Video yükleniyor...

Video Yüklenemedi

Bu video yüklenirken bir sorun oluştu. Bu geçici bir ağ sorunundan kaynaklanıyor olabilir veya video kullanılamıyor olabilir.

Ana Sayfaya Dön

מאי גולן באקט של השלכה קלאסי - עלתה והשתלחה בי במליאה היום במשך 40 דקות, רק בגלל הצעה לסדר שהעלאתי, על הקיצוץ שהיא יזמה, בסך 2.5 מיליארד מהחברה הערבית. שתגיד עלי מה שהיא רוצה. אבל איכשהו היא החליטה גם לדבר על אבא שלי - האיש הכי טוב ויקר לי... show more

Naama Lazimi - נעמה לזימי

43,774 subscribers

21,115 görüntüleme • 9 ay önce •via X (Twitter)

Sanat Haberler & Politika Eğitim

Anya Rossi• Live Now

Private livecam show

0 Yorum

Yorum bulunmuyor

Orijinal gönderinin yorumları burada görünecek

Benzer Videolar

חני נחמיאס אחרי הראיון שלה לערוץ 14 שעורר סערה: "שלום אחים שלי, נרגעתם? אני מקווה שכן. עכשיו גם לי יש כמה דברים לומר לכם. קודם כל ממש תודה. תודה לכל אלה שקיללו, וניאצו, והכפישו, וכתבו עליי דברים איומים רק בגלל שהעזתי להתראיין בערוץ 14, שבעיניכם כנראה ערוץ לא לגיטימי. אז לא זכור לי שהתראיינתי באל-ג'זירה, התראיינתי בערוץ ישראלי שמשדר לקהל ישראלי, והקהל שלו לא שונה בעיניי מהקהל של ערוץ 11 או 12 או 13. ולמה תודה? כי סביר להניח שאת הראיון הזה היו רואים הרבה הרבה פחות אנשים, אבל בגלל כל הכותרות והרעש שעשיתם, הם נכנסו לראות מה היא אמרה, מה קרה שם. ומה הם ראו? הם ראו ראיון אישי, עמוק, נעים, מלא באהבת הארץ ואהבת אדם, ואז הם לא הבינו על מה צעקתם. תקשיבו, כמות החיזוקים והאהבה והחיבוקים והסופרלטיבים והמחמאות שקיבלתי בזכותכם היא אדירה. אז המון תודה. וכן, לא שיתפתי את מי שקרא לכם 'חיות טרף', זו לא דרכי, אבל אני רוצה לומר לכם: אתם לא חיות, אתם פשוט מנסים להשתיק. אותי לא משתיקים, ואסור להשתיק אף אחד. אנחנו חיים במדינה שזכות היסוד שלה היא היכולת לומר כל מה שאתה רוצה, ומותר לכם לא להסכים, זה אפילו בסדר גמור. ראיתם ראיון שבא לכם לא טוב? אני רוצה להציג בפניכם אביזר מדהים, הוא גם נמצא בכל בית. ראיתם, לא אהבתם? זפזפו!"

חני נחמיאס אחרי הראיון שלה לערוץ 14 שעורר סערה: "שלום אחים שלי, נרגעתם? אני מקווה שכן. עכשיו גם לי יש כמה דברים לומר לכם. קודם כל ממש תודה. תודה לכל אלה שקיללו, וניאצו, והכפישו, וכתבו עליי דברים איומים רק בגלל שהעזתי להתראיין בערוץ 14, שבעיניכם כנראה ערוץ לא לגיטימי. אז לא זכור לי שהתראיינתי באל-ג'זירה, התראיינתי בערוץ ישראלי שמשדר לקהל ישראלי, והקהל שלו לא שונה בעיניי מהקהל של ערוץ 11 או 12 או 13. ולמה תודה? כי סביר להניח שאת הראיון הזה היו רואים הרבה הרבה פחות אנשים, אבל בגלל כל הכותרות והרעש שעשיתם, הם נכנסו לראות מה היא אמרה, מה קרה שם. ומה הם ראו? הם ראו ראיון אישי, עמוק, נעים, מלא באהבת הארץ ואהבת אדם, ואז הם לא הבינו על מה צעקתם. תקשיבו, כמות החיזוקים והאהבה והחיבוקים והסופרלטיבים והמחמאות שקיבלתי בזכותכם היא אדירה. אז המון תודה. וכן, לא שיתפתי את מי שקרא לכם 'חיות טרף', זו לא דרכי, אבל אני רוצה לומר לכם: אתם לא חיות, אתם פשוט מנסים להשתיק. אותי לא משתיקים, ואסור להשתיק אף אחד. אנחנו חיים במדינה שזכות היסוד שלה היא היכולת לומר כל מה שאתה רוצה, ומותר לכם לא להסכים, זה אפילו בסדר גמור. ראיתם ראיון שבא לכם לא טוב? אני רוצה להציג בפניכם אביזר מדהים, הוא גם נמצא בכל בית. ראיתם, לא אהבתם? זפזפו!"

Gil mishali גיל משעלי

52,411 görüntüleme • 3 ay önce

אחרי שראיתי את המקרה שהשוטרת ולנטינה נמץ תקפה מפגינה מבוגרת רציתי לשתף את היכרותי והחוויה האישית שלי איתה. לפני מספר שנים נתקלתי בשוטרת ולנטינה נמץ בכותל. הגעתי עם משפחתי,הילדים, חמי וחמותי לכותל. היה לנו אישור להיכנס עם הרכב לתוך רחבת הכותל. משום מה גברת ולנטינה החליטה שלא מתאים לה שניכנס, ובלי סיבה יצרה שם כאוס. אישתי, שגם היא שוטרת(הציגה תעודה)אמרה לה, ככה לא מתנהגים לאזרחים, את בושה למשטרה. ואז גברת ולנטינה תפסה את ידה של אישתי ומשכה אותה באלימות. אישתי ההמומה אמרה לה:״מדוע את תוקפת אותי״?, ומשכה את היד. אז ולנטינה צעקה בקשר:״תקיפת שוטרים״(פעמיים) ולחצה על לחצן המצוקה. בשלב הזה,אני לא צריך להגיד לכם מה קורה ברחבת הכותל כשלוחצים על לחצן מצוקה. פחות מדקה הגיעו בערך 50 שוטרים מכל יחידה אפשרית:בילוש, מג״ב, יס״מ ושוטרים כחולים. רק ימ״מ היה חסר. בשיא חוצפתה היא צעקה לשוטרים שאישתי,שהיא שוטרת , תקפה אותה. היא התנהגה בפרעות ואלימות פושעת, והכל מול הוריה של אשתי והילדים שלי(שגדלו והתחנכו לאמא שוטרת,תחנת משטרה היתה להם בית וגדלו בחוויה שכל השוטרים הם חברים של אמא). השוטרים ביקשו מאישתי להתלוות אליהם. ואז הגברת ולנטינה הצביעה עלי ואמרה:״תעצרו אותו!״ ״הוא תקף אותי!״ וגם את חמי שישב ברכב ולא יצא כלל. עצרו אותי ואת חמי,הובילו אותי באזיקים לתחנה. אני ממתין לחקירה. כשנכנסתי לחקירה החוקר טען בפניי שאני עצור על תקיפת שוטרים. אמרתי לו:״לא תקפתי!״ וביקשתי לראות את הסרטונים,שמוכיחים זאת .מיותר לציין כי העיר ירושלים מרושתת במצלמות אבטחה,ובמיוחד איזור הכותל בפרט,מה גם שהשוטרים מצויידים במצלמות גוף. ביקשתי מהחוקר שיוכיח את האשמותיו. החוקר אמר:״ראיתי את הסרטונים״. אז שאלתי :״מה אתה רוצה ממני״? החוקר התחיל לדבר איתי על קרבות של לוחמים בעולם, על קונור מקרגור וחביב,ואז אמר לי:״אתה משוחרר״. החזירו לי את הטלפון. עוד בטרם יציאתי מחדר החקירה אני מבחין בהמון הודעות שקיבלתי לנייד.לתדהתי גיליתי שפרסמו עלי לפחות כ-40 כתבות בתקשורת בכותרת:״לוחם הMMA חיים גוזלי תקף שוטרים״. חשוב לי לציין שהגעתי לכותל באותו היום כדי להודות לקב״ה ולקבל ברכה לכבוד פתיחת אקדמיה חדשה לאומנויות לחימה לאימון נוער ובוגרים. בנוסף לכך,הייתי אמור להעביר קורס הגנה עצמית למדריכי משטרת ישראל מכל המחוזות בביה״ס לשוטרים- ׳המכללה הלאומית לשוטרים׳ בבית שמש מספר ימים אחרי האירוע. למחרת בבוקר קיבלתי טלפון מבית הספר לשוטרים, והודיעו לי שהקורס שהייתי אמור להעביר מבוטל. באותו זמן בעיר בת- ים( עיר הולדתי ומגוריי)תלו שלטי חוצות על שמי כאות הוקרה על פועלי וקידום הספורט והנוער בעיר ובעולם, כתוצאה מהפרסומים השקריים כנגדי הורידו אותם. בגלל הכתבות השקריות ספגתי נזק עצום. משטרת ישראל המשיכה לעמוד על זה שתקפתי. עלו כתבות בערוץ 13, במאקו, ומשטרת ישראל המשיכה להוציא הצהרות לתקשורת שתקפתי,למרות שידעו שלא תקפתי. לכן החלטתי לתבוע את משטרת ישראל בעקבות התנהגותה של ולנטינה נמץ,שתקפה, שיקרה ובגללה הכל קרה. מספר שנים אחרי האירוע ולנטינה מגיעה לבימ״ש כדי לתת עדות. השופטת שואלת אותה ישירות:״האם חיים גוזלי תקף אותך״? היא עונה:״לא״! אז מפעילים את הסרטון ממצלמת הגוף של אחד השוטרים שנכח באירוע,ושם רואים את ולנטינה מצביעה עלי וצועקת:״תעצרו אותו, הוא תקף אותי״! מספר ימים אחרי האירוע הגשתי נגדה תלונה במח״ש, ואני לא צריך להגיד לכם מה קרה.. סגרו לה את התיק. גם אישתי הגישה נגדה תלונה, וגם היא נסגרה. משטרת ישראל נתנה גיבוי מלא לשוטרת שמשקרת, לשוטרת שעוברת על החוק באופן קבוע. אישתי עזבה את המשטרה אחרי 27 שנה בגלל ולנטינה. ולנטינה גרמה לי ולמשפחה שלי נזק שאי אפשר לאמוד ולתאר במילים .הכל בגלל שהיא חיה בסרט שהיא מעל החוק. מעניין מי במשטרה חושב שצריך שוטרת מגעילה שמשקרת ופוגעת באזרחים, והכל סתם כי בא לה, היא חסרת ערכים ומהווה סכנה לציבור,סכנה לאזרחים, עושה נזק למשטרה בפרט ולחברה בכלל, יש להוקיע אותה ממשטרת ישראל! אני בימים אלה מחכה לפסק הדין בתיק שתבעתי את משטרת ישראל. אני שמח שהפרצוף שלה צץ שוב ,והגיע הזמן שהיא תקבל את מה שמגיע לה! גברת ולנטינה, בימים האחרונים ישבתי עם העורך דין שלי אהב כהן על תביעה ואני עכשיו הולך לתבוע אותך אישית על כל הנזק שנגרם לי בשנים האחרונות בגללך. גם על הלילות שהילדה שלי לא ישנה בגלל הטראומה שעברה באותו היום. חמתי והילדה שלי נשארו ברכב מחוץ לכותל עד ששחררו אותנו. ולך ולנטינה אכתוב: את אפילו לא רוצה לדעת בדיוק באיזה סדר גודל כספי הנזק שגרמת לי. נראה כמה תעודת השוטר תעזור לך בבית המשפט. עד היום המקרה הזה רודף אותנו במשפחה.

אחרי שראיתי את המקרה שהשוטרת ולנטינה נמץ תקפה מפגינה מבוגרת רציתי לשתף את היכרותי והחוויה האישית שלי איתה. לפני מספר שנים נתקלתי בשוטרת ולנטינה נמץ בכותל. הגעתי עם משפחתי,הילדים, חמי וחמותי לכותל. היה לנו אישור להיכנס עם הרכב לתוך רחבת הכותל. משום מה גברת ולנטינה החליטה שלא מתאים לה שניכנס, ובלי סיבה יצרה שם כאוס. אישתי, שגם היא שוטרת(הציגה תעודה)אמרה לה, ככה לא מתנהגים לאזרחים, את בושה למשטרה. ואז גברת ולנטינה תפסה את ידה של אישתי ומשכה אותה באלימות. אישתי ההמומה אמרה לה:״מדוע את תוקפת אותי״?, ומשכה את היד. אז ולנטינה צעקה בקשר:״תקיפת שוטרים״(פעמיים) ולחצה על לחצן המצוקה. בשלב הזה,אני לא צריך להגיד לכם מה קורה ברחבת הכותל כשלוחצים על לחצן מצוקה. פחות מדקה הגיעו בערך 50 שוטרים מכל יחידה אפשרית:בילוש, מג״ב, יס״מ ושוטרים כחולים. רק ימ״מ היה חסר. בשיא חוצפתה היא צעקה לשוטרים שאישתי,שהיא שוטרת , תקפה אותה. היא התנהגה בפרעות ואלימות פושעת, והכל מול הוריה של אשתי והילדים שלי(שגדלו והתחנכו לאמא שוטרת,תחנת משטרה היתה להם בית וגדלו בחוויה שכל השוטרים הם חברים של אמא). השוטרים ביקשו מאישתי להתלוות אליהם. ואז הגברת ולנטינה הצביעה עלי ואמרה:״תעצרו אותו!״ ״הוא תקף אותי!״ וגם את חמי שישב ברכב ולא יצא כלל. עצרו אותי ואת חמי,הובילו אותי באזיקים לתחנה. אני ממתין לחקירה. כשנכנסתי לחקירה החוקר טען בפניי שאני עצור על תקיפת שוטרים. אמרתי לו:״לא תקפתי!״ וביקשתי לראות את הסרטונים,שמוכיחים זאת .מיותר לציין כי העיר ירושלים מרושתת במצלמות אבטחה,ובמיוחד איזור הכותל בפרט,מה גם שהשוטרים מצויידים במצלמות גוף. ביקשתי מהחוקר שיוכיח את האשמותיו. החוקר אמר:״ראיתי את הסרטונים״. אז שאלתי :״מה אתה רוצה ממני״? החוקר התחיל לדבר איתי על קרבות של לוחמים בעולם, על קונור מקרגור וחביב,ואז אמר לי:״אתה משוחרר״. החזירו לי את הטלפון. עוד בטרם יציאתי מחדר החקירה אני מבחין בהמון הודעות שקיבלתי לנייד.לתדהתי גיליתי שפרסמו עלי לפחות כ-40 כתבות בתקשורת בכותרת:״לוחם הMMA חיים גוזלי תקף שוטרים״. חשוב לי לציין שהגעתי לכותל באותו היום כדי להודות לקב״ה ולקבל ברכה לכבוד פתיחת אקדמיה חדשה לאומנויות לחימה לאימון נוער ובוגרים. בנוסף לכך,הייתי אמור להעביר קורס הגנה עצמית למדריכי משטרת ישראל מכל המחוזות בביה״ס לשוטרים- ׳המכללה הלאומית לשוטרים׳ בבית שמש מספר ימים אחרי האירוע. למחרת בבוקר קיבלתי טלפון מבית הספר לשוטרים, והודיעו לי שהקורס שהייתי אמור להעביר מבוטל. באותו זמן בעיר בת- ים( עיר הולדתי ומגוריי)תלו שלטי חוצות על שמי כאות הוקרה על פועלי וקידום הספורט והנוער בעיר ובעולם, כתוצאה מהפרסומים השקריים כנגדי הורידו אותם. בגלל הכתבות השקריות ספגתי נזק עצום. משטרת ישראל המשיכה לעמוד על זה שתקפתי. עלו כתבות בערוץ 13, במאקו, ומשטרת ישראל המשיכה להוציא הצהרות לתקשורת שתקפתי,למרות שידעו שלא תקפתי. לכן החלטתי לתבוע את משטרת ישראל בעקבות התנהגותה של ולנטינה נמץ,שתקפה, שיקרה ובגללה הכל קרה. מספר שנים אחרי האירוע ולנטינה מגיעה לבימ״ש כדי לתת עדות. השופטת שואלת אותה ישירות:״האם חיים גוזלי תקף אותך״? היא עונה:״לא״! אז מפעילים את הסרטון ממצלמת הגוף של אחד השוטרים שנכח באירוע,ושם רואים את ולנטינה מצביעה עלי וצועקת:״תעצרו אותו, הוא תקף אותי״! מספר ימים אחרי האירוע הגשתי נגדה תלונה במח״ש, ואני לא צריך להגיד לכם מה קרה.. סגרו לה את התיק. גם אישתי הגישה נגדה תלונה, וגם היא נסגרה. משטרת ישראל נתנה גיבוי מלא לשוטרת שמשקרת, לשוטרת שעוברת על החוק באופן קבוע. אישתי עזבה את המשטרה אחרי 27 שנה בגלל ולנטינה. ולנטינה גרמה לי ולמשפחה שלי נזק שאי אפשר לאמוד ולתאר במילים .הכל בגלל שהיא חיה בסרט שהיא מעל החוק. מעניין מי במשטרה חושב שצריך שוטרת מגעילה שמשקרת ופוגעת באזרחים, והכל סתם כי בא לה, היא חסרת ערכים ומהווה סכנה לציבור,סכנה לאזרחים, עושה נזק למשטרה בפרט ולחברה בכלל, יש להוקיע אותה ממשטרת ישראל! אני בימים אלה מחכה לפסק הדין בתיק שתבעתי את משטרת ישראל. אני שמח שהפרצוף שלה צץ שוב ,והגיע הזמן שהיא תקבל את מה שמגיע לה! גברת ולנטינה, בימים האחרונים ישבתי עם העורך דין שלי אהב כהן על תביעה ואני עכשיו הולך לתבוע אותך אישית על כל הנזק שנגרם לי בשנים האחרונות בגללך. גם על הלילות שהילדה שלי לא ישנה בגלל הטראומה שעברה באותו היום. חמתי והילדה שלי נשארו ברכב מחוץ לכותל עד ששחררו אותנו. ולך ולנטינה אכתוב: את אפילו לא רוצה לדעת בדיוק באיזה סדר גודל כספי הנזק שגרמת לי. נראה כמה תעודת השוטר תעזור לך בבית המשפט. עד היום המקרה הזה רודף אותנו במשפחה.

