש״ח לספקים. למרות ההתחייבויות, למרות הלם הקרב, הוא קם והתגייס ושירת במשך חודשים ארוכים בעזה. איזה בן אדם. רק מה? בגלל שהמקום עוד לא נפתח, לא היה מחזור לדווח עליו והוא לא קיבל בסוף שום פיצוי. נאדה. עכשיו הוא מפרפר בין הפודטראק לבר, עדיין מתמודד עם אתגר מנטלי קיצוני ועם חובות, אבל בכל פעם שהוא פותח פיתה, כל הטוב שבעולם ובו נשפכים לתוכה, עם שכבות אסאדו, טחינה, עמבה, בצל כבוש, ירקות טריים. הוא מעיף את הפיתות ביד מיומנת עמוסה באהבת אדם ואוכל. בואו אליו אם אתם באיזור (כשר!! ונהדר!!), ותראו לו את האהבה שמגיעה לאיש המתוק הזה. מבטיחה ביס לפנתיאון. (ואם למישהו יש רעיון איך לסייע שיקבל פיצוי כלשהו אשמח לחבר).

Ruthie Rousso רותי רוסו

38,867 views • 1 year ago

השחקנית דליה דלויה: זר לא יבין זאת. מורה בסטודיו למשחק זה לא כמו מרצה באוניברסיטה. מורה בסטודיו זה אבא/אמא רוחניים. זה אדם שמלווה אותך ריגשית, התפתחותית, ערכית - בשנים הכי קריטיות לעיצוב האישיות שלך. כשנמצאים בסטודיו מצאת החמה עד צאת הנשמה בלי הפסקה ועוברים תלתלות ריגישיות- בשיעורים שותים מהידע של המורים כמו ממי מעיין חיים. ורק רוצים עוד.. מסתכלים עליהם בהערצה. ואם הם היו מורים גדולים כמו לנה אוסטרובסקי ז"ל (מה??)- משפטים שלהם ישארו חרוטים בנו לכל החיים. וגם אם לא נפגוש אותה 15 שנה.. לנצח היא תהיה חלק מעיצוב האישיות שלנו. כמו מפקד ישיר בצבא. כמו מנטור. ולנה. לנה לא הייתה רק "המורה לפיתוח קול" שלנו היא הייתה דמות מיוחדת כלכך שלמדתי ממנה בעיקר מקצוענות מהי. ואהבה למקצוע בחרדת קודש מי נוסע פעמיים בשבוע מחיפה לירושלים בתחבורה ציבורית בגיל בוגר רק כדי ללמד שיעור בדיבור? לנה. מי מתרגש מכל שיעור ומכל מפגש עם תלמידים כאילו חיכה רק לזה כל השבוע? לנה מי מעולם, אבל מעולם לא הרים את הקול, לא כעס, לא עשה מניפולציה ריגשית ולא הקטין אף תלמיד.... נכון. לנה האצילית לנה, בעלה, בנה וכלתה נרצחו מטיל איראני בחיפה. ככה בבום תרתי משמע- משפחה שלמה הלכה. ואני מנסה לכתוב לך גם הספד, אבל זה מרגיש לי מוזר. מה זה? איך מספידים אישה כמוך? ועוד במוות כלכך נוראי ואכזרי על מה לספר? מה לכתוב? לספר על החיוך שלך כל פעם שקיבלת אותנו לשיעור ישבת שם בחדר, כולך בגובה ובאנרגיה של ילדה קטנה כלכך אוהבת את מה שאת עושה? לספר שכשהצלחתי לעשות תרגיל היו לך דמעות בעיניים מרב התרגשות? אשכרה דמעות. אמיתי. בעיניים העגולות והכחולות שלך.. להזכיר שאמרת לי "את. יש בך את כל החבילה להיות שחקנית מצליחה" וכך נטעת בי ביטחון לשנים קדימה..? או שבכלל אזכיר את השיעורים הפרטיים שלקחתי בביתך בחיפה אחרי הסטודיו, בעלך קיבל אותי בחיוך כאילו איזו אורחת כבוד את ניגנת על הפסנתר ואני שרתי ואז, בבית הקסום הזה בחיפה שהכל היה פורח וירוק מסביב ציפורים החלו לצייץ ואת, בהתרגשות שיא ובנאיביות של ילדה אמרת לי "את שומעת ציפורים שרות? היום יום הולדת לאנטון צ'כוב! כל המדינה שמחה גדולה!" ואני. לא יודעת איך להסביר לך שתרבות.. אין פה ואנטון צ'כוב בשביל רוב האנשים זה ההוא שלומדים את המחזה שלו בספרות לבגרות. משהו עם ציפור מתה כמה אירוני או שאולי בכלל אספר שכל שבוע שאלת אותנו את השאלה הכי מוזרה ששאלו אותנו אי פעם "איך אתם מרגישים מבחינה קולית". עד שלא שאלת את זה, לא ידעתי שאני יכולה להרגיש מבחינה קולית.. את יודעת שעד היום אני משתמשת בחימום קולי שלך? ולימדתי אותו כבר עשרות תלמידים שעברו בסטודיו שלי? ו.. סיבוב.. סיבוב... קדימה אחורה. לקפל לשון ככוס, עוקץ למעלה לחניכיים עוקץ למטה לחניכיים איך. איך ציפור שיר עדינה כמוך שהייתה מתוקתקת מכף רגל עד ראש, בעגילים תואמים לשרשרת, בנעליי עקב דק עם פפיון, בשמלות או חליפות מהודרות איך את מצאת את מותך בגיל 68 מתחת להריסות של בניין בוולגריות כזאת? זה כלכך לא מסתדר לי אני אוהבת אותך לנה תדעי שהשפעת על דורות של שחקנים בארץ הזו תדעי שאת חרוטה בליבם של המון אנשים ואמן שאתם נחים ביחד למעלה. אני מרגישה נורא. גם מבחינה קולית

