正在加载视频...

视频加载失败

返回首页

מעולם לא הייתה בקריית שמונה הנהגה מקומית כושלת כל כך, שהצליחה להבריח דור שלם של צעירים מהעיר. מעולם לא הייתה עיר שבזמן מלחמה ראש העיר שלה טס לחו״ל, ובמקום להיות זמין לתושבים מבקש לא לשלוח לו הודעות כי זה “מבזבז לו חבילת גלישה”. מעולם לא הייתה הנהגה שלא מצליחה...

YAMITYANAI1's profile picture

ימית מלול ינאי

9,980 subscribers

20,193 次观看 • 5 个月前 •via X (Twitter)

LIVE

Anya Rossi• Live Now

Private livecam show

0 条评论

暂无评论

原始帖子的评论将显示在这里

相关视频

ב7.10.23 סגרתי שבת עם חצי מהפלוגה שלי במוצב חצרון. זה מוצב די נידח, בין ים המלח לדרום הר חברון. ביום־יום הגזרה שלנו התעסקה בעיקר במרדפים אחרי גנבי רכבים. לא בדיוק המקום שאתה מדמיין שממנו תצא למלחמה. זו הייתה שבת רגועה. שבת חג. בבוקר לנזיק נכנס אליי עם הטלפון והראה לי מה מתחיל לרוץ בחדשות. בהתחלה חשבנו שזה עוד דיווח לא ברור. אולי שמועה, אולי משהו שיתברר כקטן יותר ממה שזה נראה. אבל די מהר הבנו שקורה משהו חריג. במוצב לא הייתה טלוויזיה, לא הייתה תמונת מצב מסודרת וגם לא היו אזעקות. ניסינו להבין מה קורה דרך טלפונים, הודעות ודיווחים חלקיים. אחרי שיחת ועידה של המ״פים עם המג״ד, קיבלתי החלטה שאנחנו נוסעים דרומה. לא היה ברור בדיוק לאן. הכיוון הכללי היה שדרות. במוצב היו לנו שני רכבים: רנגלר ופורד. העמסתי עליהם שמונה לוחמים יחד איתי, עם נשק, וסטים, קסדות ומה שהספקנו לקחת. בהתחלה עוד חשבתי להשאיר אחד מהמפקדים במוצב, כדי שיהיה שם מישהו אחראי. בסוף החלטתי לקחת את כל המפקדים איתי. בפועל, השארתי את הגזרה בלי מפקד בכיר. התקשרתי למג״ד הגזרתי והודעתי לו שאנחנו יורדים דרומה, שנשאר במוצב רק סמל ושגם חלק מהאמצעים יוצאים איתנו. זו לא הייתה החלטה אידיאלית, אבל באותו רגע היה לי ברור שהדרום צריך אותנו יותר. יצאנו לדרך. הנסיעה לשדרות לקחה בערך שעה. אני זוכר את עצמי יושב ברכב עם נשק, וסט וקסדה, מנסה להבין מה באמת קורה דרך שיחות והודעות שלא הפסיקו להגיע. בדרך התקשרתי לעפריקי, אשתי. היא עוד ישנה. הערתי אותה ואמרתי לה שקורה משהו, שאני נוסע לדרום ושהכול בסדר. אמרתי את זה כדי להרגיע אותה. גם אני עוד לא באמת הבנתי מה קורה. כשנכנסנו לשדרות העיר הייתה כמעט ריקה. לא היו כמעט אנשים ברחובות לא הייתה תנועה והכל הרגיש שקט מדי. בכיכר הראשונה ראינו רכב עומד באמצע הכיכר. לא היה ברור מה הסיפור שלו אז המשכנו. כמה רגעים אחר כך, ליד הספרייה העירונית, ראינו אוטובוס עומד בתחנה. מסביב לאוטובוס שכבו גופות של אנשים מבוגרים על הכביש. זה היה הרגע הראשון שבו הבנתי שאנחנו בתוך אירוע אחר לגמרי ממה שחשבתי. רצתי עם הלוחמים בכל שדרות. עשינו הכל כדי למצוא את המחבלים. עדיין לא ידעתי על כפר עזה. לא ידעתי על הקיבוצים. לא ידעתי כמה אנשים נרצחו ונחטפו. לא ידעתי כמה לוחמים עוד ייפלו. אבל הבנתי שהנסיעה הזאת כבר לא הייתה רק ירידה לעוד אירוע בדרום. מאותו הרגע, מבחינתי, התחילה המלחמה.
0:43

ב7.10.23 סגרתי שבת עם חצי מהפלוגה שלי במוצב חצרון. זה מוצב די נידח, בין ים המלח לדרום הר חברון. ביום־יום הגזרה שלנו התעסקה בעיקר במרדפים אחרי גנבי רכבים. לא בדיוק המקום שאתה מדמיין שממנו תצא למלחמה. זו הייתה שבת רגועה. שבת חג. בבוקר לנזיק נכנס אליי עם הטלפון והראה לי מה מתחיל לרוץ בחדשות. בהתחלה חשבנו שזה עוד דיווח לא ברור. אולי שמועה, אולי משהו שיתברר כקטן יותר ממה שזה נראה. אבל די מהר הבנו שקורה משהו חריג. במוצב לא הייתה טלוויזיה, לא הייתה תמונת מצב מסודרת וגם לא היו אזעקות. ניסינו להבין מה קורה דרך טלפונים, הודעות ודיווחים חלקיים. אחרי שיחת ועידה של המ״פים עם המג״ד, קיבלתי החלטה שאנחנו נוסעים דרומה. לא היה ברור בדיוק לאן. הכיוון הכללי היה שדרות. במוצב היו לנו שני רכבים: רנגלר ופורד. העמסתי עליהם שמונה לוחמים יחד איתי, עם נשק, וסטים, קסדות ומה שהספקנו לקחת. בהתחלה עוד חשבתי להשאיר אחד מהמפקדים במוצב, כדי שיהיה שם מישהו אחראי. בסוף החלטתי לקחת את כל המפקדים איתי. בפועל, השארתי את הגזרה בלי מפקד בכיר. התקשרתי למג״ד הגזרתי והודעתי לו שאנחנו יורדים דרומה, שנשאר במוצב רק סמל ושגם חלק מהאמצעים יוצאים איתנו. זו לא הייתה החלטה אידיאלית, אבל באותו רגע היה לי ברור שהדרום צריך אותנו יותר. יצאנו לדרך. הנסיעה לשדרות לקחה בערך שעה. אני זוכר את עצמי יושב ברכב עם נשק, וסט וקסדה, מנסה להבין מה באמת קורה דרך שיחות והודעות שלא הפסיקו להגיע. בדרך התקשרתי לעפריקי, אשתי. היא עוד ישנה. הערתי אותה ואמרתי לה שקורה משהו, שאני נוסע לדרום ושהכול בסדר. אמרתי את זה כדי להרגיע אותה. גם אני עוד לא באמת הבנתי מה קורה. כשנכנסנו לשדרות העיר הייתה כמעט ריקה. לא היו כמעט אנשים ברחובות לא הייתה תנועה והכל הרגיש שקט מדי. בכיכר הראשונה ראינו רכב עומד באמצע הכיכר. לא היה ברור מה הסיפור שלו אז המשכנו. כמה רגעים אחר כך, ליד הספרייה העירונית, ראינו אוטובוס עומד בתחנה. מסביב לאוטובוס שכבו גופות של אנשים מבוגרים על הכביש. זה היה הרגע הראשון שבו הבנתי שאנחנו בתוך אירוע אחר לגמרי ממה שחשבתי. רצתי עם הלוחמים בכל שדרות. עשינו הכל כדי למצוא את המחבלים. עדיין לא ידעתי על כפר עזה. לא ידעתי על הקיבוצים. לא ידעתי כמה אנשים נרצחו ונחטפו. לא ידעתי כמה לוחמים עוד ייפלו. אבל הבנתי שהנסיעה הזאת כבר לא הייתה רק ירידה לעוד אירוע בדרום. מאותו הרגע, מבחינתי, התחילה המלחמה.

שחר ורון | Shahar Varon

24,673 次观看 • 1 个月前

תמיר פרדו: "[מה שהממשלה] הייתה צריכה לעשות ביום הראשון, ב-8 באוקטובר [2023], זה לבצע מהלך של שחרור החטופים, ואחרי זה אפשר לעשות את כל מה שצריך; אתה לא מנהל עם ארגון רצח משא ומתן. אתה מנהל מתן ומתן, ומנסה לצמצם ככל שניתן את המתן, אבל אין פה משא. אתה לא מקבל כלום חוץ מהילדים שלך" ב-19 בספטמבר 2024, פורסם במסגרת פודקאסט "אפרכסת" ראיון שערך אמיר אורן עם תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר, ולהלן קטע מדבריו: תמיר פרדו: עכשיו אני מגיע לסיפור הנוכחי ואני לא אהיה... אמיר אורן: חנה בבלי [שהייתה סמל של נימוסים, איפוק ותרבות]. תמיר פרדו: חנה בבלי. כשאני ראיתי את הסרט לפני יומיים... אמיר אורן: המנהרה? [המנהרה בה הוחזקו שישה חטופים ישראלים שהוצאו להורג בידי חמאס] תמיר פרדו: של המאורה הזאת. זו לא מנהרה. מנהרה, יש לזה תמיד אספקטים. לוקח... אמיר אורן: את המחילה. כן. תמיר פרדו: את המחילה הזאת. זה הזכיר לי את השואה. אימא שלי ניצולת שואה. אמיר אורן: היא הייתה במחנה? בבלגרד? תמיר פרדו: לא, היא הסתתרה, אבל היא איבדה את כל המשפחה שלה. והסתכלתי על המקום הזה ואמרתי לעצמי, נזכרתי שהיה איזה ראש ממשלה ישראלי [בנימין נתניהו], לא לפני הרבה שנים, שבא בטענות לבנות הברית: למה [במלחמת העולם השנייה] הם לא הפציצו את מסילת הברזל לאושוויץ? כי אם הם היו עושים את זה [הם] היו מונעים לפחות את הרצח של יהודי הונגריה. ואמרתי לעצמי, הטענות היו ל[ראש ממשלת בריטניה וינסטון] צ'רצ'יל ו[לנשיא ארה"ב פרנקלין דלאנו] רוזוולט, שזה היו בנות הברית, כי הם היו היחידים שיכולים לעשות את הדבר הזה, והיה להם חיל אוויר לעשות את זה, והם לא נשאו באחריות לשואה של יהודי אירופה. ומי שנשא באחריות לאותם 250 חטופים שנחטפו רק בגלל זה ש[אנחנו] ישנו בשמירה, והמחדל הנוראי של מדינת ישראל. זו ממשלת ישראל שיכולה לשחרר אותם. היא לא צריכה להפציץ רכבות, אלא רק לעצור את המלחמה ולאפשר את שובם הביתה, לא טרחה לעשות את זה. בעיניי זה הדבר הכי נורא. זה כתם מוסרי, זה כתם על היהדות. זה לא יהדות. אני חילוני, לא ככה גדלתי, לא ככה חינכו אותי. וכן, כאשר חס וחלילה יחטפו לך את הילדים כנופיה רצחנית ותגיד [ש] היא מבקשת כופר, ואתה יכול לשלם את הכופר – אני לא מעלה בדעתי שאתה לא תשלם אותו. ואתה לא מנהל עם ארגון רצח משא ומתן. אתה מנהל מתן ומתן, ואתה מנסה לצמצם עד כמה שאתה יכול את המתן, אבל אין פה משא. אתה לא מקבל כלום חוץ מהילדים שלך. ממשלת ישראל מנסה לנהל עם ארגון רצח משא ומתן – זה הטירוף הכי גדול עלי אדמות. [מנהיג חמאס בעזה יחיא] סינוואר כמנהיג ארגון רצח אמר ביום הראשון [7 באוקטובר 2023], עוד לפני שהתחיל התמרון: תחזירו לי את כל המחבלים, הנבלות האלה, ותקבלו את החטופים שלכם. וישראל בחרה בנקמה. וישראל שידעה שלא ניתן לשחרר חטופים על ידי מהלך צבאי, אלא מעט מאוד, וישראל שידעה שכל הפצצה של חיל האוויר כשאתה לא יודע איפה הם נמצאים יכולה גם להרוג חטופים, וישראל שידעה שהיא הורגת מחבלים במקום אחד, אם בן משפחה אחר שומר באותו יום על חטופים – כנראה זה סופם של החטופים. את כל זה ממשלת ישראל ידעה, וזה לא הטריד אותה, והיא פתחה בקמפיין של שכנוע של אזרחי מדינת ישראל על שטויות כמו ניצחון מוחלט, על עמידה איתנה – כאשר כל מה שהייתה צריכה לעשות ביום הראשון, בשמיני לאוקטובר [2023], זה לבצע את המהלך של שחרור החטופים, ואחרי זה אפשר לעשות את כל מה שצריך. אמיר אורן: מה שאתה אומר מוחץ ומשכנע גם ברמה הערכית וגם המבצעית, כלומר חוסר היכולת לעשות משהו אחר. אבל זה מתעלם מהפוליטיקה המעשית: שאחרי שחטפת מכה כזו, אתה לא יכול להודות בתבוסה. אתה, הדרג הפוליטי, וסביר שאתה תשקע יותר בחולות רק כדי להימלט מאות הקין של המפסידן שבגללו 1200–1400 ישראלים נרצחו. במקביל [לאמירה] שלך, בשואת יהודי הנגב. תמיר פרדו: בשביל זה צריך הנהגה. צריך מנהיג שיש לו אומץ, שהוא לא פחדן, שהוא מבין שהוא יצטרך להסתכל במראה, וברגע שהוא יחזיר את החטופים, הצעד הבא שלו זה היה לשים את המפתחות על השולחן, ולהגיד: כשלתי. זה המשמרת שלי. ואין לי ספק שראש הממשלה הזה [בנימין נתניהו] לא אשם במה שקרה משש וחצי בבוקר ביום השביעי לאוקטובר [2023]. זה אחריות מלאה של צה"ל. מה שקרה עד אותו רגע, יש לו מה שנקרא נתח מאוד מכובד. אבל בקטע של השישי, שביעי באוקטובר [2023], זה לא אחריות שלו, זה אחריות של הצבא. של צבא ההגנה לישראל, לצערי הרב. סימוכין:
5:52

תמיר פרדו: "[מה שהממשלה] הייתה צריכה לעשות ביום הראשון, ב-8 באוקטובר [2023], זה לבצע מהלך של שחרור החטופים, ואחרי זה אפשר לעשות את כל מה שצריך; אתה לא מנהל עם ארגון רצח משא ומתן. אתה מנהל מתן ומתן, ומנסה לצמצם ככל שניתן את המתן, אבל אין פה משא. אתה לא מקבל כלום חוץ מהילדים שלך" ב-19 בספטמבר 2024, פורסם במסגרת פודקאסט "אפרכסת" ראיון שערך אמיר אורן עם תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר, ולהלן קטע מדבריו: תמיר פרדו: עכשיו אני מגיע לסיפור הנוכחי ואני לא אהיה... אמיר אורן: חנה בבלי [שהייתה סמל של נימוסים, איפוק ותרבות]. תמיר פרדו: חנה בבלי. כשאני ראיתי את הסרט לפני יומיים... אמיר אורן: המנהרה? [המנהרה בה הוחזקו שישה חטופים ישראלים שהוצאו להורג בידי חמאס] תמיר פרדו: של המאורה הזאת. זו לא מנהרה. מנהרה, יש לזה תמיד אספקטים. לוקח... אמיר אורן: את המחילה. כן. תמיר פרדו: את המחילה הזאת. זה הזכיר לי את השואה. אימא שלי ניצולת שואה. אמיר אורן: היא הייתה במחנה? בבלגרד? תמיר פרדו: לא, היא הסתתרה, אבל היא איבדה את כל המשפחה שלה. והסתכלתי על המקום הזה ואמרתי לעצמי, נזכרתי שהיה איזה ראש ממשלה ישראלי [בנימין נתניהו], לא לפני הרבה שנים, שבא בטענות לבנות הברית: למה [במלחמת העולם השנייה] הם לא הפציצו את מסילת הברזל לאושוויץ? כי אם הם היו עושים את זה [הם] היו מונעים לפחות את הרצח של יהודי הונגריה. ואמרתי לעצמי, הטענות היו ל[ראש ממשלת בריטניה וינסטון] צ'רצ'יל ו[לנשיא ארה"ב פרנקלין דלאנו] רוזוולט, שזה היו בנות הברית, כי הם היו היחידים שיכולים לעשות את הדבר הזה, והיה להם חיל אוויר לעשות את זה, והם לא נשאו באחריות לשואה של יהודי אירופה. ומי שנשא באחריות לאותם 250 חטופים שנחטפו רק בגלל זה ש[אנחנו] ישנו בשמירה, והמחדל הנוראי של מדינת ישראל. זו ממשלת ישראל שיכולה לשחרר אותם. היא לא צריכה להפציץ רכבות, אלא רק לעצור את המלחמה ולאפשר את שובם הביתה, לא טרחה לעשות את זה. בעיניי זה הדבר הכי נורא. זה כתם מוסרי, זה כתם על היהדות. זה לא יהדות. אני חילוני, לא ככה גדלתי, לא ככה חינכו אותי. וכן, כאשר חס וחלילה יחטפו לך את הילדים כנופיה רצחנית ותגיד [ש] היא מבקשת כופר, ואתה יכול לשלם את הכופר – אני לא מעלה בדעתי שאתה לא תשלם אותו. ואתה לא מנהל עם ארגון רצח משא ומתן. אתה מנהל מתן ומתן, ואתה מנסה לצמצם עד כמה שאתה יכול את המתן, אבל אין פה משא. אתה לא מקבל כלום חוץ מהילדים שלך. ממשלת ישראל מנסה לנהל עם ארגון רצח משא ומתן – זה הטירוף הכי גדול עלי אדמות. [מנהיג חמאס בעזה יחיא] סינוואר כמנהיג ארגון רצח אמר ביום הראשון [7 באוקטובר 2023], עוד לפני שהתחיל התמרון: תחזירו לי את כל המחבלים, הנבלות האלה, ותקבלו את החטופים שלכם. וישראל בחרה בנקמה. וישראל שידעה שלא ניתן לשחרר חטופים על ידי מהלך צבאי, אלא מעט מאוד, וישראל שידעה שכל הפצצה של חיל האוויר כשאתה לא יודע איפה הם נמצאים יכולה גם להרוג חטופים, וישראל שידעה שהיא הורגת מחבלים במקום אחד, אם בן משפחה אחר שומר באותו יום על חטופים – כנראה זה סופם של החטופים. את כל זה ממשלת ישראל ידעה, וזה לא הטריד אותה, והיא פתחה בקמפיין של שכנוע של אזרחי מדינת ישראל על שטויות כמו ניצחון מוחלט, על עמידה איתנה – כאשר כל מה שהייתה צריכה לעשות ביום הראשון, בשמיני לאוקטובר [2023], זה לבצע את המהלך של שחרור החטופים, ואחרי זה אפשר לעשות את כל מה שצריך. אמיר אורן: מה שאתה אומר מוחץ ומשכנע גם ברמה הערכית וגם המבצעית, כלומר חוסר היכולת לעשות משהו אחר. אבל זה מתעלם מהפוליטיקה המעשית: שאחרי שחטפת מכה כזו, אתה לא יכול להודות בתבוסה. אתה, הדרג הפוליטי, וסביר שאתה תשקע יותר בחולות רק כדי להימלט מאות הקין של המפסידן שבגללו 1200–1400 ישראלים נרצחו. במקביל [לאמירה] שלך, בשואת יהודי הנגב. תמיר פרדו: בשביל זה צריך הנהגה. צריך מנהיג שיש לו אומץ, שהוא לא פחדן, שהוא מבין שהוא יצטרך להסתכל במראה, וברגע שהוא יחזיר את החטופים, הצעד הבא שלו זה היה לשים את המפתחות על השולחן, ולהגיד: כשלתי. זה המשמרת שלי. ואין לי ספק שראש הממשלה הזה [בנימין נתניהו] לא אשם במה שקרה משש וחצי בבוקר ביום השביעי לאוקטובר [2023]. זה אחריות מלאה של צה"ל. מה שקרה עד אותו רגע, יש לו מה שנקרא נתח מאוד מכובד. אבל בקטע של השישי, שביעי באוקטובר [2023], זה לא אחריות שלו, זה אחריות של הצבא. של צבא ההגנה לישראל, לצערי הרב. סימוכין:

Jonathan D. Halevi

22,534 次观看 • 2 个月前

🧵1/3 ״אתם חייבים לשכנע את הישראלים, אפילו לפני שתשכנעו את היהודים באמריקה, אתם חייבים לשכנע את הישראלים שלא יעזו לראות את עצמם כבעיה – הם התשובה.״ פרופ׳ רות וייס בראיון מרתק וחשוב עם חביב רטיג גור - ממליצה להקשיב לו במלואו (אצרף קישור בתגובה הבאה) - תירגמתי כאן ב-3 קליפים חלק מרכזי בו שחשוב מאד שישראלים ישמעו: ״והפוליטיקה המאורגנת הזו נגד היהודים, הפוליטיקה של האצבע המאשימה – ״הם אחראים להכל״, לא משנה כמה ההאשמות מטורפות, והן הופכות למטורפות יותר ויותר, דרך אגב... היהודים מעולם לא היו אחראים למה שמאשימים אותם בו, מעולם לא. אז אומרים לי, ׳מה את אומרת? שהיהודים הם עם מושלם?׳ בכלל לא. היהודים יודעים שהם עם לא מושלם. אבל העניין הוא לא שאנחנו מציגים עצמנו כמושלמים, העניין הוא שאסור לאפשר לאחרים להשתמש בנו כהסבר לכישלונות שלהם. ובכל פעם שאנחנו מאפשרים את זה, אפילו במידה הקטנה ביותר, כמו לומר “אה כן, אבל אנחנו יודעים שאנחנו אחראים לזה ולזה״ באמת? אני לעולם לא הייתי אומרת דבר כזה, כי אם תבדוק את זה מספיק לעומק… זו חוסר היכולת שלהם, זו התשוקה שלהם להאשים אתכם בה – זה הבעיה. בין אם אתם אוהבים את זה ובין אם לא, אי אפשר לפתור את זה (האשמות כלפי יהודים) על ידי העמדת פנים שאתם חלק מהבעיה. אי אפשר… אתם חייבים לשכנע את הישראלים, אפילו לפני שתשכנעו את היהודים באמריקה, אתם חייבים לשכנע את הישראלים שלא יעזו לראות את עצמם כבעיה – הם הפתרון (התשובה). אתם יודעים, בגלל הגיל שלי והיתרון של הגיל שלי, אני אגיד לכם שהרגע ההוא ב-1948, יצירת מדינת ישראל, הוא הרגע עם הכי הרבה תקווה בציוויליזציה מאז שהיונה הגיעה עם עלה הזית לתיבת נח. תחשבו על זה – אירופה הרסה את עצמה. אירופה, ובמיוחד גרמניה, שהייתה היהלום שבכתר האירופאי – גתה, שילר, באך, בטהובן, ברהמס, קאנט, הגל… גרמנית הייתה השפה שהייתי צריכה ללמוד גם לדוקטורט במחלקה לאנגלית, ואז גם כשהייתי במחלקה לשפות ותרבויות של המזרח הקרוב, אי אפשר היה לסיים בלי גרמנית – גרמנית, ׳השפה הגדולה של הציוויליזציה׳. ותראו את התחתית שאליה היא הגיעה, וכל אירופה, וגם סטלין, מה שהוא עשה לרעיון הקומוניזם. כלומר, העולם היה כמו: ״האם בכלל נוכל להתרומם מזה?״ ושם היו היהודים, ממש באפר. הם היו האפר. ושלוש שנים אחרי זה הם יוצרים את מדינת ישראל, הם לוקחים בחזרה את מדינת ישראל, שהייתה תחת שלטון זר במשך אלפיים שנה. המילה “נס” שמורה בדרך כלל לאירועים שלא ניתן להסביר באמצעים טבעיים. את זה אנחנו יכולים להסביר – ההיסטוריה הנפלאה של הציונות וכן הלאה. ובכל זאת, בהיסטוריה של עמים, אין שום דבר שמתקרב לזה אפילו מרחוק, ואני קוראת לזה התחייה. תחיית ישראל. למה בחרתי במילה הזו? אני אשאל משהו מהנצרות. הנצרות בנויה על הרעיון שישו קם לתחייה אחרי שלושה ימים, בעוד שהעם היהודי הקים את עצמו לתחייה בשלוש שנים מאותה נקודת שפל של הציוויליזציה. הוא הקים את עצמו לתחייה, את מדינת ישראל, לתהילה שהיא תהיה. זו מדינה כל כך נפלאה, נפלאה, נפלאה. נפלאה. אז זה הסיפור שהיינו צריכים לספר כל השנים האלה. זה הסיפור שלנו. אבל למה אנחנו לא? כי מיד הם באו והתארגנו נגדנו. האשמה, האשמה – ׳אתם אחראים!׳ ואנחנו לוקחים על עצמנו הרבה מזה. ׳נו… אולי אנחנו באמת קצת… אה, אולי זה באמת שני עמים על ארץ אחת, ואולי אנחנו צריכים לתת את זה, ואולי זה צריך להיות ככה וככה׳. מתחילים לגמרי להפנים חלקים מהמלחמה הזו נגדנו, לחשוב שאם רק אם נוכל להחזיר קצת, אם רק נוכל לעשות את זה… אנחנו לא סיפרנו את הסיפור שלנו, ומכרנו בזול. תבינו, אנחנו מוכרים גם אחרים בזול אם אנחנו לא יכולים להיות הקול הזה של השראה לציוויליזציה ולומר: “תראו מה עם יכול לעשות! תראו מה עם יכול לעשות! אתם מצליחים לדמיין? שישה מיליון יהודים, לא רק נרצחו, אלא נמחקו באופן משפיל מהאדמה. משפחות שלמות… כלומר, אני אפילו לא יכולה להיכנס לזוועה של זה… ואותו עם ממש, בחלוף רק שלוש שנים, החזיר לעצמו את הארץ שלו, את מולדתו, אחרי אלפיים שנה של שלטון זר עליה… כלומר… ואנחנו לא חייבים… כלומר, אני אתבע את המילה תחייה כאן - במקום להתמקד בחורבן וההרס של השואה שהם - הבעיה הגרמנית. זו ההיסטוריה הגרמנית. היהודים לא עשו את השואה, הגרמנים עשו את השואה, והם תמיד יחיו עם זה. אז כדי לחזור למה שאמרתי על גרמניה שהיא, אתם יודעים, ״המרכז״ – תסתכלו על גרמניה המסכנה. היא לעולם לא תוכל לשטוף את הדם מידיה, אני חושבת עליה כמו ליידי מקבת הנצחית, אתם יודעים, ואני לא מאשימה את הגרמנים של היום על העבר, זה לא מה שאני אומרת אבל גרמניה הרסה את רעיון הציוויליזציה, ואני חושבת שבמובן מסוים, יצירת מדינת ישראל מייצגת את: הפוטנציאל לציוויליזציה.״ >>
4:39

🧵1/3 ״אתם חייבים לשכנע את הישראלים, אפילו לפני שתשכנעו את היהודים באמריקה, אתם חייבים לשכנע את הישראלים שלא יעזו לראות את עצמם כבעיה – הם התשובה.״ פרופ׳ רות וייס בראיון מרתק וחשוב עם חביב רטיג גור - ממליצה להקשיב לו במלואו (אצרף קישור בתגובה הבאה) - תירגמתי כאן ב-3 קליפים חלק מרכזי בו שחשוב מאד שישראלים ישמעו: ״והפוליטיקה המאורגנת הזו נגד היהודים, הפוליטיקה של האצבע המאשימה – ״הם אחראים להכל״, לא משנה כמה ההאשמות מטורפות, והן הופכות למטורפות יותר ויותר, דרך אגב... היהודים מעולם לא היו אחראים למה שמאשימים אותם בו, מעולם לא. אז אומרים לי, ׳מה את אומרת? שהיהודים הם עם מושלם?׳ בכלל לא. היהודים יודעים שהם עם לא מושלם. אבל העניין הוא לא שאנחנו מציגים עצמנו כמושלמים, העניין הוא שאסור לאפשר לאחרים להשתמש בנו כהסבר לכישלונות שלהם. ובכל פעם שאנחנו מאפשרים את זה, אפילו במידה הקטנה ביותר, כמו לומר “אה כן, אבל אנחנו יודעים שאנחנו אחראים לזה ולזה״ באמת? אני לעולם לא הייתי אומרת דבר כזה, כי אם תבדוק את זה מספיק לעומק… זו חוסר היכולת שלהם, זו התשוקה שלהם להאשים אתכם בה – זה הבעיה. בין אם אתם אוהבים את זה ובין אם לא, אי אפשר לפתור את זה (האשמות כלפי יהודים) על ידי העמדת פנים שאתם חלק מהבעיה. אי אפשר… אתם חייבים לשכנע את הישראלים, אפילו לפני שתשכנעו את היהודים באמריקה, אתם חייבים לשכנע את הישראלים שלא יעזו לראות את עצמם כבעיה – הם הפתרון (התשובה). אתם יודעים, בגלל הגיל שלי והיתרון של הגיל שלי, אני אגיד לכם שהרגע ההוא ב-1948, יצירת מדינת ישראל, הוא הרגע עם הכי הרבה תקווה בציוויליזציה מאז שהיונה הגיעה עם עלה הזית לתיבת נח. תחשבו על זה – אירופה הרסה את עצמה. אירופה, ובמיוחד גרמניה, שהייתה היהלום שבכתר האירופאי – גתה, שילר, באך, בטהובן, ברהמס, קאנט, הגל… גרמנית הייתה השפה שהייתי צריכה ללמוד גם לדוקטורט במחלקה לאנגלית, ואז גם כשהייתי במחלקה לשפות ותרבויות של המזרח הקרוב, אי אפשר היה לסיים בלי גרמנית – גרמנית, ׳השפה הגדולה של הציוויליזציה׳. ותראו את התחתית שאליה היא הגיעה, וכל אירופה, וגם סטלין, מה שהוא עשה לרעיון הקומוניזם. כלומר, העולם היה כמו: ״האם בכלל נוכל להתרומם מזה?״ ושם היו היהודים, ממש באפר. הם היו האפר. ושלוש שנים אחרי זה הם יוצרים את מדינת ישראל, הם לוקחים בחזרה את מדינת ישראל, שהייתה תחת שלטון זר במשך אלפיים שנה. המילה “נס” שמורה בדרך כלל לאירועים שלא ניתן להסביר באמצעים טבעיים. את זה אנחנו יכולים להסביר – ההיסטוריה הנפלאה של הציונות וכן הלאה. ובכל זאת, בהיסטוריה של עמים, אין שום דבר שמתקרב לזה אפילו מרחוק, ואני קוראת לזה התחייה. תחיית ישראל. למה בחרתי במילה הזו? אני אשאל משהו מהנצרות. הנצרות בנויה על הרעיון שישו קם לתחייה אחרי שלושה ימים, בעוד שהעם היהודי הקים את עצמו לתחייה בשלוש שנים מאותה נקודת שפל של הציוויליזציה. הוא הקים את עצמו לתחייה, את מדינת ישראל, לתהילה שהיא תהיה. זו מדינה כל כך נפלאה, נפלאה, נפלאה. נפלאה. אז זה הסיפור שהיינו צריכים לספר כל השנים האלה. זה הסיפור שלנו. אבל למה אנחנו לא? כי מיד הם באו והתארגנו נגדנו. האשמה, האשמה – ׳אתם אחראים!׳ ואנחנו לוקחים על עצמנו הרבה מזה. ׳נו… אולי אנחנו באמת קצת… אה, אולי זה באמת שני עמים על ארץ אחת, ואולי אנחנו צריכים לתת את זה, ואולי זה צריך להיות ככה וככה׳. מתחילים לגמרי להפנים חלקים מהמלחמה הזו נגדנו, לחשוב שאם רק אם נוכל להחזיר קצת, אם רק נוכל לעשות את זה… אנחנו לא סיפרנו את הסיפור שלנו, ומכרנו בזול. תבינו, אנחנו מוכרים גם אחרים בזול אם אנחנו לא יכולים להיות הקול הזה של השראה לציוויליזציה ולומר: “תראו מה עם יכול לעשות! תראו מה עם יכול לעשות! אתם מצליחים לדמיין? שישה מיליון יהודים, לא רק נרצחו, אלא נמחקו באופן משפיל מהאדמה. משפחות שלמות… כלומר, אני אפילו לא יכולה להיכנס לזוועה של זה… ואותו עם ממש, בחלוף רק שלוש שנים, החזיר לעצמו את הארץ שלו, את מולדתו, אחרי אלפיים שנה של שלטון זר עליה… כלומר… ואנחנו לא חייבים… כלומר, אני אתבע את המילה תחייה כאן - במקום להתמקד בחורבן וההרס של השואה שהם - הבעיה הגרמנית. זו ההיסטוריה הגרמנית. היהודים לא עשו את השואה, הגרמנים עשו את השואה, והם תמיד יחיו עם זה. אז כדי לחזור למה שאמרתי על גרמניה שהיא, אתם יודעים, ״המרכז״ – תסתכלו על גרמניה המסכנה. היא לעולם לא תוכל לשטוף את הדם מידיה, אני חושבת עליה כמו ליידי מקבת הנצחית, אתם יודעים, ואני לא מאשימה את הגרמנים של היום על העבר, זה לא מה שאני אומרת אבל גרמניה הרסה את רעיון הציוויליזציה, ואני חושבת שבמובן מסוים, יצירת מדינת ישראל מייצגת את: הפוטנציאל לציוויליזציה.״ >>

Gal G., Adv 🇮🇱

17,816 次观看 • 28 天前

מצורפות תמונות מהפינוי של צפון הרצועה מתחילת המלחמה, ממש אחרי תחילת התמרון הקרקעי, ומהימים האחרונים. שמים לב להבדל? בתחילת המלחמה העזתים ירדו ברגל, בהמוניהם, כמעט בלי ציוד. כל אחד לקח את עצמו, לקח איזה תיק, מקסימום מריצה, ועבר את הגשרים שמעל וואדי עזה דרומה. הם האמינו שזה עוד סיבוב, ושעוד שניה הם חוזרים לבתים והכל יחכה להם שם. בהתחשב באופן בו ישראל התנהלה בסבבים שלהם מול עזה, לא הייתה להם סיבה לחשוב אחרת. כמה הפגזות, קצת בלאגן, קצת להחזיק אצבעות שהבית שלך לא יפול בגורל, ואודרוב, חזרה לעיר מיד כשלישראלים ימאס. ובאמת, אחרי הסכם החטופים הראשון, העזתים חזרו לעיר, ובגדול. כולנו זוכרים את התמונות מציר נצרים מיד אחרי הפתיחה שלו. העזתים ראו את זה כניצחון עצום, ובצדק. בישראל ראינו את התמונות והרגשנו תבוסה. התמונות המחודשות האלו, הופכות את המציאות שוב, והפעם, כפי שזה נראה, באופן משמעותי הרבה יותר. הפעם, העזתים מבינים שזהו זה. שאחרי הכניסה של ישראל לעיר עזה בסיבוב הקרוב, לא יהיה להם לאן לחזור, וציוד שישאר מאחור, פשוט לא יהיה. לכן הירידה שלהם לדרום הרצועה היא ברובה רכובה, כשכל מה שהם מצליחים לנתק מהרצפה ולהעמיס על רכב מגיע איתם. זאת הסיבה שהפינוי עכשיו הוא איטי יותר, כי הוא מורכב הרבה יותר - הפעם עם לא יוצאים מעזה "קלים", ולא קל למשפחה עזתית למצוא רכב שיקח את כל רכושם לדרום. היאוש העצום שרואים עכשיו בפיד עזה, ומי שלא מבין על מה אני מדבר מוזמן לסיבוב בפיד של Daniel Wachtel, הוא לא סתם. העזתים מבינים שהפעם זה משהו אחר. שעזה, בסופו של המבצע הישראלי, פשוט לא תהיה שם, בגלל האופן שבו חמאס ארגן את הלחימה במרחב האורבני. הם רואים מה צה"ל עשה בכל מקום אליו הוא הגיע במרכבות גדעון, ומבינים שבסיום פרק ב' של המבצע העיר עזה תגיע לאותו המצב. המשל הידוע שגשם שיורד עליך יורד גם על היריב מעולם לא היה נזקק יותר. כן, קשה לנו. נמאס לנו. איבדנו כל כך הרבה. שילמנו כל כך הרבה. עשינו מילואים כל כך הרבה. באמת שדי. אבל כמה שקשה לנו, זה כאין וכאפס לעומת כמה שקשה לצד השני. אני לא יודע להגיד אם כיבוש עזה הולך להיות "ניצחון מוחלט". באופן אישי, אני משתדל להתחמק מהביטוי הזה, שהוא בעייתי מאוד בעיני, בין השאר כי הוא מסמא את עינינו מלזהות נצחונות קטנים. הפיכת בירת רצועה הטרור עזה לטריטוריה נקיה מטרור, בשליטת ישראל, תהיה בהחלט ניצחון שכזה, וניצחון לא כל כך קטן. לא הבסה מוחלטת של חמאס, לא שלום בדורנו, אבל בהחלט נקודה שאחריה יהיה מגוחך לטעון שמה שיש בעזה הוא משהו שונה מניצחון, אם נשכיל לשמור על ההישגים שלנו. היום זה יום רע מאוד להיות עזתי. כרגע, המציאות הובילה לזה שכשרע לעזתים, אלו חדשות טובות לנו. לא כי רצינו את זה, אלא כי הם כפו את זה עלינו. היאוש בפיד עזה חייב להיות הדלק שלנו. אם הם כל כך מיואשים, אולי זה סימן בשבילנו שאנחנו עושים במלחמה הזאת משהו נכון. אולי באמת אנחנו מתקרבים לנקודה שבה אחרון האויבים הרצחניים במזרח התיכון שעוד לא הבין את הרמז, יבין שלא מתעסקים עם היהוד.
0:37

מצורפות תמונות מהפינוי של צפון הרצועה מתחילת המלחמה, ממש אחרי תחילת התמרון הקרקעי, ומהימים האחרונים. שמים לב להבדל? בתחילת המלחמה העזתים ירדו ברגל, בהמוניהם, כמעט בלי ציוד. כל אחד לקח את עצמו, לקח איזה תיק, מקסימום מריצה, ועבר את הגשרים שמעל וואדי עזה דרומה. הם האמינו שזה עוד סיבוב, ושעוד שניה הם חוזרים לבתים והכל יחכה להם שם. בהתחשב באופן בו ישראל התנהלה בסבבים שלהם מול עזה, לא הייתה להם סיבה לחשוב אחרת. כמה הפגזות, קצת בלאגן, קצת להחזיק אצבעות שהבית שלך לא יפול בגורל, ואודרוב, חזרה לעיר מיד כשלישראלים ימאס. ובאמת, אחרי הסכם החטופים הראשון, העזתים חזרו לעיר, ובגדול. כולנו זוכרים את התמונות מציר נצרים מיד אחרי הפתיחה שלו. העזתים ראו את זה כניצחון עצום, ובצדק. בישראל ראינו את התמונות והרגשנו תבוסה. התמונות המחודשות האלו, הופכות את המציאות שוב, והפעם, כפי שזה נראה, באופן משמעותי הרבה יותר. הפעם, העזתים מבינים שזהו זה. שאחרי הכניסה של ישראל לעיר עזה בסיבוב הקרוב, לא יהיה להם לאן לחזור, וציוד שישאר מאחור, פשוט לא יהיה. לכן הירידה שלהם לדרום הרצועה היא ברובה רכובה, כשכל מה שהם מצליחים לנתק מהרצפה ולהעמיס על רכב מגיע איתם. זאת הסיבה שהפינוי עכשיו הוא איטי יותר, כי הוא מורכב הרבה יותר - הפעם עם לא יוצאים מעזה "קלים", ולא קל למשפחה עזתית למצוא רכב שיקח את כל רכושם לדרום. היאוש העצום שרואים עכשיו בפיד עזה, ומי שלא מבין על מה אני מדבר מוזמן לסיבוב בפיד של Daniel Wachtel, הוא לא סתם. העזתים מבינים שהפעם זה משהו אחר. שעזה, בסופו של המבצע הישראלי, פשוט לא תהיה שם, בגלל האופן שבו חמאס ארגן את הלחימה במרחב האורבני. הם רואים מה צה"ל עשה בכל מקום אליו הוא הגיע במרכבות גדעון, ומבינים שבסיום פרק ב' של המבצע העיר עזה תגיע לאותו המצב. המשל הידוע שגשם שיורד עליך יורד גם על היריב מעולם לא היה נזקק יותר. כן, קשה לנו. נמאס לנו. איבדנו כל כך הרבה. שילמנו כל כך הרבה. עשינו מילואים כל כך הרבה. באמת שדי. אבל כמה שקשה לנו, זה כאין וכאפס לעומת כמה שקשה לצד השני. אני לא יודע להגיד אם כיבוש עזה הולך להיות "ניצחון מוחלט". באופן אישי, אני משתדל להתחמק מהביטוי הזה, שהוא בעייתי מאוד בעיני, בין השאר כי הוא מסמא את עינינו מלזהות נצחונות קטנים. הפיכת בירת רצועה הטרור עזה לטריטוריה נקיה מטרור, בשליטת ישראל, תהיה בהחלט ניצחון שכזה, וניצחון לא כל כך קטן. לא הבסה מוחלטת של חמאס, לא שלום בדורנו, אבל בהחלט נקודה שאחריה יהיה מגוחך לטעון שמה שיש בעזה הוא משהו שונה מניצחון, אם נשכיל לשמור על ההישגים שלנו. היום זה יום רע מאוד להיות עזתי. כרגע, המציאות הובילה לזה שכשרע לעזתים, אלו חדשות טובות לנו. לא כי רצינו את זה, אלא כי הם כפו את זה עלינו. היאוש בפיד עזה חייב להיות הדלק שלנו. אם הם כל כך מיואשים, אולי זה סימן בשבילנו שאנחנו עושים במלחמה הזאת משהו נכון. אולי באמת אנחנו מתקרבים לנקודה שבה אחרון האויבים הרצחניים במזרח התיכון שעוד לא הבין את הרמז, יבין שלא מתעסקים עם היהוד.

