Video yükleniyor...

Video Yüklenemedi

Ana Sayfaya Dön

רגע לפני הבחירות, עברנו לשלב ההשתנה מכל המקפצות! 90 שניות על הקונסליירי הפרטי מטעם המשפחה, שעכשיו הם מריצים לתפקיד מבקר המדינה. מדינת מאפיה, ככה בדיוק זה נראה

harnevo's profile picture

Ran Harnevo

62,824 subscribers

10,735 görüntüleme • 4 ay önce •via X (Twitter)

LIVE

Anya Rossi• Live Now

Private livecam show

0 Yorum

Yorum bulunmuyor

Orijinal gönderinin yorumları burada görünecek

Benzer Videolar

אז אתמול גיא פלג השקרן הנוכל שהפיץ את עלילת הדם והסרטון המזויף נגד לוחמי כוח 100, דיווח על כך שהליכוד הגיש ״עתירה הזויה״ נגד המינוי של היועמ״שית של ועדת הבחירות. הנוכל שמשמש כעיתונאי המשפט של ערוץ 12 דיווח על כך ״שהשופט סולברג בעט בעו״ד בומבך״ ואף ציטט מתוך המכתב שלו. מה שהנוכל והשחקן הפוליטי שכח לספר לכם זה את העובדות הבאות: 1. מטענות המפלגה עולה כי לעורכת הדין המיועדת לתפקיד אין ולא היה שום ניסיון מעולם בייצוג בבחירות ושום ניסיון בייצוג מפלגות. 2. עוד עולה כי היא ייצגה בכל בחייה פעמיים בבית המשפט. שתי הפעמים הללו היו לפני זמן רב ושתיהן לא נגעו בתהליכי בחירות. למעשה כמעט לכל עו״ד רנדומלי שקרוב לביתכם, יש יותר רלוונטיות לתפקיד מאשר לה! 3. בהמשך הנוכל שכח לספר שלמרות טענותיו הכתובות של עו״ד בומבך כמייצג הליכוד, השופט סולברג לא הבהיר בתשובתיו אפילו לא במילה אחת איזה ניסיון או כישורים יש לה, כאלו שהופכים אותה להכי מתאימה במדינה לתפקיד יועמ״שית הועדה. 4. גם בתדרוכים הפתטיים לתקשורת שיצאו מהועדה הם ניסו להסביר שהרלוונטיות שלה היא ההתמחות שלה במחשבים וסייבר ומאחר וכיום חלק גדול מתקציב הועדה נוגע בתחומים אלו אז הניסיון שלה רלוונטי. זה כמובן תירוץ מטומטם וחסר היגיון! אם זה המצב שיקחו אותה כיועצת סייבר ומחשוב, אבל מה הקשר לתפקיד של יועמ״שית הועדה, מי שאמורה לשמש כבוררת בתלונות המפלגות אחת כלפי השנייה, להתמצא בהחלטות הועדות בעבר ולא בהגנת סייבר או רכש מחשבים! 5. והדבר החשוב מכל, הנוכל גיא פלג שכח לספר לכם שהשופט גרוסקוף דווקא ״לא בעט״ בטענות הליכוד, אלא בדיוק להיפך, קיבל את העתירה והורה לועדה לענות לכל טענותינו עד ה-31.03! גיא פלג הוא שחקן פוליטי על מלא, שקרן, נוכל, מהנדס תודעה, מסתיר מידע, בטח לא עיתונאי משפט, שמתאים בדיוק לפאנל אולפן שישי כמו כפפה ליד! ככה נראית פראבדה!
1:54

אז אתמול גיא פלג השקרן הנוכל שהפיץ את עלילת הדם והסרטון המזויף נגד לוחמי כוח 100, דיווח על כך שהליכוד הגיש ״עתירה הזויה״ נגד המינוי של היועמ״שית של ועדת הבחירות. הנוכל שמשמש כעיתונאי המשפט של ערוץ 12 דיווח על כך ״שהשופט סולברג בעט בעו״ד בומבך״ ואף ציטט מתוך המכתב שלו. מה שהנוכל והשחקן הפוליטי שכח לספר לכם זה את העובדות הבאות: 1. מטענות המפלגה עולה כי לעורכת הדין המיועדת לתפקיד אין ולא היה שום ניסיון מעולם בייצוג בבחירות ושום ניסיון בייצוג מפלגות. 2. עוד עולה כי היא ייצגה בכל בחייה פעמיים בבית המשפט. שתי הפעמים הללו היו לפני זמן רב ושתיהן לא נגעו בתהליכי בחירות. למעשה כמעט לכל עו״ד רנדומלי שקרוב לביתכם, יש יותר רלוונטיות לתפקיד מאשר לה! 3. בהמשך הנוכל שכח לספר שלמרות טענותיו הכתובות של עו״ד בומבך כמייצג הליכוד, השופט סולברג לא הבהיר בתשובתיו אפילו לא במילה אחת איזה ניסיון או כישורים יש לה, כאלו שהופכים אותה להכי מתאימה במדינה לתפקיד יועמ״שית הועדה. 4. גם בתדרוכים הפתטיים לתקשורת שיצאו מהועדה הם ניסו להסביר שהרלוונטיות שלה היא ההתמחות שלה במחשבים וסייבר ומאחר וכיום חלק גדול מתקציב הועדה נוגע בתחומים אלו אז הניסיון שלה רלוונטי. זה כמובן תירוץ מטומטם וחסר היגיון! אם זה המצב שיקחו אותה כיועצת סייבר ומחשוב, אבל מה הקשר לתפקיד של יועמ״שית הועדה, מי שאמורה לשמש כבוררת בתלונות המפלגות אחת כלפי השנייה, להתמצא בהחלטות הועדות בעבר ולא בהגנת סייבר או רכש מחשבים! 5. והדבר החשוב מכל, הנוכל גיא פלג שכח לספר לכם שהשופט גרוסקוף דווקא ״לא בעט״ בטענות הליכוד, אלא בדיוק להיפך, קיבל את העתירה והורה לועדה לענות לכל טענותינו עד ה-31.03! גיא פלג הוא שחקן פוליטי על מלא, שקרן, נוכל, מהנדס תודעה, מסתיר מידע, בטח לא עיתונאי משפט, שמתאים בדיוק לפאנל אולפן שישי כמו כפפה ליד! ככה נראית פראבדה!