השחקנית דליה דלויה: זר לא יבין זאת. מורה בסטודיו למשחק זה לא כמו מרצה באוניברסיטה. מורה בסטודיו זה אבא/אמא רוחניים. זה אדם שמלווה אותך ריגשית, התפתחותית, ערכית - בשנים הכי קריטיות לעיצוב האישיות שלך. כשנמצאים בסטודיו מצאת החמה עד צאת הנשמה בלי הפסקה ועוברים תלתלות ריגישיות- בשיעורים שותים מהידע של המורים כמו ממי מעיין חיים. ורק רוצים עוד.. מסתכלים עליהם בהערצה. ואם הם היו מורים גדולים כמו לנה אוסטרובסקי ז"ל (מה??)- משפטים שלהם ישארו חרוטים בנו לכל החיים. וגם אם לא נפגוש אותה 15 שנה.. לנצח היא תהיה חלק מעיצוב האישיות שלנו. כמו מפקד ישיר בצבא. כמו מנטור. ולנה. לנה לא הייתה רק "המורה לפיתוח קול" שלנו היא הייתה דמות מיוחדת כלכך שלמדתי ממנה בעיקר מקצוענות מהי. ואהבה למקצוע בחרדת קודש מי נוסע פעמיים בשבוע מחיפה לירושלים בתחבורה ציבורית בגיל בוגר רק כדי ללמד שיעור בדיבור? לנה. מי מתרגש מכל שיעור ומכל מפגש עם תלמידים כאילו חיכה רק לזה כל השבוע? לנה מי מעולם, אבל מעולם לא הרים את הקול, לא כעס, לא עשה מניפולציה ריגשית ולא הקטין אף תלמיד.... נכון. לנה האצילית לנה, בעלה, בנה וכלתה נרצחו מטיל איראני בחיפה. ככה בבום תרתי משמע- משפחה שלמה הלכה. ואני מנסה לכתוב לך גם הספד, אבל זה מרגיש לי מוזר. מה זה? איך מספידים אישה כמוך? ועוד במוות כלכך נוראי ואכזרי על מה לספר? מה לכתוב? לספר על החיוך שלך כל פעם שקיבלת אותנו לשיעור ישבת שם בחדר, כולך בגובה ובאנרגיה של ילדה קטנה כלכך אוהבת את מה שאת עושה? לספר שכשהצלחתי לעשות תרגיל היו לך דמעות בעיניים מרב התרגשות? אשכרה דמעות. אמיתי. בעיניים העגולות והכחולות שלך.. להזכיר שאמרת לי "את. יש בך את כל החבילה להיות שחקנית מצליחה" וכך נטעת בי ביטחון לשנים קדימה..? או שבכלל אזכיר את השיעורים הפרטיים שלקחתי בביתך בחיפה אחרי הסטודיו, בעלך קיבל אותי בחיוך כאילו איזו אורחת כבוד את ניגנת על הפסנתר ואני שרתי ואז, בבית הקסום הזה בחיפה שהכל היה פורח וירוק מסביב ציפורים החלו לצייץ ואת, בהתרגשות שיא ובנאיביות של ילדה אמרת לי "את שומעת ציפורים שרות? היום יום הולדת לאנטון צ'כוב! כל המדינה שמחה גדולה!" ואני. לא יודעת איך להסביר לך שתרבות.. אין פה ואנטון צ'כוב בשביל רוב האנשים זה ההוא שלומדים את המחזה שלו בספרות לבגרות. משהו עם ציפור מתה כמה אירוני או שאולי בכלל אספר שכל שבוע שאלת אותנו את השאלה הכי מוזרה ששאלו אותנו אי פעם "איך אתם מרגישים מבחינה קולית". עד שלא שאלת את זה, לא ידעתי שאני יכולה להרגיש מבחינה קולית.. את יודעת שעד היום אני משתמשת בחימום קולי שלך? ולימדתי אותו כבר עשרות תלמידים שעברו בסטודיו שלי? ו.. סיבוב.. סיבוב... קדימה אחורה. לקפל לשון ככוס, עוקץ למעלה לחניכיים עוקץ למטה לחניכיים איך. איך ציפור שיר עדינה כמוך שהייתה מתוקתקת מכף רגל עד ראש, בעגילים תואמים לשרשרת, בנעליי עקב דק עם פפיון, בשמלות או חליפות מהודרות איך את מצאת את מותך בגיל 68 מתחת להריסות של בניין בוולגריות כזאת? זה כלכך לא מסתדר לי אני אוהבת אותך לנה תדעי שהשפעת על דורות של שחקנים בארץ הזו תדעי שאת חרוטה בליבם של המון אנשים ואמן שאתם נחים ביחד למעלה. אני מרגישה נורא. גם מבחינה קולית

ShAuLi ✊🏼🔥🏳️‍🌈

14,874 views • 4 months ago

במדינת ישראל אין חוק וסדר, אין בעל בית, איש הישר בעיניו יעשה, ואם חלילה תצלצלו למשטרה כדי לקבל הגנה - ינזפו בכם שאתם מפריעים! יער בן שמן היה עמוס משפחות בשבת הנעימה הזאת, וגם אני ביליתי עם המשפחה שלי בכיף. לפתע מתפרצים חבורת פורעי חוק ערבים, ברכבי שטח במהירות אדירה, אופנועים עם רעולי פנים בלי קסדות, רכבי באגי וטרקטורונים, משליטים טרור במלוא מובן המילה, על המבלים ביער עד שמשפחה אחר משפחה מתקפלת והולכת. הפורעים גם מתנגשים ברכבים, ונוסף לטרור והפחדה שהשליטו, גם עושים נזק ברכוש (מזל שלא נדרס למוות אף ילד או קשיש) וכשאחד מבעלי הרכבים שנפגעו מה-״בילוי״ הפרוע ונטול הרסן הזה ביקש את פרטי הפוגעים, הוא קיבל הסבר שאין ביטוח, הם יביאו לו ביטוח של רכב אחר… הפקרות! חלילה שלא ישתמע שאני טוען שכל הערבים נוהגים כך: גם משפחות ערביות שישבו בסמוך אלינו, נסו על נפשן מהבילוי התמים ביער וכשדיברתי עם אחת מהן, אם אמרו לי - ״אתם מבינים עם מה יש לנו עסק יום יום?״. כמובן שצלצלתי למשטרה בזמן שהאירוע מתרחש. עוברות דקות ארוכות, אני מצלצל שוב. אין ניידת, אין משטרה, כלום. עובר עוד זמן, ואני מצלצל שוב, אז עונים לי שמשטרת רחובות ״סגרה את האירוע״. למקום לא הגיע שוטר! זה בדיוק הסיפור של אבדן המשילות, שפעם היה אקסלוסיבי לחקלאים בנגב והגליל, התרחב לכלל בעלי העסקים בפריפריה, והיום הוא מנת חלקם של משפחות תמימות בחיפה, ברחובות, בטייבה ובירושלים: השלטת טרור של כנופיות אלימות, פושעים שלוקחים את החוק לידיים ועבריינים שיודעים שאין סיבה להיות מורתע. אם אתם אזרחים נורמטיביים, שומרי חוק, משלמי מיסים - המשטרה תדע איך לנקוט נגדכם ביד קשה בכל פעם שחלילה תסטו מהדרך. אם אתם עבריינים - יש לכם יד חופשית להשליט טרור כאוות נפשכם. כל דיבורי הרהב והיח״צ של השר, המפכ״ל ודובר המשטרה לא יסתירו את העובדה הקשה הזו. אין אזרח שלא יודע שזה המקום הנמוך שאליו הגענו. בשבעה באוקטובר גילינו שיש לנו את השוטרים הכי טובים במדינה, שהפגינו אומץ לב בלתי נתפס, חתירה למגע, מקצוענות והקרבה. אלפי שוטורים מעולים קמים בוקר-בוקר לעבודה קשה ונותנים את הלב והנשמה. אבל המערכת הזו רקובה מהיסוד. היא לא מנוהלת, היא קרבן לפוליטיקות פנימיות וחיצוניות שמכרסמות בה, ובסוף כולנו נדפקים - השוטרים הטובים, האזרחים הטובים והציונות כולה. אם אתם מכירים עוד תופעות מהסוג הזה - כתבו לי כאן בתגובות, עם פרטים ככל שניתן. נאסוף את כל התופעות וכמו שנלחמנו יחד נגד קרטל של עורכי דין נוכלים שמנסים לרסק עצמאים תמימים, נילחם גם על הזכות לחיות בכבוד ובטחון במדינה פה. אני מבטיח לא לשחרר, לא עוצרים עד שגן עדן🇮🇱 (תיעוד ממצלמות הרכב שלי)