Roni Eitan

33,741 次观看 • 1 年前

במפגש קצוות עם נוה דרומי נחשפתי לראשונה לאור סיונוב, ואם זה הרף האינטלקטואלי שהיא מביאה לדיון הציבורי, כנראה שלא הפסדתי הרבה עד היום. רבע שעה של סיסמאות ממוחזרות, שנאה לנתניהו וזלזול במיליוני ישראלים, בלי גרם אחד של מודעות עצמית. הקשבתי לראיון כאחת מאותם אנשים שהיא דיברה עליהם. אחת מאותם ״ביביסטים״, ״צייתנים״, ״מנותקים״, ״שטופי מוח״ ו״קורבנות תעמולה״. ובמשך רבע שעה לא שמעתי ניסיון להבין למה מיליוני ישראלים חושבים אחרת ממנה. שמעתי רק הסבר למה הם כנראה לא באמת חושבים. מבחינתה, אם אני מצביעה לנתניהו, זה לא כי שקלתי את העובדות והגעתי למסקנה אחרת ממנה. זה כי עבדו עליי. אם אני לא מסכימה איתה, זה לא כי יש לי תפיסת עולם אחרת. זה כי אני חלק מעדר. האפשרות שאדם אינטליגנטי, משכיל ובעל שיקול דעת יבחר אחרת ממנה פשוט לא קיימת אצלה. האירוניה היא שהיא מסבירה שהביביסטים הם עדר, ואז מודה ש״כולנו עדר במובן כזה או אחר״. אם כולנו עדר, למה רק אני והציבור שלי זוכים לביטול מוחלט של שיקול הדעת שלהם? למה רק הבחירה שלי היא תוצאה של תעמולה והנדסת תודעה? למעשה נראה שהבעיה שלה היא לא שהציבור הוא עדר, אלא שהציבור בחר אחרת ממנה. עוד יותר מדהים לשמוע אותה מתלוננת שנתניהו הפך אותה ואת המחנה שלה לאויב. סליחה, אבל מי בדיוק מבלה רבע שעה בלהסביר למה אנשים כמוני הם צייתנים, מנותקים ושטופי מוח? מי בדיוק מבטל לחלוטין את הלגיטימיות של הבחירה שלי? נוה דרומי ניסתה שוב ושוב להקשות עליה בנקודה הזאת, להזכיר את המחאות, חסימות הכבישים, הקריאות לסרבנות, השבתת המשק, השיח האלים והקיטוב שהמחנה שלה היה שותף להם, ולשאול איפה האחריות שלהם בכל הסיפור. אבל בכל פעם מחדש היא חזרה לאותה תשובה: נתניהו אשם. המחאות? נתניהו. הסרבנות? נתניהו. הקיטוב? נתניהו. השנאה? נתניהו. היחס של הימין אליה? נתניהו. אפילו הרעל, הזלזול וההתנשאות שהיא עצמה מפזרת כלפי מיליוני ישראלים איכשהו הופכים לאחריותו של נתניהו. בשום שלב לא שמעתי ממנה אפילו גרם אחד של אחריות עצמית או ביקורת על המחנה שלה. אפילו סביב הסרטון הסאטירי נחשפה אותה בעיה. במקום להתמודד עם המסר או עם הביקורת, היא מיד הפכה את הסרטון להוכחה שנתניהו שונא אותה אישית, רוצה ברעתה, רוצה שהיא תהיה מובסת ורוצה ציבור חלש, עני ומפגר. כל הדיון היה סביב התחושות שלה, לא סביב מה שנאמר בפועל. מבחינתה כל ביקורת על המחנה שלה היא הוכחה לשנאה, וכל מחלוקת פוליטית היא הוכחה לרדיפה. וזו בדיוק אותה תפיסה שחזרה לאורך כל הראיון, לא יכול להיות שמישהו פשוט חושב אחרת ממנה, חייב להיות שהוא מונע משנאה. המשפט שחשף אותה יותר מכל היה הטענה שנתניהו רוצה ציבור חלש, עני ומפגר. הרי מי זה הציבור הזה? אני. המשפחה שלי. החברים שלי. מיליוני ישראלים מכל שכבות החברה. רופאים, עורכי דין, מהנדסים, אנשי הייטק, אקדמאים, בעלי עסקים, עובדים ומשרתי מילואים. בסוף היא לא סיפרה לי מה נתניהו חושב על מצביעיו. היא סיפרה לי מה היא חושבת עליהם. ואז הגיע הקטע על ערוץ 14. מתברר שצופי ערוץ 14 הם קורבנות של הנדסת תודעה. אבל ערוצים 11, 12 ו 13 לא. הארץ לא. ידיעות לא. גלי צה״ל לא. האקדמיה לא. התרבות לא. רק מי שלא מסכים איתה הוא שטוף מוח. איזו מקריות מופלאה. וכמובן אי אפשר בלי פוטין, אורבן, סוף הדמוקרטיה ובחירות שאולי לא יהיו הוגנות. מצד אחד היא מודה שמערכת הבחירות בישראל הייתה אמינה במשך שנים. מצד שני היא רומזת שאולי הבחירות הבאות לא יהיו הוגנות. על סמך מה? אין ראיות. אין נתונים. אין עובדות. יש תחושות. יש פחדים. יש תסריטי אימה. בכל פעם שנדרשה להוכיח משהו, קיבלנו עוד סיסמה. והכי אירוני? היא מאשימה את הימין בפולחן אישיות, בזמן שכל הראיון נשמע כאילו נתניהו אחראי לכל תופעה במדינה. הוא אחראי למחאה, לשנאה, לקיטוב, לתקשורת, למשטרה וליחסים בין אזרחים. בשלב הזה זה כבר לא ניתוח פוליטי. זו אובססיה. בסוף לא שמעתי ניתוח פוליטי. שמעתי עוד מופע של מחנה שלא מסוגל לקבל את העובדה הפשוטה שמיליוני ישראלים מכירים את כל הטענות שלו ועדיין בוחרים אחרת. מבחינתה לא הגעתי למסקנה אחרת. לא שקלתי שיקולים אחרים. פשוט לא חשבתי. וזה אולי הדבר הכי מתנשא והכי מכוער שנאמר בכל הראיון. אחרי רבע שעה של הסברים למה אני עדר, שטופת מוח וצייתנית, נשאר לי רק להגיד תודה. אין קמפיין מוצלח יותר לימין מאשר אנשים שמשוכנעים שמיליוני ישראלים לא בוחרים אחרת מהם, אלא פשוט לא חושבים. מצרפת את הראיון ההזוי הזה. אתם לא חייבים לצפות, אלא אם בא לכם להשתעשע מכל השטויות שהיא יורה שם.
13:06

במפגש קצוות עם נוה דרומי נחשפתי לראשונה לאור סיונוב, ואם זה הרף האינטלקטואלי שהיא מביאה לדיון הציבורי, כנראה שלא הפסדתי הרבה עד היום. רבע שעה של סיסמאות ממוחזרות, שנאה לנתניהו וזלזול במיליוני ישראלים, בלי גרם אחד של מודעות עצמית. הקשבתי לראיון כאחת מאותם אנשים שהיא דיברה עליהם. אחת מאותם ״ביביסטים״, ״צייתנים״, ״מנותקים״, ״שטופי מוח״ ו״קורבנות תעמולה״. ובמשך רבע שעה לא שמעתי ניסיון להבין למה מיליוני ישראלים חושבים אחרת ממנה. שמעתי רק הסבר למה הם כנראה לא באמת חושבים. מבחינתה, אם אני מצביעה לנתניהו, זה לא כי שקלתי את העובדות והגעתי למסקנה אחרת ממנה. זה כי עבדו עליי. אם אני לא מסכימה איתה, זה לא כי יש לי תפיסת עולם אחרת. זה כי אני חלק מעדר. האפשרות שאדם אינטליגנטי, משכיל ובעל שיקול דעת יבחר אחרת ממנה פשוט לא קיימת אצלה. האירוניה היא שהיא מסבירה שהביביסטים הם עדר, ואז מודה ש״כולנו עדר במובן כזה או אחר״. אם כולנו עדר, למה רק אני והציבור שלי זוכים לביטול מוחלט של שיקול הדעת שלהם? למה רק הבחירה שלי היא תוצאה של תעמולה והנדסת תודעה? למעשה נראה שהבעיה שלה היא לא שהציבור הוא עדר, אלא שהציבור בחר אחרת ממנה. עוד יותר מדהים לשמוע אותה מתלוננת שנתניהו הפך אותה ואת המחנה שלה לאויב. סליחה, אבל מי בדיוק מבלה רבע שעה בלהסביר למה אנשים כמוני הם צייתנים, מנותקים ושטופי מוח? מי בדיוק מבטל לחלוטין את הלגיטימיות של הבחירה שלי? נוה דרומי ניסתה שוב ושוב להקשות עליה בנקודה הזאת, להזכיר את המחאות, חסימות הכבישים, הקריאות לסרבנות, השבתת המשק, השיח האלים והקיטוב שהמחנה שלה היה שותף להם, ולשאול איפה האחריות שלהם בכל הסיפור. אבל בכל פעם מחדש היא חזרה לאותה תשובה: נתניהו אשם. המחאות? נתניהו. הסרבנות? נתניהו. הקיטוב? נתניהו. השנאה? נתניהו. היחס של הימין אליה? נתניהו. אפילו הרעל, הזלזול וההתנשאות שהיא עצמה מפזרת כלפי מיליוני ישראלים איכשהו הופכים לאחריותו של נתניהו. בשום שלב לא שמעתי ממנה אפילו גרם אחד של אחריות עצמית או ביקורת על המחנה שלה. אפילו סביב הסרטון הסאטירי נחשפה אותה בעיה. במקום להתמודד עם המסר או עם הביקורת, היא מיד הפכה את הסרטון להוכחה שנתניהו שונא אותה אישית, רוצה ברעתה, רוצה שהיא תהיה מובסת ורוצה ציבור חלש, עני ומפגר. כל הדיון היה סביב התחושות שלה, לא סביב מה שנאמר בפועל. מבחינתה כל ביקורת על המחנה שלה היא הוכחה לשנאה, וכל מחלוקת פוליטית היא הוכחה לרדיפה. וזו בדיוק אותה תפיסה שחזרה לאורך כל הראיון, לא יכול להיות שמישהו פשוט חושב אחרת ממנה, חייב להיות שהוא מונע משנאה. המשפט שחשף אותה יותר מכל היה הטענה שנתניהו רוצה ציבור חלש, עני ומפגר. הרי מי זה הציבור הזה? אני. המשפחה שלי. החברים שלי. מיליוני ישראלים מכל שכבות החברה. רופאים, עורכי דין, מהנדסים, אנשי הייטק, אקדמאים, בעלי עסקים, עובדים ומשרתי מילואים. בסוף היא לא סיפרה לי מה נתניהו חושב על מצביעיו. היא סיפרה לי מה היא חושבת עליהם. ואז הגיע הקטע על ערוץ 14. מתברר שצופי ערוץ 14 הם קורבנות של הנדסת תודעה. אבל ערוצים 11, 12 ו 13 לא. הארץ לא. ידיעות לא. גלי צה״ל לא. האקדמיה לא. התרבות לא. רק מי שלא מסכים איתה הוא שטוף מוח. איזו מקריות מופלאה. וכמובן אי אפשר בלי פוטין, אורבן, סוף הדמוקרטיה ובחירות שאולי לא יהיו הוגנות. מצד אחד היא מודה שמערכת הבחירות בישראל הייתה אמינה במשך שנים. מצד שני היא רומזת שאולי הבחירות הבאות לא יהיו הוגנות. על סמך מה? אין ראיות. אין נתונים. אין עובדות. יש תחושות. יש פחדים. יש תסריטי אימה. בכל פעם שנדרשה להוכיח משהו, קיבלנו עוד סיסמה. והכי אירוני? היא מאשימה את הימין בפולחן אישיות, בזמן שכל הראיון נשמע כאילו נתניהו אחראי לכל תופעה במדינה. הוא אחראי למחאה, לשנאה, לקיטוב, לתקשורת, למשטרה וליחסים בין אזרחים. בשלב הזה זה כבר לא ניתוח פוליטי. זו אובססיה. בסוף לא שמעתי ניתוח פוליטי. שמעתי עוד מופע של מחנה שלא מסוגל לקבל את העובדה הפשוטה שמיליוני ישראלים מכירים את כל הטענות שלו ועדיין בוחרים אחרת. מבחינתה לא הגעתי למסקנה אחרת. לא שקלתי שיקולים אחרים. פשוט לא חשבתי. וזה אולי הדבר הכי מתנשא והכי מכוער שנאמר בכל הראיון. אחרי רבע שעה של הסברים למה אני עדר, שטופת מוח וצייתנית, נשאר לי רק להגיד תודה. אין קמפיין מוצלח יותר לימין מאשר אנשים שמשוכנעים שמיליוני ישראלים לא בוחרים אחרת מהם, אלא פשוט לא חושבים. מצרפת את הראיון ההזוי הזה. אתם לא חייבים לצפות, אלא אם בא לכם להשתעשע מכל השטויות שהיא יורה שם.

Dorit 🇮🇱

12,336 次观看 • 3 个月前

אוחזת בי בעתה גדולה, צמרמורת משתקת, תקראו מה שכותבת הבוקר עו"ד איילת סיידוף על קשר השתיקה סביב שושנה סטרוק ז"ל: "הידיעות על מותה של שושנה סטרוק הגיעו אלי אתמול בלילה ומאז אני מסתובבת עם תחושה כבדה שקשה לתאר במילים. כמי שליוותה את שושנה מקרוב כבר תקופה ששוחחה איתה רק ביום שישי ארוכות. אני כותבת לכן את הדברים ואני עדיין בהלם אבל חשוב לי שתדעו את זה . שושנה נלחמה על החיים שלה. היא לא רצתה למות. נהפכו היא ביקשה לחיות, היא רצתה לחיות חיים נורמליים. אחרי שפרסמה באומץ גדול את הסיפור שלה בפעם הראשונה, היא נתקלה בכוחות רעים שניסו להשתיק אותה והיא עשתה הכל כדי לשרוד. היא ביקשה הגנה. התחננה לשמירה. היא ברחה מהארץ. עברה בין דירות מסתור.וזעקה לעזרה לכל מי שהיה מוכן לשמוע. היו לי איתה אינספור שיחות. מעולם, אפילו לא פעם אחת, היא לא דיברה על רצון למות. להפך. היא פחדה שיפגעו בה. פחדה שירצחו אותה כדי להשתיק אותה. שושנה סיפרה על פגיעות קשות מאוד שעברה לאורך השנים. היא טענה שהוריה סירסרו בה מגיל צעיר, דיברה על פגיעות טקסיות, ועל אנשים נוספים שלטענתה היו מעורבים. על כך שהם עדין שולטים בה . היא הזכירה שמות, לא רק בתוך המשפחה אלא גם של דמויות ציבוריות ומוכרות לכולם. ובכל זאת, על כל התלונות האלו,לא נגבתה אפילו עדות אחת. איש לא נקרא לחקירה תחת אזהרה. התלונה האחרונה הייתה רק לפני חודשים כנגד אבא שלה, שושנה טענה שאנס אותה באיומי אקדח. תלונה שגם היא טרם נחקרה. ועכשיו יגידו שהיא התאבדה. אבל מי ששמע אותה יודע: היא רצתה לחיות. היא נלחמה לחיות. שושנה הייתה רגע לפני פריצת דרך. רק ביום חמישי האחרון אחרי תקופה מצאנו לה עורכת דין שתלווה את תיק האונס האחרון . היא גייסה כספים ונראה שהקמפיין מתרומם. היו לה הוכחות וראיות מוצקות לגבי הפגיעה האחרונה . היא רצתה שכולם ידעו את הסיפור שלה . היא רצתה לעזור לילדים שנפגעים בחברון ולהציל את עצמה . אי אפשר גם להתעלם מהעובדה שהאשמות החמורות הן כלפי שרה בממשלה, אורית סטרוק, אשה שהייתה במשך שנים מהקולות הבולטים שהגנו על האנסת מלכה לייפר בפרשה אחרת של פגיעות מיניות. הציבור זכאי לשאול שאלות קשות ולקבל תשובות גם על זה. מה שקרה לשושנה חייב להיחקר. הכל . איך זה לא קרה עד עכשיו איך אף אחד מאנשי התקשורת, מחברי הכנסת מכולם , לא הציב שאלות קשות לשרה ובעלה .לא ברור . חומות של שתיקה . אבל אסור שהסיפור הזה ייקבר. שושנה השאירה יומנים , השאירה דברים כתובים יש עם מה לעבוד . אני אומרת בכאב גדול: לא הצלחנו לשמור על שושנה.אבל אסור לנו להיכשל גם עכשיו. תדברו על זה. אל תפנו את המבט. יהי זכרה מהפכה מצרפת וידאו שצילמה שושנה לפני כחודש שמסיבות אבטחה ושמירה עליה לא פורסם שימו לב מה היא אומרת מה היא מבקשת היא ביקשה הגנה מהאחר לא מעצמה"
0:35

אוחזת בי בעתה גדולה, צמרמורת משתקת, תקראו מה שכותבת הבוקר עו"ד איילת סיידוף על קשר השתיקה סביב שושנה סטרוק ז"ל: "הידיעות על מותה של שושנה סטרוק הגיעו אלי אתמול בלילה ומאז אני מסתובבת עם תחושה כבדה שקשה לתאר במילים. כמי שליוותה את שושנה מקרוב כבר תקופה ששוחחה איתה רק ביום שישי ארוכות. אני כותבת לכן את הדברים ואני עדיין בהלם אבל חשוב לי שתדעו את זה . שושנה נלחמה על החיים שלה. היא לא רצתה למות. נהפכו היא ביקשה לחיות, היא רצתה לחיות חיים נורמליים. אחרי שפרסמה באומץ גדול את הסיפור שלה בפעם הראשונה, היא נתקלה בכוחות רעים שניסו להשתיק אותה והיא עשתה הכל כדי לשרוד. היא ביקשה הגנה. התחננה לשמירה. היא ברחה מהארץ. עברה בין דירות מסתור.וזעקה לעזרה לכל מי שהיה מוכן לשמוע. היו לי איתה אינספור שיחות. מעולם, אפילו לא פעם אחת, היא לא דיברה על רצון למות. להפך. היא פחדה שיפגעו בה. פחדה שירצחו אותה כדי להשתיק אותה. שושנה סיפרה על פגיעות קשות מאוד שעברה לאורך השנים. היא טענה שהוריה סירסרו בה מגיל צעיר, דיברה על פגיעות טקסיות, ועל אנשים נוספים שלטענתה היו מעורבים. על כך שהם עדין שולטים בה . היא הזכירה שמות, לא רק בתוך המשפחה אלא גם של דמויות ציבוריות ומוכרות לכולם. ובכל זאת, על כל התלונות האלו,לא נגבתה אפילו עדות אחת. איש לא נקרא לחקירה תחת אזהרה. התלונה האחרונה הייתה רק לפני חודשים כנגד אבא שלה, שושנה טענה שאנס אותה באיומי אקדח. תלונה שגם היא טרם נחקרה. ועכשיו יגידו שהיא התאבדה. אבל מי ששמע אותה יודע: היא רצתה לחיות. היא נלחמה לחיות. שושנה הייתה רגע לפני פריצת דרך. רק ביום חמישי האחרון אחרי תקופה מצאנו לה עורכת דין שתלווה את תיק האונס האחרון . היא גייסה כספים ונראה שהקמפיין מתרומם. היו לה הוכחות וראיות מוצקות לגבי הפגיעה האחרונה . היא רצתה שכולם ידעו את הסיפור שלה . היא רצתה לעזור לילדים שנפגעים בחברון ולהציל את עצמה . אי אפשר גם להתעלם מהעובדה שהאשמות החמורות הן כלפי שרה בממשלה, אורית סטרוק, אשה שהייתה במשך שנים מהקולות הבולטים שהגנו על האנסת מלכה לייפר בפרשה אחרת של פגיעות מיניות. הציבור זכאי לשאול שאלות קשות ולקבל תשובות גם על זה. מה שקרה לשושנה חייב להיחקר. הכל . איך זה לא קרה עד עכשיו איך אף אחד מאנשי התקשורת, מחברי הכנסת מכולם , לא הציב שאלות קשות לשרה ובעלה .לא ברור . חומות של שתיקה . אבל אסור שהסיפור הזה ייקבר. שושנה השאירה יומנים , השאירה דברים כתובים יש עם מה לעבוד . אני אומרת בכאב גדול: לא הצלחנו לשמור על שושנה.אבל אסור לנו להיכשל גם עכשיו. תדברו על זה. אל תפנו את המבט. יהי זכרה מהפכה מצרפת וידאו שצילמה שושנה לפני כחודש שמסיבות אבטחה ושמירה עליה לא פורסם שימו לב מה היא אומרת מה היא מבקשת היא ביקשה הגנה מהאחר לא מעצמה"

Danny Gallant דני גלנט

45,585 次观看 • 6 个月前

תשקיעו 15 דק׳ להקשיב לדבריה של כבוד נשיאת בהמ״ש העליון, דורית ביניש, בזום אתמול שיאיא פינק ארגן. הבאתי חלק מהדברים. ——— ההפיכה המשטרית בעיצומה. היא לא חלפה מן העולם. זאת הייתה אשליה שלנו, שהצלחנו. מהר מאוד כאשר הופיע שר המשפטים בינואר 23 והציג את תוכניתו, הבנו שזו לא מהפכה משפטית אלא הפיכה משטרית. הציבור הבין את זה ויצא לרחוב. ונתנו לנו תחושה שבלמנו את ההפיכה. במובן מסוים זה נכון, כאשר בית המשפט לא קיבל את הפרקטיקה לא לבקר את הממשלה על פי סבירות התנהגותה ומעשיה. הייתה תחושה שאנחנו עצרנו. למרבה הצער זה לא נגמר. על אף המצב הביטחוני, על אף כל הקשיים אנחנו בעיצומה של דהירה של הממשלה לממש את תוכניתה להפיכה משטרית. הדבר המטריד, הוא לא פיטורי שר כזה או אחר, זה מאד מטריד, אבל הדבר המרכזי הוא: יש לנו שלטון שחותר להפוך אותנו מדמוקרטיה לדיקטטורה. הוא נבחר בדרך דמוקרטית. זה כבר קרה הרבה פעמים בהיסטוריה. לא האמנו שנהיה במצב כזה, אבל זהו התהליך. יש דהירה. לעצור את ההפיכה הזאת זו חובתנו המיידית. מה הרעיון של ההפיכה הזו? הבסיס של משטר דמוקרטי זה 3 רשויות: הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. הממשלה לא מסתירה את כוונתה לצמצם את הרשויות האחרות. כלומר הכנסת כבר בשיטה שלנו בידי שליטה של הממשלה, באמצעות הרוב הקואליציוני. הרצון הנוסף הוא להשתלט על המשפט, על בית המשפט, על התקשורת, על האקדמיה. זה מפתח לשלטון טוטליטרי. ניצול של דרכים דמוקרטיות לביטול הדמוקרטיה. התוכנית היא לפרק את המוסדות צעד אחרי צעד. אם לא בחקיקה אז בדרך מעשית. הם לא הצליחו למזלנו עדיין, אבל הם בהחלט בדרך להשתלט על המוסדות השונים, וזו הכוונה, להרוס. וכאן אנחנו מגיעים למכתב היועצת המשפטית שמתריעה על כך בעצם, על לכל התחושות שיש לנו, שצעד אחרי צעד הממשלה פועלת באופן לא חוקי. כל כוחה של הממשלה נובע מהחוק. היא יכולה לעשות רק מה שהחוק מתיר. כל אדם חופשי לעשות אלא אם אסור, אבל הממשלה יכולה לעשות רק מה שמותר לה על פי חוק. אז ״איזון בחוק״ זה התחלה והקידום של השיטה לחיסול הדמוקרטיה. ומה המכתב אומר? היועמ״שית אמרה – אנחנו יודעים היטב איך מתקבלות החלטות: יש נוהג רב שנים, יש תקנון הממשלה, יש דרך לעבודת ממשלה, כל נושא שעולה לממשלה מחייב הכנה מראש של הרפרנטים בממשלה, חוות דעת משפטית אם צריך. מכל זה מתעלמים: לפי המכתב הם מתנהגים כאילו לא צריכים חוות דעת של היועץ המשפטי הממשלה, הממשלה יכולה לקבל יעוץ מאנשים פרטיים ממזכיר הממשלה, שזה ממש לא תפקידו, מאנשים שונים שהם מעדיפים את דעתם וחוות דעתם המשפטית. אבל, על פי הדין במדינה, חד משמעית, (זה הובהר פעמים רבות בפסק הדין) מי שחוות דעתו המשפטית מחייבת את הממשלה זה היועצת המשפטית הממשלה. זה תפקידה להנחות את הממשלה איך תוכל לפעול על פי חוק. אם לא מכינים קודם חוות דעת, אם מתעלמים מחוות דעת היועצת המשפטית ואם מבקשים חוות דעת בדרכים עקיפות של אנשים לא מוסמכים, --- אז זה צפצוף על החוק, והמשמעות היא שהממשלה פועלת כעבריינית, לא על פי חוק. זה חלק מהצעדים שמובילים לשליטה המוחלטת שלה. אז מתמנים מינויים לא מקצועיים על בסיס פוליטי, בלי שמתקיימים התכונות והכישורים הנדרשים לתפקיד, אנו רואים שנמנעים מלמנות נשיא לבית המשפט העליון, זה חלק משיטת ההשתלטות. רק ימנו שופטים אם הם יהיו נאמנים לממשלה ולא למדינה, זה המבחן, ולכן צריך את הסכמת הדרג הפוליטי לכל מינוי על פי תפיסת שר המשפטים. יש כוונה (וזה כבר בחקיקה) למנות נציב תלונות על שופטים, לא בדרך שהייתה עד היום, רוצים שהכנסת תבחר את נציב תלונות על שופטים, והוא יהווה איום על העצמאות השיפוטית. כי אם שופט ייתן פסק דין שלא ייראה לנציב, אז הכי פשוט יהיה להדיח אותו. כי לנציב יש סמכות להמליץ על הדחה. כל הדברים האלה הם חלק מאיום מאד רציני על מערכת המשפט, שתפקידה לשמור על האיזונים, ועל הבקרה על המערכת. הממשלה צוברת כוח, כדי לגמד את כוחן של המוסדות המקצועיים האחרים. אני מאמינה מאוד שגם היועצת המשפטית, וגם בית המשפט מתכוונים ועומדים כחומה בצורה, אבל נעשים כל הצעדים כדי לסכל את העבודה שלהם. ולכן אנחנו כל פעם שומעים את הנוסח, את הסגנון איך הם מדברים על היועצת, כמו שמדברים על אלופי הצבא וקציני הצבא. איך אפשר לצפות שהציבור יכבד את המוסדות, אם מי שיושב בשלטון של הממשלה מזלזל בצורה כזאת במוסדות המדינה? הסכנה היא הרבה יותר גדולה מזה שאדם מסוים יפוטר השיטה כולה היא לבלוע את הערכים הדמוקרטיים, ערכים שלשמם קמה המדינה הזאת, המוסדות שנבנו, וזו שחיקה, וזה פוגע בביטחון. חיינו שזורים עם הצרכים הבטחונים ועם הנאמנות למדינה ולא לממשלה, זה אלף-בית. שלא נטעה, זה קו אדום. אין גבולות למה שהם מעיזים. אני לא מעלה על דעתי שיעיזו לפטר את היועצת המשפטית לממשלה, ושאנחנו נקבל את זה. אני לא יכולה להתנבא, אך אני מאמינה שזה יוציא מאות אלפים לרחובות. אין לנו כלים אחרים. אני חושבת שאם חס וחלילה הממשלה תעז להגשים את החלום ולפטר יועצת משפטית, אני מקווה שהחוות יהיו מלאים מוחים. אני מצפה למספר ענק עתק, שהממשלה לא תוכל להתעלם ממנו, כי בעצם הממשלה קיבלה את המנדט מהציבור למשטר דמוקרטי, אך פועלת בניגוד למנדט שהיא קיבלה. היא הפקירה אותנו ביטחונית, היא הפקירה אותנו גם מבחינה חוקתית, משפטית, מוסדית. אי אפשר לעבור על זה לסדר היום. גם מאה אלף לא מספיק. אם חס וחלילה יקרה דבר כזה, הרחוב צריך להיות מלא. לא ניתן להמשיך בתהליך הזה. הגדולה של בית המשפט שלנו כל שנות קיומו, הייתה עצמאותו, תנאי שזה יהיה מוסד עצמאי, לא נשיא מטעם הממשלה ולא שופט מטעם הממשלה, זה כוחו, וזה גם האיזון שניתן לבית משפט אל מול הכוח של הממשלה והרשות המבצעת. הציבור שיוצא נותן כח לשומרי הסף. ממה ישאבו כוח המוסדות האלה של שומרי הסף אם לא מהאמון והרצון לשרת את הציבור כמו שמגיע לו? הם עושים את מלאכתם וכולנו חייבים לתמוך לחזק אותם, לתת להם את הגיבוי. אני מאוד מאמינה בכוח הזה. (למי שרוצה להשלים את כל הזום: ) <<<<< לעוד עדכונים בקבוצות נהון
15:44