גיא לוי Guy levy

36,511 görüntüleme • 6 ay önce

נפל דבר בישראל. לראשונה מקום המדינה הוחרמה במוסדות הלאומיים סיעה ציונית. בהסתדרות הציונית. במקום שבו הייתה עד היום קואליציה מקיר לקיר, התקבלה דרישת השמאל והרפורמים להחרים את סיעת עוצמה יהודית. מי שחתום על הבזיון והחוצפה הזאת הוא לא אחר מאשר הליכוד באמצעות שר התרבות מיקי זוהר. מיקי זוהר כבר לפני שנה עשה הסכם עם השמאל, מכר להם את עמדות המפתח בהנהגה, והחמור מכל העניק להם הסכמה לדרישת החרם על השר בן גביר ועל סיעת עוצמה יהודית. מיקי זוהר במסע תאווה אישי מכר את הכל לשמאל במכירת חיסול. הימין קיבל רוב בבחירות במוסדות הלאומיים, אבל מיקי זוהר פיצל אותם בגלל מריבות אישיות לצרכים שאני לא יודע. הוא הדיח את איש הליכוד יעקב חגואל ונתן את התפקיד ליש עתיד. מיקי זוהר לקח את התפקיד יו"ר קק"ל שהיה בידי הליכוד ונתן חצי ממנו ליש עתיד. הוא לקח את יו"ר הימנותא ונתן אותה לסיעה הקטנה של ליברמן. שאלתי אנשים למה מיקי זוהר משלם כל כך יקר לליברמן? מה הם ענו לי? לליברמן יש כח בליכוד, מיקי זוהר רוצה לקבל ממנו תמיכה בפריימריז. זה בושה וחרפה! אבל מעל הכל, הוא שיתף פעולה לראשונה מתולדות מדינת ישראל עם חרם על סיעה ציונית. עם מרצ הוא חתם, עם הרפורמים והפוגרסיבים הוא חתם, רק עם אנשי ימין מהממשלה שלו ומהקואליציה שלו הוא לא חתם. הוא מחרים אותנו. מה שנעשה כאן הוא דבר שלא יסולח ויהיו מחירים לחרם הזה. אני קורא לראש הממשלה נתניהו להתערב, אתה זה שנתת את יפוי הכוח מטעם הליכוד למיקי זוהר ואתה זה שחתום על החרם הזה נגד עוצמה יהודית. שוב מתבררת הפזילה הקבועה של הליכוד לשמאל. הם השותפים המועדפים שלכם, וכדאי שהציבור ידע את זה.
2:24

נפל דבר בישראל. לראשונה מקום המדינה הוחרמה במוסדות הלאומיים סיעה ציונית. בהסתדרות הציונית. במקום שבו הייתה עד היום קואליציה מקיר לקיר, התקבלה דרישת השמאל והרפורמים להחרים את סיעת עוצמה יהודית. מי שחתום על הבזיון והחוצפה הזאת הוא לא אחר מאשר הליכוד באמצעות שר התרבות מיקי זוהר. מיקי זוהר כבר לפני שנה עשה הסכם עם השמאל, מכר להם את עמדות המפתח בהנהגה, והחמור מכל העניק להם הסכמה לדרישת החרם על השר בן גביר ועל סיעת עוצמה יהודית. מיקי זוהר במסע תאווה אישי מכר את הכל לשמאל במכירת חיסול. הימין קיבל רוב בבחירות במוסדות הלאומיים, אבל מיקי זוהר פיצל אותם בגלל מריבות אישיות לצרכים שאני לא יודע. הוא הדיח את איש הליכוד יעקב חגואל ונתן את התפקיד ליש עתיד. מיקי זוהר לקח את התפקיד יו"ר קק"ל שהיה בידי הליכוד ונתן חצי ממנו ליש עתיד. הוא לקח את יו"ר הימנותא ונתן אותה לסיעה הקטנה של ליברמן. שאלתי אנשים למה מיקי זוהר משלם כל כך יקר לליברמן? מה הם ענו לי? לליברמן יש כח בליכוד, מיקי זוהר רוצה לקבל ממנו תמיכה בפריימריז. זה בושה וחרפה! אבל מעל הכל, הוא שיתף פעולה לראשונה מתולדות מדינת ישראל עם חרם על סיעה ציונית. עם מרצ הוא חתם, עם הרפורמים והפוגרסיבים הוא חתם, רק עם אנשי ימין מהממשלה שלו ומהקואליציה שלו הוא לא חתם. הוא מחרים אותנו. מה שנעשה כאן הוא דבר שלא יסולח ויהיו מחירים לחרם הזה. אני קורא לראש הממשלה נתניהו להתערב, אתה זה שנתת את יפוי הכוח מטעם הליכוד למיקי זוהר ואתה זה שחתום על החרם הזה נגד עוצמה יהודית. שוב מתבררת הפזילה הקבועה של הליכוד לשמאל. הם השותפים המועדפים שלכם, וכדאי שהציבור ידע את זה.