במדינת ישראל אין חוק וסדר, אין בעל בית, איש הישר בעיניו יעשה, ואם חלילה תצלצלו למשטרה כדי לקבל הגנה - ינזפו בכם שאתם מפריעים! יער בן שמן היה עמוס משפחות בשבת הנעימה הזאת, וגם אני ביליתי עם המשפחה שלי בכיף. לפתע מתפרצים חבורת פורעי חוק ערבים, ברכבי שטח במהירות אדירה, אופנועים עם רעולי פנים בלי קסדות, רכבי באגי וטרקטורונים, משליטים טרור במלוא מובן המילה, על המבלים ביער עד שמשפחה אחר משפחה מתקפלת והולכת. הפורעים גם מתנגשים ברכבים, ונוסף לטרור והפחדה שהשליטו, גם עושים נזק ברכוש (מזל שלא נדרס למוות אף ילד או קשיש) וכשאחד מבעלי הרכבים שנפגעו מה-״בילוי״ הפרוע ונטול הרסן הזה ביקש את פרטי הפוגעים, הוא קיבל הסבר שאין ביטוח, הם יביאו לו ביטוח של רכב אחר… הפקרות! חלילה שלא ישתמע שאני טוען שכל הערבים נוהגים כך: גם משפחות ערביות שישבו בסמוך אלינו, נסו על נפשן מהבילוי התמים ביער וכשדיברתי עם אחת מהן, אם אמרו לי - ״אתם מבינים עם מה יש לנו עסק יום יום?״. כמובן שצלצלתי למשטרה בזמן שהאירוע מתרחש. עוברות דקות ארוכות, אני מצלצל שוב. אין ניידת, אין משטרה, כלום. עובר עוד זמן, ואני מצלצל שוב, אז עונים לי שמשטרת רחובות ״סגרה את האירוע״. למקום לא הגיע שוטר! זה בדיוק הסיפור של אבדן המשילות, שפעם היה אקסלוסיבי לחקלאים בנגב והגליל, התרחב לכלל בעלי העסקים בפריפריה, והיום הוא מנת חלקם של משפחות תמימות בחיפה, ברחובות, בטייבה ובירושלים: השלטת טרור של כנופיות אלימות, פושעים שלוקחים את החוק לידיים ועבריינים שיודעים שאין סיבה להיות מורתע. אם אתם אזרחים נורמטיביים, שומרי חוק, משלמי מיסים - המשטרה תדע איך לנקוט נגדכם ביד קשה בכל פעם שחלילה תסטו מהדרך. אם אתם עבריינים - יש לכם יד חופשית להשליט טרור כאוות נפשכם. כל דיבורי הרהב והיח״צ של השר, המפכ״ל ודובר המשטרה לא יסתירו את העובדה הקשה הזו. אין אזרח שלא יודע שזה המקום הנמוך שאליו הגענו. בשבעה באוקטובר גילינו שיש לנו את השוטרים הכי טובים במדינה, שהפגינו אומץ לב בלתי נתפס, חתירה למגע, מקצוענות והקרבה. אלפי שוטורים מעולים קמים בוקר-בוקר לעבודה קשה ונותנים את הלב והנשמה. אבל המערכת הזו רקובה מהיסוד. היא לא מנוהלת, היא קרבן לפוליטיקות פנימיות וחיצוניות שמכרסמות בה, ובסוף כולנו נדפקים - השוטרים הטובים, האזרחים הטובים והציונות כולה. אם אתם מכירים עוד תופעות מהסוג הזה - כתבו לי כאן בתגובות, עם פרטים ככל שניתן. נאסוף את כל התופעות וכמו שנלחמנו יחד נגד קרטל של עורכי דין נוכלים שמנסים לרסק עצמאים תמימים, נילחם גם על הזכות לחיות בכבוד ובטחון במדינה פה. אני מבטיח לא לשחרר, לא עוצרים עד שגן עדן🇮🇱 (תיעוד ממצלמות הרכב שלי)

💙Abir Kara אביר קארה

113,370 views • 4 months ago

סביב תחילת המלחמה הוצבו חיילים יוצאי נצח יהודה במחסום תיאסיר - תוך ימים ברחו מהאזור שתי קהילות בעקבות רצף מתקפות, גניבות, התעללות והשפלה מצד מתנחלים וחיילים. זה אחד הסיפורים הקיצוניים ביותר שיצא לי לכסות בחודשי בתפקיד - שכן הפעם לא מדובר בקהילות שברחו מאימת המתנחלים, אלא מאימת החיילים. מיום רביעי שעבר בו החלה התפנית, ולפני עזיבת הקהילות, שלחתי מספר שאילתות בעקבות התקריות לדו״צ. עו״ד נטע עמר שיף המייצגת את המשפחות פנתה בצינורות הרשמיים לגורמים הרלוונטיים. דבר לא השתנה, האיומים המשיכו. תגובה מיאנה להגיע והמשפחות ברחו. תגובות הצבא שמובאות בכתבה הגיעו רק לאחר העזיבה. סכנה מרחפת מעל משפחת מסעיד שנותרה על אדמתה הפרטית הרשומה בטאבו. עדות מהכתבה: "הייתי בבית עם הילדים, כולנו ישנו עדיין", מספר מ'. "פקחתי עיניים ומישהו הצמיד לי נשק לראש: קום, קום – מול האישה והילדים". לדבריו, חיילים השליכו אותו על הרצפה לעיני בני משפחתו, ואז לקחו אותו לנקודה מוסתרת. "חייל אחד דרך לי על הראש והרביץ לי. הוא שאל למה אני עושה בעיות. הסברתי שאני חי כאן הרבה זמן, שיש לי יותר חברים יהודים מערבים, אבל הוא צעק שלא אכפת לו. הוא איים שאם משהו יקרה באזור, הוא לא מכיר אף אחד אחר חוץ ממני והוא יבוא ויהרוג אותי. ואז הוא החזיר אותי הביתה והכריח אותי לצעוק על הילדים שלי שאם מישהו מהם יעשה בעיות עם היהודים, אני אהרוג אותו". מ' משתתק, אוסף את עצמו. "אבל זה לא הספיק לחייל", הוא ממשיך. "הוא רצה שאני אצעק את זה שוב, יותר חזק. אז צעקתי שוב. הילדים התחילו לבכות וגם זה לא הספיק לו, הוא רצה שאצעק עוד יותר חזק. ככה איזה עשר דקות עד שהוא התרצה". >> לינק בשרשור

סביב תחילת המלחמה הוצבו חיילים יוצאי נצח יהודה במחסום תיאסיר - תוך ימים ברחו מהאזור שתי קהילות בעקבות רצף מתקפות, גניבות, התעללות והשפלה מצד מתנחלים וחיילים. זה אחד הסיפורים הקיצוניים ביותר שיצא לי לכסות בחודשי בתפקיד - שכן הפעם לא מדובר בקהילות שברחו מאימת המתנחלים, אלא מאימת החיילים. מיום רביעי שעבר בו החלה התפנית, ולפני עזיבת הקהילות, שלחתי מספר שאילתות בעקבות התקריות לדו״צ. עו״ד נטע עמר שיף המייצגת את המשפחות פנתה בצינורות הרשמיים לגורמים הרלוונטיים. דבר לא השתנה, האיומים המשיכו. תגובה מיאנה להגיע והמשפחות ברחו. תגובות הצבא שמובאות בכתבה הגיעו רק לאחר העזיבה. סכנה מרחפת מעל משפחת מסעיד שנותרה על אדמתה הפרטית הרשומה בטאבו. עדות מהכתבה: "הייתי בבית עם הילדים, כולנו ישנו עדיין", מספר מ'. "פקחתי עיניים ומישהו הצמיד לי נשק לראש: קום, קום – מול האישה והילדים". לדבריו, חיילים השליכו אותו על הרצפה לעיני בני משפחתו, ואז לקחו אותו לנקודה מוסתרת. "חייל אחד דרך לי על הראש והרביץ לי. הוא שאל למה אני עושה בעיות. הסברתי שאני חי כאן הרבה זמן, שיש לי יותר חברים יהודים מערבים, אבל הוא צעק שלא אכפת לו. הוא איים שאם משהו יקרה באזור, הוא לא מכיר אף אחד אחר חוץ ממני והוא יבוא ויהרוג אותי. ואז הוא החזיר אותי הביתה והכריח אותי לצעוק על הילדים שלי שאם מישהו מהם יעשה בעיות עם היהודים, אני אהרוג אותו". מ' משתתק, אוסף את עצמו. "אבל זה לא הספיק לחייל", הוא ממשיך. "הוא רצה שאני אצעק את זה שוב, יותר חזק. אז צעקתי שוב. הילדים התחילו לבכות וגם זה לא הספיק לו, הוא רצה שאצעק עוד יותר חזק. ככה איזה עשר דקות עד שהוא התרצה". >> לינק בשרשור