תשקיעו 15 דק׳ להקשיב לדבריה של כבוד נשיאת בהמ״ש העליון, דורית ביניש, בזום אתמול שיאיא פינק ארגן. הבאתי חלק מהדברים. ——— ההפיכה המשטרית בעיצומה. היא לא חלפה מן העולם. זאת הייתה אשליה שלנו, שהצלחנו. מהר מאוד כאשר הופיע שר המשפטים בינואר 23 והציג את תוכניתו, הבנו שזו לא מהפכה משפטית אלא הפיכה משטרית. הציבור הבין את זה ויצא לרחוב. ונתנו לנו תחושה שבלמנו את ההפיכה. במובן מסוים זה נכון, כאשר בית המשפט לא קיבל את הפרקטיקה לא לבקר את הממשלה על פי סבירות התנהגותה ומעשיה. הייתה תחושה שאנחנו עצרנו. למרבה הצער זה לא נגמר. על אף המצב הביטחוני, על אף כל הקשיים אנחנו בעיצומה של דהירה של הממשלה לממש את תוכניתה להפיכה משטרית. הדבר המטריד, הוא לא פיטורי שר כזה או אחר, זה מאד מטריד, אבל הדבר המרכזי הוא: יש לנו שלטון שחותר להפוך אותנו מדמוקרטיה לדיקטטורה. הוא נבחר בדרך דמוקרטית. זה כבר קרה הרבה פעמים בהיסטוריה. לא האמנו שנהיה במצב כזה, אבל זהו התהליך. יש דהירה. לעצור את ההפיכה הזאת זו חובתנו המיידית. מה הרעיון של ההפיכה הזו? הבסיס של משטר דמוקרטי זה 3 רשויות: הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. הממשלה לא מסתירה את כוונתה לצמצם את הרשויות האחרות. כלומר הכנסת כבר בשיטה שלנו בידי שליטה של הממשלה, באמצעות הרוב הקואליציוני. הרצון הנוסף הוא להשתלט על המשפט, על בית המשפט, על התקשורת, על האקדמיה. זה מפתח לשלטון טוטליטרי. ניצול של דרכים דמוקרטיות לביטול הדמוקרטיה. התוכנית היא לפרק את המוסדות צעד אחרי צעד. אם לא בחקיקה אז בדרך מעשית. הם לא הצליחו למזלנו עדיין, אבל הם בהחלט בדרך להשתלט על המוסדות השונים, וזו הכוונה, להרוס. וכאן אנחנו מגיעים למכתב היועצת המשפטית שמתריעה על כך בעצם, על לכל התחושות שיש לנו, שצעד אחרי צעד הממשלה פועלת באופן לא חוקי. כל כוחה של הממשלה נובע מהחוק. היא יכולה לעשות רק מה שהחוק מתיר. כל אדם חופשי לעשות אלא אם אסור, אבל הממשלה יכולה לעשות רק מה שמותר לה על פי חוק. אז ״איזון בחוק״ זה התחלה והקידום של השיטה לחיסול הדמוקרטיה. ומה המכתב אומר? היועמ״שית אמרה – אנחנו יודעים היטב איך מתקבלות החלטות: יש נוהג רב שנים, יש תקנון הממשלה, יש דרך לעבודת ממשלה, כל נושא שעולה לממשלה מחייב הכנה מראש של הרפרנטים בממשלה, חוות דעת משפטית אם צריך. מכל זה מתעלמים: לפי המכתב הם מתנהגים כאילו לא צריכים חוות דעת של היועץ המשפטי הממשלה, הממשלה יכולה לקבל יעוץ מאנשים פרטיים ממזכיר הממשלה, שזה ממש לא תפקידו, מאנשים שונים שהם מעדיפים את דעתם וחוות דעתם המשפטית. אבל, על פי הדין במדינה, חד משמעית, (זה הובהר פעמים רבות בפסק הדין) מי שחוות דעתו המשפטית מחייבת את הממשלה זה היועצת המשפטית הממשלה. זה תפקידה להנחות את הממשלה איך תוכל לפעול על פי חוק. אם לא מכינים קודם חוות דעת, אם מתעלמים מחוות דעת היועצת המשפטית ואם מבקשים חוות דעת בדרכים עקיפות של אנשים לא מוסמכים, --- אז זה צפצוף על החוק, והמשמעות היא שהממשלה פועלת כעבריינית, לא על פי חוק. זה חלק מהצעדים שמובילים לשליטה המוחלטת שלה. אז מתמנים מינויים לא מקצועיים על בסיס פוליטי, בלי שמתקיימים התכונות והכישורים הנדרשים לתפקיד, אנו רואים שנמנעים מלמנות נשיא לבית המשפט העליון, זה חלק משיטת ההשתלטות. רק ימנו שופטים אם הם יהיו נאמנים לממשלה ולא למדינה, זה המבחן, ולכן צריך את הסכמת הדרג הפוליטי לכל מינוי על פי תפיסת שר המשפטים. יש כוונה (וזה כבר בחקיקה) למנות נציב תלונות על שופטים, לא בדרך שהייתה עד היום, רוצים שהכנסת תבחר את נציב תלונות על שופטים, והוא יהווה איום על העצמאות השיפוטית. כי אם שופט ייתן פסק דין שלא ייראה לנציב, אז הכי פשוט יהיה להדיח אותו. כי לנציב יש סמכות להמליץ על הדחה. כל הדברים האלה הם חלק מאיום מאד רציני על מערכת המשפט, שתפקידה לשמור על האיזונים, ועל הבקרה על המערכת. הממשלה צוברת כוח, כדי לגמד את כוחן של המוסדות המקצועיים האחרים. אני מאמינה מאוד שגם היועצת המשפטית, וגם בית המשפט מתכוונים ועומדים כחומה בצורה, אבל נעשים כל הצעדים כדי לסכל את העבודה שלהם. ולכן אנחנו כל פעם שומעים את הנוסח, את הסגנון איך הם מדברים על היועצת, כמו שמדברים על אלופי הצבא וקציני הצבא. איך אפשר לצפות שהציבור יכבד את המוסדות, אם מי שיושב בשלטון של הממשלה מזלזל בצורה כזאת במוסדות המדינה? הסכנה היא הרבה יותר גדולה מזה שאדם מסוים יפוטר השיטה כולה היא לבלוע את הערכים הדמוקרטיים, ערכים שלשמם קמה המדינה הזאת, המוסדות שנבנו, וזו שחיקה, וזה פוגע בביטחון. חיינו שזורים עם הצרכים הבטחונים ועם הנאמנות למדינה ולא לממשלה, זה אלף-בית. שלא נטעה, זה קו אדום. אין גבולות למה שהם מעיזים. אני לא מעלה על דעתי שיעיזו לפטר את היועצת המשפטית לממשלה, ושאנחנו נקבל את זה. אני לא יכולה להתנבא, אך אני מאמינה שזה יוציא מאות אלפים לרחובות. אין לנו כלים אחרים. אני חושבת שאם חס וחלילה הממשלה תעז להגשים את החלום ולפטר יועצת משפטית, אני מקווה שהחוות יהיו מלאים מוחים. אני מצפה למספר ענק עתק, שהממשלה לא תוכל להתעלם ממנו, כי בעצם הממשלה קיבלה את המנדט מהציבור למשטר דמוקרטי, אך פועלת בניגוד למנדט שהיא קיבלה. היא הפקירה אותנו ביטחונית, היא הפקירה אותנו גם מבחינה חוקתית, משפטית, מוסדית. אי אפשר לעבור על זה לסדר היום. גם מאה אלף לא מספיק. אם חס וחלילה יקרה דבר כזה, הרחוב צריך להיות מלא. לא ניתן להמשיך בתהליך הזה. הגדולה של בית המשפט שלנו כל שנות קיומו, הייתה עצמאותו, תנאי שזה יהיה מוסד עצמאי, לא נשיא מטעם הממשלה ולא שופט מטעם הממשלה, זה כוחו, וזה גם האיזון שניתן לבית משפט אל מול הכוח של הממשלה והרשות המבצעת. הציבור שיוצא נותן כח לשומרי הסף. ממה ישאבו כוח המוסדות האלה של שומרי הסף אם לא מהאמון והרצון לשרת את הציבור כמו שמגיע לו? הם עושים את מלאכתם וכולנו חייבים לתמוך לחזק אותם, לתת להם את הגיבוי. אני מאוד מאמינה בכוח הזה. (למי שרוצה להשלים את כל הזום: ) <<<<< לעוד עדכונים בקבוצות נהון

Karine Nahon • קרין נהון

26,509 次观看 • 2 年前

יש ארגון טרור בשטחים. אני אומר את זה לא כסיסמה, לא כהפרזה, ולא כפרובוקציה. אני אומר את זה מניסיוני רב השנים במשטרה, מתוך היכרות עמוקה עם אלימות, פשיעה וטרור. בשטחי יהודה ושומרון פועל ארגון טרור יהודי דתי לאומני. לא עשבים שוטים. לא נערים מבולבלים. לא חיכוך. לא סכסוך מקומי. ארגון טרור. ארגון שפועל מתוך אידיאולוגיה, מתוך שנאה, מתוך שיטה. ארגון שמבקש להטיל פחד, לגרש, לשבור, להכניע, ולייצר מציאות שבה מי שאינו מתיישר עם תפיסת עולמו חי תחת איום. פגשתי אותו היום פנים אל פנים בחירבת טוויל ליד עקרבה. ראיתי כיצד מובילים עדר עיזים לתוך מטע זיתים במטרה לכלות. לא רעיית צאן. לא טעות. לא מקרה. שיטה. זו שיטה של טרור כלכלי. זו שיטה של הפחדה. זו דרך לומר לבעלי הקרקע ולכל מי שנמצא שם, אנחנו בעלי הבית. התעמתתי איתם. ראיתי את הביטחון. ראיתי את תחושת החסינות. ראיתי את הידיעה שכמעט איש לא יעצור אותם באמת. משם נסעתי לבקר את עדי כהן. היא עדות חיה. לא מפני שהמערכת הגנה עליה, אלא מפני שלגמרי במקרה היא נשארה בחיים אחרי התקיפה שעברה על ידי טרוריסטים יהודים. עדי כהן היא גיבורה אמיתית. מי שפקדה בקביעות את שער בגין. מי שפוקדת את משמרות מסתכלים בשטחים. מי שעומדת בגופה בין פלסטינים חסרי הגנה לבין אלימות לאומנית. ב 27.2.2026 הותקפה עדי באזור קוסרא ליד שכם. עדי נפגעה קשות בכל חלקי גופה. איבדה הכרה והייתה בסכנת חיים. מכפר קוסרא פונתה באמבולנס פלסטיני לאחר שלא הגיע מענה מצה״ל ומהמשטרה. בהמשך הוטסה במסוק לבית החולים, שם הצילו הרופאים את חייה. הושתלה פלטינה בזרועה. האגן שלה נשבר. היא ספגה חבלת ראש קשה. הייתה בטיפול נמרץ. היום היא בשיקום. עדי בת 72. והחשודים בתקיפה נעצרו, נחקרו, ושוחררו. אין ביזיון גדול מזה. אין פחדנות גדולה מזה. אין שפלות גדולה מזה. אישה בת 72 מוכה כמעט למוות, מאבדת הכרה, מובהלת לבית חולים, עוברת טיפול נמרץ ושיקום. ומנגד, החשודים יוצאים הביתה. אין חקירת עומק. אין מיצוי ראיות. אין בדיקות מקיפות. אין נחישות. יש סגירה. כך לא נראית אכיפת חוק. כך נראית קריסת חוק. אילו לא היה מדובר בטרוריסטים יהודים, האירוע הזה היה נחקר מזמן כאירוע פח״ע לאומני פלסטיני. השב״כ לא היה נח לרגע עד שהיה מביא את האשמים. היו כותרות. היו מעצרים. היו אמצעים מיוחדים. והשר בן גביר כבר היה רץ למיקרופונים ודורש לתלות מחבל שמעז להתעלל כך באישה יהודייה בת 72. אבל כשהתוקפים הם יהודים, פתאום אין דחיפות. פתאום אין נחישות. פתאום אין שב״כ. פתאום אין מיצוי חקירה. פתאום אין אשמים. יש שחרור. יש סגירת תיק. יש שתיקה. כשאין צדק, המסר ברור. מותר. מותר להכות. מותר להטיל אימה. מותר לפגוע. כי אם הקורבן הוא מהמחנה הלא נכון, המערכת תמצא דרך להחליק. מדובר בארגון חסר ערכים וחסר מצפון, שמפעיל כוח בלי אחריות, עוצר בלי נחישות, ומשחרר בלי צדק. כשאני רואה בבוקר את השיטה בחירבת טוויל, וכשאני רואה את הגוף המרוסק של עדי, אני לא נשאר עם ספק. יש ארגון טרור בשטחים. יהודי. דתי לאומני. אלים. מאורגן. שיטתי. והבעיה היא לא רק בו. הבעיה היא גם במדינה שמסרבת לקרוא לו בשמו. אבל זה לא ייגמר כאן. הטרור לא ינצח. ההפקרה לא תנצח. הפחד לא ינצח. אנחנו נמשיך להיאבק. נמשיך לחשוף. ונבנה את הכוח הפוליטי שיחליף את ההפקרה בשלטון של חוק, מוסר וביטחון אמיתי. אנחנו נגיע לשלטון. לא כדי לנקום. כדי לתקן. כדי שהחוק יהיה חוק לכולם. כדי שטרור ייקרא טרור גם כשהוא יהודי. כדי שאזרחים לא יופקרו. וכפי שאמרה עדי כהן ממיטת חוליה, אני אקום על הרגליים ואלחם במי שפוגע באנשים בבתים במטעים ובשטחי המרעה ובצלם האדם ואנחנו נקום איתה סשימי תבורי 🎗️✊ מסתכלים לכיבוש בעיניים
0:39

יש ארגון טרור בשטחים. אני אומר את זה לא כסיסמה, לא כהפרזה, ולא כפרובוקציה. אני אומר את זה מניסיוני רב השנים במשטרה, מתוך היכרות עמוקה עם אלימות, פשיעה וטרור. בשטחי יהודה ושומרון פועל ארגון טרור יהודי דתי לאומני. לא עשבים שוטים. לא נערים מבולבלים. לא חיכוך. לא סכסוך מקומי. ארגון טרור. ארגון שפועל מתוך אידיאולוגיה, מתוך שנאה, מתוך שיטה. ארגון שמבקש להטיל פחד, לגרש, לשבור, להכניע, ולייצר מציאות שבה מי שאינו מתיישר עם תפיסת עולמו חי תחת איום. פגשתי אותו היום פנים אל פנים בחירבת טוויל ליד עקרבה. ראיתי כיצד מובילים עדר עיזים לתוך מטע זיתים במטרה לכלות. לא רעיית צאן. לא טעות. לא מקרה. שיטה. זו שיטה של טרור כלכלי. זו שיטה של הפחדה. זו דרך לומר לבעלי הקרקע ולכל מי שנמצא שם, אנחנו בעלי הבית. התעמתתי איתם. ראיתי את הביטחון. ראיתי את תחושת החסינות. ראיתי את הידיעה שכמעט איש לא יעצור אותם באמת. משם נסעתי לבקר את עדי כהן. היא עדות חיה. לא מפני שהמערכת הגנה עליה, אלא מפני שלגמרי במקרה היא נשארה בחיים אחרי התקיפה שעברה על ידי טרוריסטים יהודים. עדי כהן היא גיבורה אמיתית. מי שפקדה בקביעות את שער בגין. מי שפוקדת את משמרות מסתכלים בשטחים. מי שעומדת בגופה בין פלסטינים חסרי הגנה לבין אלימות לאומנית. ב 27.2.2026 הותקפה עדי באזור קוסרא ליד שכם. עדי נפגעה קשות בכל חלקי גופה. איבדה הכרה והייתה בסכנת חיים. מכפר קוסרא פונתה באמבולנס פלסטיני לאחר שלא הגיע מענה מצה״ל ומהמשטרה. בהמשך הוטסה במסוק לבית החולים, שם הצילו הרופאים את חייה. הושתלה פלטינה בזרועה. האגן שלה נשבר. היא ספגה חבלת ראש קשה. הייתה בטיפול נמרץ. היום היא בשיקום. עדי בת 72. והחשודים בתקיפה נעצרו, נחקרו, ושוחררו. אין ביזיון גדול מזה. אין פחדנות גדולה מזה. אין שפלות גדולה מזה. אישה בת 72 מוכה כמעט למוות, מאבדת הכרה, מובהלת לבית חולים, עוברת טיפול נמרץ ושיקום. ומנגד, החשודים יוצאים הביתה. אין חקירת עומק. אין מיצוי ראיות. אין בדיקות מקיפות. אין נחישות. יש סגירה. כך לא נראית אכיפת חוק. כך נראית קריסת חוק. אילו לא היה מדובר בטרוריסטים יהודים, האירוע הזה היה נחקר מזמן כאירוע פח״ע לאומני פלסטיני. השב״כ לא היה נח לרגע עד שהיה מביא את האשמים. היו כותרות. היו מעצרים. היו אמצעים מיוחדים. והשר בן גביר כבר היה רץ למיקרופונים ודורש לתלות מחבל שמעז להתעלל כך באישה יהודייה בת 72. אבל כשהתוקפים הם יהודים, פתאום אין דחיפות. פתאום אין נחישות. פתאום אין שב״כ. פתאום אין מיצוי חקירה. פתאום אין אשמים. יש שחרור. יש סגירת תיק. יש שתיקה. כשאין צדק, המסר ברור. מותר. מותר להכות. מותר להטיל אימה. מותר לפגוע. כי אם הקורבן הוא מהמחנה הלא נכון, המערכת תמצא דרך להחליק. מדובר בארגון חסר ערכים וחסר מצפון, שמפעיל כוח בלי אחריות, עוצר בלי נחישות, ומשחרר בלי צדק. כשאני רואה בבוקר את השיטה בחירבת טוויל, וכשאני רואה את הגוף המרוסק של עדי, אני לא נשאר עם ספק. יש ארגון טרור בשטחים. יהודי. דתי לאומני. אלים. מאורגן. שיטתי. והבעיה היא לא רק בו. הבעיה היא גם במדינה שמסרבת לקרוא לו בשמו. אבל זה לא ייגמר כאן. הטרור לא ינצח. ההפקרה לא תנצח. הפחד לא ינצח. אנחנו נמשיך להיאבק. נמשיך לחשוף. ונבנה את הכוח הפוליטי שיחליף את ההפקרה בשלטון של חוק, מוסר וביטחון אמיתי. אנחנו נגיע לשלטון. לא כדי לנקום. כדי לתקן. כדי שהחוק יהיה חוק לכולם. כדי שטרור ייקרא טרור גם כשהוא יהודי. כדי שאזרחים לא יופקרו. וכפי שאמרה עדי כהן ממיטת חוליה, אני אקום על הרגליים ואלחם במי שפוגע באנשים בבתים במטעים ובשטחי המרעה ובצלם האדם ואנחנו נקום איתה סשימי תבורי 🎗️✊ מסתכלים לכיבוש בעיניים

דני אלגרט

14,325 次观看 • 5 个月前

צפו בסרטון, שרובו אירועים שקרו בשעות ובימים שלפני המשחק. קודם כל. עכשיו בואו נעשה סדר ונדבר על צריבת תודעת הקורבן ואיך יוצרים בפועל - גטו - ממשי ותודעתי. אשמח לשיתופים. א. בתודעה הישראלית התקשורתית הקורבנית, יש התנהלות שהיא שיטה: "שיטת הצריבה". קודם כל צורחים "אנטישמיות" או "פיגוע" על הכל. זה קרה עם יעקוב מוסא אבו אל-קיעאן ב"אום אל חיראן" בקריאות שהוא מחבל שדרס שוטר. זה קרה עכשיו עם בן גביר ביפו צורח על המסגד שליד הפיגוע (מסגד שממנו הסתבר התקשרו למשטרה לדווח) שוב לא היו דברים מעולם, וזה קרה במה שהתקשורת מכנה כאן לא פחות מ"ליל הבדולח 2". זה קורה כל הזמן בכל מקום. צורבים תודעה שמבוססת חצאי אמיתות, או לעיתים פייק מוחלט. צורבים בתודעה מושגים, הפחדות, דרמה. בלי לבדוק, בלי כלום. כל מה שקורה אחר כך, כבר לא משנה. התודעה נצרבה. אמת מזוקקת כבר לא רלוונטית. הלאה. ב. מסתבר שזה לא אירוע "שתוכנן שבועות מראש" כמו מה שמדקלמים כאן שוב ושוב, אלא משהו שהתגלגל תוך כמה ימים. היו שם כמה דברים ש"תרמו" לו. אחד מהם אכן זירה מחוממת היטב של מקומיים מוסלמים. ואחד מהדברים שהציתו את האירוע היו מה שאתם רואים כאן בסרטון. חוליגנים שהשתוללו גם בימים שלפני ברחובות אמסטרדם. בעידן של הרשתות החברתיות לא צריך הרבה כדי שמשהו יתגלגל כמו אש בשדה קוצים, לעיתים תוך שעה, וכן - יש אוכלוסייה מוסלמית גדולה בהולנד, כן חלקם קיצונים, כן חלקם מהגרים לא חוקיים, כן יש שם תמיכה גדולה בעזה וחמאס. הלאה ג. כפי שרואים בסרטונים, חלק מהם חיפשו את הבלגן. [**עריכה - מסתבר שתוך כדי המשחק אוהדי מכבי גם הריעו בזמן שחלקו כבוד לנפגעי האסון בספרד**] מי ששילמו היו גם אוהדים של מכבי ת"א שאין להם קשר לאלו בסרטון, ליבי איתם. (גם אם אתה אוהד של קבוצה שהבייס שלה גזעני והשירים שלה קוראים "לזיין ת'ערבים" - עצוב שזה מה שהילדים שלהם שומעים. שלא בשונה ממה שטוענים תמיד כלפי הצד השני). לאף חף מפשע לא מגיע שירדפו אותו ברחובות ויעשו בו לינץ'. לאלו כאן בסרטון אין לי שום רחמים - הם הביאו על עצמם הכל. אני עושה את ההבדל בינם לבין אלו שלא לקחו חלק, להזכירכם - גם באתר שלהם יש שירים כאלו ו"הוראות הפעלה". אז תחסכו לי בתגובות "אז אתה מצדיק אלימות"? לא. מי שאלים כמוהם? שייחנק, כל השאר - ממש לא. מבחינת הנראות של הדברים בעיניי המקומיים באמסטרדם, זה לא משנה אם זה חבורה של חמישים או מאה אפסים מתוך סך האוהדים, מבחינתם זה מה שהם רואים - תלישה של דגלים, קריאות של "נזיין תערבים" ברחובות (לא מאוד קשה לתרגם) ו"תמותי פלשתין" (באנגלית). הלאה. ד. הטענות למשטרת אמסטרדם, או "מי נעצר או לא", זה אולי אחד משיאי הטירוף של ההתקרבנות הישראלית. עד היום בישראל לא היה מעצר אחד של אנשים שחדרו חמושים לבסיסי צה"ל מלווים בחברי כנסת. אנשים חמושים ורעולי פנים שביצעו חדירה בפועל לבסיסי צה"ל. הם היו יהודים, אז אין מעצרים. גם הנהג שדרס השבוע מפגין שמורדם ומונשם - לא במעצר. לפני הלינצ'ים בחווארה, היו למשטרת ישראל דיווחים על עשרות התארגנויות וצילומי מסך של קבוצות ימין קיצוני - ימים לפני. לא נעשה דבר. הפשע משתולל ברחובות אולי פי מיליון ממה שהוא משתולל במקום כמו אמסטרדם או לונדון. אנשים מתים פה כמו זבובים. אין משטרה, אין משילות, אין בטיח. יש חוק אחד לביביסטים חוק אחר לשאר. נגמרה המשטרה בישראל וכל אחד לעצמו. כולנו רואים את זה. אבל "משטרת אמסטרדם" היא הבעיה. הלאה. ה. במשך שנה שלמה, אירופה והעולם כולו רואים תמונות שאתם לא רואים. ישראלים חיים בתוך בועה תקשורתית שלא מראה להם כלום כלום כלום. לא מעזה, לא מאיו"ש. כלום. ישראל היא נסיכה צדקנית שלא עושה דבר לאף אחד אף פעם. בפועל לא משודרות תמונות הטבח הנוראיות של השביעי באוקטובר. ישראל "דאגה" לזה. משודרות רק תמונות וסרטונים מעזה משוטחת וילדים מתים. נקודה. תאהבו או לא תאהבו - זה קורה וזה מה שמשודר. אין לנו שליטה על זה ואין לנו הסברה. ישראל אחראית לכך, לא רק "האנטשימיות". מתבצע שם שיטוח הלכה למעשה של כל רצועת עזה. מתים שם עשרות אלפים. תהיו בעד או נגד, זה המוסר שלכם עם עצמכם, אבל אם אתם רוצים לדבר על "אנטישמיות" כסיבה? ממש לא. יש אנשים שמעולם לא גיבשו דעה על ישראל ואולי אפילו אהדו אותה - היום הם כבר לא. הם רואים 24/7 את מה שישראלים לא רואים ולא רוצים לדעת. מדובר לא בהשמדת החמאס (הושמד?) - אלא במסע נקמה שתכליתו האמיתית היא שהימין המשיחי החליט שזו תקופה של "נס" ש"צריך לנצל" והם מחזיקים את נתניהו הסחיט בביצים. זו מטרת המלחמה ולכן היא נמשכת. החטופים מופקרים ומתים בכוונה תחילה, אין שום רצון להחזיר אותם. זה הוחלט כבר מזמן והנה כל שקרי ה"פילדפי" ו"רק לחץ צבאי" התגלו כבלבול שכל ושקרים והונאה. הלאה. ו. וכאן מגיעה ההצגה "הכי טובה" בעיר. "ליל הבדולח" מי ישמע.... התקרבנות בתקשורת ובעקבות כך - בציבור. מסעות מיוחצנים של "חילוץ" בזמן ש 400 יום אנשים נרקבים במנהרות החמאס ואותם אף אחד לא מחלץ. הם לא ה"בייס". פוליטיקה פוליטיקה פוליטיקה. הכל הצגה. שרים וחברי כנסת עולים על טיסות. מצטלמים כ"מושיעים" ועל הדרך מסדרים לעצמם סופ"ש באירופה על חשבון הציבור. חברת הטיסה "הלאומית" - זו שעשקה פה את כולם שנה שלמה, ניצלה את המצב והתעשרה על חשבון המלחמה והציבור שקורס תחת הנטל - יוצאת ב"מבצע החזרה", לא פחות. מי ישמע - "אנטבה". מתבטלות עבודות רכבת כי פתאום "מותר לנסוע בשבת". לא בשביל חיילי מילואים, מה פתאום. בשביל הבייס הביביסטי. הכל פוליטיקה. הכל בכאילו. הכל הצגה. ז. התוצאה - ישראלים מסתגרים בארץ, מסתגרים בבתים. מפחדים לצאת מהמדינה, למרות שבפועל נהרגים פה יותר יהודים מבכל מקום אחר בפערים שכבר אי אפשר למדוד וישראל המקום הכי פחות בטוח לישראלים. נקודה. מייצרים עוד גטו. גטו ממשי וגטו תודעתי. "כולם נגדנו", "כולם שונאים אותנו", "כולם יהרגו אותנו", "אנחנו לבד". "אין כמו ישראל". פחד, חרדה ועוד פחד וחרדה. ח. בפועל - אנשים מתים ונהרגים כאילו הדבר הכי "נורמלי". כבר לא סופרים חיי אדם. ילדים, תינוקות, נשים, גברים. יהודים וערבים. מתים פה כמו זבובים. המחירים רק עולים, הגזירות הכלכליות מפרקות פה את כולם וישראל כבר היום בקריסה כלכלית. מנהלים אותה חבורת מטורפים ועבריינים שעושקים את הקופה הציבורית. מאות אלפים מפונים מבתיהם והמדינה נשרפת. ועל מה מדברים? על "אירופה האנטשימית"! אנחנו קורבנות של משהו ש"לא תלוי בנו". קלאסיקה. ילדים חסרי ישע שכולם שונאים ולכן יישארו בבית. אי לקיחת אחריות. ואז בתודעה הישראלית נצרבים שוב שני דברים: קודם כל היסטריה ופחד שמבוססים על חצאי אמיתות ודרמה שמוכרת רייטינג והדבר השני והכי חשוב לישראל תחת אותו "ימין על מלא" ממיט השואות: "אין מקום אחר כי בכל מקום אחר שונאים אותנו". ובמקום שבו נצרבת תודעת גטו - מותר לעשות ליושבי הגטו הכל, כי "אין מקום אחר". תודה.
1:37

צפו בסרטון, שרובו אירועים שקרו בשעות ובימים שלפני המשחק. קודם כל. עכשיו בואו נעשה סדר ונדבר על צריבת תודעת הקורבן ואיך יוצרים בפועל - גטו - ממשי ותודעתי. אשמח לשיתופים. א. בתודעה הישראלית התקשורתית הקורבנית, יש התנהלות שהיא שיטה: "שיטת הצריבה". קודם כל צורחים "אנטישמיות" או "פיגוע" על הכל. זה קרה עם יעקוב מוסא אבו אל-קיעאן ב"אום אל חיראן" בקריאות שהוא מחבל שדרס שוטר. זה קרה עכשיו עם בן גביר ביפו צורח על המסגד שליד הפיגוע (מסגד שממנו הסתבר התקשרו למשטרה לדווח) שוב לא היו דברים מעולם, וזה קרה במה שהתקשורת מכנה כאן לא פחות מ"ליל הבדולח 2". זה קורה כל הזמן בכל מקום. צורבים תודעה שמבוססת חצאי אמיתות, או לעיתים פייק מוחלט. צורבים בתודעה מושגים, הפחדות, דרמה. בלי לבדוק, בלי כלום. כל מה שקורה אחר כך, כבר לא משנה. התודעה נצרבה. אמת מזוקקת כבר לא רלוונטית. הלאה. ב. מסתבר שזה לא אירוע "שתוכנן שבועות מראש" כמו מה שמדקלמים כאן שוב ושוב, אלא משהו שהתגלגל תוך כמה ימים. היו שם כמה דברים ש"תרמו" לו. אחד מהם אכן זירה מחוממת היטב של מקומיים מוסלמים. ואחד מהדברים שהציתו את האירוע היו מה שאתם רואים כאן בסרטון. חוליגנים שהשתוללו גם בימים שלפני ברחובות אמסטרדם. בעידן של הרשתות החברתיות לא צריך הרבה כדי שמשהו יתגלגל כמו אש בשדה קוצים, לעיתים תוך שעה, וכן - יש אוכלוסייה מוסלמית גדולה בהולנד, כן חלקם קיצונים, כן חלקם מהגרים לא חוקיים, כן יש שם תמיכה גדולה בעזה וחמאס. הלאה ג. כפי שרואים בסרטונים, חלק מהם חיפשו את הבלגן. [**עריכה - מסתבר שתוך כדי המשחק אוהדי מכבי גם הריעו בזמן שחלקו כבוד לנפגעי האסון בספרד**] מי ששילמו היו גם אוהדים של מכבי ת"א שאין להם קשר לאלו בסרטון, ליבי איתם. (גם אם אתה אוהד של קבוצה שהבייס שלה גזעני והשירים שלה קוראים "לזיין ת'ערבים" - עצוב שזה מה שהילדים שלהם שומעים. שלא בשונה ממה שטוענים תמיד כלפי הצד השני). לאף חף מפשע לא מגיע שירדפו אותו ברחובות ויעשו בו לינץ'. לאלו כאן בסרטון אין לי שום רחמים - הם הביאו על עצמם הכל. אני עושה את ההבדל בינם לבין אלו שלא לקחו חלק, להזכירכם - גם באתר שלהם יש שירים כאלו ו"הוראות הפעלה". אז תחסכו לי בתגובות "אז אתה מצדיק אלימות"? לא. מי שאלים כמוהם? שייחנק, כל השאר - ממש לא. מבחינת הנראות של הדברים בעיניי המקומיים באמסטרדם, זה לא משנה אם זה חבורה של חמישים או מאה אפסים מתוך סך האוהדים, מבחינתם זה מה שהם רואים - תלישה של דגלים, קריאות של "נזיין תערבים" ברחובות (לא מאוד קשה לתרגם) ו"תמותי פלשתין" (באנגלית). הלאה. ד. הטענות למשטרת אמסטרדם, או "מי נעצר או לא", זה אולי אחד משיאי הטירוף של ההתקרבנות הישראלית. עד היום בישראל לא היה מעצר אחד של אנשים שחדרו חמושים לבסיסי צה"ל מלווים בחברי כנסת. אנשים חמושים ורעולי פנים שביצעו חדירה בפועל לבסיסי צה"ל. הם היו יהודים, אז אין מעצרים. גם הנהג שדרס השבוע מפגין שמורדם ומונשם - לא במעצר. לפני הלינצ'ים בחווארה, היו למשטרת ישראל דיווחים על עשרות התארגנויות וצילומי מסך של קבוצות ימין קיצוני - ימים לפני. לא נעשה דבר. הפשע משתולל ברחובות אולי פי מיליון ממה שהוא משתולל במקום כמו אמסטרדם או לונדון. אנשים מתים פה כמו זבובים. אין משטרה, אין משילות, אין בטיח. יש חוק אחד לביביסטים חוק אחר לשאר. נגמרה המשטרה בישראל וכל אחד לעצמו. כולנו רואים את זה. אבל "משטרת אמסטרדם" היא הבעיה. הלאה. ה. במשך שנה שלמה, אירופה והעולם כולו רואים תמונות שאתם לא רואים. ישראלים חיים בתוך בועה תקשורתית שלא מראה להם כלום כלום כלום. לא מעזה, לא מאיו"ש. כלום. ישראל היא נסיכה צדקנית שלא עושה דבר לאף אחד אף פעם. בפועל לא משודרות תמונות הטבח הנוראיות של השביעי באוקטובר. ישראל "דאגה" לזה. משודרות רק תמונות וסרטונים מעזה משוטחת וילדים מתים. נקודה. תאהבו או לא תאהבו - זה קורה וזה מה שמשודר. אין לנו שליטה על זה ואין לנו הסברה. ישראל אחראית לכך, לא רק "האנטשימיות". מתבצע שם שיטוח הלכה למעשה של כל רצועת עזה. מתים שם עשרות אלפים. תהיו בעד או נגד, זה המוסר שלכם עם עצמכם, אבל אם אתם רוצים לדבר על "אנטישמיות" כסיבה? ממש לא. יש אנשים שמעולם לא גיבשו דעה על ישראל ואולי אפילו אהדו אותה - היום הם כבר לא. הם רואים 24/7 את מה שישראלים לא רואים ולא רוצים לדעת. מדובר לא בהשמדת החמאס (הושמד?) - אלא במסע נקמה שתכליתו האמיתית היא שהימין המשיחי החליט שזו תקופה של "נס" ש"צריך לנצל" והם מחזיקים את נתניהו הסחיט בביצים. זו מטרת המלחמה ולכן היא נמשכת. החטופים מופקרים ומתים בכוונה תחילה, אין שום רצון להחזיר אותם. זה הוחלט כבר מזמן והנה כל שקרי ה"פילדפי" ו"רק לחץ צבאי" התגלו כבלבול שכל ושקרים והונאה. הלאה. ו. וכאן מגיעה ההצגה "הכי טובה" בעיר. "ליל הבדולח" מי ישמע.... התקרבנות בתקשורת ובעקבות כך - בציבור. מסעות מיוחצנים של "חילוץ" בזמן ש 400 יום אנשים נרקבים במנהרות החמאס ואותם אף אחד לא מחלץ. הם לא ה"בייס". פוליטיקה פוליטיקה פוליטיקה. הכל הצגה. שרים וחברי כנסת עולים על טיסות. מצטלמים כ"מושיעים" ועל הדרך מסדרים לעצמם סופ"ש באירופה על חשבון הציבור. חברת הטיסה "הלאומית" - זו שעשקה פה את כולם שנה שלמה, ניצלה את המצב והתעשרה על חשבון המלחמה והציבור שקורס תחת הנטל - יוצאת ב"מבצע החזרה", לא פחות. מי ישמע - "אנטבה". מתבטלות עבודות רכבת כי פתאום "מותר לנסוע בשבת". לא בשביל חיילי מילואים, מה פתאום. בשביל הבייס הביביסטי. הכל פוליטיקה. הכל בכאילו. הכל הצגה. ז. התוצאה - ישראלים מסתגרים בארץ, מסתגרים בבתים. מפחדים לצאת מהמדינה, למרות שבפועל נהרגים פה יותר יהודים מבכל מקום אחר בפערים שכבר אי אפשר למדוד וישראל המקום הכי פחות בטוח לישראלים. נקודה. מייצרים עוד גטו. גטו ממשי וגטו תודעתי. "כולם נגדנו", "כולם שונאים אותנו", "כולם יהרגו אותנו", "אנחנו לבד". "אין כמו ישראל". פחד, חרדה ועוד פחד וחרדה. ח. בפועל - אנשים מתים ונהרגים כאילו הדבר הכי "נורמלי". כבר לא סופרים חיי אדם. ילדים, תינוקות, נשים, גברים. יהודים וערבים. מתים פה כמו זבובים. המחירים רק עולים, הגזירות הכלכליות מפרקות פה את כולם וישראל כבר היום בקריסה כלכלית. מנהלים אותה חבורת מטורפים ועבריינים שעושקים את הקופה הציבורית. מאות אלפים מפונים מבתיהם והמדינה נשרפת. ועל מה מדברים? על "אירופה האנטשימית"! אנחנו קורבנות של משהו ש"לא תלוי בנו". קלאסיקה. ילדים חסרי ישע שכולם שונאים ולכן יישארו בבית. אי לקיחת אחריות. ואז בתודעה הישראלית נצרבים שוב שני דברים: קודם כל היסטריה ופחד שמבוססים על חצאי אמיתות ודרמה שמוכרת רייטינג והדבר השני והכי חשוב לישראל תחת אותו "ימין על מלא" ממיט השואות: "אין מקום אחר כי בכל מקום אחר שונאים אותנו". ובמקום שבו נצרבת תודעת גטו - מותר לעשות ליושבי הגטו הכל, כי "אין מקום אחר". תודה.