יצחק וסרלאוף

20,011 görüntüleme • 11 ay önce

לכל האזרחים החולמים, הקוראים ל״בחירות בהסכמה עוד השנה״ - אתם רציניים? מי בדיוק יסכים, ״מר ביטחון״? האשם והאחראי? זה שהצהיר אתמול שיתקיימו בחירות בעוד כמה שנים? זה שאפילו דמם של 1500 נרצחים ונופלים שעל ידיו לא הזיז אפילו שערה סגולה מראשו, ובטח לא את כיסאו? אדריכל הקרע בעם, המפלג הלאומי, הזהיר אתמול ש״בחירות יפלגו אותנו״. אבי-הקונספציה והספונסר של החמאס, הזהיר ש״בחירות יהיו פרס לטרור״. אין גבול לציניות, לנוכלות ולמניפולטיביות של האיש. אל תצפו ממנו לכלום. לא תהיה שום הסכמה. זה עלינו - לנקוב בתאריך לבחירות, שיהיה התאריך הקרוב ביותר האפשרי, ולגרום למערכת הפוליטית להתיישר בהתאם. התאריך המוקדם ביותר האפשרי הוא 4.6.24, שכן נדרש לפזר את הכנסת לפחות 90 ימים לפני מועד הבחירות, וסוף כנס החורף של המושב הנוכחי יחול בסוף מרץ/ תחילת אפריל. אם הכנסת לא תפוזר עד אז, פיזור הכנסת יידחה לאחר הפגרה, ואז הבחירות בישראל לא יתקיימו לפני הבחירות בארה״ב (ב- 5.11.24). זהו סיכון שישראל לא יכולה לקחת. ישראל לא יכולה להמשיך להימצא מחוץ לשולחן קבלת ההחלטות לגבי ההסדרים המדיניים שנוגעים ישירות אליה וילוו אותה בדורות הבאים, ישראל לא יכולה להיוותר ללא גיבוי בטחוני ומדיני אל מול התמורות במזה״ת ומירוץ הגרעין האיראני. ישראל תחת נתניהו לא יכולה לנהל מלחמה מרובת חזיתות, שהוא גורר ממניעים לא ענייניים. *גורל החטופים לא יכול להמשיך להיות תלוי בנתניהו.* שלום האזרחים וחיי החיילים לא יכולים להמשיך להיות תלויים ב״מר ביטחון״, שאחראי לאסון הגדול בתולדות המדינה. הכנסת חייבת להתפזר לפני סוף כנס החורף, ולהכריז על מועד לבחירות בתחילת יוני - 4.6.24. #ארבעה_ביוני מאז נובמבר 1988 אף כנסת לא סיימה את ימיה, ומאז לא התקיימו בחירות במועדן. נתניהו תמיד החליט מתי הולכים לבחירות, כלומר כשנוח לו. העידן הזה נגמר! נתניהו לא יחליט יותר על המועד לבחירות. אדם לא כשיר, שעל ידיו דם של אלפי ישראלים, שאשם בהפקרה, לא יקבע גם מתי הניצולים יזכו להיחלץ מציפורניו. המדינה שלנו, ולא של נתניהו. לא נחכה לעיתוי הנוח לו, ובטח שלא להסכמה שלו לגבי מועד הבחירות. כאמור, התאריך הראשון האפשרי לקיום בחירות הוא 4.6.24, ואליו אנחנו מכוונים. נפגין, נילחם, נלחץ על הפוליטיקאים מכל הקשת, ניצור בריתות מפתיעות, או שנשתק את המדינה בלית ברירה. נדאג שהמערכת האזרחית והפוליטית יתכנסו לתאריך הזה, כי אם לא יתקיימו בחירות ביוני 2024 - כנראה שלא יתקיימו בחירות בישראל בשנים הקרובות. נתניהו עצמו אמר זאת אתמול במפורש. לא נאפשר לזה לקרות. לא נסכים להיות שבויים מרצון של האחראי והאשם. למדינה לא תהיה תקומה אם זה יקרה. בחירות ב-4.6.24 - מסלקים את מחריב ישראל. 🔥 #ארבעה_ביוני.
1:04