Haim gozali

247,842 görüntüleme • 5 ay önce

וזה פשוט מטורף. עינב צנגאוקר האם הלביאה של מתן החטוף בעזה, מספרת על האלימות המשטרתית שחוו בת דודתו של מתן, אחותו של מתן ועינב עצמה. את הדברים היא אומרת באיכילוב, שם נמצאות הפצועות עכשיו. תמללתי את הרוב: --- "הערב משטרת ישראל חצתה את כל הקווים האדומים שיש, איבדה את השפיות, את האנושיות שלה. אני אמא של חטוף, ונטלי הבת שלי אחות של חטוף, וג'ינה בת הדודה של מתן החטוף, וראומה אם שכולה מקיבוץ ניר עוז, כל חטאנו היה הערב שרצנו בכבישים שחסומים בשני הכיוונים, לפתע בלשים של מחוז תל אביב קפצו עלינו, בעיטות לצלעות, חנק, בידיים... ...הקצין ליפף את הזרועות שלו, פרא אדם, פרא אדם, אין לי מילה אחרת, חנק אותה עם הידיים שלו וכשאני באתי אליו בגב ואמרתי לו תעזוב אותה זאת הילדה שלי הוא העיף אותי אחורה בברוטליות, הטיח אותי ברצפה והמשיך לחנוק את נטלי, הבת שלי, אחות של חטוף, עד שהיא נחנקת ויוצא לה דמעות מהעיניים מרוב שהיא אפילו לא יכולה אפילו להשמיע קול. אני לא יודעת, אנחנו הערב הזה צריכים להכריז על מדינת ישראל ולהגיד עליה קדיש, המדינה שלנו נגמרה. חברי הקבינט, הממשלה, ממשלת ישראל - לא מספיק שמפקירה את החטופים שלנו בעזה, לא מספיק שמנהלת עלינו מסחטה רגשית, יותר גרוע מהאויב חמאס, עכשיו גם אנחנו כשק אגרוף בידיים של השר בן גביר, זה הדירקטיבה שלו! הערב אותו שוטר שפרק לג'ינה את הכתף, אותו בלש שבעט בנטלי, אותו בלש שחנק את נטלי עם הזרועות שלו , מחר במקום להיות במח"ש או במקום להיות עצורים הערב, הערב להיות עצורים! במקום זה מחר השר בן גביר יקרא להם ללשכה שלו,מויעניק להם תעודת הוקרה ויעלה אותם בדרגה. בושה וחרפה למדינת ישראל אין לי מה להגיד. איפה עכשיו אני אשים את הראש שלי? למי אני אדאג? למתן שבשבי חמאס שבעה חודשים לנטלי שעכשיו היא בטיפול כי יש לה צלעות שבורות והגרון שלה חנוק, יש לה סימנים כחולים על כל הגוף? לשני שהיא בת 13 מתמודדת עם ניוון שרירים עם אילנה שהיא חטופה עכשיו בסטרס שלא היה אפילו בשבי בעזה. מי יעזור לי עכשיו? איפה חברי הקבינט? איפה ראש הממשלה שיוקיע ויגנה את מה שקרה פה הערב? כל חברי הממשלה צריכים הערב להגיע לכאן לבית החולים איכילוב. לעמוד ליד המיטה של נטלי, אחות של חטוף, לחזק אותה, לגנות את מה שעברנו הערב. בושה וחרפה! מחר יגידו שאנחנו מהשמאל, שאנחנו מתלהמים, שאנחנו אנכריסטים. אבל לקבל מכות מלובשי המדים שאנחנו מתאמים איתם הכל. הכל הערב היה מתואם. כל חטאינו שהלכנו על הכביש שחסום במילא..."

וזה פשוט מטורף. עינב צנגאוקר האם הלביאה של מתן החטוף בעזה, מספרת על האלימות המשטרתית שחוו בת דודתו של מתן, אחותו של מתן ועינב עצמה. את הדברים היא אומרת באיכילוב, שם נמצאות הפצועות עכשיו. תמללתי את הרוב: --- "הערב משטרת ישראל חצתה את כל הקווים האדומים שיש, איבדה את השפיות, את האנושיות שלה. אני אמא של חטוף, ונטלי הבת שלי אחות של חטוף, וג'ינה בת הדודה של מתן החטוף, וראומה אם שכולה מקיבוץ ניר עוז, כל חטאנו היה הערב שרצנו בכבישים שחסומים בשני הכיוונים, לפתע בלשים של מחוז תל אביב קפצו עלינו, בעיטות לצלעות, חנק, בידיים... ...הקצין ליפף את הזרועות שלו, פרא אדם, פרא אדם, אין לי מילה אחרת, חנק אותה עם הידיים שלו וכשאני באתי אליו בגב ואמרתי לו תעזוב אותה זאת הילדה שלי הוא העיף אותי אחורה בברוטליות, הטיח אותי ברצפה והמשיך לחנוק את נטלי, הבת שלי, אחות של חטוף, עד שהיא נחנקת ויוצא לה דמעות מהעיניים מרוב שהיא אפילו לא יכולה אפילו להשמיע קול. אני לא יודעת, אנחנו הערב הזה צריכים להכריז על מדינת ישראל ולהגיד עליה קדיש, המדינה שלנו נגמרה. חברי הקבינט, הממשלה, ממשלת ישראל - לא מספיק שמפקירה את החטופים שלנו בעזה, לא מספיק שמנהלת עלינו מסחטה רגשית, יותר גרוע מהאויב חמאס, עכשיו גם אנחנו כשק אגרוף בידיים של השר בן גביר, זה הדירקטיבה שלו! הערב אותו שוטר שפרק לג'ינה את הכתף, אותו בלש שבעט בנטלי, אותו בלש שחנק את נטלי עם הזרועות שלו , מחר במקום להיות במח"ש או במקום להיות עצורים הערב, הערב להיות עצורים! במקום זה מחר השר בן גביר יקרא להם ללשכה שלו,מויעניק להם תעודת הוקרה ויעלה אותם בדרגה. בושה וחרפה למדינת ישראל אין לי מה להגיד. איפה עכשיו אני אשים את הראש שלי? למי אני אדאג? למתן שבשבי חמאס שבעה חודשים לנטלי שעכשיו היא בטיפול כי יש לה צלעות שבורות והגרון שלה חנוק, יש לה סימנים כחולים על כל הגוף? לשני שהיא בת 13 מתמודדת עם ניוון שרירים עם אילנה שהיא חטופה עכשיו בסטרס שלא היה אפילו בשבי בעזה. מי יעזור לי עכשיו? איפה חברי הקבינט? איפה ראש הממשלה שיוקיע ויגנה את מה שקרה פה הערב? כל חברי הממשלה צריכים הערב להגיע לכאן לבית החולים איכילוב. לעמוד ליד המיטה של נטלי, אחות של חטוף, לחזק אותה, לגנות את מה שעברנו הערב. בושה וחרפה! מחר יגידו שאנחנו מהשמאל, שאנחנו מתלהמים, שאנחנו אנכריסטים. אבל לקבל מכות מלובשי המדים שאנחנו מתאמים איתם הכל. הכל הערב היה מתואם. כל חטאינו שהלכנו על הכביש שחסום במילא..."

Or-ly Barlev 🎗 אור-לי ברלב

36,443 görüntüleme • 2 yıl önce

אוחזת בי בעתה גדולה, צמרמורת משתקת, תקראו מה שכותבת הבוקר עו"ד איילת סיידוף על קשר השתיקה סביב שושנה סטרוק ז"ל: "הידיעות על מותה של שושנה סטרוק הגיעו אלי אתמול בלילה ומאז אני מסתובבת עם תחושה כבדה שקשה לתאר במילים. כמי שליוותה את שושנה מקרוב כבר תקופה ששוחחה איתה רק ביום שישי ארוכות. אני כותבת לכן את הדברים ואני עדיין בהלם אבל חשוב לי שתדעו את זה . שושנה נלחמה על החיים שלה. היא לא רצתה למות. נהפכו היא ביקשה לחיות, היא רצתה לחיות חיים נורמליים. אחרי שפרסמה באומץ גדול את הסיפור שלה בפעם הראשונה, היא נתקלה בכוחות רעים שניסו להשתיק אותה והיא עשתה הכל כדי לשרוד. היא ביקשה הגנה. התחננה לשמירה. היא ברחה מהארץ. עברה בין דירות מסתור.וזעקה לעזרה לכל מי שהיה מוכן לשמוע. היו לי איתה אינספור שיחות. מעולם, אפילו לא פעם אחת, היא לא דיברה על רצון למות. להפך. היא פחדה שיפגעו בה. פחדה שירצחו אותה כדי להשתיק אותה. שושנה סיפרה על פגיעות קשות מאוד שעברה לאורך השנים. היא טענה שהוריה סירסרו בה מגיל צעיר, דיברה על פגיעות טקסיות, ועל אנשים נוספים שלטענתה היו מעורבים. על כך שהם עדין שולטים בה . היא הזכירה שמות, לא רק בתוך המשפחה אלא גם של דמויות ציבוריות ומוכרות לכולם. ובכל זאת, על כל התלונות האלו,לא נגבתה אפילו עדות אחת. איש לא נקרא לחקירה תחת אזהרה. התלונה האחרונה הייתה רק לפני חודשים כנגד אבא שלה, שושנה טענה שאנס אותה באיומי אקדח. תלונה שגם היא טרם נחקרה. ועכשיו יגידו שהיא התאבדה. אבל מי ששמע אותה יודע: היא רצתה לחיות. היא נלחמה לחיות. שושנה הייתה רגע לפני פריצת דרך. רק ביום חמישי האחרון אחרי תקופה מצאנו לה עורכת דין שתלווה את תיק האונס האחרון . היא גייסה כספים ונראה שהקמפיין מתרומם. היו לה הוכחות וראיות מוצקות לגבי הפגיעה האחרונה . היא רצתה שכולם ידעו את הסיפור שלה . היא רצתה לעזור לילדים שנפגעים בחברון ולהציל את עצמה . אי אפשר גם להתעלם מהעובדה שהאשמות החמורות הן כלפי שרה בממשלה, אורית סטרוק, אשה שהייתה במשך שנים מהקולות הבולטים שהגנו על האנסת מלכה לייפר בפרשה אחרת של פגיעות מיניות. הציבור זכאי לשאול שאלות קשות ולקבל תשובות גם על זה. מה שקרה לשושנה חייב להיחקר. הכל . איך זה לא קרה עד עכשיו איך אף אחד מאנשי התקשורת, מחברי הכנסת מכולם , לא הציב שאלות קשות לשרה ובעלה .לא ברור . חומות של שתיקה . אבל אסור שהסיפור הזה ייקבר. שושנה השאירה יומנים , השאירה דברים כתובים יש עם מה לעבוד . אני אומרת בכאב גדול: לא הצלחנו לשמור על שושנה.אבל אסור לנו להיכשל גם עכשיו. תדברו על זה. אל תפנו את המבט. יהי זכרה מהפכה מצרפת וידאו שצילמה שושנה לפני כחודש שמסיבות אבטחה ושמירה עליה לא פורסם שימו לב מה היא אומרת מה היא מבקשת היא ביקשה הגנה מהאחר לא מעצמה"

אוחזת בי בעתה גדולה, צמרמורת משתקת, תקראו מה שכותבת הבוקר עו"ד איילת סיידוף על קשר השתיקה סביב שושנה סטרוק ז"ל: "הידיעות על מותה של שושנה סטרוק הגיעו אלי אתמול בלילה ומאז אני מסתובבת עם תחושה כבדה שקשה לתאר במילים. כמי שליוותה את שושנה מקרוב כבר תקופה ששוחחה איתה רק ביום שישי ארוכות. אני כותבת לכן את הדברים ואני עדיין בהלם אבל חשוב לי שתדעו את זה . שושנה נלחמה על החיים שלה. היא לא רצתה למות. נהפכו היא ביקשה לחיות, היא רצתה לחיות חיים נורמליים. אחרי שפרסמה באומץ גדול את הסיפור שלה בפעם הראשונה, היא נתקלה בכוחות רעים שניסו להשתיק אותה והיא עשתה הכל כדי לשרוד. היא ביקשה הגנה. התחננה לשמירה. היא ברחה מהארץ. עברה בין דירות מסתור.וזעקה לעזרה לכל מי שהיה מוכן לשמוע. היו לי איתה אינספור שיחות. מעולם, אפילו לא פעם אחת, היא לא דיברה על רצון למות. להפך. היא פחדה שיפגעו בה. פחדה שירצחו אותה כדי להשתיק אותה. שושנה סיפרה על פגיעות קשות מאוד שעברה לאורך השנים. היא טענה שהוריה סירסרו בה מגיל צעיר, דיברה על פגיעות טקסיות, ועל אנשים נוספים שלטענתה היו מעורבים. על כך שהם עדין שולטים בה . היא הזכירה שמות, לא רק בתוך המשפחה אלא גם של דמויות ציבוריות ומוכרות לכולם. ובכל זאת, על כל התלונות האלו,לא נגבתה אפילו עדות אחת. איש לא נקרא לחקירה תחת אזהרה. התלונה האחרונה הייתה רק לפני חודשים כנגד אבא שלה, שושנה טענה שאנס אותה באיומי אקדח. תלונה שגם היא טרם נחקרה. ועכשיו יגידו שהיא התאבדה. אבל מי ששמע אותה יודע: היא רצתה לחיות. היא נלחמה לחיות. שושנה הייתה רגע לפני פריצת דרך. רק ביום חמישי האחרון אחרי תקופה מצאנו לה עורכת דין שתלווה את תיק האונס האחרון . היא גייסה כספים ונראה שהקמפיין מתרומם. היו לה הוכחות וראיות מוצקות לגבי הפגיעה האחרונה . היא רצתה שכולם ידעו את הסיפור שלה . היא רצתה לעזור לילדים שנפגעים בחברון ולהציל את עצמה . אי אפשר גם להתעלם מהעובדה שהאשמות החמורות הן כלפי שרה בממשלה, אורית סטרוק, אשה שהייתה במשך שנים מהקולות הבולטים שהגנו על האנסת מלכה לייפר בפרשה אחרת של פגיעות מיניות. הציבור זכאי לשאול שאלות קשות ולקבל תשובות גם על זה. מה שקרה לשושנה חייב להיחקר. הכל . איך זה לא קרה עד עכשיו איך אף אחד מאנשי התקשורת, מחברי הכנסת מכולם , לא הציב שאלות קשות לשרה ובעלה .לא ברור . חומות של שתיקה . אבל אסור שהסיפור הזה ייקבר. שושנה השאירה יומנים , השאירה דברים כתובים יש עם מה לעבוד . אני אומרת בכאב גדול: לא הצלחנו לשמור על שושנה.אבל אסור לנו להיכשל גם עכשיו. תדברו על זה. אל תפנו את המבט. יהי זכרה מהפכה מצרפת וידאו שצילמה שושנה לפני כחודש שמסיבות אבטחה ושמירה עליה לא פורסם שימו לב מה היא אומרת מה היא מבקשת היא ביקשה הגנה מהאחר לא מעצמה"

Danny Gallant דני גלנט

45,585 görüntüleme • 6 ay önce

בימים האחרונים הטיחו בי את כל הרפש שיש בלי שיש לי יכולת להגיב, וכל מיני פרשנים למיניהם ישבו באולפן הממוזג וניתחו אם אני חש איומים על חיי או לא... כאילו מישהו מהם מכיר אותי באמת ויודע מה אני עובר ביומיום. כאילו מישהו מהם יודע מה זה לחיות תחת איום תמידי כשבכל רגע מישהו יכול להתנקש בך, אגב לא רק בארץ גם בעולם- כשמפזרים מודעות WANTED עם תמונות שלי בכל מקום אליו אני מגיע למסע הסברה. אז הנה תיעוד שאני מפרסם כאן בפעם הראשונה, רגעי אימה שעברו עלי ועל משפחתי בזמן שקיצוניים מהחברה שלי זיהו אותי ולכן תקפו אותנו. וזו ממש לא הייתה הפעם היחידה. לא פירסמתי את התיעוד הזה עד היום כי זה לא קל למשפחה שלי לחזור לטראומה, לא קל להם שבקהילה שלנו יראו את ההשפלה שאנחנו עוברים ובעיקר כי אני לא רוצה אף פעם להתקרבן או להתמסכן, בסוף אני בחרתי בדרך הזו עם המחיר הכבד- ובאשמתי המשפחה שלי מזה 8 שנים חוטפת וסופגת אש, רק בגלל העשייה שלי... אבל בזמן הזה קיצוניים בחברה שלי, לפעמים בחסות המדינה, הולכים ומתחזקים. ובזמן הזה יושבים אותם פרשנים שמעולם לא הרגישו סכנת חיים, שמעולם הם ומשפחתם לא חוו אלימות, איומים או תוקפנות בגלל מי שהם, מטיפים לי מה אני אמור להרגיש בסיטואציה מסוימת ואם החשש שלי מוצדק או לא. כמה פתטים... ולמשפחה היקרה שלי, לעולם לא אשכח את התמיכה שלכם והגב שלכם- ובעיקר את המשפט שאבא שלי אמר לי לאחר ששברו לאמא שלי את היד: "דיר באלק לעצור, תמשיך בדרך שלך- אנחנו בגב שלך עד הסוף!" אז כל עוד אני מקבל את התמיכה מהמשפחה שלי ומעם ישראל אני אשאר עצם תקוע בגרון של כל קיצוני אנטי ישראלי מבפנים ומבחוץ!

בימים האחרונים הטיחו בי את כל הרפש שיש בלי שיש לי יכולת להגיב, וכל מיני פרשנים למיניהם ישבו באולפן הממוזג וניתחו אם אני חש איומים על חיי או לא... כאילו מישהו מהם מכיר אותי באמת ויודע מה אני עובר ביומיום. כאילו מישהו מהם יודע מה זה לחיות תחת איום תמידי כשבכל רגע מישהו יכול להתנקש בך, אגב לא רק בארץ גם בעולם- כשמפזרים מודעות WANTED עם תמונות שלי בכל מקום אליו אני מגיע למסע הסברה. אז הנה תיעוד שאני מפרסם כאן בפעם הראשונה, רגעי אימה שעברו עלי ועל משפחתי בזמן שקיצוניים מהחברה שלי זיהו אותי ולכן תקפו אותנו. וזו ממש לא הייתה הפעם היחידה. לא פירסמתי את התיעוד הזה עד היום כי זה לא קל למשפחה שלי לחזור לטראומה, לא קל להם שבקהילה שלנו יראו את ההשפלה שאנחנו עוברים ובעיקר כי אני לא רוצה אף פעם להתקרבן או להתמסכן, בסוף אני בחרתי בדרך הזו עם המחיר הכבד- ובאשמתי המשפחה שלי מזה 8 שנים חוטפת וסופגת אש, רק בגלל העשייה שלי... אבל בזמן הזה קיצוניים בחברה שלי, לפעמים בחסות המדינה, הולכים ומתחזקים. ובזמן הזה יושבים אותם פרשנים שמעולם לא הרגישו סכנת חיים, שמעולם הם ומשפחתם לא חוו אלימות, איומים או תוקפנות בגלל מי שהם, מטיפים לי מה אני אמור להרגיש בסיטואציה מסוימת ואם החשש שלי מוצדק או לא. כמה פתטים... ולמשפחה היקרה שלי, לעולם לא אשכח את התמיכה שלכם והגב שלכם- ובעיקר את המשפט שאבא שלי אמר לי לאחר ששברו לאמא שלי את היד: "דיר באלק לעצור, תמשיך בדרך שלך- אנחנו בגב שלך עד הסוף!" אז כל עוד אני מקבל את התמיכה מהמשפחה שלי ומעם ישראל אני אשאר עצם תקוע בגרון של כל קיצוני אנטי ישראלי מבפנים ומבחוץ!

