Loading video...

Video Failed to Load

There was a problem loading this video. This could be due to a temporary network issue or the video might be unavailable.

לא נוותר על ירושלים – לעולם. בישיבת הממשלה בעיר דוד, המקום בו נולדה הזהות שלנו, אני אומר בצורה הברורה ביותר: אויבינו קראו לטבח שביצעו “מבול אל-אקצה” – היום הם מבינים מהו המבול האמיתי שנחת עליהם. נשמור על ירושלים מאוחדת, שלמה, ועל ריבונות ישראל – למען העבר שלנו, ולמען עתיד... show more

Benjamin Netanyahu - בנימין נתניהו

4,119,824 subscribers

153,395 views • 1 year ago •via X (Twitter)

Arts News & Politics Education

Anya Rossi• Live Now

Private livecam show

9 Comments

🟢Uri🇮🇱1 year ago

אדוני ראש הממשלה, סומכים עליך שתתעלם מהאישה האיומה שבנט מינה לך, ותמנה את האלוף הגיבור דוד זיני. רוב העם מאחוריכם.

Rotem Cohen1 year ago

סבא, במשמרת שלך פלנגות בכפכפים כבשו חבל ארץ אזרחים וחיילים חטופים במנהרות. אחחחח איך ההיסטוריה תזכור אותך, מורשת של חורבן, הרס ושנאה.

רואי 🎗️1 year ago

רמת אמינות – לעולם לא עוד

אורנה הלל1 year ago

חבל שחמאס לא הכניסו אותו לאחת המנהרות שלהם.

Ilan Ostfeld אילן אוסטפלד 🎗️🇮🇱1 year ago

על ירושלים לא נוותר לעולם אבל עליכם כן.

Nitzan Caspi Shilony1 year ago

"המקום בו נולדה הזהות שלנו"? מי מנסח לך - צ'ט ג'יפיטי? מה גם ש"הזהות שלנו נולדה" במצרים

Mahmut Ekşioğlu1 year ago

🫵🫵🫵🫵🫵🫵🫵

🇮🇱מיכאל🇮🇱1 year ago

ברור שלא ירושלים היא בירתנו הנצחית🇮🇱 ביבי סומכים עליך אל תוותר על מינויו של זיני לך בכוחך יש לך את המנדט רוב העם איתך💪

Mahvash 🎗️1 year ago

Long live BiBi 💙🌷🫶🌹🫶🌷💙

Related Videos

ראש הממשלה בנימין נתניהו באירוע הכרזה על כביש 60 - "דרך התנ"ך": ״אנחנו עומדים היום בגוש עציון, על אם הדרך בין ירושלים - עיר הנצח, לבין חברון - עיר האבות. כאן, על ההר הטוב הזה, בין האבן העתיקה לעץ הזית, בין רוח התנ״ך לרוח הגבורה של דורנו – דור הניצחון – אנחנו חוזרים ואומרים: עם ישראל חזר הביתה, ונישאר כאן לנצח. כי זו ארצנו. היא שלנו. חזרנו למקום שממנו באנו. לדרך שבה צעדו אבותינו. ולכן היום ממשלת ישראל מעניקה לכביש 60 את השם הראוי לו - דרך התנ"ך. זו איננה רק דרך שסלולה באספלט. זו דרך שסלולה בזיכרון, באמונה, בהבטחה. כביש 60 מוביל מהנגב לגליל. אבל למעשה הוא מוביל הרבה-הרבה יותר רחוק. הוא מוביל מאברהם אבינו לחיילי צה״ל. מדורות התנ״ך - אל דורות העתיד. הוא עובר במקומות שבהם נכתב הסיפור הגדול של עמנו. כל מקום כזה, בלי יוצא מן הכלל, הוא לא רק נקודה במפה. הוא פרק בזהות שלנו. הוא עדות לכך שאנחנו עם עתיק, שמחדש את חייו הלאומיים במולדתנו ההיסטורית. כי דרך התנ"ך היא שורש קיומנו. כאן בונים היום חלוצים, כפי שראיתי רק עכשיו, כאן בונים חלוצים את פרק התקומה של עם ישראל בארצו. אנחנו נמצאים פה רבותיי, ידידיי, בזכות האמת. זו הארץ שלנו. זו המורשת שלנו. זו הדרך שלנו. לאורך הדורות ידע עמנו, כפי שיודעת הדרך הזאת, עליות ומורדות. התמודדנו עם אתגרים רבים - ויכולנו להם. במלחמת התקומה השגנו הישגים כבירים מול ציר הרשע של איראן וגרורותיה. הרחקנו מעלינו סכנה של השמדה מיידית, ואם לא היינו פועלים בשני המבצעים הכבירים - "עם כלביא" ו"שאגת הארי"- בנחישות, בתעוזה ובגבורה עילאית של לוחמינו וטייסינו, לאיראן היו היום פצצות גרעין להשמדתנו. אבל לא נתנו להם. שברנו גם באותה עת את ציר הרשע, את טבעת החנק שאיראן ניסתה לבנות סביבנו. אנחנו לופתים את החמאס בעזה, שם אנחנו מחזיקים בלמעלה מ-60 אחוז משטח הרצועה; ובלבנון הרחקנו את איום הפלישה הקרקעית מיישובינו ושברנו את כוח הטילים של חיזבאללה. יש עוד עבודה לעשות בשני המקומות, אבל עשינו עבודה כבירה. נכון, המאבק עדיין לא תם, ואתגרים נוספים עוד לפנינו. ואלה דורשים מאיתנו קור רוח, עמידה נחושה על האינטרסים הביטחוניים, ובד בבד - שמירה על הקשר החשוב עם ידידינו האמריקאים שלחמו לצידנו כתף אל כתף, ואנחנו מעריכים זאת מאוד. אנחנו נמשיך לנווט את דרכנו בתבונה ובשיקול דעת, נשמור על הישגי הממשלה, נשמור על הישגי המלחמה - אלה הישגים של עם ישראל כולו. כשם שהחזרנו את הביטחון והשגשוג לעוטף עזה, כך נחזיר את הביטחון ואת השגשוג ליישובי הצפון. זה מחייב שמירה על רצועת הביטחון בדרום לבנון, זה מחייב שלא נצא משם כל עוד צורכי הביטחון של ישראל מחייבים זאת. כי הרצועה הזו מפרידה בין מחבלי חזיבאללה לאזרחינו ויישובינו. ובראייה רחבה יותר, אנחנו נמשיך לדבוק במטרה העליונה שהנחתה אותנו, והנחתה אותי במהלך רוב חיי הבוגרים - לאיראן לא יהיה נשק גרעיני. וכל עוד אני ראש ממשלת ישראל - זה לא יהיה. באחדות מטרה נבטיח את קיומנו ועתידנו, נעשה זאת בקומה זקופה, בעמידה איתנה ובאורך רוח. דרכנו, דרכו של עם ישראל, החלה לפני אלפי שנים. ובעזרת השם, היא תמשיך מהתנ"ך אל הנצח - נצח ישראל״. וידאו: עומר מירון / לע״מ סאונד: יחזקאל קנדיל / לע״מ

ראש הממשלה בנימין נתניהו באירוע הכרזה על כביש 60 - "דרך התנ"ך": ״אנחנו עומדים היום בגוש עציון, על אם הדרך בין ירושלים - עיר הנצח, לבין חברון - עיר האבות. כאן, על ההר הטוב הזה, בין האבן העתיקה לעץ הזית, בין רוח התנ״ך לרוח הגבורה של דורנו – דור הניצחון – אנחנו חוזרים ואומרים: עם ישראל חזר הביתה, ונישאר כאן לנצח. כי זו ארצנו. היא שלנו. חזרנו למקום שממנו באנו. לדרך שבה צעדו אבותינו. ולכן היום ממשלת ישראל מעניקה לכביש 60 את השם הראוי לו - דרך התנ"ך. זו איננה רק דרך שסלולה באספלט. זו דרך שסלולה בזיכרון, באמונה, בהבטחה. כביש 60 מוביל מהנגב לגליל. אבל למעשה הוא מוביל הרבה-הרבה יותר רחוק. הוא מוביל מאברהם אבינו לחיילי צה״ל. מדורות התנ״ך - אל דורות העתיד. הוא עובר במקומות שבהם נכתב הסיפור הגדול של עמנו. כל מקום כזה, בלי יוצא מן הכלל, הוא לא רק נקודה במפה. הוא פרק בזהות שלנו. הוא עדות לכך שאנחנו עם עתיק, שמחדש את חייו הלאומיים במולדתנו ההיסטורית. כי דרך התנ"ך היא שורש קיומנו. כאן בונים היום חלוצים, כפי שראיתי רק עכשיו, כאן בונים חלוצים את פרק התקומה של עם ישראל בארצו. אנחנו נמצאים פה רבותיי, ידידיי, בזכות האמת. זו הארץ שלנו. זו המורשת שלנו. זו הדרך שלנו. לאורך הדורות ידע עמנו, כפי שיודעת הדרך הזאת, עליות ומורדות. התמודדנו עם אתגרים רבים - ויכולנו להם. במלחמת התקומה השגנו הישגים כבירים מול ציר הרשע של איראן וגרורותיה. הרחקנו מעלינו סכנה של השמדה מיידית, ואם לא היינו פועלים בשני המבצעים הכבירים - "עם כלביא" ו"שאגת הארי"- בנחישות, בתעוזה ובגבורה עילאית של לוחמינו וטייסינו, לאיראן היו היום פצצות גרעין להשמדתנו. אבל לא נתנו להם. שברנו גם באותה עת את ציר הרשע, את טבעת החנק שאיראן ניסתה לבנות סביבנו. אנחנו לופתים את החמאס בעזה, שם אנחנו מחזיקים בלמעלה מ-60 אחוז משטח הרצועה; ובלבנון הרחקנו את איום הפלישה הקרקעית מיישובינו ושברנו את כוח הטילים של חיזבאללה. יש עוד עבודה לעשות בשני המקומות, אבל עשינו עבודה כבירה. נכון, המאבק עדיין לא תם, ואתגרים נוספים עוד לפנינו. ואלה דורשים מאיתנו קור רוח, עמידה נחושה על האינטרסים הביטחוניים, ובד בבד - שמירה על הקשר החשוב עם ידידינו האמריקאים שלחמו לצידנו כתף אל כתף, ואנחנו מעריכים זאת מאוד. אנחנו נמשיך לנווט את דרכנו בתבונה ובשיקול דעת, נשמור על הישגי הממשלה, נשמור על הישגי המלחמה - אלה הישגים של עם ישראל כולו. כשם שהחזרנו את הביטחון והשגשוג לעוטף עזה, כך נחזיר את הביטחון ואת השגשוג ליישובי הצפון. זה מחייב שמירה על רצועת הביטחון בדרום לבנון, זה מחייב שלא נצא משם כל עוד צורכי הביטחון של ישראל מחייבים זאת. כי הרצועה הזו מפרידה בין מחבלי חזיבאללה לאזרחינו ויישובינו. ובראייה רחבה יותר, אנחנו נמשיך לדבוק במטרה העליונה שהנחתה אותנו, והנחתה אותי במהלך רוב חיי הבוגרים - לאיראן לא יהיה נשק גרעיני. וכל עוד אני ראש ממשלת ישראל - זה לא יהיה. באחדות מטרה נבטיח את קיומנו ועתידנו, נעשה זאת בקומה זקופה, בעמידה איתנה ובאורך רוח. דרכנו, דרכו של עם ישראל, החלה לפני אלפי שנים. ובעזרת השם, היא תמשיך מהתנ"ך אל הנצח - נצח ישראל״. וידאו: עומר מירון / לע״מ סאונד: יחזקאל קנדיל / לע״מ

ראש ממשלת ישראל

28,063 views • 2 months ago

שלושה ימים לפני מתקפת השבעה באוקטובר - תת אלוף (מיל.) אסף אגמון: "חיל האוויר במצב אסוני; מפורק; הטייסים שהחליטו להפסיק לטוס הם פטריוטים; מגש הכסף להצלת מדינת ישראל 2023; גם אם טייסים יחזרו לטוס, אין מטה מבצעי; יהיה גוף בלי מוח, לא יודע לעשות כלום; ישראל הולכת לאבדון; אנו מתאבדים" ב-4 באוקטובר 2023, התארח תת אלוף (מיל.) אסף אגמון בתוכנית הרדיו של אודי סגל וענת דוידוב ב-103fm, ולהלן תוכן הראיון: אודי סגל: תת אלוף במילואים אסף אגמון, ממובילי המחאה ומבכירי חיל האוויר לשעבר. שלום רב. אסף אגמון: שלום, וחג שמח לכם ולמאזינים. אודי סגל: תגיד, אתה לא חושב, אתה יודע, הרבה פעמים בחיל האוויר מדברים על דחיפה של גבולות המערכת. כלומר, הרבה פעמים כשיש מטוסים, יש להם יכולות מסוימות שכתובות במפרט הטכני, וטייסי חיל האוויר הנועזים תמיד דוחפים אותם לגבולות המערכת, ואפילו מעבר להם ביכולות שמוציאים מכלי הטייס השונים שהם מובילים. יכול להיות שבתמרון שאתם עשיתם במהלך המחאה, שהוא מוצדק אולי מבחינת הכעס שלכם והחשש לדמוקרטיה הישראלית, דחפתם את גבולות המערכת לגבול שהוא גבול אדום, שעלול להביא להתרסקות כלי הטייס? אסף אגמון: קודם [כל], אני לא באתי לדבר איתכם על המחאה. אני באתי לדבר איתכם על מצבה הביטחוני של מדינת ישראל במצב הכשירות של חיל האוויר, בהמשך למה ש[חבר הכנסת] גדי איזנקוט, הרמטכ"ל, אחד הטובים ביותר שהיה לנו, דיבר איתכם בשעה הקרובה [האחרונה]. ענת דוידוב: כן, אבל זה פועל יוצא, אתה יודע אי אפשר להתעלם מזה. אסף אגמון: הפועל היוצא, זה שקודם כל בואו נסתכל על העובדות, אני לא פרשן, אני איש של עובדות, אני איש שבא מהמערך המבצעי, כל החיים שלי הייתי במערך המבצעי, 51 שנים הייתי בחיל האוויר, עשיתי מילואים עד לפני שנה. מצב הכשירות של חיל האוויר, כמו שהגדיר אותו אחד מהכי בכירים שהיה בחיל האוויר, והוא לא מזוהה עם המחאה בכלל, והוא דאג מרוב דאגתו ללכת לראש הממשלה [בנימין נתניהו] אישית, ולהגיד לו שמצב הכשירות של חיל האוויר, ואני אשתמש במונח שהוא השתמש, הוא אסוני. אסוני. חיל האוויר מצבו, מצב הכשירות שלו אסוני. הוא הלך ואמר לראש הממשלה שלנו, שכבר היום חיל האוויר לא מסוגל אפילו לעשות 70% מהתוכניות המבצעיות, שהכינו על מנת לתקוף באיראן אם נחליט לתקוף באיראן. ראש הממשלה שלנו, שכל הזמן בצדק אמר שאיראן זה איום קיומי על מדינת ישראל, במעשיו ובמעשה ממשלתו, משמיד את הדבר היחידי שיש למדינת ישראל להגן מפני איראן גרעינית, וזה חיל האוויר. אודי סגל: אוקיי, ושוב אני שואל אותך, האם המציאות הזאת, שמצב הכשירות של חיל האוויר נמצא במצב אסוני, האם אתה לוקח על זה גם אחריות, שהאם יכול להיות שמהלך המחאה שלכם, היה מהלך אחד רחוק מדי, חציתם קו אדום מוקדם מדי, כדי להביא את ראש הממשלה לפעולה, שבינתיים לא הצלחתם להביא אותו, וזו גניזת כל המהפכה המשפטית. אסף אגמון: ראש הממשלה שלנו עסוק במסע תענוגות מחוף אל חוף בארצות הברית, חוזר משם, הולך לנפוש בנווה אטי"ב, משם בשבוע הבא הוא הולך לקחת את כל ממשלת ישראל לישיבה משותפת עם ממשלת צ’כיה, אולי בשביל להכין מקומות לאיפה נוכל לברוח אחרי שהוא יגמור להשמיד את מדינת ישראל. אודי סגל: אבל שוב אתה מתחמק מהשאלה, אני שואל אותך שאלה. אסף אגמון: אני לא מתחמק מהשאלה. אודי סגל: אני שואל אותך שאלה, תת אלוף במילואים אסף אגמון, אתה לא מרגיש שבמהלך המחאה שלכם דחפתם את המערכת הצבאית לגבולות ההפעלה שלה, ואתם מסכנים את ביטחון ישראל על משהו שיכול להיות שאתם יכולים לפעול אחרת. יכול להיות שתגיד לי, תשמע, עשינו תחקיר, לא, זה פעולה לגיטימית. למה אתה מתחמק מהשאלה? אסף אגמון: אני לא מתחמק מ... מי שמכיר אותי יודע שאני לא מתחמק משום דבר, ואני אגיד לך כל מה שתרצה. הטייסים שהחליטו להפסיק לטוס, הם הפטריוטים הכי גדולים בתולדות מדינת ישראל. הם מגש הכסף להצלת מדינת ישראל 2023. ענת דוידוב: אבל אסף אגמון, לא כולם רואים את זה כך. אסף אגמון: הרבה דברים לא כולם רואים. ענת דוידוב: מאה אחוז. אסף אגמון: הרבה דברים לא כולם רואים. האנשים האלה, שהם אנשים מיוחדים, הם רואים את זה והם לוקחים את זה על הכתפיים שלהם, אני מצדיע להם. דרך אגב, הם היחידים שעושים, איפה כל אנשי ההייטק? איפה הרופאים? איפה המורים? למה הם משאירים אותם לבד? מי שעצר את החקיקה, זה היו הטייסים הגיבורים האלה. עם ישראל חייב להם ויהיה חייב להם לדורות. אם מישהו יציל את מדינת ישראל, זה יהיו הטייסים הגיבורים האלה, שעכשיו משאירים אותם לבד, ועכשיו עושים נגדם מסע הפחדה ומסע איומים. ענת דוידוב: מי משאיר אותם לבד, תא"ל אגמון? מי משאיר אותם לבד? בכירי חיל האוויר שלא מוכנים להצטרף ולתמוך בהם? אסף אגמון: משאירים אותם לבד, כי ההייטקיסטים גם כן לא מצטרפים, כי הרופאים גם כן דיברו ועדיין לא עושים כלום, וגם מה שקורה בצה"ל היום, שעושים עליהם מהלך של הפחדה. אני 51 שנה הייתי בחיל האוויר, בחיים שלי לא שמעתי, שדיון כשירות של חיל האוויר מגיע לתקשורת. ופתאום עכשיו, 3 שבועות לפני הדיון, [הכתב הצבאי של ערוץ 13] אור הלר... אודי סגל: אבל אסף אגמון, אתם הבאתם במחאה שלכם את מצב הכשירות למצב שהוא נמצא, ואני שואל אותך שוב את השאלה בפעם החמישית, האם אתה לא חושב שהצעד שנקטתם הוא צעד שמסכן את ביטחון ישראל בצורה מוגזמת, ולא הצלחתם בינתיים להשיג את המטרה, והוא לייצר לחץ אפקטיבי על ראש ממשלת ישראל כדי לסגת בו, במהלך המרכזי שהוא מוביל בשנה האחרונה? אסף אגמון: פשוט, לא רק שלא הלכנו רחוק מדי, צריך להכפיל את כמות המילואימניקים שיודיעו עכשיו שהם משעים את ההתנדבות שלהם. אודי סגל: ואז? זה לא יחשוף את ישראל לבעיה ביטחונית? אסף אגמון: מי שמכניס את ישראל לבעיה ביטחונית זה ראש הממשלה שלה. מה אתה רוצה מהטייסים האלה? ראש הממשלה שלה בשביל ועדה למינוי שופטים מחרב את ביטחון מדינת ישראל, ואתה בא בטענות לטייסים האלה ששמים את נפשם בכפם. ענת דוידוב: אז למה לא כולם מצטרפים? זאת השאלה ששאלתי קודם. אסף אגמון: הם מפחדים, הם מפחדים. ענת דוידוב: ממי? אסף אגמון: עושים עליהם מסע הפחדה, מה אתם לא מבינים? אודי סגל: לא, אולי יש פה חוזה שאתה לא, החוזה שלנו היא מדינת ישראל, הוא חוזה שבו לא מפרקים את המדינה כדי לשנות את הכיוון שלה, ויכול להיות שאתם עשיתם צעד, שהתוצאה שלו, השיורית, היא פגיעה כל כך קשה בביטחון ישראל שהיא לא שווה את המהלך הזה. אסף אגמון: תגיד לי, אתה לא התבלבלת? [אתה חושב] שאני ראש הממשלה? מה אתה שואל אותי? אני זה מי שמפרק את מדינת ישראל ואת הביטחון? אני מפרק את מדינת ישראל ואת הביטחון? ראש הממשלה שלנו מפרק את מדינת ישראל. מה אתם לא מבינים? מה אתה שואל אותי? בשביל הרפורמה הזאת הוא מפרק את מדינת ישראל, ואתה בא בטענות לטייסים הגיבורים האלה? אודי סגל: אני שואל אותך, מה שאני שואל אותך זה שאלה שאני שואל אותך מתחילת הראיון. האם לא נקטתם בצעד קיצוני מדי? בשלב מוקדם מדי? והדבר הזה בעצם פוגע בכשירות של החיל [חיל האוויר] באופן שלא יצר לחץ אפקטיבי מספיק. אסף אגמון: אתה מבין שחיל האוויר במצב אסוני? אתה מבין שחיל האוויר לא יכול לאייש את התרגיל המבצעי הבינלאומי הגדול שיש לו, הולכים לארח את עשרות מפקדי חילות אוויר מכל העולם ולהראות להם שיש פה חיל אוויר מפורק, שפירקו אותו, שהסיתו איש ברעהו, ומי שעשה את זה זה ראש הממשלה וחבורתו. הם קראו לטייסים האלה מוגלה, בוגדים, צריך לתלות אותם בכיכר העיר, והם אמיצים וגיבורים, והם אמרו, אנחנו נקריב את הכל בשביל מדינת ישראל להציל אותה. ענת דוידוב: אגב, תת-אלוף במילואים אסף אגמון, מה יקרה כשיגיע מועד התרגיל? איך אתה רואה את הדברים קורים? אסף אגמון: פתאום מח"א [מפקד חיל האוויר אלוף תומר בר] נהייה אילם. פתאום אין דובר צה"ל [תא"ל דניאל הגרי], פתאום אין צנזור [תא"ל קובי מנדלבליט], תשאלו אותו, מה אתם שואלים אותי? תשאלו אותו איך תאייש את התרגיל הבינלאומי? תשאלו אותו מה אתה אומר לראש הממשלה, שאם מחר תפרוץ מלחמה אין לחיל אוויר מטה מבצעי. ענת דוידוב: מח"א [מפקד חיל האוויר] הציב דדליין, הדדליין הוא 17 באוקטובר [2023] כדי לבדוק אם טייסים חוזרים לפעילות שוטפת או לא. זה מה שהוא אמר. אסף אגמון: גם אם טייסים יחזרו לטוס, אין לו מטה מבצעי. במטה המבצעי יושבים אנשים הכי מנוסים, עם הכי הרבה ניסיון, זה המוח של חיל האוויר. יכולים להיות לו טייסים, לא יהיה לו מטה מבצעי, יהיה גוף בלי מוח, לא יודע לעשות כלום. ושם זה אנשים שלא טסים, והם לא יחזרו למילואים. אודי סגל: אז תת אלוף במילואים אסף אגמון. ענת דוידוב: רגע רגע, הוא אומר שהם לא יחזרו למילואים, זאת אמירה, כלומר, שום דדליין לא יעזור כאן, הם לא חוזרים למילואים. אסף אגמון: הם לא טסים, הם לא טסים, אתה לא יכול להגיד להם, אם לא תחזור... ענת דוידוב: לא טסים, מאבדים כשירות, וחבורה שלמה הולכת לשבת בבית. אסף אגמון: מעל 200, אנשי המטה המבצעי, האנשים הכי בכירים בחיל האוויר, הכי רציניים, בהם חיל האוויר תלוי, הודיעו לו [למפקד חיל האוויר], רשמית, אנחנו לא מתייצבים למילואים. אנחנו השענו את ההתנדבות שלנו למילואים. מה הוא יעשה? אודי סגל: אז מה אתה אומר? שזה בלתי הפיך? אסף אגמון: בטח הפיך. תפנה את זה לדרג הפוליטי, לדרג המדיני. תצילו את המדינה הזאתי. אודי סגל: אז אני שואל אותך, מה אתה חושב שעכשיו יקרה במציאות שאתה מייצר, שבאמת מצב הכשירות הוא אסוני, שאין לו [למפקד חיל האוויר] מוח מבצעי בחיל האוויר, שאין לו טייסים לאייש את התרגיל, מה אתה חושב שיכול לקרות? איזה לחץ זה לדעתך יפעיל על ראש הממשלה? ומה לדעתך יקרה? כי בינתיים זה לא קרה. אסף אגמון: תשאל את זה את שר הביטחון שלנו [יואב גלנט], תשאל את ראש הממשלה שלנו שלא רוצה להתראיין אצלכם, תשאל אותו את השאלות האלה. עליו האחריות. אודי סגל: אני אגיד לך מה הם אומרים. הם אומרים אנחנו יוצאים נגד תופעות של סרבנות, חלק מהפעולות האלה זה פעולות שמעודדות סרבנות, חלק מכנים אתכם אנשים שמורדים במדינה, אנשים שלא מקבלים את מרות הממשלה, שהיא אחראית על הפעלת הצבא. השאלה היא, מה אתה אומר על האמירות האלה שלהם? אסף אגמון: מה אני אומר? אני אומר לך, לכם ולכל המאזינים, שבאיראן וחיזבאללה והחמאס יושבים בשקט עכשיו ומוחאים כפיים לראש ממשלת ישראל, שמשמיד את ביטחון מדינת ישראל ואת חיל האוויר בפרט. זה מה שאני אומר לכם. וזאת השאלה שצריך לשאול אותו, וזאת השאלה שהאזרחים במדינה הזאת צריכים לשאול, איך ייתכן שאנחנו נותנים יד להשמדת ביטחון מדינת ישראל? ענת דוידוב: אוקיי, עכשיו משפט לסיום, תת אלוף במילואים אסף אגמון. אם הדברים נשארים כמות שהם, לאן המדינה הזאת הולכת? אסף אגמון: אין לי מה להגיד לך. המדינה הזאת הולכת לאבדון. המדינה הזאת הולכת לאבדון. אבל כמה שאני מודאג, אני נחוש ואני אלחם שזה לא יקרה. המדינה שלנו במצב הנוכחי הולכת לאבדון. זה על הקיר, ואנחנו מסרבים לראות את זה. אנחנו הולכים לאבדון. אנחנו מסרבים לראות את זה. אנחנו מתעסקים בשטויות, ואנחנו מסרבים לראות שהנס הזה שקראו לו מדינת ישראל, שככה התקדם 75 שנה, אנחנו הורסים אותו ומתאבדים, פשוט מתאבדים. ענת דוידוב: תת אלוף במילואים אסף אגמון, ממובילי המחאה, מבכירי חיל האוויר לשעבר, תודה רבה לך. סימוכין: כתבות קודמות שלושה חודשים לפני מתקפת השבעה באוקטובר – תת אלוף (מיל.) אסף אגמון מביע תמיכה בגל הסירוב לשירות מילואים: "מתוך היכרות קרובה עם המשמעויות של הפסקת טיסה פעילה, אנו אומרים באופן הברור ביותר לקבוצת המילואים הפעילים: אנו נתמוך, ללא סייג, בכל פעולת מחאה שלכם, כולל השעיית התנדבות לאלתר!" סימוכין: תת אלוף (מיל.) אסף אגמון: "הדסקית ‘לשחרר את החטופים עכשיו’ היא סמל יהודי, לא פחות מכיפה; אנחנו כבר לא דמוקרטיה יהודית; הממשלה הזו היא איום על הזהות שלכם כיהודים כאן בטורונטו ובכל מקום אחר; הם יעשו הכל כדי שהם [הערבים] לא יוכלו להצביע; יאמרו לתומכי הפסקת ההתנדבות שלא יוכלו להצביע". סימוכין: שלושה שבועות לפני מתקפת השבעה באוקטובר – אילן שילוח, איש עסקים ופרסומאי מראשי המאבק נגד הרפורמה המשפטית, פעל לפרסם מודעה בעיתונות שבה נכתב: "אתם מטייחים ואלפים ימותו. השבר הגדול בצה"ל באשמתכם". אל"מ (מיל.) אבי קדיש: "פעם אחת בחיים קורה לך שאתה נביא זעם, ולצערך מסתבר שאתה גם צדקת". סימוכין: חודשיים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר – אילן שילוח: "השבר העמוק [בצבא] והיקף המתנדבים שהודיעו על הפסקת התנדבותם הפכו את צה"ל לבלתי כשיר למלחמה; חורבן צה"ל קרוב; חורבן צבא העם; ביום כיפור [1973] הייתה הפתעה וזה היה מחדל. הפעם אין הפתעה והדרג המדיני מוביל לאסון. האחריות עליו בלבד". סימוכין: חודשיים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר - מיכאל האוזר טוב ואילן שילוח משתפים תמונה, המציגה "נטילת גלולה" בהקשר להודעת אלפי אנשי מילואים על הפסקת ההתנדבות לשירות צבאי. זו תוארה על ידי האוזר טוב כ"נטילת גלולת רעל", שנועדה לסכל את הרפורמה המשפטית באמצעות פגיעה בכשירות המבצעית של צה"ל. סימוכין: חמישה שבועות לפני מתקפת השבעה באוקטובר – דן חלוץ מסביר משמעות גל הפסקת ההתנדבות לשירות מילואים בחיל האוויר: "באמצע ספטמבר השינוי יהיה מסוים; כשירותו של צה"ל תלך ותפחת" [אם תפרוץ מלחמה אחרי החגים?] "אנחנו ננצח, אנחנו נשלם מחירים יותר כבדים. זה כל הסיפור. יותר אזרחים ויותר חיילים [מתים]". סימוכין:

שלושה ימים לפני מתקפת השבעה באוקטובר - תת אלוף (מיל.) אסף אגמון: "חיל האוויר במצב אסוני; מפורק; הטייסים שהחליטו להפסיק לטוס הם פטריוטים; מגש הכסף להצלת מדינת ישראל 2023; גם אם טייסים יחזרו לטוס, אין מטה מבצעי; יהיה גוף בלי מוח, לא יודע לעשות כלום; ישראל הולכת לאבדון; אנו מתאבדים" ב-4 באוקטובר 2023, התארח תת אלוף (מיל.) אסף אגמון בתוכנית הרדיו של אודי סגל וענת דוידוב ב-103fm, ולהלן תוכן הראיון: אודי סגל: תת אלוף במילואים אסף אגמון, ממובילי המחאה ומבכירי חיל האוויר לשעבר. שלום רב. אסף אגמון: שלום, וחג שמח לכם ולמאזינים. אודי סגל: תגיד, אתה לא חושב, אתה יודע, הרבה פעמים בחיל האוויר מדברים על דחיפה של גבולות המערכת. כלומר, הרבה פעמים כשיש מטוסים, יש להם יכולות מסוימות שכתובות במפרט הטכני, וטייסי חיל האוויר הנועזים תמיד דוחפים אותם לגבולות המערכת, ואפילו מעבר להם ביכולות שמוציאים מכלי הטייס השונים שהם מובילים. יכול להיות שבתמרון שאתם עשיתם במהלך המחאה, שהוא מוצדק אולי מבחינת הכעס שלכם והחשש לדמוקרטיה הישראלית, דחפתם את גבולות המערכת לגבול שהוא גבול אדום, שעלול להביא להתרסקות כלי הטייס? אסף אגמון: קודם [כל], אני לא באתי לדבר איתכם על המחאה. אני באתי לדבר איתכם על מצבה הביטחוני של מדינת ישראל במצב הכשירות של חיל האוויר, בהמשך למה ש[חבר הכנסת] גדי איזנקוט, הרמטכ"ל, אחד הטובים ביותר שהיה לנו, דיבר איתכם בשעה הקרובה [האחרונה]. ענת דוידוב: כן, אבל זה פועל יוצא, אתה יודע אי אפשר להתעלם מזה. אסף אגמון: הפועל היוצא, זה שקודם כל בואו נסתכל על העובדות, אני לא פרשן, אני איש של עובדות, אני איש שבא מהמערך המבצעי, כל החיים שלי הייתי במערך המבצעי, 51 שנים הייתי בחיל האוויר, עשיתי מילואים עד לפני שנה. מצב הכשירות של חיל האוויר, כמו שהגדיר אותו אחד מהכי בכירים שהיה בחיל האוויר, והוא לא מזוהה עם המחאה בכלל, והוא דאג מרוב דאגתו ללכת לראש הממשלה [בנימין נתניהו] אישית, ולהגיד לו שמצב הכשירות של חיל האוויר, ואני אשתמש במונח שהוא השתמש, הוא אסוני. אסוני. חיל האוויר מצבו, מצב הכשירות שלו אסוני. הוא הלך ואמר לראש הממשלה שלנו, שכבר היום חיל האוויר לא מסוגל אפילו לעשות 70% מהתוכניות המבצעיות, שהכינו על מנת לתקוף באיראן אם נחליט לתקוף באיראן. ראש הממשלה שלנו, שכל הזמן בצדק אמר שאיראן זה איום קיומי על מדינת ישראל, במעשיו ובמעשה ממשלתו, משמיד את הדבר היחידי שיש למדינת ישראל להגן מפני איראן גרעינית, וזה חיל האוויר. אודי סגל: אוקיי, ושוב אני שואל אותך, האם המציאות הזאת, שמצב הכשירות של חיל האוויר נמצא במצב אסוני, האם אתה לוקח על זה גם אחריות, שהאם יכול להיות שמהלך המחאה שלכם, היה מהלך אחד רחוק מדי, חציתם קו אדום מוקדם מדי, כדי להביא את ראש הממשלה לפעולה, שבינתיים לא הצלחתם להביא אותו, וזו גניזת כל המהפכה המשפטית. אסף אגמון: ראש הממשלה שלנו עסוק במסע תענוגות מחוף אל חוף בארצות הברית, חוזר משם, הולך לנפוש בנווה אטי"ב, משם בשבוע הבא הוא הולך לקחת את כל ממשלת ישראל לישיבה משותפת עם ממשלת צ’כיה, אולי בשביל להכין מקומות לאיפה נוכל לברוח אחרי שהוא יגמור להשמיד את מדינת ישראל. אודי סגל: אבל שוב אתה מתחמק מהשאלה, אני שואל אותך שאלה. אסף אגמון: אני לא מתחמק מהשאלה. אודי סגל: אני שואל אותך שאלה, תת אלוף במילואים אסף אגמון, אתה לא מרגיש שבמהלך המחאה שלכם דחפתם את המערכת הצבאית לגבולות ההפעלה שלה, ואתם מסכנים את ביטחון ישראל על משהו שיכול להיות שאתם יכולים לפעול אחרת. יכול להיות שתגיד לי, תשמע, עשינו תחקיר, לא, זה פעולה לגיטימית. למה אתה מתחמק מהשאלה? אסף אגמון: אני לא מתחמק מ... מי שמכיר אותי יודע שאני לא מתחמק משום דבר, ואני אגיד לך כל מה שתרצה. הטייסים שהחליטו להפסיק לטוס, הם הפטריוטים הכי גדולים בתולדות מדינת ישראל. הם מגש הכסף להצלת מדינת ישראל 2023. ענת דוידוב: אבל אסף אגמון, לא כולם רואים את זה כך. אסף אגמון: הרבה דברים לא כולם רואים. ענת דוידוב: מאה אחוז. אסף אגמון: הרבה דברים לא כולם רואים. האנשים האלה, שהם אנשים מיוחדים, הם רואים את זה והם לוקחים את זה על הכתפיים שלהם, אני מצדיע להם. דרך אגב, הם היחידים שעושים, איפה כל אנשי ההייטק? איפה הרופאים? איפה המורים? למה הם משאירים אותם לבד? מי שעצר את החקיקה, זה היו הטייסים הגיבורים האלה. עם ישראל חייב להם ויהיה חייב להם לדורות. אם מישהו יציל את מדינת ישראל, זה יהיו הטייסים הגיבורים האלה, שעכשיו משאירים אותם לבד, ועכשיו עושים נגדם מסע הפחדה ומסע איומים. ענת דוידוב: מי משאיר אותם לבד, תא"ל אגמון? מי משאיר אותם לבד? בכירי חיל האוויר שלא מוכנים להצטרף ולתמוך בהם? אסף אגמון: משאירים אותם לבד, כי ההייטקיסטים גם כן לא מצטרפים, כי הרופאים גם כן דיברו ועדיין לא עושים כלום, וגם מה שקורה בצה"ל היום, שעושים עליהם מהלך של הפחדה. אני 51 שנה הייתי בחיל האוויר, בחיים שלי לא שמעתי, שדיון כשירות של חיל האוויר מגיע לתקשורת. ופתאום עכשיו, 3 שבועות לפני הדיון, [הכתב הצבאי של ערוץ 13] אור הלר... אודי סגל: אבל אסף אגמון, אתם הבאתם במחאה שלכם את מצב הכשירות למצב שהוא נמצא, ואני שואל אותך שוב את השאלה בפעם החמישית, האם אתה לא חושב שהצעד שנקטתם הוא צעד שמסכן את ביטחון ישראל בצורה מוגזמת, ולא הצלחתם בינתיים להשיג את המטרה, והוא לייצר לחץ אפקטיבי על ראש ממשלת ישראל כדי לסגת בו, במהלך המרכזי שהוא מוביל בשנה האחרונה? אסף אגמון: פשוט, לא רק שלא הלכנו רחוק מדי, צריך להכפיל את כמות המילואימניקים שיודיעו עכשיו שהם משעים את ההתנדבות שלהם. אודי סגל: ואז? זה לא יחשוף את ישראל לבעיה ביטחונית? אסף אגמון: מי שמכניס את ישראל לבעיה ביטחונית זה ראש הממשלה שלה. מה אתה רוצה מהטייסים האלה? ראש הממשלה שלה בשביל ועדה למינוי שופטים מחרב את ביטחון מדינת ישראל, ואתה בא בטענות לטייסים האלה ששמים את נפשם בכפם. ענת דוידוב: אז למה לא כולם מצטרפים? זאת השאלה ששאלתי קודם. אסף אגמון: הם מפחדים, הם מפחדים. ענת דוידוב: ממי? אסף אגמון: עושים עליהם מסע הפחדה, מה אתם לא מבינים? אודי סגל: לא, אולי יש פה חוזה שאתה לא, החוזה שלנו היא מדינת ישראל, הוא חוזה שבו לא מפרקים את המדינה כדי לשנות את הכיוון שלה, ויכול להיות שאתם עשיתם צעד, שהתוצאה שלו, השיורית, היא פגיעה כל כך קשה בביטחון ישראל שהיא לא שווה את המהלך הזה. אסף אגמון: תגיד לי, אתה לא התבלבלת? [אתה חושב] שאני ראש הממשלה? מה אתה שואל אותי? אני זה מי שמפרק את מדינת ישראל ואת הביטחון? אני מפרק את מדינת ישראל ואת הביטחון? ראש הממשלה שלנו מפרק את מדינת ישראל. מה אתם לא מבינים? מה אתה שואל אותי? בשביל הרפורמה הזאת הוא מפרק את מדינת ישראל, ואתה בא בטענות לטייסים הגיבורים האלה? אודי סגל: אני שואל אותך, מה שאני שואל אותך זה שאלה שאני שואל אותך מתחילת הראיון. האם לא נקטתם בצעד קיצוני מדי? בשלב מוקדם מדי? והדבר הזה בעצם פוגע בכשירות של החיל [חיל האוויר] באופן שלא יצר לחץ אפקטיבי מספיק. אסף אגמון: אתה מבין שחיל האוויר במצב אסוני? אתה מבין שחיל האוויר לא יכול לאייש את התרגיל המבצעי הבינלאומי הגדול שיש לו, הולכים לארח את עשרות מפקדי חילות אוויר מכל העולם ולהראות להם שיש פה חיל אוויר מפורק, שפירקו אותו, שהסיתו איש ברעהו, ומי שעשה את זה זה ראש הממשלה וחבורתו. הם קראו לטייסים האלה מוגלה, בוגדים, צריך לתלות אותם בכיכר העיר, והם אמיצים וגיבורים, והם אמרו, אנחנו נקריב את הכל בשביל מדינת ישראל להציל אותה. ענת דוידוב: אגב, תת-אלוף במילואים אסף אגמון, מה יקרה כשיגיע מועד התרגיל? איך אתה רואה את הדברים קורים? אסף אגמון: פתאום מח"א [מפקד חיל האוויר אלוף תומר בר] נהייה אילם. פתאום אין דובר צה"ל [תא"ל דניאל הגרי], פתאום אין צנזור [תא"ל קובי מנדלבליט], תשאלו אותו, מה אתם שואלים אותי? תשאלו אותו איך תאייש את התרגיל הבינלאומי? תשאלו אותו מה אתה אומר לראש הממשלה, שאם מחר תפרוץ מלחמה אין לחיל אוויר מטה מבצעי. ענת דוידוב: מח"א [מפקד חיל האוויר] הציב דדליין, הדדליין הוא 17 באוקטובר [2023] כדי לבדוק אם טייסים חוזרים לפעילות שוטפת או לא. זה מה שהוא אמר. אסף אגמון: גם אם טייסים יחזרו לטוס, אין לו מטה מבצעי. במטה המבצעי יושבים אנשים הכי מנוסים, עם הכי הרבה ניסיון, זה המוח של חיל האוויר. יכולים להיות לו טייסים, לא יהיה לו מטה מבצעי, יהיה גוף בלי מוח, לא יודע לעשות כלום. ושם זה אנשים שלא טסים, והם לא יחזרו למילואים. אודי סגל: אז תת אלוף במילואים אסף אגמון. ענת דוידוב: רגע רגע, הוא אומר שהם לא יחזרו למילואים, זאת אמירה, כלומר, שום דדליין לא יעזור כאן, הם לא חוזרים למילואים. אסף אגמון: הם לא טסים, הם לא טסים, אתה לא יכול להגיד להם, אם לא תחזור... ענת דוידוב: לא טסים, מאבדים כשירות, וחבורה שלמה הולכת לשבת בבית. אסף אגמון: מעל 200, אנשי המטה המבצעי, האנשים הכי בכירים בחיל האוויר, הכי רציניים, בהם חיל האוויר תלוי, הודיעו לו [למפקד חיל האוויר], רשמית, אנחנו לא מתייצבים למילואים. אנחנו השענו את ההתנדבות שלנו למילואים. מה הוא יעשה? אודי סגל: אז מה אתה אומר? שזה בלתי הפיך? אסף אגמון: בטח הפיך. תפנה את זה לדרג הפוליטי, לדרג המדיני. תצילו את המדינה הזאתי. אודי סגל: אז אני שואל אותך, מה אתה חושב שעכשיו יקרה במציאות שאתה מייצר, שבאמת מצב הכשירות הוא אסוני, שאין לו [למפקד חיל האוויר] מוח מבצעי בחיל האוויר, שאין לו טייסים לאייש את התרגיל, מה אתה חושב שיכול לקרות? איזה לחץ זה לדעתך יפעיל על ראש הממשלה? ומה לדעתך יקרה? כי בינתיים זה לא קרה. אסף אגמון: תשאל את זה את שר הביטחון שלנו [יואב גלנט], תשאל את ראש הממשלה שלנו שלא רוצה להתראיין אצלכם, תשאל אותו את השאלות האלה. עליו האחריות. אודי סגל: אני אגיד לך מה הם אומרים. הם אומרים אנחנו יוצאים נגד תופעות של סרבנות, חלק מהפעולות האלה זה פעולות שמעודדות סרבנות, חלק מכנים אתכם אנשים שמורדים במדינה, אנשים שלא מקבלים את מרות הממשלה, שהיא אחראית על הפעלת הצבא. השאלה היא, מה אתה אומר על האמירות האלה שלהם? אסף אגמון: מה אני אומר? אני אומר לך, לכם ולכל המאזינים, שבאיראן וחיזבאללה והחמאס יושבים בשקט עכשיו ומוחאים כפיים לראש ממשלת ישראל, שמשמיד את ביטחון מדינת ישראל ואת חיל האוויר בפרט. זה מה שאני אומר לכם. וזאת השאלה שצריך לשאול אותו, וזאת השאלה שהאזרחים במדינה הזאת צריכים לשאול, איך ייתכן שאנחנו נותנים יד להשמדת ביטחון מדינת ישראל? ענת דוידוב: אוקיי, עכשיו משפט לסיום, תת אלוף במילואים אסף אגמון. אם הדברים נשארים כמות שהם, לאן המדינה הזאת הולכת? אסף אגמון: אין לי מה להגיד לך. המדינה הזאת הולכת לאבדון. המדינה הזאת הולכת לאבדון. אבל כמה שאני מודאג, אני נחוש ואני אלחם שזה לא יקרה. המדינה שלנו במצב הנוכחי הולכת לאבדון. זה על הקיר, ואנחנו מסרבים לראות את זה. אנחנו הולכים לאבדון. אנחנו מסרבים לראות את זה. אנחנו מתעסקים בשטויות, ואנחנו מסרבים לראות שהנס הזה שקראו לו מדינת ישראל, שככה התקדם 75 שנה, אנחנו הורסים אותו ומתאבדים, פשוט מתאבדים. ענת דוידוב: תת אלוף במילואים אסף אגמון, ממובילי המחאה, מבכירי חיל האוויר לשעבר, תודה רבה לך. סימוכין: כתבות קודמות שלושה חודשים לפני מתקפת השבעה באוקטובר – תת אלוף (מיל.) אסף אגמון מביע תמיכה בגל הסירוב לשירות מילואים: "מתוך היכרות קרובה עם המשמעויות של הפסקת טיסה פעילה, אנו אומרים באופן הברור ביותר לקבוצת המילואים הפעילים: אנו נתמוך, ללא סייג, בכל פעולת מחאה שלכם, כולל השעיית התנדבות לאלתר!" סימוכין: תת אלוף (מיל.) אסף אגמון: "הדסקית ‘לשחרר את החטופים עכשיו’ היא סמל יהודי, לא פחות מכיפה; אנחנו כבר לא דמוקרטיה יהודית; הממשלה הזו היא איום על הזהות שלכם כיהודים כאן בטורונטו ובכל מקום אחר; הם יעשו הכל כדי שהם [הערבים] לא יוכלו להצביע; יאמרו לתומכי הפסקת ההתנדבות שלא יוכלו להצביע". סימוכין: שלושה שבועות לפני מתקפת השבעה באוקטובר – אילן שילוח, איש עסקים ופרסומאי מראשי המאבק נגד הרפורמה המשפטית, פעל לפרסם מודעה בעיתונות שבה נכתב: "אתם מטייחים ואלפים ימותו. השבר הגדול בצה"ל באשמתכם". אל"מ (מיל.) אבי קדיש: "פעם אחת בחיים קורה לך שאתה נביא זעם, ולצערך מסתבר שאתה גם צדקת". סימוכין: חודשיים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר – אילן שילוח: "השבר העמוק [בצבא] והיקף המתנדבים שהודיעו על הפסקת התנדבותם הפכו את צה"ל לבלתי כשיר למלחמה; חורבן צה"ל קרוב; חורבן צבא העם; ביום כיפור [1973] הייתה הפתעה וזה היה מחדל. הפעם אין הפתעה והדרג המדיני מוביל לאסון. האחריות עליו בלבד". סימוכין: חודשיים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר - מיכאל האוזר טוב ואילן שילוח משתפים תמונה, המציגה "נטילת גלולה" בהקשר להודעת אלפי אנשי מילואים על הפסקת ההתנדבות לשירות צבאי. זו תוארה על ידי האוזר טוב כ"נטילת גלולת רעל", שנועדה לסכל את הרפורמה המשפטית באמצעות פגיעה בכשירות המבצעית של צה"ל. סימוכין: חמישה שבועות לפני מתקפת השבעה באוקטובר – דן חלוץ מסביר משמעות גל הפסקת ההתנדבות לשירות מילואים בחיל האוויר: "באמצע ספטמבר השינוי יהיה מסוים; כשירותו של צה"ל תלך ותפחת" [אם תפרוץ מלחמה אחרי החגים?] "אנחנו ננצח, אנחנו נשלם מחירים יותר כבדים. זה כל הסיפור. יותר אזרחים ויותר חיילים [מתים]". סימוכין:

Jonathan D. Halevi

115,038 views • 11 months ago

עינב צנגאוקר דיברה הערב לראשונה מאז שובו של מתן מהשבי, בנאומה הערב בכיכר החטופים. "השבת כל החטופים החללים וסיום המלחמה הם רק המערכה הראשונה בתיקון המחדל וריפוי המדינה. התיקון יושלם כשכל האחראים למחדל ילכו הביתה ויתנו את הדין". הנאום המלא: --- מתן שלי, שלנו, בבית. ברגע זה מתן יושב בסלון ביתנו וצופה בכם, עם ישראל, וליבו מלא הערכה והכרת תודה אליכם. בזכות הנחישות, ההתמדה ורוח האמונה והתקווה של כולנו, מתן שב הביתה, בחיים. בשמי ובשם אילנה, נטלי ושני, בשמו של מתן, אני מבקשת לומר לכם - תודה. אבל, ויש אבל גדול וחשוב שייאמר - המאבק שלנו לא תם. המאבק לא ייגמר עד שהחטוף החלל האחרון יחזור אלינו, עד שכל משפחה תוכל ללוות את אהובה למנוחת עולמים וקבורה ראויה. הניצחון שאנחנו כמהים לו יושג רק כשהחטוף החלל האחרון יוחזר ארצה. אני מבטיחה למשפחות החטופים החללים, את אותה ההבטחה שאתם, מליוני אזרחים, הבטחתם לי בשנתיים האחרונות - אני איתכם, אתם לא לבד. אנחנו אתכם, אתם לא לבד. נמשיך להיאבק בשם אותם ערכים, נעשה כל מה שיידרש עד שנחזיר את כולם הביתה. אני מרכינה ראש ביראת כבוד עצומה בפני חיילי צבא הגנה ההגנה לישראל הגיבורים שלנו, הקרבתם הכל אבל הכל בשביל מתן שלי ויתר החטופים, בשביל מדינת ישראל. המחיר שאתם והמשפחות האוהבות שלכם שילמתם בשנתיים האלו, וגם ברגע זה, בגוף ובנפש, הוא כבד מנשוא. לנצח אהיה אסירת תודה על פועלכם ועוז רוחכם למען החטופים ומדינת ישראל. אני מבקשת לומר מפה למשפחות השכול - אני מצטערת, אני מבקשת סליחה. אני מצטערת שנאלצתם לשלם את המחיר הכבד ביותר, לבי תמיד יהיה איתכם וזכרון ומורשת יקיריכם יהיו נר לרגליי. בשבעה באוקטובר, ברגע הכי נורא שלנו כעם, התייתמנו ממי שהיה אמור לתפקד כאמא ואבא. לא הייתה ממשלה שתפקדה. במקומה, עם ישראל על כל גווניו קם על רגליו ובמשך שנתיים ארוכות פעל לתת מענה בכל ההיבטים. אתם, עם ישראל, עמדתם לצידנו, פתחתם את לבכם כשהם אטמו אותו, אתם הושטתם לנו יד כשהם הפנו לנו עורף. כשהם טירפדו עסקאות, אתם זעקתם איתנו ברחובות, בעצרות, בהפגנות, בשמש הקופחת, בגשם ובקור. השמעתם איתנו את קולכם אל מול מי שבחר למלא פיו מים. מול כל מי שניסה לנרמל את הגיהנום של בנינו ובנותינו בשבי. הם דאגו לתדמית שלהם אבל אתם, עם ישראל, נלחמתם לצידנו על הערכים שמגבשים אותנו כחברה. הממשלה והעומד בראשה, בנימין נתניהו, אחראים למחדל השבעה באוקטובר. הם האחראים לכך שילדים נחטפו בפיז'מות ממיטותיהם, במשך שעות ארוכות משפחות הסתתרו בממ"דים ואף נאלצו להסתתר בין גופות עד להגעת עזרה. והעזרה איחרה להגיע. הם האחראים למחדל ההפקרה באותו היום, ובכל יום מאז, אחראים לחטופים ולחטופות שנהרגו ונרצחו בשבי. הם אחראים לחיילים שנפלו על חרבם בקרב באותם מקומות שכביכול כבשנו פעם אחר פעם אחר פעם. הם אחראים לסיוט שכולנו עברנו במשך שנתיים, ויש משפחות שעדיין חוות את הסיוט עד רגע זה. הם יכולים לשנות את שם המלחמה כמה שירצו אבל לעולם לא יוכלו לחמוק מהאחריות. השבת כל החטופים החללים וסיום המלחמה הם רק המערכה הראשונה בתיקון המחדל וריפוי המדינה. התיקון יושלם כשכל האחראים למחדל ילכו הביתה ויתנו את הדין. בשנתיים הללו הרגשתי שהכאב האישי שלי הפך לכאב לאומי. הדמעות על מתן שלי זלגו על פניהם של אמהות ואבות בכל רחבי הארץ. אנחנו נקום, נקום לא מתוך נס, אלא מתוך נחישות ואמונה גדולה, כפי שקמנו להיאבק גם כשהייאוש כרסם, גם כשהיה נדמה שהאור כבה, אנחנו נשיב את כל החטופים החללים. נאסוף את השברים ונדרוש הקמת ועדת חקירה ממלכתית - היא ולא אחרת! כל אחד ואחת ממיליוני האנשים שהיו לצידנו, שיצאו עם דגל לצמתים, ששלחו חיבוקים, שקראו "את כולם, עכשיו", כולכם - הרגע הזה הוא שלכם. אתם הצלתם את הבן שלי, החיוך על פניי הוא בזכותכם, אני ברת מזל שנולדתי לעם הזה. ניסו להפשיט אותנו מערכים, הסיתו, תקפו, השתלחו במשפחות חטופים ובמשפחות שכולות, ניסו לפלג ולשסע בינינו, שיקרו לנו במצח נחושה. ניסו לייצר בינינו קרעים, אבל הם לא הצליחו וגם לא יצליחו לעולם. היום אני עומדת פה ואומרת בגאווה גדולה - תדע כל אם עבריה שיש מאחוריה עם שלם. עם שימשיך להילחם להשבת כל החטופים החללים, והשבת אחרון החיילים משדה הקרב הביתה. עוד חזון למועד לתודות, המאבק לא הושלם, אבל תודה אחת אני חייבת לומר - תודה למטה משפחות החטופים, על עובדיו ומתנדביו, שעשו ועודם עושים הכל בשביל להחזיר את כולם הביתה. ועכשיו, לראשונה מזה שנתיים, אני מרשה לעצמי להגשים את חלומי - לחזור להיות אמא למתן, לנטלי ולשני. אוהבת אתכם.

עינב צנגאוקר דיברה הערב לראשונה מאז שובו של מתן מהשבי, בנאומה הערב בכיכר החטופים. "השבת כל החטופים החללים וסיום המלחמה הם רק המערכה הראשונה בתיקון המחדל וריפוי המדינה. התיקון יושלם כשכל האחראים למחדל ילכו הביתה ויתנו את הדין". הנאום המלא: --- מתן שלי, שלנו, בבית. ברגע זה מתן יושב בסלון ביתנו וצופה בכם, עם ישראל, וליבו מלא הערכה והכרת תודה אליכם. בזכות הנחישות, ההתמדה ורוח האמונה והתקווה של כולנו, מתן שב הביתה, בחיים. בשמי ובשם אילנה, נטלי ושני, בשמו של מתן, אני מבקשת לומר לכם - תודה. אבל, ויש אבל גדול וחשוב שייאמר - המאבק שלנו לא תם. המאבק לא ייגמר עד שהחטוף החלל האחרון יחזור אלינו, עד שכל משפחה תוכל ללוות את אהובה למנוחת עולמים וקבורה ראויה. הניצחון שאנחנו כמהים לו יושג רק כשהחטוף החלל האחרון יוחזר ארצה. אני מבטיחה למשפחות החטופים החללים, את אותה ההבטחה שאתם, מליוני אזרחים, הבטחתם לי בשנתיים האחרונות - אני איתכם, אתם לא לבד. אנחנו אתכם, אתם לא לבד. נמשיך להיאבק בשם אותם ערכים, נעשה כל מה שיידרש עד שנחזיר את כולם הביתה. אני מרכינה ראש ביראת כבוד עצומה בפני חיילי צבא הגנה ההגנה לישראל הגיבורים שלנו, הקרבתם הכל אבל הכל בשביל מתן שלי ויתר החטופים, בשביל מדינת ישראל. המחיר שאתם והמשפחות האוהבות שלכם שילמתם בשנתיים האלו, וגם ברגע זה, בגוף ובנפש, הוא כבד מנשוא. לנצח אהיה אסירת תודה על פועלכם ועוז רוחכם למען החטופים ומדינת ישראל. אני מבקשת לומר מפה למשפחות השכול - אני מצטערת, אני מבקשת סליחה. אני מצטערת שנאלצתם לשלם את המחיר הכבד ביותר, לבי תמיד יהיה איתכם וזכרון ומורשת יקיריכם יהיו נר לרגליי. בשבעה באוקטובר, ברגע הכי נורא שלנו כעם, התייתמנו ממי שהיה אמור לתפקד כאמא ואבא. לא הייתה ממשלה שתפקדה. במקומה, עם ישראל על כל גווניו קם על רגליו ובמשך שנתיים ארוכות פעל לתת מענה בכל ההיבטים. אתם, עם ישראל, עמדתם לצידנו, פתחתם את לבכם כשהם אטמו אותו, אתם הושטתם לנו יד כשהם הפנו לנו עורף. כשהם טירפדו עסקאות, אתם זעקתם איתנו ברחובות, בעצרות, בהפגנות, בשמש הקופחת, בגשם ובקור. השמעתם איתנו את קולכם אל מול מי שבחר למלא פיו מים. מול כל מי שניסה לנרמל את הגיהנום של בנינו ובנותינו בשבי. הם דאגו לתדמית שלהם אבל אתם, עם ישראל, נלחמתם לצידנו על הערכים שמגבשים אותנו כחברה. הממשלה והעומד בראשה, בנימין נתניהו, אחראים למחדל השבעה באוקטובר. הם האחראים לכך שילדים נחטפו בפיז'מות ממיטותיהם, במשך שעות ארוכות משפחות הסתתרו בממ"דים ואף נאלצו להסתתר בין גופות עד להגעת עזרה. והעזרה איחרה להגיע. הם האחראים למחדל ההפקרה באותו היום, ובכל יום מאז, אחראים לחטופים ולחטופות שנהרגו ונרצחו בשבי. הם אחראים לחיילים שנפלו על חרבם בקרב באותם מקומות שכביכול כבשנו פעם אחר פעם אחר פעם. הם אחראים לסיוט שכולנו עברנו במשך שנתיים, ויש משפחות שעדיין חוות את הסיוט עד רגע זה. הם יכולים לשנות את שם המלחמה כמה שירצו אבל לעולם לא יוכלו לחמוק מהאחריות. השבת כל החטופים החללים וסיום המלחמה הם רק המערכה הראשונה בתיקון המחדל וריפוי המדינה. התיקון יושלם כשכל האחראים למחדל ילכו הביתה ויתנו את הדין. בשנתיים הללו הרגשתי שהכאב האישי שלי הפך לכאב לאומי. הדמעות על מתן שלי זלגו על פניהם של אמהות ואבות בכל רחבי הארץ. אנחנו נקום, נקום לא מתוך נס, אלא מתוך נחישות ואמונה גדולה, כפי שקמנו להיאבק גם כשהייאוש כרסם, גם כשהיה נדמה שהאור כבה, אנחנו נשיב את כל החטופים החללים. נאסוף את השברים ונדרוש הקמת ועדת חקירה ממלכתית - היא ולא אחרת! כל אחד ואחת ממיליוני האנשים שהיו לצידנו, שיצאו עם דגל לצמתים, ששלחו חיבוקים, שקראו "את כולם, עכשיו", כולכם - הרגע הזה הוא שלכם. אתם הצלתם את הבן שלי, החיוך על פניי הוא בזכותכם, אני ברת מזל שנולדתי לעם הזה. ניסו להפשיט אותנו מערכים, הסיתו, תקפו, השתלחו במשפחות חטופים ובמשפחות שכולות, ניסו לפלג ולשסע בינינו, שיקרו לנו במצח נחושה. ניסו לייצר בינינו קרעים, אבל הם לא הצליחו וגם לא יצליחו לעולם. היום אני עומדת פה ואומרת בגאווה גדולה - תדע כל אם עבריה שיש מאחוריה עם שלם. עם שימשיך להילחם להשבת כל החטופים החללים, והשבת אחרון החיילים משדה הקרב הביתה. עוד חזון למועד לתודות, המאבק לא הושלם, אבל תודה אחת אני חייבת לומר - תודה למטה משפחות החטופים, על עובדיו ומתנדביו, שעשו ועודם עושים הכל בשביל להחזיר את כולם הביתה. ועכשיו, לראשונה מזה שנתיים, אני מרשה לעצמי להגשים את חלומי - לחזור להיות אמא למתן, לנטלי ולשני. אוהבת אתכם.

Or-ly Barlev 🎗 אור-לי ברלב

79,070 views • 10 months ago

שלושים שנה חלפו מאז אותו לילה נורא בו קדרו השמיים עת הפציעו אל חיי האומה מילותיו האלמותיות של איתן הבר המנוח ״ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין אשר נרצח בידי מתנקש, הערב בתל אביב". ועל אף הזמן שחלף, הלמות הפטיש, המכה בנוקר, הפוגע בתרמיל המחולל את הבערה, שהדפה את הקליעים שפילחו את גופו של יצחק רבין עד שנפל - עוד מטלטלים את הנפש הלאומית. אין אדם שעמד על דעתו אז, שלא זוכר היכן בדיוק היה ברגע המר והנמהר ההוא. בן 19 שנים הייתי, צוער בקורס קצינים באותה העת. מוצאי שבת, ואני לבדי בבית, מול המסך – שומע את הדיווחים וכמו רבים מאזרחי ישראל, מוכה בתדהמה, בהלם ובצער עמוק. בבוקר המחרת התאספנו בפנים חתומות בנקודת הכינוס בדרכנו לבסיס האימונים, מביטים איש בפניו הצעירות של רעהו, מתקשים לעכל ולהבין את שאירע. במקומות העבודה, ברחובות, בערים ובכפרים, נפל דבר בישראל. מספר אישי 30743, רב־אלוף במילואים, יצחק רבין, חייל בצבא ההגנה לישראל, כפי שהעיד על עצמו, ראש הממשלה ושר הביטחון - נרצח. על השאלה ״איך נזכור את רבין״ ניטש ויכוח. יש מי שיזכירוהו בזכות מאבקו למען השלום, ויש מי שיזכירוהו בזכות מאבקו בטרור ובאויב הערבי. שניהם נכונים אך רצוי ששני הקצוות ידבקו באמת ובעובדות, ולא ימציאו מציאות חלופית שלא היתה ולא משל היתה. רבין היה איש צבא כמחצית מחייו הבוגרים. הרמטכ״ל השביעי של צה״ל, שעמד בראש הצבא בזמן מלחמת ששת הימים, בסופה שוחררו חבלי מולדת ואוחדה בירת הנצח של העם היהודי, אליה התפללנו אלפיים שנה בכל התפוצות מהן באנו - לשנה הבאה בירושלים. ״ירושלים שלי היא מוקד געגועיו ומחוז חלומותיו של העם היהודי״ אמר רבין. ״היא החלום – להגיע. אנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל: יש לנו ויכוחים על דרך ועל מטרה. אך בישראל אין לנו ויכוח בנושא אחד: שלמותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של מדינת ישראל. מבחינתנו, ירושלים אינה נושא לפשרה, ואין שלום בלי ירושלים״. רבין נאבק בטרור ביד קשה וכשר הביטחון במהלך האינתיפאדה מדיניותו לגבי אויבינו היתה ״לשבור להם את הידיים והרגליים״. בעקבות חטיפתו ורציחתו של שוטר משמר הגבול רס״ב ניסים טולדנו הי״ד, הורה רבין לגרש מאות ממחבלי החמאס ללבנון וזכורה אמירתו ״למגורשים הייתה זכות ערעור. לניסים טולדנו לא הייתה״. ולצד מאבקו בטרור ובאויב, היו לרבין חלומות. ״אין לי נכסים״, הוא אמר, ״יש לי רק חלומות להוריש לדורות הבאים עולם טוב יותר, מפויס יותר – עולם שנעים לחיות בו. אין זה הרבה מדי״. ובמאמציו להגשמת החלום להוריש לדורות הבאים עולם טוב יותר, פסע רבין בדרך חדשה ולא מוכרת - בדרך אל השלום. ובדרך הזאת, דרך חתחתים זרועה במוקשים, צעד רבין בהיסוס. לא בחדווה. "ייתכן שהפתרון הטוב ביותר לעזה אילו הייתה טובעת בים, אך משום שזה לא אפשרי צריך למצוא לזה פתרון״ אמר, וניסה. ״נבלע כדור נגד בחילה - ונלך״ השיב על השאלה אם ילחץ את ידו של ערפאת. תקוותו הייתה שהרשות הפלסטינית שהוקמה במסגרת הסכמי אוסלו תוכל להלחם בחמאס ״בלי בג״ץ ובלי בצלם״, ובלי עתירותיה של ״האגודה לזכויות החמאס״ כפי שכינה את האגודה לזכויות האזרח. כן, רבין לא היה מחובבי הארגונים שאוהבים היום לשאת את שמו ולנכס את מורשתו. חלומך עוד לא התגשם יצחק. העולם עוד לא מפויס יותר, גם לנו כאן במליאת הכנסת שכה הכרת יש עוד על מה לעבוד, אבל אדם ניכר בחלומותיו, ואיזה חלום נאצל היה לך. לאילו דברים נשגבים ונעלים שאפת. בהספד על יריבו הפוליטי, אמר צ׳רצ׳יל: "נפל בחלקו של נוויל צ'מברליין באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל על ידי איש זדון (היטלר אז, וערפאת בימי רבין, א.א). אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה הייתה אמונתו אותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם - אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו בסיכון גדול וודאי למחיר אישי״. בנאומו האחרון בכיכר שמאז קרויה על שמו, רגעים לפני שנרצח זעק רבין אמירה שחייבת להדהד כאן במליאת הכנסת ביום הזה ומכאן לצאת החוצה: "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל. בדמוקרטיה יכולות להיות מחלוקות, אך הכרעה תהיה בבחירות דמוקרטיות״. והבחירות הדמוקרטיות, בניגוד לנטען, תתקיימנה, והדבר יקרה במהלך השנה הקרובה, כפי שתחליט הכנסת. והציבור יכריע. לא באלימות, והלוואי שגם לא בהתלהמות. ואנו כאן, נכבד את החלטתו. ״האדם אינו פלדה. הוא לב ונשמה, הוא בוכה וצוחק. הוא אוהב וכואב. הוא מסתער ונפצע וזועק. האדם הוא אדם." אמר יצחק. ידברו כאן על ראש הממשלה ושר הביטחון, ידברו על הרמטכ״ל והמצביא אבל עבור משפחתו הוא היה גם אבא, סבא, לא משל ולא סמל. הוא היה אדם. בשם האומה, ובשם הכנסת, אנחנו מביעים צער עמוק, צערו של עם ישראל. יהי זכרו של ראש הממשלה, שר הביטחון וראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל יצחק רבין ברוך לעד - נכבד את זכרו בקימה.

שלושים שנה חלפו מאז אותו לילה נורא בו קדרו השמיים עת הפציעו אל חיי האומה מילותיו האלמותיות של איתן הבר המנוח ״ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין אשר נרצח בידי מתנקש, הערב בתל אביב". ועל אף הזמן שחלף, הלמות הפטיש, המכה בנוקר, הפוגע בתרמיל המחולל את הבערה, שהדפה את הקליעים שפילחו את גופו של יצחק רבין עד שנפל - עוד מטלטלים את הנפש הלאומית. אין אדם שעמד על דעתו אז, שלא זוכר היכן בדיוק היה ברגע המר והנמהר ההוא. בן 19 שנים הייתי, צוער בקורס קצינים באותה העת. מוצאי שבת, ואני לבדי בבית, מול המסך – שומע את הדיווחים וכמו רבים מאזרחי ישראל, מוכה בתדהמה, בהלם ובצער עמוק. בבוקר המחרת התאספנו בפנים חתומות בנקודת הכינוס בדרכנו לבסיס האימונים, מביטים איש בפניו הצעירות של רעהו, מתקשים לעכל ולהבין את שאירע. במקומות העבודה, ברחובות, בערים ובכפרים, נפל דבר בישראל. מספר אישי 30743, רב־אלוף במילואים, יצחק רבין, חייל בצבא ההגנה לישראל, כפי שהעיד על עצמו, ראש הממשלה ושר הביטחון - נרצח. על השאלה ״איך נזכור את רבין״ ניטש ויכוח. יש מי שיזכירוהו בזכות מאבקו למען השלום, ויש מי שיזכירוהו בזכות מאבקו בטרור ובאויב הערבי. שניהם נכונים אך רצוי ששני הקצוות ידבקו באמת ובעובדות, ולא ימציאו מציאות חלופית שלא היתה ולא משל היתה. רבין היה איש צבא כמחצית מחייו הבוגרים. הרמטכ״ל השביעי של צה״ל, שעמד בראש הצבא בזמן מלחמת ששת הימים, בסופה שוחררו חבלי מולדת ואוחדה בירת הנצח של העם היהודי, אליה התפללנו אלפיים שנה בכל התפוצות מהן באנו - לשנה הבאה בירושלים. ״ירושלים שלי היא מוקד געגועיו ומחוז חלומותיו של העם היהודי״ אמר רבין. ״היא החלום – להגיע. אנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל: יש לנו ויכוחים על דרך ועל מטרה. אך בישראל אין לנו ויכוח בנושא אחד: שלמותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של מדינת ישראל. מבחינתנו, ירושלים אינה נושא לפשרה, ואין שלום בלי ירושלים״. רבין נאבק בטרור ביד קשה וכשר הביטחון במהלך האינתיפאדה מדיניותו לגבי אויבינו היתה ״לשבור להם את הידיים והרגליים״. בעקבות חטיפתו ורציחתו של שוטר משמר הגבול רס״ב ניסים טולדנו הי״ד, הורה רבין לגרש מאות ממחבלי החמאס ללבנון וזכורה אמירתו ״למגורשים הייתה זכות ערעור. לניסים טולדנו לא הייתה״. ולצד מאבקו בטרור ובאויב, היו לרבין חלומות. ״אין לי נכסים״, הוא אמר, ״יש לי רק חלומות להוריש לדורות הבאים עולם טוב יותר, מפויס יותר – עולם שנעים לחיות בו. אין זה הרבה מדי״. ובמאמציו להגשמת החלום להוריש לדורות הבאים עולם טוב יותר, פסע רבין בדרך חדשה ולא מוכרת - בדרך אל השלום. ובדרך הזאת, דרך חתחתים זרועה במוקשים, צעד רבין בהיסוס. לא בחדווה. "ייתכן שהפתרון הטוב ביותר לעזה אילו הייתה טובעת בים, אך משום שזה לא אפשרי צריך למצוא לזה פתרון״ אמר, וניסה. ״נבלע כדור נגד בחילה - ונלך״ השיב על השאלה אם ילחץ את ידו של ערפאת. תקוותו הייתה שהרשות הפלסטינית שהוקמה במסגרת הסכמי אוסלו תוכל להלחם בחמאס ״בלי בג״ץ ובלי בצלם״, ובלי עתירותיה של ״האגודה לזכויות החמאס״ כפי שכינה את האגודה לזכויות האזרח. כן, רבין לא היה מחובבי הארגונים שאוהבים היום לשאת את שמו ולנכס את מורשתו. חלומך עוד לא התגשם יצחק. העולם עוד לא מפויס יותר, גם לנו כאן במליאת הכנסת שכה הכרת יש עוד על מה לעבוד, אבל אדם ניכר בחלומותיו, ואיזה חלום נאצל היה לך. לאילו דברים נשגבים ונעלים שאפת. בהספד על יריבו הפוליטי, אמר צ׳רצ׳יל: "נפל בחלקו של נוויל צ'מברליין באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל על ידי איש זדון (היטלר אז, וערפאת בימי רבין, א.א). אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה הייתה אמונתו אותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם - אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו בסיכון גדול וודאי למחיר אישי״. בנאומו האחרון בכיכר שמאז קרויה על שמו, רגעים לפני שנרצח זעק רבין אמירה שחייבת להדהד כאן במליאת הכנסת ביום הזה ומכאן לצאת החוצה: "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל. בדמוקרטיה יכולות להיות מחלוקות, אך הכרעה תהיה בבחירות דמוקרטיות״. והבחירות הדמוקרטיות, בניגוד לנטען, תתקיימנה, והדבר יקרה במהלך השנה הקרובה, כפי שתחליט הכנסת. והציבור יכריע. לא באלימות, והלוואי שגם לא בהתלהמות. ואנו כאן, נכבד את החלטתו. ״האדם אינו פלדה. הוא לב ונשמה, הוא בוכה וצוחק. הוא אוהב וכואב. הוא מסתער ונפצע וזועק. האדם הוא אדם." אמר יצחק. ידברו כאן על ראש הממשלה ושר הביטחון, ידברו על הרמטכ״ל והמצביא אבל עבור משפחתו הוא היה גם אבא, סבא, לא משל ולא סמל. הוא היה אדם. בשם האומה, ובשם הכנסת, אנחנו מביעים צער עמוק, צערו של עם ישראל. יהי זכרו של ראש הממשלה, שר הביטחון וראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל יצחק רבין ברוך לעד - נכבד את זכרו בקימה.

Amir Ohana - אמיר אוחנה

13,974 views • 10 months ago

כחמישה שבועות לפני מתקפת השבעה באוקטובר - סא"ל (מיל.) עמר דנק, נווט בחיל האוויר שהקפיא ההתנדבות למילואים: "ברור שהוא [המשבר בישראל] זולג החוצה לשכנינו; אין ספק שמי שמסתכל על מדינת ישראל מבחוץ, במיוחד אויבינו, סופק כפיים בשמחה; מי חלם על זה שהם יצליחו לפרק את חיל האוויר ואת צה"ל" עמר דנק הוא סא"ל במילואים, נווט בחיל האוויר, שירת בחטיבה האסטרטגית באג"ת. מהנדס מערכות מידע, בעל תואר שני ביחסים בינ"ל בניהול מו"מ וקבלת החלטות. ב-28 באוגוסט 2023, התארח עמר דנק בפודקאסט "קשת אנושית" בהנחייתו של אהוד שפייזר, ולהלן קטע מדבריו: אהוד שפייזר: עומר, כיצד הרפורמה מתפרשת בעיניהם של אויבינו? האם האירוע הזה לא רק נשאר בלב ההוויה הישראלית, אלא גם זולג החוצה אל שכננו? עמר דנק: ברור שהוא [המשבר הפוליטי בישראל] זולג החוצה אל שכנינו. מבלי לדעת ומבלי להיות מחובר למקורות מודיעין, אני חושב שאין ספק שמי שמסתכל על מדינת ישראל מבחוץ, במיוחד אויבינו, סופק כפיים בשמחה ואומר שהוא לא חלם שהוא יצליח לפגוע במדינת ישראל בצורה כזאת, כמו שמחוללי ההפיכה המשטרית הצליחו לעשות. מי חלם שהם יצליחו להביא את ה-BDS לראות את [איתמר] בן גביר בטלוויזיה אומר שיש לו זכויות יותר מלערבים. מי חלם שהם יצליחו לחסל את אומת ההייטק ואת הסטארט-אפ-ניישן על ידי עצירת ההשקעות כתוצאה מהדברים המטורפים שיש פה, ומי חלם על זה שהם יצליחו לפרק את חיל האוויר ואת צה"ל, בלי לעשות מהלך אחד משמעותי שינסה לאתגר אותם. עכשיו הם רק צריכים להסתכל ולחלום על זה שהממשלה הזאת תמשיך לפרק את מדינת ישראל. סימוכין: ב-17 בספטמבר 2023, פרסם עמר דנק בפייסבוק הודעה על הקפאת התנדבותו למילואים, כמובא להלן: דברי בהפגנה בטבעון הערב שנה טובה טבעון לכבוד השנה החדשה אני רוצה להביט בגאווה על מה שהשגנו בתשעת החודשים האחרונים. בינואר יריב לוין הכריז על הפיכה משטרית כמו שעשו פוטין, ארדואן, אורבאן, מורבייצקי, צ'אבס, מאדורו, רפאל קוריאה ועוד: השתלטות על בית המשפט; הצבת נאמנים בתפקידי מפתח; השתלטות על התקשורת; פירוק מנגנונים שמגבילים את הרשות המבצעת; שכתוב חוקי הבחירות; רדיפה אחרי ארגוני זכויות ואופוזיציה. ממשלת ישראל דהרה למימוש ההפיכה, עד שהתפוצץ לה בפנים אירוע טייסת 69. אירוע שהשפיע על המחאה והעניק לה דלק ועוצמה. נתניהו הודיע שבכוונתו לממש את ההשתלטות על בית המשפט, אבל אז הגיע ליל גלנט – אחריו לנתניהו לא היה רוב והוא עצר. בלמנו את ההשתלטות המהירה. הממשלה שינתה טקטיקה, וחשבה שנירגע. בחודשים הבאים עברנו תהליך, היו פחות מפגינים אבל אלה היו ימים של למידה, הבנה ושכנוע פנימי. צבא המילואים של המחאה נערך לרגע שזה יתחדש לפני ביטול עילת הסבירות. חודש של הפגנות חסרות תקדים לא עצר את הממשלה, להעביר חוק דורסני, וכפי שלמדנו גם שרלטני, אבל המשמעות שלהן היתה עצומה. למחרת הקפאתי את התנדבותי למילואים. ההחלטה הכי קשה שעשיתי. הייתי מסוגל בזכות עוצמת המחאה. רבים עברו את התהליך הזה, ועדיין עוברים אותו כל יום. כל בוקר כשאני רואה את הטרלול של לוין, רוטמן ושרים אחרים, אני מבין שאין ברירה להיאבק על העתיד שלנו, של נשותינו וילדינו. התייצבתי בחזית המאבק בזכותכם. נתניהו היה משוכנע שאחרי מסע הדה לגיטימציה שהוא עשה לנו, נתקפל ונרכין ראש, אבל הוא טעה לחלוטין במי אנחנו. אני מאמין שאחזור לשרת, כי אני מקווה שישראל תצא מהסחרור. בסחרור נוטשים בגובה 6000 רגל אם לא מצליחים להיחלץ. זה בהישג ידינו לצאת מהסחרור. לחברי אמרתי הלוואי והיינו יכולים לחזור לשרת היום, אבל כרגע לא ניתן. הממשלה תראה בזה חולשה ותרוץ קדימה מחדש. עד שממשלת ישראל לא תעצור, תגיע להסכמות רחבות ותבטיח למלא את כל פסיקות בית המשפט, לא נוכל לחזור לשרת. הלואי וזה יקרה בקרוב. ברור לי שהמחיר כבד, אבל בחרנו בחלופה הכי פחות רעה. מנענו את קריסת הדמוקרטיה, למרות שהיא ספגה מהלומה. כשנתחיל לשקם, נתגייס למאמץ כפול. המחאה האזרחית שלנו היא הגדולה בתולדות המדינה, ובהיסטוריה של הדמוקרטיות, רק בזכותה ניתן לצאת מהסחרור. בלמנו חלק ניכר מהנזקים, ולמרות החוק הנורא לביטול עילת הסבירות הסכר לא נפרץ סופית. תומס פרידמן אמר לנו שבזכות המחאה הממשל בוושינגטון התייחס לעניין. עיני כל העולם באמת נשואות אלינו וזה מקשה על הממשלה להמשיך. חייבים לחשוב על היום שאחרי ולהגיע להסכמות על חוק יסוד חקיקה. גם בזה המחאה הצליחה, בהתחלה אמרו שמספיק 61 חברי כנסת, היום מבינים שלחוקי יסוד נדרש רוב של 75-80. חוק יסוד החקיקה חשוב כדי לחדש אמון במערכת הפוליטית, כי אחרת זאת תחרות של "הכל או כלום". כשיגיע הרגע המתאים אסור להיות שיכורי כוח, אנחנו רוצים כמעט את כולם שותפים לבניין המדינה. לא את רוטמן ולוין, הם קיצוניים שחייבים לנצח, אבל עם אלה שהצביעו להם, אנחנו חייבים להיות ביחד. למרות שאני מלא תקווה, צריך להיות בפוקוס, כדי שישראל תצא מהסחרור. אני מקווה שהממשלה הזאת תיפול, היא גורמת נזק נוראי. יש לה מכשולים קרובים – השתמטות, כינוס הוועדה לבחירת שופטים ועוד. אבל גם אם היא תעצור ותסכים למתווה שכולל את חוק יסוד החקיקה, אראה בזה את היציאה מהסחרור. אחרי שיוצאים מהסחרור, יוצאים לאופק הקרוב בכנפיים מאוזנות, בודקים שוב גובה, וחוזרים לנחיתה. שתהיה שנה טובה לכולנו וחזרה בשלום לנחיתה. דמוקרטיה. סימוכין:

כחמישה שבועות לפני מתקפת השבעה באוקטובר - סא"ל (מיל.) עמר דנק, נווט בחיל האוויר שהקפיא ההתנדבות למילואים: "ברור שהוא [המשבר בישראל] זולג החוצה לשכנינו; אין ספק שמי שמסתכל על מדינת ישראל מבחוץ, במיוחד אויבינו, סופק כפיים בשמחה; מי חלם על זה שהם יצליחו לפרק את חיל האוויר ואת צה"ל" עמר דנק הוא סא"ל במילואים, נווט בחיל האוויר, שירת בחטיבה האסטרטגית באג"ת. מהנדס מערכות מידע, בעל תואר שני ביחסים בינ"ל בניהול מו"מ וקבלת החלטות. ב-28 באוגוסט 2023, התארח עמר דנק בפודקאסט "קשת אנושית" בהנחייתו של אהוד שפייזר, ולהלן קטע מדבריו: אהוד שפייזר: עומר, כיצד הרפורמה מתפרשת בעיניהם של אויבינו? האם האירוע הזה לא רק נשאר בלב ההוויה הישראלית, אלא גם זולג החוצה אל שכננו? עמר דנק: ברור שהוא [המשבר הפוליטי בישראל] זולג החוצה אל שכנינו. מבלי לדעת ומבלי להיות מחובר למקורות מודיעין, אני חושב שאין ספק שמי שמסתכל על מדינת ישראל מבחוץ, במיוחד אויבינו, סופק כפיים בשמחה ואומר שהוא לא חלם שהוא יצליח לפגוע במדינת ישראל בצורה כזאת, כמו שמחוללי ההפיכה המשטרית הצליחו לעשות. מי חלם שהם יצליחו להביא את ה-BDS לראות את [איתמר] בן גביר בטלוויזיה אומר שיש לו זכויות יותר מלערבים. מי חלם שהם יצליחו לחסל את אומת ההייטק ואת הסטארט-אפ-ניישן על ידי עצירת ההשקעות כתוצאה מהדברים המטורפים שיש פה, ומי חלם על זה שהם יצליחו לפרק את חיל האוויר ואת צה"ל, בלי לעשות מהלך אחד משמעותי שינסה לאתגר אותם. עכשיו הם רק צריכים להסתכל ולחלום על זה שהממשלה הזאת תמשיך לפרק את מדינת ישראל. סימוכין: ב-17 בספטמבר 2023, פרסם עמר דנק בפייסבוק הודעה על הקפאת התנדבותו למילואים, כמובא להלן: דברי בהפגנה בטבעון הערב שנה טובה טבעון לכבוד השנה החדשה אני רוצה להביט בגאווה על מה שהשגנו בתשעת החודשים האחרונים. בינואר יריב לוין הכריז על הפיכה משטרית כמו שעשו פוטין, ארדואן, אורבאן, מורבייצקי, צ'אבס, מאדורו, רפאל קוריאה ועוד: השתלטות על בית המשפט; הצבת נאמנים בתפקידי מפתח; השתלטות על התקשורת; פירוק מנגנונים שמגבילים את הרשות המבצעת; שכתוב חוקי הבחירות; רדיפה אחרי ארגוני זכויות ואופוזיציה. ממשלת ישראל דהרה למימוש ההפיכה, עד שהתפוצץ לה בפנים אירוע טייסת 69. אירוע שהשפיע על המחאה והעניק לה דלק ועוצמה. נתניהו הודיע שבכוונתו לממש את ההשתלטות על בית המשפט, אבל אז הגיע ליל גלנט – אחריו לנתניהו לא היה רוב והוא עצר. בלמנו את ההשתלטות המהירה. הממשלה שינתה טקטיקה, וחשבה שנירגע. בחודשים הבאים עברנו תהליך, היו פחות מפגינים אבל אלה היו ימים של למידה, הבנה ושכנוע פנימי. צבא המילואים של המחאה נערך לרגע שזה יתחדש לפני ביטול עילת הסבירות. חודש של הפגנות חסרות תקדים לא עצר את הממשלה, להעביר חוק דורסני, וכפי שלמדנו גם שרלטני, אבל המשמעות שלהן היתה עצומה. למחרת הקפאתי את התנדבותי למילואים. ההחלטה הכי קשה שעשיתי. הייתי מסוגל בזכות עוצמת המחאה. רבים עברו את התהליך הזה, ועדיין עוברים אותו כל יום. כל בוקר כשאני רואה את הטרלול של לוין, רוטמן ושרים אחרים, אני מבין שאין ברירה להיאבק על העתיד שלנו, של נשותינו וילדינו. התייצבתי בחזית המאבק בזכותכם. נתניהו היה משוכנע שאחרי מסע הדה לגיטימציה שהוא עשה לנו, נתקפל ונרכין ראש, אבל הוא טעה לחלוטין במי אנחנו. אני מאמין שאחזור לשרת, כי אני מקווה שישראל תצא מהסחרור. בסחרור נוטשים בגובה 6000 רגל אם לא מצליחים להיחלץ. זה בהישג ידינו לצאת מהסחרור. לחברי אמרתי הלוואי והיינו יכולים לחזור לשרת היום, אבל כרגע לא ניתן. הממשלה תראה בזה חולשה ותרוץ קדימה מחדש. עד שממשלת ישראל לא תעצור, תגיע להסכמות רחבות ותבטיח למלא את כל פסיקות בית המשפט, לא נוכל לחזור לשרת. הלואי וזה יקרה בקרוב. ברור לי שהמחיר כבד, אבל בחרנו בחלופה הכי פחות רעה. מנענו את קריסת הדמוקרטיה, למרות שהיא ספגה מהלומה. כשנתחיל לשקם, נתגייס למאמץ כפול. המחאה האזרחית שלנו היא הגדולה בתולדות המדינה, ובהיסטוריה של הדמוקרטיות, רק בזכותה ניתן לצאת מהסחרור. בלמנו חלק ניכר מהנזקים, ולמרות החוק הנורא לביטול עילת הסבירות הסכר לא נפרץ סופית. תומס פרידמן אמר לנו שבזכות המחאה הממשל בוושינגטון התייחס לעניין. עיני כל העולם באמת נשואות אלינו וזה מקשה על הממשלה להמשיך. חייבים לחשוב על היום שאחרי ולהגיע להסכמות על חוק יסוד חקיקה. גם בזה המחאה הצליחה, בהתחלה אמרו שמספיק 61 חברי כנסת, היום מבינים שלחוקי יסוד נדרש רוב של 75-80. חוק יסוד החקיקה חשוב כדי לחדש אמון במערכת הפוליטית, כי אחרת זאת תחרות של "הכל או כלום". כשיגיע הרגע המתאים אסור להיות שיכורי כוח, אנחנו רוצים כמעט את כולם שותפים לבניין המדינה. לא את רוטמן ולוין, הם קיצוניים שחייבים לנצח, אבל עם אלה שהצביעו להם, אנחנו חייבים להיות ביחד. למרות שאני מלא תקווה, צריך להיות בפוקוס, כדי שישראל תצא מהסחרור. אני מקווה שהממשלה הזאת תיפול, היא גורמת נזק נוראי. יש לה מכשולים קרובים – השתמטות, כינוס הוועדה לבחירת שופטים ועוד. אבל גם אם היא תעצור ותסכים למתווה שכולל את חוק יסוד החקיקה, אראה בזה את היציאה מהסחרור. אחרי שיוצאים מהסחרור, יוצאים לאופק הקרוב בכנפיים מאוזנות, בודקים שוב גובה, וחוזרים לנחיתה. שתהיה שנה טובה לכולנו וחזרה בשלום לנחיתה. דמוקרטיה. סימוכין:

Jonathan D. Halevi

91,012 views • 7 months ago

בכיר בחמאס מעיד: יחיא סינוואר, מנהיג חמאס ברצועת עזה, עקב מקרוב אחר המשבר הפנימי בישראל, כולל השסע בצה"ל, במערכת הביטחון, ברחוב הישראלי ובערים השונות, והנחה לאתר את הרגע המתאים כדי ליזום מתקפה שתסייע למיטוטה של ישראל העיתונאי אחמד מנסור (أحمد_منصور) ערך ראיון מקיף עם ד"ר באסם נעים, ראש המחלקה המדינית וליחסי החוץ בתנועת חמאס, על אישיותו של יחיא אל-סינוואר (يحيى السنوار) מנהיג חמאס ברצועת עזה (2017 -2024), והתקופה שקדמה למתקפת השבעה באוקטובר 2023 ("מבול אל-אקצה"). להלן תרגום קטע מהראיון שהועלה ליוטיוב ב-12 במרץ 2025: אחמד מנסור: בעת שבה ישראל הייתה שסועה מבפנים בסכסוכים פנימיים במשך חמש שנים לפני "מבול אל-אקצה" [מתקפת השבעה באוקטובר], יחיא סינוואר הוציא לפועל מהלך של הונאה אסטרטגית, ייתכן ללא תקדים ייתכן בהיסטוריה, המזכיר את הסוס הטרויאני, ודברים שאירעו בקרבות המכריעים הגדולים בהיסטוריה. כיצד הוא [סינוואר] עקב אחר ההתרחשויות בישראל במהלך חמש השנים שקדמו למבול אל-אקצה? באסם נעים: לאור זאת שהוא [סינוואר] ריצה 22 שנות מאסר, ולמד [בתקופת המאסר] את הספרות העברית [פרסומים בשפה העברית], ולאור זאת, כך שמעתי ממנו, שהוא תמיד היה מתעדכן בפרטי ההתרחשויות בחברה הציונית, ולאחר מכן, כאשר השתחרר מהכלא, הוא המשיך לעקוב אחר המצב [בישראל], כלומר הוא האזין לערוצי [החדשות] הישראליים, הוא קרא את הדוחות ואת המחקרים, מעבר למה [הדוחות] שהגיעו ממומחים במחלקות השונות [של חמאס], המחלקה המדינית, או [מחלקת] המודיעין, מחלקת הביטחון הכללי ועוד. הוא [סינוואר] עקב מקרוב, ועקב אחר הפרטים הקטנים. לדוגמה, אני זוכר שבאחת הפעמים הוא כינס אותנו ואמר שעכשיו מתקיימת [מערכת] בחירות בישות [ישראל]. אחמד מנסור: אחת מתוך חמש [מערכות הבחירות] שנערכו [בישראל]. באסם נעים: כן, אני סבור, שאין מדובר ב[מערכת הבחירות האחרונה], אלא בזו שקדמה לה. אחמד מנסור: כן. באסם נעים: הוא ביקש להעריך את המצב. מה התרחישים הצפויים לגביהם? ומה נדרש מאיתנו? האם אנו נדרשים לכוון [את מהלכינו] לכיוון מסוים? לעודד את הערבים [אזרחי ישראל] שלא ליטול חלק [בבחירות]? לעודד את הערבים [אזרחי ישראל] להשתתף בבחירות? אחמד מנסור: ערביי פלסטין. באסם נעים: ערביי פלסטין. כמובן, קיימת עמדה הלכתית איסלאמית [בעניין זה], וקיימת עמדה מדינית וכולי. אבל, הוא פתח את האופק עבורנו לחשוב באופן מעמיק [בשאלה] כיצד אנו יכולים להשפיע. ייתכן שנדרשת פעילות בשטח [ביצוע פעילות צבאית/ טרור נגד ישראל]. אתה זוכר שב-96 [1996]. אחמד מנסור: כן. באסם נעים: [ראש ממשלת ישראל] שמעון פרס הפסיד בבחירות בגלל פעולות ההקרבה העצמית בדרכו של אללה [פיגועי ההתאבדות]. אחמד מנסור: אמת. באסם נעים: ו[בנימין] נתניהו [מנהיג הליכוד] ניצח בפעם הראשונה [וזכה להיבחר] לראש הממשלה. וייתכן, שנדרשת פעולה בשטח [ביצוע פעילות צבאית/ טרור נגד ישראל] כדי להשפיע על המצב ב[אזור] הפנים [של פלסטין, שהוא בראייה הפלסטינית שטח מדינת ישראל]. ואולם, כפי שציינתי, היה ברור לנו, כך הבינו כולם, שקללת העשור השמיני [מאז הקמת מדינת ישראל] החלה לבוא לידי ביטוי, כיוון שהישראלים מאמינים שהבית הראשון, והבית השני, שהם המדינה [היהודית] הראשונה וה[המדינה היהודית] השנייה קרסו בראש ובראשונה מבפנים, ואז הגיע הגורם החיצוני והשלים את חיסולן. אחמד מנסור: כן. באסם נעים: אנו הולכים לקראת קרע או לקראת פילוגים [בישראל] לאורך ולרוחב במישורים האידיאולוגי, החברתי, הדתי, הזהות, בכל התחומים, בצבא ובביטחון, ועוד, עד לנקודה בה אנו מתחילים לשמוע מונחים, שהראשון בהם: קללת העשור השמיני, מדינת אל-קודס [ירושלים, מדינת יהודה] ומדינת תל אביב. את מדינת אל-קודס [ירושלים, מדינת יהודה] מוביל הימין הקיצוני. אחמד מנסור: זה מוזר מאוד, שכעת ישראל הגיעה זמן קצר לפני "מבול אל-אקצה" לפילוג חברתי פנימי, שבו הקיצונים דרשו [להקים] את מדינת אל-קודס [ירושלים, מדינת יהודה] והחילונים במדינת תל אביב. באסם נעים: הם לא דרשו מדינה. נוצרה מדינה בתל אביב שמנהיגים אותה יהודים ליברלים הנחשבים למערביים, אלה שבאו במסגרת המפעל [הציוני] הראשון. אחמד מנסור: כן. באסם נעים: אחת הסיבות להישרדותו [של המפעל הציוני] נשענת על שני יסודות: היסוד של הזהות הדתית היהודית, והיסוד השני - שהם מייצגים את ערכי המערב. אנו בני המערב, אנו מייצגים את ערכי המערב, ואנו ראש החרב בהתנגשות הציביליזציות בין המזרח למערב. ללא הדימוי הזה, הדימוי שהם מייצגים את המערב, ישראל מאבדת את אחת ההצדקות החשובות לקיומה. ולכן, [היהודים הישראלים] הליברלים יודעים שאם אנו נהיה קיצונים בכיוון זה [כלומר אם ישראל תיטה לכיוון הימני הקיצוני], אנו נאבד את התמיכה והגיבוי של המערב. לכן, הם נאבקים נואשות כדי להגביל את הכיוון הקיצוני הזה [הימין הקיצוני] בפינה מוגדרת. אחמד מנסור: בהחלט. באסם נעים: אבל כיום, החברה הישראלית הפכה לנוטה לימין, וכעת הם [המזוהים עם הימין] נמצאים בצבא, מהווים אחוז גבוה מהחברה. לכן, הפילוג הזה היה ברור, פילוג בצבא, פילוג בביטחון, פילוג ברחוב, פילוג בערים. הוא תמיד קרא זאת כך, כלומר שעלינו לעקוב אחר ההתפתחויות מקרוב עד אשר נאתר את הרגע המתאים כדי לכוון את המכה [הצבאית] אשר תסייע לפרק את החברה הזו. לכן, אני תמיד אומר שמה שאירע ב-7 באוקטובר עשוי לא להוביל לשחרור [של פלסטין] בסבב [העימות הצבאי] הזה, אבל הנזק שנגרם [לישראל] הוא בלתי הפיך. סימוכין:

בכיר בחמאס מעיד: יחיא סינוואר, מנהיג חמאס ברצועת עזה, עקב מקרוב אחר המשבר הפנימי בישראל, כולל השסע בצה"ל, במערכת הביטחון, ברחוב הישראלי ובערים השונות, והנחה לאתר את הרגע המתאים כדי ליזום מתקפה שתסייע למיטוטה של ישראל העיתונאי אחמד מנסור (أحمد_منصور) ערך ראיון מקיף עם ד"ר באסם נעים, ראש המחלקה המדינית וליחסי החוץ בתנועת חמאס, על אישיותו של יחיא אל-סינוואר (يحيى السنوار) מנהיג חמאס ברצועת עזה (2017 -2024), והתקופה שקדמה למתקפת השבעה באוקטובר 2023 ("מבול אל-אקצה"). להלן תרגום קטע מהראיון שהועלה ליוטיוב ב-12 במרץ 2025: אחמד מנסור: בעת שבה ישראל הייתה שסועה מבפנים בסכסוכים פנימיים במשך חמש שנים לפני "מבול אל-אקצה" [מתקפת השבעה באוקטובר], יחיא סינוואר הוציא לפועל מהלך של הונאה אסטרטגית, ייתכן ללא תקדים ייתכן בהיסטוריה, המזכיר את הסוס הטרויאני, ודברים שאירעו בקרבות המכריעים הגדולים בהיסטוריה. כיצד הוא [סינוואר] עקב אחר ההתרחשויות בישראל במהלך חמש השנים שקדמו למבול אל-אקצה? באסם נעים: לאור זאת שהוא [סינוואר] ריצה 22 שנות מאסר, ולמד [בתקופת המאסר] את הספרות העברית [פרסומים בשפה העברית], ולאור זאת, כך שמעתי ממנו, שהוא תמיד היה מתעדכן בפרטי ההתרחשויות בחברה הציונית, ולאחר מכן, כאשר השתחרר מהכלא, הוא המשיך לעקוב אחר המצב [בישראל], כלומר הוא האזין לערוצי [החדשות] הישראליים, הוא קרא את הדוחות ואת המחקרים, מעבר למה [הדוחות] שהגיעו ממומחים במחלקות השונות [של חמאס], המחלקה המדינית, או [מחלקת] המודיעין, מחלקת הביטחון הכללי ועוד. הוא [סינוואר] עקב מקרוב, ועקב אחר הפרטים הקטנים. לדוגמה, אני זוכר שבאחת הפעמים הוא כינס אותנו ואמר שעכשיו מתקיימת [מערכת] בחירות בישות [ישראל]. אחמד מנסור: אחת מתוך חמש [מערכות הבחירות] שנערכו [בישראל]. באסם נעים: כן, אני סבור, שאין מדובר ב[מערכת הבחירות האחרונה], אלא בזו שקדמה לה. אחמד מנסור: כן. באסם נעים: הוא ביקש להעריך את המצב. מה התרחישים הצפויים לגביהם? ומה נדרש מאיתנו? האם אנו נדרשים לכוון [את מהלכינו] לכיוון מסוים? לעודד את הערבים [אזרחי ישראל] שלא ליטול חלק [בבחירות]? לעודד את הערבים [אזרחי ישראל] להשתתף בבחירות? אחמד מנסור: ערביי פלסטין. באסם נעים: ערביי פלסטין. כמובן, קיימת עמדה הלכתית איסלאמית [בעניין זה], וקיימת עמדה מדינית וכולי. אבל, הוא פתח את האופק עבורנו לחשוב באופן מעמיק [בשאלה] כיצד אנו יכולים להשפיע. ייתכן שנדרשת פעילות בשטח [ביצוע פעילות צבאית/ טרור נגד ישראל]. אתה זוכר שב-96 [1996]. אחמד מנסור: כן. באסם נעים: [ראש ממשלת ישראל] שמעון פרס הפסיד בבחירות בגלל פעולות ההקרבה העצמית בדרכו של אללה [פיגועי ההתאבדות]. אחמד מנסור: אמת. באסם נעים: ו[בנימין] נתניהו [מנהיג הליכוד] ניצח בפעם הראשונה [וזכה להיבחר] לראש הממשלה. וייתכן, שנדרשת פעולה בשטח [ביצוע פעילות צבאית/ טרור נגד ישראל] כדי להשפיע על המצב ב[אזור] הפנים [של פלסטין, שהוא בראייה הפלסטינית שטח מדינת ישראל]. ואולם, כפי שציינתי, היה ברור לנו, כך הבינו כולם, שקללת העשור השמיני [מאז הקמת מדינת ישראל] החלה לבוא לידי ביטוי, כיוון שהישראלים מאמינים שהבית הראשון, והבית השני, שהם המדינה [היהודית] הראשונה וה[המדינה היהודית] השנייה קרסו בראש ובראשונה מבפנים, ואז הגיע הגורם החיצוני והשלים את חיסולן. אחמד מנסור: כן. באסם נעים: אנו הולכים לקראת קרע או לקראת פילוגים [בישראל] לאורך ולרוחב במישורים האידיאולוגי, החברתי, הדתי, הזהות, בכל התחומים, בצבא ובביטחון, ועוד, עד לנקודה בה אנו מתחילים לשמוע מונחים, שהראשון בהם: קללת העשור השמיני, מדינת אל-קודס [ירושלים, מדינת יהודה] ומדינת תל אביב. את מדינת אל-קודס [ירושלים, מדינת יהודה] מוביל הימין הקיצוני. אחמד מנסור: זה מוזר מאוד, שכעת ישראל הגיעה זמן קצר לפני "מבול אל-אקצה" לפילוג חברתי פנימי, שבו הקיצונים דרשו [להקים] את מדינת אל-קודס [ירושלים, מדינת יהודה] והחילונים במדינת תל אביב. באסם נעים: הם לא דרשו מדינה. נוצרה מדינה בתל אביב שמנהיגים אותה יהודים ליברלים הנחשבים למערביים, אלה שבאו במסגרת המפעל [הציוני] הראשון. אחמד מנסור: כן. באסם נעים: אחת הסיבות להישרדותו [של המפעל הציוני] נשענת על שני יסודות: היסוד של הזהות הדתית היהודית, והיסוד השני - שהם מייצגים את ערכי המערב. אנו בני המערב, אנו מייצגים את ערכי המערב, ואנו ראש החרב בהתנגשות הציביליזציות בין המזרח למערב. ללא הדימוי הזה, הדימוי שהם מייצגים את המערב, ישראל מאבדת את אחת ההצדקות החשובות לקיומה. ולכן, [היהודים הישראלים] הליברלים יודעים שאם אנו נהיה קיצונים בכיוון זה [כלומר אם ישראל תיטה לכיוון הימני הקיצוני], אנו נאבד את התמיכה והגיבוי של המערב. לכן, הם נאבקים נואשות כדי להגביל את הכיוון הקיצוני הזה [הימין הקיצוני] בפינה מוגדרת. אחמד מנסור: בהחלט. באסם נעים: אבל כיום, החברה הישראלית הפכה לנוטה לימין, וכעת הם [המזוהים עם הימין] נמצאים בצבא, מהווים אחוז גבוה מהחברה. לכן, הפילוג הזה היה ברור, פילוג בצבא, פילוג בביטחון, פילוג ברחוב, פילוג בערים. הוא תמיד קרא זאת כך, כלומר שעלינו לעקוב אחר ההתפתחויות מקרוב עד אשר נאתר את הרגע המתאים כדי לכוון את המכה [הצבאית] אשר תסייע לפרק את החברה הזו. לכן, אני תמיד אומר שמה שאירע ב-7 באוקטובר עשוי לא להוביל לשחרור [של פלסטין] בסבב [העימות הצבאי] הזה, אבל הנזק שנגרם [לישראל] הוא בלתי הפיך. סימוכין:

Jonathan D. Halevi

99,305 views • 1 year ago

מי שמנסה היום בעולם להכיר במדינה פלסטינית – יקבל מאיתנו תשובה בשטח. לא במסמכים, לא בהחלטות או בהצהרות – אלא בעובדות. בעובדות של בתים, שכונות, כבישים ומשפחות יהודיות בונות חיים. הם ידברו על חלום פלסטיני – ואנחנו נמשיך לבנות מציאות יהודית. המציאות הזו קוברת סופית את רעיון המדינה הפלסטינית, כי אין במה להכיר ואין למי להכיר. אני קורא מכאן ביום החשוב הזה לראש הממשלה בנימין נתניהו, הגיע העת להחיל את הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון, להוריד מהפרק לנצח את רעיון חלוקת הארץ ולוודא שעד ספטמבר למנהיגים הצבועים באירופה לא יהיה במה להכיר. - היום אנחנו כותבים פרק היסטורי בסיפור הגאולה של עם ישראל בארצו. אחרי יותר מעשרים שנה של עיכובים, לחצים, הבטחות ערב בחירות ושברי חלומות – אנחנו עומדים כאן במעלה אדומים, ומכריזים בקול ברור: הפקק נשבר, תכנית E1 יוצאת לדרך! במשך שני עשורים אמרו לנו “עוד מעט”, “זה בדרך”, “מיד אחרי הבחירות”. היום, סוף סוף, אנחנו מממשים את ההבטחה ומחברים את מעלה אדומים לירושלים בחיבור אסטרטגי, ביטחוני ודמוגרפי, שמבטיח את בירתנו המאוחדת לדורי דורות. אני רוצה בראש ובראשונה להודות לנשיא טראמפ ולצוותו ולשגריר האקבי. ידידי אמת של ישראל כפי שלא היו לנו מעולם, ועוד יותר מזה אנשי אמת עם קול מוסרי צלול וברור שלא מתבלבל מול צביעות המערב. קול שמבין שאסור לתת פרס לטרור. קול שמבין שמדינה פלשתינית תסכן את קיומה של ישראל ושאסור בשום אופן לסכן את קיומה של ישראל, מדינה יהודית אחת ויחידה בעולם שרמה אחרי 2000 שנות גלות ונדידות ורדיפות שחווה העם היהודי. קול שמבין שיהודה ושומרון הם חלק בלתי נפרד מהארץ שלנו, זו שהקדוש ברוך הוא הבטיח לאברהם אבינו ונתן לנו לפני אלפי שנים. אני רוצה להודות גם לראש הממשלה בנימין נתניהו, שאני אמנם בויכוח נוקב איתו בימים האלה על המשך המלחמה בעזה עד הניצחון המוחלט והשמדת חמאס, אבל במה שנוגע ליהודה ושומרון הוא מגבה ומאפשר לי לחולל את המהפכה בשנתיים וחצי האחרונות. אני רוצה להודות לשותפיי לדרך – לראש מועצת יש״ע ישראל גנץ, שמוביל במנהיגות את ההתיישבות בכל רחבי יהודה ושומרון; לראש עיריית מעלה אדומים גיא יפרח, שמוביל עיר פורחת ומתרחבת, עיר שהיא חומת המגן של ירושלים ממזרח; ולשותפי הקרוב, מי שעומד בראש מינהלת ההתיישבות, יהודה אליהו – שותף נאמן, איש חזון ועשייה, שמדי יום הופך חלומות תכנוניים למציאות על הקרקע. לראש העיר הקודם בני כשריאל – שדחף וקידם את תכנית E1 במשך שנים ארוכות; ולשותפי הקרוב, יהודה אליהו – ראש מינהלת ההתיישבות, איש חזון וביצוע שהופך חלומות למציאות על הקרקע. להלל רוט סגן רמ״א שמאז כניסתו לתפקיד מוביל תהליכים בהצלחה רבה, ליהודה אלקלעי מנהל לשכת התכנון ולמאור סבג היועץ המשפטי של לשכת התכנון על שיתוף פעולה פורה, ולמאור זולדן אחראי על התכנון במינהלת שיחד עם כל אנשי המינהלת עובדים ימים ולילות כדי לממש את ריבונותינו בשטח. עם ישראל שב לנחלת אבותיו. אנחנו בונים ומפתחים בכל מרחבי ארצנו – מהגליל ועד הנגב, מהבקעה ועד ההר, כאן ביהודה ובשומרון. כל בית שנבנה הוא חוליה בשרשרת הדורות, כל משפחה שנקלטת היא הצהרת ריבונות, כל שכונה חדשה היא עוד מסמר בחיזוק אחיזתנו בארץ הזו. זו לא רק תכנית תכנונית – זו אמירה ציונית מהדהדת: ירושלים המאוחדת היא בירתנו הנצחית, ומעלה אדומים היא חלק בלתי נפרד ממנה. אישור תכנית המתאר ב E1 מצטרף לשורה של מהלכים ענקיים שביצענו ואנחנו מבצעים כדי לחזק את מעלה אדומים ולהכפיל אותה. אישרנו 3500 יחידות דיור בשכונת נופי הסלע והוצאנו אותם כבר למכרז לבניה, הכרזנו על 2700 דונם אדמות מדינה בשטח G ואנחנו מקדמים שם יחד עם משרד השיכון תכניות לאלפי יחידות דיור נוספות, יחד עם ראש העיר הנהדר של העיר אנחנו עובדים על הסכם גג ענק, הראשון שיחתם בע"ה ביהודה ושומרון, שיקפיץ את התשתיות, הפיתוח ומבני הציבור, אישרנו 300 מלש"ח לביצוע כביש מרקם חיים ועוד ועוד. אסיים בדברי ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל: ״כל הכבוד למוסדות או"ם וחברותיה, אבל כל עוד נבואת ישעיהו: "ולא יישא גוי אל גוי חרב" לא נתקיימה, וכל עוד שכנינו זוממים לכלותנו – לא ייכון ביטחוננו, אלא על כוחנו אנו. עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!

מי שמנסה היום בעולם להכיר במדינה פלסטינית – יקבל מאיתנו תשובה בשטח. לא במסמכים, לא בהחלטות או בהצהרות – אלא בעובדות. בעובדות של בתים, שכונות, כבישים ומשפחות יהודיות בונות חיים. הם ידברו על חלום פלסטיני – ואנחנו נמשיך לבנות מציאות יהודית. המציאות הזו קוברת סופית את רעיון המדינה הפלסטינית, כי אין במה להכיר ואין למי להכיר. אני קורא מכאן ביום החשוב הזה לראש הממשלה בנימין נתניהו, הגיע העת להחיל את הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון, להוריד מהפרק לנצח את רעיון חלוקת הארץ ולוודא שעד ספטמבר למנהיגים הצבועים באירופה לא יהיה במה להכיר. - היום אנחנו כותבים פרק היסטורי בסיפור הגאולה של עם ישראל בארצו. אחרי יותר מעשרים שנה של עיכובים, לחצים, הבטחות ערב בחירות ושברי חלומות – אנחנו עומדים כאן במעלה אדומים, ומכריזים בקול ברור: הפקק נשבר, תכנית E1 יוצאת לדרך! במשך שני עשורים אמרו לנו “עוד מעט”, “זה בדרך”, “מיד אחרי הבחירות”. היום, סוף סוף, אנחנו מממשים את ההבטחה ומחברים את מעלה אדומים לירושלים בחיבור אסטרטגי, ביטחוני ודמוגרפי, שמבטיח את בירתנו המאוחדת לדורי דורות. אני רוצה בראש ובראשונה להודות לנשיא טראמפ ולצוותו ולשגריר האקבי. ידידי אמת של ישראל כפי שלא היו לנו מעולם, ועוד יותר מזה אנשי אמת עם קול מוסרי צלול וברור שלא מתבלבל מול צביעות המערב. קול שמבין שאסור לתת פרס לטרור. קול שמבין שמדינה פלשתינית תסכן את קיומה של ישראל ושאסור בשום אופן לסכן את קיומה של ישראל, מדינה יהודית אחת ויחידה בעולם שרמה אחרי 2000 שנות גלות ונדידות ורדיפות שחווה העם היהודי. קול שמבין שיהודה ושומרון הם חלק בלתי נפרד מהארץ שלנו, זו שהקדוש ברוך הוא הבטיח לאברהם אבינו ונתן לנו לפני אלפי שנים. אני רוצה להודות גם לראש הממשלה בנימין נתניהו, שאני אמנם בויכוח נוקב איתו בימים האלה על המשך המלחמה בעזה עד הניצחון המוחלט והשמדת חמאס, אבל במה שנוגע ליהודה ושומרון הוא מגבה ומאפשר לי לחולל את המהפכה בשנתיים וחצי האחרונות. אני רוצה להודות לשותפיי לדרך – לראש מועצת יש״ע ישראל גנץ, שמוביל במנהיגות את ההתיישבות בכל רחבי יהודה ושומרון; לראש עיריית מעלה אדומים גיא יפרח, שמוביל עיר פורחת ומתרחבת, עיר שהיא חומת המגן של ירושלים ממזרח; ולשותפי הקרוב, מי שעומד בראש מינהלת ההתיישבות, יהודה אליהו – שותף נאמן, איש חזון ועשייה, שמדי יום הופך חלומות תכנוניים למציאות על הקרקע. לראש העיר הקודם בני כשריאל – שדחף וקידם את תכנית E1 במשך שנים ארוכות; ולשותפי הקרוב, יהודה אליהו – ראש מינהלת ההתיישבות, איש חזון וביצוע שהופך חלומות למציאות על הקרקע. להלל רוט סגן רמ״א שמאז כניסתו לתפקיד מוביל תהליכים בהצלחה רבה, ליהודה אלקלעי מנהל לשכת התכנון ולמאור סבג היועץ המשפטי של לשכת התכנון על שיתוף פעולה פורה, ולמאור זולדן אחראי על התכנון במינהלת שיחד עם כל אנשי המינהלת עובדים ימים ולילות כדי לממש את ריבונותינו בשטח. עם ישראל שב לנחלת אבותיו. אנחנו בונים ומפתחים בכל מרחבי ארצנו – מהגליל ועד הנגב, מהבקעה ועד ההר, כאן ביהודה ובשומרון. כל בית שנבנה הוא חוליה בשרשרת הדורות, כל משפחה שנקלטת היא הצהרת ריבונות, כל שכונה חדשה היא עוד מסמר בחיזוק אחיזתנו בארץ הזו. זו לא רק תכנית תכנונית – זו אמירה ציונית מהדהדת: ירושלים המאוחדת היא בירתנו הנצחית, ומעלה אדומים היא חלק בלתי נפרד ממנה. אישור תכנית המתאר ב E1 מצטרף לשורה של מהלכים ענקיים שביצענו ואנחנו מבצעים כדי לחזק את מעלה אדומים ולהכפיל אותה. אישרנו 3500 יחידות דיור בשכונת נופי הסלע והוצאנו אותם כבר למכרז לבניה, הכרזנו על 2700 דונם אדמות מדינה בשטח G ואנחנו מקדמים שם יחד עם משרד השיכון תכניות לאלפי יחידות דיור נוספות, יחד עם ראש העיר הנהדר של העיר אנחנו עובדים על הסכם גג ענק, הראשון שיחתם בע"ה ביהודה ושומרון, שיקפיץ את התשתיות, הפיתוח ומבני הציבור, אישרנו 300 מלש"ח לביצוע כביש מרקם חיים ועוד ועוד. אסיים בדברי ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל: ״כל הכבוד למוסדות או"ם וחברותיה, אבל כל עוד נבואת ישעיהו: "ולא יישא גוי אל גוי חרב" לא נתקיימה, וכל עוד שכנינו זוממים לכלותנו – לא ייכון ביטחוננו, אלא על כוחנו אנו. עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!

בצלאל סמוטריץ'

21,930 views • 1 year ago

ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס לציון 50 שנה ל״מבצע יונתן״ בבית הנשיא: ״אדוני הנשיא, אני מבקש להודות לך על היוזמה לקיים את הטקס הזה – בהצדעה לגיבורי ישראל שחילצו לפני 50 שנה את החטופים, בני עמנו, מאנטבה באוגנדה. אני מברך את כל מי שנמצאים איתנו כאן – במעמד ההוקרה שעומד מעל הזמן, וגם מעל כל פולמוס פוליטי עכשווי. 'אנטבה' הוא שם נרדף לפעולה נועזת ביותר, שהפכה את הבלתי-אפשרי לאפשרי. הפעולה התקדימית הזאת השיבה את בני-הערובה שלנו מלב אפריקה – הביתה. בו בזמן היא זקפה את כבוד ישראל בין האומות, והיא לימדה את העולם שניתן להנחית מכה ניצחת על הטרור הבינלאומי. היא לימדה את העולם שאפשר – וצריך – לעמוד איתן מול מחבלים צמאי-דם, להכות בהם, להכניע אותם. זה מה שאנחנו עושים במלחמה הנוכחית: אנחנו מרסקים בשיטתיות את ציר-הרשע האיראני, שניסה לקדם את התוכנית להשמדת ישראל – באמצעות טבעת-חנק של טרור שהוא פרש סביבנו. מאז הטבח הנורא במתקפת ה-7 באוקטובר הפכנו את הקערה על פיה. הלמנו בצוררינו מעזה ועד תימן, מלבנון ועד איראן. הרחקנו מעלינו סכנה קיומית מיידית – כולל הסכנה המיידית, שנשקפה לנו מהחזקת נשק גרעיני בידי איראן. הם היו משתמשים בו. דור דור ומשימותיו: הוותיקים בינינו זוכרים את גל חטיפות המטוסים ששטף את העולם בשנות ה-60 וה-70. זה היה כלי-נשק מרכזי - הייתי אומר ה-כלי המרכזי - בידי ארגוני טרור וקבוצות מהפכניות. ארבע שנים לפני 'מבצע יונתן' נחטף מטוס של חברת התעופה הבלגית 'סבנה', והונחת בנמל-התעופה לוד. הייתה לי הזכות להשתתף עם חבריי לסיירת מטכ"ל במבצע לשחרור המטוס. אבל אנטבה - אנטבה היה סיפור אחר לגמרי. המחבלים אילצו את מטוס 'אייר פראנס' להגיע למדינה, שנשלטה בידי רודן אכזר, במרחק של כמעט 4,000 ק"מ מישראל. 31 שנים לאחר השואה, הם ערכו סלקציה בין יהודים ללא-יהודים. הם שיחררו בני לאומים אחרים, בעוד שעל היהודים הם איימו בהוצאה להורג. הם היו בטוחים שישראל תיכנע לאולטימטום שלהם, שהרי יש להם חסינות במרחק כה רב מישראל ומהמזרח התיכון. איש מהם לא חשב שמישהו יבוא לחלץ את החטופים. אבל הם טעו בגדול. ההכנות כולן למבצע החילוץ באנטבה נערכו בזמן-שיא של יממה וחצי - 36 שעות. תרגול אחר תרגול, אימון אחר אימון, תוך ניסיון בלתי-פוסק למצות כל בדל של מידע מודיעיני בעזרת המוסד ואמ"ן. ההיסטוריה מכירה תודה לראש הממשלה דאז, יצחק רבין, לשר הביטחון שמעון פרס, לרמטכ"ל מוטה גור, לקצין חי"ר וצנחנים ראשי דן שומרון, למפקד חיל האוויר בני פלד – ולכל המפקדים והלוחמים שהשתתפו במבצע. יצחק רבין ושמעון פרס ושרי הממשלה נטלו על עצמם אחריות עצומה. אתם יכולים לשער מה היה קורה אם הייתה משאית על המסלול. או אם לא הייתה הזדמנות מהירה מספיק לכוחותינו להגיע לטרמינל שבו הוחזקו החטופים. הם רצו לשמוע למוצא פיהם, וגם הרמטכ"ל, של שני אנשים: מפקד כוח החילוץ ומפקד חיל האוויר. בני פלד אמר להם: "זה אפשרי". מוטה גור ביקש לראות תרגיל מודל ושאל את יוני: "זה אפשרי?" הוא השיב: "כן. הנה, ראית." שמעון פרס לא הסתפק בזה. הוא קרא ליוני ושאל אותו: "זה אפשרי?" מספיק שיוני היה המביע ספק, מביע חשש - לא היינו עומדים פה היום. הוא אמר: "זה אפשרי. אני חושב שאם נצליח להשיג את ההפתעה - נצליח במשימה. כן, זה אפשרי." יוני היה מאוד נועז, אבל הוא גם היה מאוד שקול. היו לו קור-רוח ושיקול דעת יוצאים מן הכלל, בתוך הקרב וגם לפניו. אבל לתעוזה הזו היו שותפים כל הלוחמים שיצאו לאנטבה. הם נלחמו על כל מקום פנוי במטוסי ה'הרקולס'. לפני כמה ימים, במסדר הכנפיים של חיל האוויר, סיפרתי שלוחמים שיוצאים הרחק מעבר לגבולותנו מקבלים - מה שנקרא - מפת מילוט, שמראה להם איך להגיע, איך להיחלץ למקום-מבטחים או ציר-מבטחים כדי לחזור בחזרה לישראל. באנטבה הלוחמים קיבלו מפות מילוט. מפת המילוט הייתה צילום של דף מאטלס, שמוכר לכם, של יבשת אפריקה. כלומר, פה נמצאת קניה, ופה נמצאת אתיופיה - ותמצאו כבר את הדרך חזרה. הייתה כאן תעוזה עצומה. אבל באנטבה גם מפות המילוט לא היו עוזרות. זה לא היה דבר שנסתר מעיני הלוחמים. הם הבינו היטב שחייהם מוטלים על הכף, וגם גורלה של מדינת ישראל, בצומת הזו, מוטל על הכף. ולמרות הכל, כל אנשינו בלי יוצא מהכלל רצו לקחת חלק במבצע. הם התעלו לגודל השעה, ולגודל המשימה. תילי תילים של מילים נכתבו על הנחישות, היצירתיות, התחבולנות של הכוח שהגיע לשדה-התעופה באנטבה. לוחמינו נחתו שם לאחר למעלה משבע שעות טיסה, במזג-אוויר מאתגר. הם התקדמו במהירות אל היעד – אולם-הנתיבות עצמו – כדי להשמיע באוזני החטופים ארבע מילים שאומרות הכל: "באנו לקחת אתכם הביתה". בתוך פחות משעה המבצע הסתיים בהצלחה כבירה. המחבלים חוסלו. רוב-רובם של אחינו ואחיותינו החטופים הועלו על המטוסים כשהם חיים. לצד זאת, שילמנו מחיר בחיי-אדם: אחי יוני, מפקד סיירת מטכ"ל, נפל ברגע ההסתערות קדימה, כשהוא בראש הכוח. אני דואב גם על אובדן חייהם של ז'אן ז'אק מימוני, אידה בורוכוביץ', פסקו כהן, ודורה בלוך זיכרונם לברכה. דורה בלוך נרצחה בבית החולים בקמפלה למחרת היום בהוראתו של אידי אמין. אני מבקש להזכיר את לוחם הצנחנים עז-הנפש סורין הרשקו. פציעתו הקשה של סורין במבצע מלווה אותו יום-יום מזה 50 שנה. ועוד אני מוקיר מעומק ליבי את קברניט המטוס החטוף, מישל בקוס, ואת צוותו מצרפת. הם בחרו להישאר עם בני-הערובה בשעתם הקשה, מתוך רגש אצילי של סולידריות – שעמנו יזכור לעד. מכובדי הנשיא, מכובדיי כולם, באנטבה הצדק גבר על הרשע. התקווה ניצחה את הייאוש. האור הכניע את החושך. השמחה פרצה בכל בית בישראל וגם בשוחרי החופש והצדק בעולם. לא בביתי. אני במשך כל חיי הבוגרים חששתי שיוני יפול בקרב. בין השאר, משום שידעתי את הנכונות שלו להסתער קדימה, לבוא לחלץ, כשצריך לחלץ. זה התחיל במלחמת ששת הימים, כשהוא נפצע במוצב ג'לבינה, בחזית רמת הגולן, בבואו לחלץ חבר שנפצע, נפגע בצווארו. שם המרפק שלו רוסק ע"י אש סורית. הוא זחל לקווי כוחותנו בייסורים גדולים, קם על רגליו. שאלו אותו: "אתה בסדר?" הוא ענה "כן", והתעלף במקום. באתי לבקר אותו בבית החולים בצפת ורווח לי. "הוא כבר נכה צה"ל. הוא יצא מזה." אבל בדרך-לא דרך הוא חזר ליחידה. הוא החליף אותי, כשהייתי אמור ללכת מאוד מוקדם לקורס קצינים. הוא פתר לי את הבעיה והלך במקומי, ואח"כ הצטרפתי. בסיירת מטכ"ל הוא פיקד על מבצע חילוץ נוסף של שחרור טייסנו, שהיו בכלא הסורי. כדי להוציא אותם משם היחידה יזמה מבצע לתפיסת בכירים במטכ"ל הסורי. יוני פיקד על המבצע הזה, שהשתתף בו גם אחי עדו. אכן הם חולצו בחילופי שבויים. זה נמשך במלחמת יום הכיפורים שנה לאחר מכן. יוני נחלץ להציל את חברו, יוסי בן חנן, שהטנק שלו נפגע מתחת תל-שמס, בתוך הקווים הסורים. היו ניסיונות לחלצו, ואחד אחרי השני הם נכשלו. יוני הודיע ליאנוש, המפקד בגזרה, שהוא יוציא אותו. הוא הלך וחילץ אותו. יוסי דיבר במשך שנים, הוא אמר: "אין לך מושג. אני חשבתי כבר שאני הולך למות, והנה שמעתי את קולו של יוני, וידעתי שהוא הציל אותי." על כך הוא קיבל גם את עיטור המופת. לכן, כששמעתי על אנטבה - שמעתי ברדיו בארה"ב כסטודנט בבוסטון. 200 שנים לכינונה של ארה"ב. כששמעתי על המבצע, צלצלתי לעידו ושאלתי רק שאלה אחת: "יוני חזר כבר?" כי לא היה לי צל צלו של ספק, שהוא שם בראש הכוח המחלץ. ועדו אמר לי שעדיין הוא לא חזר. אח"כ כשהוא צלצל אליי יותר מאוחר, עוד לפני שהוא אמר לי - ידעתי, שמה שחששתי מפניו - קרה. למה זה קרה פה ולא קרה במקרים אחרים? אינני יכול לומר. היה עוד חילוץ - הזכרתי אותו קודם - במבצע 'סבנה'. שנינו שירתנו ביחידה. 13 או 14 חיילים יכולים היו לפרוץ למטוס. אני ועוד שניים-שלושה מחיילי על כנף אחת, וככה חילקו את המשימות. והנה אנחנו עומדים להסתער על המטוס לבושים בסרבלים לבנים. ויוני בא אליי, והוא אומר: "גם אני. אני מצטרף." אמרתי לו: "אתה לא יכול להצטרף, כי אני פה עם החיילים שלי". אז הוא אמר לי: "נצא שנינו". אז אמרתי: "תחשוב על ההורים שלנו." לשמחתי, בחרו שאני אכן אעמוד בראש, יחד עם חיילי. הוא נשאר בחוץ. יש תמונה שלו, מצלמים אותו - רואים אותו כמו ארי בסוגר - ליד החפ"ק. אני ידעתי שהוא יימצא שם. לכן זה היה מאוד קשה לקבל את זה. אני לא אחזור כאן על הסבל של המשפחות, המשפחה שלי. רק אומר: כראש ממשלה, אני זוכר מה עבר על אמי ועל אבי ועליי ועל אחי. אני חושב על מה עובר על המשפחות האחרות. המשפחה הזאת, שאף אחד לא רוצה להיכנס אליה - משפחת השכול - אבל כשאתה בפנים, אתה כבר יודע את הסוד הנורא, אתה יודע את גודל הסבל והכאב. אני רואה כמשימה שלי להיות החסכן ביותר בכוח, בחיי אדם, כשאנחנו שולחים את בנינו ובנותינו לקרב. להיחלץ מהשכול - זה דבר שכל משפחה עוברת בדרכה. אבל אני חשבתי שזה יעבור. במובן מסוים זה לא עובר. אין יום שאני לא חושב על יוני. אין יום שאני לא מתייעץ עם יוני. אני בטוח שזה חל גם על אחרים. משה דיין כתב שישה חודשים לפני אנטבה - הוא כתב על יוני בלי להזכיר את שם משפחתו בספר האוטוביוגרפי שלו. הוא מספר על החילוץ של יוסי בן חנן, והוא אומר: "אינני יודע בדיוק כמה 'יוני' יש לנו, אבל יש לנו מספיק כדי להתמודד עם האתגרים הגדולים של מדינת ישראל." הוא צדק כי רוח אנטבה מוסיפה לפעם בנו – והיא מכוונת את דרכם של לוחמינו הגיבורים גם בהווה. הם עומדים על משמרתם בכל חזית, בכל זירה, רחוקה וקרובה. הם ממלאים את ייעודם בפעולות גלויות ועלומות נגד דורשי רעתנו. הם מסמלים את הטוב שמאפיין את העם שלנו, את המדינה שלנו: עוז רוח, קור רוח, נחישות מטרה, אהבת המולדת, ערבות הדדית שאין שנייה לה. אני מצדיע לכל השותפים ב'מבצע יונתן', ואני מחזק את ממשיכי דרכם – בני ובנות הדור הצעיר, דור הניצחון״. וידאו: לע״מ.

ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס לציון 50 שנה ל״מבצע יונתן״ בבית הנשיא: ״אדוני הנשיא, אני מבקש להודות לך על היוזמה לקיים את הטקס הזה – בהצדעה לגיבורי ישראל שחילצו לפני 50 שנה את החטופים, בני עמנו, מאנטבה באוגנדה. אני מברך את כל מי שנמצאים איתנו כאן – במעמד ההוקרה שעומד מעל הזמן, וגם מעל כל פולמוס פוליטי עכשווי. 'אנטבה' הוא שם נרדף לפעולה נועזת ביותר, שהפכה את הבלתי-אפשרי לאפשרי. הפעולה התקדימית הזאת השיבה את בני-הערובה שלנו מלב אפריקה – הביתה. בו בזמן היא זקפה את כבוד ישראל בין האומות, והיא לימדה את העולם שניתן להנחית מכה ניצחת על הטרור הבינלאומי. היא לימדה את העולם שאפשר – וצריך – לעמוד איתן מול מחבלים צמאי-דם, להכות בהם, להכניע אותם. זה מה שאנחנו עושים במלחמה הנוכחית: אנחנו מרסקים בשיטתיות את ציר-הרשע האיראני, שניסה לקדם את התוכנית להשמדת ישראל – באמצעות טבעת-חנק של טרור שהוא פרש סביבנו. מאז הטבח הנורא במתקפת ה-7 באוקטובר הפכנו את הקערה על פיה. הלמנו בצוררינו מעזה ועד תימן, מלבנון ועד איראן. הרחקנו מעלינו סכנה קיומית מיידית – כולל הסכנה המיידית, שנשקפה לנו מהחזקת נשק גרעיני בידי איראן. הם היו משתמשים בו. דור דור ומשימותיו: הוותיקים בינינו זוכרים את גל חטיפות המטוסים ששטף את העולם בשנות ה-60 וה-70. זה היה כלי-נשק מרכזי - הייתי אומר ה-כלי המרכזי - בידי ארגוני טרור וקבוצות מהפכניות. ארבע שנים לפני 'מבצע יונתן' נחטף מטוס של חברת התעופה הבלגית 'סבנה', והונחת בנמל-התעופה לוד. הייתה לי הזכות להשתתף עם חבריי לסיירת מטכ"ל במבצע לשחרור המטוס. אבל אנטבה - אנטבה היה סיפור אחר לגמרי. המחבלים אילצו את מטוס 'אייר פראנס' להגיע למדינה, שנשלטה בידי רודן אכזר, במרחק של כמעט 4,000 ק"מ מישראל. 31 שנים לאחר השואה, הם ערכו סלקציה בין יהודים ללא-יהודים. הם שיחררו בני לאומים אחרים, בעוד שעל היהודים הם איימו בהוצאה להורג. הם היו בטוחים שישראל תיכנע לאולטימטום שלהם, שהרי יש להם חסינות במרחק כה רב מישראל ומהמזרח התיכון. איש מהם לא חשב שמישהו יבוא לחלץ את החטופים. אבל הם טעו בגדול. ההכנות כולן למבצע החילוץ באנטבה נערכו בזמן-שיא של יממה וחצי - 36 שעות. תרגול אחר תרגול, אימון אחר אימון, תוך ניסיון בלתי-פוסק למצות כל בדל של מידע מודיעיני בעזרת המוסד ואמ"ן. ההיסטוריה מכירה תודה לראש הממשלה דאז, יצחק רבין, לשר הביטחון שמעון פרס, לרמטכ"ל מוטה גור, לקצין חי"ר וצנחנים ראשי דן שומרון, למפקד חיל האוויר בני פלד – ולכל המפקדים והלוחמים שהשתתפו במבצע. יצחק רבין ושמעון פרס ושרי הממשלה נטלו על עצמם אחריות עצומה. אתם יכולים לשער מה היה קורה אם הייתה משאית על המסלול. או אם לא הייתה הזדמנות מהירה מספיק לכוחותינו להגיע לטרמינל שבו הוחזקו החטופים. הם רצו לשמוע למוצא פיהם, וגם הרמטכ"ל, של שני אנשים: מפקד כוח החילוץ ומפקד חיל האוויר. בני פלד אמר להם: "זה אפשרי". מוטה גור ביקש לראות תרגיל מודל ושאל את יוני: "זה אפשרי?" הוא השיב: "כן. הנה, ראית." שמעון פרס לא הסתפק בזה. הוא קרא ליוני ושאל אותו: "זה אפשרי?" מספיק שיוני היה המביע ספק, מביע חשש - לא היינו עומדים פה היום. הוא אמר: "זה אפשרי. אני חושב שאם נצליח להשיג את ההפתעה - נצליח במשימה. כן, זה אפשרי." יוני היה מאוד נועז, אבל הוא גם היה מאוד שקול. היו לו קור-רוח ושיקול דעת יוצאים מן הכלל, בתוך הקרב וגם לפניו. אבל לתעוזה הזו היו שותפים כל הלוחמים שיצאו לאנטבה. הם נלחמו על כל מקום פנוי במטוסי ה'הרקולס'. לפני כמה ימים, במסדר הכנפיים של חיל האוויר, סיפרתי שלוחמים שיוצאים הרחק מעבר לגבולותנו מקבלים - מה שנקרא - מפת מילוט, שמראה להם איך להגיע, איך להיחלץ למקום-מבטחים או ציר-מבטחים כדי לחזור בחזרה לישראל. באנטבה הלוחמים קיבלו מפות מילוט. מפת המילוט הייתה צילום של דף מאטלס, שמוכר לכם, של יבשת אפריקה. כלומר, פה נמצאת קניה, ופה נמצאת אתיופיה - ותמצאו כבר את הדרך חזרה. הייתה כאן תעוזה עצומה. אבל באנטבה גם מפות המילוט לא היו עוזרות. זה לא היה דבר שנסתר מעיני הלוחמים. הם הבינו היטב שחייהם מוטלים על הכף, וגם גורלה של מדינת ישראל, בצומת הזו, מוטל על הכף. ולמרות הכל, כל אנשינו בלי יוצא מהכלל רצו לקחת חלק במבצע. הם התעלו לגודל השעה, ולגודל המשימה. תילי תילים של מילים נכתבו על הנחישות, היצירתיות, התחבולנות של הכוח שהגיע לשדה-התעופה באנטבה. לוחמינו נחתו שם לאחר למעלה משבע שעות טיסה, במזג-אוויר מאתגר. הם התקדמו במהירות אל היעד – אולם-הנתיבות עצמו – כדי להשמיע באוזני החטופים ארבע מילים שאומרות הכל: "באנו לקחת אתכם הביתה". בתוך פחות משעה המבצע הסתיים בהצלחה כבירה. המחבלים חוסלו. רוב-רובם של אחינו ואחיותינו החטופים הועלו על המטוסים כשהם חיים. לצד זאת, שילמנו מחיר בחיי-אדם: אחי יוני, מפקד סיירת מטכ"ל, נפל ברגע ההסתערות קדימה, כשהוא בראש הכוח. אני דואב גם על אובדן חייהם של ז'אן ז'אק מימוני, אידה בורוכוביץ', פסקו כהן, ודורה בלוך זיכרונם לברכה. דורה בלוך נרצחה בבית החולים בקמפלה למחרת היום בהוראתו של אידי אמין. אני מבקש להזכיר את לוחם הצנחנים עז-הנפש סורין הרשקו. פציעתו הקשה של סורין במבצע מלווה אותו יום-יום מזה 50 שנה. ועוד אני מוקיר מעומק ליבי את קברניט המטוס החטוף, מישל בקוס, ואת צוותו מצרפת. הם בחרו להישאר עם בני-הערובה בשעתם הקשה, מתוך רגש אצילי של סולידריות – שעמנו יזכור לעד. מכובדי הנשיא, מכובדיי כולם, באנטבה הצדק גבר על הרשע. התקווה ניצחה את הייאוש. האור הכניע את החושך. השמחה פרצה בכל בית בישראל וגם בשוחרי החופש והצדק בעולם. לא בביתי. אני במשך כל חיי הבוגרים חששתי שיוני יפול בקרב. בין השאר, משום שידעתי את הנכונות שלו להסתער קדימה, לבוא לחלץ, כשצריך לחלץ. זה התחיל במלחמת ששת הימים, כשהוא נפצע במוצב ג'לבינה, בחזית רמת הגולן, בבואו לחלץ חבר שנפצע, נפגע בצווארו. שם המרפק שלו רוסק ע"י אש סורית. הוא זחל לקווי כוחותנו בייסורים גדולים, קם על רגליו. שאלו אותו: "אתה בסדר?" הוא ענה "כן", והתעלף במקום. באתי לבקר אותו בבית החולים בצפת ורווח לי. "הוא כבר נכה צה"ל. הוא יצא מזה." אבל בדרך-לא דרך הוא חזר ליחידה. הוא החליף אותי, כשהייתי אמור ללכת מאוד מוקדם לקורס קצינים. הוא פתר לי את הבעיה והלך במקומי, ואח"כ הצטרפתי. בסיירת מטכ"ל הוא פיקד על מבצע חילוץ נוסף של שחרור טייסנו, שהיו בכלא הסורי. כדי להוציא אותם משם היחידה יזמה מבצע לתפיסת בכירים במטכ"ל הסורי. יוני פיקד על המבצע הזה, שהשתתף בו גם אחי עדו. אכן הם חולצו בחילופי שבויים. זה נמשך במלחמת יום הכיפורים שנה לאחר מכן. יוני נחלץ להציל את חברו, יוסי בן חנן, שהטנק שלו נפגע מתחת תל-שמס, בתוך הקווים הסורים. היו ניסיונות לחלצו, ואחד אחרי השני הם נכשלו. יוני הודיע ליאנוש, המפקד בגזרה, שהוא יוציא אותו. הוא הלך וחילץ אותו. יוסי דיבר במשך שנים, הוא אמר: "אין לך מושג. אני חשבתי כבר שאני הולך למות, והנה שמעתי את קולו של יוני, וידעתי שהוא הציל אותי." על כך הוא קיבל גם את עיטור המופת. לכן, כששמעתי על אנטבה - שמעתי ברדיו בארה"ב כסטודנט בבוסטון. 200 שנים לכינונה של ארה"ב. כששמעתי על המבצע, צלצלתי לעידו ושאלתי רק שאלה אחת: "יוני חזר כבר?" כי לא היה לי צל צלו של ספק, שהוא שם בראש הכוח המחלץ. ועדו אמר לי שעדיין הוא לא חזר. אח"כ כשהוא צלצל אליי יותר מאוחר, עוד לפני שהוא אמר לי - ידעתי, שמה שחששתי מפניו - קרה. למה זה קרה פה ולא קרה במקרים אחרים? אינני יכול לומר. היה עוד חילוץ - הזכרתי אותו קודם - במבצע 'סבנה'. שנינו שירתנו ביחידה. 13 או 14 חיילים יכולים היו לפרוץ למטוס. אני ועוד שניים-שלושה מחיילי על כנף אחת, וככה חילקו את המשימות. והנה אנחנו עומדים להסתער על המטוס לבושים בסרבלים לבנים. ויוני בא אליי, והוא אומר: "גם אני. אני מצטרף." אמרתי לו: "אתה לא יכול להצטרף, כי אני פה עם החיילים שלי". אז הוא אמר לי: "נצא שנינו". אז אמרתי: "תחשוב על ההורים שלנו." לשמחתי, בחרו שאני אכן אעמוד בראש, יחד עם חיילי. הוא נשאר בחוץ. יש תמונה שלו, מצלמים אותו - רואים אותו כמו ארי בסוגר - ליד החפ"ק. אני ידעתי שהוא יימצא שם. לכן זה היה מאוד קשה לקבל את זה. אני לא אחזור כאן על הסבל של המשפחות, המשפחה שלי. רק אומר: כראש ממשלה, אני זוכר מה עבר על אמי ועל אבי ועליי ועל אחי. אני חושב על מה עובר על המשפחות האחרות. המשפחה הזאת, שאף אחד לא רוצה להיכנס אליה - משפחת השכול - אבל כשאתה בפנים, אתה כבר יודע את הסוד הנורא, אתה יודע את גודל הסבל והכאב. אני רואה כמשימה שלי להיות החסכן ביותר בכוח, בחיי אדם, כשאנחנו שולחים את בנינו ובנותינו לקרב. להיחלץ מהשכול - זה דבר שכל משפחה עוברת בדרכה. אבל אני חשבתי שזה יעבור. במובן מסוים זה לא עובר. אין יום שאני לא חושב על יוני. אין יום שאני לא מתייעץ עם יוני. אני בטוח שזה חל גם על אחרים. משה דיין כתב שישה חודשים לפני אנטבה - הוא כתב על יוני בלי להזכיר את שם משפחתו בספר האוטוביוגרפי שלו. הוא מספר על החילוץ של יוסי בן חנן, והוא אומר: "אינני יודע בדיוק כמה 'יוני' יש לנו, אבל יש לנו מספיק כדי להתמודד עם האתגרים הגדולים של מדינת ישראל." הוא צדק כי רוח אנטבה מוסיפה לפעם בנו – והיא מכוונת את דרכם של לוחמינו הגיבורים גם בהווה. הם עומדים על משמרתם בכל חזית, בכל זירה, רחוקה וקרובה. הם ממלאים את ייעודם בפעולות גלויות ועלומות נגד דורשי רעתנו. הם מסמלים את הטוב שמאפיין את העם שלנו, את המדינה שלנו: עוז רוח, קור רוח, נחישות מטרה, אהבת המולדת, ערבות הדדית שאין שנייה לה. אני מצדיע לכל השותפים ב'מבצע יונתן', ואני מחזק את ממשיכי דרכם – בני ובנות הדור הצעיר, דור הניצחון״. וידאו: לע״מ.

ראש ממשלת ישראל

11,161 views • 1 month ago

מאי 2018 – יורם כהן, ראש השב"כ לשעבר: חמאס פועל לשנות את המדיניות הישראלית, לפתח כלכלה, להוריד את האבטלה ולאפשר חיים סבירים, רוצים להיות עם ככל העמים, אין להם עניין להילחם בישראל, אם תיווצר אווירה טובה יותר בין ישראל לחמאס, ישראל תוכל בתנאים מסוימים לקחת סיכון במדיניותה כלפי חמאס ב-17 במאי 2018, ראיינה אילנה דיין ב"גלי צה"ל" את יורם כהן, ראש השב"כ לשעבר. להן תוכן הראיון: אילנה דיין: בוקר טוב. יורם כהן: בוקר טוב לך ולמאזינים. אילנה דיין: תכף נדבר על דברים מרתקים, גם לא בנאליים, שאמרת בשבוע שעבר בכנס הרצליה, אבל ענייני היום בוערים. נדמה כאילו מישהו בחמאס החליט להוריד את גובה להבות, יחיא סינוואר [מנהיג חמאס ברצועת עזה] גם אמר את זה, די ממפורש אתמול בראיון לאל-ג'זירה. זה קורה כנראה רק אחרי התערבות מצרית. אתה היית הרי כבר במצבים דומים, ראית איך נראה תיווך כזה. קהיר יכולה לגרום לחמאס לקחת רוורס? יורם כהן: בהחלט. אני חושב שלמצרים תמיד הייתה השפעה דרמטית על ההנהגה בכלל של הרשות הפלסטינית וגם על ההנהגה של החמאס בוודאי בעשור האחרון. לא תמיד זה מצליח, כי יש לפעמים אינטרסים מנוגדים בין החמאס לבין ההנהגה. החמאס גם יש לה קשרים לאחים המוסלמים במצרים, היו תקופות שהיו קשרים אפילו צבאיים עד כדי איומים ופיגועים בסיני ולפעמים גם במצרים. דברים כאלה היו. כלומר, החמאס גם לפעמים משמש כאויב להנהגה במצרים, וודאי ההנהגה של היום. אבל עם כל זה השפעה עליהם היא השפעה דרמטית. פתח היציאה לעולם, נקרא לזה, הוא בעיקר משם של הנהגת החמאס. אילנה דיין: מה שמעניין אותי, אחרי סיבוב כזה, כשאיסמאעיל הניה [מנהיג חמאס] חוזר כנראה מושפל מקהיר, כשלפי הודעתו של בכיר בחמאס אתמול, רוב ההרוגים היו אנשי חמאס, אבל האוכלוסייה בלי ספק גם כן נפגעת מסביב. חמאס עצמו לא נחלש בתוך הרצועה אחרי סיבוב ציני כזה? יורם כהן: אני חושב שהחמאס מזה תקופה ארוכה, הוא חלש מאוד. הוא חלש בהרבה תחומים. הוא חלש קודם כל מבחינת היכולת שלו, בעצם, הכלכלית לספק לציבור שלו. מזון, תשתיות, עבודה וכו'. אילנה דיין: אבל אז איך הוא מצליח, יורם כהן, למנף את החולשה הזאת למצב שאנחנו לכאורה יוצאים נפסדים ממנו? יורם כהן: זה עניין של הסברה, אבל אני רק רוצה לומר על זה שניים, שלושה משפטים. אילנה דיין: בבקשה. יורם כהן: החמאס נמצא בשפל כלכלי וגם בידוד מדיני, על אף שיש לו עזרה מתורכיה וקטאר קצת וכולי, אבל באופן כללי הוא נמצא באחת מתקופות השפל. אני חושב שגם בהיבט לא רק הצבאי מולנו, חוסר הצלחה בעזה וחוסר הצלחה ביהודה ושומרון, נפגעים. בכל פרמטר, גם התפקוד הטוב של צה"ל, ההרתעה וכולי, הכל עובד נגדם. וגם יש [מילה לא ברורה] פיוס. הנושא המרכזי שלפי דעתי הם עובדים עליו זה איך לשנות את המדיניות הישראלית, לצאת מהמצור מה שהם קוראים, כלומר לפתח כלכלה, תנועה של אנשים. להוריד את האבטלה ולאפשר חיים מבחינתם, חיים סבירים של, גם אם הם מרדו ותפסו את השלטון בכוח, איך הם נהיים עם כאחד העמים, או מדינה כאחד העמים. אילנה דיין: זאת אומרת, כל המהלך הזה של רצף התהלוכות וההפגנות הכאילו עממיות בשבועות האחרונים, זאת המטרה האמיתית המרכזית שלהם? יורם כהן: המטרה האמיתית, לצאת מהמצב הקשה שבו נמצאים, במינימום מחיר. מבחינתם אין להם עניין להילחם בישראל. הם יודעים שהם לא יכולים לכבוש את ישראל. הם יודעים שיקבלו עונש עונש פיזי, גם בדם וגם בממון וגם בתשתיות, הרבה יותר חמור, ואין להם עניין כזה. אילנה דיין: אז זה מנקודת מבטם. אז זה מנקודת מבטם. עכשיו אני רוצה להבין רגע, יורם כהן, מנקודת מבטנו. הרי דבר אחד בטוח, ישראל נקלעה השבוע למצב שכמעט שום דבר טוב לא יכול היה לצאת ממנו. אי אפשר היה להשלים, כמובן, עם ניסיונות שלהם לפרוץ את הגדר, גם אי אפשר להתעלם מהתוצאות. עשרות הרוגים, מאות פצועים בצד הפלסטיני, בדעת הקהל הבינלאומית זה כמובן לא עובר טוב. יכולנו שלא להגיע למצב הזה מלכתחילה? יש משהו שאפשר היה לעשות אחרת? יורם כהן: ראשית, אני חושב שישראל עושה הרבה דברים, באמת, מאז זו סיומה של "צוק איתן" [סבב לחימה בין ישראל לחמאס ביולי - אוגוסט 2014] כמעט ארבע שנים, הרבה דברים גם בשיקום, ובעצם ישראל היא החמצן המרכזי, אולי היחידי, שיש לרצועת עזה. כל הפרויקטים שקורים, המשאיות שנכנסות, הציוד, הרפואה, כמעט כל הדברים, אבל אנחנו לא יכולים לעשות הכל, ואני צריך פה 2-3 דקות להסביר. אני לא מדבר בצד המבצעי, זה צריך להביא איזה אלוף בצבא או מישהו אחר שיסביר על הלחימה עם הצלפים, אבל גם לזה אני מוכן לגעת. אבל אני חושב שלא יכולנו לנהוג אחרת אל מול. אחד, שהחמאס מארגן את הכל, שתיים, שהוא מכניס פעילים צבאיים לתוך ההפגנות האלה, שלוש, הוא מראש מכריז שהוא הולך לחתוך את הגדר ולהיכנס לתוך שטח ישראל ולסכן גם תושבים וגם חיילים, ואנחנו יודעים יפה מאוד שאם הגדר הייתה נקרעת או נחתכת והיו נכנסים שלושת אלפים אנשים, לא ארבעים אלף, מה היה שם? כולם רק יכולים לדמיין. גם להם וגם לנו. לכן זה נראה לי הרע במיעוטו. האם צה"ל, באמצעים שהוא מפעיל, מראש, בכרוזים, בהודעות, דרך המצרים, באמצעי אל הרג שהוא משתמש, בקצינים שהוא נותן הוראות פתיחה באש ולא נותן כל חייל לראות בכל מצב גבולי, האם הוא עושה את המקסימום? אני מעריך שכן, והוא גם רוצה להשתפר. אבל אין ספק שהאירוע של 60 הרוגים ומאות פצועים הוא אירוע לא טוב. אבל גם אני חושב צה",ל הוא רואה אותו אירוע לא טוב, אבל אין ברירה אחרת. אילנה דיין: אבל אתה לוקח, יורם כהן, את נקודת האפס. נקודת האפס הייתה השבוע, צה"ל נמצא על הגדר, הפלסטינים רוצים לחצות, אין מצב שצה"ל יאפשר את זה. אתה אומר, מבחינה מבצעית, זה היה המינימום, הרע במיעוטו. יורם כהן: נראה היה לי שלא ניתן לעשות משהו יותר טוב בנסיבות של 60 קילומטר [גבול עם רצועת עזה] ועשרות אלפי אנשים שפזורים בכל כך הרבה מקומות, הרמטכ"ל לא יכול להיות מאחורי כל כוונת ולפעול במדויק, צריך להפעיל כוחות. הם יודעים שהם נכנסים לאזור סכנה. הם חוצים גדר גבול שלנו. זה לא הפגנה, אפילו נגיד של החמאס, לא נגיד של מחאה אזרחית, אפילו של החמאס, בתוך שטחם, הם יכולים לעשות, חיזבאללה עושה את זה הרבה. הם יכולים לעשות הרבה הפגנות, אבל לא לחצות את הגדר. אילנה דיין: השאלה כשאנחנו, אבל כשאנחנו קוראים על מסרים שחמאס שלח, אולי גם שולח בימים אלה, לממשלת ישראל, לאורך השבועות האחרונים, אולי להתחיל לדבר על סוג של תהדיאה, סוג של, לא יודעת איך לקרוא לזה אפילו, רגיעה, הפוגה, הפסקת אש, שקט הדדי, יכול להיות שאלה מסרים שצריך היה להתייחס אליהם יותר ברצינות, בעיקר בהתחשב בסיר הלחץ בתוך עזה, בתנאים ההומניטריים הקשים, בזה שלאוכלוסייה אין כבר מה להפסיד? יורם כהן: זו שאלה מאוד עדינה, ואני אשתדל לענות עליה בצורה קצת אולי מרוכבת. אחד, יש בינינו תהדיאה. הפסקת אש זה סוג של תהדיאה. אנחנו ארבע שנים בהפסקת אש. ישראל לא חודרת לשם, לא הורגת שם, לא, אפילו לדעתי, גם לא מחממת את הגזרה, מעבירה מסרים של, בכל פרמטר שהוא של שקט. והיא גם מצהירה כמדיניות שהיא רוצה שקט. לדחות את המלחמה, לא להיכנס לעימות וכולי וכולי. אבל אני חייב להזכיר פה איזה עניין. יש פה מצב שהצד השני, נגיד שהוא מדבר באופן לא ישיר איתנו, אז דרך גורם שלישי, על תהדיאה, נקרא לזה ארוכת טווח, נגיד 10 שנים או 20 שנה, יש רמזים על זה. א', אני משוכנע, אני לא בקיא, אני משוכנע שכל הרמזים האלו או המסרים האלו מגיעים לממשלת ישראל, ממשלת ישראל צריכה להחליט אם היא מוכנה לדבר או לא לדבר עם חמאס בצורה עקיפה. אילנה דיין: בעבר עשינו את זה? בעבר כשהגיעו מסרים עקיפים כאלה, נכנסנו לזירה ורקדנו את הטנגו הזה איתם? יורם כהן: אני חושב שבתחומים האלה של הפסקת אש בצורה פורמלית, רשמית, בעת עימות. אבל לדעתי מועברים מסרים בתחומים של החיים, מרקם החיים באופן שוטף, על ידי מתאם הפעולה בשטחים, על ידי אנשי האו"ם, וכמובן על ידי המצרים, אולי גם על ידי גורמים אחרים שלדעתי הם פחות אפקטיביים. אבל הבעיה הגדולה זה לא האם לדבר איתם באופן עקיף, על מנת לשפר את המצב בעזה, ולפי דעתי צריך לשפר את המצב בעזה, גם את התשתיות, אולי גם דברים אחרים, אבל הצד שלהם, שהוא מדבר איתנו, הוא לא מדבר איתנו, נגיד, הפסקת אש מול הפסקת אש. הם רוצים 30 דברים אחרים. הוא רוצה נמל ימי, והוא רוצה נמל אווירי, והוא רוצה תנועה של אוכלוסייה חופשית לישראל, והוא רוצה [נקטע]. אילנה דיין: והוא רוצה לא להתפרק מנשקו, לא להפסיק לחפור מנהרות, ולא לתת את הרקטות להפוך אותן לאלומיניום. יורם כהן: השיח בינינו לבינם הוא כאילו, אפילו שאנחנו חזקים, וכאילו לכאורה הם החלשים, הם לא מדברים איתנו באותה שפה, ולא על מה, אפילו דברים אנושיים או הומניטריים, כמו גופות החללים שלנו, החיילים במקרה הזה, או הנעדרים שלנו, שנישבו על ידם. לא מוכנים לדבר איתנו בשום תחום, בשום תנאי, זה שלבים הרבה הרבה יותר מאוחרים. במקום לבנות אבני דרך של אמון, של אמון חלקי, של מחוות מצד לצד, שישראל גם תהיה, תוכל להגמיש את עמדותיה. אפילו הייתי אומר בעדינות, לקחת סיכונים. אנו לא מוכנים לקחת סיכונים כאשר העוינות כל כך גדולה. אילנה דיין: אם אני מבינה אותך נכון, אתה אומר הייתי רוצה להמליץ לממשלת ישראל לקחת סיכונים, רק באופן שבו מתנהג הפרטנר כרגע, או האין פרטנר הזה, אני לא בטוח שאפילו את זה אפשר לעשות. יורם כהן: אני יכול אבל להתייחס לכמה דברים שאני כן חושב שאפשר לעשות. אז קדימה. צריך להיווצר אווירה קצת יותר טובה ממה שהשבוע הזה כמובן, ולא תחת לחץ. אבל אם תיווצר אווירה טובה יותר, בינינו לבינם, לא רק במובן הזה של הגדר, אלא באופן כללי. יהיה אפשר בתנאים מסוימים לישראל לקחת סיכון ולאפשר, למשל, שאטלים או הוצאה של אנשים מעזה ישירות לירדן. לא דרך ישראל ולא דרך יהודה ושומרון. למנוע חיכוך עם גורמים ש[נקטע] ברוך ה' מצב יותר טוב. אילנה דיין: רגע, לא הבנתי, אבל דרך איפה להעביר אנשים מעזה לירדן, דרך איפה? יורם כהן: אוטובוסים, שאטלים. אילנה דיין: אבל כן דרך ישראל. יורם כהן: כן, ברור, ברור דרך ישראל. אבל ללא חניה או תחנה ברמאללה או בשכם או בחברון. ישירות לגשר. הדבר הזה אפשרי, הוא נעשה בעבר באופן מצומצם. אנחנו יכולים לעשות אותו באופן יותר שיטתי, דרך מעבר ארז, אנשים שאנחנו נאשר שהם ייצאו מעזה, לא מחבלים וכדומה, אפשר לעשות את זה, לשחרר לחץ, לאפשר לאנשים אולי לצאת ללימודים באופן יותר טוב, כל עוד המעבר ברפיח סגור. יש דברים שניתן לעשות. אני חושב שאנחנו צריכים להאיץ ככל הניתן, אני מניח שישראל בעד העניין הזה, אבל משום מה זה לא קורה, יש לזה הרבה סיבות, אבל לנסות לשבת ולראות למה הפרויקטים הבינלאומיים התשתיתיים, שקשורים באנרגיה, מים, ביוב וכדומה, לא מתבצעים בעזה. לישראל אין מניעה שהדבר הזה יקרה, להפך. אנחנו חושבים, או אני חושב, אני חושב שגם רוב הציבור חושב, שהציבור בעזה, גם אם הוא נשלט על ידי חמאס, ולצערנו לפני עשור הוא בחר בו, עדיין צריך לתת לו תנאים טובים, על מנת שהחיים שלהם יהיו סבירים. אילנה דיין: ולו רק שבסוף זה אינטרס שלנו. אני רוצה להספיק לגעת יורם כהן באמת בטקסט הזה המאוד מעניין של הנאום שלך בכנס הרצליה בשבוע שעבר. זה מאפשר לנו טיפה לפתוח את הפריזמה ואתה אומר שם בעצם במבט על, גם על עזה, גם על יהודה ושומרון, אין באמת סיכוי אמיתי להסדר מדיני עם הפלסטינים בעתיד הקרוב, יש כן אינטרס ישראלי-לאומי שזה יקרה. ואתה מזכיר שיחה שהייתה לך לפני שנים עם סוכן שהפעלת בשטחים, ושמעת ממנו משהו שעד עכשיו נשאר איתך. יורם כהן: זה כבר לפני הרבה מאוד שנים שעוד הייתי שטח, זה כמעט דור, 25 או 27 שנים, איש די בכיר אינטליגנטי, ובשיחות שהן שיחות צעד, שהן לא שיחות על מודיעין ומה קורה היום ומה ניתן לעשות וכולי, אלא על כל אחד שגם מדבר עם אנשים בצד השני ברמה די בכירה מנסה לבחון אופציות, נקרא לזה ככה, או באיזה תנאים נסתדר. ובאחת השיחות, הדימוי שהוא בחר לתת, זה סוג של דילמת אסיר, אבל בצד הזה הישראלי, והוא בחר לקרוא לצד הפלסטיני סוג של כדור ברזל, שרשרת שכבולה לך לרגל, שאתה לפעמים מתוסכל, אתה רוצה להיפרד ממנה, אתה הולך איתה לישון, אתה בועט בה לפעמים מרוב תסכול, אבל אתה לא נצליח להתפטר מזה. ואתה כל הזמן חולם על זה, ואתה לא יכול לעשות את זה. ולא רק את זה, שאם אתה לא מתייחס אליו בצורה מכובדת, במרכאות, או לא חושב על זה בהתנהלות שלך, או שאתה נופל, או שאתה שובר את האצבעות, או שאתה נגרר, או שחס וחלילה, אם אתה זורק את זה בחמת זעם לביצה, אתה פשוט שוקע אחריו. אילנה דיין: ואתה גוזר מזה איזושהי השקפה שאתה פורש באותו נאום, לא נספיק כמובן לפרוש את כולה, תחת הכותרת סור מרע ועשה טוב, גם צעדים הומניטריים וכן הלאה, אבל כשאתה אומר סור מרע יורם כהן, אתה אומר כי אתה חושש מצעדים של סיפוח? יורם כהן: אני חושש, קודם כל אני חושב שאנחנו צריכים להגיע למצב שלא לעשות, ישראל, לא כדאי שהיא תעשה גם אם היא, אני חושב ש[קטע את המשפט - יד"ה], לא כדאי שתעשה צעדים בלתי הפיכים. כי אם אנחנו רוצים להגיע להסדר אי-פעם, ואני חושב גם צריך לשמור על הסדרי הביטחון, אבל אסור שנעשה דברים שהם יהיו בלתי הפיכים. דברים בלתי הפיכים הם כאלה שקשה מהם ללכת אחורה בין היתר, אם אנחנו נעשה סיפוח של כל יהודה ושומרון, בוא נהיה עכשיו שאנו יכולים, אני אומר יותר קיצוני. בוא נניח עכשיו שהפלסטינים מעוניינים, לא מוכנים, מעוניינים. אני חושב שזה יהיה איום ונורא לעתיד שלנו. ולכן, ללכת, אני חושב שצריך להימנע ממדינה אחת דו-לאומית, בוודאי בהיקפים של 40-50% אוכלוסייה עוינת אותנו. לכן, לעשות דברים שאפשר, ולא חכמים, אני חושב שזה דבר רע. זה צריך להימנע מזה. בכל מה שאנחנו, נעשה נקבע עמדה או יכולת או מציאות שהיא בלתי הפיכה. בזמנו נתתי דימוי אחר של עור של ג'ירף. כלומר, אם אנחנו נהיה בסיטואציה שכל יהודה ושומרון יהיו כתמים, חומים צהובים לבנים, כלומר שטח A, B ו-C, יישובים פלסטינים, ביניהם מעורבבים ישובים. לא ניתן לתת לפלסטינים בעצם שום דבר. לא יהיה להם רצף טריטוריאלי. אפילו, אני הייתי אומר בצורה קיצונית, אפילו את האוטונומיה, שכרגע זה נראה לי הדבר היחידי הרלוונטי בשנים הקרובות. הרי היחידי בשנים הקרובות. לא ניתן יהיה לתת את זה, כי לא יהיה אפשר בפועל לממש את זה. ולכן אני חושב שאנחנו צריכים לעשות דברים שהם סור מרע. לא לעשות דברים שהם יגרמו לנו נזק, לפחות אם רוב העם לא חושב שכדאי לעשות את זה. ולא רק בהקשרים קואליציוניים, או בהקשרים אחרים. אבל יש הרבה דברים שאנחנו כן יכולים לעשות. יש גם דברים טובים שאנחנו יכולים לעשות. אנחנו יכולים ללכת לקראת הפלסטינים בתחום הכלכלה, בתחום תשתיות, לפעמים אפילו בתנאים מסוימים. שוב פעם זה גם תלוי בהם. ההנהגה הפלסטינית המדינית לדעתי עושה הרבה טעויות. אבל בתחומים מסוימים שאם עוד פעם תיווצר אווירה טובה, אנחנו יכולים לעזור לכוחות הביטחון הפלסטיניים, זה לא מסכן אותנו. אנחנו יכולים לפעמים, הייתי אומר, לתת שטחים קטנים פתוחים בשטחי C לעביר לרשות כאות של מחווה טובה, כאלה שבכל הסדר שהוא עתידי זה לא יהיה חלק מה שנקרא מדינת ישראל. יש כמה דברים שאנו יכולים לעשות. הצד השני גם צריך לרקוד איתנו גם צריך להיות איתנו גם ברמה המדינית לא רק ברמה של התיאום, ברמה יותר טובה, ואם הדברים האלו אפשר, אני לא יודע תמיד אם אפשר לעשות אותם פוליטית בישראל. אבל האם כדאי לעשות אותם? אילנה דיין: כן, זהו, אני אפילו לא שואלת אותך, כי אני יודעת שלא תרצה להיכנס לזירה הזאת, רק לסיום, אני חייבת לספק את הסקרנות שלי. אתה מקבל טלפונים? יורם כהן: עד לפני שנה, הייתי אומר, הייתי מדי פעם, היו קוראים לי והייתי מדבר עם מי שצריך. אילנה דיין: האמת שזו תשובה לשאלה שלא שאלתי, לא, זו תשובה לשאלה שלא שאלתי, התכוונתי לומר, התכוונתי לשאול אם זה גם מעניין, שאתה אומר מתייעצים, היו מתייעצים לפחות, אני שואלת אם אתה מקבל הצעות, בימים האלה, בתקופה האחרונה, לקפוץ לזירה הפוליטית. יורם כהן: כן. כן, אבל אני נותן תשובה לכולם שאני לא החלטתי בכלל שאני רוצה להיכנס לזה, עדיין עקרונית. אבל אם מישהו מדבר איתי ושואל אותי מה אני חושב על הזירה הפלסטינית, או על ביטחון הפנים, או על פתרונות, או רעיונות, או הצעות, אני משתף. אבל לא מעבר לזה. אילנה דיין: ואנחנו גם נהנינו לשמוע את התובנות שלך הבוקר. יורם כהן, לשעבר ראש השב"כ, תודה רבה לך על השיחה הזאת. יורם כהן: -תודה רבה. כל טוב. סימוכין: אודיו: גל"צ. תמונה: יורם כהן, צילום מסך מ"כאן 11"