Matan Golan

11,516 views • 5 months ago

בסביבות תחילת הסבב הארוך הקודם, באזור אוגוסט, הגיע להתגורר בדירה מתחתינו דייר חדש, רווק, שיפוצניק. עד אז, הדירה שימשה סטודיו או משרד לגורמים שונים, במשך כעשור. בתוך זמן קצר, איכות החיים שלנו בבית ירדה מאד. זה התחיל מקולות רעש משונים שהגיעו מלמטה, דפיקות חזקות, והמשיך בריח סיגריות כבד ותמידי בסלון (המרפסת הפכה לגמרי מחוץ לתחום). בשלב מסוים הוא התחיל להפעיל מוזיקה בווליום לא סביר בשעות לא סבירות (6 בבוקר זה הזמן האהוב עליו). ניגשנו לבעיה כמו האנשים הבגירים שאנחנו, ופנינו לדייר החדש בסבר פנים יפות עם חלות ביתיות לכבוד שבת ושיחה נעימה שכללה התייחסות זהירה להשפעה שלו על חיינו וחיי הילדים. הוא הגיב באופן חיובי, התחייב להשתדל לעשן רק במרפסת, ולהימנע מרעש. ניסיתי להתיידד אתו ויזמתי שיחות בהזדמנויות שונות. עד כאן נראה שהכיוון חיובי, נכון? בוקר אחד, באחת מחופשות המילואים, התעוררתי בשעה 6 בבוקר למשמע צעקות קולניות של השכן מהחצר שלו כלפי חלונות ביתנו: ״שמעון יא בן זו**! שמעון יא שרמ***! שמעון יא בן זו**! שמעון יא שרמ***! חתיכת מני**! אני לא פסיכיאטרי! אני לא פסיכיאטרי! אני יודע מה קורה! יא בן זו**ֿ!״ וכו׳ במשך כמה דקות. יצאתי אליו חצי ישן מבולבל - לא היה לי מושג מה קורה. ברגע שהוא ראה אותי התחיל שצף קללות כמו שלא שמעתי אדם מעולם מנבל את פיו. כל זה הגיע ממש משום מקום - לילה לפני כן שוחחנו בנעימות והוא אפילו השאיל לי ספר שהוא חשב שאהנה ממנו. על פי הטענה, כך התברר, השכן משוכנע שאני ורעייתי, בין יתר העיסוקים המרובים שלנו בחיים, מוצאים זמן לרגל אחריו. ולא סתם מרגלים אחריו - הוא משוכנע שפרצנו לו לטלפון, לטלויזיה ולמזגן, ואנחנו שולטים בהם מרחוק באמצעות מכשירי מעקב משוכללים. הילדים בשלב הזה התעוררו והצטרפו למופע. ביקשתי מהם להיכנס לבית, וניסיתי לנהל איתו שיחה עניינית. לא היה עם מי לדבר. הבחור בשלו. ניתקתי מגע. אחרי התייעצות ניסינו שוב דרכי שלום. שלחנו ״מנחה״ בידי אחד הילדים. הוא קיבל אותה והתחיל לבכות בדמעות שליש. טען שהוא בודד ומסכן, ושהוא מתנצל שהוא דיבר ככה. בן אדם אחר. חשבנו שזה היה אירוע חד פעמי. התבדינו. זה חזר על עצמו שוב לפחות 3 פעמים שונות, כל פעם באופן חריף יותר. והפעם כבר איבדנו סבלנות והתחלנו לערב את בעל הבית (המשותף) ואת המשטרה. הבוקר שוב התעוררנו בשעה 6 לקול מוזיקה מזרחית בווליום של אולם אירועים. לאחר כמה דקות השכן יצא שוב והתחיל בסשן הנאצות השגרתי, בטענה שאנחנו ״נכנסים לו לחיים״; ״מכבים לו את החשמל״ (אין לנו שום דרך, פיזית, לכבות לו את החשמל); ״משחקים לו בטלויזיה ובטלפונים״, וכו׳ וכו׳. מדובר ללא כל ספק באדם תשוש נפש שצריך עזרה מקצועית ואולי אפילו אשפוז. הוא סובל מפראנויה והזיות קשות ואני אישית חושש לשלום הילדים שלי (שלא לדבר על עוגמת הנפש של לחיות עם הדבר הזה בחצי השנה האחרונה, וסוג הדברים שהם צריכים לשמוע ולראות). המשטרה טוענת שאין הרבה מה לעשות חוץ מלזמן אותה כשהוא עובר על חוקי העזר בעניין רעש. בעל הבית אדיש לעניין, כל עוד הוא מקבל את השכירות בזמן. כעורך דין אזרחי, בין היתר, אני יודע כמה חסר ערך לנסות לטפל בסוגיה באמצעות מערכת המשפט האזרחית. ניסיון לא פשוט, ואנחנו לא כל כך יודעים איך להתמודד איתו.

בסביבות תחילת הסבב הארוך הקודם, באזור אוגוסט, הגיע להתגורר בדירה מתחתינו דייר חדש, רווק, שיפוצניק. עד אז, הדירה שימשה סטודיו או משרד לגורמים שונים, במשך כעשור. בתוך זמן קצר, איכות החיים שלנו בבית ירדה מאד. זה התחיל מקולות רעש משונים שהגיעו מלמטה, דפיקות חזקות, והמשיך בריח סיגריות כבד ותמידי בסלון (המרפסת הפכה לגמרי מחוץ לתחום). בשלב מסוים הוא התחיל להפעיל מוזיקה בווליום לא סביר בשעות לא סבירות (6 בבוקר זה הזמן האהוב עליו). ניגשנו לבעיה כמו האנשים הבגירים שאנחנו, ופנינו לדייר החדש בסבר פנים יפות עם חלות ביתיות לכבוד שבת ושיחה נעימה שכללה התייחסות זהירה להשפעה שלו על חיינו וחיי הילדים. הוא הגיב באופן חיובי, התחייב להשתדל לעשן רק במרפסת, ולהימנע מרעש. ניסיתי להתיידד אתו ויזמתי שיחות בהזדמנויות שונות. עד כאן נראה שהכיוון חיובי, נכון? בוקר אחד, באחת מחופשות המילואים, התעוררתי בשעה 6 בבוקר למשמע צעקות קולניות של השכן מהחצר שלו כלפי חלונות ביתנו: ״שמעון יא בן זו! שמעון יא שרמ! שמעון יא בן זו! שמעון יא שרמ! חתיכת מני! אני לא פסיכיאטרי! אני לא פסיכיאטרי! אני יודע מה קורה! יא בן זוֿ!״ וכו׳ במשך כמה דקות. יצאתי אליו חצי ישן מבולבל - לא היה לי מושג מה קורה. ברגע שהוא ראה אותי התחיל שצף קללות כמו שלא שמעתי אדם מעולם מנבל את פיו. כל זה הגיע ממש משום מקום - לילה לפני כן שוחחנו בנעימות והוא אפילו השאיל לי ספר שהוא חשב שאהנה ממנו. על פי הטענה, כך התברר, השכן משוכנע שאני ורעייתי, בין יתר העיסוקים המרובים שלנו בחיים, מוצאים זמן לרגל אחריו. ולא סתם מרגלים אחריו - הוא משוכנע שפרצנו לו לטלפון, לטלויזיה ולמזגן, ואנחנו שולטים בהם מרחוק באמצעות מכשירי מעקב משוכללים. הילדים בשלב הזה התעוררו והצטרפו למופע. ביקשתי מהם להיכנס לבית, וניסיתי לנהל איתו שיחה עניינית. לא היה עם מי לדבר. הבחור בשלו. ניתקתי מגע. אחרי התייעצות ניסינו שוב דרכי שלום. שלחנו ״מנחה״ בידי אחד הילדים. הוא קיבל אותה והתחיל לבכות בדמעות שליש. טען שהוא בודד ומסכן, ושהוא מתנצל שהוא דיבר ככה. בן אדם אחר. חשבנו שזה היה אירוע חד פעמי. התבדינו. זה חזר על עצמו שוב לפחות 3 פעמים שונות, כל פעם באופן חריף יותר. והפעם כבר איבדנו סבלנות והתחלנו לערב את בעל הבית (המשותף) ואת המשטרה. הבוקר שוב התעוררנו בשעה 6 לקול מוזיקה מזרחית בווליום של אולם אירועים. לאחר כמה דקות השכן יצא שוב והתחיל בסשן הנאצות השגרתי, בטענה שאנחנו ״נכנסים לו לחיים״; ״מכבים לו את החשמל״ (אין לנו שום דרך, פיזית, לכבות לו את החשמל); ״משחקים לו בטלויזיה ובטלפונים״, וכו׳ וכו׳. מדובר ללא כל ספק באדם תשוש נפש שצריך עזרה מקצועית ואולי אפילו אשפוז. הוא סובל מפראנויה והזיות קשות ואני אישית חושש לשלום הילדים שלי (שלא לדבר על עוגמת הנפש של לחיות עם הדבר הזה בחצי השנה האחרונה, וסוג הדברים שהם צריכים לשמוע ולראות). המשטרה טוענת שאין הרבה מה לעשות חוץ מלזמן אותה כשהוא עובר על חוקי העזר בעניין רעש. בעל הבית אדיש לעניין, כל עוד הוא מקבל את השכירות בזמן. כעורך דין אזרחי, בין היתר, אני יודע כמה חסר ערך לנסות לטפל בסוגיה באמצעות מערכת המשפט האזרחית. ניסיון לא פשוט, ואנחנו לא כל כך יודעים איך להתמודד איתו.