יוסף חדאד - Yoseph Haddad

43,416 görüntüleme • 1 yıl önce

השחקנית אורנה פיטוסי נפרדת מהמורה שלה: ״לנוצ’קה שלי נהרגה מפגיעת הטיל בחיפה. מי תיאר לעצמו שלנוצ’קה שלי היא האחת מתוך הארבעה. “מנותקי קשר” קראו להם. לנוצ’קה היתה המורה שלי לפיתוח קול בבית הספר למשחק ניסן נתיב. תחילת שנות התשעים. היא הייתה אז עולה חדשה. נשואה לאיש מכובד ומבוגר ממנה, נדמה לי שהיה פרופסור או משהו כי תמיד היא אמרה שהיא צעירה מהעמיתים שלו ומהחברים, והיא רוצה להרגיש שייכת. לא ילדה. והיו לה מלא גינונים של תרבות אחרת. ולמרות החולצות הלבנות העדינות המכופתרות עם צווארון המלמלה שלבשה, ולמרות החצאיות עד מתחת לברך, ונעלי העקב הגבוהות והדקיקות, הייתה שם מתחת לכל מישהי די קרובה אלינו בגיל. והיא הייתה ליידי, והייתה גם כמו אימא אווזה, מלאה בגאווה כשהצלחנו לעשות את מה שלימדה- לדבר נכון. היא תמיד היתה אומרת שהמיתרים הם כמו עובר קטן, כמו פג...ושצריך לנהוג בהם בעדינות, ולא לצעוק. לישראלים זה די קשה להפנים את העניין. אלוהים, כמה אהבתי אותה! היה לה עור בהיר שקוף כמו ציפור מאיזה יער ברוסיה. והיו לה עיניי תכלת גדולות ועמוקות שהיו נפתחות כמו ילדה בגן כשהייתה מתרגשת מאיזה צליל שהפקתי, אחרי חודשים של מאבק. ואז היא הייתה מוחאת כפיים קטנות ומתוקות ואומרת לי: “אורנוצ’קה! אומניצה!!! אומניצה!!! (שזה ברוסית- מעולה!), והעיניים שלה היו מתמלאות דמעות. אמיתי. לא משקרת לכם. היא היתה מורה מהסוג הזה, אמנית שלימדה בחרדת קודש את האמנות שלה. היא האמינה בי ותמכה בי ופירגנה לי במשך כל שלוש שנות הלימוד. עד היום אני מדברת עליה בגעגועים, ומספרת על תרגיל החימום הראשון שלימדה אותנו בשנה א’, וככה אני זוכרת אותה ואמשיך לזכור- אישה ילדה, מטר וקרמבו, עומדת במרכז הכיתה, מלאת מתיקות, עם חיוך גדול וגומות מתוקות ועיניים כחולות, וקרסוליים עדינים שזזים מצד לצד, ימין ושמאל, ולב מתוק מתוק שאומר לפי הקצב, במבטא רוסי מתנגן: “נילי, תתני לי לימון”. “נילי, תתני לי לימון”. לנוצ’קה אהובה שלי, כאן אורנוצ’קה/סביידקה (אור קטן) שאוהבת אותך וזוכרת לך את כל הטוב, ומודה לך על הכל. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים״.

השחקנית אורנה פיטוסי נפרדת מהמורה שלה: ״לנוצ’קה שלי נהרגה מפגיעת הטיל בחיפה. מי תיאר לעצמו שלנוצ’קה שלי היא האחת מתוך הארבעה. “מנותקי קשר” קראו להם. לנוצ’קה היתה המורה שלי לפיתוח קול בבית הספר למשחק ניסן נתיב. תחילת שנות התשעים. היא הייתה אז עולה חדשה. נשואה לאיש מכובד ומבוגר ממנה, נדמה לי שהיה פרופסור או משהו כי תמיד היא אמרה שהיא צעירה מהעמיתים שלו ומהחברים, והיא רוצה להרגיש שייכת. לא ילדה. והיו לה מלא גינונים של תרבות אחרת. ולמרות החולצות הלבנות העדינות המכופתרות עם צווארון המלמלה שלבשה, ולמרות החצאיות עד מתחת לברך, ונעלי העקב הגבוהות והדקיקות, הייתה שם מתחת לכל מישהי די קרובה אלינו בגיל. והיא הייתה ליידי, והייתה גם כמו אימא אווזה, מלאה בגאווה כשהצלחנו לעשות את מה שלימדה- לדבר נכון. היא תמיד היתה אומרת שהמיתרים הם כמו עובר קטן, כמו פג...ושצריך לנהוג בהם בעדינות, ולא לצעוק. לישראלים זה די קשה להפנים את העניין. אלוהים, כמה אהבתי אותה! היה לה עור בהיר שקוף כמו ציפור מאיזה יער ברוסיה. והיו לה עיניי תכלת גדולות ועמוקות שהיו נפתחות כמו ילדה בגן כשהייתה מתרגשת מאיזה צליל שהפקתי, אחרי חודשים של מאבק. ואז היא הייתה מוחאת כפיים קטנות ומתוקות ואומרת לי: “אורנוצ’קה! אומניצה!!! אומניצה!!! (שזה ברוסית- מעולה!), והעיניים שלה היו מתמלאות דמעות. אמיתי. לא משקרת לכם. היא היתה מורה מהסוג הזה, אמנית שלימדה בחרדת קודש את האמנות שלה. היא האמינה בי ותמכה בי ופירגנה לי במשך כל שלוש שנות הלימוד. עד היום אני מדברת עליה בגעגועים, ומספרת על תרגיל החימום הראשון שלימדה אותנו בשנה א’, וככה אני זוכרת אותה ואמשיך לזכור- אישה ילדה, מטר וקרמבו, עומדת במרכז הכיתה, מלאת מתיקות, עם חיוך גדול וגומות מתוקות ועיניים כחולות, וקרסוליים עדינים שזזים מצד לצד, ימין ושמאל, ולב מתוק מתוק שאומר לפי הקצב, במבטא רוסי מתנגן: “נילי, תתני לי לימון”. “נילי, תתני לי לימון”. לנוצ’קה אהובה שלי, כאן אורנוצ’קה/סביידקה (אור קטן) שאוהבת אותך וזוכרת לך את כל הטוב, ומודה לך על הכל. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים״.

HKN • החדשות

15,024 görüntüleme • 5 ay önce

אני מבין שהספורט הלאומי זה לקחת קטעים של עיתונאים ערבים מהטלוויזיה, להוציא אותם מהקשר, ולהציג אותם כתומכי טרור. אז הנה העובדות: אכן אמרתי דברים קשים. משפחות הפשע הרצחניות מתנהלות ביד חופשית כי המדינה מאפשרת להן. אמרתי בשידור בסך הכל עובדה ברורה: מדינת ישראל ומערכת הביטחון טיפלו במשפחות הפשע היהודיות שהשתוללו בארץ לפני עשרים שנה, אחרי הפיגוע המפורסם ברחוב יהודה הלוי בתל אביב, שכונה אז ״הפיגוע הפלילי״. אחרי האירוע המזעזע הזה, החליטה המדינה לחסל את ארגוני הפשע - והיא הצליחה. בשידור הוספתי שארגוני הפשע הערביים, שבעיני אין הבדל בינם לבין ארגון הטרור חמאס, ירגישו את ידה הארוכה של המדינה רק אם יעשו את הטעות ויפגעו, חלילה, באזרחים יהודים. זה לא פשוט, אבל זאת המציאות. חבורת עלובים כמו הראפר הבינוני יואב אליאסי, והאיש שמתבייש להגיד את שמו מהטלגרם, גלעד כהן (אבו עלי אקספרס), חתכו קטע קצר מהדברים כאילו אני תומך בפגיעה בעיר האהובה בעליי שבה אני מתגורר. תקשיבו לי טוב, זה לא יעזור לכם. מה שמפריע לאנשים האלה זה שערבי ממזרח ירושלים, שלא דיבר עברית לפני עשר שנים, נמצא היום בעמדה בכירה בתקשורת. זה קוץ בגרון שלהם. אמשיך להיות קוץ בגרון. אני רוצה שמדינת ישראל תחיה בביטחון ושלום, לא משנה מי חי בה ואיפה. ולגבי כל מי שהסית נגדי אחרי שהוציאו את דבריו מהקשרם, אני אומר לכם, תמשיכו. אני בונה על הכסף מהתביעות שאגיש נגדכם לטיול בדרום אמריקה. אם כבר, תשלחו לי המלצות לברזיל. מצורף הקטע המלא מהשידור. צפו ותשפטו בעצמכם.

אני מבין שהספורט הלאומי זה לקחת קטעים של עיתונאים ערבים מהטלוויזיה, להוציא אותם מהקשר, ולהציג אותם כתומכי טרור. אז הנה העובדות: אכן אמרתי דברים קשים. משפחות הפשע הרצחניות מתנהלות ביד חופשית כי המדינה מאפשרת להן. אמרתי בשידור בסך הכל עובדה ברורה: מדינת ישראל ומערכת הביטחון טיפלו במשפחות הפשע היהודיות שהשתוללו בארץ לפני עשרים שנה, אחרי הפיגוע המפורסם ברחוב יהודה הלוי בתל אביב, שכונה אז ״הפיגוע הפלילי״. אחרי האירוע המזעזע הזה, החליטה המדינה לחסל את ארגוני הפשע - והיא הצליחה. בשידור הוספתי שארגוני הפשע הערביים, שבעיני אין הבדל בינם לבין ארגון הטרור חמאס, ירגישו את ידה הארוכה של המדינה רק אם יעשו את הטעות ויפגעו, חלילה, באזרחים יהודים. זה לא פשוט, אבל זאת המציאות. חבורת עלובים כמו הראפר הבינוני יואב אליאסי, והאיש שמתבייש להגיד את שמו מהטלגרם, גלעד כהן (אבו עלי אקספרס), חתכו קטע קצר מהדברים כאילו אני תומך בפגיעה בעיר האהובה בעליי שבה אני מתגורר. תקשיבו לי טוב, זה לא יעזור לכם. מה שמפריע לאנשים האלה זה שערבי ממזרח ירושלים, שלא דיבר עברית לפני עשר שנים, נמצא היום בעמדה בכירה בתקשורת. זה קוץ בגרון שלהם. אמשיך להיות קוץ בגרון. אני רוצה שמדינת ישראל תחיה בביטחון ושלום, לא משנה מי חי בה ואיפה. ולגבי כל מי שהסית נגדי אחרי שהוציאו את דבריו מהקשרם, אני אומר לכם, תמשיכו. אני בונה על הכסף מהתביעות שאגיש נגדכם לטיול בדרום אמריקה. אם כבר, תשלחו לי המלצות לברזיל. מצורף הקטע המלא מהשידור. צפו ותשפטו בעצמכם.

Suleiman Maswadeh

91,092 görüntüleme • 7 ay önce

במפגש קצוות עם נוה דרומי נחשפתי לראשונה לאור סיונוב, ואם זה הרף האינטלקטואלי שהיא מביאה לדיון הציבורי, כנראה שלא הפסדתי הרבה עד היום. רבע שעה של סיסמאות ממוחזרות, שנאה לנתניהו וזלזול במיליוני ישראלים, בלי גרם אחד של מודעות עצמית. הקשבתי לראיון כאחת מאותם אנשים שהיא דיברה עליהם. אחת מאותם ״ביביסטים״, ״צייתנים״, ״מנותקים״, ״שטופי מוח״ ו״קורבנות תעמולה״. ובמשך רבע שעה לא שמעתי ניסיון להבין למה מיליוני ישראלים חושבים אחרת ממנה. שמעתי רק הסבר למה הם כנראה לא באמת חושבים. מבחינתה, אם אני מצביעה לנתניהו, זה לא כי שקלתי את העובדות והגעתי למסקנה אחרת ממנה. זה כי עבדו עליי. אם אני לא מסכימה איתה, זה לא כי יש לי תפיסת עולם אחרת. זה כי אני חלק מעדר. האפשרות שאדם אינטליגנטי, משכיל ובעל שיקול דעת יבחר אחרת ממנה פשוט לא קיימת אצלה. האירוניה היא שהיא מסבירה שהביביסטים הם עדר, ואז מודה ש״כולנו עדר במובן כזה או אחר״. אם כולנו עדר, למה רק אני והציבור שלי זוכים לביטול מוחלט של שיקול הדעת שלהם? למה רק הבחירה שלי היא תוצאה של תעמולה והנדסת תודעה? למעשה נראה שהבעיה שלה היא לא שהציבור הוא עדר, אלא שהציבור בחר אחרת ממנה. עוד יותר מדהים לשמוע אותה מתלוננת שנתניהו הפך אותה ואת המחנה שלה לאויב. סליחה, אבל מי בדיוק מבלה רבע שעה בלהסביר למה אנשים כמוני הם צייתנים, מנותקים ושטופי מוח? מי בדיוק מבטל לחלוטין את הלגיטימיות של הבחירה שלי? נוה דרומי ניסתה שוב ושוב להקשות עליה בנקודה הזאת, להזכיר את המחאות, חסימות הכבישים, הקריאות לסרבנות, השבתת המשק, השיח האלים והקיטוב שהמחנה שלה היה שותף להם, ולשאול איפה האחריות שלהם בכל הסיפור. אבל בכל פעם מחדש היא חזרה לאותה תשובה: נתניהו אשם. המחאות? נתניהו. הסרבנות? נתניהו. הקיטוב? נתניהו. השנאה? נתניהו. היחס של הימין אליה? נתניהו. אפילו הרעל, הזלזול וההתנשאות שהיא עצמה מפזרת כלפי מיליוני ישראלים איכשהו הופכים לאחריותו של נתניהו. בשום שלב לא שמעתי ממנה אפילו גרם אחד של אחריות עצמית או ביקורת על המחנה שלה. אפילו סביב הסרטון הסאטירי נחשפה אותה בעיה. במקום להתמודד עם המסר או עם הביקורת, היא מיד הפכה את הסרטון להוכחה שנתניהו שונא אותה אישית, רוצה ברעתה, רוצה שהיא תהיה מובסת ורוצה ציבור חלש, עני ומפגר. כל הדיון היה סביב התחושות שלה, לא סביב מה שנאמר בפועל. מבחינתה כל ביקורת על המחנה שלה היא הוכחה לשנאה, וכל מחלוקת פוליטית היא הוכחה לרדיפה. וזו בדיוק אותה תפיסה שחזרה לאורך כל הראיון, לא יכול להיות שמישהו פשוט חושב אחרת ממנה, חייב להיות שהוא מונע משנאה. המשפט שחשף אותה יותר מכל היה הטענה שנתניהו רוצה ציבור חלש, עני ומפגר. הרי מי זה הציבור הזה? אני. המשפחה שלי. החברים שלי. מיליוני ישראלים מכל שכבות החברה. רופאים, עורכי דין, מהנדסים, אנשי הייטק, אקדמאים, בעלי עסקים, עובדים ומשרתי מילואים. בסוף היא לא סיפרה לי מה נתניהו חושב על מצביעיו. היא סיפרה לי מה היא חושבת עליהם. ואז הגיע הקטע על ערוץ 14. מתברר שצופי ערוץ 14 הם קורבנות של הנדסת תודעה. אבל ערוצים 11, 12 ו 13 לא. הארץ לא. ידיעות לא. גלי צה״ל לא. האקדמיה לא. התרבות לא. רק מי שלא מסכים איתה הוא שטוף מוח. איזו מקריות מופלאה. וכמובן אי אפשר בלי פוטין, אורבן, סוף הדמוקרטיה ובחירות שאולי לא יהיו הוגנות. מצד אחד היא מודה שמערכת הבחירות בישראל הייתה אמינה במשך שנים. מצד שני היא רומזת שאולי הבחירות הבאות לא יהיו הוגנות. על סמך מה? אין ראיות. אין נתונים. אין עובדות. יש תחושות. יש פחדים. יש תסריטי אימה. בכל פעם שנדרשה להוכיח משהו, קיבלנו עוד סיסמה. והכי אירוני? היא מאשימה את הימין בפולחן אישיות, בזמן שכל הראיון נשמע כאילו נתניהו אחראי לכל תופעה במדינה. הוא אחראי למחאה, לשנאה, לקיטוב, לתקשורת, למשטרה וליחסים בין אזרחים. בשלב הזה זה כבר לא ניתוח פוליטי. זו אובססיה. בסוף לא שמעתי ניתוח פוליטי. שמעתי עוד מופע של מחנה שלא מסוגל לקבל את העובדה הפשוטה שמיליוני ישראלים מכירים את כל הטענות שלו ועדיין בוחרים אחרת. מבחינתה לא הגעתי למסקנה אחרת. לא שקלתי שיקולים אחרים. פשוט לא חשבתי. וזה אולי הדבר הכי מתנשא והכי מכוער שנאמר בכל הראיון. אחרי רבע שעה של הסברים למה אני עדר, שטופת מוח וצייתנית, נשאר לי רק להגיד תודה. אין קמפיין מוצלח יותר לימין מאשר אנשים שמשוכנעים שמיליוני ישראלים לא בוחרים אחרת מהם, אלא פשוט לא חושבים. מצרפת את הראיון ההזוי הזה. אתם לא חייבים לצפות, אלא אם בא לכם להשתעשע מכל השטויות שהיא יורה שם.

במפגש קצוות עם נוה דרומי נחשפתי לראשונה לאור סיונוב, ואם זה הרף האינטלקטואלי שהיא מביאה לדיון הציבורי, כנראה שלא הפסדתי הרבה עד היום. רבע שעה של סיסמאות ממוחזרות, שנאה לנתניהו וזלזול במיליוני ישראלים, בלי גרם אחד של מודעות עצמית. הקשבתי לראיון כאחת מאותם אנשים שהיא דיברה עליהם. אחת מאותם ״ביביסטים״, ״צייתנים״, ״מנותקים״, ״שטופי מוח״ ו״קורבנות תעמולה״. ובמשך רבע שעה לא שמעתי ניסיון להבין למה מיליוני ישראלים חושבים אחרת ממנה. שמעתי רק הסבר למה הם כנראה לא באמת חושבים. מבחינתה, אם אני מצביעה לנתניהו, זה לא כי שקלתי את העובדות והגעתי למסקנה אחרת ממנה. זה כי עבדו עליי. אם אני לא מסכימה איתה, זה לא כי יש לי תפיסת עולם אחרת. זה כי אני חלק מעדר. האפשרות שאדם אינטליגנטי, משכיל ובעל שיקול דעת יבחר אחרת ממנה פשוט לא קיימת אצלה. האירוניה היא שהיא מסבירה שהביביסטים הם עדר, ואז מודה ש״כולנו עדר במובן כזה או אחר״. אם כולנו עדר, למה רק אני והציבור שלי זוכים לביטול מוחלט של שיקול הדעת שלהם? למה רק הבחירה שלי היא תוצאה של תעמולה והנדסת תודעה? למעשה נראה שהבעיה שלה היא לא שהציבור הוא עדר, אלא שהציבור בחר אחרת ממנה. עוד יותר מדהים לשמוע אותה מתלוננת שנתניהו הפך אותה ואת המחנה שלה לאויב. סליחה, אבל מי בדיוק מבלה רבע שעה בלהסביר למה אנשים כמוני הם צייתנים, מנותקים ושטופי מוח? מי בדיוק מבטל לחלוטין את הלגיטימיות של הבחירה שלי? נוה דרומי ניסתה שוב ושוב להקשות עליה בנקודה הזאת, להזכיר את המחאות, חסימות הכבישים, הקריאות לסרבנות, השבתת המשק, השיח האלים והקיטוב שהמחנה שלה היה שותף להם, ולשאול איפה האחריות שלהם בכל הסיפור. אבל בכל פעם מחדש היא חזרה לאותה תשובה: נתניהו אשם. המחאות? נתניהו. הסרבנות? נתניהו. הקיטוב? נתניהו. השנאה? נתניהו. היחס של הימין אליה? נתניהו. אפילו הרעל, הזלזול וההתנשאות שהיא עצמה מפזרת כלפי מיליוני ישראלים איכשהו הופכים לאחריותו של נתניהו. בשום שלב לא שמעתי ממנה אפילו גרם אחד של אחריות עצמית או ביקורת על המחנה שלה. אפילו סביב הסרטון הסאטירי נחשפה אותה בעיה. במקום להתמודד עם המסר או עם הביקורת, היא מיד הפכה את הסרטון להוכחה שנתניהו שונא אותה אישית, רוצה ברעתה, רוצה שהיא תהיה מובסת ורוצה ציבור חלש, עני ומפגר. כל הדיון היה סביב התחושות שלה, לא סביב מה שנאמר בפועל. מבחינתה כל ביקורת על המחנה שלה היא הוכחה לשנאה, וכל מחלוקת פוליטית היא הוכחה לרדיפה. וזו בדיוק אותה תפיסה שחזרה לאורך כל הראיון, לא יכול להיות שמישהו פשוט חושב אחרת ממנה, חייב להיות שהוא מונע משנאה. המשפט שחשף אותה יותר מכל היה הטענה שנתניהו רוצה ציבור חלש, עני ומפגר. הרי מי זה הציבור הזה? אני. המשפחה שלי. החברים שלי. מיליוני ישראלים מכל שכבות החברה. רופאים, עורכי דין, מהנדסים, אנשי הייטק, אקדמאים, בעלי עסקים, עובדים ומשרתי מילואים. בסוף היא לא סיפרה לי מה נתניהו חושב על מצביעיו. היא סיפרה לי מה היא חושבת עליהם. ואז הגיע הקטע על ערוץ 14. מתברר שצופי ערוץ 14 הם קורבנות של הנדסת תודעה. אבל ערוצים 11, 12 ו 13 לא. הארץ לא. ידיעות לא. גלי צה״ל לא. האקדמיה לא. התרבות לא. רק מי שלא מסכים איתה הוא שטוף מוח. איזו מקריות מופלאה. וכמובן אי אפשר בלי פוטין, אורבן, סוף הדמוקרטיה ובחירות שאולי לא יהיו הוגנות. מצד אחד היא מודה שמערכת הבחירות בישראל הייתה אמינה במשך שנים. מצד שני היא רומזת שאולי הבחירות הבאות לא יהיו הוגנות. על סמך מה? אין ראיות. אין נתונים. אין עובדות. יש תחושות. יש פחדים. יש תסריטי אימה. בכל פעם שנדרשה להוכיח משהו, קיבלנו עוד סיסמה. והכי אירוני? היא מאשימה את הימין בפולחן אישיות, בזמן שכל הראיון נשמע כאילו נתניהו אחראי לכל תופעה במדינה. הוא אחראי למחאה, לשנאה, לקיטוב, לתקשורת, למשטרה וליחסים בין אזרחים. בשלב הזה זה כבר לא ניתוח פוליטי. זו אובססיה. בסוף לא שמעתי ניתוח פוליטי. שמעתי עוד מופע של מחנה שלא מסוגל לקבל את העובדה הפשוטה שמיליוני ישראלים מכירים את כל הטענות שלו ועדיין בוחרים אחרת. מבחינתה לא הגעתי למסקנה אחרת. לא שקלתי שיקולים אחרים. פשוט לא חשבתי. וזה אולי הדבר הכי מתנשא והכי מכוער שנאמר בכל הראיון. אחרי רבע שעה של הסברים למה אני עדר, שטופת מוח וצייתנית, נשאר לי רק להגיד תודה. אין קמפיין מוצלח יותר לימין מאשר אנשים שמשוכנעים שמיליוני ישראלים לא בוחרים אחרת מהם, אלא פשוט לא חושבים. מצרפת את הראיון ההזוי הזה. אתם לא חייבים לצפות, אלא אם בא לכם להשתעשע מכל השטויות שהיא יורה שם.