מאי 2018 – יורם כהן, ראש השב"כ לשעבר: חמאס פועל לשנות את המדיניות הישראלית, לפתח כלכלה, להוריד את האבטלה ולאפשר חיים סבירים, רוצים להיות עם ככל העמים, אין להם עניין להילחם בישראל, אם תיווצר אווירה טובה יותר בין ישראל לחמאס, ישראל תוכל בתנאים מסוימים לקחת סיכון במדיניותה כלפי חמאס ב-17 במאי 2018, ראיינה אילנה דיין ב"גלי צה"ל" את יורם כהן, ראש השב"כ לשעבר. להן תוכן הראיון: אילנה דיין: בוקר טוב. יורם כהן: בוקר טוב לך ולמאזינים. אילנה דיין: תכף נדבר על דברים מרתקים, גם לא בנאליים, שאמרת בשבוע שעבר בכנס הרצליה, אבל ענייני היום בוערים. נדמה כאילו מישהו בחמאס החליט להוריד את גובה להבות, יחיא סינוואר [מנהיג חמאס ברצועת עזה] גם אמר את זה, די ממפורש אתמול בראיון לאל-ג'זירה. זה קורה כנראה רק אחרי התערבות מצרית. אתה היית הרי כבר במצבים דומים, ראית איך נראה תיווך כזה. קהיר יכולה לגרום לחמאס לקחת רוורס? יורם כהן: בהחלט. אני חושב שלמצרים תמיד הייתה השפעה דרמטית על ההנהגה בכלל של הרשות הפלסטינית וגם על ההנהגה של החמאס בוודאי בעשור האחרון. לא תמיד זה מצליח, כי יש לפעמים אינטרסים מנוגדים בין החמאס לבין ההנהגה. החמאס גם יש לה קשרים לאחים המוסלמים במצרים, היו תקופות שהיו קשרים אפילו צבאיים עד כדי איומים ופיגועים בסיני ולפעמים גם במצרים. דברים כאלה היו. כלומר, החמאס גם לפעמים משמש כאויב להנהגה במצרים, וודאי ההנהגה של היום. אבל עם כל זה השפעה עליהם היא השפעה דרמטית. פתח היציאה לעולם, נקרא לזה, הוא בעיקר משם של הנהגת החמאס. אילנה דיין: מה שמעניין אותי, אחרי סיבוב כזה, כשאיסמאעיל הניה [מנהיג חמאס] חוזר כנראה מושפל מקהיר, כשלפי הודעתו של בכיר בחמאס אתמול, רוב ההרוגים היו אנשי חמאס, אבל האוכלוסייה בלי ספק גם כן נפגעת מסביב. חמאס עצמו לא נחלש בתוך הרצועה אחרי סיבוב ציני כזה? יורם כהן: אני חושב שהחמאס מזה תקופה ארוכה, הוא חלש מאוד. הוא חלש בהרבה תחומים. הוא חלש קודם כל מבחינת היכולת שלו, בעצם, הכלכלית לספק לציבור שלו. מזון, תשתיות, עבודה וכו'. אילנה דיין: אבל אז איך הוא מצליח, יורם כהן, למנף את החולשה הזאת למצב שאנחנו לכאורה יוצאים נפסדים ממנו? יורם כהן: זה עניין של הסברה, אבל אני רק רוצה לומר על זה שניים, שלושה משפטים. אילנה דיין: בבקשה. יורם כהן: החמאס נמצא בשפל כלכלי וגם בידוד מדיני, על אף שיש לו עזרה מתורכיה וקטאר קצת וכולי, אבל באופן כללי הוא נמצא באחת מתקופות השפל. אני חושב שגם בהיבט לא רק הצבאי מולנו, חוסר הצלחה בעזה וחוסר הצלחה ביהודה ושומרון, נפגעים. בכל פרמטר, גם התפקוד הטוב של צה"ל, ההרתעה וכולי, הכל עובד נגדם. וגם יש [מילה לא ברורה] פיוס. הנושא המרכזי שלפי דעתי הם עובדים עליו זה איך לשנות את המדיניות הישראלית, לצאת מהמצור מה שהם קוראים, כלומר לפתח כלכלה, תנועה של אנשים. להוריד את האבטלה ולאפשר חיים מבחינתם, חיים סבירים של, גם אם הם מרדו ותפסו את השלטון בכוח, איך הם נהיים עם כאחד העמים, או מדינה כאחד העמים. אילנה דיין: זאת אומרת, כל המהלך הזה של רצף התהלוכות וההפגנות הכאילו עממיות בשבועות האחרונים, זאת המטרה האמיתית המרכזית שלהם? יורם כהן: המטרה האמיתית, לצאת מהמצב הקשה שבו נמצאים, במינימום מחיר. מבחינתם אין להם עניין להילחם בישראל. הם יודעים שהם לא יכולים לכבוש את ישראל. הם יודעים שיקבלו עונש עונש פיזי, גם בדם וגם בממון וגם בתשתיות, הרבה יותר חמור, ואין להם עניין כזה. אילנה דיין: אז זה מנקודת מבטם. אז זה מנקודת מבטם. עכשיו אני רוצה להבין רגע, יורם כהן, מנקודת מבטנו. הרי דבר אחד בטוח, ישראל נקלעה השבוע למצב שכמעט שום דבר טוב לא יכול היה לצאת ממנו. אי אפשר היה להשלים, כמובן, עם ניסיונות שלהם לפרוץ את הגדר, גם אי אפשר להתעלם מהתוצאות. עשרות הרוגים, מאות פצועים בצד הפלסטיני, בדעת הקהל הבינלאומית זה כמובן לא עובר טוב. יכולנו שלא להגיע למצב הזה מלכתחילה? יש משהו שאפשר היה לעשות אחרת? יורם כהן: ראשית, אני חושב שישראל עושה הרבה דברים, באמת, מאז זו סיומה של "צוק איתן" [סבב לחימה בין ישראל לחמאס ביולי - אוגוסט 2014] כמעט ארבע שנים, הרבה דברים גם בשיקום, ובעצם ישראל היא החמצן המרכזי, אולי היחידי, שיש לרצועת עזה. כל הפרויקטים שקורים, המשאיות שנכנסות, הציוד, הרפואה, כמעט כל הדברים, אבל אנחנו לא יכולים לעשות הכל, ואני צריך פה 2-3 דקות להסביר. אני לא מדבר בצד המבצעי, זה צריך להביא איזה אלוף בצבא או מישהו אחר שיסביר על הלחימה עם הצלפים, אבל גם לזה אני מוכן לגעת. אבל אני חושב שלא יכולנו לנהוג אחרת אל מול. אחד, שהחמאס מארגן את הכל, שתיים, שהוא מכניס פעילים צבאיים לתוך ההפגנות האלה, שלוש, הוא מראש מכריז שהוא הולך לחתוך את הגדר ולהיכנס לתוך שטח ישראל ולסכן גם תושבים וגם חיילים, ואנחנו יודעים יפה מאוד שאם הגדר הייתה נקרעת או נחתכת והיו נכנסים שלושת אלפים אנשים, לא ארבעים אלף, מה היה שם? כולם רק יכולים לדמיין. גם להם וגם לנו. לכן זה נראה לי הרע במיעוטו. האם צה"ל, באמצעים שהוא מפעיל, מראש, בכרוזים, בהודעות, דרך המצרים, באמצעי אל הרג שהוא משתמש, בקצינים שהוא נותן הוראות פתיחה באש ולא נותן כל חייל לראות בכל מצב גבולי, האם הוא עושה את המקסימום? אני מעריך שכן, והוא גם רוצה להשתפר. אבל אין ספק שהאירוע של 60 הרוגים ומאות פצועים הוא אירוע לא טוב. אבל גם אני חושב צה",ל הוא רואה אותו אירוע לא טוב, אבל אין ברירה אחרת. אילנה דיין: אבל אתה לוקח, יורם כהן, את נקודת האפס. נקודת האפס הייתה השבוע, צה"ל נמצא על הגדר, הפלסטינים רוצים לחצות, אין מצב שצה"ל יאפשר את זה. אתה אומר, מבחינה מבצעית, זה היה המינימום, הרע במיעוטו. יורם כהן: נראה היה לי שלא ניתן לעשות משהו יותר טוב בנסיבות של 60 קילומטר [גבול עם רצועת עזה] ועשרות אלפי אנשים שפזורים בכל כך הרבה מקומות, הרמטכ"ל לא יכול להיות מאחורי כל כוונת ולפעול במדויק, צריך להפעיל כוחות. הם יודעים שהם נכנסים לאזור סכנה. הם חוצים גדר גבול שלנו. זה לא הפגנה, אפילו נגיד של החמאס, לא נגיד של מחאה אזרחית, אפילו של החמאס, בתוך שטחם, הם יכולים לעשות, חיזבאללה עושה את זה הרבה. הם יכולים לעשות הרבה הפגנות, אבל לא לחצות את הגדר. אילנה דיין: השאלה כשאנחנו, אבל כשאנחנו קוראים על מסרים שחמאס שלח, אולי גם שולח בימים אלה, לממשלת ישראל, לאורך השבועות האחרונים, אולי להתחיל לדבר על סוג של תהדיאה, סוג של, לא יודעת איך לקרוא לזה אפילו, רגיעה, הפוגה, הפסקת אש, שקט הדדי, יכול להיות שאלה מסרים שצריך היה להתייחס אליהם יותר ברצינות, בעיקר בהתחשב בסיר הלחץ בתוך עזה, בתנאים ההומניטריים הקשים, בזה שלאוכלוסייה אין כבר מה להפסיד? יורם כהן: זו שאלה מאוד עדינה, ואני אשתדל לענות עליה בצורה קצת אולי מרוכבת. אחד, יש בינינו תהדיאה. הפסקת אש זה סוג של תהדיאה. אנחנו ארבע שנים בהפסקת אש. ישראל לא חודרת לשם, לא הורגת שם, לא, אפילו לדעתי, גם לא מחממת את הגזרה, מעבירה מסרים של, בכל פרמטר שהוא של שקט. והיא גם מצהירה כמדיניות שהיא רוצה שקט. לדחות את המלחמה, לא להיכנס לעימות וכולי וכולי. אבל אני חייב להזכיר פה איזה עניין. יש פה מצב שהצד השני, נגיד שהוא מדבר באופן לא ישיר איתנו, אז דרך גורם שלישי, על תהדיאה, נקרא לזה ארוכת טווח, נגיד 10 שנים או 20 שנה, יש רמזים על זה. א', אני משוכנע, אני לא בקיא, אני משוכנע שכל הרמזים האלו או המסרים האלו מגיעים לממשלת ישראל, ממשלת ישראל צריכה להחליט אם היא מוכנה לדבר או לא לדבר עם חמאס בצורה עקיפה. אילנה דיין: בעבר עשינו את זה? בעבר כשהגיעו מסרים עקיפים כאלה, נכנסנו לזירה ורקדנו את הטנגו הזה איתם? יורם כהן: אני חושב שבתחומים האלה של הפסקת אש בצורה פורמלית, רשמית, בעת עימות. אבל לדעתי מועברים מסרים בתחומים של החיים, מרקם החיים באופן שוטף, על ידי מתאם הפעולה בשטחים, על ידי אנשי האו"ם, וכמובן על ידי המצרים, אולי גם על ידי גורמים אחרים שלדעתי הם פחות אפקטיביים. אבל הבעיה הגדולה זה לא האם לדבר איתם באופן עקיף, על מנת לשפר את המצב בעזה, ולפי דעתי צריך לשפר את המצב בעזה, גם את התשתיות, אולי גם דברים אחרים, אבל הצד שלהם, שהוא מדבר איתנו, הוא לא מדבר איתנו, נגיד, הפסקת אש מול הפסקת אש. הם רוצים 30 דברים אחרים. הוא רוצה נמל ימי, והוא רוצה נמל אווירי, והוא רוצה תנועה של אוכלוסייה חופשית לישראל, והוא רוצה [נקטע]. אילנה דיין: והוא רוצה לא להתפרק מנשקו, לא להפסיק לחפור מנהרות, ולא לתת את הרקטות להפוך אותן לאלומיניום. יורם כהן: השיח בינינו לבינם הוא כאילו, אפילו שאנחנו חזקים, וכאילו לכאורה הם החלשים, הם לא מדברים איתנו באותה שפה, ולא על מה, אפילו דברים אנושיים או הומניטריים, כמו גופות החללים שלנו, החיילים במקרה הזה, או הנעדרים שלנו, שנישבו על ידם. לא מוכנים לדבר איתנו בשום תחום, בשום תנאי, זה שלבים הרבה הרבה יותר מאוחרים. במקום לבנות אבני דרך של אמון, של אמון חלקי, של מחוות מצד לצד, שישראל גם תהיה, תוכל להגמיש את עמדותיה. אפילו הייתי אומר בעדינות, לקחת סיכונים. אנו לא מוכנים לקחת סיכונים כאשר העוינות כל כך גדולה. אילנה דיין: אם אני מבינה אותך נכון, אתה אומר הייתי רוצה להמליץ לממשלת ישראל לקחת סיכונים, רק באופן שבו מתנהג הפרטנר כרגע, או האין פרטנר הזה, אני לא בטוח שאפילו את זה אפשר לעשות. יורם כהן: אני יכול אבל להתייחס לכמה דברים שאני כן חושב שאפשר לעשות. אז קדימה. צריך להיווצר אווירה קצת יותר טובה ממה שהשבוע הזה כמובן, ולא תחת לחץ. אבל אם תיווצר אווירה טובה יותר, בינינו לבינם, לא רק במובן הזה של הגדר, אלא באופן כללי. יהיה אפשר בתנאים מסוימים לישראל לקחת סיכון ולאפשר, למשל, שאטלים או הוצאה של אנשים מעזה ישירות לירדן. לא דרך ישראל ולא דרך יהודה ושומרון. למנוע חיכוך עם גורמים ש[נקטע] ברוך ה' מצב יותר טוב. אילנה דיין: רגע, לא הבנתי, אבל דרך איפה להעביר אנשים מעזה לירדן, דרך איפה? יורם כהן: אוטובוסים, שאטלים. אילנה דיין: אבל כן דרך ישראל. יורם כהן: כן, ברור, ברור דרך ישראל. אבל ללא חניה או תחנה ברמאללה או בשכם או בחברון. ישירות לגשר. הדבר הזה אפשרי, הוא נעשה בעבר באופן מצומצם. אנחנו יכולים לעשות אותו באופן יותר שיטתי, דרך מעבר ארז, אנשים שאנחנו נאשר שהם ייצאו מעזה, לא מחבלים וכדומה, אפשר לעשות את זה, לשחרר לחץ, לאפשר לאנשים אולי לצאת ללימודים באופן יותר טוב, כל עוד המעבר ברפיח סגור. יש דברים שניתן לעשות. אני חושב שאנחנו צריכים להאיץ ככל הניתן, אני מניח שישראל בעד העניין הזה, אבל משום מה זה לא קורה, יש לזה הרבה סיבות, אבל לנסות לשבת ולראות למה הפרויקטים הבינלאומיים התשתיתיים, שקשורים באנרגיה, מים, ביוב וכדומה, לא מתבצעים בעזה. לישראל אין מניעה שהדבר הזה יקרה, להפך. אנחנו חושבים, או אני חושב, אני חושב שגם רוב הציבור חושב, שהציבור בעזה, גם אם הוא נשלט על ידי חמאס, ולצערנו לפני עשור הוא בחר בו, עדיין צריך לתת לו תנאים טובים, על מנת שהחיים שלהם יהיו סבירים. אילנה דיין: ולו רק שבסוף זה אינטרס שלנו. אני רוצה להספיק לגעת יורם כהן באמת בטקסט הזה המאוד מעניין של הנאום שלך בכנס הרצליה בשבוע שעבר. זה מאפשר לנו טיפה לפתוח את הפריזמה ואתה אומר שם בעצם במבט על, גם על עזה, גם על יהודה ושומרון, אין באמת סיכוי אמיתי להסדר מדיני עם הפלסטינים בעתיד הקרוב, יש כן אינטרס ישראלי-לאומי שזה יקרה. ואתה מזכיר שיחה שהייתה לך לפני שנים עם סוכן שהפעלת בשטחים, ושמעת ממנו משהו שעד עכשיו נשאר איתך. יורם כהן: זה כבר לפני הרבה מאוד שנים שעוד הייתי שטח, זה כמעט דור, 25 או 27 שנים, איש די בכיר אינטליגנטי, ובשיחות שהן שיחות צעד, שהן לא שיחות על מודיעין ומה קורה היום ומה ניתן לעשות וכולי, אלא על כל אחד שגם מדבר עם אנשים בצד השני ברמה די בכירה מנסה לבחון אופציות, נקרא לזה ככה, או באיזה תנאים נסתדר. ובאחת השיחות, הדימוי שהוא בחר לתת, זה סוג של דילמת אסיר, אבל בצד הזה הישראלי, והוא בחר לקרוא לצד הפלסטיני סוג של כדור ברזל, שרשרת שכבולה לך לרגל, שאתה לפעמים מתוסכל, אתה רוצה להיפרד ממנה, אתה הולך איתה לישון, אתה בועט בה לפעמים מרוב תסכול, אבל אתה לא נצליח להתפטר מזה. ואתה כל הזמן חולם על זה, ואתה לא יכול לעשות את זה. ולא רק את זה, שאם אתה לא מתייחס אליו בצורה מכובדת, במרכאות, או לא חושב על זה בהתנהלות שלך, או שאתה נופל, או שאתה שובר את האצבעות, או שאתה נגרר, או שחס וחלילה, אם אתה זורק את זה בחמת זעם לביצה, אתה פשוט שוקע אחריו. אילנה דיין: ואתה גוזר מזה איזושהי השקפה שאתה פורש באותו נאום, לא נספיק כמובן לפרוש את כולה, תחת הכותרת סור מרע ועשה טוב, גם צעדים הומניטריים וכן הלאה, אבל כשאתה אומר סור מרע יורם כהן, אתה אומר כי אתה חושש מצעדים של סיפוח? יורם כהן: אני חושש, קודם כל אני חושב שאנחנו צריכים להגיע למצב שלא לעשות, ישראל, לא כדאי שהיא תעשה גם אם היא, אני חושב ש[קטע את המשפט - יד"ה], לא כדאי שתעשה צעדים בלתי הפיכים. כי אם אנחנו רוצים להגיע להסדר אי-פעם, ואני חושב גם צריך לשמור על הסדרי הביטחון, אבל אסור שנעשה דברים שהם יהיו בלתי הפיכים. דברים בלתי הפיכים הם כאלה שקשה מהם ללכת אחורה בין היתר, אם אנחנו נעשה סיפוח של כל יהודה ושומרון, בוא נהיה עכשיו שאנו יכולים, אני אומר יותר קיצוני. בוא נניח עכשיו שהפלסטינים מעוניינים, לא מוכנים, מעוניינים. אני חושב שזה יהיה איום ונורא לעתיד שלנו. ולכן, ללכת, אני חושב שצריך להימנע ממדינה אחת דו-לאומית, בוודאי בהיקפים של 40-50% אוכלוסייה עוינת אותנו. לכן, לעשות דברים שאפשר, ולא חכמים, אני חושב שזה דבר רע. זה צריך להימנע מזה. בכל מה שאנחנו, נעשה נקבע עמדה או יכולת או מציאות שהיא בלתי הפיכה. בזמנו נתתי דימוי אחר של עור של ג'ירף. כלומר, אם אנחנו נהיה בסיטואציה שכל יהודה ושומרון יהיו כתמים, חומים צהובים לבנים, כלומר שטח A, B ו-C, יישובים פלסטינים, ביניהם מעורבבים ישובים. לא ניתן לתת לפלסטינים בעצם שום דבר. לא יהיה להם רצף טריטוריאלי. אפילו, אני הייתי אומר בצורה קיצונית, אפילו את האוטונומיה, שכרגע זה נראה לי הדבר היחידי הרלוונטי בשנים הקרובות. הרי היחידי בשנים הקרובות. לא ניתן יהיה לתת את זה, כי לא יהיה אפשר בפועל לממש את זה. ולכן אני חושב שאנחנו צריכים לעשות דברים שהם סור מרע. לא לעשות דברים שהם יגרמו לנו נזק, לפחות אם רוב העם לא חושב שכדאי לעשות את זה. ולא רק בהקשרים קואליציוניים, או בהקשרים אחרים. אבל יש הרבה דברים שאנחנו כן יכולים לעשות. יש גם דברים טובים שאנחנו יכולים לעשות. אנחנו יכולים ללכת לקראת הפלסטינים בתחום הכלכלה, בתחום תשתיות, לפעמים אפילו בתנאים מסוימים. שוב פעם זה גם תלוי בהם. ההנהגה הפלסטינית המדינית לדעתי עושה הרבה טעויות. אבל בתחומים מסוימים שאם עוד פעם תיווצר אווירה טובה, אנחנו יכולים לעזור לכוחות הביטחון הפלסטיניים, זה לא מסכן אותנו. אנחנו יכולים לפעמים, הייתי אומר, לתת שטחים קטנים פתוחים בשטחי C לעביר לרשות כאות של מחווה טובה, כאלה שבכל הסדר שהוא עתידי זה לא יהיה חלק מה שנקרא מדינת ישראל. יש כמה דברים שאנו יכולים לעשות. הצד השני גם צריך לרקוד איתנו גם צריך להיות איתנו גם ברמה המדינית לא רק ברמה של התיאום, ברמה יותר טובה, ואם הדברים האלו אפשר, אני לא יודע תמיד אם אפשר לעשות אותם פוליטית בישראל. אבל האם כדאי לעשות אותם? אילנה דיין: כן, זהו, אני אפילו לא שואלת אותך, כי אני יודעת שלא תרצה להיכנס לזירה הזאת, רק לסיום, אני חייבת לספק את הסקרנות שלי. אתה מקבל טלפונים? יורם כהן: עד לפני שנה, הייתי אומר, הייתי מדי פעם, היו קוראים לי והייתי מדבר עם מי שצריך. אילנה דיין: האמת שזו תשובה לשאלה שלא שאלתי, לא, זו תשובה לשאלה שלא שאלתי, התכוונתי לומר, התכוונתי לשאול אם זה גם מעניין, שאתה אומר מתייעצים, היו מתייעצים לפחות, אני שואלת אם אתה מקבל הצעות, בימים האלה, בתקופה האחרונה, לקפוץ לזירה הפוליטית. יורם כהן: כן. כן, אבל אני נותן תשובה לכולם שאני לא החלטתי בכלל שאני רוצה להיכנס לזה, עדיין עקרונית. אבל אם מישהו מדבר איתי ושואל אותי מה אני חושב על הזירה הפלסטינית, או על ביטחון הפנים, או על פתרונות, או רעיונות, או הצעות, אני משתף. אבל לא מעבר לזה. אילנה דיין: ואנחנו גם נהנינו לשמוע את התובנות שלך הבוקר. יורם כהן, לשעבר ראש השב"כ, תודה רבה לך על השיחה הזאת. יורם כהן: -תודה רבה. כל טוב. סימוכין: אודיו: גל"צ. תמונה: יורם כהן, צילום מסך מ"כאן 11"

Jonathan D. Halevi

104,080 views • 1 year ago

לפני שנתיים הזדמנתי לשבת של משפחות שכולות בתל-אביב. בדרך כלל, בבית כנסת מלא יש משהו כמו חמישה לויים, יולדת אחת, אולי בר מצווה, וארבעה אומרי קדיש. אבל כשהגיעו שם לקדיש, כל בית הכנסת, מאות מתפללים, נעמד ואמר ״יתגדל ויתקדש שמיה רבה״. כי יקיריהם, יקיריכם, יקירינו, נפלו בשמחת תורה של אותה שנה או בחודשים שאחריו. וקול הקדיש הולך וחזק מאוד. ונזכרתי בפעם נוספת שקרה לי דבר כזה, בבית הכנסת בבית החולים הדסה עין כרם, שנה קודם לכן. כשפתאום הצטבר תור של חמישה שישה אבות שבאו לקרוא שם לבנות, ועוד שלוש בריתות לבנים. וחשבתי על המקומות האלה, שכאילו הפוכים זה מזה. ועל המרחק הקצר עד להכאיב שבין קריאת שם וקריאת קדיש. כי הנופלים נותרים בני עשרה, או בני עשרים, אבל בעינינו, שמתבגרים, הם נראים כל פעם צעירים יותר ויותר. וחשבתי על כך שאת כל אחד ואחד מהנופלים האלה בירכו בברית ״קיים את הילד הזה לאביו ולאימו״. והילד התקיים, עד שהחליט מיוזמתו המוחלטת לקפוץ אל האש, במדינה שבה אנשים רצים אל תופת כמו אל ים. ואחר-כך, באולם שליד בית הכנסת עברתי וקלטתי שיחה שלא האמנתי שיכולה להתקיים. הורים שכולים דנו שם בשאלה מתי זה קשה יותר: כשהבן שנפל השאיר אחריו ילדים קטנים יתומים, או כשלא זכה. וחשבתי, שאולי צריך להגיד גם פה: ״אנו מתירים להתפלל עם העבריינים״. כי כולנו העבריינים שממשיכים בחייהם, במריבותיהם. עוברים כל יום על מצוות ״לא תשכח״ ועל הנדר ״להיות ראויים״. ואולי גם כאן במדינה שלנו הגיע הזמן, מיום הזיכרון שעבר, ועד יום הזיכרון הזה, להסיר את כל החרמות וכל הנידויים שבשלהם, גם בשלהם, הגיעו אלינו הרעה הזאת והסתר הפנים הזה. נופלי המערכה הזו, שעדיין אין לה שם מוסכם ולא תאריך סיום, שונים בכל זאת מקודמיהם, כי לא שיערנו שבדור שלנו, ילדים כמו מתן אברג׳יל ויוחאי דוכן עדיין קופצים על רימונים. או שגם בתזכורת באייפון, לא רק בעט נובע, אפשר לכתוב מילים כמו של בן זוסמן: ״אני מלא גאווה ותחושת שליחות ותמיד אמרתי שאם אצטרך למות, הלוואי וזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה. ירושלים, הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם״. ובעיקר כי הם יצאו אל הקרב ועשו זאת בדעה צלולה. למרות שנים ארוכות של פילוג ומאבקים פנימיים, שאמורות היו, לכאורה, להעלים כל סימן של נכונות למות למען אנשים שחושבים אחרת. על מלחמת העולם הראשונה כתב סופר אמריקני ״מאה שנה של אהבה של מעמד הביניים בוזבזה שם בשוחות״. אצלנו, היא חלילה לא בוזבזה. והיא לא בת מאה. היא אהבה של שלושת אלפים שנה לעם הזה ולמקום הזה, חזקה יותר מכל מאבק רגעי, עוברת מדור לדור, בגיל מוקדם להדהים. וכמו שכתב יהודה עמיחי, ״אדם יוצא מבית, והבית אינו יוצא מן האדם״. ההיסטוריה תשכח את המאבקים הפוליטיים ואת האינטרסים הרגעיים, אבל היא תזכור היטב איך התהפכה הקערה בין שמחת תורה תשפ״ד בבארי ובין פסח תשפ״ו בטהרן. היא תבחין בין עיקר ובין טפל, תראה אור בחשיכת ההודעות ״דובר צה״ל התיר לפרסום״. לא המצאנו את הערבוב הזה בין יום הזיכרון לבין יום העצמאות, שנושקים זה לזה ואין מלכות נוגעת בחברתה. לפני 2,400 שנה עמדו על הר בירושלים ישראלים רבים, בחנוכת בית המקדש השני. הצעירים שמחו על המקדש, הזקנים בכו בי ראו כמה עלוב הוא לעומת הבית הראשון שזכרו. נעמי שמר תיארה זאת במילים: ״שירי קינה, שירי הלל, זה מתערבב, זה מתערבל״. וכך תיאר זאת עזרא: וְאֵין הָעָם, מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה, לְקוֹל בְּכִי הָעָם: כִּי הָעָם, מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה, וְהַקּוֹל נִשְׁמַע, עַד-לְמֵרָחוֹק. בזמן הכרזת העצמאות, ממש מחר לפני 78 שנה, נפל גוש עציון ומגיניו נטבחו ונחטפו. מניין הנופלים חצה אז את האלפיים בדיוק כשהתגשמה התקווה בת שנות אלפיים. לא היה בית שאין בו מספד ולא היה רחוב שלא התמלא בשמחה. אלתרמן כבר כתב על השעה ההיא מילים נצחיות: ״ופני שמחתה עזות וחזקים לעומתן פני תוגתה ולעת חג או מספד הן רובצות אישה לפתח רעותה והעת כמו ניר שבו חרשו אהבה ושנאה וקרב ויבער העפר עד בוא יבוא נושא אלומותיו״ אלתרמן רמז לפסוק ״הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו״. כי בניגוד לבית השני, כשהוקם הבית השלישי לא חצי בכו וחצי שמחו, אלא כולם בכו ושמחו ביחד. רובנו בארץ מכירים בנס של הקמת מדינת ישראל, אך לשמחתנו לא חווינו את הכאב הנורא על בשרנו. יש מנגד את מי ששקועים באבל הכבד ואינם מצליחים לראות את המטרה שלשמה נדרש, ואין לנו הזכות לשפוט אותם. אבל אתם היושבים פה חשים היטב גם את הצער הנורא, וגם את רוח ההיסטוריה. הלוחות הטקטוניים האלה של תוגה ושמחה, זיכרון ועצמאות, הלוחות הטקטוניים האלה שעליהם יושבת מדינת ישראל מתנגשים על לוח ליבכם יום יום ושעה שעה. ואתם קו השבר. ובתוככם גם סוד החיבור. ואני אינני מקנא בכם, אבל אני מתקנא ברוח שלכם. וכמו כולם אני מודה לכם מעומקי ליבי ונפשי, ומבקש את סליחתכם. שבוע אחרי הטבח, לפני גשם ראשון, בקיבוץ בארי זרעו את השדות שדרכם דהר המוות אל הבתים. התקיים בנו כפשוטו הביטוי התנ״כי ״הזורעים בדמעה״. ואם התקיים החלק הזה, מובטח שיתקיים בנו גם החלק השני ״ברינה יקצורו״. (דברים שאמרתי הערב בטקס הזיכרון במאהל הגבורה בירושלים)

לפני שנתיים הזדמנתי לשבת של משפחות שכולות בתל-אביב. בדרך כלל, בבית כנסת מלא יש משהו כמו חמישה לויים, יולדת אחת, אולי בר מצווה, וארבעה אומרי קדיש. אבל כשהגיעו שם לקדיש, כל בית הכנסת, מאות מתפללים, נעמד ואמר ״יתגדל ויתקדש שמיה רבה״. כי יקיריהם, יקיריכם, יקירינו, נפלו בשמחת תורה של אותה שנה או בחודשים שאחריו. וקול הקדיש הולך וחזק מאוד. ונזכרתי בפעם נוספת שקרה לי דבר כזה, בבית הכנסת בבית החולים הדסה עין כרם, שנה קודם לכן. כשפתאום הצטבר תור של חמישה שישה אבות שבאו לקרוא שם לבנות, ועוד שלוש בריתות לבנים. וחשבתי על המקומות האלה, שכאילו הפוכים זה מזה. ועל המרחק הקצר עד להכאיב שבין קריאת שם וקריאת קדיש. כי הנופלים נותרים בני עשרה, או בני עשרים, אבל בעינינו, שמתבגרים, הם נראים כל פעם צעירים יותר ויותר. וחשבתי על כך שאת כל אחד ואחד מהנופלים האלה בירכו בברית ״קיים את הילד הזה לאביו ולאימו״. והילד התקיים, עד שהחליט מיוזמתו המוחלטת לקפוץ אל האש, במדינה שבה אנשים רצים אל תופת כמו אל ים. ואחר-כך, באולם שליד בית הכנסת עברתי וקלטתי שיחה שלא האמנתי שיכולה להתקיים. הורים שכולים דנו שם בשאלה מתי זה קשה יותר: כשהבן שנפל השאיר אחריו ילדים קטנים יתומים, או כשלא זכה. וחשבתי, שאולי צריך להגיד גם פה: ״אנו מתירים להתפלל עם העבריינים״. כי כולנו העבריינים שממשיכים בחייהם, במריבותיהם. עוברים כל יום על מצוות ״לא תשכח״ ועל הנדר ״להיות ראויים״. ואולי גם כאן במדינה שלנו הגיע הזמן, מיום הזיכרון שעבר, ועד יום הזיכרון הזה, להסיר את כל החרמות וכל הנידויים שבשלהם, גם בשלהם, הגיעו אלינו הרעה הזאת והסתר הפנים הזה. נופלי המערכה הזו, שעדיין אין לה שם מוסכם ולא תאריך סיום, שונים בכל זאת מקודמיהם, כי לא שיערנו שבדור שלנו, ילדים כמו מתן אברג׳יל ויוחאי דוכן עדיין קופצים על רימונים. או שגם בתזכורת באייפון, לא רק בעט נובע, אפשר לכתוב מילים כמו של בן זוסמן: ״אני מלא גאווה ותחושת שליחות ותמיד אמרתי שאם אצטרך למות, הלוואי וזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה. ירושלים, הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם״. ובעיקר כי הם יצאו אל הקרב ועשו זאת בדעה צלולה. למרות שנים ארוכות של פילוג ומאבקים פנימיים, שאמורות היו, לכאורה, להעלים כל סימן של נכונות למות למען אנשים שחושבים אחרת. על מלחמת העולם הראשונה כתב סופר אמריקני ״מאה שנה של אהבה של מעמד הביניים בוזבזה שם בשוחות״. אצלנו, היא חלילה לא בוזבזה. והיא לא בת מאה. היא אהבה של שלושת אלפים שנה לעם הזה ולמקום הזה, חזקה יותר מכל מאבק רגעי, עוברת מדור לדור, בגיל מוקדם להדהים. וכמו שכתב יהודה עמיחי, ״אדם יוצא מבית, והבית אינו יוצא מן האדם״. ההיסטוריה תשכח את המאבקים הפוליטיים ואת האינטרסים הרגעיים, אבל היא תזכור היטב איך התהפכה הקערה בין שמחת תורה תשפ״ד בבארי ובין פסח תשפ״ו בטהרן. היא תבחין בין עיקר ובין טפל, תראה אור בחשיכת ההודעות ״דובר צה״ל התיר לפרסום״. לא המצאנו את הערבוב הזה בין יום הזיכרון לבין יום העצמאות, שנושקים זה לזה ואין מלכות נוגעת בחברתה. לפני 2,400 שנה עמדו על הר בירושלים ישראלים רבים, בחנוכת בית המקדש השני. הצעירים שמחו על המקדש, הזקנים בכו בי ראו כמה עלוב הוא לעומת הבית הראשון שזכרו. נעמי שמר תיארה זאת במילים: ״שירי קינה, שירי הלל, זה מתערבב, זה מתערבל״. וכך תיאר זאת עזרא: וְאֵין הָעָם, מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה, לְקוֹל בְּכִי הָעָם: כִּי הָעָם, מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה, וְהַקּוֹל נִשְׁמַע, עַד-לְמֵרָחוֹק. בזמן הכרזת העצמאות, ממש מחר לפני 78 שנה, נפל גוש עציון ומגיניו נטבחו ונחטפו. מניין הנופלים חצה אז את האלפיים בדיוק כשהתגשמה התקווה בת שנות אלפיים. לא היה בית שאין בו מספד ולא היה רחוב שלא התמלא בשמחה. אלתרמן כבר כתב על השעה ההיא מילים נצחיות: ״ופני שמחתה עזות וחזקים לעומתן פני תוגתה ולעת חג או מספד הן רובצות אישה לפתח רעותה והעת כמו ניר שבו חרשו אהבה ושנאה וקרב ויבער העפר עד בוא יבוא נושא אלומותיו״ אלתרמן רמז לפסוק ״הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו״. כי בניגוד לבית השני, כשהוקם הבית השלישי לא חצי בכו וחצי שמחו, אלא כולם בכו ושמחו ביחד. רובנו בארץ מכירים בנס של הקמת מדינת ישראל, אך לשמחתנו לא חווינו את הכאב הנורא על בשרנו. יש מנגד את מי ששקועים באבל הכבד ואינם מצליחים לראות את המטרה שלשמה נדרש, ואין לנו הזכות לשפוט אותם. אבל אתם היושבים פה חשים היטב גם את הצער הנורא, וגם את רוח ההיסטוריה. הלוחות הטקטוניים האלה של תוגה ושמחה, זיכרון ועצמאות, הלוחות הטקטוניים האלה שעליהם יושבת מדינת ישראל מתנגשים על לוח ליבכם יום יום ושעה שעה. ואתם קו השבר. ובתוככם גם סוד החיבור. ואני אינני מקנא בכם, אבל אני מתקנא ברוח שלכם. וכמו כולם אני מודה לכם מעומקי ליבי ונפשי, ומבקש את סליחתכם. שבוע אחרי הטבח, לפני גשם ראשון, בקיבוץ בארי זרעו את השדות שדרכם דהר המוות אל הבתים. התקיים בנו כפשוטו הביטוי התנ״כי ״הזורעים בדמעה״. ואם התקיים החלק הזה, מובטח שיתקיים בנו גם החלק השני ״ברינה יקצורו״. (דברים שאמרתי הערב בטקס הזיכרון במאהל הגבורה בירושלים)

עמית סגל

30,194 views • 4 months ago

יערה איכילוב: תסתכלו רגע על הילד הזה. סיים תיכון, התגייס, עבר מסלול קרבי ארוך וקשוח, נכנס לעזה להילחם – ומת. ילד של החיים. בדיוק כמו הילד שלכם. רק שהילד שלי עלה בהגרלה האכזרית. הילד שלי, ועוד מאות ילדים. כשאתה הורה שכול – כואב לחיות. כל יום הוא מלחמה. כל יום מחדש. כל יום. לקום בכל בוקר לכאב שהדרך היחידה לברוח ממנו היא כנראה למות. אבל זה לא אפשרי. ובזכות אנשים רבים עם רגישות ונתינה, רסיסי הלב מקבלים חמצן שמאפשר למשוך את היום. אנשים טובים שדואגים לזכור ולהזכיר. לראות, לחשוב, לאהוב, לחבק ולבכות על אורי, ועל מאות החיילים האחרים שמסרו נפשם. אתם – האנשים שקוראים, מגיבים, מרגישים ומחבקים. ששולחים לי הודעה ועוד הודעה, למרות שאני לא תמיד עונה. שעוצרים אותי, ועם דמעות בעיניים אומרים מילה טובה. מושיטים יד. אתם מחזקים ומרגשים ומרחיבים את הלב המדמם. אתם ישראל האמיתית. מתהלכים בארצנו המון שכולים עם חיוך מזויף. בפנים – הכול מרוסק. עולמנו עצר והוחשך. הילדים שלנו יצאו להילחם למען הילדים של כולנו – ולא חזרו אלינו. הם מתו שם. וצריך לגלות רגישות. חייבים לגלות רגישות. צריך לנהוג ברכות, בהבנה, בסבלנות. גם אם נדמה שהמלחמה הסתיימה. אני כותבת את הפוסט אחרי שהרגשתי לראשונה עלבון צורב. נעלבתי בשביל אורי. בשביל הילד שלי שמת כדי שכולנו נוכל להמשיך לחיות כאן. שולחן הנצחה קטן, שנמצא בחדר כושר גדול בהוד השרון – ובין המדבקות גם אורי שלי, ששולח אליי מבט בכל פעם שאני נכנסת ויוצאת – הוצא מהמועדון כי אין בו צורך עוד. די, נגמר. כשיהיה יום הנצחה יוציאו אותו. כנראה. תגובת מנהלת המועדון הייתה כה חסרת רגישות שאדלג עליה. אורי שלי, לעולם נזכור אותך ואת החברים שאיתך שם למעלה 💔 והמון כוח לחיילים המדהימים שנקראו אל הדגל 🤍

יערה איכילוב: תסתכלו רגע על הילד הזה. סיים תיכון, התגייס, עבר מסלול קרבי ארוך וקשוח, נכנס לעזה להילחם – ומת. ילד של החיים. בדיוק כמו הילד שלכם. רק שהילד שלי עלה בהגרלה האכזרית. הילד שלי, ועוד מאות ילדים. כשאתה הורה שכול – כואב לחיות. כל יום הוא מלחמה. כל יום מחדש. כל יום. לקום בכל בוקר לכאב שהדרך היחידה לברוח ממנו היא כנראה למות. אבל זה לא אפשרי. ובזכות אנשים רבים עם רגישות ונתינה, רסיסי הלב מקבלים חמצן שמאפשר למשוך את היום. אנשים טובים שדואגים לזכור ולהזכיר. לראות, לחשוב, לאהוב, לחבק ולבכות על אורי, ועל מאות החיילים האחרים שמסרו נפשם. אתם – האנשים שקוראים, מגיבים, מרגישים ומחבקים. ששולחים לי הודעה ועוד הודעה, למרות שאני לא תמיד עונה. שעוצרים אותי, ועם דמעות בעיניים אומרים מילה טובה. מושיטים יד. אתם מחזקים ומרגשים ומרחיבים את הלב המדמם. אתם ישראל האמיתית. מתהלכים בארצנו המון שכולים עם חיוך מזויף. בפנים – הכול מרוסק. עולמנו עצר והוחשך. הילדים שלנו יצאו להילחם למען הילדים של כולנו – ולא חזרו אלינו. הם מתו שם. וצריך לגלות רגישות. חייבים לגלות רגישות. צריך לנהוג ברכות, בהבנה, בסבלנות. גם אם נדמה שהמלחמה הסתיימה. אני כותבת את הפוסט אחרי שהרגשתי לראשונה עלבון צורב. נעלבתי בשביל אורי. בשביל הילד שלי שמת כדי שכולנו נוכל להמשיך לחיות כאן. שולחן הנצחה קטן, שנמצא בחדר כושר גדול בהוד השרון – ובין המדבקות גם אורי שלי, ששולח אליי מבט בכל פעם שאני נכנסת ויוצאת – הוצא מהמועדון כי אין בו צורך עוד. די, נגמר. כשיהיה יום הנצחה יוציאו אותו. כנראה. תגובת מנהלת המועדון הייתה כה חסרת רגישות שאדלג עליה. אורי שלי, לעולם נזכור אותך ואת החברים שאיתך שם למעלה 💔 והמון כוח לחיילים המדהימים שנקראו אל הדגל 🤍