לכל האזרחים החולמים, הקוראים ל״בחירות בהסכמה עוד השנה״ - אתם רציניים? מי בדיוק יסכים, ״מר ביטחון״? האשם והאחראי? זה שהצהיר אתמול שיתקיימו בחירות בעוד כמה שנים? זה שאפילו דמם של 1500 נרצחים ונופלים שעל ידיו לא הזיז אפילו שערה סגולה מראשו, ובטח לא את כיסאו? אדריכל הקרע בעם, המפלג הלאומי, הזהיר אתמול ש״בחירות יפלגו אותנו״. אבי-הקונספציה והספונסר של החמאס, הזהיר ש״בחירות יהיו פרס לטרור״. אין גבול לציניות, לנוכלות ולמניפולטיביות של האיש. אל תצפו ממנו לכלום. לא תהיה שום הסכמה. זה עלינו - לנקוב בתאריך לבחירות, שיהיה התאריך הקרוב ביותר האפשרי, ולגרום למערכת הפוליטית להתיישר בהתאם. התאריך המוקדם ביותר האפשרי הוא 4.6.24, שכן נדרש לפזר את הכנסת לפחות 90 ימים לפני מועד הבחירות, וסוף כנס החורף של המושב הנוכחי יחול בסוף מרץ/ תחילת אפריל. אם הכנסת לא תפוזר עד אז, פיזור הכנסת יידחה לאחר הפגרה, ואז הבחירות בישראל לא יתקיימו לפני הבחירות בארה״ב (ב- 5.11.24). זהו סיכון שישראל לא יכולה לקחת. ישראל לא יכולה להמשיך להימצא מחוץ לשולחן קבלת ההחלטות לגבי ההסדרים המדיניים שנוגעים ישירות אליה וילוו אותה בדורות הבאים, ישראל לא יכולה להיוותר ללא גיבוי בטחוני ומדיני אל מול התמורות במזה״ת ומירוץ הגרעין האיראני. ישראל תחת נתניהו לא יכולה לנהל מלחמה מרובת חזיתות, שהוא גורר ממניעים לא ענייניים. *גורל החטופים לא יכול להמשיך להיות תלוי בנתניהו.* שלום האזרחים וחיי החיילים לא יכולים להמשיך להיות תלויים ב״מר ביטחון״, שאחראי לאסון הגדול בתולדות המדינה. הכנסת חייבת להתפזר לפני סוף כנס החורף, ולהכריז על מועד לבחירות בתחילת יוני - 4.6.24. #ארבעה_ביוני מאז נובמבר 1988 אף כנסת לא סיימה את ימיה, ומאז לא התקיימו בחירות במועדן. נתניהו תמיד החליט מתי הולכים לבחירות, כלומר כשנוח לו. העידן הזה נגמר! נתניהו לא יחליט יותר על המועד לבחירות. אדם לא כשיר, שעל ידיו דם של אלפי ישראלים, שאשם בהפקרה, לא יקבע גם מתי הניצולים יזכו להיחלץ מציפורניו. המדינה שלנו, ולא של נתניהו. לא נחכה לעיתוי הנוח לו, ובטח שלא להסכמה שלו לגבי מועד הבחירות. כאמור, התאריך הראשון האפשרי לקיום בחירות הוא 4.6.24, ואליו אנחנו מכוונים. נפגין, נילחם, נלחץ על הפוליטיקאים מכל הקשת, ניצור בריתות מפתיעות, או שנשתק את המדינה בלית ברירה. נדאג שהמערכת האזרחית והפוליטית יתכנסו לתאריך הזה, כי אם לא יתקיימו בחירות ביוני 2024 - כנראה שלא יתקיימו בחירות בישראל בשנים הקרובות. נתניהו עצמו אמר זאת אתמול במפורש. לא נאפשר לזה לקרות. לא נסכים להיות שבויים מרצון של האחראי והאשם. למדינה לא תהיה תקומה אם זה יקרה. בחירות ב-4.6.24 - מסלקים את מחריב ישראל. 🔥 #ארבעה_ביוני.