Dorit 🇮🇱

12,336 görüntüleme • 3 ay önce

שש שעות הייתי אתמול ברפיח עם גדוד 932 של הנח"ל. כמה תובנות דעות ואמירות: 1)תודה. זה לפני הכל. ראיתי את החיילים, ראיתי את המפקדים, דיברתי איתם. כבר 9 חודשים הם בעזה. בסוף הם שם כדי שאני ואתם נוכל לחיות פה בשקט מירבי. זה לא מובן מאליו. 2) רפיח שאני ראיתי בזמן הקצר שהייתי במחנה הפליטים שבורה ובכלל מציר פילדלפי ופנימה – הרוסה לחלוטין. אין שום סיכוי לשקם את זה בשנים הקרובות, ייקח לפחות עשור מסיום המלחמה ומי יודע מתי זה יקרה. 3) תנאי החיילים – גרועים. חיים ליטרלי בזבל. אני כותב את זה כי זה לא מדובר בכלל. אני אתאר לכם רגע מבנים שבהם נמצאים חיילים: מבנים הרוסים שבעבר שימשו משפחות עזתיות שנמלטו, המבנים בעצמם הרוסים, מסביבם הרס טוטאלי. החיילים עצמם ישנים על מזרונים ארעיים על הרצפה כמובן, החדרים מלוכלכים, בכניסות נערמת אשפה של הכוחות שהופכים למפגע תברואתי נוראי ומי שנהנה מזה זה רק החתולים המכוערים שהסתובבו שם, כלבים נטושים, זבובים ועוד. אין כמובן ביוב ואת הצרכים עושים בשקיות ובקבוקים. וחם מאוד שם ולחיילים יש בקושי מאווררים. זה מתכון לאסון. ברור שלהיות קרבי זה לא תענוג ולא בית מלון, אבל לחיות ככה אפשר כמה ימים לכל היותר, לא מעבר. בפועל, חיים ככה כמה שבועות ואין צפי לשינוי. אני חושב שהצבא לא ער לזה בכלל. 4) פילדלפי – העבודות של ישראל שם בעיצומן. המון כלי עבודה, דחפורים, טרקטורים. השקעה של מיליונים להערכתי והרושם שלי הוא שמשקיעים שם משאבים רבים 5)לחיילים נשבר מהיחס. תחשבו שיש חיילים שעמדו להשתחרר היום ופתאום באו ואמרו להם – "אתם תשארים פה עוד 4 חודשים כי הממשלה האריכה לכם היום את השירות". זה בדיוק מה שקרה להם. ילדים שכבר 9 חודשים בשיט של עזה, בלחימה ובתת התנאים האלה, פתאום מאריכים להם את השירות משום מקום. יש להם תחושה שרואים בהם כח עבודה שאפשר לבזבז. מגיע להם יותר. מה שכן, הם חזרו ואמרו שכל פעם שהם חוזרים הביתה, הם לא מבינים על מה אנחנו רבים פה. פגשתי דתיים, חילונים, חב"דניק אחד שעלה מצרפת. באמת שמגיע להם הכל. זה דור שלא ידענו כמותו, דור שנלחם כמו שאף דור אחר לא נלחם, במשך כ"כ הרבה זמן, מול אוייב חסר רחמים. אין מופרע יותר מלחשוב שהם בחרא של רפיח סובלים, נלחמים, מגינים ומאויימים כל רגע מטיל נ"ט שיגמור את חייהם בזמן שבישיבות של בני ברק יושבים במזגן בני גילם ולומדים דף גמרא. לא הגיוני. 6)מפקד – כל הזמן התלווינו למג"ד 932 סא"ל דותן מלול. הוא מתפלל שהבן שלו לא יצטרך להילחם גם בעזה. הוא לא דתי. לא היה דתי, גם לא יהיה. חילוני מעפולה שעבר לראשון לציון. אבא לפני הכל, ומפקד. עשה רושם חיובי מאוד, חדור מוטיבציה גם אחרי מלחמה כ"כ ארוכה. יש לו ילד נדמה לי בן 4, רואה את אבא שלו בא ליומיים והולך לעזה לחודשיים. הילד מבולבל. דותן ורבים אחרים מקריבים הרבה מחיי המשפחה שלהם ומסכנים את חייהם. ספציפית חטיבת הנח"ל ספגה אבידות רבות, כי היא בחזית המלחמה בעזה. מלול אומר מפורשות: "אני פה כדי שבת"א ישבו בבתי קפה ויצפו ברוקדים עם כוכבים". הוא מתחנן שנמשיך בשגרה. יש על מי לסמוך. 7) מצרים – מהצד השני של הגבול הם רואים הכל, וגם ראו הכל. ראו את כל ההברחות, ראו את ההתחמשות, והם גם רואים אותנו עכשיו במצלמות. אנחנו צריכים אותם והם צריכים אותנו. 8) פלסטינים – ראינו שניים, במצב שאני לא יכול לפרט בגלל ב"מ אבל בגדול לא קיימים שם. אין. רק חיילים ומבנים הרוסים ושבורים. במבנה של אונר"א תרופות פזורים על הרצפה, וזבל. פלסטיני שמסתובב באיזור מיד מופלל ולרוב מחוסל. אני לא רואה מצב שיחזרו לחיים שם בעתיד הנראה לעין. בדרך חזרה ראינו את משאיות הסיוע נכנסות. המשאיות שאני ראיתי עם זגוגיות מנופצות. 9) לאן כל זה הולך? אין לי מושג. אני לא בטוח שלמישהו יש מושג. אל"ם ניסים חזן שפגשתי מוכן להישאר שם גם עוד שש שנים בעזה. מה נעשה עכשיו שש שנים בעזה? עם איזה כוחות? עם איזה כסף? מה המחיר של זה? האם אנחנו באמת צופים שגם בעוד שש שנים נישאר בעזה עם כוחות ובלי החטופים? האם נגזר עלינו חיי נצח של מלחמה בתוך עזה? האם ראש הממשלה הזה שמוביל את המערכה שם את האינטרס של המדינה לפני האינטרסים האישיים שלו? יש לי תשובות, אבל בלחימה בתוך רפיח זה לא חשוב. אני רק מקווה שכאשר מתקבלות ההחלטות, חושבים קודם כל על החטופים, על ביטחון המדינה, על אזרחיה ועל חייליה ולא על דברים אחרים. ואפרופו אל"ם חזן. קיבלתי ים תגובות על הראיון המאולתר איתו בין ההריסות על הירי בבית של פסי בקיבוץ בארי. אני נזהר מאוד מאוד מלדון אותו. אירוע ה-7 באוקטובר בבארי בוודאי מחייב דיון ציבורי, מחייב העלאת האירועים, תחקורם, פרסומים וחייבים למשפחות תשובות חד משמעיות וברורות אבל הקטן מתקשה מאוד לשפוט את חזן. הגיע מהבית, סיכן את חייו, אולי טעה בענק ואולי הציל חיים. אני לא יודע איך ואם בכלל אפשר לשפוט ואני בספק אם אי פעם נדע מה היה שם. 10) אני העיתונאי ה-454,365,219 שנכנס לרצועה אבל זוכר שאני רואה רק מה שצה"ל רצה להראות לי. אין לי שמץ של מושג מה קורה בגזרות אחרות, מה קורה מעבר לרחובות שהייתי בהם. אין לי שום יכולת לדעת ואי אפשר לעשות עבודה עיתונאית אמיתית בלי לדבר עם החיילים אבל גם עם הצד השני, וזה בעיה. התחושה שלי היא שבגלל המגבלות האלה, העיתונות בארץ מתקשה לתת לציבור תמונת מצב אמיתית ולרוב מוכרים את מה שדובר צה"ל רוצה. התפקיד שלנו זה לעשות עיתונות, גם במצב של מלחמה. הלקח המרכזי שלי מהשבעה באוקטובר הוא כל הזמן לאתגר את הצבא, לבקר אותו, לשאול שאלות ולא להסתפק בתמונות הגו פרו של הכלב של עוקץ ולמחוא כפיים. אחרת, אנחנו חוטאים לציבור, מוכרים להם אשליות שלצערנו מתפוצצות אל מול המציאות.

שש שעות הייתי אתמול ברפיח עם גדוד 932 של הנח"ל. כמה תובנות דעות ואמירות: 1)תודה. זה לפני הכל. ראיתי את החיילים, ראיתי את המפקדים, דיברתי איתם. כבר 9 חודשים הם בעזה. בסוף הם שם כדי שאני ואתם נוכל לחיות פה בשקט מירבי. זה לא מובן מאליו. 2) רפיח שאני ראיתי בזמן הקצר שהייתי במחנה הפליטים שבורה ובכלל מציר פילדלפי ופנימה – הרוסה לחלוטין. אין שום סיכוי לשקם את זה בשנים הקרובות, ייקח לפחות עשור מסיום המלחמה ומי יודע מתי זה יקרה. 3) תנאי החיילים – גרועים. חיים ליטרלי בזבל. אני כותב את זה כי זה לא מדובר בכלל. אני אתאר לכם רגע מבנים שבהם נמצאים חיילים: מבנים הרוסים שבעבר שימשו משפחות עזתיות שנמלטו, המבנים בעצמם הרוסים, מסביבם הרס טוטאלי. החיילים עצמם ישנים על מזרונים ארעיים על הרצפה כמובן, החדרים מלוכלכים, בכניסות נערמת אשפה של הכוחות שהופכים למפגע תברואתי נוראי ומי שנהנה מזה זה רק החתולים המכוערים שהסתובבו שם, כלבים נטושים, זבובים ועוד. אין כמובן ביוב ואת הצרכים עושים בשקיות ובקבוקים. וחם מאוד שם ולחיילים יש בקושי מאווררים. זה מתכון לאסון. ברור שלהיות קרבי זה לא תענוג ולא בית מלון, אבל לחיות ככה אפשר כמה ימים לכל היותר, לא מעבר. בפועל, חיים ככה כמה שבועות ואין צפי לשינוי. אני חושב שהצבא לא ער לזה בכלל. 4) פילדלפי – העבודות של ישראל שם בעיצומן. המון כלי עבודה, דחפורים, טרקטורים. השקעה של מיליונים להערכתי והרושם שלי הוא שמשקיעים שם משאבים רבים 5)לחיילים נשבר מהיחס. תחשבו שיש חיילים שעמדו להשתחרר היום ופתאום באו ואמרו להם – "אתם תשארים פה עוד 4 חודשים כי הממשלה האריכה לכם היום את השירות". זה בדיוק מה שקרה להם. ילדים שכבר 9 חודשים בשיט של עזה, בלחימה ובתת התנאים האלה, פתאום מאריכים להם את השירות משום מקום. יש להם תחושה שרואים בהם כח עבודה שאפשר לבזבז. מגיע להם יותר. מה שכן, הם חזרו ואמרו שכל פעם שהם חוזרים הביתה, הם לא מבינים על מה אנחנו רבים פה. פגשתי דתיים, חילונים, חב"דניק אחד שעלה מצרפת. באמת שמגיע להם הכל. זה דור שלא ידענו כמותו, דור שנלחם כמו שאף דור אחר לא נלחם, במשך כ"כ הרבה זמן, מול אוייב חסר רחמים. אין מופרע יותר מלחשוב שהם בחרא של רפיח סובלים, נלחמים, מגינים ומאויימים כל רגע מטיל נ"ט שיגמור את חייהם בזמן שבישיבות של בני ברק יושבים במזגן בני גילם ולומדים דף גמרא. לא הגיוני. 6)מפקד – כל הזמן התלווינו למג"ד 932 סא"ל דותן מלול. הוא מתפלל שהבן שלו לא יצטרך להילחם גם בעזה. הוא לא דתי. לא היה דתי, גם לא יהיה. חילוני מעפולה שעבר לראשון לציון. אבא לפני הכל, ומפקד. עשה רושם חיובי מאוד, חדור מוטיבציה גם אחרי מלחמה כ"כ ארוכה. יש לו ילד נדמה לי בן 4, רואה את אבא שלו בא ליומיים והולך לעזה לחודשיים. הילד מבולבל. דותן ורבים אחרים מקריבים הרבה מחיי המשפחה שלהם ומסכנים את חייהם. ספציפית חטיבת הנח"ל ספגה אבידות רבות, כי היא בחזית המלחמה בעזה. מלול אומר מפורשות: "אני פה כדי שבת"א ישבו בבתי קפה ויצפו ברוקדים עם כוכבים". הוא מתחנן שנמשיך בשגרה. יש על מי לסמוך. 7) מצרים – מהצד השני של הגבול הם רואים הכל, וגם ראו הכל. ראו את כל ההברחות, ראו את ההתחמשות, והם גם רואים אותנו עכשיו במצלמות. אנחנו צריכים אותם והם צריכים אותנו. 8) פלסטינים – ראינו שניים, במצב שאני לא יכול לפרט בגלל ב"מ אבל בגדול לא קיימים שם. אין. רק חיילים ומבנים הרוסים ושבורים. במבנה של אונר"א תרופות פזורים על הרצפה, וזבל. פלסטיני שמסתובב באיזור מיד מופלל ולרוב מחוסל. אני לא רואה מצב שיחזרו לחיים שם בעתיד הנראה לעין. בדרך חזרה ראינו את משאיות הסיוע נכנסות. המשאיות שאני ראיתי עם זגוגיות מנופצות. 9) לאן כל זה הולך? אין לי מושג. אני לא בטוח שלמישהו יש מושג. אל"ם ניסים חזן שפגשתי מוכן להישאר שם גם עוד שש שנים בעזה. מה נעשה עכשיו שש שנים בעזה? עם איזה כוחות? עם איזה כסף? מה המחיר של זה? האם אנחנו באמת צופים שגם בעוד שש שנים נישאר בעזה עם כוחות ובלי החטופים? האם נגזר עלינו חיי נצח של מלחמה בתוך עזה? האם ראש הממשלה הזה שמוביל את המערכה שם את האינטרס של המדינה לפני האינטרסים האישיים שלו? יש לי תשובות, אבל בלחימה בתוך רפיח זה לא חשוב. אני רק מקווה שכאשר מתקבלות ההחלטות, חושבים קודם כל על החטופים, על ביטחון המדינה, על אזרחיה ועל חייליה ולא על דברים אחרים. ואפרופו אל"ם חזן. קיבלתי ים תגובות על הראיון המאולתר איתו בין ההריסות על הירי בבית של פסי בקיבוץ בארי. אני נזהר מאוד מאוד מלדון אותו. אירוע ה-7 באוקטובר בבארי בוודאי מחייב דיון ציבורי, מחייב העלאת האירועים, תחקורם, פרסומים וחייבים למשפחות תשובות חד משמעיות וברורות אבל הקטן מתקשה מאוד לשפוט את חזן. הגיע מהבית, סיכן את חייו, אולי טעה בענק ואולי הציל חיים. אני לא יודע איך ואם בכלל אפשר לשפוט ואני בספק אם אי פעם נדע מה היה שם. 10) אני העיתונאי ה-454,365,219 שנכנס לרצועה אבל זוכר שאני רואה רק מה שצה"ל רצה להראות לי. אין לי שמץ של מושג מה קורה בגזרות אחרות, מה קורה מעבר לרחובות שהייתי בהם. אין לי שום יכולת לדעת ואי אפשר לעשות עבודה עיתונאית אמיתית בלי לדבר עם החיילים אבל גם עם הצד השני, וזה בעיה. התחושה שלי היא שבגלל המגבלות האלה, העיתונות בארץ מתקשה לתת לציבור תמונת מצב אמיתית ולרוב מוכרים את מה שדובר צה"ל רוצה. התפקיד שלנו זה לעשות עיתונות, גם במצב של מלחמה. הלקח המרכזי שלי מהשבעה באוקטובר הוא כל הזמן לאתגר את הצבא, לבקר אותו, לשאול שאלות ולא להסתפק בתמונות הגו פרו של הכלב של עוקץ ולמחוא כפיים. אחרת, אנחנו חוטאים לציבור, מוכרים להם אשליות שלצערנו מתפוצצות אל מול המציאות.