Shimon Nataf

51,029 views • 4 months ago

אם שר התקשורת מדבר על כך בגלוי, הגיע הזמן שאספר בעצמי על חווייתי האישית מול הדורסנות הכוחנית, המושחתת והאנטי דמוקרטית של הדיפ סטייט, הפועל כנגדנו לכפיית המשך שליטתו במדינה באפס קלאס ובניגוד לכל דין. ומעשה שהיה כך היה: לפני כשנתיים, עקב פקיעת תוקפי כהונות, נוצר צורך לבחור שבעה חברים חדשים למועצה הציבורית של התאגיד. המועצה, שהיא דירקטוריון לכל דבר, מונה 12 חברים שלאחד מהם, היו"ר, קול כפול. היות ובין השבעה שכהונתם עמדה לפוג היה גם היו"ר, היה ברור שועדת האיתור שתמנה את השבעה, שהם 8 קולות מתוך 12, למעשה תזכה לעצב את דמות התאגיד, כיוון שהדירקטוריון מוסמך למנות ולפטר את הנהלת התאגיד, ובעיקר לקבוע לתאגיד מדיניות תוכן. יתרה מזו: ועדת האיתור מונה שלושה חברים - יו"ר שהוא שופט מחוזי בדימוס אותו לפי החוק ממנה שר התקשורת, ועוד שני חברים אותם ממנה היו"ר. כך שהיה ברור שהיו"ר ואני ביחד נהווה בכל מקרה רוב בתוך הועדה ונוכל למנות דירקטורים ראויים. קול קורא להגשת מועמדות לועדת האיתור פורסם, הסתכלתי על תנאי הסף וראיתי שאני עומד בהם. אמרתי למה לא? יאללה, נבחר דירקטוריון ציוני, אוהב העם והארץ, שיאזן את שידורי התאגיד. הגשתי, ומלחמת ההתשה פרצה. סאגה ארוכה ומייגעת החלה מול הייעוץ המשפטי של משרד התקשורת, במהלכה נדרשתי להפריך חשד מונפץ שנאומים שכתבתי בעבר ללקוחות שאיני מחויב לחשוף, יקלעו אותי לניגוד עניינים. כמובן שאין ולא היה אבק חשד לניגוד עניינים. זה לא עניין אותם. על פני חודשים רבים הוחלפו בינינו עשרות מיילים, חתמתי על תצהירים, לבסוף אפילו נאלצתי לחשוף בפניהם את לקוחותיי, גם זו חוצפה ושערורייה, עד שהם הגיעו אל הקיר. לא נותרה ברירה אלא לאשר אותי. ואז מצא גיל לימון, המשנה ליועמ"שית, מוצא מהסבך. המציא ליתר דיוק. לפתע הודיעה לשכת היועמ"שית שהליך האיתור במסגרתו נבחרתי לא היה תקין, כי השופט לא התייעץ במהלכו עם הייעוץ המשפטי. האם היה עליו לעשות זאת? ברור שלא. החוק לא מחייב אותו לעשות זאת. ממתי מעניין אותם החוק? הם החליטו שהיה עליו, פסלו את ההליך והקפיאו את הקמת הועדה. אח"כ הלכו ליצחק עמית שיאשר להם, שוב בניגוד לחוק, הארכת כהונה לדירקטורים שאמורים היו להתחלף (כמובן כולם כלבבם) וכמובן קיבלו את מבוקשם. (דיווח בעיתונות על השערורייה ההיא, בציוץ הבא). השופט הבין כמובן עם מי יש לו עסק ומה לעולם לא יאפשרו לו הפקידים החצופים לעשות, והתפטר. באותם ימים אגב, פגש גיל לימון במקרה חבר משותף לשנינו. אותו חבר שאל אותו - למה פסלת את עמיאור? לימון ענה לו בהיתממות: אין לי איתו שום בעיה, זה רק בגלל שההליך היה לא תקין. אם יגיש שוב, יעבור. עברו עוד כמה חודשים והשר מינה ליו"ר הועדה שופטת מחוזי בדימוס, כדי להקים איתה מחדש את ועדת האיתור. שוב פורסם קול קורא, שוב הגשתי, שוב עברתי את כל התהליך, שוב נבחרתי לתפקיד ושוב הוחלט בלשכת היועמ"שית שיהיה מה שיהיה, את דירקטוריון התאגיד לא ימנה חנן עמיאור. היתה בעיה קטנה. השופטת כן התייעצה עם הייעוץ המשפטי לאורך התהליך. אז גיל לימון, שכאמור טען שהבעיה לא איתי אלא עם "תקינות ההליך", שוב המציא מוצא: תוך כדי ההליך, משום מקום, הוא הודיע על שינוי תנאי הסף. מתואר אקדמי כלשהו, לתואר אקדמי דווקא בתקשורת. (היה להם את קורות החיים שלי, הם ידעו שהתארים שלי אינם בתקשורת). שוב נפסלתי, שוב התפטרה היו"רית, שוב הוכשלה הקמת ועדת האיתור, ואת מדיניות התאגיד מוסיף עד היום לקבוע דירקטוריון מוטה לשמאל הקיצוני. את התוצאות, על המסך וברדיו, רואים ושומעים כולנו. לא לעולם יחנקו גיל לימון וגלי בהרב מיארה בחוסר סמכות הליכים ממשליים חוקיים למהדרין, במטרה למנוע את השינוי שתובע העם באמצעות נבחריו. שינוי בוא יבוא. וביום לא רחוק