Nava Rozolyo נאווה רוזוליו

19,695 görüntüleme • 2 yıl önce

תמיר פרדו: "[מה שהממשלה] הייתה צריכה לעשות ביום הראשון, ב-8 באוקטובר [2023], זה לבצע מהלך של שחרור החטופים, ואחרי זה אפשר לעשות את כל מה שצריך; אתה לא מנהל עם ארגון רצח משא ומתן. אתה מנהל מתן ומתן, ומנסה לצמצם ככל שניתן את המתן, אבל אין פה משא. אתה לא מקבל כלום חוץ מהילדים שלך" ב-19 בספטמבר 2024, פורסם במסגרת פודקאסט "אפרכסת" ראיון שערך אמיר אורן עם תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר, ולהלן קטע מדבריו: תמיר פרדו: עכשיו אני מגיע לסיפור הנוכחי ואני לא אהיה... אמיר אורן: חנה בבלי [שהייתה סמל של נימוסים, איפוק ותרבות]. תמיר פרדו: חנה בבלי. כשאני ראיתי את הסרט לפני יומיים... אמיר אורן: המנהרה? [המנהרה בה הוחזקו שישה חטופים ישראלים שהוצאו להורג בידי חמאס] תמיר פרדו: של המאורה הזאת. זו לא מנהרה. מנהרה, יש לזה תמיד אספקטים. לוקח... אמיר אורן: את המחילה. כן. תמיר פרדו: את המחילה הזאת. זה הזכיר לי את השואה. אימא שלי ניצולת שואה. אמיר אורן: היא הייתה במחנה? בבלגרד? תמיר פרדו: לא, היא הסתתרה, אבל היא איבדה את כל המשפחה שלה. והסתכלתי על המקום הזה ואמרתי לעצמי, נזכרתי שהיה איזה ראש ממשלה ישראלי [בנימין נתניהו], לא לפני הרבה שנים, שבא בטענות לבנות הברית: למה [במלחמת העולם השנייה] הם לא הפציצו את מסילת הברזל לאושוויץ? כי אם הם היו עושים את זה [הם] היו מונעים לפחות את הרצח של יהודי הונגריה. ואמרתי לעצמי, הטענות היו ל[ראש ממשלת בריטניה וינסטון] צ'רצ'יל ו[לנשיא ארה"ב פרנקלין דלאנו] רוזוולט, שזה היו בנות הברית, כי הם היו היחידים שיכולים לעשות את הדבר הזה, והיה להם חיל אוויר לעשות את זה, והם לא נשאו באחריות לשואה של יהודי אירופה. ומי שנשא באחריות לאותם 250 חטופים שנחטפו רק בגלל זה ש[אנחנו] ישנו בשמירה, והמחדל הנוראי של מדינת ישראל. זו ממשלת ישראל שיכולה לשחרר אותם. היא לא צריכה להפציץ רכבות, אלא רק לעצור את המלחמה ולאפשר את שובם הביתה, לא טרחה לעשות את זה. בעיניי זה הדבר הכי נורא. זה כתם מוסרי, זה כתם על היהדות. זה לא יהדות. אני חילוני, לא ככה גדלתי, לא ככה חינכו אותי. וכן, כאשר חס וחלילה יחטפו לך את הילדים כנופיה רצחנית ותגיד [ש] היא מבקשת כופר, ואתה יכול לשלם את הכופר – אני לא מעלה בדעתי שאתה לא תשלם אותו. ואתה לא מנהל עם ארגון רצח משא ומתן. אתה מנהל מתן ומתן, ואתה מנסה לצמצם עד כמה שאתה יכול את המתן, אבל אין פה משא. אתה לא מקבל כלום חוץ מהילדים שלך. ממשלת ישראל מנסה לנהל עם ארגון רצח משא ומתן – זה הטירוף הכי גדול עלי אדמות. [מנהיג חמאס בעזה יחיא] סינוואר כמנהיג ארגון רצח אמר ביום הראשון [7 באוקטובר 2023], עוד לפני שהתחיל התמרון: תחזירו לי את כל המחבלים, הנבלות האלה, ותקבלו את החטופים שלכם. וישראל בחרה בנקמה. וישראל שידעה שלא ניתן לשחרר חטופים על ידי מהלך צבאי, אלא מעט מאוד, וישראל שידעה שכל הפצצה של חיל האוויר כשאתה לא יודע איפה הם נמצאים יכולה גם להרוג חטופים, וישראל שידעה שהיא הורגת מחבלים במקום אחד, אם בן משפחה אחר שומר באותו יום על חטופים – כנראה זה סופם של החטופים. את כל זה ממשלת ישראל ידעה, וזה לא הטריד אותה, והיא פתחה בקמפיין של שכנוע של אזרחי מדינת ישראל על שטויות כמו ניצחון מוחלט, על עמידה איתנה – כאשר כל מה שהייתה צריכה לעשות ביום הראשון, בשמיני לאוקטובר [2023], זה לבצע את המהלך של שחרור החטופים, ואחרי זה אפשר לעשות את כל מה שצריך. אמיר אורן: מה שאתה אומר מוחץ ומשכנע גם ברמה הערכית וגם המבצעית, כלומר חוסר היכולת לעשות משהו אחר. אבל זה מתעלם מהפוליטיקה המעשית: שאחרי שחטפת מכה כזו, אתה לא יכול להודות בתבוסה. אתה, הדרג הפוליטי, וסביר שאתה תשקע יותר בחולות רק כדי להימלט מאות הקין של המפסידן שבגללו 1200–1400 ישראלים נרצחו. במקביל [לאמירה] שלך, בשואת יהודי הנגב. תמיר פרדו: בשביל זה צריך הנהגה. צריך מנהיג שיש לו אומץ, שהוא לא פחדן, שהוא מבין שהוא יצטרך להסתכל במראה, וברגע שהוא יחזיר את החטופים, הצעד הבא שלו זה היה לשים את המפתחות על השולחן, ולהגיד: כשלתי. זה המשמרת שלי. ואין לי ספק שראש הממשלה הזה [בנימין נתניהו] לא אשם במה שקרה משש וחצי בבוקר ביום השביעי לאוקטובר [2023]. זה אחריות מלאה של צה"ל. מה שקרה עד אותו רגע, יש לו מה שנקרא נתח מאוד מכובד. אבל בקטע של השישי, שביעי באוקטובר [2023], זה לא אחריות שלו, זה אחריות של הצבא. של צבא ההגנה לישראל, לצערי הרב. סימוכין:
5:52