Josh Breiner

190,516 görüntüleme • 2 yıl önce

אורן נהרי האדיר נפרד מהרדיו: "המחלה לוקחת ממני את אחד הדברים שאני הכי אוהב" "המחלה לוקחת ממני בהדרגה וללא רחם את היכולת לעשות את אחד הדברים שאני הכי אוהב - לספר לכם בקולי שלי מה קורה בעולם", אמר העיתונאי, המגיש והעורך אורן נהרי בתכנית הרדיו האחרונה שלו בכאן רשת ב', שהוקלטה מראש ושודרה הבוקר (שבת). נהרי, מבכירי עיתונאי חדשות החוץ בישראל, נפרד ממאזיני תכניתו "שבת עם אורן נהרי", על רקע מצבו הבריאותי בעקבות התמודדותו עם מחלת ALS. "בוקר טוב ושבת שלום לכם, המאזינות והמאזינים", אמר נהרי בפתיחת התוכנית. "ראשית, הודעה לא קלה. זו התוכנית האחרונה של 'שבת עם אורן נהרי' והפודקאסט 'שנה בשעה'. כידוע לרבים מכם, אני חולה בניוון שרירים. המחלה מתקדמת במהירות. היא כבר פוגעת במערכות הנשימה, הבליעה והדיבור, ולא אוכל להמשיך ולשדר. מכיוון שזו התוכנית האחרונה בחרתי בשעה הראשונה לתת מבט על מצב העולם היום, מבחינה מדעית ומבינה מדינית ולהשמיע כמה מהשירים האהובים עליי ביותר. בשעה השנייה, 'שנה בשעה' - ושוב, צר לי מאוד שלא נסיים את מסענו עד תום המאה ה־20, אבל נסיים את שנת 1961 עם טביעת האוניה אגוז, המאבק על השלטון בסין, חיסול הרודן טרוחיו וההפיכה הצבאית בדרום קוריאה". בהמשך התכנית, אמר נהרי: "בשבוע שבו התבשרנו על עלייה של 12% בהאזנה לתוכנית, 162 אלף בני אדם כל שבת בבוקר - וזאת בלי לספור את כל ההאזנות הנדחות, בשידורים חוזרים ובאונליין - זה השבוע שבו אני נפרד מכם. יש רגעים בחיים שאדם מדמיין מראש איך יראו. מתברר שהמציאות תמיד שונה. חשבתי לא פעם על הרגע שבו אצטרך לומר שלום לבמה הזו. תמיד דמיינתי אותו רחוק, אי שם באופק, לא כאן, לא עכשיו. אבל המחלה לא שואלת אותנו מתי נוח לנו". "התחלתי את דרכי במקום שונה לגמרי מהמקום שבו אני עומד היום. מדור הספורט היה הבית הראשון שלי בעיתונות, שם למדתי את יסודות המקצוע. אבל בדסק חוץ מצאתי את מקומי. מול מסכי החדשות, הטלקסים הישנים, הדיווחים מרואנדה, מנפילת חומת ברלין, מהפיגוע במגדלי התאומים ושאר תמונות שלא נמחקות מהזיכרון שאת חלקן סיקרתי מהשטח, ידעתי: עיתונות איננה רק מקצוע. היא שליחות. לספר את מה שקורה שם, במקומות שרחוקים מדי בשביל שרוב האנשים יראו אותם במו עיניהם, ולתת להם קול, פנים, משמעות. המוטו שלי היה ונשאר: לספר את העובדות החשובות ביותר בצורה המעניינת ביותר". "במשך השנים הייתה לי הזכות להביא אליכם, עם קולגות וחברים, את 'רואים עולם', 'גלובוס' ובשנים האחרונות את 'שבת עם אורן נהרי' - תכנית שהייתה עבורי כמעט כמו שיחה אינטימית איתכם. תמיד ניסיתי לכבד אתכם כקהל שראוי לעומק, לא רק לכותרות. עשיתי את זה בכתבות, תוכניות, מאמרים, הרצאות, בספרים שכתבתי. אם הצלחתי, ולא במעט, להרחיב את המבט שלכם מעבר לגבולות המדינה הקטנה שלנו ומעבר להווה - עשיתי את עבודתי". "ויש כאן פרדוקס נוסף, אולי הכי אישי", הוסיף נהרי. "עשרות שנים סיקרתי חדשות שכללו אסונות שקרו לאחרים. תמיד השתדלתי למצוא את המילים המדויקות כמי שמביט, בדרך כלל, מבחוץ. הפעם, בפעם הראשונה בחיים, הכותרת איננה ידיעה שאני מביא אליכם ממקום רחוק. היא אני, כאן ועכשיו. אם למדתי משהו מכל השנים האלה, זה שאין באמת הכנה ליום שבו אתה עצמך הופך לנושא. החיים מפתיעים ומזמנים לנו שינויים בלי שיש לנו הכנה או זמן להסתגל אליהם". "הייתי שמח מאוד להמשיך להיות כאן, לשדר לכם מדי שבת, אבל לצערי, המחלה מתקדמת מהר מאוד, ואינני יכול להמשיך בסטנדרט הגבוה שאני דורש מעצמי. הקול שלי הולך ודועך, הנשימה שהייתה פעם מובנת מאליה, הפכה למאמץ. הדיבור, כלי העבודה שלי עשרות שנים, נעשה קשה יותר מיום ליום. ALS, המחלה הזו שרבים מכם שמעתם עליה, מעטים באמת מבינים אותה עד שהיא נוגעת במישהו קרוב, לוקחת ממני בהדרגה וללא רחם את היכולת לעשות את אחד הדברים שאני הכי אוהב - לספר לכם בקולי שלי מה קורה בעולם. אני אוהב את כל האמצעים שדרכם הגעתי אליכם לאורך השנים: הדפוס, הרדיו, הטלוויזיה, האונליין. התוכנית הזאת בשנים האחרונות הייתה הבייבי שלי. תכנית אחרת, מיוחדת, מהנה מבחינתי, ולפי התגובות שאני מקבל - גם מבחינתכם. השידור האחרון שלה היום הוא עוד אבן דרך אחת, לא שמחה, במסלול שאני עובר". "אני רוצה לומר לכם, בלי דרמה: אני מכיר תודה. תודה על השנים שבהן נתתם לי להיכנס לבתים שלכם, למכוניות שלכם, לבוקר שלכם. תודה שהקשבתם, שכתבתם, שהתווכחתם איתי לפעמים. זו הייתה זכות שלא לקחתי כמובנת מאליה מעולם. אני לא נפרד מהעולם בינתיים, אני רק נפרד מהאולפן ומהמיקרופון, מהתדר הזה שליווה אותי כל כך הרבה שנים. הסיפורים ימשיכו להיכתב גם בלעדיי. כתבות וכתבים אחרים ימשיכו להביא אותם אליכם. זכרו: העולם רחב, מורכב, צריך להסתכל בו בעיניים פקוחות. זו הייתה המשימה שלי, זו הבקשה האחרונה שלי מכם: המשיכו להסתכל, להקשיב, לשאול שאלות, לא לקחת דברים כמובנים מאליהם ולהמשיך להתעניין". "אז תודה", אמר נהרי. "תודה לכן ולכם, המאזינות והמאזינים, שהייתם איתי כל הדרך. תודה למרואיינים ולמרואיינות, ששיתפו אותנו בידע שלהם. תודה למנהלים ולקולגות ברשת ב' ובתאגיד. תודה ענקית וחמה למיה טלמון אזרזר, המפיקה ועורכת המשנה. היה לי לכבוד ולעונג לשדר לכם בעשרות השנים של עבודתי". במהלך התכנית הפתיעו בכאן רשת ב' את נהרי במסר שהקליט עבורו נשיא המדינה יצחק (בוז'י) הרצוג. "אורן נהרי היקר והאהוב, העיתונאי, איש האשכולות, הקול שכולנו מכירים ואוהבים ונצמדים למכשיר כשהוא מתחיל לדבר. במשך עשרות שנים, אורן יקר, ואמרתי לך את זה גם בשיחתנו כשהתקשרתי לחזק אותך, פתחת עבורנו חלון אל העולם הרחב. בכישרון נדיר ידעת לקחת נושאים מורכבים, בכל מיני תחומים מרתקים - בהיסטוריה, בתרבות, במדע, בחברה ובמדינאות - ולהפוך אותם לכתבות ותוכניות מרתקות ונגישות לכולם. אתה מסכם בתוכנית הזו תקופה משמעותית מאוד וזו הזדמנות להודות לך, לברך אותך ולהתפלל לשלומך. תודה לך אורן יקר, על שנים של עשייה עיתונאית משמעותית, על מקצוענות, על מסירות, על לב פתוח וכמובן - על קול צלול, בוטח וברור. תודה רבה לך". Oren Nahari כאן

אורן נהרי האדיר נפרד מהרדיו: "המחלה לוקחת ממני את אחד הדברים שאני הכי אוהב" "המחלה לוקחת ממני בהדרגה וללא רחם את היכולת לעשות את אחד הדברים שאני הכי אוהב - לספר לכם בקולי שלי מה קורה בעולם", אמר העיתונאי, המגיש והעורך אורן נהרי בתכנית הרדיו האחרונה שלו בכאן רשת ב', שהוקלטה מראש ושודרה הבוקר (שבת). נהרי, מבכירי עיתונאי חדשות החוץ בישראל, נפרד ממאזיני תכניתו "שבת עם אורן נהרי", על רקע מצבו הבריאותי בעקבות התמודדותו עם מחלת ALS. "בוקר טוב ושבת שלום לכם, המאזינות והמאזינים", אמר נהרי בפתיחת התוכנית. "ראשית, הודעה לא קלה. זו התוכנית האחרונה של 'שבת עם אורן נהרי' והפודקאסט 'שנה בשעה'. כידוע לרבים מכם, אני חולה בניוון שרירים. המחלה מתקדמת במהירות. היא כבר פוגעת במערכות הנשימה, הבליעה והדיבור, ולא אוכל להמשיך ולשדר. מכיוון שזו התוכנית האחרונה בחרתי בשעה הראשונה לתת מבט על מצב העולם היום, מבחינה מדעית ומבינה מדינית ולהשמיע כמה מהשירים האהובים עליי ביותר. בשעה השנייה, 'שנה בשעה' - ושוב, צר לי מאוד שלא נסיים את מסענו עד תום המאה ה־20, אבל נסיים את שנת 1961 עם טביעת האוניה אגוז, המאבק על השלטון בסין, חיסול הרודן טרוחיו וההפיכה הצבאית בדרום קוריאה". בהמשך התכנית, אמר נהרי: "בשבוע שבו התבשרנו על עלייה של 12% בהאזנה לתוכנית, 162 אלף בני אדם כל שבת בבוקר - וזאת בלי לספור את כל ההאזנות הנדחות, בשידורים חוזרים ובאונליין - זה השבוע שבו אני נפרד מכם. יש רגעים בחיים שאדם מדמיין מראש איך יראו. מתברר שהמציאות תמיד שונה. חשבתי לא פעם על הרגע שבו אצטרך לומר שלום לבמה הזו. תמיד דמיינתי אותו רחוק, אי שם באופק, לא כאן, לא עכשיו. אבל המחלה לא שואלת אותנו מתי נוח לנו". "התחלתי את דרכי במקום שונה לגמרי מהמקום שבו אני עומד היום. מדור הספורט היה הבית הראשון שלי בעיתונות, שם למדתי את יסודות המקצוע. אבל בדסק חוץ מצאתי את מקומי. מול מסכי החדשות, הטלקסים הישנים, הדיווחים מרואנדה, מנפילת חומת ברלין, מהפיגוע במגדלי התאומים ושאר תמונות שלא נמחקות מהזיכרון שאת חלקן סיקרתי מהשטח, ידעתי: עיתונות איננה רק מקצוע. היא שליחות. לספר את מה שקורה שם, במקומות שרחוקים מדי בשביל שרוב האנשים יראו אותם במו עיניהם, ולתת להם קול, פנים, משמעות. המוטו שלי היה ונשאר: לספר את העובדות החשובות ביותר בצורה המעניינת ביותר". "במשך השנים הייתה לי הזכות להביא אליכם, עם קולגות וחברים, את 'רואים עולם', 'גלובוס' ובשנים האחרונות את 'שבת עם אורן נהרי' - תכנית שהייתה עבורי כמעט כמו שיחה אינטימית איתכם. תמיד ניסיתי לכבד אתכם כקהל שראוי לעומק, לא רק לכותרות. עשיתי את זה בכתבות, תוכניות, מאמרים, הרצאות, בספרים שכתבתי. אם הצלחתי, ולא במעט, להרחיב את המבט שלכם מעבר לגבולות המדינה הקטנה שלנו ומעבר להווה - עשיתי את עבודתי". "ויש כאן פרדוקס נוסף, אולי הכי אישי", הוסיף נהרי. "עשרות שנים סיקרתי חדשות שכללו אסונות שקרו לאחרים. תמיד השתדלתי למצוא את המילים המדויקות כמי שמביט, בדרך כלל, מבחוץ. הפעם, בפעם הראשונה בחיים, הכותרת איננה ידיעה שאני מביא אליכם ממקום רחוק. היא אני, כאן ועכשיו. אם למדתי משהו מכל השנים האלה, זה שאין באמת הכנה ליום שבו אתה עצמך הופך לנושא. החיים מפתיעים ומזמנים לנו שינויים בלי שיש לנו הכנה או זמן להסתגל אליהם". "הייתי שמח מאוד להמשיך להיות כאן, לשדר לכם מדי שבת, אבל לצערי, המחלה מתקדמת מהר מאוד, ואינני יכול להמשיך בסטנדרט הגבוה שאני דורש מעצמי. הקול שלי הולך ודועך, הנשימה שהייתה פעם מובנת מאליה, הפכה למאמץ. הדיבור, כלי העבודה שלי עשרות שנים, נעשה קשה יותר מיום ליום. ALS, המחלה הזו שרבים מכם שמעתם עליה, מעטים באמת מבינים אותה עד שהיא נוגעת במישהו קרוב, לוקחת ממני בהדרגה וללא רחם את היכולת לעשות את אחד הדברים שאני הכי אוהב - לספר לכם בקולי שלי מה קורה בעולם. אני אוהב את כל האמצעים שדרכם הגעתי אליכם לאורך השנים: הדפוס, הרדיו, הטלוויזיה, האונליין. התוכנית הזאת בשנים האחרונות הייתה הבייבי שלי. תכנית אחרת, מיוחדת, מהנה מבחינתי, ולפי התגובות שאני מקבל - גם מבחינתכם. השידור האחרון שלה היום הוא עוד אבן דרך אחת, לא שמחה, במסלול שאני עובר". "אני רוצה לומר לכם, בלי דרמה: אני מכיר תודה. תודה על השנים שבהן נתתם לי להיכנס לבתים שלכם, למכוניות שלכם, לבוקר שלכם. תודה שהקשבתם, שכתבתם, שהתווכחתם איתי לפעמים. זו הייתה זכות שלא לקחתי כמובנת מאליה מעולם. אני לא נפרד מהעולם בינתיים, אני רק נפרד מהאולפן ומהמיקרופון, מהתדר הזה שליווה אותי כל כך הרבה שנים. הסיפורים ימשיכו להיכתב גם בלעדיי. כתבות וכתבים אחרים ימשיכו להביא אותם אליכם. זכרו: העולם רחב, מורכב, צריך להסתכל בו בעיניים פקוחות. זו הייתה המשימה שלי, זו הבקשה האחרונה שלי מכם: המשיכו להסתכל, להקשיב, לשאול שאלות, לא לקחת דברים כמובנים מאליהם ולהמשיך להתעניין". "אז תודה", אמר נהרי. "תודה לכן ולכם, המאזינות והמאזינים, שהייתם איתי כל הדרך. תודה למרואיינים ולמרואיינות, ששיתפו אותנו בידע שלהם. תודה למנהלים ולקולגות ברשת ב' ובתאגיד. תודה ענקית וחמה למיה טלמון אזרזר, המפיקה ועורכת המשנה. היה לי לכבוד ולעונג לשדר לכם בעשרות השנים של עבודתי". במהלך התכנית הפתיעו בכאן רשת ב' את נהרי במסר שהקליט עבורו נשיא המדינה יצחק (בוז'י) הרצוג. "אורן נהרי היקר והאהוב, העיתונאי, איש האשכולות, הקול שכולנו מכירים ואוהבים ונצמדים למכשיר כשהוא מתחיל לדבר. במשך עשרות שנים, אורן יקר, ואמרתי לך את זה גם בשיחתנו כשהתקשרתי לחזק אותך, פתחת עבורנו חלון אל העולם הרחב. בכישרון נדיר ידעת לקחת נושאים מורכבים, בכל מיני תחומים מרתקים - בהיסטוריה, בתרבות, במדע, בחברה ובמדינאות - ולהפוך אותם לכתבות ותוכניות מרתקות ונגישות לכולם. אתה מסכם בתוכנית הזו תקופה משמעותית מאוד וזו הזדמנות להודות לך, לברך אותך ולהתפלל לשלומך. תודה לך אורן יקר, על שנים של עשייה עיתונאית משמעותית, על מקצוענות, על מסירות, על לב פתוח וכמובן - על קול צלול, בוטח וברור. תודה רבה לך". Oren Nahari כאן

Sagi Bin Nun שגיא בן נון

56,556 görüntüleme • 1 ay önce

וואו וואו וואו, ראיון מדהים עם אילן גרין בחדשות 12. תקשיבו לכל מילה שלו. צועק בשם כולנו. בשם כל ההורים ללוחמים, משפחות החטופים, וכנראה בשם הרוב המוחלט (והשפוי) של אזרחי ישראל. אילן גרין הוא אב לשני לוחמים, שאחד מהם נפצע קשה בחאן יונס והתעורר מתרדמת רק השבוע (שגם נאם אמש בהפגנה בכיכר הבימה בקריאה לסיום המלחמה): 🔹 התירוץ הנוכחי של המלחמה הוא שצריך להכריע את חמאס, כדי שלא יהיה עוד 7 באוקטובר - זה בלוף. בעצם הממשלה אומרת שהיא לא יכולה להגן עלינו. הממשלה מודה בפה מלא שהיא לא יכול. להגן עלינו מפני הארגון העלוב הזה, בתא השטח הקטן הזה. אם אתם לא יכולים לעשות אפילו את זה כבר שנתיים, אז זוזו הצידה. 🔹 השחיקה של החיילים הצעירים, גם מבצעית וגם נפשית, גומרת אותם. הם כבר לא יודעים בשביל מה הם נלחמים. האויבים שלנו רואים את זה. הם כבר מכינים את ה-7 באוקטובר הבא, זה ברור. 🔹 המלחמה נועדה להחזיר את החטופים? שרים בכירים בממשלה (יש מי שיגידו יותר בכירים מראש הממשלה) מתגאים בכך שהם השאירו ישראלים חטופים בשבי חמאס!! 🔹 הממשלה שלי נלחמת בי! 🔹 באתי לדבר בשם הילדים הלוחמים ובשם ההורים שלהם, שלא ישנים כבר כמעט שנתיים, שמבינים שהמלחמה הזאת היא בלוף. 🔹 מי שמטרפד עסקאות זה נתניהו, ויש לזה הוכחות. 🔹 לא מעניין אותי מה חמאס וטראמפ אומרים, אני מקשיב לממשלה שלי, מי שאמור להגן עלי. הם לא מאפשרים לנו להשתקם, בתירוץ שקרי של ביטחון. מה הבעיה? אפשר להגן על הגבול. שים את כל צה"ל על הגבול. ואם ירו טילים - מייד משמידים את תשתיות טרור. מי יעצור אותנו? 🔹 הפוליטיקאים ההזויים שרוצים להקים התנחלויות בעזה בכלל לא עוברים את אחוז החסימה, ובפועל הם קובעים את מטרות המלחמה. מי החליט שאלו מטרות המלחמה? התקבלה החלטה כזאת בקבינט? לא, הם עושים את זה מתחת לרדאר, על הגב של הילדים שלי שמתים! על מה הם מתים? 🔹 היו שתי עסקאות - בנוב' 23 ובינואר 25, ואת שתיהן נתניהו פוצץ. 🔹 ישב פה באולפן הזה פרשן בכיר, שכולם יודעים את מי הוא מייצג, והודיע עוד בינואר (לפני שהתחילה הפעימה הראשונה), שלא תהיה פעימה שניה. אתם מבינים מה עובר על משפחות החטופים ברגע הזה? הם מבינים שהממשלה החליטה מראש שלא תהיה פעימה שניה. זאת התעללות ממש. 🔹 מה זה הרוע הזה? מאיפה הרשעות הזאת? איזה חינוך האנשים האלה קיבלו? 🔹 נתניהו החליט להפקיר את החטופים, עוד בשבוע הראשון למלחמה. כשכתבתי את זה אז, התעצבנו עלי וחשבו שאני משוגע, אבל זה התברר כנכון. 🔹 אחים ואחיות שלי, כל עם ישראל, צאו לרחובות! עכשיו. כי לא תהיה פעם שניה. תשביתו את המשק עכשיו. איפה כל ראשי המשק? אתם לא מבינים שזה בלוף? עובדים עלינו בעיניים. כל הברבורים על טראמפ ועל פוליטיקה זה בלוף, זה ספינים. צאו לרחובות! השבתה מלאה, זה לא יילך אחרת. עוד מעט גם את זה לא נוכל לעשות. 🔹 נקווה שלא יפלו עוד חיילים, אבל אני כבר מודיע: אם לא נעשה משהו עכשיו, יפלו עוד.