Barak

79,163 次观看 • 1 年前

גוש נתניהו יפסיד את הבחירות בגלל החרדים. יש לא מעט סרטונים ורגעים טלוויזיונים שנכנסו לפנתיאון ככאלה ששינו מציאות פוליטית: "ביבי, תסתכל לי בעיניים", של איציק מרדכי, "אני אשמור על נתניהו מאוחדת", של יצחק הרצוג ועוד ועוד. יכול להיות שבשבוע שעבר נולד סרטון כזה. בהפגנת החרדים בירושלים נראה קצין צה"ל, חבוש כיפה סרוגה גדולה, עומד לבדו מול המון חרדי זועם. הם מקיפים אותו, צועקים עליו, מקללים ומנסים להרתיע אותו. הסרטון הזה חרך את הוואטספ של חובשי הכיפות הסרוגות, לא הייתה קבוצת חברים, בית כנסת, יישוב, מכיניסטים או בייני"שים (ישיבות הסדר) שהסרטון לא עבר בה. סרטון שיכול להוציא מהדעת כל בן אנוש. בעיצומה של מלחמה, כשכמעט בכל יום "הותר לפרסום", כשאנשי מילואים יוצאים לסבב שישי ושביעי, כשמשפחות שלמות חיות כבר כמעט שלוש שנים בין אזעקות, גיוסים והלוויות. כשחובשי הכיפות הסרוגות נופלים בשיעורים חסרי כל פרופורציה לחלקם באוכלוסייה - קצין אחד, עם כיפה גדולה על ראשו, עומד בירושלים ומוקף בצעירים חרדים שצועקים עליו בגלל ניסיונות ללכוד עריקים, עבריינים על פי חוק, וסתם צעירים שרואים את אחיהם נאבקים באויב אכזר ולא באים לעזרה. בשבילהם החרדים יצאו להפגנות. למענם הקיפו קצין צה"ל. בלי בושה. האופוזיציה אפילו לא תצטרך קמפיין מתוחכם. לא תשדירי בחירות, לא אסטרטגים מבריקים ולא סרטונים מושקעים. מספיק להקרין את הסרטון הזה שוב ושוב ושוב כדי להעביר את אנשי הציונות הדתית צד. הוא מזיק פוליטית הרבה יותר מהאירועים סביב ביתו של השופט נעם סולברג. שם עוד אפשר להתווכח על גבולות המחאה, על תקדימי תקופת הרפורמה המשפטית, על הפגנות מול בתים ועל משוואות פוליטיות שונות. אפשר לאהוב את זה ואפשר לסלוד מזה, אפשר להתווכח- כאן אין ויכוח. קצין צה"ל במדים, לבדו, מוקף בצעירים חרדים שצועקים עליו בזמן מלחמה זו תמונה שרוב הציבור הישראלי פשוט לא מסוגל להכיל. @@@@@@@@ התמונה הזאת לא עומדת בפני עצמה. היא תוצאה של תהליך עמוק שעבר הציבור החרדי בשנים האחרונות. פעם היו בקצה אחד נטורי קרתא והפלג הירושלמי. בקצה השני חרדים עובדים, חרדים ששירתו במסלולים מותאמים, ציבור שביקש להשתלב יותר. ובאמצע היה המיינסטרים החרדי. היום נדמה שהאמצע הזה הולך ונעלם. המיינסטרים החרדי אימץ יותר ויותר עמדות שהיו בעבר נחלת השוליים. רואים את זה בהפגנות בבקו"ם, בחסימות הכבישים, ברטוריקה של חלק מהרבנים, בעיתונות החרדית כשמאמרי דעה מעלונים קיצוניים מציפים את הביטאונים הרשמיים. פעם הייתה הסכמה שבשתיקה בתוך המגזר החרדי שמי שלא לומד שיתגייס. זה נגמר. הרב דב לנדו אסר גם על השתלבות במסלולים חרדיים מותאמים. רבנים בכירים קוראים שלא להתייצב לצווי גיוס. שירים שפעם היו מזוהים עם קבוצות קיצוניות בלבד, כמו "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים", הפכו ללגיטימיים באירועים ובחתונות. הראשון לציון, הרב יצחק יוסף קרא לקרוע צווי גיוס ולהשליך אותם לאסלה והוסיף שגם בטלנים לא יתגייסו. לפי נתונים שפורסמו במהלך המלחמה, חלקם של בני הציונות הדתית בקרב הנופלים גבוה משמעותית מחלקם באוכלוסייה. ביישובי יהודה ושומרון, למשל, שיעור הנופלים גבוה פי כמה ממשקלם היחסי בקרב בעלי זכות הבחירה אלה לא מספרים עבורם. אלה אחים, חברים, שכנים וילדים ולכן הזעם הולך ומצטבר. לא משנה כמה הישגים יביא בצלאל סמוטריץ' בהתיישבות. גם היציבות בכלכלה תוך כדי המלחמה הארוכה ביותר בכל הזמנים לא יספיקו. בסוף, יותר ויותר מצביעים בציונות הדתית מסתכלים על השותפות עם החרדים ושואלים שאלה פשוטה: למה רק אנחנו? אחרי כמעט שלוש שנות מלחמה, הכעס הזה כבר לא נאמר בחדרים סגורים. הוא יוצא החוצה. הוא הופך לשיח ציבורי. והוא מתחיל לחלחל גם לבסיס האלקטורלי של הימין. אם בליכוד, בציונות הדתית ובמפלגות החרדיות לא יבינו את עומק המשבר הזה, הם עלולים לגלות מאוחר מדי שהסרטון מירושלים לא היה עוד סרטון ויראלי אלא רגע פוליטי מכונן. הרגע שבו חלק גדול ממחנה הימין החליט שנמאס לו. הרגע שבו השותפות עם החרדים הפכה מנכס אלקטורלי לנטל אלקטורלי. הרגע שממנו מתחילה הדרך להפסד בבחירות. (טור סופ"ש, וואלה)
0:46

גוש נתניהו יפסיד את הבחירות בגלל החרדים. יש לא מעט סרטונים ורגעים טלוויזיונים שנכנסו לפנתיאון ככאלה ששינו מציאות פוליטית: "ביבי, תסתכל לי בעיניים", של איציק מרדכי, "אני אשמור על נתניהו מאוחדת", של יצחק הרצוג ועוד ועוד. יכול להיות שבשבוע שעבר נולד סרטון כזה. בהפגנת החרדים בירושלים נראה קצין צה"ל, חבוש כיפה סרוגה גדולה, עומד לבדו מול המון חרדי זועם. הם מקיפים אותו, צועקים עליו, מקללים ומנסים להרתיע אותו. הסרטון הזה חרך את הוואטספ של חובשי הכיפות הסרוגות, לא הייתה קבוצת חברים, בית כנסת, יישוב, מכיניסטים או בייני"שים (ישיבות הסדר) שהסרטון לא עבר בה. סרטון שיכול להוציא מהדעת כל בן אנוש. בעיצומה של מלחמה, כשכמעט בכל יום "הותר לפרסום", כשאנשי מילואים יוצאים לסבב שישי ושביעי, כשמשפחות שלמות חיות כבר כמעט שלוש שנים בין אזעקות, גיוסים והלוויות. כשחובשי הכיפות הסרוגות נופלים בשיעורים חסרי כל פרופורציה לחלקם באוכלוסייה - קצין אחד, עם כיפה גדולה על ראשו, עומד בירושלים ומוקף בצעירים חרדים שצועקים עליו בגלל ניסיונות ללכוד עריקים, עבריינים על פי חוק, וסתם צעירים שרואים את אחיהם נאבקים באויב אכזר ולא באים לעזרה. בשבילהם החרדים יצאו להפגנות. למענם הקיפו קצין צה"ל. בלי בושה. האופוזיציה אפילו לא תצטרך קמפיין מתוחכם. לא תשדירי בחירות, לא אסטרטגים מבריקים ולא סרטונים מושקעים. מספיק להקרין את הסרטון הזה שוב ושוב ושוב כדי להעביר את אנשי הציונות הדתית צד. הוא מזיק פוליטית הרבה יותר מהאירועים סביב ביתו של השופט נעם סולברג. שם עוד אפשר להתווכח על גבולות המחאה, על תקדימי תקופת הרפורמה המשפטית, על הפגנות מול בתים ועל משוואות פוליטיות שונות. אפשר לאהוב את זה ואפשר לסלוד מזה, אפשר להתווכח- כאן אין ויכוח. קצין צה"ל במדים, לבדו, מוקף בצעירים חרדים שצועקים עליו בזמן מלחמה זו תמונה שרוב הציבור הישראלי פשוט לא מסוגל להכיל. @@@@@@@@ התמונה הזאת לא עומדת בפני עצמה. היא תוצאה של תהליך עמוק שעבר הציבור החרדי בשנים האחרונות. פעם היו בקצה אחד נטורי קרתא והפלג הירושלמי. בקצה השני חרדים עובדים, חרדים ששירתו במסלולים מותאמים, ציבור שביקש להשתלב יותר. ובאמצע היה המיינסטרים החרדי. היום נדמה שהאמצע הזה הולך ונעלם. המיינסטרים החרדי אימץ יותר ויותר עמדות שהיו בעבר נחלת השוליים. רואים את זה בהפגנות בבקו"ם, בחסימות הכבישים, ברטוריקה של חלק מהרבנים, בעיתונות החרדית כשמאמרי דעה מעלונים קיצוניים מציפים את הביטאונים הרשמיים. פעם הייתה הסכמה שבשתיקה בתוך המגזר החרדי שמי שלא לומד שיתגייס. זה נגמר. הרב דב לנדו אסר גם על השתלבות במסלולים חרדיים מותאמים. רבנים בכירים קוראים שלא להתייצב לצווי גיוס. שירים שפעם היו מזוהים עם קבוצות קיצוניות בלבד, כמו "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים", הפכו ללגיטימיים באירועים ובחתונות. הראשון לציון, הרב יצחק יוסף קרא לקרוע צווי גיוס ולהשליך אותם לאסלה והוסיף שגם בטלנים לא יתגייסו. לפי נתונים שפורסמו במהלך המלחמה, חלקם של בני הציונות הדתית בקרב הנופלים גבוה משמעותית מחלקם באוכלוסייה. ביישובי יהודה ושומרון, למשל, שיעור הנופלים גבוה פי כמה ממשקלם היחסי בקרב בעלי זכות הבחירה אלה לא מספרים עבורם. אלה אחים, חברים, שכנים וילדים ולכן הזעם הולך ומצטבר. לא משנה כמה הישגים יביא בצלאל סמוטריץ' בהתיישבות. גם היציבות בכלכלה תוך כדי המלחמה הארוכה ביותר בכל הזמנים לא יספיקו. בסוף, יותר ויותר מצביעים בציונות הדתית מסתכלים על השותפות עם החרדים ושואלים שאלה פשוטה: למה רק אנחנו? אחרי כמעט שלוש שנות מלחמה, הכעס הזה כבר לא נאמר בחדרים סגורים. הוא יוצא החוצה. הוא הופך לשיח ציבורי. והוא מתחיל לחלחל גם לבסיס האלקטורלי של הימין. אם בליכוד, בציונות הדתית ובמפלגות החרדיות לא יבינו את עומק המשבר הזה, הם עלולים לגלות מאוחר מדי שהסרטון מירושלים לא היה עוד סרטון ויראלי אלא רגע פוליטי מכונן. הרגע שבו חלק גדול ממחנה הימין החליט שנמאס לו. הרגע שבו השותפות עם החרדים הפכה מנכס אלקטורלי לנטל אלקטורלי. הרגע שממנו מתחילה הדרך להפסד בבחירות. (טור סופ"ש, וואלה)

יהודה שלזינגר

76,821 次观看 • 3 个月前

פברואר 2018 - משה (בוגי) יעלון מצדיק את העברת כספי הסיוע מקטאר למימון משכורות עובדי המגזר הציבורי בעזה, כולל אנשי חמאס ("אין סיבה לא לקיים זאת אם יש כסף"), ומציין שבתקופת כהונתו כשר הביטחון הושגו הבנות עם קטאר גם על העברת מאות מיליוני דולרים למימון ביצוע פרויקטי תשתית ברצועת עזה ב-28 בפברואר 2018, השתתף רא"ל (מיל.) משה (בוגי) יעלון בכנס שערך המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), ונשא בו הרצאה שכותרתה "משבר רצועת עזה - המענה לאתגר". להלן העיקרים והתמליל של הרצאת יעלון, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), ולשעבר שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש אגף המודיעין בצה"ל. עיקרי הרצאת יעלון: 1. "חמאסטן [ישות ברצועת עזה בשליטת חמאס]... בעצם תלויה בנו. אם אנחנו מנתקים היום את החשמל והמים שאנחנו עדיין מספקים לרצועה, אז באמת יהיה משבר הומניטרי" 2. "אלה [הרשות הפלסטינית באיו”ש ושלטון חמאס ברצועת עזה] שתי ישויות שונות לחלוטין. בעיקר בעידן שהחמאס השתלט על הרצועה, ויש לנו חמאסטן בעזה ורשות פלסטינאית ביהודה ושומרון. הפער הזה לא הולך להיות מגושר, זה כמו לחבר שמן עם מים”. 3. "ניסינו, גם אחרי "צוק איתן" [סבב הלחימה בין ישראל לחמאס ביולי – אוגוסט 2014], לשכנע את אבו מאזן לקבל אחריות חלקית על הרצועה, אפילו על מעבר רפיח, הוא סירב". 4. "מה האינטרסים שלנו לגבי הרצועה? קודם כל, ביטחון. הרצועה הזאת בחרה להיות עוינת. גם כלפי, בוודאי כלפינו. וכל עוד היא עוינת, אין ברירה, אלא חייב להיות סגר ביטחוני". 5. "מה כן ישראל צריכה לעשות במצב הזה? לנו אין התנגדות, אני יכול להגיד את זה גם מתוקף תפקידי הקודם, ואני מקווה, שזה המצב גם היום, שהמצוקה הכלכלית תיענה [בגישה חיובית מצד ישראל]. למשל, העברת משכורות למגזר הציבורי, גם החמאסי, ניסינו לעשות את זה תקופה מסוימת, זה נעשה. שוב, זה כסף של תורמות, קטאר מימנה את זה" 6. "[כספי הסיוע מקטאר הועברו ל[חשבונות בנק של אנשים מסוימים, שהם לא מזוהי[ם] [עם גדודי] עיז א-דין אל-קסאם [הזרוע הצבאית של חמאס], שהם לא פעילי טרור, רופאים, אחיות, מורים, פקידים, הייתה רשימה כזאת, היו אז 23 אלף איש, אין סיבה לא לקיים את זה אם יש כסף, לא יודע אם מישהו מוכן לממן את זה עכשיו". 7. "ברגע שאין כסף לאנשים, אז גם כל המחזור הכלכלי מתמתן… אין כוח קנייה, [זה] אינטרס ישראלי שיחיו בכבוד וברווחה. למה לא?" 8. "הדבר השני, זה תשתיות. הגדלת אספקת, יכולת אספקת חשמל של תחנת הכוח בעזה, אינטרס שלנו. האם מישהו מוכן לממן את זה? האם מישהו מוכן לעשות את זה? יש עם זה קושי". 9. "יש תוכנית שלנו שתתממש בסוף, של העברת צינור גז לרצועה, כדי באמת להגדיל את התפוקה ושלא תהיה תלות ברשת החשמל שלנו. מים, התפלה, אדרבא. טיהור מים. יש שם בעיה של שופכין, של ביוב, שגם מקרינה על הגנת הסביבה אצלנו. טיהור ומחזור לחקלאות. אינטרס שלנו" 10. "האם יש מישהו שמוכן לממן? יש פה קושי עצום. בעצם נתקלנו במצב, שמבחינת רצון לממן ברצועת עזה, יש מדינה אחת שמשקיעה הרבה, קוראים לה קטאר… הצלחנו להגיע להבנות עם קטאר, שכל הפעילות שלה בנושא תשתיות, והם המשקיעים העיקריים, מאות מיליונים, מיליוני דולרים בשנה, מתואמת איתנו. כולל המנגנון של הכנסת חומרי שיקום". 11. "חמאס בחר בדרך שהוא בחר גם אחרי שיצאנו מעזה והתנתקנו, והרשות הפלסטינאית בראשות אבו מאזן נמנעת מלקחת אחריות מלאה, והחמאס לא מוכן לתת לו אחריות מלאה, המצרים עם האינטרסים שלהם, יש פה קושי עצום, שמביא אותי למסקנה, שמבחינתי הגעתי אליה כבר מזמן בכל נושא העניין הישראלי פלסטיני, אנחנו לא צריכים לדבר על פתרונות. הלוואי והיה פתרון". 12. "אנחנו צריכים לדבר על דרך. דרך שבה אנחנו מחזקים את האינטרסים שלנו, גם הביטחוניים, וחלקם הוא שלא יהיה שם משבר הומניטרי, חלקם הוא שכן יחיו בכבוד וברווחה". תמליל הרצאת יעלון: בילדותנו, אחת מהקללות שהשתמשנו היה "לך לעזה”. אחרי 60 שנה הקללה הזו עדיין רלוונטית. וזה מצביע על המורכבות, כי בעצם הרצועה הטריטוריאלית הזאת [רצועת עזה] היא רצועה דחויה. אני מזכיר, שלא תמיד שלטנו בה, כמו שגם היום אנחנו לא שולטים בה. אבל כשמדובר על הסכמי שביתת הנשק ועד מלחמת ששת הימים, המצרים שלטו שם. והם לא סיפחו אותה ולא פתרו את הבעיות שם, החזיקו אותה תחת שלטון צבאי, עם הרבה בעיות, עם הרבה צרות. וכמובן, כשהגענו להסכם השלום בגין – סאדאת [ב-1979], אז אחד הדברים שהיו חשובים ל[נשיא מצרים אנוואר] סאדאת זה לא לקבל בחזרה את הצרה הזאת. לכן הוא התעקש על הקו הבינלאומי של 1906, והשאיר לנו את הצרה הזאת. ובעצם, גם אחרי שהחלטנו להתנתק, ההחלטה של ראש הממשלה שרון לבצע התנתקות, היה דין ודברים עם המצרים, ואחד הדברים היותר חשובים למצרים [היה] שהבעיה הזו לא תיפול עליהם. הבעיה נשארה שלנו גם אחרי ההתנתקות. אמנם, יש שם שלטון עצמי, אין לנו אחריות לנושאים האזרחיים בפנים, אבל אין ספק שחמאסטן [ישות ברצועת עזה בשליטת חמאס], וגם היום היא חמאסטן, גם תוך כדי תהליך הפיוס, בעצם תלויה בנו. אם אנחנו מנתקים היום את החשמל והמים שאנחנו עדיין מספקים לרצועה, אז באמת יהיה משבר הומניטרי, מה שלא קורה כרגע. יש משבר כלכלי, יש מצוקה, אבל אין משבר הומניטרי, וגם הכנסת הסחורות, כל עוד אנחנו מקפידים בצדק על זה שיש סגר ביטחוני, כי התנתקנו, הייתה אלטרנטיבה להנהגת הרשות [הפלסטינית], הנהגת החמאס בעקבות ההפיכה הפנימית שם, בסופו של דבר להחליט שמפסיקים לירות עלינו, מפסיקים להפעיל טרור, משקיעים את המשאבים בשגשוג. אז הבחירה שלהם הייתה האם להשקיע בייצור רקטות או בחפירת מנהרות, שזה עולה להם מיליונים בשנה, או לפתח שם איזושהי תעשייה, כמו שהיו כאלה שדיברו, זה יהיה אולי המקום, סינגפור. טוב סדר העדיפויות שלהם אחר, ולכן יש שם בהחלט מצוקה כלכלית, והתלות שלהם בגורמים חיצוניים, כולל תרומות, סיוע כספי, התלות שלהם בנו בסוגיות תשתיות, וודאי בהכנסת סחורות, כל עוד יש סגר ביטחוני. הסגר הביטחוני נובע מזה, שהם בחרו להמשיך להיות עוינים, ולהפעיל את מערך המנהרות והרקטות, ולכן אנחנו נדרשים לבדוק כל סחורה שנכנסת, ואפילו כל אדם, כל אינדיבידואל שנכנס לשם. ולכן, יש פה מורכבות. ולאחרונה, אנחנו רואים שגם החמאס לא רוצה לשלוט ברצועה, בגלל האתגר האזרחי שלו, והוא מנסה בעצם להעביר את האחריות לרשות [הפלסטינית], אבל לא בעצם לתת את מלוא האחריות לרשות [הפלסטינית]. והפיוס הזה לא הולך להסתיים באופן חיובי, משום שהעמדה של החמאס זה, אני מוכן ש[יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס המכונה] אבו מאזן ייקח אחריות על הנושאים האזרחיים, אני לא מוכן לוותר על הנשק, ואבו מאזן מבחינתו צודק. אני לא מוכן לקבל אחריות מלאה בלי רשות אחת, חוק אחד, נשק אחד. הפער הזה לא הולך להיות מגושר, זה כמו לחבר שמן עם מים, כהנחת עבודה. כעובדה, גם הסכם מכה של הפיוס [ב-8 בפברואר 2007], לא יושם, הסכם קהיר [במאי] 2011 לא יושם. גם ההסכם הזה בעצם לא הולך להיות מיושם במלואו. השאלה אם זה יביא למשבר או שזה ימשיך להתנהל כך, היא שאלה פתוחה. והשאלה העיקרית היא פה, מה האינטרסים של הצדדים? ופה אני מסתכל מזווית הראייה שלנו. קודם כל כשמדובר על הפלסטינים בכלל, אנחנו מדברים כבר על שתי ישויות פוליטיות, זה צריך להיות ברור, וזה לא הולך להתחבר. אני מזכיר, שגם בעידן המעבר הבטוח, הייתי אז אלוף פיקוד, המעבר מעזה ליהודה ושומרון היה בטוח, היה פתוח, ועזתים שהגיעו לרמאללה קיבלו בעיטה, לא להגיד איפה, כדי לא לתפוס את מקומות העבודה ולא לקחת נשים וכו', וכו', וכו'. זה לא מתחבר, אלה שתי ישויות שונות לחלוטין. בעיקר בעידן שהחמאס השתלט על הרצועה, ויש לנו חמאסטן בעזה ורשות פלסטינאית ביהודה ושומרון. ניסינו, גם אחרי "צוק איתן" [סבב הלחימה בין ישראל לחמאס ביולי – אוגוסט 2014], לשכנע את אבו מאזן לקבל אחריות חלקית על הרצועה, אפילו על מעבר רפיח, הוא סירב. מה הביא אותו עכשיו להיכנס לתוך התהליך הזה, שנקרא פיוס, ולנסות לקחת אחריות על המעבר, ואולי על מרכיבים אזרחיים אחרים, בלי להיות אחראיות מלאה? זה מעניין, זו שאלה של אינטרסים. מה שקרה כאן בעיקר, ויש פה שחקן נוסף שעוד לא הזכרתי אותו והוא מצרים, שמצרים מתייחסת לרצועת עזה גם היום כאל ישות עוינת, ובצדק. מבחינתם חמאס זה אחים מוסלמים. איך המשטר המצרי הנוכחי, השלטון המצרי הנוכחי מתייחס לאחים מוסלמים אנחנו יודעים. הוא רואה בזה בעיה שעלולה לגרום לאירדנטה פנימית במצרים. קל וחומר כשהוא תפס את החמאס, מסייע לדאעש בסיני. נוצרה איזושהי מערכת יחסים בין חמאס-עזה לדאעש בסיני, למרות שאלה שתי תנועות שונות. החמאס בעצם נלחם נגד דאעש בתוך רצועת עזה, הוא לא רוצה שדאעש יאיים עליו פנימית, אבל הוא מצא בדאעש בסיני שותף על בסיס של אינטרסים. למה? כי הוא נדרש לקבל אספקת נשק דרך סיני, ודאעש שולט בסיני, אז הוא צריך את זה, ודאעש היה צריך איזשהו בסיס מאחור, גם בסיס לטיפול רפואי, בסיס להתכוננות וכן הלאה, והמצרים עלו על זה, שבעצם דאעש משתמש ברצועת עזה כארץ בסיס, וחמאס נהנה משירותי דאעש בהברחות נשק. ולכן היה פה אינטרס מצרי לנסות להביא לפיוס, וכל הלחץ על החמאס היה גם מבחינה כלכלית, כולל של אבו מאזן, כולל של המצרים. הם לא מספקים חשמל, הם לא מספקים מים, אנחנו מספקים, הם לא. הם גם סגרו את מעבר רפיח, שנפתח לעיתים, מעבר רפיח הוא באחריותם, יכלו לפתוח אותו. הם חונקים את הרצועה כדי שהחמאס יבוא אל השולחן כמו שהוא הגיע, כדי בעצם לאלף אותו ולהגיע איתו להבנה שהוא יפסיק לעזור לדאעש בסיני בכל דרך. ולכן זה האינטרס המצרי. החמאס בא משום שהוא נקלע למצוקה, הוא בלחץ, הוא צריך איזשהו פתרון, הוא לא נותן מענה לאזרחים, ולכן הוא הגיע לשולחן. למה אבו מאזן בא עכשיו לשולחן ולא בא קודם, אחרי "צוק איתן”? גם זה עניין של לחץ ואינטרס. המצרים הרכיבו פה איזשהו מרכיב לחץ שבו הם אמרו, אבו מאזן, אם אתה לא תבוא, יש לנו אלטרנטיבה, קוראים לה [מוחמד] דחלאן [לשעבר ראש מנגנון הביטחון המסכל ברצועת עזה]. אנחנו עם איחוד האמירויות נביא אותו, אבו מאזן במידה מסוימת נבהל, ועל הרקע הזה הוא הגיע. זאת אומרת, מה שאנחנו רואים פה גם היום במצב שנוצר, זה איזשהו שילוב של אינטרסים או לחצים אחד על השני, שהביא אותם למצב של לכאורה פיוס, שלא הולך להיות מושלם ולא הולך להתקיים. אני מדגיש את כל זה, משום שגם כשאנחנו מסתכלים על האתגר של רצועת עזה, כמו על אתגרים אחרים, אני חסיד תפיסת האינטרסים. לא wishful thinking. נביא את מרוואן ברגותי [לשעבר מפקד גדודי אל-אקצה של ארגון פתח, מרצה מאסר עולם בישראל], תיפתר הבעיה. נמליך את יחיא סינוואר [מנהיג חמאס ברצועת עזה], תפתר הבעיה. מספיק. אנחנו לא הולכים לפתור את הבעיות הללו, אנחנו צריכים להתמודד איתן. ובכל נקודת זמן, בכל זירה, צריך להסתכל על האינטרסים. כך קבענו למשל בסוריה, שלא מתערבים מצד אחד, אבל יש קווים אדומים. זה נכון גם לגבי הרצועה. מה האינטרסים שלנו לגבי הרצועה? קודם כל, ביטחון. הרצועה הזאת בחרה להיות עוינת. גם כלפי, בוודאי כלפינו. וכל עוד היא עוינת, אין ברירה, אלא חייב להיות סגר ביטחוני. אילולא הייתה עוינת, אז לא היה צריך לבדוק את הסחורות, לא היה צריך לבדוק את האנשים. המצרים היו פותחים לה את מעבר רפיח. אנחנו, תקופה ארוכה, לחצנו על המצרים, תפתחו את מעבר רפיח. באמת, יש שם חנק, אנשים לא יכולים לצאת. ניסינו דרך אגב לתת מענה ליציאת האנשים מרצועת עזה בשאטלים עם מחסום ארז לאלנבי כדי שייצאו לעולם הרחב דרך ירדן. הירדנים סירבו. זאת אומרת יש פה עניין של כל אחד מסתכל על הרצועה כאל בעייה שלא רוצים להתעסק איתה, ולכן מאחר ויש בעיה ביטחונית, אז קיים הסגר הביטחוני, אין מצור, השימוש במילה מצור היא לא נכונה. סוחר פלסטיני, שרוצה היום להזמין סחורה מסין, יכול להביא אותה או דרך נמל אשדוד או דרך נמל אלכסנדריה או דרך נמל פורט סעיד, בסוף היא תעבור בדיקה של ישראלי דרך [מעבר] כרם שלום. על זה אנחנו לא יכולים לוותר. אני מדגיש את זה, כי אני שומע את הרעיונות על הנמל הימי, האי בים, כפי שהיא עולה. עד היום הקבינט, כמובן, לא אישר בצדק. אם יהיו פקחים ישראלים על האי הזה, למה לא? כשיהיו שם פקחים ישראלים, תקראו לי. זה התנאי. זה התנאי. כל תפיסתנו בכלל, את כל מה שנכנס לגבולות ארץ ישראל, מ[הסכמי] אוסלו [ב-1993], מיצחק] רבין [ראש ממשלת ישראל לשעבר], זיכרונו לברכה, אמרה שבכל תנאי, בכל מצב, בסופו של דבר, סחורה ואנשים שיכנסו לגבולות ארץ ישראל, בין אם זה לישות הפלסטינאית, האחת שתוכננה באוסלו, המפוצלת, לשתיים, יהודה שומרון ועזה, ייבדק על ידי ישראלים, בין אם זה יבשה בגשרי הירדן, בין אם זה יגיע מהים או יגיע מהאוויר. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שזה לא יהיה בפיקוח הישראלי. תחשבו על דמוגרפיה. תחשבו על זה שאנחנו לא עומדים ובודקים בגשרי הירדן, או יהיה איזה נמל ימי בעזה והכניסה לשם לא תהיה מפוקחת. יגיעו כל מיני דאעש ואיראנים וכו'. דרך אגב, כשנפתח [ציר] פילדלפי [קו הגבול בין רצועת עזה למצרים] בעקבות ההתנתקות, ואיבדנו שליטה על מה שנכנס ממצרים [לרצועת עזה], כולל במעבר רפיח, היה שם מנגנון בינלאומי שנקרא EUBAM [The European Union Border Assistance Mission for the Rafah Crossing Point -EUBAM Rafah] אבל הוא הצליח לפקח? הגיעו מומחים איראנים, אלה שלימדו את אנשי רצועת עזה, איך לייצר את כלי הטיס הבלתי מאוישים, רקטות יותר משוכללות, זה מה שקרה. אז המצרים היום הם פרטנר לחסימת העניין, לי לא אכפת, שייכנסו וייצאו אזרחים עזתים דרך מעבר רפיח למצרים, כמו שלא אכפת לי להוציא אותם בשאטלים לירדן, אך מצרים לא רוצה, וירדן לא רוצה, זה הקושי. מה נכון לעשות בתנאים הללו? לא מדברים כאן על משבר הומניטרי, יש פה מצוקה כלכלית ללא ספק. אין ספק, שהבעיה העיקרית היא ההחלטה הפלסטינאית לקיים ישות עוינת. יצאנו משם, יכלו לקבל החלטה לגדל תותים ולייצא אותם, יכלו לקבל החלטה להקים מפעלים, לייצר ולייצא. קיבלו החלטה להשקיע ברקטות, קיבלו החלטה להשקיע במנהרות, החלטה שלהם. ולכן חמאס מהבחינה הזאת הוא ללא ספק מכשול. אחד הדברים שמשחקים לטובתנו, זה מה שהדגיש בעיקר יוני קודם, זה שיש החלטה בינלאומית שבעצם מתנה תנאים. החמאס מוקצה מחמת מיאוס על ידיך, החלטת הקוורטט [הקוורטט לענייני המזרח התיכון הוא גוף בין-לאומי המורכב מארצות הברית, האיחוד האירופי, האומות המאוחדות ורוסיה, שתפקידו לפקח על פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני על פי מפת הדרכים], שקוראת לחמאס לקבל אי אלו תנאים כדי שיוכל להפוך להיות לגיטימי. הוא לא הולך לעשות את זה. זה בדיוק אותו עניין למה הוא בחר לייצר רקטות ולחפור מנהרות במקום להתחיל ולעסוק בשגשוג וכו'. דרך אגב, רציונלית, אנשים שחושבים על זה, תארו לכם שאחרי שהתנתקנו מהרצועה, החמאס היה מראה לנו, שממה שיצאנו מפסיק להיות עוין כלפינו. הרי מיד הציבור הישראלי היה משתכנע, שזה הדרך הנכונה לעשות גם ביהודה ושומרון. זה לא רציונלי. מבחינתם, עדיפות היא כמובן חיסולה של מדינת ישראל, מילים כאלה, מילים אחרות, בשלבים, לא בשלבים, ולכן זה משהו שהוא הרבה יותר עמוק מאשר לחשוב חשיבה רציונלית. ולכן אנחנו עדיין רואים אותם, מתעסקים עם הרקטות, המנהרות והטרור. מה כן ישראל צריכה לעשות במצב הזה? לנו אין התנגדות, אני יכול להגיד את זה גם מתוקף תפקידי הקודם, ואני מקווה, שזה המצב גם היום, שהמצוקה הכלכלית תיענה [בגישה חיובית מצד ישראל]. למשל, העברת משכורות למגזר הציבורי, גם החמאסי, ניסינו לעשות את זה תקופה מסוימת, זה נעשה. שוב, זה כסף של תורמות, קטאר מימנה את זה. חשבונות בנק של אנשים מסוימים, שהם לא מזוהי [גדודי] עיז א-דין אל-קסאם [הזרוע הצבאית של חמאס], שהם לא פעילי טרור, רופאים, אחיות, מורים, פקידים, הייתה רשימה כזאת, היו אז 23 אלף איש, אין סיבה לא לקיים את זה אם יש כסף, לא יודע אם מישהו מוכן לממן את זה עכשיו. דרך אגב הצענו לאבו מאזן לעשות את זה, כדי שבעל המאה יהיה בעל הדעה, גם מזה הוא התחמק בצורה כזו או אחרת, אני לא יודע מה המצב איתו היום, אז זו סוגיה פתוחה עכשיו שיוצרת מצוקה, כי ברגע שאין כסף לאנשים, אז גם כל המחזור הכלכלי מתמתן, אותו מדד של משאיות שהגיעו גם לאלף משאיות ביום ועכשיו ירד לשלוש מאות הוא תוצאה מזה שאין כוח קנייה, אינטרס ישראלי שיחיו בכבוד וברווחה. למה לא? הדבר השני, זה תשתיות. הגדלת אספקת, יכולת אספקת חשמל של תחנת הכוח בעזה, אינטרס שלנו. האם מישהו מוכן לממן את זה? האם מישהו מוכן לעשות את זה? יש עם זה קושי. יש תוכנית שלנו שתתממש בסוף, של העברת צינור גז לרצועה, כדי באמת להגדיל את התפוקה ושלא תהיה תלות ברשת החשמל שלנו. מים, התפלה, אדרבא. טיהור מים. יש שם בעיה של שופכין, של ביוב, שגם מקרינה על הגנת הסביבה אצלנו. טיהור ומחזור לחקלאות. אינטרס שלנו. האם יש מישהו שמוכן לממן? יש פה קושי עצום. בעצם נתקלנו במצב, שמבחינת רצון לממן ברצועת עזה, יש מדינה אחת שמשקיעה הרבה, קוראים לה קטאר למרות שבעבר היו מתחים איתה, ב"צוק איתן" לא היינו מוכנים לקבל את היוזמה הטורקית-קטארית בצדק, אבל הצלחנו להגיע להבנות עם קטאר, שכל הפעילות שלה בנושא תשתיות, והם המשקיעים העיקריים, מאות מיליונים, מיליוני דולרים בשנה, מתואמת איתנו. כולל המנגנון של הכנסת חומרי שיקום, שהוא מנגנון משוכלל, לא פרטנו אותו כאן, יוני, זה חלק מהעניין. אתה רואה הרס עצום, זו התוצאה של "צוק איתן" עשרת אלפים בניינים שנהרסו כליל, מקומה אחת ועד 18 קומות, 30 אלף שניזוקו. יש צורך לשקם את זה, ללא ספק. לכן יצרנו פה מנגנון, ולכן הוא גם ממשיך להתקיים. איך מפקחים על זה? מאוד משוכלל, עם 100 פקחים בפנים, עם מנגנון שעוקב אחרי כל שק מלט, מגיע לסוכן שמספק, רק תמורת ואוטצ'ר שפקח אישר אותו, מנגנון משוכלל. אלה דברים שאנחנו יכולים לעשות. אבל ככלל, מי שחושב, שיש לו איזשהו פתרון של זבנג וגמרנו במציאות שבה החמאס בחר בדרך שהוא בחר גם אחרי שיצאנו מעזה והתנתקנו, והרשות הפלסטינאית בראשות אבו מאזן נמנעת מלקחת אחריות מלאה, והחמאס לא מוכן לתת לו אחריות מלאה, המצרים עם האינטרסים שלהם, יש פה קושי עצום, שמביא אותי למסקנה, שמבחינתי הגעתי אליה כבר מזמן בכל נושא העניין הישראלי פלסטיני, אנחנו לא צריכים לדבר על פתרונות. הלוואי והיה פתרון. אנחנו צריכים לדבר על דרך. דרך שבה אנחנו מחזקים את האינטרסים שלנו, גם הביטחוניים, וחלקם הוא שלא יהיה שם משבר הומניטרי, חלקם הוא שכן יחיו בכבוד וברווחה, אם אפשר, אבל להשלות את עצמנו, שיהיה מנהיג כזה או מנהיג אחר, וזה תיפתר הבעיה, מזה אני מציע להוריד את הציפיות לנוכח מה ששמענו בפאנל הקודם. סימוכין:
18:13