תמיר פרדו: "[מה שהממשלה] הייתה צריכה לעשות ביום הראשון, ב-8 באוקטובר [2023], זה לבצע מהלך של שחרור החטופים, ואחרי זה אפשר לעשות את כל מה שצריך; אתה לא מנהל עם ארגון רצח משא ומתן. אתה מנהל מתן ומתן, ומנסה לצמצם ככל שניתן את המתן, אבל אין פה משא. אתה לא מקבל כלום חוץ מהילדים שלך" ב-19 בספטמבר 2024, פורסם במסגרת פודקאסט "אפרכסת" ראיון שערך אמיר אורן עם תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר, ולהלן קטע מדבריו: תמיר פרדו: עכשיו אני מגיע לסיפור הנוכחי ואני לא אהיה... אמיר אורן: חנה בבלי [שהייתה סמל של נימוסים, איפוק ותרבות]. תמיר פרדו: חנה בבלי. כשאני ראיתי את הסרט לפני יומיים... אמיר אורן: המנהרה? [המנהרה בה הוחזקו שישה חטופים ישראלים שהוצאו להורג בידי חמאס] תמיר פרדו: של המאורה הזאת. זו לא מנהרה. מנהרה, יש לזה תמיד אספקטים. לוקח... אמיר אורן: את המחילה. כן. תמיר פרדו: את המחילה הזאת. זה הזכיר לי את השואה. אימא שלי ניצולת שואה. אמיר אורן: היא הייתה במחנה? בבלגרד? תמיר פרדו: לא, היא הסתתרה, אבל היא איבדה את כל המשפחה שלה. והסתכלתי על המקום הזה ואמרתי לעצמי, נזכרתי שהיה איזה ראש ממשלה ישראלי [בנימין נתניהו], לא לפני הרבה שנים, שבא בטענות לבנות הברית: למה [במלחמת העולם השנייה] הם לא הפציצו את מסילת הברזל לאושוויץ? כי אם הם היו עושים את זה [הם] היו מונעים לפחות את הרצח של יהודי הונגריה. ואמרתי לעצמי, הטענות היו ל[ראש ממשלת בריטניה וינסטון] צ'רצ'יל ו[לנשיא ארה"ב פרנקלין דלאנו] רוזוולט, שזה היו בנות הברית, כי הם היו היחידים שיכולים לעשות את הדבר הזה, והיה להם חיל אוויר לעשות את זה, והם לא נשאו באחריות לשואה של יהודי אירופה. ומי שנשא באחריות לאותם 250 חטופים שנחטפו רק בגלל זה ש[אנחנו] ישנו בשמירה, והמחדל הנוראי של מדינת ישראל. זו ממשלת ישראל שיכולה לשחרר אותם. היא לא צריכה להפציץ רכבות, אלא רק לעצור את המלחמה ולאפשר את שובם הביתה, לא טרחה לעשות את זה. בעיניי זה הדבר הכי נורא. זה כתם מוסרי, זה כתם על היהדות. זה לא יהדות. אני חילוני, לא ככה גדלתי, לא ככה חינכו אותי. וכן, כאשר חס וחלילה יחטפו לך את הילדים כנופיה רצחנית ותגיד [ש] היא מבקשת כופר, ואתה יכול לשלם את הכופר – אני לא מעלה בדעתי שאתה לא תשלם אותו. ואתה לא מנהל עם ארגון רצח משא ומתן. אתה מנהל מתן ומתן, ואתה מנסה לצמצם עד כמה שאתה יכול את המתן, אבל אין פה משא. אתה לא מקבל כלום חוץ מהילדים שלך. ממשלת ישראל מנסה לנהל עם ארגון רצח משא ומתן – זה הטירוף הכי גדול עלי אדמות. [מנהיג חמאס בעזה יחיא] סינוואר כמנהיג ארגון רצח אמר ביום הראשון [7 באוקטובר 2023], עוד לפני שהתחיל התמרון: תחזירו לי את כל המחבלים, הנבלות האלה, ותקבלו את החטופים שלכם. וישראל בחרה בנקמה. וישראל שידעה שלא ניתן לשחרר חטופים על ידי מהלך צבאי, אלא מעט מאוד, וישראל שידעה שכל הפצצה של חיל האוויר כשאתה לא יודע איפה הם נמצאים יכולה גם להרוג חטופים, וישראל שידעה שהיא הורגת מחבלים במקום אחד, אם בן משפחה אחר שומר באותו יום על חטופים – כנראה זה סופם של החטופים. את כל זה ממשלת ישראל ידעה, וזה לא הטריד אותה, והיא פתחה בקמפיין של שכנוע של אזרחי מדינת ישראל על שטויות כמו ניצחון מוחלט, על עמידה איתנה – כאשר כל מה שהייתה צריכה לעשות ביום הראשון, בשמיני לאוקטובר [2023], זה לבצע את המהלך של שחרור החטופים, ואחרי זה אפשר לעשות את כל מה שצריך. אמיר אורן: מה שאתה אומר מוחץ ומשכנע גם ברמה הערכית וגם המבצעית, כלומר חוסר היכולת לעשות משהו אחר. אבל זה מתעלם מהפוליטיקה המעשית: שאחרי שחטפת מכה כזו, אתה לא יכול להודות בתבוסה. אתה, הדרג הפוליטי, וסביר שאתה תשקע יותר בחולות רק כדי להימלט מאות הקין של המפסידן שבגללו 1200–1400 ישראלים נרצחו. במקביל [לאמירה] שלך, בשואת יהודי הנגב. תמיר פרדו: בשביל זה צריך הנהגה. צריך מנהיג שיש לו אומץ, שהוא לא פחדן, שהוא מבין שהוא יצטרך להסתכל במראה, וברגע שהוא יחזיר את החטופים, הצעד הבא שלו זה היה לשים את המפתחות על השולחן, ולהגיד: כשלתי. זה המשמרת שלי. ואין לי ספק שראש הממשלה הזה [בנימין נתניהו] לא אשם במה שקרה משש וחצי בבוקר ביום השביעי לאוקטובר [2023]. זה אחריות מלאה של צה"ל. מה שקרה עד אותו רגע, יש לו מה שנקרא נתח מאוד מכובד. אבל בקטע של השישי, שביעי באוקטובר [2023], זה לא אחריות שלו, זה אחריות של הצבא. של צבא ההגנה לישראל, לצערי הרב. סימוכין:

Jonathan D. Halevi

22,740 görüntüleme • 2 ay önce

שלושה ימים לפני מתקפת השבעה באוקטובר - תת אלוף (מיל.) אסף אגמון: "חיל האוויר במצב אסוני; מפורק; הטייסים שהחליטו להפסיק לטוס הם פטריוטים; מגש הכסף להצלת מדינת ישראל 2023; גם אם טייסים יחזרו לטוס, אין מטה מבצעי; יהיה גוף בלי מוח, לא יודע לעשות כלום; ישראל הולכת לאבדון; אנו מתאבדים" ב-4 באוקטובר 2023, התארח תת אלוף (מיל.) אסף אגמון בתוכנית הרדיו של אודי סגל וענת דוידוב ב-103fm, ולהלן תוכן הראיון: אודי סגל: תת אלוף במילואים אסף אגמון, ממובילי המחאה ומבכירי חיל האוויר לשעבר. שלום רב. אסף אגמון: שלום, וחג שמח לכם ולמאזינים. אודי סגל: תגיד, אתה לא חושב, אתה יודע, הרבה פעמים בחיל האוויר מדברים על דחיפה של גבולות המערכת. כלומר, הרבה פעמים כשיש מטוסים, יש להם יכולות מסוימות שכתובות במפרט הטכני, וטייסי חיל האוויר הנועזים תמיד דוחפים אותם לגבולות המערכת, ואפילו מעבר להם ביכולות שמוציאים מכלי הטייס השונים שהם מובילים. יכול להיות שבתמרון שאתם עשיתם במהלך המחאה, שהוא מוצדק אולי מבחינת הכעס שלכם והחשש לדמוקרטיה הישראלית, דחפתם את גבולות המערכת לגבול שהוא גבול אדום, שעלול להביא להתרסקות כלי הטייס? אסף אגמון: קודם [כל], אני לא באתי לדבר איתכם על המחאה. אני באתי לדבר איתכם על מצבה הביטחוני של מדינת ישראל במצב הכשירות של חיל האוויר, בהמשך למה ש[חבר הכנסת] גדי איזנקוט, הרמטכ"ל, אחד הטובים ביותר שהיה לנו, דיבר איתכם בשעה הקרובה [האחרונה]. ענת דוידוב: כן, אבל זה פועל יוצא, אתה יודע אי אפשר להתעלם מזה. אסף אגמון: הפועל היוצא, זה שקודם כל בואו נסתכל על העובדות, אני לא פרשן, אני איש של עובדות, אני איש שבא מהמערך המבצעי, כל החיים שלי הייתי במערך המבצעי, 51 שנים הייתי בחיל האוויר, עשיתי מילואים עד לפני שנה. מצב הכשירות של חיל האוויר, כמו שהגדיר אותו אחד מהכי בכירים שהיה בחיל האוויר, והוא לא מזוהה עם המחאה בכלל, והוא דאג מרוב דאגתו ללכת לראש הממשלה [בנימין נתניהו] אישית, ולהגיד לו שמצב הכשירות של חיל האוויר, ואני אשתמש במונח שהוא השתמש, הוא אסוני. אסוני. חיל האוויר מצבו, מצב הכשירות שלו אסוני. הוא הלך ואמר לראש הממשלה שלנו, שכבר היום חיל האוויר לא מסוגל אפילו לעשות 70% מהתוכניות המבצעיות, שהכינו על מנת לתקוף באיראן אם נחליט לתקוף באיראן. ראש הממשלה שלנו, שכל הזמן בצדק אמר שאיראן זה איום קיומי על מדינת ישראל, במעשיו ובמעשה ממשלתו, משמיד את הדבר היחידי שיש למדינת ישראל להגן מפני איראן גרעינית, וזה חיל האוויר. אודי סגל: אוקיי, ושוב אני שואל אותך, האם המציאות הזאת, שמצב הכשירות של חיל האוויר נמצא במצב אסוני, האם אתה לוקח על זה גם אחריות, שהאם יכול להיות שמהלך המחאה שלכם, היה מהלך אחד רחוק מדי, חציתם קו אדום מוקדם מדי, כדי להביא את ראש הממשלה לפעולה, שבינתיים לא הצלחתם להביא אותו, וזו גניזת כל המהפכה המשפטית. אסף אגמון: ראש הממשלה שלנו עסוק במסע תענוגות מחוף אל חוף בארצות הברית, חוזר משם, הולך לנפוש בנווה אטי"ב, משם בשבוע הבא הוא הולך לקחת את כל ממשלת ישראל לישיבה משותפת עם ממשלת צ’כיה, אולי בשביל להכין מקומות לאיפה נוכל לברוח אחרי שהוא יגמור להשמיד את מדינת ישראל. אודי סגל: אבל שוב אתה מתחמק מהשאלה, אני שואל אותך שאלה. אסף אגמון: אני לא מתחמק מהשאלה. אודי סגל: אני שואל אותך שאלה, תת אלוף במילואים אסף אגמון, אתה לא מרגיש שבמהלך המחאה שלכם דחפתם את המערכת הצבאית לגבולות ההפעלה שלה, ואתם מסכנים את ביטחון ישראל על משהו שיכול להיות שאתם יכולים לפעול אחרת. יכול להיות שתגיד לי, תשמע, עשינו תחקיר, לא, זה פעולה לגיטימית. למה אתה מתחמק מהשאלה? אסף אגמון: אני לא מתחמק מ... מי שמכיר אותי יודע שאני לא מתחמק משום דבר, ואני אגיד לך כל מה שתרצה. הטייסים שהחליטו להפסיק לטוס, הם הפטריוטים הכי גדולים בתולדות מדינת ישראל. הם מגש הכסף להצלת מדינת ישראל 2023. ענת דוידוב: אבל אסף אגמון, לא כולם רואים את זה כך. אסף אגמון: הרבה דברים לא כולם רואים. ענת