וואו וואו וואו, ראיון מדהים עם אילן גרין בחדשות 12. תקשיבו לכל מילה שלו. צועק בשם כולנו. בשם כל ההורים ללוחמים, משפחות החטופים, וכנראה בשם הרוב המוחלט (והשפוי) של אזרחי ישראל. אילן גרין הוא אב לשני לוחמים, שאחד מהם נפצע קשה בחאן יונס והתעורר מתרדמת רק השבוע (שגם נאם אמש בהפגנה בכיכר הבימה בקריאה לסיום המלחמה): 🔹 התירוץ הנוכחי של המלחמה הוא שצריך להכריע את חמאס, כדי שלא יהיה עוד 7 באוקטובר - זה בלוף. בעצם הממשלה אומרת שהיא לא יכולה להגן עלינו. הממשלה מודה בפה מלא שהיא לא יכול. להגן עלינו מפני הארגון העלוב הזה, בתא השטח הקטן הזה. אם אתם לא יכולים לעשות אפילו את זה כבר שנתיים, אז זוזו הצידה. 🔹 השחיקה של החיילים הצעירים, גם מבצעית וגם נפשית, גומרת אותם. הם כבר לא יודעים בשביל מה הם נלחמים. האויבים שלנו רואים את זה. הם כבר מכינים את ה-7 באוקטובר הבא, זה ברור. 🔹 המלחמה נועדה להחזיר את החטופים? שרים בכירים בממשלה (יש מי שיגידו יותר בכירים מראש הממשלה) מתגאים בכך שהם השאירו ישראלים חטופים בשבי חמאס!! 🔹 הממשלה שלי נלחמת בי! 🔹 באתי לדבר בשם הילדים הלוחמים ובשם ההורים שלהם, שלא ישנים כבר כמעט שנתיים, שמבינים שהמלחמה הזאת היא בלוף. 🔹 מי שמטרפד עסקאות זה נתניהו, ויש לזה הוכחות. 🔹 לא מעניין אותי מה חמאס וטראמפ אומרים, אני מקשיב לממשלה שלי, מי שאמור להגן עלי. הם לא מאפשרים לנו להשתקם, בתירוץ שקרי של ביטחון. מה הבעיה? אפשר להגן על הגבול. שים את כל צה"ל על הגבול. ואם ירו טילים - מייד משמידים את תשתיות טרור. מי יעצור אותנו? 🔹 הפוליטיקאים ההזויים שרוצים להקים התנחלויות בעזה בכלל לא עוברים את אחוז החסימה, ובפועל הם קובעים את מטרות המלחמה. מי החליט שאלו מטרות המלחמה? התקבלה החלטה כזאת בקבינט? לא, הם עושים את זה מתחת לרדאר, על הגב של הילדים שלי שמתים! על מה הם מתים? 🔹 היו שתי עסקאות - בנוב' 23 ובינואר 25, ואת שתיהן נתניהו פוצץ. 🔹 ישב פה באולפן הזה פרשן בכיר, שכולם יודעים את מי הוא מייצג, והודיע עוד בינואר (לפני שהתחילה הפעימה הראשונה), שלא תהיה פעימה שניה. אתם מבינים מה עובר על משפחות החטופים ברגע הזה? הם מבינים שהממשלה החליטה מראש שלא תהיה פעימה שניה. זאת התעללות ממש. 🔹 מה זה הרוע הזה? מאיפה הרשעות הזאת? איזה חינוך האנשים האלה קיבלו? 🔹 נתניהו החליט להפקיר את החטופים, עוד בשבוע הראשון למלחמה. כשכתבתי את זה אז, התעצבנו עלי וחשבו שאני משוגע, אבל זה התברר כנכון. 🔹 אחים ואחיות שלי, כל עם ישראל, צאו לרחובות! עכשיו. כי לא תהיה פעם שניה. תשביתו את המשק עכשיו. איפה כל ראשי המשק? אתם לא מבינים שזה בלוף? עובדים עלינו בעיניים. כל הברבורים על טראמפ ועל פוליטיקה זה בלוף, זה ספינים. צאו לרחובות! השבתה מלאה, זה לא יילך אחרת. עוד מעט גם את זה לא נוכל לעשות. 🔹 נקווה שלא יפלו עוד חיילים, אבל אני כבר מודיע: אם לא נעשה משהו עכשיו, יפלו עוד.

Nava Rozolyo נאווה רוזוליו

40,346 görüntüleme • 1 yıl önce

אתמול צפיתי בבנט משיק את קמפיין הבחירות שלו. צפיתי בו כמצביע הדמוקרטים שמאוד חושש ממנו אבל גם כאדם שמבין שבנט יוביל את ממשלת החירום לצד יאיר גולן, גדי איזנקוט, אביגדור ליברמן, מנצור עבאס ויאיר לפיד, אם אני רוצה בכך ואם אני לא רוצה בכך. צפו בבקשה בסרטון המצורף כי עבורי הדקה הזאת מזקקת בתוכה את העתיד של כולנו. באולם היו 3500 אנשים ועוד רבבות צפו כמוני בשידור החי מהבית, ואז, ליאם, פצוע אנוש מנתניה, שאל מה הממשלה הבאה מתכננת לעשות למענו ולמען למעלה מ-20,000 פצועים ופצועות. בנט בתגובה עשה בדיוק את מה שראש ממשלה צריך לעשות. הוא דילג מהבמה הגבוהה ופשוט ניגש לחבק את ליאם. רק דמיינו איך החולה הסופני היה מתפרק מקפיצה כזאת. מנהיגות היא קודם כל אנושיות. אם יאיר גולן, לפיד, גדי, מנסור או ליברמן היו על הבמה לצד בנט הם היו עושים בדיוק את אותו הדבר כי זה מה שכל אדם ערכי היה עושה. הדילוג של בנט מהבמה הציף בי מיד זכרונות מהעבודה שלי עם מממן החמאס. נזכרתי איך היה נגעל מחיבוקים ואיך היה צורח על יועציו שגרמו לו לבוא במגע עם אנשים. נזכרתי בשיכורה, האירופאית העדינה, שהייתה זועמת בגלל "בעיית הניקיון" שלה. נזכרתי בעבריין שלא זז לשום מקום בלי מזגן צמוד כדי שהאיפור לא ייזל. נזכרתי בפושע שהסתובב בארץ בתוך אקווריום זכוכית ממוזג כדי שחלילה לא יצטרך לגעת באנשים אמיתיים. בנט הזכיר לי אתמול שלהיות מנהיג זה קודם כל להיות בן אדם. בתכלס, בנט הציג אתמול את קווי היסוד של ממשלת מהפך 2026 הכוללים חיזוק ההגנה על הדמוקרטיה, ועדת חקירה ממלכתית, חיסול הטרור היהודי, ריסוק ארגוני הפשע, חוקה לישראל, והכי חשוב - מערכת חינוך ממלכתית אחת לכולם. כיום 40 אחוז מהילדים שעולים לכיתה א' הם חרדים. בעוד 12 שנה הם יהיו בגיל גיוס ואם ממשלת המהפך לא תדאג לחינוכם המיידי על ידי הפסקת התקצוב של מסגרות חינוך לא ממלכתיות, הרי שישראל תהפוך בעוד עשור לסוג של איראן. זאת סכנה קיומית! היה טוב לראות את בנט על הבמה. העתיד נראה מבטיח. זה הזמן לחזק את מפלגת הדמוקרטים כדי שיהיה כוח ליברלי אמיתי וחזק בממשלה ובמקביל להבין שאנחנו גוש אחד שיביא את הניצחון בהרמוניה. לא נסכים על הכל אבל כולנו חייבים לעבוד בשיתוף פעולה מלא כדי להציל את המדינה! אני לא מתרשם מהניסיונות של שאר מפלגות הגוש להוציא את עבאס והחברה הערבית אל מחוץ למחנה. זאת בעיקר תעמולת בחירות בזויה. בפועל זה משרת בעיקר את הדמוקרטים - המפלגה שחייבת לדרוש שותפות יהודית ערבית בממשלה. עוד תראו, המציאות חזקה מהגזענות! תרימו את הראש, מול ענינו נבנת ממשלה מגוונת, מאוזנת, ציונית ועמוסה אנשים כישרוניים ביותר - מהפך 2026 ממש מעבר לפינה!

אתמול צפיתי בבנט משיק את קמפיין הבחירות שלו. צפיתי בו כמצביע הדמוקרטים שמאוד חושש ממנו אבל גם כאדם שמבין שבנט יוביל את ממשלת החירום לצד יאיר גולן, גדי איזנקוט, אביגדור ליברמן, מנצור עבאס ויאיר לפיד, אם אני רוצה בכך ואם אני לא רוצה בכך. צפו בבקשה בסרטון המצורף כי עבורי הדקה הזאת מזקקת בתוכה את העתיד של כולנו. באולם היו 3500 אנשים ועוד רבבות צפו כמוני בשידור החי מהבית, ואז, ליאם, פצוע אנוש מנתניה, שאל מה הממשלה הבאה מתכננת לעשות למענו ולמען למעלה מ-20,000 פצועים ופצועות. בנט בתגובה עשה בדיוק את מה שראש ממשלה צריך לעשות. הוא דילג מהבמה הגבוהה ופשוט ניגש לחבק את ליאם. רק דמיינו איך החולה הסופני היה מתפרק מקפיצה כזאת. מנהיגות היא קודם כל אנושיות. אם יאיר גולן, לפיד, גדי, מנסור או ליברמן היו על הבמה לצד בנט הם היו עושים בדיוק את אותו הדבר כי זה מה שכל אדם ערכי היה עושה. הדילוג של בנט מהבמה הציף בי מיד זכרונות מהעבודה שלי עם מממן החמאס. נזכרתי איך היה נגעל מחיבוקים ואיך היה צורח על יועציו שגרמו לו לבוא במגע עם אנשים. נזכרתי בשיכורה, האירופאית העדינה, שהייתה זועמת בגלל "בעיית הניקיון" שלה. נזכרתי בעבריין שלא זז לשום מקום בלי מזגן צמוד כדי שהאיפור לא ייזל. נזכרתי בפושע שהסתובב בארץ בתוך אקווריום זכוכית ממוזג כדי שחלילה לא יצטרך לגעת באנשים אמיתיים. בנט הזכיר לי אתמול שלהיות מנהיג זה קודם כל להיות בן אדם. בתכלס, בנט הציג אתמול את קווי היסוד של ממשלת מהפך 2026 הכוללים חיזוק ההגנה על הדמוקרטיה, ועדת חקירה ממלכתית, חיסול הטרור היהודי, ריסוק ארגוני הפשע, חוקה לישראל, והכי חשוב - מערכת חינוך ממלכתית אחת לכולם. כיום 40 אחוז מהילדים שעולים לכיתה א' הם חרדים. בעוד 12 שנה הם יהיו בגיל גיוס ואם ממשלת המהפך לא תדאג לחינוכם המיידי על ידי הפסקת התקצוב של מסגרות חינוך לא ממלכתיות, הרי שישראל תהפוך בעוד עשור לסוג של איראן. זאת סכנה קיומית! היה טוב לראות את בנט על הבמה. העתיד נראה מבטיח. זה הזמן לחזק את מפלגת הדמוקרטים כדי שיהיה כוח ליברלי אמיתי וחזק בממשלה ובמקביל להבין שאנחנו גוש אחד שיביא את הניצחון בהרמוניה. לא נסכים על הכל אבל כולנו חייבים לעבוד בשיתוף פעולה מלא כדי להציל את המדינה! אני לא מתרשם מהניסיונות של שאר מפלגות הגוש להוציא את עבאס והחברה הערבית אל מחוץ למחנה. זאת בעיקר תעמולת בחירות בזויה. בפועל זה משרת בעיקר את הדמוקרטים - המפלגה שחייבת לדרוש שותפות יהודית ערבית בממשלה. עוד תראו, המציאות חזקה מהגזענות! תרימו את הראש, מול ענינו נבנת ממשלה מגוונת, מאוזנת, ציונית ועמוסה אנשים כישרוניים ביותר - מהפך 2026 ממש מעבר לפינה!