ShAuLi ✊🏼🔥🏳️‍🌈

23,190 views • 6 months ago

חודשיים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר – סא"ל (מיל.) רון שרף, מראשי "אחים לנשק", על השלכות מחאת הסירוב לשירות מילואים: "[נסראללה] זה הבעיה של נתניהו, לא הבעיה שלי יותר; [שאלה: גם כשיהיה איום קיומי קונקרטי, כשחיזבאללה יתקוף את ישראל?] "יש [בכנסת] איום קיומי קונקרטי על מדינת ישראל" ב-24 ביולי 2023, התראיין סא"ל (מיל.) רון שרף, ממייסדי תנועת המחאה "אחים לנשק", אצל אילאיל שחר ויואב קרקובסקי במשדר מיוחד מהכנסת של "כאן 11" לרגל ההצבעה על חוק ביטול עילת הסבירות. להלן תוכן הראיון: אילאיל שחר: נמצא איתנו על הקו [סא"ל במילואים] רון שרף, מ"אחים לנשק", שלום. רון שרף: שלום. אילאיל שחר: אתה שומע את הקולות מהמליאה, את הדרמה של הדקות האחרונות על הניסיונות של [שר הביטחון יואב] גלנט, לרכך במשהו את הצעת החוק [ביטול עילת הסבירות], אבל בינתיים הוא לא מצליח. לפני יומיים הודעתם שאם החוק הזה יעבור, עשרת אלפים איש לא יתייצבו למילואים, יודיעו שהם לא מתייצבים יותר, תעמדו במילתכם? רון שרף: ברור. מה שקורה בכנסת זה עצוב, זה יום עצוב. בישראל אנחנו במעבר מדמוקרטיה לדיקטטורה. מול עינינו גלנט מפקיר את ביטחון ישראל. יואב קרקובסקי: באיזה אופן הוא יכול לעשות משהו אחר? הוא עכשיו נמצא על אוזנו של ראש הממשלה ומנסה ומפציר בו ובשר המשפטים יריב לוין לרכך אולי בכל זאת את החקיקה הזאת. גם אם האצבע שלו, אגב, לא תהיה בעד החקיקה, אז הוא יפוטר, אבל החוק יעבור. רון שרף: טוב שנזכר. [בנימין] נתניהו ראש ממשלה שבמשמרת שלו צבא העם מתפרק. הדיקטטור הישראלי הראשון, וגם [יצחק] הרצוג יהיה נשיא הדיקטטורה הישראלית הראשונה. כל החבורה הזאת שלא מצליחים להגיע להסכמה רחבה על חקיקה מרושעת ומטופשת, והעם, הם יראו שהכוח שלהם הוא כן מוגבל, כי צבא עם, ישראל בנויה על צבא העם, וזה פשוט לא יעבור בדיקטטורה. יואב קרקובסקי: אתה לא חושב שהשימוש בשירות הצבאי, בשירות המילואים, שזה באמת חומת המגן על שלמותה של מדינת ישראל, על ביטחונה, זה לא שימוש בנשק יום הדין? רון שרף: חומת המגן הבסיסית של מדינת ישראל זה הדמוקרטיה, ומי ששובר את החומה הזאת, מנפץ אותה, מחוקק חקיקה בניגוד לערכי הדמוקרטיה, בניגוד לרוח צה"ל, זו החבורה המרושעת הזאת שיושבת עכשיו בכנסת. אילאיל שחר: תראה, הדברים שאתם אומרים בימים האחרונים מחלחלים, הם מחלחלים לדרגים הכי בכירים בצה"ל. אנחנו רואים פה בשעות האחרונות אלופים מסתובבים במסדרונות הכנסת ומנסים לשכנע את הפוליטיקאים לרכך את החקיקה. רון שרף: טוב שנזכרו. טוב שנזכרו. אחרי חצי שנה ברחובות, מה הם חשבו? אילאיל שחר: אבל הנה, זה לא עוזר, ויכול להיות שבאמת החוק הזה יעבור, ואתה יודע, גם [מנהיג חיזבאללה חסן] נסראללה רואה את מחאת המילואימניקים, רואה את מה שקורה פה בתוך ישראל. רון שרף: זה הבעיה של נתניהו, לא הבעיה שלי יותר. אילאיל שחר: כן? רון שרף: זה הבעיה של נתניהו. אילאיל שחר: באמת, עם יד על הלב זה לא הבעיה שלך? רון שרף: עם יד על הלב. הסכנה יותר גדולה לישראל, אני אומר לך. אילאיל שחר: גם כשיהיה איום קיומי קונקרטי, כשחיזבאללה יתקוף את ישראל? רון שרף: יש איום קיומי קונקרטי עכשיו. עכשיו, ברחוב קפלן, ירושלים, איום קיומי קונקרטי על מדינת ישראל. יואב קרקובסקי: עד כדי ככה אתה לא חושב שיש פה הגזמה ברטוריקה? רון שרף: ממש לא. יואב קרקובסקי: תסביר לי במה. רון שרף: אני אסביר. אני אסביר. דיקטטורות לא קורות במכה, זה לא סדרת טלוויזיה. ככה זה מתחיל. שלטון שיכור כוח, אטום, מושחת. זה מתחיל לאט לאט, זה מתחיל לאט לאט, [בשיטת] הסלאמי [בשלבים]. יואב קרקובסקי: אבל זה לא שהביקורת השיפוטית של בית המשפט העליון מוסרת לחלוטין מעל ממשלת ישראל ופעולותיה. יש עילות רבות נוספות שבית המשפט יוכל באמצעותן לבקר... רון שרף: כן, אז למה זה כל כך חשוב? אם יש עילות, אז למה זה כל כך חשוב? ביטול עילת הסבירות? יואב קרקובסקי: אז למה זה כל כך חשוב לדעתך? רון שרף: למה זה? כי זו הפרוסה הראשונה בסלאמי. זה הדרך שלהם עכשיו לפטר את היועמשי"ת [היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה] ביום ראשון, וזה הדרך שלהם למנות, למלא את השירות הציבורי במינוים פוליטיים, לבסס את השלטון כך שאי אפשר יהיה להחליף אותו. ככה מתחילות דיקטטורות. זה לאט לאט, זה בסלאמי... אילאיל שחר: אבל כשאתה רואה את המאמצים של שר הביטחון. רון שרף: עם פקידי ציבור צייתנים, פחדנים. ככה זה מתחיל. אילאיל שחר: אתה רואה את המאמצים של שר הביטחון. רון שרף: אבל בישראל, בשונה מפולין והונגריה, יש צבא עם שישראל תלויה בו. וצבא עם יראה לממשלה שיכורת הכוח הזאת את מגבלת הכוח. אילאיל שחר: אוקיי, אבל אתה רואה פה את המאמצים של שר הביטחון, הוא מנסה לשכנע גם את שר המשפטים יריב לוין ואת ראש הממשלה. רון שרף: אני לא ראיתי, אני כרגע ברחוב. אני כרגע ברחוב מול מכת"זיות [מְכוֹנִית הַתָּזָה לפיזור הפגנות]. אז אני לא רואה, אני חיכיתי חצי שנה. ואם גלנט לא יכל לדבר חצי שנה, ואני יודע שהוא רואה את הדברים. יואב קרקובסקי: אוקיי. רון שרף, מראשי מחאת המילואימניקים, "אחים לנשק", תודה רבה לך. רון שרף: אנחנו לא נסלח לגלנט לעולם, הוא חייב לדעת את זה. יואב קרקובסקי: אני מניח שהוא שומע את הקולות האלה למרות שהוא נמצא במליאת הכנסת ומנסה לעשות את מה שהוא יכול. רון שרף: אז שהעוזר שלו יעביר לו, שהעוזר שלו יעביר לו. יואב קרקובסקי: רון שרף, תודה רבה לך. רון שרף: ביי. סימוכין: נספח כתבות חודשיים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר – בתשובה לטענה, לפיה "יש סכנה ביטחונית קיומית מיידית למדינת ישראל, האויבים על הגדרות", סא"ל (מיל.) רון שרף מ"אחים לנשק" משיב: "ישראל כבר אינה דמוקרטיה"; "האיום הקיומי הכי גדול הוא עכשיו מבפנים"; "אנחנו מגינים על המדינה עכשיו"; "אין צבא עם בדיקטטורה". סימוכין: חודשיים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר – סא"ל (מיל.) רון שרף, ממייסדי "אחים לנשק": "[נתניהו] מסכן את ביטחון אזרחי ישראל; צה"ל נמצא במשבר עמוק אמיתי; צבא העם לא יכול להתקיים ללא דמוקרטיה; בצער עמוק, אך בתחושת שליחות אמיתית, גם אני חתמתי על מכתב [הפסקת התנדבות לשירות מילואים]". סימוכין: שישה חודשים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר – סא"ל (מיל.) רון שרף, ממייסדי "אחים לנשק": "עשרות אלפים שאיתנו יפסיקו את התנדבותם למילואים; לא ניתן לקיים צבא עם ללא דמוקרטיה; הצבא מתפרק; אנחנו עושים את זאת מאחריות ואהבה גדולה לחברה ולמדינה; היום נתחיל להחתים את כל מתנדבי המילואים". סימוכין: סא"ל (מיל.) רון שרף, הנמנה על מייסדי ארגון "אחים לנשק": "אני שלם מאוד עם המאבק שעשינו. אני חושב שהייתה שם סכנה קיומית לעתיד המדינה. רק תחשוב מה היה קורה אם הרפורמה [המשפטית] הייתה מתקדמת, הקרע היה מתרחב, ובעוד שנתיים שלוש ההתקפה הנוראית הזאת של חמאס. אולי אי אפשר היה להתאושש מזה". סימוכין: רון שרף. צילום מסך מערוץ יוטיוב אחים.ות לנשק

חודשיים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר – סא"ל (מיל.) רון שרף, מראשי "אחים לנשק", על השלכות מחאת הסירוב לשירות מילואים: "[נסראללה] זה הבעיה של נתניהו, לא הבעיה שלי יותר; [שאלה: גם כשיהיה איום קיומי קונקרטי, כשחיזבאללה יתקוף את ישראל?] "יש [בכנסת] איום קיומי קונקרטי על מדינת ישראל" ב-24 ביולי 2023, התראיין סא"ל (מיל.) רון שרף, ממייסדי תנועת המחאה "אחים לנשק", אצל אילאיל שחר ויואב קרקובסקי במשדר מיוחד מהכנסת של "כאן 11" לרגל ההצבעה על חוק ביטול עילת הסבירות. להלן תוכן הראיון: אילאיל שחר: נמצא איתנו על הקו [סא"ל במילואים] רון שרף, מ"אחים לנשק", שלום. רון שרף: שלום. אילאיל שחר: אתה שומע את הקולות מהמליאה, את הדרמה של הדקות האחרונות על הניסיונות של [שר הביטחון יואב] גלנט, לרכך במשהו את הצעת החוק [ביטול עילת הסבירות], אבל בינתיים הוא לא מצליח. לפני יומיים הודעתם שאם החוק הזה יעבור, עשרת אלפים איש לא יתייצבו למילואים, יודיעו שהם לא מתייצבים יותר, תעמדו במילתכם? רון שרף: ברור. מה שקורה בכנסת זה עצוב, זה יום עצוב. בישראל אנחנו במעבר מדמוקרטיה לדיקטטורה. מול עינינו גלנט מפקיר את ביטחון ישראל. יואב קרקובסקי: באיזה אופן הוא יכול לעשות משהו אחר? הוא עכשיו נמצא על אוזנו של ראש הממשלה ומנסה ומפציר בו ובשר המשפטים יריב לוין לרכך אולי בכל זאת את החקיקה הזאת. גם אם האצבע שלו, אגב, לא תהיה בעד החקיקה, אז הוא יפוטר, אבל החוק יעבור. רון שרף: טוב שנזכר. [בנימין] נתניהו ראש ממשלה שבמשמרת שלו צבא העם מתפרק. הדיקטטור הישראלי הראשון, וגם [יצחק] הרצוג יהיה נשיא הדיקטטורה הישראלית הראשונה. כל החבורה הזאת שלא מצליחים להגיע להסכמה רחבה על חקיקה מרושעת ומטופשת, והעם, הם יראו שהכוח שלהם הוא כן מוגבל, כי צבא עם, ישראל בנויה על צבא העם, וזה פשוט לא יעבור בדיקטטורה. יואב קרקובסקי: אתה לא חושב שהשימוש בשירות הצבאי, בשירות המילואים, שזה באמת חומת המגן על שלמותה של מדינת ישראל, על ביטחונה, זה לא שימוש בנשק יום הדין? רון שרף: חומת המגן הבסיסית של מדינת ישראל זה הדמוקרטיה, ומי ששובר את החומה הזאת, מנפץ אותה, מחוקק חקיקה בניגוד לערכי הדמוקרטיה, בניגוד לרוח צה"ל, זו החבורה המרושעת הזאת שיושבת עכשיו בכנסת. אילאיל שחר: תראה, הדברים שאתם אומרים בימים האחרונים מחלחלים, הם מחלחלים לדרגים הכי בכירים בצה"ל. אנחנו רואים פה בשעות האחרונות אלופים מסתובבים במסדרונות הכנסת ומנסים לשכנע את הפוליטיקאים לרכך את החקיקה. רון שרף: טוב שנזכרו. טוב שנזכרו. אחרי חצי שנה ברחובות, מה הם חשבו? אילאיל שחר: אבל הנה, זה לא עוזר, ויכול להיות שבאמת החוק הזה יעבור, ואתה יודע, גם [מנהיג חיזבאללה חסן] נסראללה רואה את מחאת המילואימניקים, רואה את מה שקורה פה בתוך ישראל. רון שרף: זה הבעיה של נתניהו, לא הבעיה שלי יותר. אילאיל שחר: כן? רון שרף: זה הבעיה של נתניהו. אילאיל שחר: באמת, עם יד על הלב זה לא הבעיה שלך? רון שרף: עם יד על הלב. הסכנה יותר גדולה לישראל, אני אומר לך. אילאיל שחר: גם כשיהיה איום קיומי קונקרטי, כשחיזבאללה יתקוף את ישראל? רון שרף: יש איום קיומי קונקרטי עכשיו. עכשיו, ברחוב קפלן, ירושלים, איום קיומי קונקרטי על מדינת ישראל. יואב קרקובסקי: עד כדי ככה אתה לא חושב שיש פה הגזמה ברטוריקה? רון שרף: ממש לא. יואב קרקובסקי: תסביר לי במה. רון שרף: אני אסביר. אני אסביר. דיקטטורות לא קורות במכה, זה לא סדרת טלוויזיה. ככה זה מתחיל. שלטון שיכור כוח, אטום, מושחת. זה מתחיל לאט לאט, זה מתחיל לאט לאט, [בשיטת] הסלאמי [בשלבים]. יואב קרקובסקי: אבל זה לא שהביקורת השיפוטית של בית המשפט העליון מוסרת לחלוטין מעל ממשלת ישראל ופעולותיה. יש עילות רבות נוספות שבית המשפט יוכל באמצעותן לבקר... רון שרף: כן, אז למה זה כל כך חשוב? אם יש עילות, אז למה זה כל כך חשוב? ביטול עילת הסבירות? יואב קרקובסקי: אז למה זה כל כך חשוב לדעתך? רון שרף: למה זה? כי זו הפרוסה הראשונה בסלאמי. זה הדרך שלהם עכשיו לפטר את היועמשי"ת [היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה] ביום ראשון, וזה הדרך שלהם למנות, למלא את השירות הציבורי במינוים פוליטיים, לבסס את השלטון כך שאי אפשר יהיה להחליף אותו. ככה מתחילות דיקטטורות. זה לאט לאט, זה בסלאמי... אילאיל שחר: אבל כשאתה רואה את המאמצים של שר הביטחון. רון שרף: עם פקידי ציבור צייתנים, פחדנים. ככה זה מתחיל. אילאיל שחר: אתה רואה את המאמצים של שר הביטחון. רון שרף: אבל בישראל, בשונה מפולין והונגריה, יש צבא עם שישראל תלויה בו. וצבא עם יראה לממשלה שיכורת הכוח הזאת את מגבלת הכוח. אילאיל שחר: אוקיי, אבל אתה רואה פה את המאמצים של שר הביטחון, הוא מנסה לשכנע גם את שר המשפטים יריב לוין ואת ראש הממשלה. רון שרף: אני לא ראיתי, אני כרגע ברחוב. אני כרגע ברחוב מול מכת"זיות [מְכוֹנִית הַתָּזָה לפיזור הפגנות]. אז אני לא רואה, אני חיכיתי חצי שנה. ואם גלנט לא יכל לדבר חצי שנה, ואני יודע שהוא רואה את הדברים. יואב קרקובסקי: אוקיי. רון שרף, מראשי מחאת המילואימניקים, "אחים לנשק", תודה רבה לך. רון שרף: אנחנו לא נסלח לגלנט לעולם, הוא חייב לדעת את זה. יואב קרקובסקי: אני מניח שהוא שומע את הקולות האלה למרות שהוא נמצא במליאת הכנסת ומנסה לעשות את מה שהוא יכול. רון שרף: אז שהעוזר שלו יעביר לו, שהעוזר שלו יעביר לו. יואב קרקובסקי: רון שרף, תודה רבה לך. רון שרף: ביי. סימוכין: נספח כתבות חודשיים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר – בתשובה לטענה, לפיה "יש סכנה ביטחונית קיומית מיידית למדינת ישראל, האויבים על הגדרות", סא"ל (מיל.) רון שרף מ"אחים לנשק" משיב: "ישראל כבר אינה דמוקרטיה"; "האיום הקיומי הכי גדול הוא עכשיו מבפנים"; "אנחנו מגינים על המדינה עכשיו"; "אין צבא עם בדיקטטורה". סימוכין: חודשיים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר – סא"ל (מיל.) רון שרף, ממייסדי "אחים לנשק": "[נתניהו] מסכן את ביטחון אזרחי ישראל; צה"ל נמצא במשבר עמוק אמיתי; צבא העם לא יכול להתקיים ללא דמוקרטיה; בצער עמוק, אך בתחושת שליחות אמיתית, גם אני חתמתי על מכתב [הפסקת התנדבות לשירות מילואים]". סימוכין: שישה חודשים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר – סא"ל (מיל.) רון שרף, ממייסדי "אחים לנשק": "עשרות אלפים שאיתנו יפסיקו את התנדבותם למילואים; לא ניתן לקיים צבא עם ללא דמוקרטיה; הצבא מתפרק; אנחנו עושים את זאת מאחריות ואהבה גדולה לחברה ולמדינה; היום נתחיל להחתים את כל מתנדבי המילואים". סימוכין: סא"ל (מיל.) רון שרף, הנמנה על מייסדי ארגון "אחים לנשק": "אני שלם מאוד עם המאבק שעשינו. אני חושב שהייתה שם סכנה קיומית לעתיד המדינה. רק תחשוב מה היה קורה אם הרפורמה [המשפטית] הייתה מתקדמת, הקרע היה מתרחב, ובעוד שנתיים שלוש ההתקפה הנוראית הזאת של חמאס. אולי אי אפשר היה להתאושש מזה". סימוכין: רון שרף. צילום מסך מערוץ יוטיוב אחים.ות לנשק

Jonathan D. Halevi

39,035 views • 1 year ago

פברואר 2018 - משה (בוגי) יעלון מצדיק את העברת כספי הסיוע מקטאר למימון משכורות עובדי המגזר הציבורי בעזה, כולל אנשי חמאס ("אין סיבה לא לקיים זאת אם יש כסף"), ומציין שבתקופת כהונתו כשר הביטחון הושגו הבנות עם קטאר גם על העברת מאות מיליוני דולרים למימון ביצוע פרויקטי תשתית ברצועת עזה ב-28 בפברואר 2018, השתתף רא"ל (מיל.) משה (בוגי) יעלון בכנס שערך המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), ונשא בו הרצאה שכותרתה "משבר רצועת עזה - המענה לאתגר". להלן העיקרים והתמליל של הרצאת יעלון, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), ולשעבר שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש אגף המודיעין בצה"ל. עיקרי הרצאת יעלון: 1. "חמאסטן [ישות ברצועת עזה בשליטת חמאס]... בעצם תלויה בנו. אם אנחנו מנתקים היום את החשמל והמים שאנחנו עדיין מספקים לרצועה, אז באמת יהיה משבר הומניטרי" 2. "אלה [הרשות הפלסטינית באיו”ש ושלטון חמאס ברצועת עזה] שתי ישויות שונות לחלוטין. בעיקר בעידן שהחמאס השתלט על הרצועה, ויש לנו חמאסטן בעזה ורשות פלסטינאית ביהודה ושומרון. הפער הזה לא הולך להיות מגושר, זה כמו לחבר שמן עם מים”. 3. "ניסינו, גם אחרי "צוק איתן" [סבב הלחימה בין ישראל לחמאס ביולי – אוגוסט 2014], לשכנע את אבו מאזן לקבל אחריות חלקית על הרצועה, אפילו על מעבר רפיח, הוא סירב". 4. "מה האינטרסים שלנו לגבי הרצועה? קודם כל, ביטחון. הרצועה הזאת בחרה להיות עוינת. גם כלפי, בוודאי כלפינו. וכל עוד היא עוינת, אין ברירה, אלא חייב להיות סגר ביטחוני". 5. "מה כן ישראל צריכה לעשות במצב הזה? לנו אין התנגדות, אני יכול להגיד את זה גם מתוקף תפקידי הקודם, ואני מקווה, שזה המצב גם היום, שהמצוקה הכלכלית תיענה [בגישה חיובית מצד ישראל]. למשל, העברת משכורות למגזר הציבורי, גם החמאסי, ניסינו לעשות את זה תקופה מסוימת, זה נעשה. שוב, זה כסף של תורמות, קטאר מימנה את זה" 6. "[כספי הסיוע מקטאר הועברו ל[חשבונות בנק של אנשים מסוימים, שהם לא מזוהי[ם] [עם גדודי] עיז א-דין אל-קסאם [הזרוע הצבאית של חמאס], שהם לא פעילי טרור, רופאים, אחיות, מורים, פקידים, הייתה רשימה כזאת, היו אז 23 אלף איש, אין סיבה לא לקיים את זה אם יש כסף, לא יודע אם מישהו מוכן לממן את זה עכשיו". 7. "ברגע שאין כסף לאנשים, אז גם כל המחזור הכלכלי מתמתן… אין כוח קנייה, [זה] אינטרס ישראלי שיחיו בכבוד וברווחה. למה לא?" 8. "הדבר השני, זה תשתיות. הגדלת אספקת, יכולת אספקת חשמל של תחנת הכוח בעזה, אינטרס שלנו. האם מישהו מוכן לממן את זה? האם מישהו מוכן לעשות את זה? יש עם זה קושי". 9. "יש תוכנית שלנו שתתממש בסוף, של העברת צינור גז לרצועה, כדי באמת להגדיל את התפוקה ושלא תהיה תלות ברשת החשמל שלנו. מים, התפלה, אדרבא. טיהור מים. יש שם בעיה של שופכין, של ביוב, שגם מקרינה על הגנת הסביבה אצלנו. טיהור ומחזור לחקלאות. אינטרס שלנו" 10. "האם יש מישהו שמוכן לממן? יש פה קושי עצום. בעצם נתקלנו במצב, שמבחינת רצון לממן ברצועת עזה, יש מדינה אחת שמשקיעה הרבה, קוראים לה קטאר… הצלחנו להגיע להבנות עם קטאר, שכל הפעילות שלה בנושא תשתיות, והם המשקיעים העיקריים, מאות מיליונים, מיליוני דולרים בשנה, מתואמת איתנו. כולל המנגנון של הכנסת חומרי שיקום". 11. "חמאס בחר בדרך שהוא בחר גם אחרי שיצאנו מעזה והתנתקנו, והרשות הפלסטינאית בראשות אבו מאזן נמנעת מלקחת אחריות מלאה, והחמאס לא מוכן לתת לו אחריות מלאה, המצרים עם האינטרסים שלהם, יש פה קושי עצום, שמביא אותי למסקנה, שמבחינתי הגעתי אליה כבר מזמן בכל נושא העניין הישראלי פלסטיני, אנחנו לא צריכים לדבר על פתרונות. הלוואי והיה פתרון". 12. "אנחנו צריכים לדבר על דרך. דרך שבה אנחנו מחזקים את האינטרסים שלנו, גם הביטחוניים, וחלקם הוא שלא יהיה שם משבר הומניטרי, חלקם הוא שכן יחיו בכבוד וברווחה". תמליל הרצאת יעלון: בילדותנו, אחת מהקללות שהשתמשנו היה "לך לעזה”. אחרי 60 שנה הקללה הזו עדיין רלוונטית. וזה מצביע על המורכבות, כי בעצם הרצועה הטריטוריאלית הזאת [רצועת עזה] היא רצועה דחויה. אני מזכיר, שלא תמיד שלטנו בה, כמו שגם היום אנחנו לא שולטים בה. אבל כשמדובר על הסכמי שביתת הנשק ועד מלחמת ששת הימים, המצרים שלטו שם. והם לא סיפחו אותה ולא פתרו את הבעיות שם, החזיקו אותה תחת שלטון צבאי, עם הרבה בעיות, עם הרבה צרות. וכמובן, כשהגענו להסכם השלום בגין – סאדאת [ב-1979], אז אחד הדברים שהיו חשובים ל[נשיא מצרים אנוואר] סאדאת זה לא לקבל בחזרה את הצרה הזאת. לכן הוא התעקש על הקו הבינלאומי של 1906, והשאיר לנו את הצרה הזאת. ובעצם, גם אחרי שהחלטנו להתנתק, ההחלטה של ראש הממשלה שרון לבצע התנתקות, היה דין ודברים עם המצרים, ואחד הדברים היותר חשובים למצרים [היה] שהבעיה הזו לא תיפול עליהם. הבעיה נשארה שלנו גם אחרי ההתנתקות. אמנם, יש שם שלטון עצמי, אין לנו אחריות לנושאים האזרחיים בפנים, אבל אין ספק שחמאסטן [ישות ברצועת עזה בשליטת חמאס], וגם היום היא חמאסטן, גם תוך כדי תהליך הפיוס, בעצם תלויה בנו. אם אנחנו מנתקים היום את החשמל והמים שאנחנו עדיין מספקים לרצועה, אז באמת יהיה משבר הומניטרי, מה שלא קורה כרגע. יש משבר כלכלי, יש מצוקה, אבל אין משבר הומניטרי, וגם הכנסת הסחורות, כל עוד אנחנו מקפידים בצדק על זה שיש סגר ביטחוני, כי התנתקנו, הייתה אלטרנטיבה להנהגת הרשות [הפלסטינית], הנהגת החמאס בעקבות ההפיכה הפנימית שם, בסופו של דבר להחליט שמפסיקים לירות עלינו, מפסיקים להפעיל טרור, משקיעים את המשאבים בשגשוג. אז הבחירה שלהם הייתה האם להשקיע בייצור רקטות או בחפירת מנהרות, שזה עולה להם מיליונים בשנה, או לפתח שם איזושהי תעשייה, כמו שהיו כאלה שדיברו, זה יהיה אולי המקום, סינגפור. טוב סדר העדיפויות שלהם אחר, ולכן יש שם בהחלט מצוקה כלכלית, והתלות שלהם בגורמים חיצוניים, כולל תרומות, סיוע כספי, התלות שלהם בנו בסוגיות תשתיות, וודאי בהכנסת סחורות, כל עוד יש סגר ביטחוני. הסגר הביטחוני נובע מזה, שהם בחרו להמשיך להיות עוינים, ולהפעיל את מערך המנהרות והרקטות, ולכן אנחנו נדרשים לבדוק כל סחורה שנכנסת, ואפילו כל אדם, כל אינדיבידואל שנכנס לשם. ולכן, יש פה מורכבות. ולאחרונה, אנחנו רואים שגם החמאס לא רוצה לשלוט ברצועה, בגלל האתגר האזרחי שלו, והוא מנסה בעצם להעביר את האחריות לרשות [הפלסטינית], אבל לא בעצם לתת את מלוא האחריות לרשות [הפלסטינית]. והפיוס הזה לא הולך להסתיים באופן חיובי, משום שהעמדה של החמאס זה, אני מוכן ש[יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס המכונה] אבו מאזן ייקח אחריות על הנושאים האזרחיים, אני לא מוכן לוותר על הנשק, ואבו מאזן מבחינתו צודק. אני לא מוכן לקבל אחריות מלאה בלי רשות אחת, חוק אחד, נשק אחד. הפער הזה לא הולך להיות מגושר, זה כמו לחבר שמן עם מים, כהנחת עבודה. כעובדה, גם הסכם מכה של הפיוס [ב-8 בפברואר 2007], לא יושם, הסכם קהיר [במאי] 2011 לא יושם. גם ההסכם הזה בעצם לא הולך להיות מיושם במלואו. השאלה אם זה יביא למשבר או שזה ימשיך להתנהל כך, היא שאלה פתוחה. והשאלה העיקרית היא פה, מה האינטרסים של הצדדים? ופה אני מסתכל מזווית הראייה שלנו. קודם כל כשמדובר על הפלסטינים בכלל, אנחנו מדברים כבר על שתי ישויות פוליטיות, זה צריך להיות ברור, וזה לא הולך להתחבר. אני מזכיר, שגם בעידן המעבר הבטוח, הייתי אז אלוף פיקוד, המעבר מעזה ליהודה ושומרון היה בטוח, היה פתוח, ועזתים שהגיעו לרמאללה קיבלו בעיטה, לא להגיד איפה, כדי לא לתפוס את מקומות העבודה ולא לקחת נשים וכו', וכו', וכו'. זה לא מתחבר, אלה שתי ישויות שונות לחלוטין. בעיקר בעידן שהחמאס השתלט על הרצועה, ויש לנו חמאסטן בעזה ורשות פלסטינאית ביהודה ושומרון. ניסינו, גם אחרי "צוק איתן" [סבב הלחימה בין ישראל לחמאס ביולי – אוגוסט 2014], לשכנע את אבו מאזן לקבל אחריות חלקית על הרצועה, אפילו על מעבר רפיח, הוא סירב. מה הביא אותו עכשיו להיכנס לתוך התהליך הזה, שנקרא פיוס, ולנסות לקחת אחריות על המעבר, ואולי על מרכיבים אזרחיים אחרים, בלי להיות אחראיות מלאה? זה מעניין, זו שאלה של אינטרסים. מה שקרה כאן בעיקר, ויש פה שחקן נוסף שעוד לא הזכרתי אותו והוא מצרים, שמצרים מתייחסת לרצועת עזה גם היום כאל ישות עוינת, ובצדק. מבחינתם חמאס זה אחים מוסלמים. איך המשטר המצרי הנוכחי, השלטון המצרי הנוכחי מתייחס לאחים מוסלמים אנחנו יודעים. הוא רואה בזה בעיה שעלולה לגרום לאירדנטה פנימית במצרים. קל וחומר כשהוא תפס את החמאס, מסייע לדאעש בסיני. נוצרה איזושהי מערכת יחסים בין חמאס-עזה לדאעש בסיני, למרות שאלה שתי תנועות שונות. החמאס בעצם נלחם נגד דאעש בתוך רצועת עזה, הוא לא רוצה שדאעש יאיים עליו פנימית, אבל הוא מצא בדאעש בסיני שותף על בסיס של אינטרסים. למה? כי הוא נדרש לקבל אספקת נשק דרך סיני, ודאעש שולט בסיני, אז הוא צריך את זה, ודאעש היה צריך איזשהו בסיס מאחור, גם בסיס לטיפול רפואי, בסיס להתכוננות וכן הלאה, והמצרים עלו על זה, שבעצם דאעש משתמש ברצועת עזה כארץ בסיס, וחמאס נהנה משירותי דאעש בהברחות נשק. ולכן היה פה אינטרס מצרי לנסות להביא לפיוס, וכל הלחץ על החמאס היה גם מבחינה כלכלית, כולל של אבו מאזן, כולל של המצרים. הם לא מספקים חשמל, הם לא מספקים מים, אנחנו מספקים, הם לא. הם גם סגרו את מעבר רפיח, שנפתח לעיתים, מעבר רפיח הוא באחריותם, יכלו לפתוח אותו. הם חונקים את הרצועה כדי שהחמאס יבוא אל השולחן כמו שהוא הגיע, כדי בעצם לאלף אותו ולהגיע איתו להבנה שהוא יפסיק לעזור לדאעש בסיני בכל דרך. ולכן זה האינטרס המצרי. החמאס בא משום שהוא נקלע למצוקה, הוא בלחץ, הוא צריך איזשהו פתרון, הוא לא נותן מענה לאזרחים, ולכן הוא הגיע לשולחן. למה אבו מאזן בא עכשיו לשולחן ולא בא קודם, אחרי "צוק איתן”? גם זה עניין של לחץ ואינטרס. המצרים הרכיבו פה איזשהו מרכיב לחץ שבו הם אמרו, אבו מאזן, אם אתה לא תבוא, יש לנו אלטרנטיבה, קוראים לה [מוחמד] דחלאן [לשעבר ראש מנגנון הביטחון המסכל ברצועת עזה]. אנחנו עם איחוד האמירויות נביא אותו, אבו מאזן במידה מסוימת נבהל, ועל הרקע הזה הוא הגיע. זאת אומרת, מה שאנחנו רואים פה גם היום במצב שנוצר, זה איזשהו שילוב של אינטרסים או לחצים אחד על השני, שהביא אותם למצב של לכאורה פיוס, שלא הולך להיות מושלם ולא הולך להתקיים. אני מדגיש את כל זה, משום שגם כשאנחנו מסתכלים על האתגר של רצועת עזה, כמו על אתגרים אחרים, אני חסיד תפיסת האינטרסים. לא wishful thinking. נביא את מרוואן ברגותי [לשעבר מפקד גדודי אל-אקצה של ארגון פתח, מרצה מאסר עולם בישראל], תיפתר הבעיה. נמליך את יחיא סינוואר [מנהיג חמאס ברצועת עזה], תפתר הבעיה. מספיק. אנחנו לא הולכים לפתור את הבעיות הללו, אנחנו צריכים להתמודד איתן. ובכל נקודת זמן, בכל זירה, צריך להסתכל על האינטרסים. כך קבענו למשל בסוריה, שלא מתערבים מצד אחד, אבל יש קווים אדומים. זה נכון גם לגבי הרצועה. מה האינטרסים שלנו לגבי הרצועה? קודם כל, ביטחון. הרצועה הזאת בחרה להיות עוינת. גם כלפי, בוודאי כלפינו. וכל עוד היא עוינת, אין ברירה, אלא חייב להיות סגר ביטחוני. אילולא הייתה עוינת, אז לא היה צריך לבדוק את הסחורות, לא היה צריך לבדוק את האנשים. המצרים היו פותחים לה את מעבר רפיח. אנחנו, תקופה ארוכה, לחצנו על המצרים, תפתחו את מעבר רפיח. באמת, יש שם חנק, אנשים לא יכולים לצאת. ניסינו דרך אגב לתת מענה ליציאת האנשים מרצועת עזה בשאטלים עם מחסום ארז לאלנבי כדי שייצאו לעולם הרחב דרך ירדן. הירדנים סירבו. זאת אומרת יש פה עניין של כל אחד מסתכל על הרצועה כאל בעייה שלא רוצים להתעסק איתה, ולכן מאחר ויש בעיה ביטחונית, אז קיים הסגר הביטחוני, אין מצור, השימוש במילה מצור היא לא נכונה. סוחר פלסטיני, שרוצה היום להזמין סחורה מסין, יכול להביא אותה או דרך נמל אשדוד או דרך נמל אלכסנדריה או דרך נמל פורט סעיד, בסוף היא תעבור בדיקה של ישראלי דרך [מעבר] כרם שלום. על זה אנחנו לא יכולים לוותר. אני מדגיש את זה, כי אני שומע את הרעיונות על הנמל הימי, האי בים, כפי שהיא עולה. עד היום הקבינט, כמובן, לא אישר בצדק. אם יהיו פקחים ישראלים על האי הזה, למה לא? כשיהיו שם פקחים ישראלים, תקראו לי. זה התנאי. זה התנאי. כל תפיסתנו בכלל, את כל מה שנכנס לגבולות ארץ ישראל, מ[הסכמי] אוסלו [ב-1993], מיצחק] רבין [ראש ממשלת ישראל לשעבר], זיכרונו לברכה, אמרה שבכל תנאי, בכל מצב, בסופו של דבר, סחורה ואנשים שיכנסו לגבולות ארץ ישראל, בין אם זה לישות הפלסטינאית, האחת שתוכננה באוסלו, המפוצלת, לשתיים, יהודה שומרון ועזה, ייבדק על ידי ישראלים, בין אם זה יבשה בגשרי הירדן, בין אם זה יגיע מהים או יגיע מהאוויר. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שזה לא יהיה בפיקוח הישראלי. תחשבו על דמוגרפיה. תחשבו על זה שאנחנו לא עומדים ובודקים בגשרי הירדן, או יהיה איזה נמל ימי בעזה והכניסה לשם לא תהיה מפוקחת. יגיעו כל מיני דאעש ואיראנים וכו'. דרך אגב, כשנפתח [ציר] פילדלפי [קו הגבול בין רצועת עזה למצרים] בעקבות ההתנתקות, ואיבדנו שליטה על מה שנכנס ממצרים [לרצועת עזה], כולל במעבר רפיח, היה שם מנגנון בינלאומי שנקרא EUBAM [The European Union Border Assistance Mission for the Rafah Crossing Point -EUBAM Rafah] אבל הוא הצליח לפקח? הגיעו מומחים איראנים, אלה שלימדו את אנשי רצועת עזה, איך לייצר את כלי הטיס הבלתי מאוישים, רקטות יותר משוכללות, זה מה שקרה. אז המצרים היום הם פרטנר לחסימת העניין, לי לא אכפת, שייכנסו וייצאו אזרחים עזתים דרך מעבר רפיח למצרים, כמו שלא אכפת לי להוציא אותם בשאטלים לירדן, אך מצרים לא רוצה, וירדן לא רוצה, זה הקושי. מה נכון לעשות בתנאים הללו? לא מדברים כאן על משבר הומניטרי, יש פה מצוקה כלכלית ללא ספק. אין ספק, שהבעיה העיקרית היא ההחלטה הפלסטינאית לקיים ישות עוינת. יצאנו משם, יכלו לקבל החלטה לגדל תותים ולייצא אותם, יכלו לקבל החלטה להקים מפעלים, לייצר ולייצא. קיבלו החלטה להשקיע ברקטות, קיבלו החלטה להשקיע במנהרות, החלטה שלהם. ולכן חמאס מהבחינה הזאת הוא ללא ספק מכשול. אחד הדברים שמשחקים לטובתנו, זה מה שהדגיש בעיקר יוני קודם, זה שיש החלטה בינלאומית שבעצם מתנה תנאים. החמאס מוקצה מחמת מיאוס על ידיך, החלטת הקוורטט [הקוורטט לענייני המזרח התיכון הוא גוף בין-לאומי המורכב מארצות הברית, האיחוד האירופי, האומות המאוחדות ורוסיה, שתפקידו לפקח על פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני על פי מפת הדרכים], שקוראת לחמאס לקבל אי אלו תנאים כדי שיוכל להפוך להיות לגיטימי. הוא לא הולך לעשות את זה. זה בדיוק אותו עניין למה הוא בחר לייצר רקטות ולחפור מנהרות במקום להתחיל ולעסוק בשגשוג וכו'. דרך אגב, רציונלית, אנשים שחושבים על זה, תארו לכם שאחרי שהתנתקנו מהרצועה, החמאס היה מראה לנו, שממה שיצאנו מפסיק להיות עוין כלפינו. הרי מיד הציבור הישראלי היה משתכנע, שזה הדרך הנכונה לעשות גם ביהודה ושומרון. זה לא רציונלי. מבחינתם, עדיפות היא כמובן חיסולה של מדינת ישראל, מילים כאלה, מילים אחרות, בשלבים, לא בשלבים, ולכן זה משהו שהוא הרבה יותר עמוק מאשר לחשוב חשיבה רציונלית. ולכן אנחנו עדיין רואים אותם, מתעסקים עם הרקטות, המנהרות והטרור. מה כן ישראל צריכה לעשות במצב הזה? לנו אין התנגדות, אני יכול להגיד את זה גם מתוקף תפקידי הקודם, ואני מקווה, שזה המצב גם היום, שהמצוקה הכלכלית תיענה [בגישה חיובית מצד ישראל]. למשל, העברת משכורות למגזר הציבורי, גם החמאסי, ניסינו לעשות את זה תקופה מסוימת, זה נעשה. שוב, זה כסף של תורמות, קטאר מימנה את זה. חשבונות בנק של אנשים מסוימים, שהם לא מזוהי [גדודי] עיז א-דין אל-קסאם [הזרוע הצבאית של חמאס], שהם לא פעילי טרור, רופאים, אחיות, מורים, פקידים, הייתה רשימה כזאת, היו אז 23 אלף איש, אין סיבה לא לקיים את זה אם יש כסף, לא יודע אם מישהו מוכן לממן את זה עכשיו. דרך אגב הצענו לאבו מאזן לעשות את זה, כדי שבעל המאה יהיה בעל הדעה, גם מזה הוא התחמק בצורה כזו או אחרת, אני לא יודע מה המצב איתו היום, אז זו סוגיה פתוחה עכשיו שיוצרת מצוקה, כי ברגע שאין כסף לאנשים, אז גם כל המחזור הכלכלי מתמתן, אותו מדד של משאיות שהגיעו גם לאלף משאיות ביום ועכשיו ירד לשלוש מאות הוא תוצאה מזה שאין כוח קנייה, אינטרס ישראלי שיחיו בכבוד וברווחה. למה לא? הדבר השני, זה תשתיות. הגדלת אספקת, יכולת אספקת חשמל של תחנת הכוח בעזה, אינטרס שלנו. האם מישהו מוכן לממן את זה? האם מישהו מוכן לעשות את זה? יש עם זה קושי. יש תוכנית שלנו שתתממש בסוף, של העברת צינור גז לרצועה, כדי באמת להגדיל את התפוקה ושלא תהיה תלות ברשת החשמל שלנו. מים, התפלה, אדרבא. טיהור מים. יש שם בעיה של שופכין, של ביוב, שגם מקרינה על הגנת הסביבה אצלנו. טיהור ומחזור לחקלאות. אינטרס שלנו. האם יש מישהו שמוכן לממן? יש פה קושי עצום. בעצם נתקלנו במצב, שמבחינת רצון לממן ברצועת עזה, יש מדינה אחת שמשקיעה הרבה, קוראים לה קטאר למרות שבעבר היו מתחים איתה, ב"צוק איתן" לא היינו מוכנים לקבל את היוזמה הטורקית-קטארית בצדק, אבל הצלחנו להגיע להבנות עם קטאר, שכל הפעילות שלה בנושא תשתיות, והם המשקיעים העיקריים, מאות מיליונים, מיליוני דולרים בשנה, מתואמת איתנו. כולל המנגנון של הכנסת חומרי שיקום, שהוא מנגנון משוכלל, לא פרטנו אותו כאן, יוני, זה חלק מהעניין. אתה רואה הרס עצום, זו התוצאה של "צוק איתן" עשרת אלפים בניינים שנהרסו כליל, מקומה אחת ועד 18 קומות, 30 אלף שניזוקו. יש צורך לשקם את זה, ללא ספק. לכן יצרנו פה מנגנון, ולכן הוא גם ממשיך להתקיים. איך מפקחים על זה? מאוד משוכלל, עם 100 פקחים בפנים, עם מנגנון שעוקב אחרי כל שק מלט, מגיע לסוכן שמספק, רק תמורת ואוטצ'ר שפקח אישר אותו, מנגנון משוכלל. אלה דברים שאנחנו יכולים לעשות. אבל ככלל, מי שחושב, שיש לו איזשהו פתרון של זבנג וגמרנו במציאות שבה החמאס בחר בדרך שהוא בחר גם אחרי שיצאנו מעזה והתנתקנו, והרשות הפלסטינאית בראשות אבו מאזן נמנעת מלקחת אחריות מלאה, והחמאס לא מוכן לתת לו אחריות מלאה, המצרים עם האינטרסים שלהם, יש פה קושי עצום, שמביא אותי למסקנה, שמבחינתי הגעתי אליה כבר מזמן בכל נושא העניין הישראלי פלסטיני, אנחנו לא צריכים לדבר על פתרונות. הלוואי והיה פתרון. אנחנו צריכים לדבר על דרך. דרך שבה אנחנו מחזקים את האינטרסים שלנו, גם הביטחוניים, וחלקם הוא שלא יהיה שם משבר הומניטרי, חלקם הוא שכן יחיו בכבוד וברווחה, אם אפשר, אבל להשלות את עצמנו, שיהיה מנהיג כזה או מנהיג אחר, וזה תיפתר הבעיה, מזה אני מציע להוריד את הציפיות לנוכח מה ששמענו בפאנל הקודם. סימוכין:

פברואר 2018 - משה (בוגי) יעלון מצדיק את העברת כספי הסיוע מקטאר למימון משכורות עובדי המגזר הציבורי בעזה, כולל אנשי חמאס ("אין סיבה לא לקיים זאת אם יש כסף"), ומציין שבתקופת כהונתו כשר הביטחון הושגו הבנות עם קטאר גם על העברת מאות מיליוני דולרים למימון ביצוע פרויקטי תשתית ברצועת עזה ב-28 בפברואר 2018, השתתף רא"ל (מיל.) משה (בוגי) יעלון בכנס שערך המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), ונשא בו הרצאה שכותרתה "משבר רצועת עזה - המענה לאתגר". להלן העיקרים והתמליל של הרצאת יעלון, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), ולשעבר שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש אגף המודיעין בצה"ל. עיקרי הרצאת יעלון: 1. "חמאסטן [ישות ברצועת עזה בשליטת חמאס]... בעצם תלויה בנו. אם אנחנו מנתקים היום את החשמל והמים שאנחנו עדיין מספקים לרצועה, אז באמת יהיה משבר הומניטרי" 2. "אלה [הרשות הפלסטינית באיו”ש ושלטון חמאס ברצועת עזה] שתי ישויות שונות לחלוטין. בעיקר בעידן שהחמאס השתלט על הרצועה, ויש לנו חמאסטן בעזה ורשות פלסטינאית ביהודה ושומרון. הפער הזה לא הולך להיות מגושר, זה כמו לחבר שמן עם מים”. 3. "ניסינו, גם אחרי "צוק איתן" [סבב הלחימה בין ישראל לחמאס ביולי – אוגוסט 2014], לשכנע את אבו מאזן לקבל אחריות חלקית על הרצועה, אפילו על מעבר רפיח, הוא סירב". 4. "מה האינטרסים שלנו לגבי הרצועה? קודם כל, ביטחון. הרצועה הזאת בחרה להיות עוינת. גם כלפי, בוודאי כלפינו. וכל עוד היא עוינת, אין ברירה, אלא חייב להיות סגר ביטחוני". 5. "מה כן ישראל צריכה לעשות במצב הזה? לנו אין התנגדות, אני יכול להגיד את זה גם מתוקף תפקידי הקודם, ואני מקווה, שזה המצב גם היום, שהמצוקה הכלכלית תיענה [בגישה חיובית מצד ישראל]. למשל, העברת משכורות למגזר הציבורי, גם החמאסי, ניסינו לעשות את זה תקופה מסוימת, זה נעשה. שוב, זה כסף של תורמות, קטאר מימנה את זה" 6. "[כספי הסיוע מקטאר הועברו ל[חשבונות בנק של אנשים מסוימים, שהם לא מזוהי[ם] [עם גדודי] עיז א-דין אל-קסאם [הזרוע הצבאית של חמאס], שהם לא פעילי טרור, רופאים, אחיות, מורים, פקידים, הייתה רשימה כזאת, היו אז 23 אלף איש, אין סיבה לא לקיים את זה אם יש כסף, לא יודע אם מישהו מוכן לממן את זה עכשיו". 7. "ברגע שאין כסף לאנשים, אז גם כל המחזור הכלכלי מתמתן… אין כוח קנייה, [זה] אינטרס ישראלי שיחיו בכבוד וברווחה. למה לא?" 8. "הדבר השני, זה תשתיות. הגדלת אספקת, יכולת אספקת חשמל של תחנת הכוח בעזה, אינטרס שלנו. האם מישהו מוכן לממן את זה? האם מישהו מוכן לעשות את זה? יש עם זה קושי". 9. "יש תוכנית שלנו שתתממש בסוף, של העברת צינור גז לרצועה, כדי באמת להגדיל את התפוקה ושלא תהיה תלות ברשת החשמל שלנו. מים, התפלה, אדרבא. טיהור מים. יש שם בעיה של שופכין, של ביוב, שגם מקרינה על הגנת הסביבה אצלנו. טיהור ומחזור לחקלאות. אינטרס שלנו" 10. "האם יש מישהו שמוכן לממן? יש פה קושי עצום. בעצם נתקלנו במצב, שמבחינת רצון לממן ברצועת עזה, יש מדינה אחת שמשקיעה הרבה, קוראים לה קטאר… הצלחנו להגיע להבנות עם קטאר, שכל הפעילות שלה בנושא תשתיות, והם המשקיעים העיקריים, מאות מיליונים, מיליוני דולרים בשנה, מתואמת איתנו. כולל המנגנון של הכנסת חומרי שיקום". 11. "חמאס בחר בדרך שהוא בחר גם אחרי שיצאנו מעזה והתנתקנו, והרשות הפלסטינאית בראשות אבו מאזן נמנעת מלקחת אחריות מלאה, והחמאס לא מוכן לתת לו אחריות מלאה, המצרים עם האינטרסים שלהם, יש פה קושי עצום, שמביא אותי למסקנה, שמבחינתי הגעתי אליה כבר מזמן בכל נושא העניין הישראלי פלסטיני, אנחנו לא צריכים לדבר על פתרונות. הלוואי והיה פתרון". 12. "אנחנו צריכים לדבר על דרך. דרך שבה אנחנו מחזקים את האינטרסים שלנו, גם הביטחוניים, וחלקם הוא שלא יהיה שם משבר הומניטרי, חלקם הוא שכן יחיו בכבוד וברווחה". תמליל הרצאת יעלון: בילדותנו, אחת מהקללות שהשתמשנו היה "לך לעזה”. אחרי 60 שנה הקללה הזו עדיין רלוונטית. וזה מצביע על המורכבות, כי בעצם הרצועה הטריטוריאלית הזאת [רצועת עזה] היא רצועה דחויה. אני מזכיר, שלא תמיד שלטנו בה, כמו שגם היום אנחנו לא שולטים בה. אבל כשמדובר על הסכמי שביתת הנשק ועד מלחמת ששת הימים, המצרים שלטו שם. והם לא סיפחו אותה ולא פתרו את הבעיות שם, החזיקו אותה תחת שלטון צבאי, עם הרבה בעיות, עם הרבה צרות. וכמובן, כשהגענו להסכם השלום בגין – סאדאת [ב-1979], אז אחד הדברים שהיו חשובים ל[נשיא מצרים אנוואר] סאדאת זה לא לקבל בחזרה את הצרה הזאת. לכן הוא התעקש על הקו הבינלאומי של 1906, והשאיר לנו את הצרה הזאת. ובעצם, גם אחרי שהחלטנו להתנתק, ההחלטה של ראש הממשלה שרון לבצע התנתקות, היה דין ודברים עם המצרים, ואחד הדברים היותר חשובים למצרים [היה] שהבעיה הזו לא תיפול עליהם. הבעיה נשארה שלנו גם אחרי ההתנתקות. אמנם, יש שם שלטון עצמי, אין לנו אחריות לנושאים האזרחיים בפנים, אבל אין ספק שחמאסטן [ישות ברצועת עזה בשליטת חמאס], וגם היום היא חמאסטן, גם תוך כדי תהליך הפיוס, בעצם תלויה בנו. אם אנחנו מנתקים היום את החשמל והמים שאנחנו עדיין מספקים לרצועה, אז באמת יהיה משבר הומניטרי, מה שלא קורה כרגע. יש משבר כלכלי, יש מצוקה, אבל אין משבר הומניטרי, וגם הכנסת הסחורות, כל עוד אנחנו מקפידים בצדק על זה שיש סגר ביטחוני, כי התנתקנו, הייתה אלטרנטיבה להנהגת הרשות [הפלסטינית], הנהגת החמאס בעקבות ההפיכה הפנימית שם, בסופו של דבר להחליט שמפסיקים לירות עלינו, מפסיקים להפעיל טרור, משקיעים את המשאבים בשגשוג. אז הבחירה שלהם הייתה האם להשקיע בייצור רקטות או בחפירת מנהרות, שזה עולה להם מיליונים בשנה, או לפתח שם איזושהי תעשייה, כמו שהיו כאלה שדיברו, זה יהיה אולי המקום, סינגפור. טוב סדר העדיפויות שלהם אחר, ולכן יש שם בהחלט מצוקה כלכלית, והתלות שלהם בגורמים חיצוניים, כולל תרומות, סיוע כספי, התלות שלהם בנו בסוגיות תשתיות, וודאי בהכנסת סחורות, כל עוד יש סגר ביטחוני. הסגר הביטחוני נובע מזה, שהם בחרו להמשיך להיות עוינים, ולהפעיל את מערך המנהרות והרקטות, ולכן אנחנו נדרשים לבדוק כל סחורה שנכנסת, ואפילו כל אדם, כל אינדיבידואל שנכנס לשם. ולכן, יש פה מורכבות. ולאחרונה, אנחנו רואים שגם החמאס לא רוצה לשלוט ברצועה, בגלל האתגר האזרחי שלו, והוא מנסה בעצם להעביר את האחריות לרשות [הפלסטינית], אבל לא בעצם לתת את מלוא האחריות לרשות [הפלסטינית]. והפיוס הזה לא הולך להסתיים באופן חיובי, משום שהעמדה של החמאס זה, אני מוכן ש[יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס המכונה] אבו מאזן ייקח אחריות על הנושאים האזרחיים, אני לא מוכן לוותר על הנשק, ואבו מאזן מבחינתו צודק. אני לא מוכן לקבל אחריות מלאה בלי רשות אחת, חוק אחד, נשק אחד. הפער הזה לא הולך להיות מגושר, זה כמו לחבר שמן עם מים, כהנחת עבודה. כעובדה, גם הסכם מכה של הפיוס [ב-8 בפברואר 2007], לא יושם, הסכם קהיר [במאי] 2011 לא יושם. גם ההסכם הזה בעצם לא הולך להיות מיושם במלואו. השאלה אם זה יביא למשבר או שזה ימשיך להתנהל כך, היא שאלה פתוחה. והשאלה העיקרית היא פה, מה האינטרסים של הצדדים? ופה אני מסתכל מזווית הראייה שלנו. קודם כל כשמדובר על הפלסטינים בכלל, אנחנו מדברים כבר על שתי ישויות פוליטיות, זה צריך להיות ברור, וזה לא הולך להתחבר. אני מזכיר, שגם בעידן המעבר הבטוח, הייתי אז אלוף פיקוד, המעבר מעזה ליהודה ושומרון היה בטוח, היה פתוח, ועזתים שהגיעו לרמאללה קיבלו בעיטה, לא להגיד איפה, כדי לא לתפוס את מקומות העבודה ולא לקחת נשים וכו', וכו', וכו'. זה לא מתחבר, אלה שתי ישויות שונות לחלוטין. בעיקר בעידן שהחמאס השתלט על הרצועה, ויש לנו חמאסטן בעזה ורשות פלסטינאית ביהודה ושומרון. ניסינו, גם אחרי "צוק איתן" [סבב הלחימה בין ישראל לחמאס ביולי – אוגוסט 2014], לשכנע את אבו מאזן לקבל אחריות חלקית על הרצועה, אפילו על מעבר רפיח, הוא סירב. מה הביא אותו עכשיו להיכנס לתוך התהליך הזה, שנקרא פיוס, ולנסות לקחת אחריות על המעבר, ואולי על מרכיבים אזרחיים אחרים, בלי להיות אחראיות מלאה? זה מעניין, זו שאלה של אינטרסים. מה שקרה כאן בעיקר, ויש פה שחקן נוסף שעוד לא הזכרתי אותו והוא מצרים, שמצרים מתייחסת לרצועת עזה גם היום כאל ישות עוינת, ובצדק. מבחינתם חמאס זה אחים מוסלמים. איך המשטר המצרי הנוכחי, השלטון המצרי הנוכחי מתייחס לאחים מוסלמים אנחנו יודעים. הוא רואה בזה בעיה שעלולה לגרום לאירדנטה פנימית במצרים. קל וחומר כשהוא תפס את החמאס, מסייע לדאעש בסיני. נוצרה איזושהי מערכת יחסים בין חמאס-עזה לדאעש בסיני, למרות שאלה שתי תנועות שונות. החמאס בעצם נלחם נגד דאעש בתוך רצועת עזה, הוא לא רוצה שדאעש יאיים עליו פנימית, אבל הוא מצא בדאעש בסיני שותף על בסיס של אינטרסים. למה? כי הוא נדרש לקבל אספקת נשק דרך סיני, ודאעש שולט בסיני, אז הוא צריך את זה, ודאעש היה צריך איזשהו בסיס מאחור, גם בסיס לטיפול רפואי, בסיס להתכוננות וכן הלאה, והמצרים עלו על זה, שבעצם דאעש משתמש ברצועת עזה כארץ בסיס, וחמאס נהנה משירותי דאעש בהברחות נשק. ולכן היה פה אינטרס מצרי לנסות להביא לפיוס, וכל הלחץ על החמאס היה גם מבחינה כלכלית, כולל של אבו מאזן, כולל של המצרים. הם לא מספקים חשמל, הם לא מספקים מים, אנחנו מספקים, הם לא. הם גם סגרו את מעבר רפיח, שנפתח לעיתים, מעבר רפיח הוא באחריותם, יכלו לפתוח אותו. הם חונקים את הרצועה כדי שהחמאס יבוא אל השולחן כמו שהוא הגיע, כדי בעצם לאלף אותו ולהגיע איתו להבנה שהוא יפסיק לעזור לדאעש בסיני בכל דרך. ולכן זה האינטרס המצרי. החמאס בא משום שהוא נקלע למצוקה, הוא בלחץ, הוא צריך איזשהו פתרון, הוא לא נותן מענה לאזרחים, ולכן הוא הגיע לשולחן. למה אבו מאזן בא עכשיו לשולחן ולא בא קודם, אחרי "צוק איתן”? גם זה עניין של לחץ ואינטרס. המצרים הרכיבו פה איזשהו מרכיב לחץ שבו הם אמרו, אבו מאזן, אם אתה לא תבוא, יש לנו אלטרנטיבה, קוראים לה [מוחמד] דחלאן [לשעבר ראש מנגנון הביטחון המסכל ברצועת עזה]. אנחנו עם איחוד האמירויות נביא אותו, אבו מאזן במידה מסוימת נבהל, ועל הרקע הזה הוא הגיע. זאת אומרת, מה שאנחנו רואים פה גם היום במצב שנוצר, זה איזשהו שילוב של אינטרסים או לחצים אחד על השני, שהביא אותם למצב של לכאורה פיוס, שלא הולך להיות מושלם ולא הולך להתקיים. אני מדגיש את כל זה, משום שגם כשאנחנו מסתכלים על האתגר של רצועת עזה, כמו על אתגרים אחרים, אני חסיד תפיסת האינטרסים. לא wishful thinking. נביא את מרוואן ברגותי [לשעבר מפקד גדודי אל-אקצה של ארגון פתח, מרצה מאסר עולם בישראל], תיפתר הבעיה. נמליך את יחיא סינוואר [מנהיג חמאס ברצועת עזה], תפתר הבעיה. מספיק. אנחנו לא הולכים לפתור את הבעיות הללו, אנחנו צריכים להתמודד איתן. ובכל נקודת זמן, בכל זירה, צריך להסתכל על האינטרסים. כך קבענו למשל בסוריה, שלא מתערבים מצד אחד, אבל יש קווים אדומים. זה נכון גם לגבי הרצועה. מה האינטרסים שלנו לגבי הרצועה? קודם כל, ביטחון. הרצועה הזאת בחרה להיות עוינת. גם כלפי, בוודאי כלפינו. וכל עוד היא עוינת, אין ברירה, אלא חייב להיות סגר ביטחוני. אילולא הייתה עוינת, אז לא היה צריך לבדוק את הסחורות, לא היה צריך לבדוק את האנשים. המצרים היו פותחים לה את מעבר רפיח. אנחנו, תקופה ארוכה, לחצנו על המצרים, תפתחו את מעבר רפיח. באמת, יש שם חנק, אנשים לא יכולים לצאת. ניסינו דרך אגב לתת מענה ליציאת האנשים מרצועת עזה בשאטלים עם מחסום ארז לאלנבי כדי שייצאו לעולם הרחב דרך ירדן. הירדנים סירבו. זאת אומרת יש פה עניין של כל אחד מסתכל על הרצועה כאל בעייה שלא רוצים להתעסק איתה, ולכן מאחר ויש בעיה ביטחונית, אז קיים הסגר הביטחוני, אין מצור, השימוש במילה מצור היא לא נכונה. סוחר פלסטיני, שרוצה היום להזמין סחורה מסין, יכול להביא אותה או דרך נמל אשדוד או דרך נמל אלכסנדריה או דרך נמל פורט סעיד, בסוף היא תעבור בדיקה של ישראלי דרך [מעבר] כרם שלום. על זה אנחנו לא יכולים לוותר. אני מדגיש את זה, כי אני שומע את הרעיונות על הנמל הימי, האי בים, כפי שהיא עולה. עד היום הקבינט, כמובן, לא אישר בצדק. אם יהיו פקחים ישראלים על האי הזה, למה לא? כשיהיו שם פקחים ישראלים, תקראו לי. זה התנאי. זה התנאי. כל תפיסתנו בכלל, את כל מה שנכנס לגבולות ארץ ישראל, מ[הסכמי] אוסלו [ב-1993], מיצחק] רבין [ראש ממשלת ישראל לשעבר], זיכרונו לברכה, אמרה שבכל תנאי, בכל מצב, בסופו של דבר, סחורה ואנשים שיכנסו לגבולות ארץ ישראל, בין אם זה לישות הפלסטינאית, האחת שתוכננה באוסלו, המפוצלת, לשתיים, יהודה שומרון ועזה, ייבדק על ידי ישראלים, בין אם זה יבשה בגשרי הירדן, בין אם זה יגיע מהים או יגיע מהאוויר. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שזה לא יהיה בפיקוח הישראלי. תחשבו על דמוגרפיה. תחשבו על זה שאנחנו לא עומדים ובודקים בגשרי הירדן, או יהיה איזה נמל ימי בעזה והכניסה לשם לא תהיה מפוקחת. יגיעו כל מיני דאעש ואיראנים וכו'. דרך אגב, כשנפתח [ציר] פילדלפי [קו הגבול בין רצועת עזה למצרים] בעקבות ההתנתקות, ואיבדנו שליטה על מה שנכנס ממצרים [לרצועת עזה], כולל במעבר רפיח, היה שם מנגנון בינלאומי שנקרא EUBAM [The European Union Border Assistance Mission for the Rafah Crossing Point -EUBAM Rafah] אבל הוא הצליח לפקח? הגיעו מומחים איראנים, אלה שלימדו את אנשי רצועת עזה, איך לייצר את כלי הטיס הבלתי מאוישים, רקטות יותר משוכללות, זה מה שקרה. אז המצרים היום הם פרטנר לחסימת העניין, לי לא אכפת, שייכנסו וייצאו אזרחים עזתים דרך מעבר רפיח למצרים, כמו שלא אכפת לי להוציא אותם בשאטלים לירדן, אך מצרים לא רוצה, וירדן לא רוצה, זה הקושי. מה נכון לעשות בתנאים הללו? לא מדברים כאן על משבר הומניטרי, יש פה מצוקה כלכלית ללא ספק. אין ספק, שהבעיה העיקרית היא ההחלטה הפלסטינאית לקיים ישות עוינת. יצאנו משם, יכלו לקבל החלטה לגדל תותים ולייצא אותם, יכלו לקבל החלטה להקים מפעלים, לייצר ולייצא. קיבלו החלטה להשקיע ברקטות, קיבלו החלטה להשקיע במנהרות, החלטה שלהם. ולכן חמאס מהבחינה הזאת הוא ללא ספק מכשול. אחד הדברים שמשחקים לטובתנו, זה מה שהדגיש בעיקר יוני קודם, זה שיש החלטה בינלאומית שבעצם מתנה תנאים. החמאס מוקצה מחמת מיאוס על ידיך, החלטת הקוורטט [הקוורטט לענייני המזרח התיכון הוא גוף בין-לאומי המורכב מארצות הברית, האיחוד האירופי, האומות המאוחדות ורוסיה, שתפקידו לפקח על פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני על פי מפת הדרכים], שקוראת לחמאס לקבל אי אלו תנאים כדי שיוכל להפוך להיות לגיטימי. הוא לא הולך לעשות את זה. זה בדיוק אותו עניין למה הוא בחר לייצר רקטות ולחפור מנהרות במקום להתחיל ולעסוק בשגשוג וכו'. דרך אגב, רציונלית, אנשים שחושבים על זה, תארו לכם שאחרי שהתנתקנו מהרצועה, החמאס היה מראה לנו, שממה שיצאנו מפסיק להיות עוין כלפינו. הרי מיד הציבור הישראלי היה משתכנע, שזה הדרך הנכונה לעשות גם ביהודה ושומרון. זה לא רציונלי. מבחינתם, עדיפות היא כמובן חיסולה של מדינת ישראל, מילים כאלה, מילים אחרות, בשלבים, לא בשלבים, ולכן זה משהו שהוא הרבה יותר עמוק מאשר לחשוב חשיבה רציונלית. ולכן אנחנו עדיין רואים אותם, מתעסקים עם הרקטות, המנהרות והטרור. מה כן ישראל צריכה לעשות במצב הזה? לנו אין התנגדות, אני יכול להגיד את זה גם מתוקף תפקידי הקודם, ואני מקווה, שזה המצב גם היום, שהמצוקה הכלכלית תיענה [בגישה חיובית מצד ישראל]. למשל, העברת משכורות למגזר הציבורי, גם החמאסי, ניסינו לעשות את זה תקופה מסוימת, זה נעשה. שוב, זה כסף של תורמות, קטאר מימנה את זה. חשבונות בנק של אנשים מסוימים, שהם לא מזוהי [גדודי] עיז א-דין אל-קסאם [הזרוע הצבאית של חמאס], שהם לא פעילי טרור, רופאים, אחיות, מורים, פקידים, הייתה רשימה כזאת, היו אז 23 אלף איש, אין סיבה לא לקיים את זה אם יש כסף, לא יודע אם מישהו מוכן לממן את זה עכשיו. דרך אגב הצענו לאבו מאזן לעשות את זה, כדי שבעל המאה יהיה בעל הדעה, גם מזה הוא התחמק בצורה כזו או אחרת, אני לא יודע מה המצב איתו היום, אז זו סוגיה פתוחה עכשיו שיוצרת מצוקה, כי ברגע שאין כסף לאנשים, אז גם כל המחזור הכלכלי מתמתן, אותו מדד של משאיות שהגיעו גם לאלף משאיות ביום ועכשיו ירד לשלוש מאות הוא תוצאה מזה שאין כוח קנייה, אינטרס ישראלי שיחיו בכבוד וברווחה. למה לא? הדבר השני, זה תשתיות. הגדלת אספקת, יכולת אספקת חשמל של תחנת הכוח בעזה, אינטרס שלנו. האם מישהו מוכן לממן את זה? האם מישהו מוכן לעשות את זה? יש עם זה קושי. יש תוכנית שלנו שתתממש בסוף, של העברת צינור גז לרצועה, כדי באמת להגדיל את התפוקה ושלא תהיה תלות ברשת החשמל שלנו. מים, התפלה, אדרבא. טיהור מים. יש שם בעיה של שופכין, של ביוב, שגם מקרינה על הגנת הסביבה אצלנו. טיהור ומחזור לחקלאות. אינטרס שלנו. האם יש מישהו שמוכן לממן? יש פה קושי עצום. בעצם נתקלנו במצב, שמבחינת רצון לממן ברצועת עזה, יש מדינה אחת שמשקיעה הרבה, קוראים לה קטאר למרות שבעבר היו מתחים איתה, ב"צוק איתן" לא היינו מוכנים לקבל את היוזמה הטורקית-קטארית בצדק, אבל הצלחנו להגיע להבנות עם קטאר, שכל הפעילות שלה בנושא תשתיות, והם המשקיעים העיקריים, מאות מיליונים, מיליוני דולרים בשנה, מתואמת איתנו. כולל המנגנון של הכנסת חומרי שיקום, שהוא מנגנון משוכלל, לא פרטנו אותו כאן, יוני, זה חלק מהעניין. אתה רואה הרס עצום, זו התוצאה של "צוק איתן" עשרת אלפים בניינים שנהרסו כליל, מקומה אחת ועד 18 קומות, 30 אלף שניזוקו. יש צורך לשקם את זה, ללא ספק. לכן יצרנו פה מנגנון, ולכן הוא גם ממשיך להתקיים. איך מפקחים על זה? מאוד משוכלל, עם 100 פקחים בפנים, עם מנגנון שעוקב אחרי כל שק מלט, מגיע לסוכן שמספק, רק תמורת ואוטצ'ר שפקח אישר אותו, מנגנון משוכלל. אלה דברים שאנחנו יכולים לעשות. אבל ככלל, מי שחושב, שיש לו איזשהו פתרון של זבנג וגמרנו במציאות שבה החמאס בחר בדרך שהוא בחר גם אחרי שיצאנו מעזה והתנתקנו, והרשות הפלסטינאית בראשות אבו מאזן נמנעת מלקחת אחריות מלאה, והחמאס לא מוכן לתת לו אחריות מלאה, המצרים עם האינטרסים שלהם, יש פה קושי עצום, שמביא אותי למסקנה, שמבחינתי הגעתי אליה כבר מזמן בכל נושא העניין הישראלי פלסטיני, אנחנו לא צריכים לדבר על פתרונות. הלוואי והיה פתרון. אנחנו צריכים לדבר על דרך. דרך שבה אנחנו מחזקים את האינטרסים שלנו, גם הביטחוניים, וחלקם הוא שלא יהיה שם משבר הומניטרי, חלקם הוא שכן יחיו בכבוד וברווחה, אם אפשר, אבל להשלות את עצמנו, שיהיה מנהיג כזה או מנהיג אחר, וזה תיפתר הבעיה, מזה אני מציע להוריד את הציפיות לנוכח מה ששמענו בפאנל הקודם. סימוכין:

Jonathan D. Halevi

46,941 views • 1 year ago

חמישה שבועות לפני מתקפת השבעה באוקטובר – דן חלוץ מסביר משמעות גל הפסקת ההתנדבות לשירות מילואים בחיל האוויר: "באמצע ספטמבר השינוי יהיה מסוים; כשירותו של צה"ל תלך ותפחת" [אם תפרוץ מלחמה אחרי החגים?] "אנחנו ננצח, אנחנו נשלם מחירים יותר כבדים. זה כל הסיפור. יותר אזרחים ויותר חיילים" ב-30 באוגוסט 2023, התראיין המטכ"ל לשעבר רא"ל (מיל.) דן חלוץ באולפן אתר Ynet, ולהן תוכן הראיון: אלכסנדרה לוקש: רב אלוף במילואים דן חלוץ, שלום אדוני. בוקר טוב. דן חלוץ: בוקר טוב, אלכסנדרה. אלכסנדרה לוקש: טוב, יש לנו הרבה מאוד עניינים כמובן על הפרק, אבל הכל גם קשור להכל בסופו של דבר, ונתחיל באמת עם הסיפא של הדברים. שר הביטחון [יואב] גלנט, לא חדש עבור מי שמקשיב לחדשות בישראל, מי שמכיר את המערכת כמוך, כמה באמת זה מזכיר לך את החודשים שלפני מלחמת לבנון השנייה? דן חלוץ: אני מוטרד מהכיוון הזה של הצהרות. אנחנו למדנו בחיים שכשמצהירים ומצהירים ומצהירים, בסוף הגפרור יכול להיזרק והדלק יכול לבעור. הייתי מעדיף שהפתרון לבעיה הזו של האוהל [שהקים חיזבאללה בגבול ישראל], יינתן בדרך אחרת. אלכסנדרה לוקש: אבל זה רק האוהל, זה הרי, יש הרבה מאוד פרובוקציות וגם כנראה דחיפה איראנית, לפחות לפי מה שאנחנו שומעים. דן חלוץ: בסדר, יש דחיפה איראנית ויש הרבה פרובוקציות, ואנחנו צריכים להיות המבוגר האחראי הפעם. אני מציע את זה למדינת ישראל. אני חרד למדינת ישראל, לא לאיראנים ולא לחיזבאללה. אני בטוח שמדינת ישראל אם היא תחליט שזה מה שצריך לעשות, תעשה את זה טוב מאוד. אלכסנדרה לוקש: האמירות האלה, אתה אומר, רק מתדלקות את ההסלמה הפוטנציאלית, הן לא בולמות אותה כמו ש... דן חלוץ: הן אמורות לשרת כמה דברים. הן אמורות קודם כל להשפיע על האו"ם לעשות את עבודתו, ולא להיכנע לגחמות של ממשלת לבנון. הדבר השני, הן אמורות לאותת לצד השני, שימו לב, אנחנו מוכנים. הדבר השלישי, כפי שאמרתי, הן יכולות להדליק את האזור. אלכסנדרה לוקש: זה החשש שלך, שאמירה... של גלנט יכולה רק להדליק את ההזדמנות. דן חלוץ: לא, אני לא רוצה לומר שהאמירה הזו לבדה, אבל אני אומר דבר אחד, עוד לא נולד האוהל שבגללו כדאי לצאת למלחמה, גם אם היא תהיה מוצלחת, כי אין מלחמות מוצלחות. למדנו את זה. אלכסנדרה לוקש: אתה אומר אין מלחמות מוצלחות, ויש לנו כמה זיכרונות, לך יש בטח כמה זיכרונות ממלחמת לבנון השנייה. אנחנו מוכנים למלחמה? הרי יש כל מיני הצהרות, גם ישנות, גם נוכחיות, של אנשים במערכת הביטחונית, גם בדרג המדיני, שאומרים, אנחנו נחזיר את לבנון לתקופת האבן. יש לזה בסיס בכלל? דן חלוץ: אפשר להחזיר כל דבר לתקופה קודמת, אני מציע לא להתרברב, אחד, שתיים, לעשות ולא לדבר, אם רוצים לעשות. כי דיבורים בעלמא לא משרתים שום מטרה. אבל הדבר השלישי, לנסות לפתור את הדברים הללו בדרך אלטרנטיבית. אם יש כזאת. אם אין כזאת, צריך לפתור. מה שלא נפתר בשבוע הראשון, כשהוקם האוהל, קשה לתרץ אותו אחרי שלושה חודשים כשהאוהל כבר עומד. ולכן צריך למצוא דרך פתרון יותר נכונה, יותר ראויה, שמתאימה לבד של האוהל. אלכסנדרה לוקש: תראה, התחושה של [מנהיג חיזבאללה חסן] נסראללה, וזה לא סוד, זה גם תחושה בקרב הרבה גורמים במדינה עצמה, אולי גם שלך, היא שהחברה הישראלית, וגם הצבא הישראלי, נמצא בתהליך התפוררות. יש פה לכך יסוד? דן חלוץ: לתחושה הזו יש בסיס. כל נקודה שנשים עליה את האצבע בחברה הישראלית היום, במדינת ישראל היום, היא נקודת תורפה. החברה הישראלית, הצבא הישראלי, מערכת החינוך הישראלית, הכלכלה הישראלית, יחסי החוץ של ישראל, כל דבר. אין דבר אחד שאפשר להגיד עליו שהוא תקין ומתנהל כמו שצריך. אלכסנדרה לוקש: בוא נשאר באמת בסיפור הצבאי, וליתר דיוק באירוע חיל האוויר. הרי נכון שבשבועיים האחרונים זה קצת פחות מדובר, ככה זה בסוף אוגוסט, אבל מדברים הרבה כבר על מבחן ספטמבר. על זה שהכשירות עלולה להיפגע ככל שאנחנו מעמיקים גם בספטמבר. איפה אנחנו נמצא את עצמנו באחד באוקטובר? דן חלוץ: אלכסנדרה, הדברים אינם קורים בין לילה. זה תהליך מדורג שלוקח זמן. בתחילת ספטמבר לא יהיה שינוי לעומת סוף אוגוסט, ובאמצע ספטמבר השינוי יהיה מסוים. הרעיון הכללי אומר שכשירותו של צה"ל תלך ותפחת ככל שמערך המתנדבים שמפסיקים שירות ילך ויגדל. ואני רואה את התופעה הזו, אני שומע עליה, אני חי אותה. התופעה הזו קיימת. היא תתרחב, אם הממשלה תלך למשל לכיוון של חוק גיוס לחרדים. חוק גיוס זה לא חוק גיוס, זה חוק אי גיוס הגדיר את זה, השר [מאיר] פורוש. אלכסנדרה לוקש: אנטי גיוס, אפילו יותר. דן חלוץ: אנטי גיוס. חוק כזה יעורר את המערכת, אנחנו כבר שומעים על מכתב השמיניסטים החדש שהולך לצאת לדרך. אנחנו חשים את מה שקורה. אלכסנדרה לוקש: אז על מי האחריות? דן חלוץ: האחריות היא רק על אחד. אחד בלבד, קוראים לו בנימין נתניהו. אלכסנדרה לוקש: מה הוא צריך לעשות? דן חלוץ: הוא צריך פשוט לעצור את החקיקה, הוא צריך להחזיר את המערכת ל[מצב] נורמל. Back to normal. Back to normal זה אומר, את כל מה שאתה רוצה להשיג, תעשה בדיון רחב, אמיתי, כנה, על מנת שנוכל להשיג משהו. אלכסנדרה לוקש: כי אחרת מה, ואני רגע, שוב, מתעכבת ורוצה שנחדד את הסיפור הצבאי. אחרת מה יקרה פה, נניח, אם תפרוץ מלחמה או עימות צבאי משמעותי אחרי החגים? דן חלוץ: אנחנו ננצח, אנחנו נשלם מחירים יותר כבדים. זה כל הסיפור. אלכסנדרה לוקש: זאת אומרת, יותר אזרחים... דן חלוץ: יותר אזרחים ויותר חיילים. תראי, מה זה המושג שירות? המושג שירות זה לא אפס או אחד. זה תהליך הדרגתי ששוחק יכולות. שוחק יכולות, למשל, בגלל שביהודה ושומרון הגדודים נמצאים, במקום להתאמן למלחמה, הם מפזרים את המהומות שעושים אנשי הגבעות, הם מפזרים את הטרוריסטים ופוגעים בהם על מנת לטפל בטרור, והם לא מתאמנים למלחמה האמיתית שמדינת ישראל עלולה לעמוד בפניה. אלכסנדרה לוקש: זאת אומרת, אתה רואה שגם האירועים של הלאומנות היהודית ביהודה ושומרון שוחקים את הצבא? דן חלוץ: בוודאי. אתה צריך להשקיע יותר ויותר אנרגיה, יותר ויותר כוחות, הרבה יותר כוחות, שמענו רק לאחרונה, שמתגברים את הכוחות ביהודה ושומרון על מנת מה? על מנת להגן על פורעי החוק, שפורעים חוק ומאיצים את הטרור, ואנחנו צריכים לשרת את ההגנה שלהם. אלכסנדרה לוקש: טוענים גורמים שונים במערכת הפוליטית והמדינית. שאתה, דן חלוץ, לא רק אתה, אבל מייחסים גם לך, בעצם נותן מתנה לנסראללה, בעצם מעודד את הסרבנות, מעודד את אי הגיוס, מעודד אולי את העימות הצבאי הבא. אנחנו שומעים הרי שגם בלבנון מצטטים אותך. דן חלוץ: אני לא מעודד שום דבר, אני מעודד את ראש הממשלה [בנימין נתניהו] לרדת מהעץ הגבוה שהוא טיפס עליו לפני שהוא ייפול ממנו, כדאי לו לרדת ממנו. אלכסנדרה לוקש: אבל אולי גם אנשי חיל האוויר עלו וטיפסו על עץ. דן חלוץ: תזכרי שאנשי חיל האוויר שהפסיקו את התנדבותם הם קודם כל אזרחי מדינת ישראל. אזרח זה תפקיד ראשון במעלה, תפקידם הצבאי הוא השני במעלה ולא הפוך. וכל מי שמצפה שהם ימשיכו וינהגו כאילו לא קרה דבר, קרה דבר. החוזה הופר. מה הופר בחוזה? חתמו הסכם עם מדינה דמוקרטית, והם רואים לנגד עיניהם איך נוצרת כאן דיקטטורה. אלכסנדרה לוקש: תראה, אני לא היה הראשונה ששואלת אותך, כמובן על סיפור ההתנתקות, הרי שם גם נפל דבר מבחינת גורמים רבים, ואז קראת להם סרבנים. מה השתנה? דן חלוץ: את לא תהיי הראשונה, גם לא תהיי אחרונה, וההבדל המהותי בין ההתנתקות לבין היום, הוא שאז הייתה החלטה מדינית-פוליטית, והיום לא מדובר בהחלטה מדינית-פוליטית, היום מדובר בשינוי מבנה משטרי של מדינת ישראל. אלכסנדרה לוקש: עבור הרבה אנשים זה היה שבר, שבר משמעותי מאוד. קריעה מוחלטת, אתה יודע, אתה קורא לזה מדיני, אבל גם מבחינתם החוזה הופר כשפינו אנשים מביתם. דן חלוץ: ליבי, ליבי, עם כל מפוני גוש קטיף. אני לא, לא, זר לתחושות של האנשים שם. יחד עם זאת, ההשוואה אינה במקומה. סרבנות של חיילי חובה היא דבר אחד, וסרבנות שמייחסים, המילה סרבנות היא לא נכונה, הפסקת התנדבות של מילואימניקים שעברו את גיל השירות, היא דבר אחר לחלוטין. לחלוטין. וזה גם סוג אחר. אלכסנדרה לוקש: וזה לא פותח פתח, שבהחלטה מדינית אולי של ממשלה אחרת, אנשי מילואים, שכמו שאתה אומר, מתנדבים, ועברו את גיל השירות, שהם מצד אחר, יחליטו גם, לנו זה לא מתאים, אנחנו מפסיקים להתנדב. דן חלוץ: לא ולא. אני אגיד לך למה לא. אותה ממשלה, עם אותו ראש ממשלה, מכהנת למעט שנה אחת, בחמש עשרה שנים האחרונות, הרבה מההחלטות שהתקבלו לא מצאו חן בעיני חלק מהאנשים ששייכים לכאורה למחנה אחר. הם לא במחנה אחר, הם במחנה של עם ישראל. ואף אחד לא העז, לא העלה על דל דעתו לעשות מעשה שכזה, להפסיק התנדבות. לא. המשיכו ושרתו כרגיל. גם אם היו חלוקים על העמדות הפוליטיות של מקבל ההחלטות, ולכן זה לא קשור לפוליטיקה, זה קשור לשינוי המבנה, המשטרי במדינת ישראל. אלכסנדרה לוקש: אוקיי, טוב, אנחנו רוצים לגעת איתך בעוד נושא, וזה הנושא הסעודי, ואתמול לפי ה"וול סטריט ג'ורנל" נרשמת כנראה עוד איזושהי התקדמות בהתכנות לסוג של הסכם או נורמליזציה עם סעודיה. כמה אתה אופטימי? דן חלוץ: זה לא עניין של אופטימיות. אני אתמוך בכל מהלך שיביא להסדרים של שלום עם כל מדינה שאין לנו הסדר של שלום איתה. יחד עם זאת, צריך לוודא שאנחנו, מדינת ישראל, לא נשלם מחיר מעבר להיגיון. מה המחיר, למשל? אמצעי לחימה מתקדמים מאוד. שתיים, יכולת העשרת אורניום על אדמת סעודיה. אלכסנדרה לוקש: אומרים גורמים מסוימים, כולל שרים מסוימים בממשלה הזאת, שאם סעודיה לא תקבל את הגרעין שלה מארה״ב, היא תקבל אותו מסין או מגורמים עוינים אחרים, ומוטב לנו, לכן גם לישראל, שזה יהיה בצורה הזאת. דן חלוץ: אמירה, זה בסדר גמור, על מנת לתרץ הסכמה, לתת לסעודים יכולת העשרה, הם יתרצו את זה באמירה כזו. אני לא מקבל. אין לי שום סיבה לקבל את זה, כי לא שמעתי את האמריקאים אומרים את זה. צריך לזכור, בסופו של דבר לאמריקאים יש את האינטרס האמריקאי, האינטרס הישראלי קיים, אבל הוא לא המהות. המהות האמריקאית היא להגיע לזה שקודם כל הנפט יסחר בעולם בדולרים, ולא ביואן. זה הדבר הראשון. אלכסנדרה לוקש: בישראל יש בכלל סיי [השפעה], אתה אומר, הקו האדום, ואנחנו מבינים את זה, הקו האדום של ישראל זה אמצעי לחימה מתקדמים ואורניום מועשר בסעודיה, אבל לישראל יש בכלל את הסיי [השפעה] מול ארצות הברית, בטח בעידן הנוכחי, ביחסים בין הממשלים, להכתיב לארצות הברית? דן חלוץ: הנה נתת תשובה למה צריך מערכת יחסים טובה עם ארה״ב. אלכסנדרה לוקש: אבל כרגע... דן חלוץ: על מנת שאין לנו סיי [השפעה] לדעתי הסיי [השפעה] שלנו מוגבל, אבל זה לא חשוב אם יש לנו סיי [השפעה] או אין לנו סיי [השפעה], חשוב שנאמר את עמדתנו. ועמדתנו צריכה להיות התנגדות נחרצת ליכולת העשרת... אלכסנדרה לוקש: ואתה לא בטוח שההתנגדות הנחרצת הזאת נשמעת כשלמשל השר [רון] דרמר מדבר עם גורמים בבית הלבן? דן חלוץ: לא, אני לא בטוח. מה לעשות שכל הדיון בינינו לבין מי שמנהל היום את מדינת ישראל הוא דיון של אמון. אין אמון בשום החלטה שמתקבלת. אין אמון בשום אמירה שנאמרת. אלכסנדרה לוקש: זה מסכן אבל את ביטחון ישראל, זה שלא מושמעת התנגדות נחרצת, וזה שאולי באמת סעודה תקבל את הכלי ה... דן חלוץ: אני אגיד לך את מה זה מסכן. זה מסכן את עניין מרוץ החימוש במזרח התיכון. אם סעודיה תקבל יכולת כזו, גם המצרים ירצו יכולת כזו, גם הטורקים ירצו יכולת כזו, גם הירדנים יבקשו לסדר לעצמם כורים גרעיניים לצורכי אנרגיה. יכול להיות פה תהליך אסקלטיבי שאנחנו יודעים את ההתחלה שלו, ואנחנו לא יודעים את הסוף שלו. אלכסנדרה לוקש: זאת אומרת, אם אנחנו נאפשר את הגרעין לסעודיה, אנחנו עלולים לקבל מדינות מגורענות פה לידינו, שכנות שלנו. דן חלוץ: נקבל גרעינים בכל מדינה. יכולים לקבל. אלכסנדרה לוקש: ממש לקראת הסיום, דיברנו על מלחמת לבנון השנייה, ואני רוצה להחזיר אותך למלחמת יום כיפור, שגם אותה אתה מכיר היטב, ושאלתי אותך אם יש איזושהי תחושה של דמיון או דז'ה וו לתקופה של מלחמת לבנון, אבל יש גם זיכרונות ממלחמת יום כיפור בתקופה הזאת? דן חלוץ: תראי, בעוד חודש ושבוע, אנחנו מציינים 50 שנה למלחמת יום כיפור, אני עם מלחמת יום כיפור שירתתי בטייסת ששילמה את המחיר הכי גבוה בחיל האוויר, בנפגעים ושבויים. ואין ספק שהזיכרונות צפים. הם קיימים כל יום, אבל הם צפים במיוחד כשמגיעים לתאריך. הדבר היחיד שמטריד אותי הוא שבמלחמת יום כיפור הרגשתי יותר בטוח מאשר אני מרגיש כיום. כי אז ידענו מי אויב. הוא היה ברור, הוא היה מובהק, זה היה הצד השני, זה היה אויב. היום זה לא אויב, אנחנו נלחמים בעצמנו. ומלחמה עצמית היא דבר נורא. כי אתה מכרסם את היסודות שעליהם בנויה החברה הישראלית. אז לא כרסמנו את היסוד החברתי הישראלי. אלכסנדרה לוקש: זאת הייתה מלחמת הקיום האחרונה של ישראל, וזאת הנוכחית? דן חלוץ: זאת מלחמת קיום הרבה יותר מהותית, כי אנחנו פוגעים פה בדבר הבסיסי ביותר, וזה הלכידות החברתית של מדינת ישראל. כמובן ששותפים לזה הרבה גורמים, זה לא רק העניין הצבאי, העניין החברתי והעניין הביטחוני. אנחנו רואים את האמירה ששמעתי קודם בשולי הכניסה שלי, את קטי שיטרית. אלכסנדרה לוקש: עוד מעט נדבר איתה כאן בשידור. דן חלוץ: מה שהיא אמרה מטריד אותי מאוד. מטריד אותי מאוד. כי אנחנו לא רוצים לכפות על החרדים שירות צבאי. אנחנו רוצים שהם ישרתו את מדינת ישראל שירות כלשהו, ולא יהיו תלויים על צווארה של מדינת ישראל בלי תמורה. אלכסנדרה לוקש: רב אלוף במילואים דן חלוץ, תודה רבה על הדברים האלה הבוקר, תודה. דן חלוץ: תודה לך. סימוכין:

חמישה שבועות לפני מתקפת השבעה באוקטובר – דן חלוץ מסביר משמעות גל הפסקת ההתנדבות לשירות מילואים בחיל האוויר: "באמצע ספטמבר השינוי יהיה מסוים; כשירותו של צה"ל תלך ותפחת" [אם תפרוץ מלחמה אחרי החגים?] "אנחנו ננצח, אנחנו נשלם מחירים יותר כבדים. זה כל הסיפור. יותר אזרחים ויותר חיילים" ב-30 באוגוסט 2023, התראיין המטכ"ל לשעבר רא"ל (מיל.) דן חלוץ באולפן אתר Ynet, ולהן תוכן הראיון: אלכסנדרה לוקש: רב אלוף במילואים דן חלוץ, שלום אדוני. בוקר טוב. דן חלוץ: בוקר טוב, אלכסנדרה. אלכסנדרה לוקש: טוב, יש לנו הרבה מאוד עניינים כמובן על הפרק, אבל הכל גם קשור להכל בסופו של דבר, ונתחיל באמת עם הסיפא של הדברים. שר הביטחון [יואב] גלנט, לא חדש עבור מי שמקשיב לחדשות בישראל, מי שמכיר את המערכת כמוך, כמה באמת זה מזכיר לך את החודשים שלפני מלחמת לבנון השנייה? דן חלוץ: אני מוטרד מהכיוון הזה של הצהרות. אנחנו למדנו בחיים שכשמצהירים ומצהירים ומצהירים, בסוף הגפרור יכול להיזרק והדלק יכול לבעור. הייתי מעדיף שהפתרון לבעיה הזו של האוהל [שהקים חיזבאללה בגבול ישראל], יינתן בדרך אחרת. אלכסנדרה לוקש: אבל זה רק האוהל, זה הרי, יש הרבה מאוד פרובוקציות וגם כנראה דחיפה איראנית, לפחות לפי מה שאנחנו שומעים. דן חלוץ: בסדר, יש דחיפה איראנית ויש הרבה פרובוקציות, ואנחנו צריכים להיות המבוגר האחראי הפעם. אני מציע את זה למדינת ישראל. אני חרד למדינת ישראל, לא לאיראנים ולא לחיזבאללה. אני בטוח שמדינת ישראל אם היא תחליט שזה מה שצריך לעשות, תעשה את זה טוב מאוד. אלכסנדרה לוקש: האמירות האלה, אתה אומר, רק מתדלקות את ההסלמה הפוטנציאלית, הן לא בולמות אותה כמו ש... דן חלוץ: הן אמורות לשרת כמה דברים. הן אמורות קודם כל להשפיע על האו"ם לעשות את עבודתו, ולא להיכנע לגחמות של ממשלת לבנון. הדבר השני, הן אמורות לאותת לצד השני, שימו לב, אנחנו מוכנים. הדבר השלישי, כפי שאמרתי, הן יכולות להדליק את האזור. אלכסנדרה לוקש: זה החשש שלך, שאמירה... של גלנט יכולה רק להדליק את ההזדמנות. דן חלוץ: לא, אני לא רוצה לומר שהאמירה הזו לבדה, אבל אני אומר דבר אחד, עוד לא נולד האוהל שבגללו כדאי לצאת למלחמה, גם אם היא תהיה מוצלחת, כי אין מלחמות מוצלחות. למדנו את זה. אלכסנדרה לוקש: אתה אומר אין מלחמות מוצלחות, ויש לנו כמה זיכרונות, לך יש בטח כמה זיכרונות ממלחמת לבנון השנייה. אנחנו מוכנים למלחמה? הרי יש כל מיני הצהרות, גם ישנות, גם נוכחיות, של אנשים במערכת הביטחונית, גם בדרג המדיני, שאומרים, אנחנו נחזיר את לבנון לתקופת האבן. יש לזה בסיס בכלל? דן חלוץ: אפשר להחזיר כל דבר לתקופה קודמת, אני מציע לא להתרברב, אחד, שתיים, לעשות ולא לדבר, אם רוצים לעשות. כי דיבורים בעלמא לא משרתים שום מטרה. אבל הדבר השלישי, לנסות לפתור את הדברים הללו בדרך אלטרנטיבית. אם יש כזאת. אם אין כזאת, צריך לפתור. מה שלא נפתר בשבוע הראשון, כשהוקם האוהל, קשה לתרץ אותו אחרי שלושה חודשים כשהאוהל כבר עומד. ולכן צריך למצוא דרך פתרון יותר נכונה, יותר ראויה, שמתאימה לבד של האוהל. אלכסנדרה לוקש: תראה, התחושה של [מנהיג חיזבאללה חסן] נסראללה, וזה לא סוד, זה גם תחושה בקרב הרבה גורמים במדינה עצמה, אולי גם שלך, היא שהחברה הישראלית, וגם הצבא הישראלי, נמצא בתהליך התפוררות. יש פה לכך יסוד? דן חלוץ: לתחושה הזו יש בסיס. כל נקודה שנשים עליה את האצבע בחברה הישראלית היום, במדינת ישראל היום, היא נקודת תורפה. החברה הישראלית, הצבא הישראלי, מערכת החינוך הישראלית, הכלכלה הישראלית, יחסי החוץ של ישראל, כל דבר. אין דבר אחד שאפשר להגיד עליו שהוא תקין ומתנהל כמו שצריך. אלכסנדרה לוקש: בוא נשאר באמת בסיפור הצבאי, וליתר דיוק באירוע חיל האוויר. הרי נכון שבשבועיים האחרונים זה קצת פחות מדובר, ככה זה בסוף אוגוסט, אבל מדברים הרבה כבר על מבחן ספטמבר. על זה שהכשירות עלולה להיפגע ככל שאנחנו מעמיקים גם בספטמבר. איפה אנחנו נמצא את עצמנו באחד באוקטובר? דן חלוץ: אלכסנדרה, הדברים אינם קורים בין לילה. זה תהליך מדורג שלוקח זמן. בתחילת ספטמבר לא יהיה שינוי לעומת סוף אוגוסט, ובאמצע ספטמבר השינוי יהיה מסוים. הרעיון הכללי אומר שכשירותו של צה"ל תלך ותפחת ככל שמערך המתנדבים שמפסיקים שירות ילך ויגדל. ואני רואה את התופעה הזו, אני שומע עליה, אני חי אותה. התופעה הזו קיימת. היא תתרחב, אם הממשלה תלך למשל לכיוון של חוק גיוס לחרדים. חוק גיוס זה לא חוק גיוס, זה חוק אי גיוס הגדיר את זה, השר [מאיר] פורוש. אלכסנדרה לוקש: אנטי גיוס, אפילו יותר. דן חלוץ: אנטי גיוס. חוק כזה יעורר את המערכת, אנחנו כבר שומעים על מכתב השמיניסטים החדש שהולך לצאת לדרך. אנחנו חשים את מה שקורה. אלכסנדרה לוקש: אז על מי האחריות? דן חלוץ: האחריות היא רק על אחד. אחד בלבד, קוראים לו בנימין נתניהו. אלכסנדרה לוקש: מה הוא צריך לעשות? דן חלוץ: הוא צריך פשוט לעצור את החקיקה, הוא צריך להחזיר את המערכת ל[מצב] נורמל. Back to normal. Back to normal זה אומר, את כל מה שאתה רוצה להשיג, תעשה בדיון רחב, אמיתי, כנה, על מנת שנוכל להשיג משהו. אלכסנדרה לוקש: כי אחרת מה, ואני רגע, שוב, מתעכבת ורוצה שנחדד את הסיפור הצבאי. אחרת מה יקרה פה, נניח, אם תפרוץ מלחמה או עימות צבאי משמעותי אחרי החגים? דן חלוץ: אנחנו ננצח, אנחנו נשלם מחירים יותר כבדים. זה כל הסיפור. אלכסנדרה לוקש: זאת אומרת, יותר אזרחים... דן חלוץ: יותר אזרחים ויותר חיילים. תראי, מה זה המושג שירות? המושג שירות זה לא אפס או אחד. זה תהליך הדרגתי ששוחק יכולות. שוחק יכולות, למשל, בגלל שביהודה ושומרון הגדודים נמצאים, במקום להתאמן למלחמה, הם מפזרים את המהומות שעושים אנשי הגבעות, הם מפזרים את הטרוריסטים ופוגעים בהם על מנת לטפל בטרור, והם לא מתאמנים למלחמה האמיתית שמדינת ישראל עלולה לעמוד בפניה. אלכסנדרה לוקש: זאת אומרת, אתה רואה שגם האירועים של הלאומנות היהודית ביהודה ושומרון שוחקים את הצבא? דן חלוץ: בוודאי. אתה צריך להשקיע יותר ויותר אנרגיה, יותר ויותר כוחות, הרבה יותר כוחות, שמענו רק לאחרונה, שמתגברים את הכוחות ביהודה ושומרון על מנת מה? על מנת להגן על פורעי החוק, שפורעים חוק ומאיצים את הטרור, ואנחנו צריכים לשרת את ההגנה שלהם. אלכסנדרה לוקש: טוענים גורמים שונים במערכת הפוליטית והמדינית. שאתה, דן חלוץ, לא רק אתה, אבל מייחסים גם לך, בעצם נותן מתנה לנסראללה, בעצם מעודד את הסרבנות, מעודד את אי הגיוס, מעודד אולי את העימות הצבאי הבא. אנחנו שומעים הרי שגם בלבנון מצטטים אותך. דן חלוץ: אני לא מעודד שום דבר, אני מעודד את ראש הממשלה [בנימין נתניהו] לרדת מהעץ הגבוה שהוא טיפס עליו לפני שהוא ייפול ממנו, כדאי לו לרדת ממנו. אלכסנדרה לוקש: אבל אולי גם אנשי חיל האוויר עלו וטיפסו על עץ. דן חלוץ: תזכרי שאנשי חיל האוויר שהפסיקו את התנדבותם הם קודם כל אזרחי מדינת ישראל. אזרח זה תפקיד ראשון במעלה, תפקידם הצבאי הוא השני במעלה ולא הפוך. וכל מי שמצפה שהם ימשיכו וינהגו כאילו לא קרה דבר, קרה דבר. החוזה הופר. מה הופר בחוזה? חתמו הסכם עם מדינה דמוקרטית, והם רואים לנגד עיניהם איך נוצרת כאן דיקטטורה. אלכסנדרה לוקש: תראה, אני לא היה הראשונה ששואלת אותך, כמובן על סיפור ההתנתקות, הרי שם גם נפל דבר מבחינת גורמים רבים, ואז קראת להם סרבנים. מה השתנה? דן חלוץ: את לא תהיי הראשונה, גם לא תהיי אחרונה, וההבדל המהותי בין ההתנתקות לבין היום, הוא שאז הייתה החלטה מדינית-פוליטית, והיום לא מדובר בהחלטה מדינית-פוליטית, היום מדובר בשינוי מבנה משטרי של מדינת ישראל. אלכסנדרה לוקש: עבור הרבה אנשים זה היה שבר, שבר משמעותי מאוד. קריעה מוחלטת, אתה יודע, אתה קורא לזה מדיני, אבל גם מבחינתם החוזה הופר כשפינו אנשים מביתם. דן חלוץ: ליבי, ליבי, עם כל מפוני גוש קטיף. אני לא, לא, זר לתחושות של האנשים שם. יחד עם זאת, ההשוואה אינה במקומה. סרבנות של חיילי חובה היא דבר אחד, וסרבנות שמייחסים, המילה סרבנות היא לא נכונה, הפסקת התנדבות של מילואימניקים שעברו את גיל השירות, היא דבר אחר לחלוטין. לחלוטין. וזה גם סוג אחר. אלכסנדרה לוקש: וזה לא פותח פתח, שבהחלטה מדינית אולי של ממשלה אחרת, אנשי מילואים, שכמו שאתה אומר, מתנדבים, ועברו את גיל השירות, שהם מצד אחר, יחליטו גם, לנו זה לא מתאים, אנחנו מפסיקים להתנדב. דן חלוץ: לא ולא. אני אגיד לך למה לא. אותה ממשלה, עם אותו ראש ממשלה, מכהנת למעט שנה אחת, בחמש עשרה שנים האחרונות, הרבה מההחלטות שהתקבלו לא מצאו חן בעיני חלק מהאנשים ששייכים לכאורה למחנה אחר. הם לא במחנה אחר, הם במחנה של עם ישראל. ואף אחד לא העז, לא העלה על דל דעתו לעשות מעשה שכזה, להפסיק התנדבות. לא. המשיכו ושרתו כרגיל. גם אם היו חלוקים על העמדות הפוליטיות של מקבל ההחלטות, ולכן זה לא קשור לפוליטיקה, זה קשור לשינוי המבנה, המשטרי במדינת ישראל. אלכסנדרה לוקש: אוקיי, טוב, אנחנו רוצים לגעת איתך בעוד נושא, וזה הנושא הסעודי, ואתמול לפי ה"וול סטריט ג'ורנל" נרשמת כנראה עוד איזושהי התקדמות בהתכנות לסוג של הסכם או נורמליזציה עם סעודיה. כמה אתה אופטימי? דן חלוץ: זה לא עניין של אופטימיות. אני אתמוך בכל מהלך שיביא להסדרים של שלום עם כל מדינה שאין לנו הסדר של שלום איתה. יחד עם זאת, צריך לוודא שאנחנו, מדינת ישראל, לא נשלם מחיר מעבר להיגיון. מה המחיר, למשל? אמצעי לחימה מתקדמים מאוד. שתיים, יכולת העשרת אורניום על אדמת סעודיה. אלכסנדרה לוקש: אומרים גורמים מסוימים, כולל שרים מסוימים בממשלה הזאת, שאם סעודיה לא תקבל את הגרעין שלה מארה״ב, היא תקבל אותו מסין או מגורמים עוינים אחרים, ומוטב לנו, לכן גם לישראל, שזה יהיה בצורה הזאת. דן חלוץ: אמירה, זה בסדר גמור, על מנת לתרץ הסכמה, לתת לסעודים יכולת העשרה, הם יתרצו את זה באמירה כזו. אני לא מקבל. אין לי שום סיבה לקבל את זה, כי לא שמעתי את האמריקאים אומרים את זה. צריך לזכור, בסופו של דבר לאמריקאים יש את האינטרס האמריקאי, האינטרס הישראלי קיים, אבל הוא לא המהות. המהות האמריקאית היא להגיע לזה שקודם כל הנפט יסחר בעולם בדולרים, ולא ביואן. זה הדבר הראשון. אלכסנדרה לוקש: בישראל יש בכלל סיי [השפעה], אתה אומר, הקו האדום, ואנחנו מבינים את זה, הקו האדום של ישראל זה אמצעי לחימה מתקדמים ואורניום מועשר בסעודיה, אבל לישראל יש בכלל את הסיי [השפעה] מול ארצות הברית, בטח בעידן הנוכחי, ביחסים בין הממשלים, להכתיב לארצות הברית? דן חלוץ: הנה נתת תשובה למה צריך מערכת יחסים טובה עם ארה״ב. אלכסנדרה לוקש: אבל כרגע... דן חלוץ: על מנת שאין לנו סיי [השפעה] לדעתי הסיי [השפעה] שלנו מוגבל, אבל זה לא חשוב אם יש לנו סיי [השפעה] או אין לנו סיי [השפעה], חשוב שנאמר את עמדתנו. ועמדתנו צריכה להיות התנגדות נחרצת ליכולת העשרת... אלכסנדרה לוקש: ואתה לא בטוח שההתנגדות הנחרצת הזאת נשמעת כשלמשל השר [רון] דרמר מדבר עם גורמים בבית הלבן? דן חלוץ: לא, אני לא בטוח. מה לעשות שכל הדיון בינינו לבין מי שמנהל היום את מדינת ישראל הוא דיון של אמון. אין אמון בשום החלטה שמתקבלת. אין אמון בשום אמירה שנאמרת. אלכסנדרה לוקש: זה מסכן אבל את ביטחון ישראל, זה שלא מושמעת התנגדות נחרצת, וזה שאולי באמת סעודה תקבל את הכלי ה... דן חלוץ: אני אגיד לך את מה זה מסכן. זה מסכן את עניין מרוץ החימוש במזרח התיכון. אם סעודיה תקבל יכולת כזו, גם המצרים ירצו יכולת כזו, גם הטורקים ירצו יכולת כזו, גם הירדנים יבקשו לסדר לעצמם כורים גרעיניים לצורכי אנרגיה. יכול להיות פה תהליך אסקלטיבי שאנחנו יודעים את ההתחלה שלו, ואנחנו לא יודעים את הסוף שלו. אלכסנדרה לוקש: זאת אומרת, אם אנחנו נאפשר את הגרעין לסעודיה, אנחנו עלולים לקבל מדינות מגורענות פה לידינו, שכנות שלנו. דן חלוץ: נקבל גרעינים בכל מדינה. יכולים לקבל. אלכסנדרה לוקש: ממש לקראת הסיום, דיברנו על מלחמת לבנון השנייה, ואני רוצה להחזיר אותך למלחמת יום כיפור, שגם אותה אתה מכיר היטב, ושאלתי אותך אם יש איזושהי תחושה של דמיון או דז'ה וו לתקופה של מלחמת לבנון, אבל יש גם זיכרונות ממלחמת יום כיפור בתקופה הזאת? דן חלוץ: תראי, בעוד חודש ושבוע, אנחנו מציינים 50 שנה למלחמת יום כיפור, אני עם מלחמת יום כיפור שירתתי בטייסת ששילמה את המחיר הכי גבוה בחיל האוויר, בנפגעים ושבויים. ואין ספק שהזיכרונות צפים. הם קיימים כל יום, אבל הם צפים במיוחד כשמגיעים לתאריך. הדבר היחיד שמטריד אותי הוא שבמלחמת יום כיפור הרגשתי יותר בטוח מאשר אני מרגיש כיום. כי אז ידענו מי אויב. הוא היה ברור, הוא היה מובהק, זה היה הצד השני, זה היה אויב. היום זה לא אויב, אנחנו נלחמים בעצמנו. ומלחמה עצמית היא דבר נורא. כי אתה מכרסם את היסודות שעליהם בנויה החברה הישראלית. אז לא כרסמנו את היסוד החברתי הישראלי. אלכסנדרה לוקש: זאת הייתה מלחמת הקיום האחרונה של ישראל, וזאת הנוכחית? דן חלוץ: זאת מלחמת קיום הרבה יותר מהותית, כי אנחנו פוגעים פה בדבר הבסיסי ביותר, וזה הלכידות החברתית של מדינת ישראל. כמובן ששותפים לזה הרבה גורמים, זה לא רק העניין הצבאי, העניין החברתי והעניין הביטחוני. אנחנו רואים את האמירה ששמעתי קודם בשולי הכניסה שלי, את קטי שיטרית. אלכסנדרה לוקש: עוד מעט נדבר איתה כאן בשידור. דן חלוץ: מה שהיא אמרה מטריד אותי מאוד. מטריד אותי מאוד. כי אנחנו לא רוצים לכפות על החרדים שירות צבאי. אנחנו רוצים שהם ישרתו את מדינת ישראל שירות כלשהו, ולא יהיו תלויים על צווארה של מדינת ישראל בלי תמורה. אלכסנדרה לוקש: רב אלוף במילואים דן חלוץ, תודה רבה על הדברים האלה הבוקר, תודה. דן חלוץ: תודה לך. סימוכין:

Jonathan D. Halevi

19,806 views • 1 year ago

מנסור עבאס מבהיר כי דבריו על הכרה בישראל כמדינה יהודית פורשו שלא כהלכה, ומכחיש שהוא כינה את האסירים הפלסטינים הביטחוניים טרוריסטים ב-4 בינואר 2025, חבר הכנסת מנסור עבאס (منصور عباس), יו"ר "הרשימה הערבית המאוחדת" (רע"מ) התארח בתוכניתו של נאיף אל-אחמרי (نايف الأحمري) בערוץ אל-ערבייה, ולהלן קטע מהראיון שנערך עימו: נאיף אל-אחמרי: יש גם בצד השני מי שאומר שהד"ר מנסור [עבאס] בחר בדו-קיום עם החברה הישראלית ולהיכנס גם למרחב הזה, ולהשאיר את הסוגיה הפלסטינית מאחוריו, במובן זה שהוא אמר באחד הימים שישראל היא מדינה יהודית ותישאר כזו, והם שואלים: האם זה לא חלק מהמפעל הישראלי הקולוניאלי-התנחלותי שחותר לרוקן את האדמות הפלסטיניות? כך גם מציינת הנשיאות הפלסטינית בהודעתה בתגובה להצהרתך. מנסור עבאס: לא, ההצהרה שלי לא הובנה בצורה הנכונה. זה מהדברים [שאמרתי] שהיו בהם דברים דומים שיכולים להתפרש ביותר מכיוון אחד. אדוני היקר, עמדתנו הפוליטית ברורה ומפורשת. עמדתנו הפוליטית היא שיש להקים את המדינה הפלסטינית בגדה ובעזה ובירושלים [אל-קדס] המזרחית עם הסרת ההתנחלויות – מדינה פלסטינית ריבונית ועצמאית, כמובן לצד מדינת ישראל. אבל אנחנו הערבים הפלסטינים בישראל, גם בפתרון הסופי, כפי שמופיע בהחלטת המועצה הלאומית הפלסטינית [מל"פ] משנת 87 [עבאס מתייחס למושב ה-19 של המל"פ שנערך באלג'יר בין 12 ל-15 בנובמבר 1988, שבו פורסמה הוכרזה הכרזת העצמאות הפלסטינית] אנחנו מחוץ לפתרון הפוליטי שאימץ ארגון השחרור הפלסטיני [אש”ף]. הוא [אש"ף] אימץ את פתרון שתי המדינות, ולכן הפתרון הזה הוא בגדה ובעזה ובירושלים [אל-קדס] המזרחית, ואפילו הסכמי אוסלו שהם למעשה יישום מעשי של החלטת המועצה הלאומית הפלסטינית, לא התייחסו אלינו [ערביי ישראל] מזווית כלשהי. לכן החלק הזה של העם הפלסטיני שנשאר בארצו בשנת 48 ונושא את זהותו הערבית-פלסטינית והאזרחית במדינת ישראל, מקיים את תפקידו כערבי-פלסטיני, כאזרח במדינת ישראל, מבסס את קיומו, מעצים את חברתו ותומך בסוגייתו הפלסטינית. ואני אמרתי בצורה ברורה ומפורשת שכל המאמץ שלי כעת מושקע כמעט בקרב הפוליטיקאים הישראלים וגם בקשרים בינלאומיים וערביים, כדי לתרום לעצירת המלחמה נגד עמנו הפלסטיני ולהשגת הסכם החלפה [החזרת חטופים בתמורה לשחרור אסירים ביטחוניים], ואחר כך אם ברצון אללה, שיהיה לנו תפקיד בדחיפה לכיוון הסדר פוליטי ישראלי-פלסטיני. נאיף אל-אחמרי: אתה מצדיק חלק מהעמדות בכך שהובנו באופן שגוי, כמו ההצהרה הזו שבה תיקנת ותיארת את האסירים הפלסטינים כמחבלים וכטרוריסטים. ואני שמח לשאול על החלק הזה. אבל יש ד"ר [מנסור עבאס], האומרים שיש לך מסר כפול – מסר ל[זירה] הפנימית ומסר ל[זירה] החיצונית: מסר לתקשורת הערבית והפלסטינית, ומסר אחר לתקשורת הישראלית ולתקשורת הזרה הבריטית, האמריקאית ואחרות. מנסור עבאס: מר נאיף [אל-אחמרי], הרשה לי להיות ברור ומפורש. הבעיה שלי היא שיש לי מסר פוליטי אחד, ולכן הישראלי אינו מרוצה ממני, הפלסטיני אינו מרוצה ממני, הערבי אינו מרוצה ממני, וגם לא אלה שחושבים בדרך שונה. אל תשכח שיש לי יריבים פוליטיים בתוך החברה הערבית שתמיד שואפים לעוות את תדמיתי ולסלף את עמדותיי, את מחויבותי ואת זהותי. לכן פעם נוספת, המסלול הפוליטי שלנו ברור ושקוף, עמדותינו הפוליטיות ברורות ושקופות. ועכשיו, אם תרצה שאסביר את כל ההצהרות או את כל האמירות – אני יכול להסביר אותן, אבל יש מהות לשיח הפוליטי שאנחנו מקיימים ברשימה הערבית המאוחדת [רע”מ]. יש מהות לשייכות שלנו הערבית-פלסטינית, גם המוסלמית, ויש מחויבות לפרויקט פוליטי שדורש את סיום הכיבוש והקמת המדינה הפלסטינית והסרת ההתנחלויות בגבולות 67, ושתהיה מדינה [פלסטינית] לצד מדינת ישראל. ואנחנו כאזרחים ערבים פלסטינים נושאים את הזהות הערבית-פלסטינית, מממשים את קיומנו, מעצימים את קיומנו, נאחזים באדמתנו, מחזקים את נוכחותנו, משרתים את חברתנו הערבית ומשרתים את עמנו הפלסטיני. נאיף אל-אחמרי: ד”ר [מנסור עבאס], כלומר בהסבר שלך לחלק מההצהרות, אם תרשה לי ד”ר, אם תרשה לי ד"ר – אתה אומר שאולי תסביר חלק מההצהרות. אני רוצה שתסביר לי למה תיארת את האסירים הפלסטינים כמחבלים וכטרוריסטי?. ההצהרה הזו, אתה יודע שהיא הייתה אמירה [המכוונת] ל[זירה] החיצונית. מנסור עבאס: לא אחי, אני [נקטע] נאיף אל-אחמרי: ד”ר [מנסור עבאס], יש סרטון של הראיון. מנסור עבאס: אתה צריך לוודא את המידע ומה שאמרתי בשפה העברית. העיתונאי שאל אותי: האם ביקרת אצל המחבלים [בבית הסוהר]? אמרתי: אני לא ביקרתי מחבלים [בבית הסוהר]. נקודה. שורה חדשה. אילו שאל אותי האם ביקרתי אסירים פלסטינים [בבית הסוהר], הייתי אומר לו: אני לא ביקרתי אסירים פלסטינים [בבית הסוהר]. נאיף אל-אחמרי: ולכן אתה קורא להם אסירים, הם לא מחבלים ולא טרוריסטים כפי שציינת. הם אינם מחבלים או טרוריסטים כפי שציין הד”ר [מנסור עבאס]. אם אתה שומע אותי [הייתה בעיה בשידור], כי יש מי שאומר שההצהרה הזו הייתה הסיבה לפירוק הרשימה הערבית המשותפת בכנסת מלכתחילה. מנסור עבאס: לא לא, אין לזה קשר כלשהו. זה בא בהקשר אחר לגמרי. להפך, פעם נוספת [מתקיים] תהליך הסילוף [של דבריי]. שים לב שתרבות הסילוף קיימת בהיקף רחב. כלומר, הסיעות הפלסטיניות בוגדות זו בזו או מאשימות בכפירה זו את זו, מאשימות זו את זו בשיתוף פעולה [עם ישראל]. ולכן, בכנות, זה חלק מהאווירה הכללית הפלסטינית. לכן אין צורך למקד תשומת לב לדבר הזה. אני היום ובכל יום מקיים את תפקידי גם כנבחר וכמנהיג פוליטי של הערבים הפלסטינים בתוך מדינת ישראל, וגם את היותי פלסטיני המשרת את הסוגיה הפלסטינית, וההנהגות הפלסטיניות יודעות איזה תפקיד אני ממלא באופן יומיומי כדי לעצור את המלחמה הזו [המערכה הצבאית שניהל צה”ל ברצועת עזה בתגובה למתקפת השבעה באוקטובר 2023] ולנסות להגיע להסכם לסיום המשבר שאנחנו נמצאים בו. סימוכין:

מנסור עבאס מבהיר כי דבריו על הכרה בישראל כמדינה יהודית פורשו שלא כהלכה, ומכחיש שהוא כינה את האסירים הפלסטינים הביטחוניים טרוריסטים ב-4 בינואר 2025, חבר הכנסת מנסור עבאס (منصور عباس), יו"ר "הרשימה הערבית המאוחדת" (רע"מ) התארח בתוכניתו של נאיף אל-אחמרי (نايف الأحمري) בערוץ אל-ערבייה, ולהלן קטע מהראיון שנערך עימו: נאיף אל-אחמרי: יש גם בצד השני מי שאומר שהד"ר מנסור [עבאס] בחר בדו-קיום עם החברה הישראלית ולהיכנס גם למרחב הזה, ולהשאיר את הסוגיה הפלסטינית מאחוריו, במובן זה שהוא אמר באחד הימים שישראל היא מדינה יהודית ותישאר כזו, והם שואלים: האם זה לא חלק מהמפעל הישראלי הקולוניאלי-התנחלותי שחותר לרוקן את האדמות הפלסטיניות? כך גם מציינת הנשיאות הפלסטינית בהודעתה בתגובה להצהרתך. מנסור עבאס: לא, ההצהרה שלי לא הובנה בצורה הנכונה. זה מהדברים [שאמרתי] שהיו בהם דברים דומים שיכולים להתפרש ביותר מכיוון אחד. אדוני היקר, עמדתנו הפוליטית ברורה ומפורשת. עמדתנו הפוליטית היא שיש להקים את המדינה הפלסטינית בגדה ובעזה ובירושלים [אל-קדס] המזרחית עם הסרת ההתנחלויות – מדינה פלסטינית ריבונית ועצמאית, כמובן לצד מדינת ישראל. אבל אנחנו הערבים הפלסטינים בישראל, גם בפתרון הסופי, כפי שמופיע בהחלטת המועצה הלאומית הפלסטינית [מל"פ] משנת 87 [עבאס מתייחס למושב ה-19 של המל"פ שנערך באלג'יר בין 12 ל-15 בנובמבר 1988, שבו פורסמה הוכרזה הכרזת העצמאות הפלסטינית] אנחנו מחוץ לפתרון הפוליטי שאימץ ארגון השחרור הפלסטיני [אש”ף]. הוא [אש"ף] אימץ את פתרון שתי המדינות, ולכן הפתרון הזה הוא בגדה ובעזה ובירושלים [אל-קדס] המזרחית, ואפילו הסכמי אוסלו שהם למעשה יישום מעשי של החלטת המועצה הלאומית הפלסטינית, לא התייחסו אלינו [ערביי ישראל] מזווית כלשהי. לכן החלק הזה של העם הפלסטיני שנשאר בארצו בשנת 48 ונושא את זהותו הערבית-פלסטינית והאזרחית במדינת ישראל, מקיים את תפקידו כערבי-פלסטיני, כאזרח במדינת ישראל, מבסס את קיומו, מעצים את חברתו ותומך בסוגייתו הפלסטינית. ואני אמרתי בצורה ברורה ומפורשת שכל המאמץ שלי כעת מושקע כמעט בקרב הפוליטיקאים הישראלים וגם בקשרים בינלאומיים וערביים, כדי לתרום לעצירת המלחמה נגד עמנו הפלסטיני ולהשגת הסכם החלפה [החזרת חטופים בתמורה לשחרור אסירים ביטחוניים], ואחר כך אם ברצון אללה, שיהיה לנו תפקיד בדחיפה לכיוון הסדר פוליטי ישראלי-פלסטיני. נאיף אל-אחמרי: אתה מצדיק חלק מהעמדות בכך שהובנו באופן שגוי, כמו ההצהרה הזו שבה תיקנת ותיארת את האסירים הפלסטינים כמחבלים וכטרוריסטים. ואני שמח לשאול על החלק הזה. אבל יש ד"ר [מנסור עבאס], האומרים שיש לך מסר כפול – מסר ל[זירה] הפנימית ומסר ל[זירה] החיצונית: מסר לתקשורת הערבית והפלסטינית, ומסר אחר לתקשורת הישראלית ולתקשורת הזרה הבריטית, האמריקאית ואחרות. מנסור עבאס: מר נאיף [אל-אחמרי], הרשה לי להיות ברור ומפורש. הבעיה שלי היא שיש לי מסר פוליטי אחד, ולכן הישראלי אינו מרוצה ממני, הפלסטיני אינו מרוצה ממני, הערבי אינו מרוצה ממני, וגם לא אלה שחושבים בדרך שונה. אל תשכח שיש לי יריבים פוליטיים בתוך החברה הערבית שתמיד שואפים לעוות את תדמיתי ולסלף את עמדותיי, את מחויבותי ואת זהותי. לכן פעם נוספת, המסלול הפוליטי שלנו ברור ושקוף, עמדותינו הפוליטיות ברורות ושקופות. ועכשיו, אם תרצה שאסביר את כל ההצהרות או את כל האמירות – אני יכול להסביר אותן, אבל יש מהות לשיח הפוליטי שאנחנו מקיימים ברשימה הערבית המאוחדת [רע”מ]. יש מהות לשייכות שלנו הערבית-פלסטינית, גם המוסלמית, ויש מחויבות לפרויקט פוליטי שדורש את סיום הכיבוש והקמת המדינה הפלסטינית והסרת ההתנחלויות בגבולות 67, ושתהיה מדינה [פלסטינית] לצד מדינת ישראל. ואנחנו כאזרחים ערבים פלסטינים נושאים את הזהות הערבית-פלסטינית, מממשים את קיומנו, מעצימים את קיומנו, נאחזים באדמתנו, מחזקים את נוכחותנו, משרתים את חברתנו הערבית ומשרתים את עמנו הפלסטיני. נאיף אל-אחמרי: ד”ר [מנסור עבאס], כלומר בהסבר שלך לחלק מההצהרות, אם תרשה לי ד”ר, אם תרשה לי ד"ר – אתה אומר שאולי תסביר חלק מההצהרות. אני רוצה שתסביר לי למה תיארת את האסירים הפלסטינים כמחבלים וכטרוריסטי?. ההצהרה הזו, אתה יודע שהיא הייתה אמירה [המכוונת] ל[זירה] החיצונית. מנסור עבאס: לא אחי, אני [נקטע] נאיף אל-אחמרי: ד”ר [מנסור עבאס], יש סרטון של הראיון. מנסור עבאס: אתה צריך לוודא את המידע ומה שאמרתי בשפה העברית. העיתונאי שאל אותי: האם ביקרת אצל המחבלים [בבית הסוהר]? אמרתי: אני לא ביקרתי מחבלים [בבית הסוהר]. נקודה. שורה חדשה. אילו שאל אותי האם ביקרתי אסירים פלסטינים [בבית הסוהר], הייתי אומר לו: אני לא ביקרתי אסירים פלסטינים [בבית הסוהר]. נאיף אל-אחמרי: ולכן אתה קורא להם אסירים, הם לא מחבלים ולא טרוריסטים כפי שציינת. הם אינם מחבלים או טרוריסטים כפי שציין הד”ר [מנסור עבאס]. אם אתה שומע אותי [הייתה בעיה בשידור], כי יש מי שאומר שההצהרה הזו הייתה הסיבה לפירוק הרשימה הערבית המשותפת בכנסת מלכתחילה. מנסור עבאס: לא לא, אין לזה קשר כלשהו. זה בא בהקשר אחר לגמרי. להפך, פעם נוספת [מתקיים] תהליך הסילוף [של דבריי]. שים לב שתרבות הסילוף קיימת בהיקף רחב. כלומר, הסיעות הפלסטיניות בוגדות זו בזו או מאשימות בכפירה זו את זו, מאשימות זו את זו בשיתוף פעולה [עם ישראל]. ולכן, בכנות, זה חלק מהאווירה הכללית הפלסטינית. לכן אין צורך למקד תשומת לב לדבר הזה. אני היום ובכל יום מקיים את תפקידי גם כנבחר וכמנהיג פוליטי של הערבים הפלסטינים בתוך מדינת ישראל, וגם את היותי פלסטיני המשרת את הסוגיה הפלסטינית, וההנהגות הפלסטיניות יודעות איזה תפקיד אני ממלא באופן יומיומי כדי לעצור את המלחמה הזו [המערכה הצבאית שניהל צה”ל ברצועת עזה בתגובה למתקפת השבעה באוקטובר 2023] ולנסות להגיע להסכם לסיום המשבר שאנחנו נמצאים בו. סימוכין:

Jonathan D. Halevi

18,156 views • 1 month ago