פברואר 2018 - משה (בוגי) יעלון מצדיק את העברת כספי הסיוע מקטאר למימון משכורות עובדי המגזר הציבורי בעזה, כולל אנשי חמאס ("אין סיבה לא לקיים זאת אם יש כסף"), ומציין שבתקופת כהונתו כשר הביטחון הושגו הבנות עם קטאר גם על העברת מאות מיליוני דולרים למימון ביצוע פרויקטי תשתית ברצועת עזה ב-28 בפברואר 2018, השתתף רא"ל (מיל.) משה (בוגי) יעלון בכנס שערך המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), ונשא בו הרצאה שכותרתה "משבר רצועת עזה - המענה לאתגר". להלן העיקרים והתמליל של הרצאת יעלון, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), ולשעבר שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש אגף המודיעין בצה"ל. עיקרי הרצאת יעלון: 1. "חמאסטן [ישות ברצועת עזה בשליטת חמאס]... בעצם תלויה בנו. אם אנחנו מנתקים היום את החשמל והמים שאנחנו עדיין מספקים לרצועה, אז באמת יהיה משבר הומניטרי" 2. "אלה [הרשות הפלסטינית באיו”ש ושלטון חמאס ברצועת עזה] שתי ישויות שונות לחלוטין. בעיקר בעידן שהחמאס השתלט על הרצועה, ויש לנו חמאסטן בעזה ורשות פלסטינאית ביהודה ושומרון. הפער הזה לא הולך להיות מגושר, זה כמו לחבר שמן עם מים”. 3. "ניסינו, גם אחרי "צוק איתן" [סבב הלחימה בין ישראל לחמאס ביולי – אוגוסט 2014], לשכנע את אבו מאזן לקבל אחריות חלקית על הרצועה, אפילו על מעבר רפיח, הוא סירב". 4. "מה האינטרסים שלנו לגבי הרצועה? קודם כל, ביטחון. הרצועה הזאת בחרה להיות עוינת. גם כלפי, בוודאי כלפינו. וכל עוד היא עוינת, אין ברירה, אלא חייב להיות סגר ביטחוני". 5. "מה כן ישראל צריכה לעשות במצב הזה? לנו אין התנגדות, אני יכול להגיד את זה גם מתוקף תפקידי הקודם, ואני מקווה, שזה המצב גם היום, שהמצוקה הכלכלית תיענה [בגישה חיובית מצד ישראל]. למשל, העברת משכורות למגזר הציבורי, גם החמאסי, ניסינו לעשות את זה תקופה מסוימת, זה נעשה. שוב, זה כסף של תורמות, קטאר מימנה את זה" 6. "[כספי הסיוע מקטאר הועברו ל[חשבונות בנק של אנשים מסוימים, שהם לא מזוהי[ם] [עם גדודי] עיז א-דין אל-קסאם [הזרוע הצבאית של חמאס], שהם לא פעילי טרור, רופאים, אחיות, מורים, פקידים, הייתה רשימה כזאת, היו אז 23 אלף איש, אין סיבה לא לקיים את זה אם יש כסף, לא יודע אם מישהו מוכן לממן את זה עכשיו". 7. "ברגע שאין כסף לאנשים, אז גם כל המחזור הכלכלי מתמתן… אין כוח קנייה, [זה] אינטרס ישראלי שיחיו בכבוד וברווחה. למה לא?" 8. "הדבר השני, זה תשתיות. הגדלת אספקת, יכולת אספקת חשמל של תחנת הכוח בעזה, אינטרס שלנו. האם מישהו מוכן לממן את זה? האם מישהו מוכן לעשות את זה? יש עם זה קושי". 9. "יש תוכנית שלנו שתתממש בסוף, של העברת צינור גז לרצועה, כדי באמת להגדיל את התפוקה ושלא תהיה תלות ברשת החשמל שלנו. מים, התפלה, אדרבא. טיהור מים. יש שם בעיה של שופכין, של ביוב, שגם מקרינה על הגנת הסביבה אצלנו. טיהור ומחזור לחקלאות. אינטרס שלנו" 10. "האם יש מישהו שמוכן לממן? יש פה קושי עצום. בעצם נתקלנו במצב, שמבחינת רצון לממן ברצועת עזה, יש מדינה אחת שמשקיעה הרבה, קוראים לה קטאר… הצלחנו להגיע להבנות עם קטאר, שכל הפעילות שלה בנושא תשתיות, והם המשקיעים העיקריים, מאות מיליונים, מיליוני דולרים בשנה, מתואמת איתנו. כולל המנגנון של הכנסת חומרי שיקום". 11. "חמאס בחר בדרך שהוא בחר גם אחרי שיצאנו מעזה והתנתקנו, והרשות הפלסטינאית בראשות אבו מאזן נמנעת מלקחת אחריות מלאה, והחמאס לא מוכן לתת לו אחריות מלאה, המצרים עם האינטרסים שלהם, יש פה קושי עצום, שמביא אותי למסקנה, שמבחינתי הגעתי אליה כבר מזמן בכל נושא העניין הישראלי פלסטיני, אנחנו לא צריכים לדבר על פתרונות. הלוואי והיה פתרון". 12. "אנחנו צריכים לדבר על דרך. דרך שבה אנחנו מחזקים את האינטרסים שלנו, גם הביטחוניים, וחלקם הוא שלא יהיה שם משבר הומניטרי, חלקם הוא שכן יחיו בכבוד וברווחה". תמליל הרצאת יעלון: בילדותנו, אחת מהקללות שהשתמשנו היה "לך לעזה”. אחרי 60 שנה הקללה הזו עדיין רלוונטית. וזה מצביע על המורכבות, כי בעצם הרצועה הטריטוריאלית הזאת [רצועת עזה] היא רצועה דחויה. אני מזכיר, שלא תמיד שלטנו בה, כמו שגם היום אנחנו לא שולטים בה. אבל כשמדובר על הסכמי שביתת הנשק ועד מלחמת ששת הימים, המצרים שלטו שם. והם לא סיפחו אותה ולא פתרו את הבעיות שם, החזיקו אותה תחת שלטון צבאי, עם הרבה בעיות, עם הרבה צרות. וכמובן, כשהגענו להסכם השלום בגין – סאדאת [ב-1979], אז אחד הדברים שהיו חשובים ל[נשיא מצרים אנוואר] סאדאת זה לא לקבל בחזרה את הצרה הזאת. לכן הוא התעקש על הקו הבינלאומי של 1906, והשאיר לנו את הצרה הזאת. ובעצם, גם אחרי שהחלטנו להתנתק, ההחלטה של ראש הממשלה שרון לבצע התנתקות, היה דין ודברים עם המצרים, ואחד הדברים היותר חשובים למצרים [היה] שהבעיה הזו לא תיפול עליהם. הבעיה נשארה שלנו גם אחרי ההתנתקות. אמנם, יש שם שלטון עצמי, אין לנו אחריות לנושאים האזרחיים בפנים, אבל אין ספק שחמאסטן [ישות ברצועת עזה בשליטת חמאס], וגם היום היא חמאסטן, גם תוך כדי תהליך הפיוס, בעצם תלויה בנו. אם אנחנו מנתקים היום את החשמל והמים שאנחנו עדיין מספקים לרצועה, אז באמת יהיה משבר הומניטרי, מה שלא קורה כרגע. יש משבר כלכלי, יש מצוקה, אבל אין משבר הומניטרי, וגם הכנסת הסחורות, כל עוד אנחנו מקפידים בצדק על זה שיש סגר ביטחוני, כי התנתקנו, הייתה אלטרנטיבה להנהגת הרשות [הפלסטינית], הנהגת החמאס בעקבות ההפיכה הפנימית שם, בסופו של דבר להחליט שמפסיקים לירות עלינו, מפסיקים להפעיל טרור, משקיעים את המשאבים בשגשוג. אז הבחירה שלהם הייתה האם להשקיע בייצור רקטות או בחפירת מנהרות, שזה עולה להם מיליונים בשנה, או לפתח שם איזושהי תעשייה, כמו שהיו כאלה שדיברו, זה יהיה אולי המקום, סינגפור. טוב סדר העדיפויות שלהם אחר, ולכן יש שם בהחלט מצוקה כלכלית, והתלות שלהם בגורמים חיצוניים, כולל תרומות, סיוע כספי, התלות שלהם בנו בסוגיות תשתיות, וודאי בהכנסת סחורות, כל עוד יש סגר ביטחוני. הסגר הביטחוני נובע מזה, שהם בחרו להמשיך להיות עוינים, ולהפעיל את מערך המנהרות והרקטות, ולכן אנחנו נדרשים לבדוק כל סחורה שנכנסת, ואפילו כל אדם, כל אינדיבידואל שנכנס לשם. ולכן, יש פה מורכבות. ולאחרונה, אנחנו רואים שגם החמאס לא רוצה לשלוט ברצועה, בגלל האתגר האזרחי שלו, והוא מנסה בעצם להעביר את האחריות לרשות [הפלסטינית], אבל לא בעצם לתת את מלוא האחריות לרשות [הפלסטינית]. והפיוס הזה לא הולך להסתיים באופן חיובי, משום שהעמדה של החמאס זה, אני מוכן ש[יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס המכונה] אבו מאזן ייקח אחריות על הנושאים האזרחיים, אני לא מוכן לוותר על הנשק, ואבו מאזן מבחינתו צודק. אני לא מוכן לקבל אחריות מלאה בלי רשות אחת, חוק אחד, נשק אחד. הפער הזה לא הולך להיות מגושר, זה כמו לחבר שמן עם מים, כהנחת עבודה. כעובדה, גם הסכם מכה של הפיוס [ב-8 בפברואר 2007], לא יושם, הסכם קהיר [במאי] 2011 לא יושם. גם ההסכם הזה בעצם לא הולך להיות מיושם במלואו. השאלה אם זה יביא למשבר או שזה ימשיך להתנהל כך, היא שאלה פתוחה. והשאלה העיקרית היא פה, מה האינטרסים של הצדדים? ופה אני מסתכל מזווית הראייה שלנו. קודם כל כשמדובר על הפלסטינים בכלל, אנחנו מדברים כבר על שתי ישויות פוליטיות, זה צריך להיות ברור, וזה לא הולך להתחבר. אני מזכיר, שגם בעידן המעבר הבטוח, הייתי אז אלוף פיקוד, המעבר מעזה ליהודה ושומרון היה בטוח, היה פתוח, ועזתים שהגיעו לרמאללה קיבלו בעיטה, לא להגיד איפה, כדי לא לתפוס את מקומות העבודה ולא לקחת נשים וכו', וכו', וכו'. זה לא מתחבר, אלה שתי ישויות שונות לחלוטין. בעיקר בעידן שהחמאס השתלט על הרצועה, ויש לנו חמאסטן בעזה ורשות פלסטינאית ביהודה ושומרון. ניסינו, גם אחרי "צוק איתן" [סבב הלחימה בין ישראל לחמאס ביולי – אוגוסט 2014], לשכנע את אבו מאזן לקבל אחריות חלקית על הרצועה, אפילו על מעבר רפיח, הוא סירב. מה הביא אותו עכשיו להיכנס לתוך התהליך הזה, שנקרא פיוס, ולנסות לקחת אחריות על המעבר, ואולי על מרכיבים אזרחיים אחרים, בלי להיות אחראיות מלאה? זה מעניין, זו שאלה של אינטרסים. מה שקרה כאן בעיקר, ויש פה שחקן נוסף שעוד לא הזכרתי אותו והוא מצרים, שמצרים מתייחסת לרצועת עזה גם היום כאל ישות עוינת, ובצדק. מבחינתם חמאס זה אחים מוסלמים. איך המשטר המצרי הנוכחי, השלטון המצרי הנוכחי מתייחס לאחים מוסלמים אנחנו יודעים. הוא רואה בזה בעיה שעלולה לגרום לאירדנטה פנימית במצרים. קל וחומר כשהוא תפס את החמאס, מסייע לדאעש בסיני. נוצרה איזושהי מערכת יחסים בין חמאס-עזה לדאעש בסיני, למרות שאלה שתי תנועות שונות. החמאס בעצם נלחם נגד דאעש בתוך רצועת עזה, הוא לא רוצה שדאעש יאיים עליו פנימית, אבל הוא מצא בדאעש בסיני שותף על בסיס של אינטרסים. למה? כי הוא נדרש לקבל אספקת נשק דרך סיני, ודאעש שולט בסיני, אז הוא צריך את זה, ודאעש היה צריך איזשהו בסיס מאחור, גם בסיס לטיפול רפואי, בסיס להתכוננות וכן הלאה, והמצרים עלו על זה, שבעצם דאעש משתמש ברצועת עזה כארץ בסיס, וחמאס נהנה משירותי דאעש בהברחות נשק. ולכן היה פה אינטרס מצרי לנסות להביא לפיוס, וכל הלחץ על החמאס היה גם מבחינה כלכלית, כולל של אבו מאזן, כולל של המצרים. הם לא מספקים חשמל, הם לא מספקים מים, אנחנו מספקים, הם לא. הם גם סגרו את מעבר רפיח, שנפתח לעיתים, מעבר רפיח הוא באחריותם, יכלו לפתוח אותו. הם חונקים את הרצועה כדי שהחמאס יבוא אל השולחן כמו שהוא הגיע, כדי בעצם לאלף אותו ולהגיע איתו להבנה שהוא יפסיק לעזור לדאעש בסיני בכל דרך. ולכן זה האינטרס המצרי. החמאס בא משום שהוא נקלע למצוקה, הוא בלחץ, הוא צריך איזשהו פתרון, הוא לא נותן מענה לאזרחים, ולכן הוא הגיע לשולחן. למה אבו מאזן בא עכשיו לשולחן ולא בא קודם, אחרי "צוק איתן”? גם זה עניין של לחץ ואינטרס. המצרים הרכיבו פה איזשהו מרכיב לחץ שבו הם אמרו, אבו מאזן, אם אתה לא תבוא, יש לנו אלטרנטיבה, קוראים לה [מוחמד] דחלאן [לשעבר ראש מנגנון הביטחון המסכל ברצועת עזה]. אנחנו עם איחוד האמירויות נביא אותו, אבו מאזן במידה מסוימת נבהל, ועל הרקע הזה הוא הגיע. זאת אומרת, מה שאנחנו רואים פה גם היום במצב שנוצר, זה איזשהו שילוב של אינטרסים או לחצים אחד על השני, שהביא אותם למצב של לכאורה פיוס, שלא הולך להיות מושלם ולא הולך להתקיים. אני מדגיש את כל זה, משום שגם כשאנחנו מסתכלים על האתגר של רצועת עזה, כמו על אתגרים אחרים, אני חסיד תפיסת האינטרסים. לא wishful thinking. נביא את מרוואן ברגותי [לשעבר מפקד גדודי אל-אקצה של ארגון פתח, מרצה מאסר עולם בישראל], תיפתר הבעיה. נמליך את יחיא סינוואר [מנהיג חמאס ברצועת עזה], תפתר הבעיה. מספיק. אנחנו לא הולכים לפתור את הבעיות הללו, אנחנו צריכים להתמודד איתן. ובכל נקודת זמן, בכל זירה, צריך להסתכל על האינטרסים. כך קבענו למשל בסוריה, שלא מתערבים מצד אחד, אבל יש קווים אדומים. זה נכון גם לגבי הרצועה. מה האינטרסים שלנו לגבי הרצועה? קודם כל, ביטחון. הרצועה הזאת בחרה להיות עוינת. גם כלפי, בוודאי כלפינו. וכל עוד היא עוינת, אין ברירה, אלא חייב להיות סגר ביטחוני. אילולא הייתה עוינת, אז לא היה צריך לבדוק את הסחורות, לא היה צריך לבדוק את האנשים. המצרים היו פותחים לה את מעבר רפיח. אנחנו, תקופה ארוכה, לחצנו על המצרים, תפתחו את מעבר רפיח. באמת, יש שם חנק, אנשים לא יכולים לצאת. ניסינו דרך אגב לתת מענה ליציאת האנשים מרצועת עזה בשאטלים עם מחסום ארז לאלנבי כדי שייצאו לעולם הרחב דרך ירדן. הירדנים סירבו. זאת אומרת יש פה עניין של כל אחד מסתכל על הרצועה כאל בעייה שלא רוצים להתעסק איתה, ולכן מאחר ויש בעיה ביטחונית, אז קיים הסגר הביטחוני, אין מצור, השימוש במילה מצור היא לא נכונה. סוחר פלסטיני, שרוצה היום להזמין סחורה מסין, יכול להביא אותה או דרך נמל אשדוד או דרך נמל אלכסנדריה או דרך נמל פורט סעיד, בסוף היא תעבור בדיקה של ישראלי דרך [מעבר] כרם שלום. על זה אנחנו לא יכולים לוותר. אני מדגיש את זה, כי אני שומע את הרעיונות על הנמל הימי, האי בים, כפי שהיא עולה. עד היום הקבינט, כמובן, לא אישר בצדק. אם יהיו פקחים ישראלים על האי הזה, למה לא? כשיהיו שם פקחים ישראלים, תקראו לי. זה התנאי. זה התנאי. כל תפיסתנו בכלל, את כל מה שנכנס לגבולות ארץ ישראל, מ[הסכמי] אוסלו [ב-1993], מיצחק] רבין [ראש ממשלת ישראל לשעבר], זיכרונו לברכה, אמרה שבכל תנאי, בכל מצב, בסופו של דבר, סחורה ואנשים שיכנסו לגבולות ארץ ישראל, בין אם זה לישות הפלסטינאית, האחת שתוכננה באוסלו, המפוצלת, לשתיים, יהודה שומרון ועזה, ייבדק על ידי ישראלים, בין אם זה יבשה בגשרי הירדן, בין אם זה יגיע מהים או יגיע מהאוויר. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שזה לא יהיה בפיקוח הישראלי. תחשבו על דמוגרפיה. תחשבו על זה שאנחנו לא עומדים ובודקים בגשרי הירדן, או יהיה איזה נמל ימי בעזה והכניסה לשם לא תהיה מפוקחת. יגיעו כל מיני דאעש ואיראנים וכו'. דרך אגב, כשנפתח [ציר] פילדלפי [קו הגבול בין רצועת עזה למצרים] בעקבות ההתנתקות, ואיבדנו שליטה על מה שנכנס ממצרים [לרצועת עזה], כולל במעבר רפיח, היה שם מנגנון בינלאומי שנקרא EUBAM [The European Union Border Assistance Mission for the Rafah Crossing Point -EUBAM Rafah] אבל הוא הצליח לפקח? הגיעו מומחים איראנים, אלה שלימדו את אנשי רצועת עזה, איך לייצר את כלי הטיס הבלתי מאוישים, רקטות יותר משוכללות, זה מה שקרה. אז המצרים היום הם פרטנר לחסימת העניין, לי לא אכפת, שייכנסו וייצאו אזרחים עזתים דרך מעבר רפיח למצרים, כמו שלא אכפת לי להוציא אותם בשאטלים לירדן, אך מצרים לא רוצה, וירדן לא רוצה, זה הקושי. מה נכון לעשות בתנאים הללו? לא מדברים כאן על משבר הומניטרי, יש פה מצוקה כלכלית ללא ספק. אין ספק, שהבעיה העיקרית היא ההחלטה הפלסטינאית לקיים ישות עוינת. יצאנו משם, יכלו לקבל החלטה לגדל תותים ולייצא אותם, יכלו לקבל החלטה להקים מפעלים, לייצר ולייצא. קיבלו החלטה להשקיע ברקטות, קיבלו החלטה להשקיע במנהרות, החלטה שלהם. ולכן חמאס מהבחינה הזאת הוא ללא ספק מכשול. אחד הדברים שמשחקים לטובתנו, זה מה שהדגיש בעיקר יוני קודם, זה שיש החלטה בינלאומית שבעצם מתנה תנאים. החמאס מוקצה מחמת מיאוס על ידיך, החלטת הקוורטט [הקוורטט לענייני המזרח התיכון הוא גוף בין-לאומי המורכב מארצות הברית, האיחוד האירופי, האומות המאוחדות ורוסיה, שתפקידו לפקח על פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני על פי מפת הדרכים], שקוראת לחמאס לקבל אי אלו תנאים כדי שיוכל להפוך להיות לגיטימי. הוא לא הולך לעשות את זה. זה בדיוק אותו עניין למה הוא בחר לייצר רקטות ולחפור מנהרות במקום להתחיל ולעסוק בשגשוג וכו'. דרך אגב, רציונלית, אנשים שחושבים על זה, תארו לכם שאחרי שהתנתקנו מהרצועה, החמאס היה מראה לנו, שממה שיצאנו מפסיק להיות עוין כלפינו. הרי מיד הציבור הישראלי היה משתכנע, שזה הדרך הנכונה לעשות גם ביהודה ושומרון. זה לא רציונלי. מבחינתם, עדיפות היא כמובן חיסולה של מדינת ישראל, מילים כאלה, מילים אחרות, בשלבים, לא בשלבים, ולכן זה משהו שהוא הרבה יותר עמוק מאשר לחשוב חשיבה רציונלית. ולכן אנחנו עדיין רואים אותם, מתעסקים עם הרקטות, המנהרות והטרור. מה כן ישראל צריכה לעשות במצב הזה? לנו אין התנגדות, אני יכול להגיד את זה גם מתוקף תפקידי הקודם, ואני מקווה, שזה המצב גם היום, שהמצוקה הכלכלית תיענה [בגישה חיובית מצד ישראל]. למשל, העברת משכורות למגזר הציבורי, גם החמאסי, ניסינו לעשות את זה תקופה מסוימת, זה נעשה. שוב, זה כסף של תורמות, קטאר מימנה את זה. חשבונות בנק של אנשים מסוימים, שהם לא מזוהי [גדודי] עיז א-דין אל-קסאם [הזרוע הצבאית של חמאס], שהם לא פעילי טרור, רופאים, אחיות, מורים, פקידים, הייתה רשימה כזאת, היו אז 23 אלף איש, אין סיבה לא לקיים את זה אם יש כסף, לא יודע אם מישהו מוכן לממן את זה עכשיו. דרך אגב הצענו לאבו מאזן לעשות את זה, כדי שבעל המאה יהיה בעל הדעה, גם מזה הוא התחמק בצורה כזו או אחרת, אני לא יודע מה המצב איתו היום, אז זו סוגיה פתוחה עכשיו שיוצרת מצוקה, כי ברגע שאין כסף לאנשים, אז גם כל המחזור הכלכלי מתמתן, אותו מדד של משאיות שהגיעו גם לאלף משאיות ביום ועכשיו ירד לשלוש מאות הוא תוצאה מזה שאין כוח קנייה, אינטרס ישראלי שיחיו בכבוד וברווחה. למה לא? הדבר השני, זה תשתיות. הגדלת אספקת, יכולת אספקת חשמל של תחנת הכוח בעזה, אינטרס שלנו. האם מישהו מוכן לממן את זה? האם מישהו מוכן לעשות את זה? יש עם זה קושי. יש תוכנית שלנו שתתממש בסוף, של העברת צינור גז לרצועה, כדי באמת להגדיל את התפוקה ושלא תהיה תלות ברשת החשמל שלנו. מים, התפלה, אדרבא. טיהור מים. יש שם בעיה של שופכין, של ביוב, שגם מקרינה על הגנת הסביבה אצלנו. טיהור ומחזור לחקלאות. אינטרס שלנו. האם יש מישהו שמוכן לממן? יש פה קושי עצום. בעצם נתקלנו במצב, שמבחינת רצון לממן ברצועת עזה, יש מדינה אחת שמשקיעה הרבה, קוראים לה קטאר למרות שבעבר היו מתחים איתה, ב"צוק איתן" לא היינו מוכנים לקבל את היוזמה הטורקית-קטארית בצדק, אבל הצלחנו להגיע להבנות עם קטאר, שכל הפעילות שלה בנושא תשתיות, והם המשקיעים העיקריים, מאות מיליונים, מיליוני דולרים בשנה, מתואמת איתנו. כולל המנגנון של הכנסת חומרי שיקום, שהוא מנגנון משוכלל, לא פרטנו אותו כאן, יוני, זה חלק מהעניין. אתה רואה הרס עצום, זו התוצאה של "צוק איתן" עשרת אלפים בניינים שנהרסו כליל, מקומה אחת ועד 18 קומות, 30 אלף שניזוקו. יש צורך לשקם את זה, ללא ספק. לכן יצרנו פה מנגנון, ולכן הוא גם ממשיך להתקיים. איך מפקחים על זה? מאוד משוכלל, עם 100 פקחים בפנים, עם מנגנון שעוקב אחרי כל שק מלט, מגיע לסוכן שמספק, רק תמורת ואוטצ'ר שפקח אישר אותו, מנגנון משוכלל. אלה דברים שאנחנו יכולים לעשות. אבל ככלל, מי שחושב, שיש לו איזשהו פתרון של זבנג וגמרנו במציאות שבה החמאס בחר בדרך שהוא בחר גם אחרי שיצאנו מעזה והתנתקנו, והרשות הפלסטינאית בראשות אבו מאזן נמנעת מלקחת אחריות מלאה, והחמאס לא מוכן לתת לו אחריות מלאה, המצרים עם האינטרסים שלהם, יש פה קושי עצום, שמביא אותי למסקנה, שמבחינתי הגעתי אליה כבר מזמן בכל נושא העניין הישראלי פלסטיני, אנחנו לא צריכים לדבר על פתרונות. הלוואי והיה פתרון. אנחנו צריכים לדבר על דרך. דרך שבה אנחנו מחזקים את האינטרסים שלנו, גם הביטחוניים, וחלקם הוא שלא יהיה שם משבר הומניטרי, חלקם הוא שכן יחיו בכבוד וברווחה, אם אפשר, אבל להשלות את עצמנו, שיהיה מנהיג כזה או מנהיג אחר, וזה תיפתר הבעיה, מזה אני מציע להוריד את הציפיות לנוכח מה ששמענו בפאנל הקודם. סימוכין:

Jonathan D. Halevi

53,656 次观看 • 1 年前

מאי 2018 – יורם כהן, ראש השב"כ לשעבר: חמאס פועל לשנות את המדיניות הישראלית, לפתח כלכלה, להוריד את האבטלה ולאפשר חיים סבירים, רוצים להיות עם ככל העמים, אין להם עניין להילחם בישראל, אם תיווצר אווירה טובה יותר בין ישראל לחמאס, ישראל תוכל בתנאים מסוימים לקחת סיכון במדיניותה כלפי חמאס ב-17 במאי 2018, ראיינה אילנה דיין ב"גלי צה"ל" את יורם כהן, ראש השב"כ לשעבר. להן תוכן הראיון: אילנה דיין: בוקר טוב. יורם כהן: בוקר טוב לך ולמאזינים. אילנה דיין: תכף נדבר על דברים מרתקים, גם לא בנאליים, שאמרת בשבוע שעבר בכנס הרצליה, אבל ענייני היום בוערים. נדמה כאילו מישהו בחמאס החליט להוריד את גובה להבות, יחיא סינוואר [מנהיג חמאס ברצועת עזה] גם אמר את זה, די ממפורש אתמול בראיון לאל-ג'זירה. זה קורה כנראה רק אחרי התערבות מצרית. אתה היית הרי כבר במצבים דומים, ראית איך נראה תיווך כזה. קהיר יכולה לגרום לחמאס לקחת רוורס? יורם כהן: בהחלט. אני חושב שלמצרים תמיד הייתה השפעה דרמטית על ההנהגה בכלל של הרשות הפלסטינית וגם על ההנהגה של החמאס בוודאי בעשור האחרון. לא תמיד זה מצליח, כי יש לפעמים אינטרסים מנוגדים בין החמאס לבין ההנהגה. החמאס גם יש לה קשרים לאחים המוסלמים במצרים, היו תקופות שהיו קשרים אפילו צבאיים עד כדי איומים ופיגועים בסיני ולפעמים גם במצרים. דברים כאלה היו. כלומר, החמאס גם לפעמים משמש כאויב להנהגה במצרים, וודאי ההנהגה של היום. אבל עם כל זה השפעה עליהם היא השפעה דרמטית. פתח היציאה לעולם, נקרא לזה, הוא בעיקר משם של הנהגת החמאס. אילנה דיין: מה שמעניין אותי, אחרי סיבוב כזה, כשאיסמאעיל הניה [מנהיג חמאס] חוזר כנראה מושפל מקהיר, כשלפי הודעתו של בכיר בחמאס אתמול, רוב ההרוגים היו אנשי חמאס, אבל האוכלוסייה בלי ספק גם כן נפגעת מסביב. חמאס עצמו לא נחלש בתוך הרצועה אחרי סיבוב ציני כזה? יורם כהן: אני חושב שהחמאס מזה תקופה ארוכה, הוא חלש מאוד. הוא חלש בהרבה תחומים. הוא חלש קודם כל מבחינת היכולת שלו, בעצם, הכלכלית לספק לציבור שלו. מזון, תשתיות, עבודה וכו'. אילנה דיין: אבל אז איך הוא מצליח, יורם כהן, למנף את החולשה הזאת למצב שאנחנו לכאורה יוצאים נפסדים ממנו? יורם כהן: זה עניין של הסברה, אבל אני רק רוצה לומר על זה שניים, שלושה משפטים. אילנה דיין: בבקשה. יורם כהן: החמאס נמצא בשפל כלכלי וגם בידוד מדיני, על אף שיש לו עזרה מתורכיה וקטאר קצת וכולי, אבל באופן כללי הוא נמצא באחת מתקופות השפל. אני חושב שגם בהיבט לא רק הצבאי מולנו, חוסר הצלחה בעזה וחוסר הצלחה ביהודה ושומרון, נפגעים. בכל פרמטר, גם התפקוד הטוב של צה"ל, ההרתעה וכולי, הכל עובד נגדם. וגם יש [מילה לא ברורה] פיוס. הנושא המרכזי שלפי דעתי הם עובדים עליו זה איך לשנות את המדיניות הישראלית, לצאת מהמצור מה שהם קוראים, כלומר לפתח כלכלה, תנועה של אנשים. להוריד את האבטלה ולאפשר חיים מבחינתם, חיים סבירים של, גם אם הם מרדו ותפסו את השלטון בכוח, איך הם נהיים עם כאחד העמים, או מדינה כאחד העמים. אילנה דיין: זאת אומרת, כל המהלך הזה של רצף התהלוכות וההפגנות הכאילו עממיות בשבועות האחרונים, זאת המטרה האמיתית המרכזית שלהם? יורם כהן: המטרה האמיתית, לצאת מהמצב הקשה שבו נמצאים, במינימום מחיר. מבחינתם אין להם עניין להילחם בישראל. הם יודעים שהם לא יכולים לכבוש את ישראל. הם יודעים שיקבלו עונש עונש פיזי, גם בדם וגם בממון וגם בתשתיות, הרבה יותר חמור, ואין להם עניין כזה. אילנה דיין: אז זה מנקודת מבטם. אז זה מנקודת מבטם. עכשיו אני רוצה להבין רגע, יורם כהן, מנקודת מבטנו. הרי דבר אחד בטוח, ישראל נקלעה השבוע למצב שכמעט שום דבר טוב לא יכול היה לצאת ממנו. אי אפשר היה להשלים, כמובן, עם ניסיונות שלהם לפרוץ את הגדר, גם אי אפשר להתעלם מהתוצאות. עשרות הרוגים, מאות פצועים בצד הפלסטיני, בדעת הקהל הבינלאומית זה כמובן לא עובר טוב. יכולנו שלא להגיע למצב הזה מלכתחילה? יש משהו שאפשר היה לעשות אחרת? יורם כהן: ראשית, אני חושב שישראל עושה הרבה דברים, באמת, מאז זו סיומה של "צוק איתן" [סבב לחימה בין ישראל לחמאס ביולי - אוגוסט 2014] כמעט ארבע שנים, הרבה דברים גם בשיקום, ובעצם ישראל היא החמצן המרכזי, אולי היחידי, שיש לרצועת עזה. כל הפרויקטים שקורים, המשאיות שנכנסות, הציוד, הרפואה, כמעט כל הדברים, אבל אנחנו לא יכולים לעשות הכל, ואני צריך פה 2-3 דקות להסביר. אני לא מדבר בצד המבצעי, זה צריך להביא איזה אלוף בצבא או מישהו אחר שיסביר על הלחימה עם הצלפים, אבל גם לזה אני מוכן לגעת. אבל אני חושב שלא יכולנו לנהוג אחרת אל מול. אחד, שהחמאס מארגן את הכל, שתיים, שהוא מכניס פעילים צבאיים לתוך ההפגנות האלה, שלוש, הוא מראש מכריז שהוא הולך לחתוך את הגדר ולהיכנס לתוך שטח ישראל ולסכן גם תושבים וגם חיילים, ואנחנו יודעים יפה מאוד שאם הגדר הייתה נקרעת או נחתכת והיו נכנסים שלושת אלפים אנשים, לא ארבעים אלף, מה היה שם? כולם רק יכולים לדמיין. גם להם וגם לנו. לכן זה נראה לי הרע במיעוטו. האם צה"ל, באמצעים שהוא מפעיל, מראש, בכרוזים, בהודעות, דרך המצרים, באמצעי אל הרג שהוא משתמש, בקצינים שהוא נותן הוראות פתיחה באש ולא נותן כל חייל לראות בכל מצב גבולי, האם הוא עושה את המקסימום? אני מעריך שכן, והוא גם רוצה להשתפר. אבל אין ספק שהאירוע של 60 הרוגים ומאות פצועים הוא אירוע לא טוב. אבל גם אני חושב צה",ל הוא רואה אותו אירוע לא טוב, אבל אין ברירה אחרת. אילנה דיין: אבל אתה לוקח, יורם כהן, את נקודת האפס. נקודת האפס הייתה השבוע, צה"ל נמצא על הגדר, הפלסטינים רוצים לחצות, אין מצב שצה"ל יאפשר את זה. אתה אומר, מבחינה מבצעית, זה היה המינימום, הרע במיעוטו. יורם כהן: נראה היה לי שלא ניתן לעשות משהו יותר טוב בנסיבות של 60 קילומטר [גבול עם רצועת עזה] ועשרות אלפי אנשים שפזורים בכל כך הרבה מקומות, הרמטכ"ל לא יכול להיות מאחורי כל כוונת ולפעול במדויק, צריך להפעיל כוחות. הם יודעים שהם נכנסים לאזור סכנה. הם חוצים גדר גבול שלנו. זה לא הפגנה, אפילו נגיד של החמאס, לא נגיד של מחאה אזרחית, אפילו של החמאס, בתוך שטחם, הם יכולים לעשות, חיזבאללה עושה את זה הרבה. הם יכולים לעשות הרבה הפגנות, אבל לא לחצות את הגדר. אילנה דיין: השאלה כשאנחנו, אבל כשאנחנו קוראים על מסרים שחמאס שלח, אולי גם שולח בימים אלה, לממשלת ישראל, לאורך השבועות האחרונים, אולי להתחיל לדבר על סוג של תהדיאה, סוג של, לא יודעת איך לקרוא לזה אפילו, רגיעה, הפוגה, הפסקת אש, שקט הדדי, יכול להיות שאלה מסרים שצריך היה להתייחס אליהם יותר ברצינות, בעיקר בהתחשב בסיר הלחץ בתוך עזה, בתנאים ההומניטריים הקשים, בזה שלאוכלוסייה אין כבר מה להפסיד? יורם כהן: זו שאלה מאוד עדינה, ואני אשתדל לענות עליה בצורה קצת אולי מרוכבת. אחד, יש בינינו תהדיאה. הפסקת אש זה סוג של תהדיאה. אנחנו ארבע שנים בהפסקת אש. ישראל לא חודרת לשם, לא הורגת שם, לא, אפילו לדעתי, גם לא מחממת את הגזרה, מעבירה מסרים של, בכל פרמטר שהוא של שקט. והיא גם מצהירה כמדיניות שהיא רוצה שקט. לדחות את המלחמה, לא להיכנס לעימות וכולי וכולי. אבל אני חייב להזכיר פה איזה עניין. יש פה מצב שהצד השני, נגיד שהוא מדבר באופן לא ישיר איתנו, אז דרך גורם שלישי, על תהדיאה, נקרא לזה ארוכת טווח, נגיד 10 שנים או 20 שנה, יש רמזים על זה. א', אני משוכנע, אני לא בקיא, אני משוכנע שכל הרמזים האלו או המסרים האלו מגיעים לממשלת ישראל, ממשלת ישראל צריכה להחליט אם היא מוכנה לדבר או לא לדבר עם חמאס בצורה עקיפה. אילנה דיין: בעבר עשינו את זה? בעבר כשהגיעו מסרים עקיפים כאלה, נכנסנו לזירה ורקדנו את הטנגו הזה איתם? יורם כהן: אני חושב שבתחומים האלה של הפסקת אש בצורה פורמלית, רשמית, בעת עימות. אבל לדעתי מועברים מסרים בתחומים של החיים, מרקם החיים באופן שוטף, על ידי מתאם הפעולה בשטחים, על ידי אנשי האו"ם, וכמובן על ידי המצרים, אולי גם על ידי גורמים אחרים שלדעתי הם פחות אפקטיביים. אבל הבעיה הגדולה זה לא האם לדבר איתם באופן עקיף, על מנת לשפר את המצב בעזה, ולפי דעתי צריך לשפר את המצב בעזה, גם את התשתיות, אולי גם דברים אחרים, אבל הצד שלהם, שהוא מדבר איתנו, הוא לא מדבר איתנו, נגיד, הפסקת אש מול הפסקת אש. הם רוצים 30 דברים אחרים. הוא רוצה נמל ימי, והוא רוצה נמל אווירי, והוא רוצה תנועה של אוכלוסייה חופשית לישראל, והוא רוצה [נקטע]. אילנה דיין: והוא רוצה לא להתפרק מנשקו, לא להפסיק לחפור מנהרות, ולא לתת את הרקטות להפוך אותן לאלומיניום. יורם כהן: השיח בינינו לבינם הוא כאילו, אפילו שאנחנו חזקים, וכאילו לכאורה הם החלשים, הם לא מדברים איתנו באותה שפה, ולא על מה, אפילו דברים אנושיים או הומניטריים, כמו גופות החללים שלנו, החיילים במקרה הזה, או הנעדרים שלנו, שנישבו על ידם. לא מוכנים לדבר איתנו בשום תחום, בשום תנאי, זה שלבים הרבה הרבה יותר מאוחרים. במקום לבנות אבני דרך של אמון, של אמון חלקי, של מחוות מצד לצד, שישראל גם תהיה, תוכל להגמיש את עמדותיה. אפילו הייתי אומר בעדינות, לקחת סיכונים. אנו לא מוכנים לקחת סיכונים כאשר העוינות כל כך גדולה. אילנה דיין: אם אני מבינה אותך נכון, אתה אומר הייתי רוצה להמליץ לממשלת ישראל לקחת סיכונים, רק באופן שבו מתנהג הפרטנר כרגע, או האין פרטנר הזה, אני לא בטוח שאפילו את זה אפשר לעשות. יורם כהן: אני יכול אבל להתייחס לכמה דברים שאני כן חושב שאפשר לעשות. אז קדימה. צריך להיווצר אווירה קצת יותר טובה ממה שהשבוע הזה כמובן, ולא תחת לחץ. אבל אם תיווצר אווירה טובה יותר, בינינו לבינם, לא רק במובן הזה של הגדר, אלא באופן כללי. יהיה אפשר בתנאים מסוימים לישראל לקחת סיכון ולאפשר, למשל, שאטלים או הוצאה של אנשים מעזה ישירות לירדן. לא דרך ישראל ולא דרך יהודה ושומרון. למנוע חיכוך עם גורמים ש[נקטע] ברוך ה' מצב יותר טוב. אילנה דיין: רגע, לא הבנתי, אבל דרך איפה להעביר אנשים מעזה לירדן, דרך איפה? יורם כהן: אוטובוסים, שאטלים. אילנה דיין: אבל כן דרך ישראל. יורם כהן: כן, ברור, ברור דרך ישראל. אבל ללא חניה או תחנה ברמאללה או בשכם או בחברון. ישירות לגשר. הדבר הזה אפשרי, הוא נעשה בעבר באופן מצומצם. אנחנו יכולים לעשות אותו באופן יותר שיטתי, דרך מעבר ארז, אנשים שאנחנו נאשר שהם ייצאו מעזה, לא מחבלים וכדומה, אפשר לעשות את זה, לשחרר לחץ, לאפשר לאנשים אולי לצאת ללימודים באופן יותר טוב, כל עוד המעבר ברפיח סגור. יש דברים שניתן לעשות. אני חושב שאנחנו צריכים להאיץ ככל הניתן, אני מניח שישראל בעד העניין הזה, אבל משום מה זה לא קורה, יש לזה הרבה סיבות, אבל לנסות לשבת ולראות למה הפרויקטים הבינלאומיים התשתיתיים, שקשורים באנרגיה, מים, ביוב וכדומה, לא מתבצעים בעזה. לישראל אין מניעה שהדבר הזה יקרה, להפך. אנחנו חושבים, או אני חושב, אני חושב שגם רוב הציבור חושב, שהציבור בעזה, גם אם הוא נשלט על ידי חמאס, ולצערנו לפני עשור הוא בחר בו, עדיין צריך לתת לו תנאים טובים, על מנת שהחיים שלהם יהיו סבירים. אילנה דיין: ולו רק שבסוף זה אינטרס שלנו. אני רוצה להספיק לגעת יורם כהן באמת בטקסט הזה המאוד מעניין של הנאום שלך בכנס הרצליה בשבוע שעבר. זה מאפשר לנו טיפה לפתוח את הפריזמה ואתה אומר שם בעצם במבט על, גם על עזה, גם על יהודה ושומרון, אין באמת סיכוי אמיתי להסדר מדיני עם הפלסטינים בעתיד הקרוב, יש כן אינטרס ישראלי-לאומי שזה יקרה. ואתה מזכיר שיחה שהייתה לך לפני שנים עם סוכן שהפעלת בשטחים, ושמעת ממנו משהו שעד עכשיו נשאר איתך. יורם כהן: זה כבר לפני הרבה מאוד שנים שעוד הייתי שטח, זה כמעט דור, 25 או 27 שנים, איש די בכיר אינטליגנטי, ובשיחות שהן שיחות צעד, שהן לא שיחות על מודיעין ומה קורה היום ומה ניתן לעשות וכולי, אלא על כל אחד שגם מדבר עם אנשים בצד השני ברמה די בכירה מנסה לבחון אופציות, נקרא לזה ככה, או באיזה תנאים נסתדר. ובאחת השיחות, הדימוי שהוא בחר לתת, זה סוג של דילמת אסיר, אבל בצד הזה הישראלי, והוא בחר לקרוא לצד הפלסטיני סוג של כדור ברזל, שרשרת שכבולה לך לרגל, שאתה לפעמים מתוסכל, אתה רוצה להיפרד ממנה, אתה הולך איתה לישון, אתה בועט בה לפעמים מרוב תסכול, אבל אתה לא נצליח להתפטר מזה. ואתה כל הזמן חולם על זה, ואתה לא יכול לעשות את זה. ולא רק את זה, שאם אתה לא מתייחס אליו בצורה מכובדת, במרכאות, או לא חושב על זה בהתנהלות שלך, או שאתה נופל, או שאתה שובר את האצבעות, או שאתה נגרר, או שחס וחלילה, אם אתה זורק את זה בחמת זעם לביצה, אתה פשוט שוקע אחריו. אילנה דיין: ואתה גוזר מזה איזושהי השקפה שאתה פורש באותו נאום, לא נספיק כמובן לפרוש את כולה, תחת הכותרת סור מרע ועשה טוב, גם צעדים הומניטריים וכן הלאה, אבל כשאתה אומר סור מרע יורם כהן, אתה אומר כי אתה חושש מצעדים של סיפוח? יורם כהן: אני חושש, קודם כל אני חושב שאנחנו צריכים להגיע למצב שלא לעשות, ישראל, לא כדאי שהיא תעשה גם אם היא, אני חושב ש[קטע את המשפט - יד"ה], לא כדאי שתעשה צעדים בלתי הפיכים. כי אם אנחנו רוצים להגיע להסדר אי-פעם, ואני חושב גם צריך לשמור על הסדרי הביטחון, אבל אסור שנעשה דברים שהם יהיו בלתי הפיכים. דברים בלתי הפיכים הם כאלה שקשה מהם ללכת אחורה בין היתר, אם אנחנו נעשה סיפוח של כל יהודה ושומרון, בוא נהיה עכשיו שאנו יכולים, אני אומר יותר קיצוני. בוא נניח עכשיו שהפלסטינים מעוניינים, לא מוכנים, מעוניינים. אני חושב שזה יהיה איום ונורא לעתיד שלנו. ולכן, ללכת, אני חושב שצריך להימנע ממדינה אחת דו-לאומית, בוודאי בהיקפים של 40-50% אוכלוסייה עוינת אותנו. לכן, לעשות דברים שאפשר, ולא חכמים, אני חושב שזה דבר רע. זה צריך להימנע מזה. בכל מה שאנחנו, נעשה נקבע עמדה או יכולת או מציאות שהיא בלתי הפיכה. בזמנו נתתי דימוי אחר של עור של ג'ירף. כלומר, אם אנחנו נהיה בסיטואציה שכל יהודה ושומרון יהיו כתמים, חומים צהובים לבנים, כלומר שטח A, B ו-C, יישובים פלסטינים, ביניהם מעורבבים ישובים. לא ניתן לתת לפלסטינים בעצם שום דבר. לא יהיה להם רצף טריטוריאלי. אפילו, אני הייתי אומר בצורה קיצונית, אפילו את האוטונומיה, שכרגע זה נראה לי הדבר היחידי הרלוונטי בשנים הקרובות. הרי היחידי בשנים הקרובות. לא ניתן יהיה לתת את זה, כי לא יהיה אפשר בפועל לממש את זה. ולכן אני חושב שאנחנו צריכים לעשות דברים שהם סור מרע. לא לעשות דברים שהם יגרמו לנו נזק, לפחות אם רוב העם לא חושב שכדאי לעשות את זה. ולא רק בהקשרים קואליציוניים, או בהקשרים אחרים. אבל יש הרבה דברים שאנחנו כן יכולים לעשות. יש גם דברים טובים שאנחנו יכולים לעשות. אנחנו יכולים ללכת לקראת הפלסטינים בתחום הכלכלה, בתחום תשתיות, לפעמים אפילו בתנאים מסוימים. שוב פעם זה גם תלוי בהם. ההנהגה הפלסטינית המדינית לדעתי עושה הרבה טעויות. אבל בתחומים מסוימים שאם עוד פעם תיווצר אווירה טובה, אנחנו יכולים לעזור לכוחות הביטחון הפלסטיניים, זה לא מסכן אותנו. אנחנו יכולים לפעמים, הייתי אומר, לתת שטחים קטנים פתוחים בשטחי C לעביר לרשות כאות של מחווה טובה, כאלה שבכל הסדר שהוא עתידי זה לא יהיה חלק מה שנקרא מדינת ישראל. יש כמה דברים שאנו יכולים לעשות. הצד השני גם צריך לרקוד איתנו גם צריך להיות איתנו גם ברמה המדינית לא רק ברמה של התיאום, ברמה יותר טובה, ואם הדברים האלו אפשר, אני לא יודע תמיד אם אפשר לעשות אותם פוליטית בישראל. אבל האם כדאי לעשות אותם? אילנה דיין: כן, זהו, אני אפילו לא שואלת אותך, כי אני יודעת שלא תרצה להיכנס לזירה הזאת, רק לסיום, אני חייבת לספק את הסקרנות שלי. אתה מקבל טלפונים? יורם כהן: עד לפני שנה, הייתי אומר, הייתי מדי פעם, היו קוראים לי והייתי מדבר עם מי שצריך. אילנה דיין: האמת שזו תשובה לשאלה שלא שאלתי, לא, זו תשובה לשאלה שלא שאלתי, התכוונתי לומר, התכוונתי לשאול אם זה גם מעניין, שאתה אומר מתייעצים, היו מתייעצים לפחות, אני שואלת אם אתה מקבל הצעות, בימים האלה, בתקופה האחרונה, לקפוץ לזירה הפוליטית. יורם כהן: כן. כן, אבל אני נותן תשובה לכולם שאני לא החלטתי בכלל שאני רוצה להיכנס לזה, עדיין עקרונית. אבל אם מישהו מדבר איתי ושואל אותי מה אני חושב על הזירה הפלסטינית, או על ביטחון הפנים, או על פתרונות, או רעיונות, או הצעות, אני משתף. אבל לא מעבר לזה. אילנה דיין: ואנחנו גם נהנינו לשמוע את התובנות שלך הבוקר. יורם כהן, לשעבר ראש השב"כ, תודה רבה לך על השיחה הזאת. יורם כהן: -תודה רבה. כל טוב. סימוכין: אודיו: גל"צ. תמונה: יורם כהן, צילום מסך מ"כאן 11"
15:51

מאי 2018 – יורם כהן, ראש השב"כ לשעבר: חמאס פועל לשנות את המדיניות הישראלית, לפתח כלכלה, להוריד את האבטלה ולאפשר חיים סבירים, רוצים להיות עם ככל העמים, אין להם עניין להילחם בישראל, אם תיווצר אווירה טובה יותר בין ישראל לחמאס, ישראל תוכל בתנאים מסוימים לקחת סיכון במדיניותה כלפי חמאס ב-17 במאי 2018, ראיינה אילנה דיין ב"גלי צה"ל" את יורם כהן, ראש השב"כ לשעבר. להן תוכן הראיון: אילנה דיין: בוקר טוב. יורם כהן: בוקר טוב לך ולמאזינים. אילנה דיין: תכף נדבר על דברים מרתקים, גם לא בנאליים, שאמרת בשבוע שעבר בכנס הרצליה, אבל ענייני היום בוערים. נדמה כאילו מישהו בחמאס החליט להוריד את גובה להבות, יחיא סינוואר [מנהיג חמאס ברצועת עזה] גם אמר את זה, די ממפורש אתמול בראיון לאל-ג'זירה. זה קורה כנראה רק אחרי התערבות מצרית. אתה היית הרי כבר במצבים דומים, ראית איך נראה תיווך כזה. קהיר יכולה לגרום לחמאס לקחת רוורס? יורם כהן: בהחלט. אני חושב שלמצרים תמיד הייתה השפעה דרמטית על ההנהגה בכלל של הרשות הפלסטינית וגם על ההנהגה של החמאס בוודאי בעשור האחרון. לא תמיד זה מצליח, כי יש לפעמים אינטרסים מנוגדים בין החמאס לבין ההנהגה. החמאס גם יש לה קשרים לאחים המוסלמים במצרים, היו תקופות שהיו קשרים אפילו צבאיים עד כדי איומים ופיגועים בסיני ולפעמים גם במצרים. דברים כאלה היו. כלומר, החמאס גם לפעמים משמש כאויב להנהגה במצרים, וודאי ההנהגה של היום. אבל עם כל זה השפעה עליהם היא השפעה דרמטית. פתח היציאה לעולם, נקרא לזה, הוא בעיקר משם של הנהגת החמאס. אילנה דיין: מה שמעניין אותי, אחרי סיבוב כזה, כשאיסמאעיל הניה [מנהיג חמאס] חוזר כנראה מושפל מקהיר, כשלפי הודעתו של בכיר בחמאס אתמול, רוב ההרוגים היו אנשי חמאס, אבל האוכלוסייה בלי ספק גם כן נפגעת מסביב. חמאס עצמו לא נחלש בתוך הרצועה אחרי סיבוב ציני כזה? יורם כהן: אני חושב שהחמאס מזה תקופה ארוכה, הוא חלש מאוד. הוא חלש בהרבה תחומים. הוא חלש קודם כל מבחינת היכולת שלו, בעצם, הכלכלית לספק לציבור שלו. מזון, תשתיות, עבודה וכו'. אילנה דיין: אבל אז איך הוא מצליח, יורם כהן, למנף את החולשה הזאת למצב שאנחנו לכאורה יוצאים נפסדים ממנו? יורם כהן: זה עניין של הסברה, אבל אני רק רוצה לומר על זה שניים, שלושה משפטים. אילנה דיין: בבקשה. יורם כהן: החמאס נמצא בשפל כלכלי וגם בידוד מדיני, על אף שיש לו עזרה מתורכיה וקטאר קצת וכולי, אבל באופן כללי הוא נמצא באחת מתקופות השפל. אני חושב שגם בהיבט לא רק הצבאי מולנו, חוסר הצלחה בעזה וחוסר הצלחה ביהודה ושומרון, נפגעים. בכל פרמטר, גם התפקוד הטוב של צה"ל, ההרתעה וכולי, הכל עובד נגדם. וגם יש [מילה לא ברורה] פיוס. הנושא המרכזי שלפי דעתי הם עובדים עליו זה איך לשנות את המדיניות הישראלית, לצאת מהמצור מה שהם קוראים, כלומר לפתח כלכלה, תנועה של אנשים. להוריד את האבטלה ולאפשר חיים מבחינתם, חיים סבירים של, גם אם הם מרדו ותפסו את השלטון בכוח, איך הם נהיים עם כאחד העמים, או מדינה כאחד העמים. אילנה דיין: זאת אומרת, כל המהלך הזה של רצף התהלוכות וההפגנות הכאילו עממיות בשבועות האחרונים, זאת המטרה האמיתית המרכזית שלהם? יורם כהן: המטרה האמיתית, לצאת מהמצב הקשה שבו נמצאים, במינימום מחיר. מבחינתם אין להם עניין להילחם בישראל. הם יודעים שהם לא יכולים לכבוש את ישראל. הם יודעים שיקבלו עונש עונש פיזי, גם בדם וגם בממון וגם בתשתיות, הרבה יותר חמור, ואין להם עניין כזה. אילנה דיין: אז זה מנקודת מבטם. אז זה מנקודת מבטם. עכשיו אני רוצה להבין רגע, יורם כהן, מנקודת מבטנו. הרי דבר אחד בטוח, ישראל נקלעה השבוע למצב שכמעט שום דבר טוב לא יכול היה לצאת ממנו. אי אפשר היה להשלים, כמובן, עם ניסיונות שלהם לפרוץ את הגדר, גם אי אפשר להתעלם מהתוצאות. עשרות הרוגים, מאות פצועים בצד הפלסטיני, בדעת הקהל הבינלאומית זה כמובן לא עובר טוב. יכולנו שלא להגיע למצב הזה מלכתחילה? יש משהו שאפשר היה לעשות אחרת? יורם כהן: ראשית, אני חושב שישראל עושה הרבה דברים, באמת, מאז זו סיומה של "צוק איתן" [סבב לחימה בין ישראל לחמאס ביולי - אוגוסט 2014] כמעט ארבע שנים, הרבה דברים גם בשיקום, ובעצם ישראל היא החמצן המרכזי, אולי היחידי, שיש לרצועת עזה. כל הפרויקטים שקורים, המשאיות שנכנסות, הציוד, הרפואה, כמעט כל הדברים, אבל אנחנו לא יכולים לעשות הכל, ואני צריך פה 2-3 דקות להסביר. אני לא מדבר בצד המבצעי, זה צריך להביא איזה אלוף בצבא או מישהו אחר שיסביר על הלחימה עם הצלפים, אבל גם לזה אני מוכן לגעת. אבל אני חושב שלא יכולנו לנהוג אחרת אל מול. אחד, שהחמאס מארגן את הכל, שתיים, שהוא מכניס פעילים צבאיים לתוך ההפגנות האלה, שלוש, הוא מראש מכריז שהוא הולך לחתוך את הגדר ולהיכנס לתוך שטח ישראל ולסכן גם תושבים וגם חיילים, ואנחנו יודעים יפה מאוד שאם הגדר הייתה נקרעת או נחתכת והיו נכנסים שלושת אלפים אנשים, לא ארבעים אלף, מה היה שם? כולם רק יכולים לדמיין. גם להם וגם לנו. לכן זה נראה לי הרע במיעוטו. האם צה"ל, באמצעים שהוא מפעיל, מראש, בכרוזים, בהודעות, דרך המצרים, באמצעי אל הרג שהוא משתמש, בקצינים שהוא נותן הוראות פתיחה באש ולא נותן כל חייל לראות בכל מצב גבולי, האם הוא עושה את המקסימום? אני מעריך שכן, והוא גם רוצה להשתפר. אבל אין ספק שהאירוע של 60 הרוגים ומאות פצועים הוא אירוע לא טוב. אבל גם אני חושב צה",ל הוא רואה אותו אירוע לא טוב, אבל אין ברירה אחרת. אילנה דיין: אבל אתה לוקח, יורם כהן, את נקודת האפס. נקודת האפס הייתה השבוע, צה"ל נמצא על הגדר, הפלסטינים רוצים לחצות, אין מצב שצה"ל יאפשר את זה. אתה אומר, מבחינה מבצעית, זה היה המינימום, הרע במיעוטו. יורם כהן: נראה היה לי שלא ניתן לעשות משהו יותר טוב בנסיבות של 60 קילומטר [גבול עם רצועת עזה] ועשרות אלפי אנשים שפזורים בכל כך הרבה מקומות, הרמטכ"ל לא יכול להיות מאחורי כל כוונת ולפעול במדויק, צריך להפעיל כוחות. הם יודעים שהם נכנסים לאזור סכנה. הם חוצים גדר גבול שלנו. זה לא הפגנה, אפילו נגיד של החמאס, לא נגיד של מחאה אזרחית, אפילו של החמאס, בתוך שטחם, הם יכולים לעשות, חיזבאללה עושה את זה הרבה. הם יכולים לעשות הרבה הפגנות, אבל לא לחצות את הגדר. אילנה דיין: השאלה כשאנחנו, אבל כשאנחנו קוראים על מסרים שחמאס שלח, אולי גם שולח בימים אלה, לממשלת ישראל, לאורך השבועות האחרונים, אולי להתחיל לדבר על סוג של תהדיאה, סוג של, לא יודעת איך לקרוא לזה אפילו, רגיעה, הפוגה, הפסקת אש, שקט הדדי, יכול להיות שאלה מסרים שצריך היה להתייחס אליהם יותר ברצינות, בעיקר בהתחשב בסיר הלחץ בתוך עזה, בתנאים ההומניטריים הקשים, בזה שלאוכלוסייה אין כבר מה להפסיד? יורם כהן: זו שאלה מאוד עדינה, ואני אשתדל לענות עליה בצורה קצת אולי מרוכבת. אחד, יש בינינו תהדיאה. הפסקת אש זה סוג של תהדיאה. אנחנו ארבע שנים בהפסקת אש. ישראל לא חודרת לשם, לא הורגת שם, לא, אפילו לדעתי, גם לא מחממת את הגזרה, מעבירה מסרים של, בכל פרמטר שהוא של שקט. והיא גם מצהירה כמדיניות שהיא רוצה שקט. לדחות את המלחמה, לא להיכנס לעימות וכולי וכולי. אבל אני חייב להזכיר פה איזה עניין. יש פה מצב שהצד השני, נגיד שהוא מדבר באופן לא ישיר איתנו, אז דרך גורם שלישי, על תהדיאה, נקרא לזה ארוכת טווח, נגיד 10 שנים או 20 שנה, יש רמזים על זה. א', אני משוכנע, אני לא בקיא, אני משוכנע שכל הרמזים האלו או המסרים האלו מגיעים לממשלת ישראל, ממשלת ישראל צריכה להחליט אם היא מוכנה לדבר או לא לדבר עם חמאס בצורה עקיפה. אילנה דיין: בעבר עשינו את זה? בעבר כשהגיעו מסרים עקיפים כאלה, נכנסנו לזירה ורקדנו את הטנגו הזה איתם? יורם כהן: אני חושב שבתחומים האלה של הפסקת אש בצורה פורמלית, רשמית, בעת עימות. אבל לדעתי מועברים מסרים בתחומים של החיים, מרקם החיים באופן שוטף, על ידי מתאם הפעולה בשטחים, על ידי אנשי האו"ם, וכמובן על ידי המצרים, אולי גם על ידי גורמים אחרים שלדעתי הם פחות אפקטיביים. אבל הבעיה הגדולה זה לא האם לדבר איתם באופן עקיף, על מנת לשפר את המצב בעזה, ולפי דעתי צריך לשפר את המצב בעזה, גם את התשתיות, אולי גם דברים אחרים, אבל הצד שלהם, שהוא מדבר איתנו, הוא לא מדבר איתנו, נגיד, הפסקת אש מול הפסקת אש. הם רוצים 30 דברים אחרים. הוא רוצה נמל ימי, והוא רוצה נמל אווירי, והוא רוצה תנועה של אוכלוסייה חופשית לישראל, והוא רוצה [נקטע]. אילנה דיין: והוא רוצה לא להתפרק מנשקו, לא להפסיק לחפור מנהרות, ולא לתת את הרקטות להפוך אותן לאלומיניום. יורם כהן: השיח בינינו לבינם הוא כאילו, אפילו שאנחנו חזקים, וכאילו לכאורה הם החלשים, הם לא מדברים איתנו באותה שפה, ולא על מה, אפילו דברים אנושיים או הומניטריים, כמו גופות החללים שלנו, החיילים במקרה הזה, או הנעדרים שלנו, שנישבו על ידם. לא מוכנים לדבר איתנו בשום תחום, בשום תנאי, זה שלבים הרבה הרבה יותר מאוחרים. במקום לבנות אבני דרך של אמון, של אמון חלקי, של מחוות מצד לצד, שישראל גם תהיה, תוכל להגמיש את עמדותיה. אפילו הייתי אומר בעדינות, לקחת סיכונים. אנו לא מוכנים לקחת סיכונים כאשר העוינות כל כך גדולה. אילנה דיין: אם אני מבינה אותך נכון, אתה אומר הייתי רוצה להמליץ לממשלת ישראל לקחת סיכונים, רק באופן שבו מתנהג הפרטנר כרגע, או האין פרטנר הזה, אני לא בטוח שאפילו את זה אפשר לעשות. יורם כהן: אני יכול אבל להתייחס לכמה דברים שאני כן חושב שאפשר לעשות. אז קדימה. צריך להיווצר אווירה קצת יותר טובה ממה שהשבוע הזה כמובן, ולא תחת לחץ. אבל אם תיווצר אווירה טובה יותר, בינינו לבינם, לא רק במובן הזה של הגדר, אלא באופן כללי. יהיה אפשר בתנאים מסוימים לישראל לקחת סיכון ולאפשר, למשל, שאטלים או הוצאה של אנשים מעזה ישירות לירדן. לא דרך ישראל ולא דרך יהודה ושומרון. למנוע חיכוך עם גורמים ש[נקטע] ברוך ה' מצב יותר טוב. אילנה דיין: רגע, לא הבנתי, אבל דרך איפה להעביר אנשים מעזה לירדן, דרך איפה? יורם כהן: אוטובוסים, שאטלים. אילנה דיין: אבל כן דרך ישראל. יורם כהן: כן, ברור, ברור דרך ישראל. אבל ללא חניה או תחנה ברמאללה או בשכם או בחברון. ישירות לגשר. הדבר הזה אפשרי, הוא נעשה בעבר באופן מצומצם. אנחנו יכולים לעשות אותו באופן יותר שיטתי, דרך מעבר ארז, אנשים שאנחנו נאשר שהם ייצאו מעזה, לא מחבלים וכדומה, אפשר לעשות את זה, לשחרר לחץ, לאפשר לאנשים אולי לצאת ללימודים באופן יותר טוב, כל עוד המעבר ברפיח סגור. יש דברים שניתן לעשות. אני חושב שאנחנו צריכים להאיץ ככל הניתן, אני מניח שישראל בעד העניין הזה, אבל משום מה זה לא קורה, יש לזה הרבה סיבות, אבל לנסות לשבת ולראות למה הפרויקטים הבינלאומיים התשתיתיים, שקשורים באנרגיה, מים, ביוב וכדומה, לא מתבצעים בעזה. לישראל אין מניעה שהדבר הזה יקרה, להפך. אנחנו חושבים, או אני חושב, אני חושב שגם רוב הציבור חושב, שהציבור בעזה, גם אם הוא נשלט על ידי חמאס, ולצערנו לפני עשור הוא בחר בו, עדיין צריך לתת לו תנאים טובים, על מנת שהחיים שלהם יהיו סבירים. אילנה דיין: ולו רק שבסוף זה אינטרס שלנו. אני רוצה להספיק לגעת יורם כהן באמת בטקסט הזה המאוד מעניין של הנאום שלך בכנס הרצליה בשבוע שעבר. זה מאפשר לנו טיפה לפתוח את הפריזמה ואתה אומר שם בעצם במבט על, גם על עזה, גם על יהודה ושומרון, אין באמת סיכוי אמיתי להסדר מדיני עם הפלסטינים בעתיד הקרוב, יש כן אינטרס ישראלי-לאומי שזה יקרה. ואתה מזכיר שיחה שהייתה לך לפני שנים עם סוכן שהפעלת בשטחים, ושמעת ממנו משהו שעד עכשיו נשאר איתך. יורם כהן: זה כבר לפני הרבה מאוד שנים שעוד הייתי שטח, זה כמעט דור, 25 או 27 שנים, איש די בכיר אינטליגנטי, ובשיחות שהן שיחות צעד, שהן לא שיחות על מודיעין ומה קורה היום ומה ניתן לעשות וכולי, אלא על כל אחד שגם מדבר עם אנשים בצד השני ברמה די בכירה מנסה לבחון אופציות, נקרא לזה ככה, או באיזה תנאים נסתדר. ובאחת השיחות, הדימוי שהוא בחר לתת, זה סוג של דילמת אסיר, אבל בצד הזה הישראלי, והוא בחר לקרוא לצד הפלסטיני סוג של כדור ברזל, שרשרת שכבולה לך לרגל, שאתה לפעמים מתוסכל, אתה רוצה להיפרד ממנה, אתה הולך איתה לישון, אתה בועט בה לפעמים מרוב תסכול, אבל אתה לא נצליח להתפטר מזה. ואתה כל הזמן חולם על זה, ואתה לא יכול לעשות את זה. ולא רק את זה, שאם אתה לא מתייחס אליו בצורה מכובדת, במרכאות, או לא חושב על זה בהתנהלות שלך, או שאתה נופל, או שאתה שובר את האצבעות, או שאתה נגרר, או שחס וחלילה, אם אתה זורק את זה בחמת זעם לביצה, אתה פשוט שוקע אחריו. אילנה דיין: ואתה גוזר מזה איזושהי השקפה שאתה פורש באותו נאום, לא נספיק כמובן לפרוש את כולה, תחת הכותרת סור מרע ועשה טוב, גם צעדים הומניטריים וכן הלאה, אבל כשאתה אומר סור מרע יורם כהן, אתה אומר כי אתה חושש מצעדים של סיפוח? יורם כהן: אני חושש, קודם כל אני חושב שאנחנו צריכים להגיע למצב שלא לעשות, ישראל, לא כדאי שהיא תעשה גם אם היא, אני חושב ש[קטע את המשפט - יד"ה], לא כדאי שתעשה צעדים בלתי הפיכים. כי אם אנחנו רוצים להגיע להסדר אי-פעם, ואני חושב גם צריך לשמור על הסדרי הביטחון, אבל אסור שנעשה דברים שהם יהיו בלתי הפיכים. דברים בלתי הפיכים הם כאלה שקשה מהם ללכת אחורה בין היתר, אם אנחנו נעשה סיפוח של כל יהודה ושומרון, בוא נהיה עכשיו שאנו יכולים, אני אומר יותר קיצוני. בוא נניח עכשיו שהפלסטינים מעוניינים, לא מוכנים, מעוניינים. אני חושב שזה יהיה איום ונורא לעתיד שלנו. ולכן, ללכת, אני חושב שצריך להימנע ממדינה אחת דו-לאומית, בוודאי בהיקפים של 40-50% אוכלוסייה עוינת אותנו. לכן, לעשות דברים שאפשר, ולא חכמים, אני חושב שזה דבר רע. זה צריך להימנע מזה. בכל מה שאנחנו, נעשה נקבע עמדה או יכולת או מציאות שהיא בלתי הפיכה. בזמנו נתתי דימוי אחר של עור של ג'ירף. כלומר, אם אנחנו נהיה בסיטואציה שכל יהודה ושומרון יהיו כתמים, חומים צהובים לבנים, כלומר שטח A, B ו-C, יישובים פלסטינים, ביניהם מעורבבים ישובים. לא ניתן לתת לפלסטינים בעצם שום דבר. לא יהיה להם רצף טריטוריאלי. אפילו, אני הייתי אומר בצורה קיצונית, אפילו את האוטונומיה, שכרגע זה נראה לי הדבר היחידי הרלוונטי בשנים הקרובות. הרי היחידי בשנים הקרובות. לא ניתן יהיה לתת את זה, כי לא יהיה אפשר בפועל לממש את זה. ולכן אני חושב שאנחנו צריכים לעשות דברים שהם סור מרע. לא לעשות דברים שהם יגרמו לנו נזק, לפחות אם רוב העם לא חושב שכדאי לעשות את זה. ולא רק בהקשרים קואליציוניים, או בהקשרים אחרים. אבל יש הרבה דברים שאנחנו כן יכולים לעשות. יש גם דברים טובים שאנחנו יכולים לעשות. אנחנו יכולים ללכת לקראת הפלסטינים בתחום הכלכלה, בתחום תשתיות, לפעמים אפילו בתנאים מסוימים. שוב פעם זה גם תלוי בהם. ההנהגה הפלסטינית המדינית לדעתי עושה הרבה טעויות. אבל בתחומים מסוימים שאם עוד פעם תיווצר אווירה טובה, אנחנו יכולים לעזור לכוחות הביטחון הפלסטיניים, זה לא מסכן אותנו. אנחנו יכולים לפעמים, הייתי אומר, לתת שטחים קטנים פתוחים בשטחי C לעביר לרשות כאות של מחווה טובה, כאלה שבכל הסדר שהוא עתידי זה לא יהיה חלק מה שנקרא מדינת ישראל. יש כמה דברים שאנו יכולים לעשות. הצד השני גם צריך לרקוד איתנו גם צריך להיות איתנו גם ברמה המדינית לא רק ברמה של התיאום, ברמה יותר טובה, ואם הדברים האלו אפשר, אני לא יודע תמיד אם אפשר לעשות אותם פוליטית בישראל. אבל האם כדאי לעשות אותם? אילנה דיין: כן, זהו, אני אפילו לא שואלת אותך, כי אני יודעת שלא תרצה להיכנס לזירה הזאת, רק לסיום, אני חייבת לספק את הסקרנות שלי. אתה מקבל טלפונים? יורם כהן: עד לפני שנה, הייתי אומר, הייתי מדי פעם, היו קוראים לי והייתי מדבר עם מי שצריך. אילנה דיין: האמת שזו תשובה לשאלה שלא שאלתי, לא, זו תשובה לשאלה שלא שאלתי, התכוונתי לומר, התכוונתי לשאול אם זה גם מעניין, שאתה אומר מתייעצים, היו מתייעצים לפחות, אני שואלת אם אתה מקבל הצעות, בימים האלה, בתקופה האחרונה, לקפוץ לזירה הפוליטית. יורם כהן: כן. כן, אבל אני נותן תשובה לכולם שאני לא החלטתי בכלל שאני רוצה להיכנס לזה, עדיין עקרונית. אבל אם מישהו מדבר איתי ושואל אותי מה אני חושב על הזירה הפלסטינית, או על ביטחון הפנים, או על פתרונות, או רעיונות, או הצעות, אני משתף. אבל לא מעבר לזה. אילנה דיין: ואנחנו גם נהנינו לשמוע את התובנות שלך הבוקר. יורם כהן, לשעבר ראש השב"כ, תודה רבה לך על השיחה הזאת. יורם כהן: -תודה רבה. כל טוב. סימוכין: אודיו: גל"צ. תמונה: יורם כהן, צילום מסך מ"כאן 11"