Ami Dror 🇮🇱 עמי דרור

19,622 görüntüleme • 4 ay önce

מאי 2018 – יורם כהן, ראש השב"כ לשעבר: חמאס פועל לשנות את המדיניות הישראלית, לפתח כלכלה, להוריד את האבטלה ולאפשר חיים סבירים, רוצים להיות עם ככל העמים, אין להם עניין להילחם בישראל, אם תיווצר אווירה טובה יותר בין ישראל לחמאס, ישראל תוכל בתנאים מסוימים לקחת סיכון במדיניותה כלפי חמאס ב-17 במאי 2018, ראיינה אילנה דיין ב"גלי צה"ל" את יורם כהן, ראש השב"כ לשעבר. להן תוכן הראיון: אילנה דיין: בוקר טוב. יורם כהן: בוקר טוב לך ולמאזינים. אילנה דיין: תכף נדבר על דברים מרתקים, גם לא בנאליים, שאמרת בשבוע שעבר בכנס הרצליה, אבל ענייני היום בוערים. נדמה כאילו מישהו בחמאס החליט להוריד את גובה להבות, יחיא סינוואר [מנהיג חמאס ברצועת עזה] גם אמר את זה, די ממפורש אתמול בראיון לאל-ג'זירה. זה קורה כנראה רק אחרי התערבות מצרית. אתה היית הרי כבר במצבים דומים, ראית איך נראה תיווך כזה. קהיר יכולה לגרום לחמאס לקחת רוורס? יורם כהן: בהחלט. אני חושב שלמצרים תמיד הייתה השפעה דרמטית על ההנהגה בכלל של הרשות הפלסטינית וגם על ההנהגה של החמאס בוודאי בעשור האחרון. לא תמיד זה מצליח, כי יש לפעמים אינטרסים מנוגדים בין החמאס לבין ההנהגה. החמאס גם יש לה קשרים לאחים המוסלמים במצרים, היו תקופות שהיו קשרים אפילו צבאיים עד כדי איומים ופיגועים בסיני ולפעמים גם במצרים. דברים כאלה היו. כלומר, החמאס גם לפעמים משמש כאויב להנהגה במצרים, וודאי ההנהגה של היום. אבל עם כל זה השפעה עליהם היא השפעה דרמטית. פתח היציאה לעולם, נקרא לזה, הוא בעיקר משם של הנהגת החמאס. אילנה דיין: מה שמעניין אותי, אחרי סיבוב כזה, כשאיסמאעיל הניה [מנהיג חמאס] חוזר כנראה מושפל מקהיר, כשלפי הודעתו של בכיר בחמאס אתמול, רוב ההרוגים היו אנשי חמאס, אבל האוכלוסייה בלי ספק גם כן נפגעת מסביב. חמאס עצמו לא נחלש בתוך הרצועה אחרי סיבוב ציני כזה? יורם כהן: אני חושב שהחמאס מזה תקופה ארוכה, הוא חלש מאוד. הוא חלש בהרבה תחומים. הוא חלש קודם כל מבחינת היכולת שלו, בעצם, הכלכלית לספק לציבור שלו. מזון, תשתיות, עבודה וכו'. אילנה דיין: אבל אז איך הוא מצליח, יורם כהן, למנף את החולשה הזאת למצב שאנחנו לכאורה יוצאים נפסדים ממנו? יורם כהן: זה עניין של הסברה, אבל אני רק רוצה לומר על זה שניים, שלושה משפטים. אילנה דיין: בבקשה. יורם כהן: החמאס נמצא בשפל כלכלי וגם בידוד מדיני, על אף שיש לו עזרה מתורכיה וקטאר קצת וכולי, אבל באופן כללי הוא נמצא באחת מתקופות השפל. אני חושב שגם בהיבט לא רק הצבאי מולנו, חוסר הצלחה בעזה וחוסר הצלחה ביהודה ושומרון, נפגעים. בכל פרמטר, גם התפקוד הטוב של צה"ל, ההרתעה וכולי, הכל עובד נגדם. וגם יש [מילה לא ברורה] פיוס. הנושא המרכזי שלפי דעתי הם עובדים עליו זה איך לשנות את המדיניות הישראלית, לצאת מהמצור מה שהם קוראים, כלומר לפתח כלכלה, תנועה של אנשים. להוריד את האבטלה ולאפשר חיים מבחינתם, חיים סבירים של, גם אם הם מרדו ותפסו את השלטון בכוח, איך הם נהיים עם כאחד העמים, או מדינה כאחד העמים. אילנה דיין: זאת אומרת, כל המהלך הזה של רצף התהלוכות וההפגנות הכאילו עממיות בשבועות האחרונים, זאת המטרה האמיתית המרכזית שלהם? יורם כהן: המטרה האמיתית, לצאת מהמצב הקשה שבו נמצאים, במינימום מחיר. מבחינתם אין להם עניין להילחם בישראל. הם יודעים שהם לא יכולים לכבוש את ישראל. הם יודעים שיקבלו עונש עונש פיזי, גם בדם וגם בממון וגם בתשתיות, הרבה יותר חמור, ואין להם עניין כזה. אילנה דיין: אז זה מנקודת מבטם. אז זה מנקודת מבטם. עכשיו אני רוצה להבין רגע, יורם כהן, מנקודת מבטנו. הרי דבר אחד בטוח, ישראל נקלעה השבוע למצב שכמעט שום דבר טוב לא יכול היה לצאת ממנו. אי אפשר היה להשלים, כמובן, עם ניסיונות שלהם לפרוץ את הגדר, גם אי אפשר להתעלם מהתוצאות. עשרות הרוגים, מאות פצועים בצד הפלסטיני, בדעת הקהל הבינלאומית זה כמובן לא עובר טוב. יכולנו שלא להגיע למצב הזה מלכתחילה? יש משהו שאפשר היה לעשות אחרת? יורם כהן: ראשית, אני חושב שישראל עושה הרבה דברים, באמת, מאז זו סיומה של "צוק איתן" [סבב לחימה בין ישראל לחמאס ביולי - אוגוסט 2014] כמעט ארבע שנים, הרבה דברים גם בשיקום, ובעצם ישראל היא החמצן המרכזי, אולי היחידי, שיש לרצועת עזה. כל הפרויקטים שקורים, המשאיות שנכנסות, הציוד, הרפואה, כמעט כל הדברים, אבל אנחנו לא יכולים לעשות הכל, ואני צריך פה 2-3 דקות להסביר. אני לא מדבר בצד המבצעי, זה צריך להביא איזה אלוף בצבא או מישהו אחר שיסביר על הלחימה עם הצלפים, אבל גם לזה אני מוכן לגעת. אבל אני חושב שלא יכולנו לנהוג אחרת אל מול. אחד, שהחמאס מארגן את הכל, שתיים, שהוא מכניס פעילים צבאיים לתוך ההפגנות האלה, שלוש, הוא מראש מכריז שהוא הולך לחתוך את הגדר ולהיכנס לתוך שטח ישראל ולסכן גם תושבים וגם חיילים, ואנחנו יודעים יפה מאוד שאם הגדר הייתה נקרעת או נחתכת והיו נכנסים שלושת אלפים אנשים, לא ארבעים אלף, מה היה שם? כולם רק יכולים לדמיין. גם להם וגם לנו. לכן זה נראה לי הרע במיעוטו. האם צה"ל, באמצעים שהוא מפעיל, מראש, בכרוזים, בהודעות, דרך המצרים, באמצעי אל הרג שהוא משתמש, בקצינים שהוא נותן הוראות פתיחה באש ולא נותן כל חייל לראות בכל מצב גבולי, האם הוא עושה את המקסימום? אני מעריך שכן, והוא גם רוצה להשתפר. אבל אין ספק שהאירוע של 60 הרוגים ומאות פצועים הוא אירוע לא טוב. אבל גם אני חושב צה",ל הוא רואה אותו אירוע לא טוב, אבל אין ברירה אחרת. אילנה דיין: אבל אתה לוקח, יורם כהן, את נקודת האפס. נקודת האפס הייתה השבוע, צה"ל נמצא על הגדר, הפלסטינים רוצים לחצות, אין מצב שצה"ל יאפשר את זה. אתה אומר, מבחינה מבצעית, זה היה המינימום, הרע במיעוטו. יורם כהן: נראה היה לי שלא ניתן לעשות משהו יותר טוב בנסיבות של 60 קילומטר [גבול עם רצועת עזה] ועשרות אלפי אנשים שפזורים בכל כך הרבה מקומות, הרמטכ"ל לא יכול להיות מאחורי כל כוונת ולפעול במדויק, צריך להפעיל כוחות. הם יודעים שהם נכנסים לאזור סכנה. הם חוצים גדר גבול שלנו. זה לא הפגנה, אפילו נגיד של החמאס, לא נגיד של מחאה אזרחית, אפילו של החמאס, בתוך שטחם, הם יכולים לעשות, חיזבאללה עושה את זה הרבה. הם יכולים לעשות הרבה הפגנות, אבל לא לחצות את הגדר. אילנה דיין: השאלה כשאנחנו, אבל כשאנחנו קוראים על מסרים שחמאס שלח, אולי גם שולח בימים אלה, לממשלת ישראל, לאורך השבועות האחרונים, אולי להתחיל לדבר על סוג של תהדיאה, סוג של, לא יודעת איך לקרוא לזה אפילו, רגיעה, הפוגה, הפסקת אש, שקט הדדי, יכול להיות שאלה מסרים שצריך היה להתייחס אליהם יותר ברצינות, בעיקר בהתחשב בסיר הלחץ בתוך עזה, בתנאים ההומניטריים הקשים, בזה שלאוכלוסייה אין כבר מה להפסיד? יורם כהן: זו שאלה מאוד עדינה, ואני אשתדל לענות עליה בצורה קצת אולי מרוכבת. אחד, יש בינינו תהדיאה. הפסקת אש זה סוג של תהדיאה. אנחנו ארבע שנים בהפסקת אש. ישראל לא חודרת לשם, לא הורגת שם, לא, אפילו לדעתי, גם לא מחממת את הגזרה, מעבירה מסרים של, בכל פרמטר שהוא של שקט. והיא גם מצהירה כמדיניות שהיא רוצה שקט. לדחות את המלחמה, לא להיכנס לעימות וכולי וכולי. אבל אני חייב להזכיר פה איזה עניין. יש פה מצב שהצד השני, נגיד שהוא מדבר באופן לא ישיר איתנו, אז דרך גורם שלישי, על תהדיאה, נקרא לזה ארוכת טווח, נגיד 10 שנים או 20 שנה, יש רמזים על זה. א', אני משוכנע, אני לא בקיא, אני משוכנע שכל הרמזים האלו או המסרים האלו מגיעים לממשלת ישראל, ממשלת ישראל צריכה להחליט אם היא מוכנה לדבר או לא לדבר עם חמאס בצורה עקיפה. אילנה דיין: בעבר עשינו את זה? בעבר כשהגיעו מסרים עקיפים כאלה, נכנסנו לזירה ורקדנו את הטנגו הזה איתם? יורם כהן: אני חושב שבתחומים האלה של הפסקת אש בצורה פורמלית, רשמית, בעת עימות. אבל לדעתי מועברים מסרים בתחומים של החיים, מרקם החיים באופן שוטף, על ידי מתאם הפעולה בשטחים, על ידי אנשי האו"ם, וכמובן על ידי המצרים, אולי גם על ידי גורמים אחרים שלדעתי הם פחות אפקטיביים. אבל הבעיה הגדולה זה לא האם לדבר איתם באופן עקיף, על מנת לשפר את המצב בעזה, ולפי דעתי צריך לשפר את המצב בעזה, גם את התשתיות, אולי גם דברים אחרים, אבל הצד שלהם, שהוא מדבר איתנו, הוא לא מדבר איתנו, נגיד, הפסקת אש מול הפסקת אש. הם רוצים 30 דברים אחרים. הוא רוצה נמל ימי, והוא רוצה נמל אווירי, והוא רוצה תנועה של אוכלוסייה חופשית לישראל, והוא רוצה [נקטע]. אילנה דיין: והוא רוצה לא להתפרק מנשקו, לא להפסיק לחפור מנהרות, ולא לתת את הרקטות להפוך אותן לאלומיניום. יורם כהן: השיח בינינו לבינם הוא כאילו, אפילו שאנחנו חזקים, וכאילו לכאורה הם החלשים, הם לא מדברים איתנו באותה שפה, ולא על מה, אפילו דברים אנושיים או הומניטריים, כמו גופות החללים שלנו, החיילים במקרה הזה, או הנעדרים שלנו, שנישבו על ידם. לא מוכנים לדבר איתנו בשום תחום, בשום תנאי, זה שלבים הרבה הרבה יותר מאוחרים. במקום לבנות אבני דרך של אמון, של אמון חלקי, של מחוות מצד לצד, שישראל גם תהיה, תוכל להגמיש את עמדותיה. אפילו הייתי אומר בעדינות, לקחת סיכונים. אנו לא מוכנים לקחת סיכונים כאשר העוינות כל כך גדולה. אילנה דיין: אם אני מבינה אותך נכון, אתה אומר הייתי רוצה להמליץ לממשלת ישראל לקחת סיכונים, רק באופן שבו מתנהג הפרטנר כרגע, או האין פרטנר הזה, אני לא בטוח שאפילו את זה אפשר לעשות. יורם כהן: אני יכול אבל להתייחס לכמה דברים שאני כן חושב שאפשר לעשות. אז קדימה. צריך להיווצר אווירה קצת יותר טובה ממה שהשבוע הזה כמובן, ולא תחת לחץ. אבל אם תיווצר אווירה טובה יותר, בינינו לבינם, לא רק במובן הזה של הגדר, אלא באופן כללי. יהיה אפשר בתנאים מסוימים לישראל לקחת סיכון ולאפשר, למשל, שאטלים או הוצאה של אנשים מעזה ישירות לירדן. לא דרך ישראל ולא דרך יהודה ושומרון. למנוע חיכוך עם גורמים ש[נקטע] ברוך ה' מצב יותר טוב. אילנה דיין: רגע, לא הבנתי, אבל דרך איפה להעביר אנשים מעזה לירדן, דרך איפה? יורם כהן: אוטובוסים, שאטלים. אילנה דיין: אבל כן דרך ישראל. יורם כהן: כן, ברור, ברור דרך ישראל. אבל ללא חניה או תחנה ברמאללה או בשכם או בחברון. ישירות לגשר. הדבר הזה אפשרי, הוא נעשה בעבר באופן מצומצם. אנחנו יכולים לעשות אותו באופן יותר שיטתי, דרך מעבר ארז, אנשים שאנחנו נאשר שהם ייצאו מעזה, לא מחבלים וכדומה, אפשר לעשות את זה, לשחרר לחץ, לאפשר לאנשים אולי לצאת ללימודים באופן יותר טוב, כל עוד המעבר ברפיח סגור. יש דברים שניתן לעשות. אני חושב שאנחנו צריכים להאיץ ככל הניתן, אני מניח שישראל בעד העניין הזה, אבל משום מה זה לא קורה, יש לזה הרבה סיבות, אבל לנסות לשבת ולראות למה הפרויקטים הבינלאומיים התשתיתיים, שקשורים באנרגיה, מים, ביוב וכדומה, לא מתבצעים בעזה. לישראל אין מניעה שהדבר הזה יקרה, להפך. אנחנו חושבים, או אני חושב, אני חושב שגם רוב הציבור חושב, שהציבור בעזה, גם אם הוא נשלט על ידי חמאס, ולצערנו לפני עשור הוא בחר בו, עדיין צריך לתת לו תנאים טובים, על מנת שהחיים שלהם יהיו סבירים. אילנה דיין: ולו רק שבסוף זה אינטרס שלנו. אני רוצה להספיק לגעת יורם כהן באמת בטקסט הזה המאוד מעניין של הנאום שלך בכנס הרצליה בשבוע שעבר. זה מאפשר לנו טיפה לפתוח את הפריזמה ואתה אומר שם בעצם במבט על, גם על עזה, גם על יהודה ושומרון, אין באמת סיכוי אמיתי להסדר מדיני עם הפלסטינים בעתיד הקרוב, יש כן אינטרס ישראלי-לאומי שזה יקרה. ואתה מזכיר שיחה שהייתה לך לפני שנים עם סוכן שהפעלת בשטחים, ושמעת ממנו משהו שעד עכשיו נשאר איתך. יורם כהן: זה כבר לפני הרבה מאוד שנים שעוד הייתי שטח, זה כמעט דור, 25 או 27 שנים, איש די בכיר אינטליגנטי, ובשיחות שהן שיחות צעד, שהן לא שיחות על מודיעין ומה קורה היום ומה ניתן לעשות וכולי, אלא על כל אחד שגם מדבר עם אנשים בצד השני ברמה די בכירה מנסה לבחון אופציות, נקרא לזה ככה, או באיזה תנאים נסתדר. ובאחת השיחות, הדימוי שהוא בחר לתת, זה סוג של דילמת אסיר, אבל בצד הזה הישראלי, והוא בחר לקרוא לצד הפלסטיני סוג של כדור ברזל, שרשרת שכבולה לך לרגל, שאתה לפעמים מתוסכל, אתה רוצה להיפרד ממנה, אתה הולך איתה לישון, אתה בועט בה לפעמים מרוב תסכול, אבל אתה לא נצליח להתפטר מזה. ואתה כל הזמן חולם על זה, ואתה לא יכול לעשות את זה. ולא רק את זה, שאם אתה לא מתייחס אליו בצורה מכובדת, במרכאות, או לא חושב על זה בהתנהלות שלך, או שאתה נופל, או שאתה שובר את האצבעות, או שאתה נגרר, או שחס וחלילה, אם אתה זורק את זה בחמת זעם לביצה, אתה פשוט שוקע אחריו. אילנה דיין: ואתה גוזר מזה איזושהי השקפה שאתה פורש באותו נאום, לא נספיק כמובן לפרוש את כולה, תחת הכותרת סור מרע ועשה טוב, גם צעדים הומניטריים וכן הלאה, אבל כשאתה אומר סור מרע יורם כהן, אתה אומר כי אתה חושש מצעדים של סיפוח? יורם כהן: אני חושש, קודם כל אני חושב שאנחנו צריכים להגיע למצב שלא לעשות, ישראל, לא כדאי שהיא תעשה גם אם היא, אני חושב ש[קטע את המשפט - יד"ה], לא כדאי שתעשה צעדים בלתי הפיכים. כי אם אנחנו רוצים להגיע להסדר אי-פעם, ואני חושב גם צריך לשמור על הסדרי הביטחון, אבל אסור שנעשה דברים שהם יהיו בלתי הפיכים. דברים בלתי הפיכים הם כאלה שקשה מהם ללכת אחורה בין היתר, אם אנחנו נעשה סיפוח של כל יהודה ושומרון, בוא נהיה עכשיו שאנו יכולים, אני אומר יותר קיצוני. בוא נניח עכשיו שהפלסטינים מעוניינים, לא מוכנים, מעוניינים. אני חושב שזה יהיה איום ונורא לעתיד שלנו. ולכן, ללכת, אני חושב שצריך להימנע ממדינה אחת דו-לאומית, בוודאי בהיקפים של 40-50% אוכלוסייה עוינת אותנו. לכן, לעשות דברים שאפשר, ולא חכמים, אני חושב שזה דבר רע. זה צריך להימנע מזה. בכל מה שאנחנו, נעשה נקבע עמדה או יכולת או מציאות שהיא בלתי הפיכה. בזמנו נתתי דימוי אחר של עור של ג'ירף. כלומר, אם אנחנו נהיה בסיטואציה שכל יהודה ושומרון יהיו כתמים, חומים צהובים לבנים, כלומר שטח A, B ו-C, יישובים פלסטינים, ביניהם מעורבבים ישובים. לא ניתן לתת לפלסטינים בעצם שום דבר. לא יהיה להם רצף טריטוריאלי. אפילו, אני הייתי אומר בצורה קיצונית, אפילו את האוטונומיה, שכרגע זה נראה לי הדבר היחידי הרלוונטי בשנים הקרובות. הרי היחידי בשנים הקרובות. לא ניתן יהיה לתת את זה, כי לא יהיה אפשר בפועל לממש את זה. ולכן אני חושב שאנחנו צריכים לעשות דברים שהם סור מרע. לא לעשות דברים שהם יגרמו לנו נזק, לפחות אם רוב העם לא חושב שכדאי לעשות את זה. ולא רק בהקשרים קואליציוניים, או בהקשרים אחרים. אבל יש הרבה דברים שאנחנו כן יכולים לעשות. יש גם דברים טובים שאנחנו יכולים לעשות. אנחנו יכולים ללכת לקראת הפלסטינים בתחום הכלכלה, בתחום תשתיות, לפעמים אפילו בתנאים מסוימים. שוב פעם זה גם תלוי בהם. ההנהגה הפלסטינית המדינית לדעתי עושה הרבה טעויות. אבל בתחומים מסוימים שאם עוד פעם תיווצר אווירה טובה, אנחנו יכולים לעזור לכוחות הביטחון הפלסטיניים, זה לא מסכן אותנו. אנחנו יכולים לפעמים, הייתי אומר, לתת שטחים קטנים פתוחים בשטחי C לעביר לרשות כאות של מחווה טובה, כאלה שבכל הסדר שהוא עתידי זה לא יהיה חלק מה שנקרא מדינת ישראל. יש כמה דברים שאנו יכולים לעשות. הצד השני גם צריך לרקוד איתנו גם צריך להיות איתנו גם ברמה המדינית לא רק ברמה של התיאום, ברמה יותר טובה, ואם הדברים האלו אפשר, אני לא יודע תמיד אם אפשר לעשות אותם פוליטית בישראל. אבל האם כדאי לעשות אותם? אילנה דיין: כן, זהו, אני אפילו לא שואלת אותך, כי אני יודעת שלא תרצה להיכנס לזירה הזאת, רק לסיום, אני חייבת לספק את הסקרנות שלי. אתה מקבל טלפונים? יורם כהן: עד לפני שנה, הייתי אומר, הייתי מדי פעם, היו קוראים לי והייתי מדבר עם מי שצריך. אילנה דיין: האמת שזו תשובה לשאלה שלא שאלתי, לא, זו תשובה לשאלה שלא שאלתי, התכוונתי לומר, התכוונתי לשאול אם זה גם מעניין, שאתה אומר מתייעצים, היו מתייעצים לפחות, אני שואלת אם אתה מקבל הצעות, בימים האלה, בתקופה האחרונה, לקפוץ לזירה הפוליטית. יורם כהן: כן. כן, אבל אני נותן תשובה לכולם שאני לא החלטתי בכלל שאני רוצה להיכנס לזה, עדיין עקרונית. אבל אם מישהו מדבר איתי ושואל אותי מה אני חושב על הזירה הפלסטינית, או על ביטחון הפנים, או על פתרונות, או רעיונות, או הצעות, אני משתף. אבל לא מעבר לזה. אילנה דיין: ואנחנו גם נהנינו לשמוע את התובנות שלך הבוקר. יורם כהן, לשעבר ראש השב"כ, תודה רבה לך על השיחה הזאת. יורם כהן: -תודה רבה. כל טוב. סימוכין: אודיו: גל"צ. תמונה: יורם כהן, צילום מסך מ"כאן 11"