אם שר התקשורת מדבר על כך בגלוי, הגיע הזמן שאספר בעצמי על חווייתי האישית מול הדורסנות הכוחנית, המושחתת והאנטי דמוקרטית של הדיפ סטייט, הפועל כנגדנו לכפיית המשך שליטתו במדינה באפס קלאס ובניגוד לכל דין. ומעשה שהיה כך היה: לפני כשנתיים, עקב פקיעת תוקפי כהונות, נוצר צורך לבחור שבעה חברים חדשים למועצה הציבורית של התאגיד. המועצה, שהיא דירקטוריון לכל דבר, מונה 12 חברים שלאחד מהם, היו"ר, קול כפול. היות ובין השבעה שכהונתם עמדה לפוג היה גם היו"ר, היה ברור שועדת האיתור שתמנה את השבעה, שהם 8 קולות מתוך 12, למעשה תזכה לעצב את דמות התאגיד, כיוון שהדירקטוריון מוסמך למנות ולפטר את הנהלת התאגיד, ובעיקר לקבוע לתאגיד מדיניות תוכן. יתרה מזו: ועדת האיתור מונה שלושה חברים - יו"ר שהוא שופט מחוזי בדימוס אותו לפי החוק ממנה שר התקשורת, ועוד שני חברים אותם ממנה היו"ר. כך שהיה ברור שהיו"ר ואני ביחד נהווה בכל מקרה רוב בתוך הועדה ונוכל למנות דירקטורים ראויים. קול קורא להגשת מועמדות לועדת האיתור פורסם, הסתכלתי על תנאי הסף וראיתי שאני עומד בהם. אמרתי למה לא? יאללה, נבחר דירקטוריון ציוני, אוהב העם והארץ, שיאזן את שידורי התאגיד. הגשתי, ומלחמת ההתשה פרצה. סאגה ארוכה ומייגעת החלה מול הייעוץ המשפטי של משרד התקשורת, במהלכה נדרשתי להפריך חשד מונפץ שנאומים שכתבתי בעבר ללקוחות שאיני מחויב לחשוף, יקלעו אותי לניגוד עניינים. כמובן שאין ולא היה אבק חשד לניגוד עניינים. זה לא עניין אותם. על פני חודשים רבים הוחלפו בינינו עשרות מיילים, חתמתי על תצהירים, לבסוף אפילו נאלצתי לחשוף בפניהם את לקוחותיי, גם זו חוצפה ושערורייה, עד שהם הגיעו אל הקיר. לא נותרה ברירה אלא לאשר אותי. ואז מצא גיל לימון, המשנה ליועמ"שית, מוצא מהסבך. המציא ליתר דיוק. לפתע הודיעה לשכת היועמ"שית שהליך האיתור במסגרתו נבחרתי לא היה תקין, כי השופט לא התייעץ במהלכו עם הייעוץ המשפטי. האם היה עליו לעשות זאת? ברור שלא. החוק לא מחייב אותו לעשות זאת. ממתי מעניין אותם החוק? הם החליטו שהיה עליו, פסלו את ההליך והקפיאו את הקמת הועדה. אח"כ הלכו ליצחק עמית שיאשר להם, שוב בניגוד לחוק, הארכת כהונה לדירקטורים שאמורים היו להתחלף (כמובן כולם כלבבם) וכמובן קיבלו את מבוקשם. (דיווח בעיתונות על השערורייה ההיא, בציוץ הבא). השופט הבין כמובן עם מי יש לו עסק ומה לעולם לא יאפשרו לו הפקידים החצופים לעשות, והתפטר. באותם ימים אגב, פגש גיל לימון במקרה חבר משותף לשנינו. אותו חבר שאל אותו - למה פסלת את עמיאור? לימון ענה לו בהיתממות: אין לי איתו שום בעיה, זה רק בגלל שההליך היה לא תקין. אם יגיש שוב, יעבור. עברו עוד כמה חודשים והשר מינה ליו"ר הועדה שופטת מחוזי בדימוס, כדי להקים איתה מחדש את ועדת האיתור. שוב פורסם קול קורא, שוב הגשתי, שוב עברתי את כל התהליך, שוב נבחרתי לתפקיד ושוב הוחלט בלשכת היועמ"שית שיהיה מה שיהיה, את דירקטוריון התאגיד לא ימנה חנן עמיאור. היתה בעיה קטנה. השופטת כן התייעצה עם הייעוץ המשפטי לאורך התהליך. אז גיל לימון, שכאמור טען שהבעיה לא איתי אלא עם "תקינות ההליך", שוב המציא מוצא: תוך כדי ההליך, משום מקום, הוא הודיע על שינוי תנאי הסף. מתואר אקדמי כלשהו, לתואר אקדמי דווקא בתקשורת. (היה להם את קורות החיים שלי, הם ידעו שהתארים שלי אינם בתקשורת). שוב נפסלתי, שוב התפטרה היו"רית, שוב הוכשלה הקמת ועדת האיתור, ואת מדיניות התאגיד מוסיף עד היום לקבוע דירקטוריון מוטה לשמאל הקיצוני. את התוצאות, על המסך וברדיו, רואים ושומעים כולנו. לא לעולם יחנקו גיל לימון וגלי בהרב מיארה בחוסר סמכות הליכים ממשליים חוקיים למהדרין, במטרה למנוע את השינוי שתובע העם באמצעות נבחריו. שינוי בוא יבוא. וביום לא רחוק

חנן עמיאור Hanan Amiur 🇮🇱

63,597 views • 8 months ago

Mombaruzzo זה חור. אם תיסע מהר מדי פשוט תפספס את הכפר בלי לשים לב. הוא על הדרך. אפילו שלט משלו אין לו. הוא נמצא ביחד עם עוד מקומות שקרובים אליו כמה ק״מ. בלב שלו יש מפעל קטן שעושה Amaretti לפי אותו מתכון משנת 1955. רק Amaretti. תמיד באותו מתכון ודרך. עם השנים הוסיפו טעמים (קפה, דובדבן, שוקולד, פיסטוק, משמש, ללא סוכר ועוד) אבל המתכון זהה. אספתם גוגואים בתור ילדים? אז הלבן בפנים? זה חומר הגלם (Prunus armeniaca). יש 2 סוגי חרצנים- אחד מתוק יותר ואחד מר והסוד הוא לשלב בינהם במינון המדויק ולהוסיף מינון מדויק של שקדים. אבל יש עוד סוד- לשמור אותם רכים כמו ענן. הם נאפים בתנור, אבל נימוחים בפה. אחרי השיחה שעסקה בעסקים, נשבר הקרח ואיטלקים מפסיקים לתת לך ״אדוני״ ופונים לחולין- כדורגל, ילדים, נשים (אם אין נשים בסביבה). מאיפה אתה היא לרוב השאלה הראשונה ששואלים אותי. בגלל שהם קיבלו את הדרכון הצרפתי שלי בחילופי המסמכים, משהו במבטא לא הסתדר להם (אני דובר איטלקית כמו עברית) והם ממש התאפקו לשאול מאיפה אני. ״ישראל. נולדתי בישראל״. מי ששואל ״איפה בישראל״ כבר ביקר בה. הבחור שרכש את החברה והציל אותה מפשיטת רגל אי שם ב-2013 והמבוגר האחראי שעובד בחברה כי מי ישלח בן 80 הביתה למות עכשיו- שניהם היו בישראל כבר כמה פעמים. הם גם יהודים. במקור. מסתבר שהרבה מיהדות איטליה ששרדה את השואה ונשארה לגור פה, פשוט הטבילה את דור הילדים שנולד אחרי המלחמה לנצרות- ״כדי שלא תחווה מה שאני חוויתי״. הם גדלו כנוצרים, אבל ידעו תמיד על השורשים היהודים. אז סגרנו מעגל ויש מצב שיהודי ימשיך לנהל את החברה הזאת גם בשנים הבאות… (אם יהיה לי כח)