Jonathan D. Halevi

104,080 次观看 • 1 年前

חמישה שבועות לפני מתקפת השבעה באוקטובר – דן חלוץ מסביר משמעות גל הפסקת ההתנדבות לשירות מילואים בחיל האוויר: "באמצע ספטמבר השינוי יהיה מסוים; כשירותו של צה"ל תלך ותפחת" [אם תפרוץ מלחמה אחרי החגים?] "אנחנו ננצח, אנחנו נשלם מחירים יותר כבדים. זה כל הסיפור. יותר אזרחים ויותר חיילים" ב-30 באוגוסט 2023, התראיין המטכ"ל לשעבר רא"ל (מיל.) דן חלוץ באולפן אתר Ynet, ולהן תוכן הראיון: אלכסנדרה לוקש: רב אלוף במילואים דן חלוץ, שלום אדוני. בוקר טוב. דן חלוץ: בוקר טוב, אלכסנדרה. אלכסנדרה לוקש: טוב, יש לנו הרבה מאוד עניינים כמובן על הפרק, אבל הכל גם קשור להכל בסופו של דבר, ונתחיל באמת עם הסיפא של הדברים. שר הביטחון [יואב] גלנט, לא חדש עבור מי שמקשיב לחדשות בישראל, מי שמכיר את המערכת כמוך, כמה באמת זה מזכיר לך את החודשים שלפני מלחמת לבנון השנייה? דן חלוץ: אני מוטרד מהכיוון הזה של הצהרות. אנחנו למדנו בחיים שכשמצהירים ומצהירים ומצהירים, בסוף הגפרור יכול להיזרק והדלק יכול לבעור. הייתי מעדיף שהפתרון לבעיה הזו של האוהל [שהקים חיזבאללה בגבול ישראל], יינתן בדרך אחרת. אלכסנדרה לוקש: אבל זה רק האוהל, זה הרי, יש הרבה מאוד פרובוקציות וגם כנראה דחיפה איראנית, לפחות לפי מה שאנחנו שומעים. דן חלוץ: בסדר, יש דחיפה איראנית ויש הרבה פרובוקציות, ואנחנו צריכים להיות המבוגר האחראי הפעם. אני מציע את זה למדינת ישראל. אני חרד למדינת ישראל, לא לאיראנים ולא לחיזבאללה. אני בטוח שמדינת ישראל אם היא תחליט שזה מה שצריך לעשות, תעשה את זה טוב מאוד. אלכסנדרה לוקש: האמירות האלה, אתה אומר, רק מתדלקות את ההסלמה הפוטנציאלית, הן לא בולמות אותה כמו ש... דן חלוץ: הן אמורות לשרת כמה דברים. הן אמורות קודם כל להשפיע על האו"ם לעשות את עבודתו, ולא להיכנע לגחמות של ממשלת לבנון. הדבר השני, הן אמורות לאותת לצד השני, שימו לב, אנחנו מוכנים. הדבר השלישי, כפי שאמרתי, הן יכולות להדליק את האזור. אלכסנדרה לוקש: זה החשש שלך, שאמירה... של גלנט יכולה רק להדליק את ההזדמנות. דן חלוץ: לא, אני לא רוצה לומר שהאמירה הזו לבדה, אבל אני אומר דבר אחד, עוד לא נולד האוהל שבגללו כדאי לצאת למלחמה, גם אם היא תהיה מוצלחת, כי אין מלחמות מוצלחות. למדנו את זה. אלכסנדרה לוקש: אתה אומר אין מלחמות מוצלחות, ויש לנו כמה זיכרונות, לך יש בטח כמה זיכרונות ממלחמת לבנון השנייה. אנחנו מוכנים למלחמה? הרי יש כל מיני הצהרות, גם ישנות, גם נוכחיות, של אנשים במערכת הביטחונית, גם בדרג המדיני, שאומרים, אנחנו נחזיר את לבנון לתקופת האבן. יש לזה בסיס בכלל? דן חלוץ: אפשר להחזיר כל דבר לתקופה קודמת, אני מציע לא להתרברב, אחד, שתיים, לעשות ולא לדבר, אם רוצים לעשות. כי דיבורים בעלמא לא משרתים שום מטרה. אבל הדבר השלישי, לנסות לפתור את הדברים הללו בדרך אלטרנטיבית. אם יש כזאת. אם אין כזאת, צריך לפתור. מה שלא נפתר בשבוע הראשון, כשהוקם האוהל, קשה לתרץ אותו אחרי שלושה חודשים כשהאוהל כבר עומד. ולכן צריך למצוא דרך פתרון יותר נכונה, יותר ראויה, שמתאימה לבד של האוהל. אלכסנדרה לוקש: תראה, התחושה של [מנהיג חיזבאללה חסן] נסראללה, וזה לא סוד, זה גם תחושה בקרב הרבה גורמים במדינה עצמה, אולי גם שלך, היא שהחברה הישראלית, וגם הצבא הישראלי, נמצא בתהליך התפוררות. יש פה לכך יסוד? דן חלוץ: לתחושה הזו יש בסיס. כל נקודה שנשים עליה את האצבע בחברה הישראלית היום, במדינת ישראל היום, היא נקודת תורפה. החברה הישראלית, הצבא הישראלי, מערכת החינוך הישראלית, הכלכלה הישראלית, יחסי החוץ של ישראל, כל דבר. אין דבר אחד שאפשר להגיד עליו שהוא תקין ומתנהל כמו שצריך. אלכסנדרה לוקש: בוא נשאר באמת בסיפור הצבאי, וליתר דיוק באירוע חיל האוויר. הרי נכון שבשבועיים האחרונים זה קצת פחות מדובר, ככה זה בסוף אוגוסט, אבל מדברים הרבה כבר על מבחן ספטמבר. על זה שהכשירות עלולה להיפגע ככל שאנחנו מעמיקים גם בספטמבר. איפה אנחנו נמצא את עצמנו באחד באוקטובר? דן חלוץ: אלכסנדרה, הדברים אינם קורים בין לילה. זה תהליך מדורג שלוקח זמן. בתחילת ספטמבר לא יהיה שינוי לעומת סוף אוגוסט, ובאמצע ספטמבר השינוי יהיה מסוים. הרעיון הכללי אומר שכשירותו של צה"ל תלך ותפחת ככל שמערך המתנדבים שמפסיקים שירות ילך ויגדל. ואני רואה את התופעה הזו, אני שומע עליה, אני חי אותה. התופעה הזו קיימת. היא תתרחב, אם הממשלה תלך למשל לכיוון של חוק גיוס לחרדים. חוק גיוס זה לא חוק גיוס, זה חוק אי גיוס הגדיר את זה, השר [מאיר] פורוש. אלכסנדרה לוקש: אנטי גיוס, אפילו יותר. דן חלוץ: אנטי גיוס. חוק כזה יעורר את המערכת, אנחנו כבר שומעים על מכתב השמיניסטים החדש שהולך לצאת לדרך. אנחנו חשים את מה שקורה. אלכסנדרה לוקש: אז על מי האחריות? דן חלוץ: האחריות היא רק על אחד. אחד בלבד, קוראים לו בנימין נתניהו. אלכסנדרה לוקש: מה הוא צריך לעשות? דן חלוץ: הוא צריך פשוט לעצור את החקיקה, הוא צריך להחזיר את המערכת ל[מצב] נורמל. Back to normal. Back to normal זה אומר, את כל מה שאתה רוצה להשיג, תעשה בדיון רחב, אמיתי, כנה, על מנת שנוכל להשיג משהו. אלכסנדרה לוקש: כי אחרת מה, ואני רגע, שוב, מתעכבת ורוצה שנחדד את הסיפור הצבאי. אחרת מה יקרה פה, נניח, אם תפרוץ מלחמה או עימות צבאי משמעותי אחרי החגים? דן חלוץ: אנחנו ננצח, אנחנו נשלם מחירים יותר כבדים. זה כל הסיפור. אלכסנדרה לוקש: זאת אומרת, יותר אזרחים... דן חלוץ: יותר אזרחים ויותר חיילים. תראי, מה זה המושג שירות? המושג שירות זה לא אפס או אחד. זה תהליך הדרגתי ששוחק יכולות. שוחק יכולות, למשל, בגלל שביהודה ושומרון הגדודים נמצאים, במקום להתאמן למלחמה, הם מפזרים את המהומות שעושים אנשי הגבעות, הם מפזרים את הטרוריסטים ופוגעים בהם על מנת לטפל בטרור, והם לא מתאמנים למלחמה האמיתית שמדינת ישראל עלולה לעמוד בפניה. אלכסנדרה לוקש: זאת אומרת, אתה רואה שגם האירועים של הלאומנות היהודית ביהודה ושומרון שוחקים את הצבא? דן חלוץ: בוודאי. אתה צריך להשקיע יותר ויותר אנרגיה, יותר ויותר כוחות, הרבה יותר כוחות, שמענו רק לאחרונה, שמתגברים את הכוחות ביהודה ושומרון על מנת מה? על מנת להגן על פורעי החוק, שפורעים חוק ומאיצים את הטרור, ואנחנו צריכים לשרת את ההגנה שלהם. אלכסנדרה לוקש: טוענים גורמים שונים במערכת הפוליטית והמדינית. שאתה, דן חלוץ, לא רק אתה, אבל מייחסים גם לך, בעצם נותן מתנה לנסראללה, בעצם מעודד את הסרבנות, מעודד את אי הגיוס, מעודד אולי את העימות הצבאי הבא. אנחנו שומעים הרי שגם בלבנון מצטטים אותך. דן חלוץ: אני לא מעודד שום דבר, אני מעודד את ראש הממשלה [בנימין נתניהו] לרדת מהעץ הגבוה שהוא טיפס עליו לפני שהוא ייפול ממנו, כדאי לו לרדת ממנו. אלכסנדרה לוקש: אבל אולי גם אנשי חיל האוויר עלו וטיפסו על עץ. דן חלוץ: תזכרי שאנשי חיל האוויר שהפסיקו את התנדבותם הם קודם כל אזרחי מדינת ישראל. אזרח זה תפקיד ראשון במעלה, תפקידם הצבאי הוא השני במעלה ולא הפוך. וכל מי שמצפה שהם ימשיכו וינהגו כאילו לא קרה דבר, קרה דבר. החוזה הופר. מה הופר בחוזה? חתמו הסכם עם מדינה דמוקרטית, והם רואים לנגד עיניהם איך נוצרת כאן דיקטטורה. אלכסנדרה לוקש: תראה, אני לא היה הראשונה ששואלת אותך, כמובן על סיפור ההתנתקות, הרי שם גם נפל דבר מבחינת גורמים רבים, ואז קראת להם סרבנים. מה השתנה? דן חלוץ: את לא תהיי הראשונה, גם לא תהיי אחרונה, וההבדל המהותי בין ההתנתקות לבין היום, הוא שאז הייתה החלטה מדינית-פוליטית, והיום לא מדובר בהחלטה מדינית-פוליטית, היום מדובר בשינוי מבנה משטרי של מדינת ישראל. אלכסנדרה לוקש: עבור הרבה אנשים זה היה שבר, שבר משמעותי מאוד. קריעה מוחלטת, אתה יודע, אתה קורא לזה מדיני, אבל גם מבחינתם החוזה הופר כשפינו אנשים מביתם. דן חלוץ: ליבי, ליבי, עם כל מפוני גוש קטיף. אני לא, לא, זר לתחושות של האנשים שם. יחד עם זאת, ההשוואה אינה במקומה. סרבנות של חיילי חובה היא דבר אחד, וסרבנות שמייחסים, המילה סרבנות היא לא נכונה, הפסקת התנדבות של מילואימניקים שעברו את גיל השירות, היא דבר אחר לחלוטין. לחלוטין. וזה גם סוג אחר. אלכסנדרה לוקש: וזה לא פותח פתח, שבהחלטה מדינית אולי של ממשלה אחרת, אנשי מילואים, שכמו שאתה אומר, מתנדבים, ועברו את גיל השירות, שהם מצד אחר, יחליטו גם, לנו זה לא מתאים, אנחנו מפסיקים להתנדב. דן חלוץ: לא ולא. אני אגיד לך למה לא. אותה ממשלה, עם אותו ראש ממשלה, מכהנת למעט שנה אחת, בחמש עשרה שנים האחרונות, הרבה מההחלטות שהתקבלו לא מצאו חן בעיני חלק מהאנשים ששייכים לכאורה למחנה אחר. הם לא במחנה אחר, הם במחנה של עם ישראל. ואף אחד לא העז, לא העלה על דל דעתו לעשות מעשה שכזה, להפסיק התנדבות. לא. המשיכו ושרתו כרגיל. גם אם היו חלוקים על העמדות הפוליטיות של מקבל ההחלטות, ולכן זה לא קשור לפוליטיקה, זה קשור לשינוי המבנה, המשטרי במדינת ישראל. אלכסנדרה לוקש: אוקיי, טוב, אנחנו רוצים לגעת איתך בעוד נושא, וזה הנושא הסעודי, ואתמול לפי ה"וול סטריט ג'ורנל" נרשמת כנראה עוד איזושהי התקדמות בהתכנות לסוג של הסכם או נורמליזציה עם סעודיה. כמה אתה אופטימי? דן חלוץ: זה לא עניין של אופטימיות. אני אתמוך בכל מהלך שיביא להסדרים של שלום עם כל מדינה שאין לנו הסדר של שלום איתה. יחד עם זאת, צריך לוודא שאנחנו, מדינת ישראל, לא נשלם מחיר מעבר להיגיון. מה המחיר, למשל? אמצעי לחימה מתקדמים מאוד. שתיים, יכולת העשרת אורניום על אדמת סעודיה. אלכסנדרה לוקש: אומרים גורמים מסוימים, כולל שרים מסוימים בממשלה הזאת, שאם סעודיה לא תקבל את הגרעין שלה מארה״ב, היא תקבל אותו מסין או מגורמים עוינים אחרים, ומוטב לנו, לכן גם לישראל, שזה יהיה בצורה הזאת. דן חלוץ: אמירה, זה בסדר גמור, על מנת לתרץ הסכמה, לתת לסעודים יכולת העשרה, הם יתרצו את זה באמירה כזו. אני לא מקבל. אין לי שום סיבה לקבל את זה, כי לא שמעתי את האמריקאים אומרים את זה. צריך לזכור, בסופו של דבר לאמריקאים יש את האינטרס האמריקאי, האינטרס הישראלי קיים, אבל הוא לא המהות. המהות האמריקאית היא להגיע לזה שקודם כל הנפט יסחר בעולם בדולרים, ולא ביואן. זה הדבר הראשון. אלכסנדרה לוקש: בישראל יש בכלל סיי [השפעה], אתה אומר, הקו האדום, ואנחנו מבינים את זה, הקו האדום של ישראל זה אמצעי לחימה מתקדמים ואורניום מועשר בסעודיה, אבל לישראל יש בכלל את הסיי [השפעה] מול ארצות הברית, בטח בעידן הנוכחי, ביחסים בין הממשלים, להכתיב לארצות הברית? דן חלוץ: הנה נתת תשובה למה צריך מערכת יחסים טובה עם ארה״ב. אלכסנדרה לוקש: אבל כרגע... דן חלוץ: על מנת שאין לנו סיי [השפעה] לדעתי הסיי [השפעה] שלנו מוגבל, אבל זה לא חשוב אם יש לנו סיי [השפעה] או אין לנו סיי [השפעה], חשוב שנאמר את עמדתנו. ועמדתנו צריכה להיות התנגדות נחרצת ליכולת העשרת... אלכסנדרה לוקש: ואתה לא בטוח שההתנגדות הנחרצת הזאת נשמעת כשלמשל השר [רון] דרמר מדבר עם גורמים בבית הלבן? דן חלוץ: לא, אני לא בטוח. מה לעשות שכל הדיון בינינו לבין מי שמנהל היום את מדינת ישראל הוא דיון של אמון. אין אמון בשום החלטה שמתקבלת. אין אמון בשום אמירה שנאמרת. אלכסנדרה לוקש: זה מסכן אבל את ביטחון ישראל, זה שלא מושמעת התנגדות נחרצת, וזה שאולי באמת סעודה תקבל את הכלי ה... דן חלוץ: אני אגיד לך את מה זה מסכן. זה מסכן את עניין מרוץ החימוש במזרח התיכון. אם סעודיה תקבל יכולת כזו, גם המצרים ירצו יכולת כזו, גם הטורקים ירצו יכולת כזו, גם הירדנים יבקשו לסדר לעצמם כורים גרעיניים לצורכי אנרגיה. יכול להיות פה תהליך אסקלטיבי שאנחנו יודעים את ההתחלה שלו, ואנחנו לא יודעים את הסוף שלו. אלכסנדרה לוקש: זאת אומרת, אם אנחנו נאפשר את הגרעין לסעודיה, אנחנו עלולים לקבל מדינות מגורענות פה לידינו, שכנות שלנו. דן חלוץ: נקבל גרעינים בכל מדינה. יכולים לקבל. אלכסנדרה לוקש: ממש לקראת הסיום, דיברנו על מלחמת לבנון השנייה, ואני רוצה להחזיר אותך למלחמת יום כיפור, שגם אותה אתה מכיר היטב, ושאלתי אותך אם יש איזושהי תחושה של דמיון או דז'ה וו לתקופה של מלחמת לבנון, אבל יש גם זיכרונות ממלחמת יום כיפור בתקופה הזאת? דן חלוץ: תראי, בעוד חודש ושבוע, אנחנו מציינים 50 שנה למלחמת יום כיפור, אני עם מלחמת יום כיפור שירתתי בטייסת ששילמה את המחיר הכי גבוה בחיל האוויר, בנפגעים ושבויים. ואין ספק שהזיכרונות צפים. הם קיימים כל יום, אבל הם צפים במיוחד כשמגיעים לתאריך. הדבר היחיד שמטריד אותי הוא שבמלחמת יום כיפור הרגשתי יותר בטוח מאשר אני מרגיש כיום. כי אז ידענו מי אויב. הוא היה ברור, הוא היה מובהק, זה היה הצד השני, זה היה אויב. היום זה לא אויב, אנחנו נלחמים בעצמנו. ומלחמה עצמית היא דבר נורא. כי אתה מכרסם את היסודות שעליהם בנויה החברה הישראלית. אז לא כרסמנו את היסוד החברתי הישראלי. אלכסנדרה לוקש: זאת הייתה מלחמת הקיום האחרונה של ישראל, וזאת הנוכחית? דן חלוץ: זאת מלחמת קיום הרבה יותר מהותית, כי אנחנו פוגעים פה בדבר הבסיסי ביותר, וזה הלכידות החברתית של מדינת ישראל. כמובן ששותפים לזה הרבה גורמים, זה לא רק העניין הצבאי, העניין החברתי והעניין הביטחוני. אנחנו רואים את האמירה ששמעתי קודם בשולי הכניסה שלי, את קטי שיטרית. אלכסנדרה לוקש: עוד מעט נדבר איתה כאן בשידור. דן חלוץ: מה שהיא אמרה מטריד אותי מאוד. מטריד אותי מאוד. כי אנחנו לא רוצים לכפות על החרדים שירות צבאי. אנחנו רוצים שהם ישרתו את מדינת ישראל שירות כלשהו, ולא יהיו תלויים על צווארה של מדינת ישראל בלי תמורה. אלכסנדרה לוקש: רב אלוף במילואים דן חלוץ, תודה רבה על הדברים האלה הבוקר, תודה. דן חלוץ: תודה לך. סימוכין:
14:50

חמישה שבועות לפני מתקפת השבעה באוקטובר – דן חלוץ מסביר משמעות גל הפסקת ההתנדבות לשירות מילואים בחיל האוויר: "באמצע ספטמבר השינוי יהיה מסוים; כשירותו של צה"ל תלך ותפחת" [אם תפרוץ מלחמה אחרי החגים?] "אנחנו ננצח, אנחנו נשלם מחירים יותר כבדים. זה כל הסיפור. יותר אזרחים ויותר חיילים" ב-30 באוגוסט 2023, התראיין המטכ"ל לשעבר רא"ל (מיל.) דן חלוץ באולפן אתר Ynet, ולהן תוכן הראיון: אלכסנדרה לוקש: רב אלוף במילואים דן חלוץ, שלום אדוני. בוקר טוב. דן חלוץ: בוקר טוב, אלכסנדרה. אלכסנדרה לוקש: טוב, יש לנו הרבה מאוד עניינים כמובן על הפרק, אבל הכל גם קשור להכל בסופו של דבר, ונתחיל באמת עם הסיפא של הדברים. שר הביטחון [יואב] גלנט, לא חדש עבור מי שמקשיב לחדשות בישראל, מי שמכיר את המערכת כמוך, כמה באמת זה מזכיר לך את החודשים שלפני מלחמת לבנון השנייה? דן חלוץ: אני מוטרד מהכיוון הזה של הצהרות. אנחנו למדנו בחיים שכשמצהירים ומצהירים ומצהירים, בסוף הגפרור יכול להיזרק והדלק יכול לבעור. הייתי מעדיף שהפתרון לבעיה הזו של האוהל [שהקים חיזבאללה בגבול ישראל], יינתן בדרך אחרת. אלכסנדרה לוקש: אבל זה רק האוהל, זה הרי, יש הרבה מאוד פרובוקציות וגם כנראה דחיפה איראנית, לפחות לפי מה שאנחנו שומעים. דן חלוץ: בסדר, יש דחיפה איראנית ויש הרבה פרובוקציות, ואנחנו צריכים להיות המבוגר האחראי הפעם. אני מציע את זה למדינת ישראל. אני חרד למדינת ישראל, לא לאיראנים ולא לחיזבאללה. אני בטוח שמדינת ישראל אם היא תחליט שזה מה שצריך לעשות, תעשה את זה טוב מאוד. אלכסנדרה לוקש: האמירות האלה, אתה אומר, רק מתדלקות את ההסלמה הפוטנציאלית, הן לא בולמות אותה כמו ש... דן חלוץ: הן אמורות לשרת כמה דברים. הן אמורות קודם כל להשפיע על האו"ם לעשות את עבודתו, ולא להיכנע לגחמות של ממשלת לבנון. הדבר השני, הן אמורות לאותת לצד השני, שימו לב, אנחנו מוכנים. הדבר השלישי, כפי שאמרתי, הן יכולות להדליק את האזור. אלכסנדרה לוקש: זה החשש שלך, שאמירה... של גלנט יכולה רק להדליק את ההזדמנות. דן חלוץ: לא, אני לא רוצה לומר שהאמירה הזו לבדה, אבל אני אומר דבר אחד, עוד לא נולד האוהל שבגללו כדאי לצאת למלחמה, גם אם היא תהיה מוצלחת, כי אין מלחמות מוצלחות. למדנו את זה. אלכסנדרה לוקש: אתה אומר אין מלחמות מוצלחות, ויש לנו כמה זיכרונות, לך יש בטח כמה זיכרונות ממלחמת לבנון השנייה. אנחנו מוכנים למלחמה? הרי יש כל מיני הצהרות, גם ישנות, גם נוכחיות, של אנשים במערכת הביטחונית, גם בדרג המדיני, שאומרים, אנחנו נחזיר את לבנון לתקופת האבן. יש לזה בסיס בכלל? דן חלוץ: אפשר להחזיר כל דבר לתקופה קודמת, אני מציע לא להתרברב, אחד, שתיים, לעשות ולא לדבר, אם רוצים לעשות. כי דיבורים בעלמא לא משרתים שום מטרה. אבל הדבר השלישי, לנסות לפתור את הדברים הללו בדרך אלטרנטיבית. אם יש כזאת. אם אין כזאת, צריך לפתור. מה שלא נפתר בשבוע הראשון, כשהוקם האוהל, קשה לתרץ אותו אחרי שלושה חודשים כשהאוהל כבר עומד. ולכן צריך למצוא דרך פתרון יותר נכונה, יותר ראויה, שמתאימה לבד של האוהל. אלכסנדרה לוקש: תראה, התחושה של [מנהיג חיזבאללה חסן] נסראללה, וזה לא סוד, זה גם תחושה בקרב הרבה גורמים במדינה עצמה, אולי גם שלך, היא שהחברה הישראלית, וגם הצבא הישראלי, נמצא בתהליך התפוררות. יש פה לכך יסוד? דן חלוץ: לתחושה הזו יש בסיס. כל נקודה שנשים עליה את האצבע בחברה הישראלית היום, במדינת ישראל היום, היא נקודת תורפה. החברה הישראלית, הצבא הישראלי, מערכת החינוך הישראלית, הכלכלה הישראלית, יחסי החוץ של ישראל, כל דבר. אין דבר אחד שאפשר להגיד עליו שהוא תקין ומתנהל כמו שצריך. אלכסנדרה לוקש: בוא נשאר באמת בסיפור הצבאי, וליתר דיוק באירוע חיל האוויר. הרי נכון שבשבועיים האחרונים זה קצת פחות מדובר, ככה זה בסוף אוגוסט, אבל מדברים הרבה כבר על מבחן ספטמבר. על זה שהכשירות עלולה להיפגע ככל שאנחנו מעמיקים גם בספטמבר. איפה אנחנו נמצא את עצמנו באחד באוקטובר? דן חלוץ: אלכסנדרה, הדברים אינם קורים בין לילה. זה תהליך מדורג שלוקח זמן. בתחילת ספטמבר לא יהיה שינוי לעומת סוף אוגוסט, ובאמצע ספטמבר השינוי יהיה מסוים. הרעיון הכללי אומר שכשירותו של צה"ל תלך ותפחת ככל שמערך המתנדבים שמפסיקים שירות ילך ויגדל. ואני רואה את התופעה הזו, אני שומע עליה, אני חי אותה. התופעה הזו קיימת. היא תתרחב, אם הממשלה תלך למשל לכיוון של חוק גיוס לחרדים. חוק גיוס זה לא חוק גיוס, זה חוק אי גיוס הגדיר את זה, השר [מאיר] פורוש. אלכסנדרה לוקש: אנטי גיוס, אפילו יותר. דן חלוץ: אנטי גיוס. חוק כזה יעורר את המערכת, אנחנו כבר שומעים על מכתב השמיניסטים החדש שהולך לצאת לדרך. אנחנו חשים את מה שקורה. אלכסנדרה לוקש: אז על מי האחריות? דן חלוץ: האחריות היא רק על אחד. אחד בלבד, קוראים לו בנימין נתניהו. אלכסנדרה לוקש: מה הוא צריך לעשות? דן חלוץ: הוא צריך פשוט לעצור את החקיקה, הוא צריך להחזיר את המערכת ל[מצב] נורמל. Back to normal. Back to normal זה אומר, את כל מה שאתה רוצה להשיג, תעשה בדיון רחב, אמיתי, כנה, על מנת שנוכל להשיג משהו. אלכסנדרה לוקש: כי אחרת מה, ואני רגע, שוב, מתעכבת ורוצה שנחדד את הסיפור הצבאי. אחרת מה יקרה פה, נניח, אם תפרוץ מלחמה או עימות צבאי משמעותי אחרי החגים? דן חלוץ: אנחנו ננצח, אנחנו נשלם מחירים יותר כבדים. זה כל הסיפור. אלכסנדרה לוקש: זאת אומרת, יותר אזרחים... דן חלוץ: יותר אזרחים ויותר חיילים. תראי, מה זה המושג שירות? המושג שירות זה לא אפס או אחד. זה תהליך הדרגתי ששוחק יכולות. שוחק יכולות, למשל, בגלל שביהודה ושומרון הגדודים נמצאים, במקום להתאמן למלחמה, הם מפזרים את המהומות שעושים אנשי הגבעות, הם מפזרים את הטרוריסטים ופוגעים בהם על מנת לטפל בטרור, והם לא מתאמנים למלחמה האמיתית שמדינת ישראל עלולה לעמוד בפניה. אלכסנדרה לוקש: זאת אומרת, אתה רואה שגם האירועים של הלאומנות היהודית ביהודה ושומרון שוחקים את הצבא? דן חלוץ: בוודאי. אתה צריך להשקיע יותר ויותר אנרגיה, יותר ויותר כוחות, הרבה יותר כוחות, שמענו רק לאחרונה, שמתגברים את הכוחות ביהודה ושומרון על מנת מה? על מנת להגן על פורעי החוק, שפורעים חוק ומאיצים את הטרור, ואנחנו צריכים לשרת את ההגנה שלהם. אלכסנדרה לוקש: טוענים גורמים שונים במערכת הפוליטית והמדינית. שאתה, דן חלוץ, לא רק אתה, אבל מייחסים גם לך, בעצם נותן מתנה לנסראללה, בעצם מעודד את הסרבנות, מעודד את אי הגיוס, מעודד אולי את העימות הצבאי הבא. אנחנו שומעים הרי שגם בלבנון מצטטים אותך. דן חלוץ: אני לא מעודד שום דבר, אני מעודד את ראש הממשלה [בנימין נתניהו] לרדת מהעץ הגבוה שהוא טיפס עליו לפני שהוא ייפול ממנו, כדאי לו לרדת ממנו. אלכסנדרה לוקש: אבל אולי גם אנשי חיל האוויר עלו וטיפסו על עץ. דן חלוץ: תזכרי שאנשי חיל האוויר שהפסיקו את התנדבותם הם קודם כל אזרחי מדינת ישראל. אזרח זה תפקיד ראשון במעלה, תפקידם הצבאי הוא השני במעלה ולא הפוך. וכל מי שמצפה שהם ימשיכו וינהגו כאילו לא קרה דבר, קרה דבר. החוזה הופר. מה הופר בחוזה? חתמו הסכם עם מדינה דמוקרטית, והם רואים לנגד עיניהם איך נוצרת כאן דיקטטורה. אלכסנדרה לוקש: תראה, אני לא היה הראשונה ששואלת אותך, כמובן על סיפור ההתנתקות, הרי שם גם נפל דבר מבחינת גורמים רבים, ואז קראת להם סרבנים. מה השתנה? דן חלוץ: את לא תהיי הראשונה, גם לא תהיי אחרונה, וההבדל המהותי בין ההתנתקות לבין היום, הוא שאז הייתה החלטה מדינית-פוליטית, והיום לא מדובר בהחלטה מדינית-פוליטית, היום מדובר בשינוי מבנה משטרי של מדינת ישראל. אלכסנדרה לוקש: עבור הרבה אנשים זה היה שבר, שבר משמעותי מאוד. קריעה מוחלטת, אתה יודע, אתה קורא לזה מדיני, אבל גם מבחינתם החוזה הופר כשפינו אנשים מביתם. דן חלוץ: ליבי, ליבי, עם כל מפוני גוש קטיף. אני לא, לא, זר לתחושות של האנשים שם. יחד עם זאת, ההשוואה אינה במקומה. סרבנות של חיילי חובה היא דבר אחד, וסרבנות שמייחסים, המילה סרבנות היא לא נכונה, הפסקת התנדבות של מילואימניקים שעברו את גיל השירות, היא דבר אחר לחלוטין. לחלוטין. וזה גם סוג אחר. אלכסנדרה לוקש: וזה לא פותח פתח, שבהחלטה מדינית אולי של ממשלה אחרת, אנשי מילואים, שכמו שאתה אומר, מתנדבים, ועברו את גיל השירות, שהם מצד אחר, יחליטו גם, לנו זה לא מתאים, אנחנו מפסיקים להתנדב. דן חלוץ: לא ולא. אני אגיד לך למה לא. אותה ממשלה, עם אותו ראש ממשלה, מכהנת למעט שנה אחת, בחמש עשרה שנים האחרונות, הרבה מההחלטות שהתקבלו לא מצאו חן בעיני חלק מהאנשים ששייכים לכאורה למחנה אחר. הם לא במחנה אחר, הם במחנה של עם ישראל. ואף אחד לא העז, לא העלה על דל דעתו לעשות מעשה שכזה, להפסיק התנדבות. לא. המשיכו ושרתו כרגיל. גם אם היו חלוקים על העמדות הפוליטיות של מקבל ההחלטות, ולכן זה לא קשור לפוליטיקה, זה קשור לשינוי המבנה, המשטרי במדינת ישראל. אלכסנדרה לוקש: אוקיי, טוב, אנחנו רוצים לגעת איתך בעוד נושא, וזה הנושא הסעודי, ואתמול לפי ה"וול סטריט ג'ורנל" נרשמת כנראה עוד איזושהי התקדמות בהתכנות לסוג של הסכם או נורמליזציה עם סעודיה. כמה אתה אופטימי? דן חלוץ: זה לא עניין של אופטימיות. אני אתמוך בכל מהלך שיביא להסדרים של שלום עם כל מדינה שאין לנו הסדר של שלום איתה. יחד עם זאת, צריך לוודא שאנחנו, מדינת ישראל, לא נשלם מחיר מעבר להיגיון. מה המחיר, למשל? אמצעי לחימה מתקדמים מאוד. שתיים, יכולת העשרת אורניום על אדמת סעודיה. אלכסנדרה לוקש: אומרים גורמים מסוימים, כולל שרים מסוימים בממשלה הזאת, שאם סעודיה לא תקבל את הגרעין שלה מארה״ב, היא תקבל אותו מסין או מגורמים עוינים אחרים, ומוטב לנו, לכן גם לישראל, שזה יהיה בצורה הזאת. דן חלוץ: אמירה, זה בסדר גמור, על מנת לתרץ הסכמה, לתת לסעודים יכולת העשרה, הם יתרצו את זה באמירה כזו. אני לא מקבל. אין לי שום סיבה לקבל את זה, כי לא שמעתי את האמריקאים אומרים את זה. צריך לזכור, בסופו של דבר לאמריקאים יש את האינטרס האמריקאי, האינטרס הישראלי קיים, אבל הוא לא המהות. המהות האמריקאית היא להגיע לזה שקודם כל הנפט יסחר בעולם בדולרים, ולא ביואן. זה הדבר הראשון. אלכסנדרה לוקש: בישראל יש בכלל סיי [השפעה], אתה אומר, הקו האדום, ואנחנו מבינים את זה, הקו האדום של ישראל זה אמצעי לחימה מתקדמים ואורניום מועשר בסעודיה, אבל לישראל יש בכלל את הסיי [השפעה] מול ארצות הברית, בטח בעידן הנוכחי, ביחסים בין הממשלים, להכתיב לארצות הברית? דן חלוץ: הנה נתת תשובה למה צריך מערכת יחסים טובה עם ארה״ב. אלכסנדרה לוקש: אבל כרגע... דן חלוץ: על מנת שאין לנו סיי [השפעה] לדעתי הסיי [השפעה] שלנו מוגבל, אבל זה לא חשוב אם יש לנו סיי [השפעה] או אין לנו סיי [השפעה], חשוב שנאמר את עמדתנו. ועמדתנו צריכה להיות התנגדות נחרצת ליכולת העשרת... אלכסנדרה לוקש: ואתה לא בטוח שההתנגדות הנחרצת הזאת נשמעת כשלמשל השר [רון] דרמר מדבר עם גורמים בבית הלבן? דן חלוץ: לא, אני לא בטוח. מה לעשות שכל הדיון בינינו לבין מי שמנהל היום את מדינת ישראל הוא דיון של אמון. אין אמון בשום החלטה שמתקבלת. אין אמון בשום אמירה שנאמרת. אלכסנדרה לוקש: זה מסכן אבל את ביטחון ישראל, זה שלא מושמעת התנגדות נחרצת, וזה שאולי באמת סעודה תקבל את הכלי ה... דן חלוץ: אני אגיד לך את מה זה מסכן. זה מסכן את עניין מרוץ החימוש במזרח התיכון. אם סעודיה תקבל יכולת כזו, גם המצרים ירצו יכולת כזו, גם הטורקים ירצו יכולת כזו, גם הירדנים יבקשו לסדר לעצמם כורים גרעיניים לצורכי אנרגיה. יכול להיות פה תהליך אסקלטיבי שאנחנו יודעים את ההתחלה שלו, ואנחנו לא יודעים את הסוף שלו. אלכסנדרה לוקש: זאת אומרת, אם אנחנו נאפשר את הגרעין לסעודיה, אנחנו עלולים לקבל מדינות מגורענות פה לידינו, שכנות שלנו. דן חלוץ: נקבל גרעינים בכל מדינה. יכולים לקבל. אלכסנדרה לוקש: ממש לקראת הסיום, דיברנו על מלחמת לבנון השנייה, ואני רוצה להחזיר אותך למלחמת יום כיפור, שגם אותה אתה מכיר היטב, ושאלתי אותך אם יש איזושהי תחושה של דמיון או דז'ה וו לתקופה של מלחמת לבנון, אבל יש גם זיכרונות ממלחמת יום כיפור בתקופה הזאת? דן חלוץ: תראי, בעוד חודש ושבוע, אנחנו מציינים 50 שנה למלחמת יום כיפור, אני עם מלחמת יום כיפור שירתתי בטייסת ששילמה את המחיר הכי גבוה בחיל האוויר, בנפגעים ושבויים. ואין ספק שהזיכרונות צפים. הם קיימים כל יום, אבל הם צפים במיוחד כשמגיעים לתאריך. הדבר היחיד שמטריד אותי הוא שבמלחמת יום כיפור הרגשתי יותר בטוח מאשר אני מרגיש כיום. כי אז ידענו מי אויב. הוא היה ברור, הוא היה מובהק, זה היה הצד השני, זה היה אויב. היום זה לא אויב, אנחנו נלחמים בעצמנו. ומלחמה עצמית היא דבר נורא. כי אתה מכרסם את היסודות שעליהם בנויה החברה הישראלית. אז לא כרסמנו את היסוד החברתי הישראלי. אלכסנדרה לוקש: זאת הייתה מלחמת הקיום האחרונה של ישראל, וזאת הנוכחית? דן חלוץ: זאת מלחמת קיום הרבה יותר מהותית, כי אנחנו פוגעים פה בדבר הבסיסי ביותר, וזה הלכידות החברתית של מדינת ישראל. כמובן ששותפים לזה הרבה גורמים, זה לא רק העניין הצבאי, העניין החברתי והעניין הביטחוני. אנחנו רואים את האמירה ששמעתי קודם בשולי הכניסה שלי, את קטי שיטרית. אלכסנדרה לוקש: עוד מעט נדבר איתה כאן בשידור. דן חלוץ: מה שהיא אמרה מטריד אותי מאוד. מטריד אותי מאוד. כי אנחנו לא רוצים לכפות על החרדים שירות צבאי. אנחנו רוצים שהם ישרתו את מדינת ישראל שירות כלשהו, ולא יהיו תלויים על צווארה של מדינת ישראל בלי תמורה. אלכסנדרה לוקש: רב אלוף במילואים דן חלוץ, תודה רבה על הדברים האלה הבוקר, תודה. דן חלוץ: תודה לך. סימוכין:

Jonathan D. Halevi

19,806 次观看 • 1 年前

שלושה ימים לפני מתקפת השבעה באוקטובר - תת אלוף (מיל.) אסף אגמון: "חיל האוויר במצב אסוני; מפורק; הטייסים שהחליטו להפסיק לטוס הם פטריוטים; מגש הכסף להצלת מדינת ישראל 2023; גם אם טייסים יחזרו לטוס, אין מטה מבצעי; יהיה גוף בלי מוח, לא יודע לעשות כלום; ישראל הולכת לאבדון; אנו מתאבדים" ב-4 באוקטובר 2023, התארח תת אלוף (מיל.) אסף אגמון בתוכנית הרדיו של אודי סגל וענת דוידוב ב-103fm, ולהלן תוכן הראיון: אודי סגל: תת אלוף במילואים אסף אגמון, ממובילי המחאה ומבכירי חיל האוויר לשעבר. שלום רב. אסף אגמון: שלום, וחג שמח לכם ולמאזינים. אודי סגל: תגיד, אתה לא חושב, אתה יודע, הרבה פעמים בחיל האוויר מדברים על דחיפה של גבולות המערכת. כלומר, הרבה פעמים כשיש מטוסים, יש להם יכולות מסוימות שכתובות במפרט הטכני, וטייסי חיל האוויר הנועזים תמיד דוחפים אותם לגבולות המערכת, ואפילו מעבר להם ביכולות שמוציאים מכלי הטייס השונים שהם מובילים. יכול להיות שבתמרון שאתם עשיתם במהלך המחאה, שהוא מוצדק אולי מבחינת הכעס שלכם והחשש לדמוקרטיה הישראלית, דחפתם את גבולות המערכת לגבול שהוא גבול אדום, שעלול להביא להתרסקות כלי הטייס? אסף אגמון: קודם [כל], אני לא באתי לדבר איתכם על המחאה. אני באתי לדבר איתכם על מצבה הביטחוני של מדינת ישראל במצב הכשירות של חיל האוויר, בהמשך למה ש[חבר הכנסת] גדי איזנקוט, הרמטכ"ל, אחד הטובים ביותר שהיה לנו, דיבר איתכם בשעה הקרובה [האחרונה]. ענת דוידוב: כן, אבל זה פועל יוצא, אתה יודע אי אפשר להתעלם מזה. אסף אגמון: הפועל היוצא, זה שקודם כל בואו נסתכל על העובדות, אני לא פרשן, אני איש של עובדות, אני איש שבא מהמערך המבצעי, כל החיים שלי הייתי במערך המבצעי, 51 שנים הייתי בחיל האוויר, עשיתי מילואים עד לפני שנה. מצב הכשירות של חיל האוויר, כמו שהגדיר אותו אחד מהכי בכירים שהיה בחיל האוויר, והוא לא מזוהה עם המחאה בכלל, והוא דאג מרוב דאגתו ללכת לראש הממשלה [בנימין נתניהו] אישית, ולהגיד לו שמצב הכשירות של חיל האוויר, ואני אשתמש במונח שהוא השתמש, הוא אסוני. אסוני. חיל האוויר מצבו, מצב הכשירות שלו אסוני. הוא הלך ואמר לראש הממשלה שלנו, שכבר היום חיל האוויר לא מסוגל אפילו לעשות 70% מהתוכניות המבצעיות, שהכינו על מנת לתקוף באיראן אם נחליט לתקוף באיראן. ראש הממשלה שלנו, שכל הזמן בצדק אמר שאיראן זה איום קיומי על מדינת ישראל, במעשיו ובמעשה ממשלתו, משמיד את הדבר היחידי שיש למדינת ישראל להגן מפני איראן גרעינית, וזה חיל האוויר. אודי סגל: אוקיי, ושוב אני שואל אותך, האם המציאות הזאת, שמצב הכשירות של חיל האוויר נמצא במצב אסוני, האם אתה לוקח על זה גם אחריות, שהאם יכול להיות שמהלך המחאה שלכם, היה מהלך אחד רחוק מדי, חציתם קו אדום מוקדם מדי, כדי להביא את ראש הממשלה לפעולה, שבינתיים לא הצלחתם להביא אותו, וזו גניזת כל המהפכה המשפטית. אסף אגמון: ראש הממשלה שלנו עסוק במסע תענוגות מחוף אל חוף בארצות הברית, חוזר משם, הולך לנפוש בנווה אטי"ב, משם בשבוע הבא הוא הולך לקחת את כל ממשלת ישראל לישיבה משותפת עם ממשלת צ’כיה, אולי בשביל להכין מקומות לאיפה נוכל לברוח אחרי שהוא יגמור להשמיד את מדינת ישראל. אודי סגל: אבל שוב אתה מתחמק מהשאלה, אני שואל אותך שאלה. אסף אגמון: אני לא מתחמק מהשאלה. אודי סגל: אני שואל אותך שאלה, תת אלוף במילואים אסף אגמון, אתה לא מרגיש שבמהלך המחאה שלכם דחפתם את המערכת הצבאית לגבולות ההפעלה שלה, ואתם מסכנים את ביטחון ישראל על משהו שיכול להיות שאתם יכולים לפעול אחרת. יכול להיות שתגיד לי, תשמע, עשינו תחקיר, לא, זה פעולה לגיטימית. למה אתה מתחמק מהשאלה? אסף אגמון: אני לא מתחמק מ... מי שמכיר אותי יודע שאני לא מתחמק משום דבר, ואני אגיד לך כל מה שתרצה. הטייסים שהחליטו להפסיק לטוס, הם הפטריוטים הכי גדולים בתולדות מדינת ישראל. הם מגש הכסף להצלת מדינת ישראל 2023. ענת דוידוב: אבל אסף אגמון, לא כולם רואים את זה כך. אסף אגמון: הרבה דברים לא כולם רואים. ענת דוידוב: מאה אחוז. אסף אגמון: הרבה דברים לא כולם רואים. האנשים האלה, שהם אנשים מיוחדים, הם רואים את זה והם לוקחים את זה על הכתפיים שלהם, אני מצדיע להם. דרך אגב, הם היחידים שעושים, איפה כל אנשי ההייטק? איפה הרופאים? איפה המורים? למה הם משאירים אותם לבד? מי שעצר את החקיקה, זה היו הטייסים הגיבורים האלה. עם ישראל חייב להם ויהיה חייב להם לדורות. אם מישהו יציל את מדינת ישראל, זה יהיו הטייסים הגיבורים האלה, שעכשיו משאירים אותם לבד, ועכשיו עושים נגדם מסע הפחדה ומסע איומים. ענת דוידוב: מי משאיר אותם לבד, תא"ל אגמון? מי משאיר אותם לבד? בכירי חיל האוויר שלא מוכנים להצטרף ולתמוך בהם? אסף אגמון: משאירים אותם לבד, כי ההייטקיסטים גם כן לא מצטרפים, כי הרופאים גם כן דיברו ועדיין לא עושים כלום, וגם מה שקורה בצה"ל היום, שעושים עליהם מהלך של הפחדה. אני 51 שנה הייתי בחיל האוויר, בחיים שלי לא שמעתי, שדיון כשירות של חיל האוויר מגיע לתקשורת. ופתאום עכשיו, 3 שבועות לפני הדיון, [הכתב הצבאי של ערוץ 13] אור הלר... אודי סגל: אבל אסף אגמון, אתם הבאתם במחאה שלכם את מצב הכשירות למצב שהוא נמצא, ואני שואל אותך שוב את השאלה בפעם החמישית, האם אתה לא חושב שהצעד שנקטתם הוא צעד שמסכן את ביטחון ישראל בצורה מוגזמת, ולא הצלחתם בינתיים להשיג את המטרה, והוא לייצר לחץ אפקטיבי על ראש ממשלת ישראל כדי לסגת בו, במהלך המרכזי שהוא מוביל בשנה האחרונה? אסף אגמון: פשוט, לא רק שלא הלכנו רחוק מדי, צריך להכפיל את כמות המילואימניקים שיודיעו עכשיו שהם משעים את ההתנדבות שלהם. אודי סגל: ואז? זה לא יחשוף את ישראל לבעיה ביטחונית? אסף אגמון: מי שמכניס את ישראל לבעיה ביטחונית זה ראש הממשלה שלה. מה אתה רוצה מהטייסים האלה? ראש הממשלה שלה בשביל ועדה למינוי שופטים מחרב את ביטחון מדינת ישראל, ואתה בא בטענות לטייסים האלה ששמים את נפשם בכפם. ענת דוידוב: אז למה לא כולם מצטרפים? זאת השאלה ששאלתי קודם. אסף אגמון: הם מפחדים, הם מפחדים. ענת דוידוב: ממי? אסף אגמון: עושים עליהם מסע הפחדה, מה אתם לא מבינים? אודי סגל: לא, אולי יש פה חוזה שאתה לא, החוזה שלנו היא מדינת ישראל, הוא חוזה שבו לא מפרקים את המדינה כדי לשנות את הכיוון שלה, ויכול להיות שאתם עשיתם צעד, שהתוצאה שלו, השיורית, היא פגיעה כל כך קשה בביטחון ישראל שהיא לא שווה את המהלך הזה. אסף אגמון: תגיד לי, אתה לא התבלבלת? [אתה חושב] שאני ראש הממשלה? מה אתה שואל אותי? אני זה מי שמפרק את מדינת ישראל ואת הביטחון? אני מפרק את מדינת ישראל ואת הביטחון? ראש הממשלה שלנו מפרק את מדינת ישראל. מה אתם לא מבינים? מה אתה שואל אותי? בשביל הרפורמה הזאת הוא מפרק את מדינת ישראל, ואתה בא בטענות לטייסים הגיבורים האלה? אודי סגל: אני שואל אותך, מה שאני שואל אותך זה שאלה שאני שואל אותך מתחילת הראיון. האם לא נקטתם בצעד קיצוני מדי? בשלב מוקדם מדי? והדבר הזה בעצם פוגע בכשירות של החיל [חיל האוויר] באופן שלא יצר לחץ אפקטיבי מספיק. אסף אגמון: אתה מבין שחיל האוויר במצב אסוני? אתה מבין שחיל האוויר לא יכול לאייש את התרגיל המבצעי הבינלאומי הגדול שיש לו, הולכים לארח את עשרות מפקדי חילות אוויר מכל העולם ולהראות להם שיש פה חיל אוויר מפורק, שפירקו אותו, שהסיתו איש ברעהו, ומי שעשה את זה זה ראש הממשלה וחבורתו. הם קראו לטייסים האלה מוגלה, בוגדים, צריך לתלות אותם בכיכר העיר, והם אמיצים וגיבורים, והם אמרו, אנחנו נקריב את הכל בשביל מדינת ישראל להציל אותה. ענת דוידוב: אגב, תת-אלוף במילואים אסף אגמון, מה יקרה כשיגיע מועד התרגיל? איך אתה רואה את הדברים קורים? אסף אגמון: פתאום מח"א [מפקד חיל האוויר אלוף תומר בר] נהייה אילם. פתאום אין דובר צה"ל [תא"ל דניאל הגרי], פתאום אין צנזור [תא"ל קובי מנדלבליט], תשאלו אותו, מה אתם שואלים אותי? תשאלו אותו איך תאייש את התרגיל הבינלאומי? תשאלו אותו מה אתה אומר לראש הממשלה, שאם מחר תפרוץ מלחמה אין לחיל אוויר מטה מבצעי. ענת דוידוב: מח"א [מפקד חיל האוויר] הציב דדליין, הדדליין הוא 17 באוקטובר [2023] כדי לבדוק אם טייסים חוזרים לפעילות שוטפת או לא. זה מה שהוא אמר. אסף אגמון: גם אם טייסים יחזרו לטוס, אין לו מטה מבצעי. במטה המבצעי יושבים אנשים הכי מנוסים, עם הכי הרבה ניסיון, זה המוח של חיל האוויר. יכולים להיות לו טייסים, לא יהיה לו מטה מבצעי, יהיה גוף בלי מוח, לא יודע לעשות כלום. ושם זה אנשים שלא טסים, והם לא יחזרו למילואים. אודי סגל: אז תת אלוף במילואים אסף אגמון. ענת דוידוב: רגע רגע, הוא אומר שהם לא יחזרו למילואים, זאת אמירה, כלומר, שום דדליין לא יעזור כאן, הם לא חוזרים למילואים. אסף אגמון: הם לא טסים, הם לא טסים, אתה לא יכול להגיד להם, אם לא תחזור... ענת דוידוב: לא טסים, מאבדים כשירות, וחבורה שלמה הולכת לשבת בבית. אסף אגמון: מעל 200, אנשי המטה המבצעי, האנשים הכי בכירים בחיל האוויר, הכי רציניים, בהם חיל האוויר תלוי, הודיעו לו [למפקד חיל האוויר], רשמית, אנחנו לא מתייצבים למילואים. אנחנו השענו את ההתנדבות שלנו למילואים. מה הוא יעשה? אודי סגל: אז מה אתה אומר? שזה בלתי הפיך? אסף אגמון: בטח הפיך. תפנה את זה לדרג הפוליטי, לדרג המדיני. תצילו את המדינה הזאתי. אודי סגל: אז אני שואל אותך, מה אתה חושב שעכשיו יקרה במציאות שאתה מייצר, שבאמת מצב הכשירות הוא אסוני, שאין לו [למפקד חיל האוויר] מוח מבצעי בחיל האוויר, שאין לו טייסים לאייש את התרגיל, מה אתה חושב שיכול לקרות? איזה לחץ זה לדעתך יפעיל על ראש הממשלה? ומה לדעתך יקרה? כי בינתיים זה לא קרה. אסף אגמון: תשאל את זה את שר הביטחון שלנו [יואב גלנט], תשאל את ראש הממשלה שלנו שלא רוצה להתראיין אצלכם, תשאל אותו את השאלות האלה. עליו האחריות. אודי סגל: אני אגיד לך מה הם אומרים. הם אומרים אנחנו יוצאים נגד תופעות של סרבנות, חלק מהפעולות האלה זה פעולות שמעודדות סרבנות, חלק מכנים אתכם אנשים שמורדים במדינה, אנשים שלא מקבלים את מרות הממשלה, שהיא אחראית על הפעלת הצבא. השאלה היא, מה אתה אומר על האמירות האלה שלהם? אסף אגמון: מה אני אומר? אני אומר לך, לכם ולכל המאזינים, שבאיראן וחיזבאללה והחמאס יושבים בשקט עכשיו ומוחאים כפיים לראש ממשלת ישראל, שמשמיד את ביטחון מדינת ישראל ואת חיל האוויר בפרט. זה מה שאני אומר לכם. וזאת השאלה שצריך לשאול אותו, וזאת השאלה שהאזרחים במדינה הזאת צריכים לשאול, איך ייתכן שאנחנו נותנים יד להשמדת ביטחון מדינת ישראל? ענת דוידוב: אוקיי, עכשיו משפט לסיום, תת אלוף במילואים אסף אגמון. אם הדברים נשארים כמות שהם, לאן המדינה הזאת הולכת? אסף אגמון: אין לי מה להגיד לך. המדינה הזאת הולכת לאבדון. המדינה הזאת הולכת לאבדון. אבל כמה שאני מודאג, אני נחוש ואני אלחם שזה לא יקרה. המדינה שלנו במצב הנוכחי הולכת לאבדון. זה על הקיר, ואנחנו מסרבים לראות את זה. אנחנו הולכים לאבדון. אנחנו מסרבים לראות את זה. אנחנו מתעסקים בשטויות, ואנחנו מסרבים לראות שהנס הזה שקראו לו מדינת ישראל, שככה התקדם 75 שנה, אנחנו הורסים אותו ומתאבדים, פשוט מתאבדים. ענת דוידוב: תת אלוף במילואים אסף אגמון, ממובילי המחאה, מבכירי חיל האוויר לשעבר, תודה רבה לך. סימוכין: כתבות קודמות שלושה חודשים לפני מתקפת השבעה באוקטובר – תת אלוף (מיל.) אסף אגמון מביע תמיכה בגל הסירוב לשירות מילואים: "מתוך היכרות קרובה עם המשמעויות של הפסקת טיסה פעילה, אנו אומרים באופן הברור ביותר לקבוצת המילואים הפעילים: אנו נתמוך, ללא סייג, בכל פעולת מחאה שלכם, כולל השעיית התנדבות לאלתר!" סימוכין: תת אלוף (מיל.) אסף אגמון: "הדסקית ‘לשחרר את החטופים עכשיו’ היא סמל יהודי, לא פחות מכיפה; אנחנו כבר לא דמוקרטיה יהודית; הממשלה הזו היא איום על הזהות שלכם כיהודים כאן בטורונטו ובכל מקום אחר; הם יעשו הכל כדי שהם [הערבים] לא יוכלו להצביע; יאמרו לתומכי הפסקת ההתנדבות שלא יוכלו להצביע". סימוכין: שלושה שבועות לפני מתקפת השבעה באוקטובר – אילן שילוח, איש עסקים ופרסומאי מראשי המאבק נגד הרפורמה המשפטית, פעל לפרסם מודעה בעיתונות שבה נכתב: "אתם מטייחים ואלפים ימותו. השבר הגדול בצה"ל באשמתכם". אל"מ (מיל.) אבי קדיש: "פעם אחת בחיים קורה לך שאתה נביא זעם, ולצערך מסתבר שאתה גם צדקת". סימוכין: חודשיים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר – אילן שילוח: "השבר העמוק [בצבא] והיקף המתנדבים שהודיעו על הפסקת התנדבותם הפכו את צה"ל לבלתי כשיר למלחמה; חורבן צה"ל קרוב; חורבן צבא העם; ביום כיפור [1973] הייתה הפתעה וזה היה מחדל. הפעם אין הפתעה והדרג המדיני מוביל לאסון. האחריות עליו בלבד". סימוכין: חודשיים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר - מיכאל האוזר טוב ואילן שילוח משתפים תמונה, המציגה "נטילת גלולה" בהקשר להודעת אלפי אנשי מילואים על הפסקת ההתנדבות לשירות צבאי. זו תוארה על ידי האוזר טוב כ"נטילת גלולת רעל", שנועדה לסכל את הרפורמה המשפטית באמצעות פגיעה בכשירות המבצעית של צה"ל. סימוכין: חמישה שבועות לפני מתקפת השבעה באוקטובר – דן חלוץ מסביר משמעות גל הפסקת ההתנדבות לשירות מילואים בחיל האוויר: "באמצע ספטמבר השינוי יהיה מסוים; כשירותו של צה"ל תלך ותפחת" [אם תפרוץ מלחמה אחרי החגים?] "אנחנו ננצח, אנחנו נשלם מחירים יותר כבדים. זה כל הסיפור. יותר אזרחים ויותר חיילים [מתים]". סימוכין:
11:24

שלושה ימים לפני מתקפת השבעה באוקטובר - תת אלוף (מיל.) אסף אגמון: "חיל האוויר במצב אסוני; מפורק; הטייסים שהחליטו להפסיק לטוס הם פטריוטים; מגש הכסף להצלת מדינת ישראל 2023; גם אם טייסים יחזרו לטוס, אין מטה מבצעי; יהיה גוף בלי מוח, לא יודע לעשות כלום; ישראל הולכת לאבדון; אנו מתאבדים" ב-4 באוקטובר 2023, התארח תת אלוף (מיל.) אסף אגמון בתוכנית הרדיו של אודי סגל וענת דוידוב ב-103fm, ולהלן תוכן הראיון: אודי סגל: תת אלוף במילואים אסף אגמון, ממובילי המחאה ומבכירי חיל האוויר לשעבר. שלום רב. אסף אגמון: שלום, וחג שמח לכם ולמאזינים. אודי סגל: תגיד, אתה לא חושב, אתה יודע, הרבה פעמים בחיל האוויר מדברים על דחיפה של גבולות המערכת. כלומר, הרבה פעמים כשיש מטוסים, יש להם יכולות מסוימות שכתובות במפרט הטכני, וטייסי חיל האוויר הנועזים תמיד דוחפים אותם לגבולות המערכת, ואפילו מעבר להם ביכולות שמוציאים מכלי הטייס השונים שהם מובילים. יכול להיות שבתמרון שאתם עשיתם במהלך המחאה, שהוא מוצדק אולי מבחינת הכעס שלכם והחשש לדמוקרטיה הישראלית, דחפתם את גבולות המערכת לגבול שהוא גבול אדום, שעלול להביא להתרסקות כלי הטייס? אסף אגמון: קודם [כל], אני לא באתי לדבר איתכם על המחאה. אני באתי לדבר איתכם על מצבה הביטחוני של מדינת ישראל במצב הכשירות של חיל האוויר, בהמשך למה ש[חבר הכנסת] גדי איזנקוט, הרמטכ"ל, אחד הטובים ביותר שהיה לנו, דיבר איתכם בשעה הקרובה [האחרונה]. ענת דוידוב: כן, אבל זה פועל יוצא, אתה יודע אי אפשר להתעלם מזה. אסף אגמון: הפועל היוצא, זה שקודם כל בואו נסתכל על העובדות, אני לא פרשן, אני איש של עובדות, אני איש שבא מהמערך המבצעי, כל החיים שלי הייתי במערך המבצעי, 51 שנים הייתי בחיל האוויר, עשיתי מילואים עד לפני שנה. מצב הכשירות של חיל האוויר, כמו שהגדיר אותו אחד מהכי בכירים שהיה בחיל האוויר, והוא לא מזוהה עם המחאה בכלל, והוא דאג מרוב דאגתו ללכת לראש הממשלה [בנימין נתניהו] אישית, ולהגיד לו שמצב הכשירות של חיל האוויר, ואני אשתמש במונח שהוא השתמש, הוא אסוני. אסוני. חיל האוויר מצבו, מצב הכשירות שלו אסוני. הוא הלך ואמר לראש הממשלה שלנו, שכבר היום חיל האוויר לא מסוגל אפילו לעשות 70% מהתוכניות המבצעיות, שהכינו על מנת לתקוף באיראן אם נחליט לתקוף באיראן. ראש הממשלה שלנו, שכל הזמן בצדק אמר שאיראן זה איום קיומי על מדינת ישראל, במעשיו ובמעשה ממשלתו, משמיד את הדבר היחידי שיש למדינת ישראל להגן מפני איראן גרעינית, וזה חיל האוויר. אודי סגל: אוקיי, ושוב אני שואל אותך, האם המציאות הזאת, שמצב הכשירות של חיל האוויר נמצא במצב אסוני, האם אתה לוקח על זה גם אחריות, שהאם יכול להיות שמהלך המחאה שלכם, היה מהלך אחד רחוק מדי, חציתם קו אדום מוקדם מדי, כדי להביא את ראש הממשלה לפעולה, שבינתיים לא הצלחתם להביא אותו, וזו גניזת כל המהפכה המשפטית. אסף אגמון: ראש הממשלה שלנו עסוק במסע תענוגות מחוף אל חוף בארצות הברית, חוזר משם, הולך לנפוש בנווה אטי"ב, משם בשבוע הבא הוא הולך לקחת את כל ממשלת ישראל לישיבה משותפת עם ממשלת צ’כיה, אולי בשביל להכין מקומות לאיפה נוכל לברוח אחרי שהוא יגמור להשמיד את מדינת ישראל. אודי סגל: אבל שוב אתה מתחמק מהשאלה, אני שואל אותך שאלה. אסף אגמון: אני לא מתחמק מהשאלה. אודי סגל: אני שואל אותך שאלה, תת אלוף במילואים אסף אגמון, אתה לא מרגיש שבמהלך המחאה שלכם דחפתם את המערכת הצבאית לגבולות ההפעלה שלה, ואתם מסכנים את ביטחון ישראל על משהו שיכול להיות שאתם יכולים לפעול אחרת. יכול להיות שתגיד לי, תשמע, עשינו תחקיר, לא, זה פעולה לגיטימית. למה אתה מתחמק מהשאלה? אסף אגמון: אני לא מתחמק מ... מי שמכיר אותי יודע שאני לא מתחמק משום דבר, ואני אגיד לך כל מה שתרצה. הטייסים שהחליטו להפסיק לטוס, הם הפטריוטים הכי גדולים בתולדות מדינת ישראל. הם מגש הכסף להצלת מדינת ישראל 2023. ענת דוידוב: אבל אסף אגמון, לא כולם רואים את זה כך. אסף אגמון: הרבה דברים לא כולם רואים. ענת דוידוב: מאה אחוז. אסף אגמון: הרבה דברים לא כולם רואים. האנשים האלה, שהם אנשים מיוחדים, הם רואים את זה והם לוקחים את זה על הכתפיים שלהם, אני מצדיע להם. דרך אגב, הם היחידים שעושים, איפה כל אנשי ההייטק? איפה הרופאים? איפה המורים? למה הם משאירים אותם לבד? מי שעצר את החקיקה, זה היו הטייסים הגיבורים האלה. עם ישראל חייב להם ויהיה חייב להם לדורות. אם מישהו יציל את מדינת ישראל, זה יהיו הטייסים הגיבורים האלה, שעכשיו משאירים אותם לבד, ועכשיו עושים נגדם מסע הפחדה ומסע איומים. ענת דוידוב: מי משאיר אותם לבד, תא"ל אגמון? מי משאיר אותם לבד? בכירי חיל האוויר שלא מוכנים להצטרף ולתמוך בהם? אסף אגמון: משאירים אותם לבד, כי ההייטקיסטים גם כן לא מצטרפים, כי הרופאים גם כן דיברו ועדיין לא עושים כלום, וגם מה שקורה בצה"ל היום, שעושים עליהם מהלך של הפחדה. אני 51 שנה הייתי בחיל האוויר, בחיים שלי לא שמעתי, שדיון כשירות של חיל האוויר מגיע לתקשורת. ופתאום עכשיו, 3 שבועות לפני הדיון, [הכתב הצבאי של ערוץ 13] אור הלר... אודי סגל: אבל אסף אגמון, אתם הבאתם במחאה שלכם את מצב הכשירות למצב שהוא נמצא, ואני שואל אותך שוב את השאלה בפעם החמישית, האם אתה לא חושב שהצעד שנקטתם הוא צעד שמסכן את ביטחון ישראל בצורה מוגזמת, ולא הצלחתם בינתיים להשיג את המטרה, והוא לייצר לחץ אפקטיבי על ראש ממשלת ישראל כדי לסגת בו, במהלך המרכזי שהוא מוביל בשנה האחרונה? אסף אגמון: פשוט, לא רק שלא הלכנו רחוק מדי, צריך להכפיל את כמות המילואימניקים שיודיעו עכשיו שהם משעים את ההתנדבות שלהם. אודי סגל: ואז? זה לא יחשוף את ישראל לבעיה ביטחונית? אסף אגמון: מי שמכניס את ישראל לבעיה ביטחונית זה ראש הממשלה שלה. מה אתה רוצה מהטייסים האלה? ראש הממשלה שלה בשביל ועדה למינוי שופטים מחרב את ביטחון מדינת ישראל, ואתה בא בטענות לטייסים האלה ששמים את נפשם בכפם. ענת דוידוב: אז למה לא כולם מצטרפים? זאת השאלה ששאלתי קודם. אסף אגמון: הם מפחדים, הם מפחדים. ענת דוידוב: ממי? אסף אגמון: עושים עליהם מסע הפחדה, מה אתם לא מבינים? אודי סגל: לא, אולי יש פה חוזה שאתה לא, החוזה שלנו היא מדינת ישראל, הוא חוזה שבו לא מפרקים את המדינה כדי לשנות את הכיוון שלה, ויכול להיות שאתם עשיתם צעד, שהתוצאה שלו, השיורית, היא פגיעה כל כך קשה בביטחון ישראל שהיא לא שווה את המהלך הזה. אסף אגמון: תגיד לי, אתה לא התבלבלת? [אתה חושב] שאני ראש הממשלה? מה אתה שואל אותי? אני זה מי שמפרק את מדינת ישראל ואת הביטחון? אני מפרק את מדינת ישראל ואת הביטחון? ראש הממשלה שלנו מפרק את מדינת ישראל. מה אתם לא מבינים? מה אתה שואל אותי? בשביל הרפורמה הזאת הוא מפרק את מדינת ישראל, ואתה בא בטענות לטייסים הגיבורים האלה? אודי סגל: אני שואל אותך, מה שאני שואל אותך זה שאלה שאני שואל אותך מתחילת הראיון. האם לא נקטתם בצעד קיצוני מדי? בשלב מוקדם מדי? והדבר הזה בעצם פוגע בכשירות של החיל [חיל האוויר] באופן שלא יצר לחץ אפקטיבי מספיק. אסף אגמון: אתה מבין שחיל האוויר במצב אסוני? אתה מבין שחיל האוויר לא יכול לאייש את התרגיל המבצעי הבינלאומי הגדול שיש לו, הולכים לארח את עשרות מפקדי חילות אוויר מכל העולם ולהראות להם שיש פה חיל אוויר מפורק, שפירקו אותו, שהסיתו איש ברעהו, ומי שעשה את זה זה ראש הממשלה וחבורתו. הם קראו לטייסים האלה מוגלה, בוגדים, צריך לתלות אותם בכיכר העיר, והם אמיצים וגיבורים, והם אמרו, אנחנו נקריב את הכל בשביל מדינת ישראל להציל אותה. ענת דוידוב: אגב, תת-אלוף במילואים אסף אגמון, מה יקרה כשיגיע מועד התרגיל? איך אתה רואה את הדברים קורים? אסף אגמון: פתאום מח"א [מפקד חיל האוויר אלוף תומר בר] נהייה אילם. פתאום אין דובר צה"ל [תא"ל דניאל הגרי], פתאום אין צנזור [תא"ל קובי מנדלבליט], תשאלו אותו, מה אתם שואלים אותי? תשאלו אותו איך תאייש את התרגיל הבינלאומי? תשאלו אותו מה אתה אומר לראש הממשלה, שאם מחר תפרוץ מלחמה אין לחיל אוויר מטה מבצעי. ענת דוידוב: מח"א [מפקד חיל האוויר] הציב דדליין, הדדליין הוא 17 באוקטובר [2023] כדי לבדוק אם טייסים חוזרים לפעילות שוטפת או לא. זה מה שהוא אמר. אסף אגמון: גם אם טייסים יחזרו לטוס, אין לו מטה מבצעי. במטה המבצעי יושבים אנשים הכי מנוסים, עם הכי הרבה ניסיון, זה המוח של חיל האוויר. יכולים להיות לו טייסים, לא יהיה לו מטה מבצעי, יהיה גוף בלי מוח, לא יודע לעשות כלום. ושם זה אנשים שלא טסים, והם לא יחזרו למילואים. אודי סגל: אז תת אלוף במילואים אסף אגמון. ענת דוידוב: רגע רגע, הוא אומר שהם לא יחזרו למילואים, זאת אמירה, כלומר, שום דדליין לא יעזור כאן, הם לא חוזרים למילואים. אסף אגמון: הם לא טסים, הם לא טסים, אתה לא יכול להגיד להם, אם לא תחזור... ענת דוידוב: לא טסים, מאבדים כשירות, וחבורה שלמה הולכת לשבת בבית. אסף אגמון: מעל 200, אנשי המטה המבצעי, האנשים הכי בכירים בחיל האוויר, הכי רציניים, בהם חיל האוויר תלוי, הודיעו לו [למפקד חיל האוויר], רשמית, אנחנו לא מתייצבים למילואים. אנחנו השענו את ההתנדבות שלנו למילואים. מה הוא יעשה? אודי סגל: אז מה אתה אומר? שזה בלתי הפיך? אסף אגמון: בטח הפיך. תפנה את זה לדרג הפוליטי, לדרג המדיני. תצילו את המדינה הזאתי. אודי סגל: אז אני שואל אותך, מה אתה חושב שעכשיו יקרה במציאות שאתה מייצר, שבאמת מצב הכשירות הוא אסוני, שאין לו [למפקד חיל האוויר] מוח מבצעי בחיל האוויר, שאין לו טייסים לאייש את התרגיל, מה אתה חושב שיכול לקרות? איזה לחץ זה לדעתך יפעיל על ראש הממשלה? ומה לדעתך יקרה? כי בינתיים זה לא קרה. אסף אגמון: תשאל את זה את שר הביטחון שלנו [יואב גלנט], תשאל את ראש הממשלה שלנו שלא רוצה להתראיין אצלכם, תשאל אותו את השאלות האלה. עליו האחריות. אודי סגל: אני אגיד לך מה הם אומרים. הם אומרים אנחנו יוצאים נגד תופעות של סרבנות, חלק מהפעולות האלה זה פעולות שמעודדות סרבנות, חלק מכנים אתכם אנשים שמורדים במדינה, אנשים שלא מקבלים את מרות הממשלה, שהיא אחראית על הפעלת הצבא. השאלה היא, מה אתה אומר על האמירות האלה שלהם? אסף אגמון: מה אני אומר? אני אומר לך, לכם ולכל המאזינים, שבאיראן וחיזבאללה והחמאס יושבים בשקט עכשיו ומוחאים כפיים לראש ממשלת ישראל, שמשמיד את ביטחון מדינת ישראל ואת חיל האוויר בפרט. זה מה שאני אומר לכם. וזאת השאלה שצריך לשאול אותו, וזאת השאלה שהאזרחים במדינה הזאת צריכים לשאול, איך ייתכן שאנחנו נותנים יד להשמדת ביטחון מדינת ישראל? ענת דוידוב: אוקיי, עכשיו משפט לסיום, תת אלוף במילואים אסף אגמון. אם הדברים נשארים כמות שהם, לאן המדינה הזאת הולכת? אסף אגמון: אין לי מה להגיד לך. המדינה הזאת הולכת לאבדון. המדינה הזאת הולכת לאבדון. אבל כמה שאני מודאג, אני נחוש ואני אלחם שזה לא יקרה. המדינה שלנו במצב הנוכחי הולכת לאבדון. זה על הקיר, ואנחנו מסרבים לראות את זה. אנחנו הולכים לאבדון. אנחנו מסרבים לראות את זה. אנחנו מתעסקים בשטויות, ואנחנו מסרבים לראות שהנס הזה שקראו לו מדינת ישראל, שככה התקדם 75 שנה, אנחנו הורסים אותו ומתאבדים, פשוט מתאבדים. ענת דוידוב: תת אלוף במילואים אסף אגמון, ממובילי המחאה, מבכירי חיל האוויר לשעבר, תודה רבה לך. סימוכין: כתבות קודמות שלושה חודשים לפני מתקפת השבעה באוקטובר – תת אלוף (מיל.) אסף אגמון מביע תמיכה בגל הסירוב לשירות מילואים: "מתוך היכרות קרובה עם המשמעויות של הפסקת טיסה פעילה, אנו אומרים באופן הברור ביותר לקבוצת המילואים הפעילים: אנו נתמוך, ללא סייג, בכל פעולת מחאה שלכם, כולל השעיית התנדבות לאלתר!" סימוכין: תת אלוף (מיל.) אסף אגמון: "הדסקית ‘לשחרר את החטופים עכשיו’ היא סמל יהודי, לא פחות מכיפה; אנחנו כבר לא דמוקרטיה יהודית; הממשלה הזו היא איום על הזהות שלכם כיהודים כאן בטורונטו ובכל מקום אחר; הם יעשו הכל כדי שהם [הערבים] לא יוכלו להצביע; יאמרו לתומכי הפסקת ההתנדבות שלא יוכלו להצביע". סימוכין: שלושה שבועות לפני מתקפת השבעה באוקטובר – אילן שילוח, איש עסקים ופרסומאי מראשי המאבק נגד הרפורמה המשפטית, פעל לפרסם מודעה בעיתונות שבה נכתב: "אתם מטייחים ואלפים ימותו. השבר הגדול בצה"ל באשמתכם". אל"מ (מיל.) אבי קדיש: "פעם אחת בחיים קורה לך שאתה נביא זעם, ולצערך מסתבר שאתה גם צדקת". סימוכין: חודשיים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר – אילן שילוח: "השבר העמוק [בצבא] והיקף המתנדבים שהודיעו על הפסקת התנדבותם הפכו את צה"ל לבלתי כשיר למלחמה; חורבן צה"ל קרוב; חורבן צבא העם; ביום כיפור [1973] הייתה הפתעה וזה היה מחדל. הפעם אין הפתעה והדרג המדיני מוביל לאסון. האחריות עליו בלבד". סימוכין: חודשיים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר - מיכאל האוזר טוב ואילן שילוח משתפים תמונה, המציגה "נטילת גלולה" בהקשר להודעת אלפי אנשי מילואים על הפסקת ההתנדבות לשירות צבאי. זו תוארה על ידי האוזר טוב כ"נטילת גלולת רעל", שנועדה לסכל את הרפורמה המשפטית באמצעות פגיעה בכשירות המבצעית של צה"ל. סימוכין: חמישה שבועות לפני מתקפת השבעה באוקטובר – דן חלוץ מסביר משמעות גל הפסקת ההתנדבות לשירות מילואים בחיל האוויר: "באמצע ספטמבר השינוי יהיה מסוים; כשירותו של צה"ל תלך ותפחת" [אם תפרוץ מלחמה אחרי החגים?] "אנחנו ננצח, אנחנו נשלם מחירים יותר כבדים. זה כל הסיפור. יותר אזרחים ויותר חיילים [מתים]". סימוכין:

Jonathan D. Halevi

115,038 次观看 • 1 年前