מאי 2018 – יורם כהן, ראש השב"כ לשעבר: חמאס פועל לשנות את המדיניות הישראלית, לפתח כלכלה, להוריד את האבטלה ולאפשר חיים סבירים, רוצים להיות עם ככל העמים, אין להם עניין להילחם בישראל, אם תיווצר אווירה טובה יותר בין ישראל לחמאס, ישראל תוכל בתנאים מסוימים לקחת סיכון במדיניותה כלפי חמאס ב-17 במאי 2018, ראיינה אילנה דיין ב"גלי צה"ל" את יורם כהן, ראש השב"כ לשעבר. להן תוכן הראיון: אילנה דיין: בוקר טוב. יורם כהן: בוקר טוב לך ולמאזינים. אילנה דיין: תכף נדבר על דברים מרתקים, גם לא בנאליים, שאמרת בשבוע שעבר בכנס הרצליה, אבל ענייני היום בוערים. נדמה כאילו מישהו בחמאס החליט להוריד את גובה להבות, יחיא סינוואר [מנהיג חמאס ברצועת עזה] גם אמר את זה, די ממפורש אתמול בראיון לאל-ג'זירה. זה קורה כנראה רק אחרי התערבות מצרית. אתה היית הרי כבר במצבים דומים, ראית איך נראה תיווך כזה. קהיר יכולה לגרום לחמאס לקחת רוורס? יורם כהן: בהחלט. אני חושב שלמצרים תמיד הייתה השפעה דרמטית על ההנהגה בכלל של הרשות הפלסטינית וגם על ההנהגה של החמאס בוודאי בעשור האחרון. לא תמיד זה מצליח, כי יש לפעמים אינטרסים מנוגדים בין החמאס לבין ההנהגה. החמאס גם יש לה קשרים לאחים המוסלמים במצרים, היו תקופות שהיו קשרים אפילו צבאיים עד כדי איומים ופיגועים בסיני ולפעמים גם במצרים. דברים כאלה היו. כלומר, החמאס גם לפעמים משמש כאויב להנהגה במצרים, וודאי ההנהגה של היום. אבל עם כל זה השפעה עליהם היא השפעה דרמטית. פתח היציאה לעולם, נקרא לזה, הוא בעיקר משם של הנהגת החמאס. אילנה דיין: מה שמעניין אותי, אחרי סיבוב כזה, כשאיסמאעיל הניה [מנהיג חמאס] חוזר כנראה מושפל מקהיר, כשלפי הודעתו של בכיר בחמאס אתמול, רוב ההרוגים היו אנשי חמאס, אבל האוכלוסייה בלי ספק גם כן נפגעת מסביב. חמאס עצמו לא נחלש בתוך הרצועה אחרי סיבוב ציני כזה? יורם כהן: אני חושב שהחמאס מזה תקופה ארוכה, הוא חלש מאוד. הוא חלש בהרבה תחומים. הוא חלש קודם כל מבחינת היכולת שלו, בעצם, הכלכלית לספק לציבור שלו. מזון, תשתיות, עבודה וכו'. אילנה דיין: אבל אז איך הוא מצליח, יורם כהן, למנף את החולשה הזאת למצב שאנחנו לכאורה יוצאים נפסדים ממנו? יורם כהן: זה עניין של הסברה, אבל אני רק רוצה לומר על זה שניים, שלושה משפטים. אילנה דיין: בבקשה. יורם כהן: החמאס נמצא בשפל כלכלי וגם בידוד מדיני, על אף שיש לו עזרה מתורכיה וקטאר קצת וכולי, אבל באופן כללי הוא נמצא באחת מתקופות השפל. אני חושב שגם בהיבט לא רק הצבאי מולנו, חוסר הצלחה בעזה וחוסר הצלחה ביהודה ושומרון, נפגעים. בכל פרמטר, גם התפקוד הטוב של צה"ל, ההרתעה וכולי, הכל עובד נגדם. וגם יש [מילה לא ברורה] פיוס. הנושא המרכזי שלפי דעתי הם עובדים עליו זה איך לשנות את המדיניות הישראלית, לצאת מהמצור מה שהם קוראים, כלומר לפתח כלכלה, תנועה של אנשים. להוריד את האבטלה ולאפשר חיים מבחינתם, חיים סבירים של, גם אם הם מרדו ותפסו את השלטון בכוח, איך הם נהיים עם כאחד העמים, או מדינה כאחד העמים. אילנה דיין: זאת אומרת, כל המהלך הזה של רצף התהלוכות וההפגנות הכאילו עממיות בשבועות האחרונים, זאת המטרה האמיתית המרכזית שלהם? יורם כהן: המטרה האמיתית, לצאת מהמצב הקשה שבו נמצאים, במינימום מחיר. מבחינתם אין להם עניין להילחם בישראל. הם יודעים שהם לא יכולים לכבוש את ישראל. הם יודעים שיקבלו עונש עונש פיזי, גם בדם וגם בממון וגם בתשתיות, הרבה יותר חמור, ואין להם עניין כזה. אילנה דיין: אז זה מנקודת מבטם. אז זה מנקודת מבטם. עכשיו אני רוצה להבין רגע, יורם כהן, מנקודת מבטנו. הרי דבר אחד בטוח, ישראל נקלעה השבוע למצב שכמעט שום דבר טוב לא יכול היה לצאת ממנו. אי אפשר היה להשלים, כמובן, עם ניסיונות שלהם לפרוץ את הגדר, גם אי אפשר להתעלם מהתוצאות. עשרות הרוגים, מאות פצועים בצד הפלסטיני, בדעת הקהל הבינלאומית זה כמובן לא עובר טוב. יכולנו שלא להגיע למצב הזה מלכתחילה? יש משהו שאפשר היה לעשות אחרת? יורם כהן: ראשית, אני חושב שישראל עושה הרבה דברים, באמת, מאז זו סיומה של "צוק איתן" [סבב לחימה בין ישראל לחמאס ביולי - אוגוסט 2014] כמעט ארבע שנים, הרבה דברים גם בשיקום, ובעצם ישראל היא החמצן המרכזי, אולי היחידי, שיש לרצועת עזה. כל הפרויקטים שקורים, המשאיות שנכנסות, הציוד, הרפואה, כמעט כל הדברים, אבל אנחנו לא יכולים לעשות הכל, ואני צריך פה 2-3 דקות להסביר. אני לא מדבר בצד המבצעי, זה צריך להביא איזה אלוף בצבא או מישהו אחר שיסביר על הלחימה עם הצלפים, אבל גם לזה אני מוכן לגעת. אבל אני חושב שלא יכולנו לנהוג אחרת אל מול. אחד, שהחמאס מארגן את הכל, שתיים, שהוא מכניס פעילים צבאיים לתוך ההפגנות האלה, שלוש, הוא מראש מכריז שהוא הולך לחתוך את הגדר ולהיכנס לתוך שטח ישראל ולסכן גם תושבים וגם חיילים, ואנחנו יודעים יפה מאוד שאם הגדר הייתה נקרעת או נחתכת והיו נכנסים שלושת אלפים אנשים, לא ארבעים אלף, מה היה שם? כולם רק יכולים לדמיין. גם להם וגם לנו. לכן זה נראה לי הרע במיעוטו. האם צה"ל, באמצעים שהוא מפעיל, מראש, בכרוזים, בהודעות, דרך המצרים, באמצעי אל הרג שהוא משתמש, בקצינים שהוא נותן הוראות פתיחה באש ולא נותן כל חייל לראות בכל מצב גבולי, האם הוא עושה את המקסימום? אני מעריך שכן, והוא גם רוצה להשתפר. אבל אין ספק שהאירוע של 60 הרוגים ומאות פצועים הוא אירוע לא טוב. אבל גם אני חושב צה",ל הוא רואה אותו אירוע לא טוב, אבל אין ברירה אחרת. אילנה דיין: אבל אתה לוקח, יורם כהן, את נקודת האפס. נקודת האפס הייתה השבוע, צה"ל נמצא על הגדר, הפלסטינים רוצים לחצות, אין מצב שצה"ל יאפשר את זה. אתה אומר, מבחינה מבצעית, זה היה המינימום, הרע במיעוטו. יורם כהן: נראה היה לי שלא ניתן לעשות משהו יותר טוב בנסיבות של 60 קילומטר [גבול עם רצועת עזה] ועשרות אלפי אנשים שפזורים בכל כך הרבה מקומות, הרמטכ"ל לא יכול להיות מאחורי כל כוונת ולפעול במדויק, צריך להפעיל כוחות. הם יודעים שהם נכנסים לאזור סכנה. הם חוצים גדר גבול שלנו. זה לא הפגנה, אפילו נגיד של החמאס, לא נגיד של מחאה אזרחית, אפילו של החמאס, בתוך שטחם, הם יכולים לעשות, חיזבאללה עושה את זה הרבה. הם יכולים לעשות הרבה הפגנות, אבל לא לחצות את הגדר. אילנה דיין: השאלה כשאנחנו, אבל כשאנחנו קוראים על מסרים שחמאס שלח, אולי גם שולח בימים אלה, לממשלת ישראל, לאורך השבועות האחרונים, אולי להתחיל לדבר על סוג של תהדיאה, סוג של, לא יודעת איך לקרוא לזה אפילו, רגיעה, הפוגה, הפסקת אש, שקט הדדי, יכול להיות שאלה מסרים שצריך היה להתייחס אליהם יותר ברצינות, בעיקר בהתחשב בסיר הלחץ בתוך עזה, בתנאים ההומניטריים הקשים, בזה שלאוכלוסייה אין כבר מה להפסיד? יורם כהן: זו שאלה מאוד עדינה, ואני אשתדל לענות עליה בצורה קצת אולי מרוכבת. אחד, יש בינינו תהדיאה. הפסקת אש זה סוג של תהדיאה. אנחנו ארבע שנים בהפסקת אש. ישראל לא חודרת לשם, לא הורגת שם, לא, אפילו לדעתי, גם לא מחממת את הגזרה, מעבירה מסרים של, בכל פרמטר שהוא של שקט. והיא גם מצהירה כמדיניות שהיא רוצה שקט. לדחות את המלחמה, לא להיכנס לעימות וכולי וכולי. אבל אני חייב להזכיר פה איזה עניין. יש פה מצב שהצד השני, נגיד שהוא מדבר באופן לא ישיר איתנו, אז דרך גורם שלישי, על תהדיאה, נקרא לזה ארוכת טווח, נגיד 10 שנים או 20 שנה, יש רמזים על זה. א', אני משוכנע, אני לא בקיא, אני משוכנע שכל הרמזים האלו או המסרים האלו מגיעים לממשלת ישראל, ממשלת ישראל צריכה להחליט אם היא מוכנה לדבר או לא לדבר עם חמאס בצורה עקיפה. אילנה דיין: בעבר עשינו את זה? בעבר כשהגיעו מסרים עקיפים כאלה, נכנסנו לזירה ורקדנו את הטנגו הזה איתם? יורם כהן: אני חושב שבתחומים האלה של הפסקת אש בצורה פורמלית, רשמית, בעת עימות. אבל לדעתי מועברים מסרים בתחומים של החיים, מרקם החיים באופן שוטף, על ידי מתאם הפעולה בשטחים, על ידי אנשי האו"ם, וכמובן על ידי המצרים, אולי גם על ידי גורמים אחרים שלדעתי הם פחות אפקטיביים. אבל הבעיה הגדולה זה לא האם לדבר איתם באופן עקיף, על מנת לשפר את המצב בעזה, ולפי דעתי צריך לשפר את המצב בעזה, גם את התשתיות, אולי גם דברים אחרים, אבל הצד שלהם, שהוא מדבר איתנו, הוא לא מדבר איתנו, נגיד, הפסקת אש מול הפסקת אש. הם רוצים 30 דברים אחרים. הוא רוצה נמל ימי, והוא רוצה נמל אווירי, והוא רוצה תנועה של אוכלוסייה חופשית לישראל, והוא רוצה [נקטע]. אילנה דיין: והוא רוצה לא להתפרק מנשקו, לא להפסיק לחפור מנהרות, ולא לתת את הרקטות להפוך אותן לאלומיניום. יורם כהן: השיח בינינו לבינם הוא כאילו, אפילו שאנחנו חזקים, וכאילו לכאורה הם החלשים, הם לא מדברים איתנו באותה שפה, ולא על מה, אפילו דברים אנושיים או הומניטריים, כמו גופות החללים שלנו, החיילים במקרה הזה, או הנעדרים שלנו, שנישבו על ידם. לא מוכנים לדבר איתנו בשום תחום, בשום תנאי, זה שלבים הרבה הרבה יותר מאוחרים. במקום לבנות אבני דרך של אמון, של אמון חלקי, של מחוות מצד לצד, שישראל גם תהיה, תוכל להגמיש את עמדותיה. אפילו הייתי אומר בעדינות, לקחת סיכונים. אנו לא מוכנים לקחת סיכונים כאשר העוינות כל כך גדולה. אילנה דיין: אם אני מבינה אותך נכון, אתה אומר הייתי רוצה להמליץ לממשלת ישראל לקחת סיכונים, רק באופן שבו מתנהג הפרטנר כרגע, או האין פרטנר הזה, אני לא בטוח שאפילו את זה אפשר לעשות. יורם כהן: אני יכול אבל להתייחס לכמה דברים שאני כן חושב שאפשר לעשות. אז קדימה. צריך להיווצר אווירה קצת יותר טובה ממה שהשבוע הזה כמובן, ולא תחת לחץ. אבל אם תיווצר אווירה טובה יותר, בינינו לבינם, לא רק במובן הזה של הגדר, אלא באופן כללי. יהיה אפשר בתנאים מסוימים לישראל לקחת סיכון ולאפשר, למשל, שאטלים או הוצאה של אנשים מעזה ישירות לירדן. לא דרך ישראל ולא דרך יהודה ושומרון. למנוע חיכוך עם גורמים ש[נקטע] ברוך ה' מצב יותר טוב. אילנה דיין: רגע, לא הבנתי, אבל דרך איפה להעביר אנשים מעזה לירדן, דרך איפה? יורם כהן: אוטובוסים, שאטלים. אילנה דיין: אבל כן דרך ישראל. יורם כהן: כן, ברור, ברור דרך ישראל. אבל ללא חניה או תחנה ברמאללה או בשכם או בחברון. ישירות לגשר. הדבר הזה אפשרי, הוא נעשה בעבר באופן מצומצם. אנחנו יכולים לעשות אותו באופן יותר שיטתי, דרך מעבר ארז, אנשים שאנחנו נאשר שהם ייצאו מעזה, לא מחבלים וכדומה, אפשר לעשות את זה, לשחרר לחץ, לאפשר לאנשים אולי לצאת ללימודים באופן יותר טוב, כל עוד המעבר ברפיח סגור. יש דברים שניתן לעשות. אני חושב שאנחנו צריכים להאיץ ככל הניתן, אני מניח שישראל בעד העניין הזה, אבל משום מה זה לא קורה, יש לזה הרבה סיבות, אבל לנסות לשבת ולראות למה הפרויקטים הבינלאומיים התשתיתיים, שקשורים באנרגיה, מים, ביוב וכדומה, לא מתבצעים בעזה. לישראל אין מניעה שהדבר הזה יקרה, להפך. אנחנו חושבים, או אני חושב, אני חושב שגם רוב הציבור חושב, שהציבור בעזה, גם אם הוא נשלט על ידי חמאס, ולצערנו לפני עשור הוא בחר בו, עדיין צריך לתת לו תנאים טובים, על מנת שהחיים שלהם יהיו סבירים. אילנה דיין: ולו רק שבסוף זה אינטרס שלנו. אני רוצה להספיק לגעת יורם כהן באמת בטקסט הזה המאוד מעניין של הנאום שלך בכנס הרצליה בשבוע שעבר. זה מאפשר לנו טיפה לפתוח את הפריזמה ואתה אומר שם בעצם במבט על, גם על עזה, גם על יהודה ושומרון, אין באמת סיכוי אמיתי להסדר מדיני עם הפלסטינים בעתיד הקרוב, יש כן אינטרס ישראלי-לאומי שזה יקרה. ואתה מזכיר שיחה שהייתה לך לפני שנים עם סוכן שהפעלת בשטחים, ושמעת ממנו משהו שעד עכשיו נשאר איתך. יורם כהן: זה כבר לפני הרבה מאוד שנים שעוד הייתי שטח, זה כמעט דור, 25 או 27 שנים, איש די בכיר אינטליגנטי, ובשיחות שהן שיחות צעד, שהן לא שיחות על מודיעין ומה קורה היום ומה ניתן לעשות וכולי, אלא על כל אחד שגם מדבר עם אנשים בצד השני ברמה די בכירה מנסה לבחון אופציות, נקרא לזה ככה, או באיזה תנאים נסתדר. ובאחת השיחות, הדימוי שהוא בחר לתת, זה סוג של דילמת אסיר, אבל בצד הזה הישראלי, והוא בחר לקרוא לצד הפלסטיני סוג של כדור ברזל, שרשרת שכבולה לך לרגל, שאתה לפעמים מתוסכל, אתה רוצה להיפרד ממנה, אתה הולך איתה לישון, אתה בועט בה לפעמים מרוב תסכול, אבל אתה לא נצליח להתפטר מזה. ואתה כל הזמן חולם על זה, ואתה לא יכול לעשות את זה. ולא רק את זה, שאם אתה לא מתייחס אליו בצורה מכובדת, במרכאות, או לא חושב על זה בהתנהלות שלך, או שאתה נופל, או שאתה שובר את האצבעות, או שאתה נגרר, או שחס וחלילה, אם אתה זורק את זה בחמת זעם לביצה, אתה פשוט שוקע אחריו. אילנה דיין: ואתה גוזר מזה איזושהי השקפה שאתה פורש באותו נאום, לא נספיק כמובן לפרוש את כולה, תחת הכותרת סור מרע ועשה טוב, גם צעדים הומניטריים וכן הלאה, אבל כשאתה אומר סור מרע יורם כהן, אתה אומר כי אתה חושש מצעדים של סיפוח? יורם כהן: אני חושש, קודם כל אני חושב שאנחנו צריכים להגיע למצב שלא לעשות, ישראל, לא כדאי שהיא תעשה גם אם היא, אני חושב ש[קטע את המשפט - יד"ה], לא כדאי שתעשה צעדים בלתי הפיכים. כי אם אנחנו רוצים להגיע להסדר אי-פעם, ואני חושב גם צריך לשמור על הסדרי הביטחון, אבל אסור שנעשה דברים שהם יהיו בלתי הפיכים. דברים בלתי הפיכים הם כאלה שקשה מהם ללכת אחורה בין היתר, אם אנחנו נעשה סיפוח של כל יהודה ושומרון, בוא נהיה עכשיו שאנו יכולים, אני אומר יותר קיצוני. בוא נניח עכשיו שהפלסטינים מעוניינים, לא מוכנים, מעוניינים. אני חושב שזה יהיה איום ונורא לעתיד שלנו. ולכן, ללכת, אני חושב שצריך להימנע ממדינה אחת דו-לאומית, בוודאי בהיקפים של 40-50% אוכלוסייה עוינת אותנו. לכן, לעשות דברים שאפשר, ולא חכמים, אני חושב שזה דבר רע. זה צריך להימנע מזה. בכל מה שאנחנו, נעשה נקבע עמדה או יכולת או מציאות שהיא בלתי הפיכה. בזמנו נתתי דימוי אחר של עור של ג'ירף. כלומר, אם אנחנו נהיה בסיטואציה שכל יהודה ושומרון יהיו כתמים, חומים צהובים לבנים, כלומר שטח A, B ו-C, יישובים פלסטינים, ביניהם מעורבבים ישובים. לא ניתן לתת לפלסטינים בעצם שום דבר. לא יהיה להם רצף טריטוריאלי. אפילו, אני הייתי אומר בצורה קיצונית, אפילו את האוטונומיה, שכרגע זה נראה לי הדבר היחידי הרלוונטי בשנים הקרובות. הרי היחידי בשנים הקרובות. לא ניתן יהיה לתת את זה, כי לא יהיה אפשר בפועל לממש את זה. ולכן אני חושב שאנחנו צריכים לעשות דברים שהם סור מרע. לא לעשות דברים שהם יגרמו לנו נזק, לפחות אם רוב העם לא חושב שכדאי לעשות את זה. ולא רק בהקשרים קואליציוניים, או בהקשרים אחרים. אבל יש הרבה דברים שאנחנו כן יכולים לעשות. יש גם דברים טובים שאנחנו יכולים לעשות. אנחנו יכולים ללכת לקראת הפלסטינים בתחום הכלכלה, בתחום תשתיות, לפעמים אפילו בתנאים מסוימים. שוב פעם זה גם תלוי בהם. ההנהגה הפלסטינית המדינית לדעתי עושה הרבה טעויות. אבל בתחומים מסוימים שאם עוד פעם תיווצר אווירה טובה, אנחנו יכולים לעזור לכוחות הביטחון הפלסטיניים, זה לא מסכן אותנו. אנחנו יכולים לפעמים, הייתי אומר, לתת שטחים קטנים פתוחים בשטחי C לעביר לרשות כאות של מחווה טובה, כאלה שבכל הסדר שהוא עתידי זה לא יהיה חלק מה שנקרא מדינת ישראל. יש כמה דברים שאנו יכולים לעשות. הצד השני גם צריך לרקוד איתנו גם צריך להיות איתנו גם ברמה המדינית לא רק ברמה של התיאום, ברמה יותר טובה, ואם הדברים האלו אפשר, אני לא יודע תמיד אם אפשר לעשות אותם פוליטית בישראל. אבל האם כדאי לעשות אותם? אילנה דיין: כן, זהו, אני אפילו לא שואלת אותך, כי אני יודעת שלא תרצה להיכנס לזירה הזאת, רק לסיום, אני חייבת לספק את הסקרנות שלי. אתה מקבל טלפונים? יורם כהן: עד לפני שנה, הייתי אומר, הייתי מדי פעם, היו קוראים לי והייתי מדבר עם מי שצריך. אילנה דיין: האמת שזו תשובה לשאלה שלא שאלתי, לא, זו תשובה לשאלה שלא שאלתי, התכוונתי לומר, התכוונתי לשאול אם זה גם מעניין, שאתה אומר מתייעצים, היו מתייעצים לפחות, אני שואלת אם אתה מקבל הצעות, בימים האלה, בתקופה האחרונה, לקפוץ לזירה הפוליטית. יורם כהן: כן. כן, אבל אני נותן תשובה לכולם שאני לא החלטתי בכלל שאני רוצה להיכנס לזה, עדיין עקרונית. אבל אם מישהו מדבר איתי ושואל אותי מה אני חושב על הזירה הפלסטינית, או על ביטחון הפנים, או על פתרונות, או רעיונות, או הצעות, אני משתף. אבל לא מעבר לזה. אילנה דיין: ואנחנו גם נהנינו לשמוע את התובנות שלך הבוקר. יורם כהן, לשעבר ראש השב"כ, תודה רבה לך על השיחה הזאת. יורם כהן: -תודה רבה. כל טוב. סימוכין: אודיו: גל"צ. תמונה: יורם כהן, צילום מסך מ"כאן 11"

Jonathan D. Halevi

104,080 görüntüleme • 1 yıl önce