Mombaruzzo זה חור. אם תיסע מהר מדי פשוט תפספס את הכפר בלי לשים לב. הוא על הדרך. אפילו שלט משלו אין לו. הוא נמצא ביחד עם עוד מקומות שקרובים אליו כמה ק״מ. בלב שלו יש מפעל קטן שעושה Amaretti לפי אותו מתכון משנת 1955. רק Amaretti. תמיד באותו מתכון ודרך. עם השנים הוסיפו טעמים (קפה, דובדבן, שוקולד, פיסטוק, משמש, ללא סוכר ועוד) אבל המתכון זהה. אספתם גוגואים בתור ילדים? אז הלבן בפנים? זה חומר הגלם (Prunus armeniaca). יש 2 סוגי חרצנים- אחד מתוק יותר ואחד מר והסוד הוא לשלב בינהם במינון המדויק ולהוסיף מינון מדויק של שקדים. אבל יש עוד סוד- לשמור אותם רכים כמו ענן. הם נאפים בתנור, אבל נימוחים בפה. אחרי השיחה שעסקה בעסקים, נשבר הקרח ואיטלקים מפסיקים לתת לך ״אדוני״ ופונים לחולין- כדורגל, ילדים, נשים (אם אין נשים בסביבה). מאיפה אתה היא לרוב השאלה הראשונה ששואלים אותי. בגלל שהם קיבלו את הדרכון הצרפתי שלי בחילופי המסמכים, משהו במבטא לא הסתדר להם (אני דובר איטלקית כמו עברית) והם ממש התאפקו לשאול מאיפה אני. ״ישראל. נולדתי בישראל״. מי ששואל ״איפה בישראל״ כבר ביקר בה. הבחור שרכש את החברה והציל אותה מפשיטת רגל אי שם ב-2013 והמבוגר האחראי שעובד בחברה כי מי ישלח בן 80 הביתה למות עכשיו- שניהם היו בישראל כבר כמה פעמים. הם גם יהודים. במקור. מסתבר שהרבה מיהדות איטליה ששרדה את השואה ונשארה לגור פה, פשוט הטבילה את דור הילדים שנולד אחרי המלחמה לנצרות- ״כדי שלא תחווה מה שאני חוויתי״. הם גדלו כנוצרים, אבל ידעו תמיד על השורשים היהודים. אז סגרנו מעגל ויש מצב שיהודי ימשיך לנהל את החברה הזאת גם בשנים הבאות… (אם יהיה לי כח)

Eran Efrat

20,997 views • 1 month ago

למה הלכתי להופעה של שמוליק סוכות, למרות שאני לא מכיר אף שיר שלו? לפני חודשיים ראיתי פרסום על הופעה של פעם בדור, פרחי מיאמי חוזרים להופיע אחרי 30 שנה, ויופיעו בבריכת הסולטן יחד עם מרדכי בן דוד ושמוליק סוכות. למי שלא מכיר, פרחי מיאמי היתה להקת ילדים אייקונית בשנות התשעים, וכילד דיקלמתי את כל השירים שלהם בעל פה. ההופעה מותגה כערב איחוד מרגש ונוסטלגי, בשילוב הופעה של מרדכי בן דוד, המלך הבלתי מעורער של המוזיקה החסידית מאותן שנים. אז אתמול נסענו לירושלים בהרכב מלא, יחד עם אחים שלי והבנים שלהם (כן, ההופעה היתה ׳לאבות ובנים׳, בהפרדה). בדרך הקשבנו שוב לכל הלהיטים הגוזלים של פרחי מיאמי, בהתרגשות וציפייה לראות אותם שוב מפזזים על הבמה. אחרי איחור של שעה וחצי, ההופעה התחילה עם שירים של שמוליק סוכות. נו טוב, חשבתי לעצמי, הביאו אותו כזמר אורח ויתנו לו לשיר קצת כמופע חימום. שעה וחצי לתוך המופע, כבר היה ברור שהפרסום היה שקר אחד גדול, לא מופע של פרחי מיאמי ולא שם מרדכי בן דוד, אלא הופעה של שמוליק סוכות, והשאר משמשים בקושי כקישוט. עכשיו, שלא תבינו לא נכון, אין לי בעיה עם שמוליק סוכות, הוא שר יפה, חלק מהקהל אפילו הכיר את השירים שלו ושר איתו, רק לא בשביל זה באנו. ובסוף, כשסוף סוף פרחי מיאמי חזרו לבמה עם מופע בשילוב בוגרי הלהקה המקורית, המופע פשוט הופסק על ידי המשטרה, כשהסתבר שהמפיקים התחייבו לסיים את המופע לפני השעה 23:00, אבל חשבו שהם בשטיבל של זכרון מוישה ויכולים למרוח את כולם. אז מעבר להפקה הכושלת, ולמחשבה של אמנים שהם יכולים לעשות מהקהל צחוק, היה כאן משהו אחר, כי השירים של פרחי מיאמי שהיו להיטים בשנות התשעים, כבר לא נשמעים אותו דבר ב 2026, וההתפרצויות של ירחמיאל ביגון למרכז הבמה כבר לא נראות אותו דבר כשהוא זקן בן 70 עם קול צרוד, ואפילו מרדכי בן דוד כבר לא מלהיב ומרגש כמו שהיה. או שבעצם, זה בכלל אנחנו שהתבגרנו.

למה הלכתי להופעה של שמוליק סוכות, למרות שאני לא מכיר אף שיר שלו? לפני חודשיים ראיתי פרסום על הופעה של פעם בדור, פרחי מיאמי חוזרים להופיע אחרי 30 שנה, ויופיעו בבריכת הסולטן יחד עם מרדכי בן דוד ושמוליק סוכות. למי שלא מכיר, פרחי מיאמי היתה להקת ילדים אייקונית בשנות התשעים, וכילד דיקלמתי את כל השירים שלהם בעל פה. ההופעה מותגה כערב איחוד מרגש ונוסטלגי, בשילוב הופעה של מרדכי בן דוד, המלך הבלתי מעורער של המוזיקה החסידית מאותן שנים. אז אתמול נסענו לירושלים בהרכב מלא, יחד עם אחים שלי והבנים שלהם (כן, ההופעה היתה ׳לאבות ובנים׳, בהפרדה). בדרך הקשבנו שוב לכל הלהיטים הגוזלים של פרחי מיאמי, בהתרגשות וציפייה לראות אותם שוב מפזזים על הבמה. אחרי איחור של שעה וחצי, ההופעה התחילה עם שירים של שמוליק סוכות. נו טוב, חשבתי לעצמי, הביאו אותו כזמר אורח ויתנו לו לשיר קצת כמופע חימום. שעה וחצי לתוך המופע, כבר היה ברור שהפרסום היה שקר אחד גדול, לא מופע של פרחי מיאמי ולא שם מרדכי בן דוד, אלא הופעה של שמוליק סוכות, והשאר משמשים בקושי כקישוט. עכשיו, שלא תבינו לא נכון, אין לי בעיה עם שמוליק סוכות, הוא שר יפה, חלק מהקהל אפילו הכיר את השירים שלו ושר איתו, רק לא בשביל זה באנו. ובסוף, כשסוף סוף פרחי מיאמי חזרו לבמה עם מופע בשילוב בוגרי הלהקה המקורית, המופע פשוט הופסק על ידי המשטרה, כשהסתבר שהמפיקים התחייבו לסיים את המופע לפני השעה 23:00, אבל חשבו שהם בשטיבל של זכרון מוישה ויכולים למרוח את כולם. אז מעבר להפקה הכושלת, ולמחשבה של אמנים שהם יכולים לעשות מהקהל צחוק, היה כאן משהו אחר, כי השירים של פרחי מיאמי שהיו להיטים בשנות התשעים, כבר לא נשמעים אותו דבר ב 2026, וההתפרצויות של ירחמיאל ביגון למרכז הבמה כבר לא נראות אותו דבר כשהוא זקן בן 70 עם קול צרוד, ואפילו מרדכי בן דוד כבר לא מלהיב ומרגש כמו שהיה. או שבעצם, זה בכלל אנחנו שהתבגרנו.

Yitzik Crombie

13,044 views • 19 days ago

סטטוס חדש בישראל: אזרח-חייל בגלל התמשכות ו״מריחת״ המלחמה בעזה נוצר בישראל מעמד חדש. מדובר במספר אלפי ישראלים שאינם אנשי קבע שבחרו בחיי צבא על כל המשתמע מכך, אך גם לא נכון לומר שהם ״אנשי מילואים״. זה משהו אחר לגמרי, שמשעבד ולמעשה מקפיא את התקדמות החיים. ** אסביר. עד לפני שנתיים ״מילואים״ משמעו היה: 20-30 יום בשנה, בתאריכים ידועים מראש כך שיכולנו להתכונן ולמצוא פתרונות בצורה שלא תשבש את החיים. פעם בכמה שנים גוייסנו למערכה או מלחמה (אינתיפאדה שנייה, חומת מגן, לבנון 2) בו גויסנו קצת יותר. אבל בגדול—היינו אזרחים נורמלים בסך הכל. בשנות ה20 וה30 שלנו חבריי ואני יכולנו ללמוד באוניברסיטה, לפתח קריירות, להקים משפחות ללא בעיה מיוחדת תוך כדי שירות מילואים ומלחמות (בתנאי שאתה לא נהרג במלחמה). ** היום זה סיפור אחר. זה לא מילואים. - קודם כל מדובר כרגע על מאות ימי מילואים ולא עשרות. - אין צפי לסיום המערכה (לדעתי בגלל ניהול פוליטי מדיני שגוי, אבל זה לא משנה) - הבעיה העיקרית בעיניי: חוסר ודאות. אתה לא יכול לתכנן שום דבר, כי כל הזמן אתה מקבל בלת״מים והפתעות. - הבעיה אינה רק ימי המילואים בפועל, אלא גם ״ימי האזרחות״ שבין שירות לשירות מאד לא יעילים. - איזה מעסיק ייקח אותך כאשר אתה מחזיק צו-8 של חודשיים בעוד כמה שבועות? - כל פעם שאתה יוצא מתעסוקה מבצעית בעזה, לוקח זמן לחזור לעצמך, לחזור לעולם הנורמלי בו אתה משתין באסלה ולא בבקבוק, לעולם שבו אתה יכול ללכת לישון ולא לדאוג שחמאס יירה עליך נ״ט לקיר הבית וכו. - אתגרי הנפש אינם קטנים, כפי שאנחנו רואים. - אשתך (אם אתה נשוי) גם צריכה לשנות לגמרי את מבנה חייה כדי להתאים לחיים ללא בעל,וזה משבש גם עבורה את הקריירה. ** זר לא יבין מה עובר על קבוצת האזרחים-חיילים הזו. אנחנו, אזרחים רגילים, ממשיכים בחיינו, כואבים את החטופים ואת הנופלים, אבל מעשית - אנחנו חיים בצורה נורמלית. והם לא. ** מה צריך לעשות? ראשית, ברמה מדינית להבין שאסטרטגיית המריחה אינה מתאימה לישראל. בישראל אם אנחנו נדרשים למלחמה, צריך להכריע מהר. כך היה תמיד עד עכשיו. בעניין זה, אין לי אמון בהנהגה הנוכחית של ישראל לצערי. שנית, וכל עוד המצב הזה נמשך, צריך להגדיר מעמד חדש ״אזרח-חייל״ ולהתאים את התנאים שלו. למשל, התקופה שבין צו-8 לצו-8 צריכה להיחשב יותר מסתם ״אזרח״ כי המחירים הכלכליים, הנפשיים, המשפחתיים ממשיכים גם בתקופות ביניים אלו. עם ישראל חב תודה עמוקה ל״אזרחים חיילים״ שמחזיקים כמעט לבדם את המדינה על כתפיהם.

סטטוס חדש בישראל: אזרח-חייל בגלל התמשכות ו״מריחת״ המלחמה בעזה נוצר בישראל מעמד חדש. מדובר במספר אלפי ישראלים שאינם אנשי קבע שבחרו בחיי צבא על כל המשתמע מכך, אך גם לא נכון לומר שהם ״אנשי מילואים״. זה משהו אחר לגמרי, שמשעבד ולמעשה מקפיא את התקדמות החיים. אסביר. עד לפני שנתיים ״מילואים״ משמעו היה: 20-30 יום בשנה, בתאריכים ידועים מראש כך שיכולנו להתכונן ולמצוא פתרונות בצורה שלא תשבש את החיים. פעם בכמה שנים גוייסנו למערכה או מלחמה (אינתיפאדה שנייה, חומת מגן, לבנון 2) בו גויסנו קצת יותר. אבל בגדול—היינו אזרחים נורמלים בסך הכל. בשנות ה20 וה30 שלנו חבריי ואני יכולנו ללמוד באוניברסיטה, לפתח קריירות, להקים משפחות ללא בעיה מיוחדת תוך כדי שירות מילואים ומלחמות (בתנאי שאתה לא נהרג במלחמה). היום זה סיפור אחר. זה לא מילואים. - קודם כל מדובר כרגע על מאות ימי מילואים ולא עשרות. - אין צפי לסיום המערכה (לדעתי בגלל ניהול פוליטי מדיני שגוי, אבל זה לא משנה) - הבעיה העיקרית בעיניי: חוסר ודאות. אתה לא יכול לתכנן שום דבר, כי כל הזמן אתה מקבל בלת״מים והפתעות. - הבעיה אינה רק ימי המילואים בפועל, אלא גם ״ימי האזרחות״ שבין שירות לשירות מאד לא יעילים. - איזה מעסיק ייקח אותך כאשר אתה מחזיק צו-8 של חודשיים בעוד כמה שבועות? - כל פעם שאתה יוצא מתעסוקה מבצעית בעזה, לוקח זמן לחזור לעצמך, לחזור לעולם הנורמלי בו אתה משתין באסלה ולא בבקבוק, לעולם שבו אתה יכול ללכת לישון ולא לדאוג שחמאס יירה עליך נ״ט לקיר הבית וכו. - אתגרי הנפש אינם קטנים, כפי שאנחנו רואים. - אשתך (אם אתה נשוי) גם צריכה לשנות לגמרי את מבנה חייה כדי להתאים לחיים ללא בעל,וזה משבש גם עבורה את הקריירה. זר לא יבין מה עובר על קבוצת האזרחים-חיילים הזו. אנחנו, אזרחים רגילים, ממשיכים בחיינו, כואבים את החטופים ואת הנופלים, אבל מעשית - אנחנו חיים בצורה נורמלית. והם לא. מה צריך לעשות? ראשית, ברמה מדינית להבין שאסטרטגיית המריחה אינה מתאימה לישראל. בישראל אם אנחנו נדרשים למלחמה, צריך להכריע מהר. כך היה תמיד עד עכשיו. בעניין זה, אין לי אמון בהנהגה הנוכחית של ישראל לצערי. שנית, וכל עוד המצב הזה נמשך, צריך להגדיר מעמד חדש ״אזרח-חייל״ ולהתאים את התנאים שלו. למשל, התקופה שבין צו-8 לצו-8 צריכה להיחשב יותר מסתם ״אזרח״ כי המחירים הכלכליים, הנפשיים, המשפחתיים ממשיכים גם בתקופות ביניים אלו. עם ישראל חב תודה עמוקה ל״אזרחים חיילים״ שמחזיקים כמעט לבדם את המדינה על כתפיהם.

Naftali Bennett נפתלי בנט

41,235 views • 11 months ago