דוידוב: מאה אחוז. אסף אגמון: הרבה דברים לא כולם רואים. האנשים האלה, שהם אנשים מיוחדים, הם רואים את זה והם לוקחים את זה על הכתפיים שלהם, אני מצדיע להם. דרך אגב, הם היחידים שעושים, איפה כל אנשי ההייטק? איפה הרופאים? איפה המורים? למה הם משאירים אותם לבד? מי שעצר את החקיקה, זה היו הטייסים הגיבורים האלה. עם ישראל חייב להם ויהיה חייב להם לדורות. אם מישהו יציל את מדינת ישראל, זה יהיו הטייסים הגיבורים האלה, שעכשיו משאירים אותם לבד, ועכשיו עושים נגדם מסע הפחדה ומסע איומים. ענת דוידוב: מי משאיר אותם לבד, תא"ל אגמון? מי משאיר אותם לבד? בכירי חיל האוויר שלא מוכנים להצטרף ולתמוך בהם? אסף אגמון: משאירים אותם לבד, כי ההייטקיסטים גם כן לא מצטרפים, כי הרופאים גם כן דיברו ועדיין לא עושים כלום, וגם מה שקורה בצה"ל היום, שעושים עליהם מהלך של הפחדה. אני 51 שנה הייתי בחיל האוויר, בחיים שלי לא שמעתי, שדיון כשירות של חיל האוויר מגיע לתקשורת. ופתאום עכשיו, 3 שבועות לפני הדיון, [הכתב הצבאי של ערוץ 13] אור הלר... אודי סגל: אבל אסף אגמון, אתם הבאתם במחאה שלכם את מצב הכשירות למצב שהוא נמצא, ואני שואל אותך שוב את השאלה בפעם החמישית, האם אתה לא חושב שהצעד שנקטתם הוא צעד שמסכן את ביטחון ישראל בצורה מוגזמת, ולא הצלחתם בינתיים להשיג את המטרה, והוא לייצר לחץ אפקטיבי על ראש ממשלת ישראל כדי לסגת בו, במהלך המרכזי שהוא מוביל בשנה האחרונה? אסף אגמון: פשוט, לא רק שלא הלכנו רחוק מדי, צריך להכפיל את כמות המילואימניקים שיודיעו עכשיו שהם משעים את ההתנדבות שלהם. אודי סגל: ואז? זה לא יחשוף את ישראל לבעיה ביטחונית? אסף אגמון: מי שמכניס את ישראל לבעיה ביטחונית זה ראש הממשלה שלה. מה אתה רוצה מהטייסים האלה? ראש הממשלה שלה בשביל ועדה למינוי שופטים מחרב את ביטחון מדינת ישראל, ואתה בא בטענות לטייסים האלה ששמים את נפשם בכפם. ענת דוידוב: אז למה לא כולם מצטרפים? זאת השאלה ששאלתי קודם. אסף אגמון: הם מפחדים, הם מפחדים. ענת דוידוב: ממי? אסף אגמון: עושים עליהם מסע הפחדה, מה אתם לא מבינים? אודי סגל: לא, אולי יש פה חוזה שאתה לא, החוזה שלנו היא מדינת ישראל, הוא חוזה שבו לא מפרקים את המדינה כדי לשנות את הכיוון שלה, ויכול להיות שאתם עשיתם צעד, שהתוצאה שלו, השיורית, היא פגיעה כל כך קשה בביטחון ישראל שהיא לא שווה את המהלך הזה. אסף אגמון: תגיד לי, אתה לא התבלבלת? [אתה חושב] שאני ראש הממשלה? מה אתה שואל אותי? אני זה מי שמפרק את מדינת ישראל ואת הביטחון? אני מפרק את מדינת ישראל ואת הביטחון? ראש הממשלה שלנו מפרק את מדינת ישראל. מה אתם לא מבינים? מה אתה שואל אותי? בשביל הרפורמה הזאת הוא מפרק את מדינת ישראל, ואתה בא בטענות לטייסים הגיבורים האלה? אודי סגל: אני שואל אותך, מה שאני שואל אותך זה שאלה שאני שואל אותך מתחילת הראיון. האם לא נקטתם בצעד קיצוני מדי? בשלב מוקדם מדי? והדבר הזה בעצם פוגע בכשירות של החיל [חיל האוויר] באופן שלא יצר לחץ אפקטיבי מספיק. אסף אגמון: אתה מבין שחיל האוויר במצב אסוני? אתה מבין שחיל האוויר לא יכול לאייש את התרגיל המבצעי הבינלאומי הגדול שיש לו, הולכים לארח את עשרות מפקדי חילות אוויר מכל העולם ולהראות להם שיש פה חיל אוויר מפורק, שפירקו אותו, שהסיתו איש ברעהו, ומי שעשה את זה זה ראש הממשלה וחבורתו. הם קראו לטייסים האלה מוגלה, בוגדים, צריך לתלות אותם בכיכר העיר, והם אמיצים וגיבורים, והם אמרו, אנחנו נקריב את הכל בשביל מדינת ישראל להציל אותה. ענת דוידוב: אגב, תת-אלוף במילואים אסף אגמון, מה יקרה כשיגיע מועד התרגיל? איך אתה רואה את הדברים קורים? אסף אגמון: פתאום מח"א [מפקד חיל האוויר אלוף תומר בר] נהייה אילם. פתאום אין דובר צה"ל [תא"ל דניאל הגרי], פתאום אין צנזור [תא"ל קובי מנדלבליט], תשאלו אותו, מה אתם שואלים אותי? תשאלו אותו איך תאייש את התרגיל הבינלאומי? תשאלו אותו מה אתה אומר לראש הממשלה, שאם מחר תפרוץ מלחמה אין לחיל אוויר מטה מבצעי. ענת דוידוב: מח"א [מפקד חיל האוויר] הציב דדליין, הדדליין הוא 17 באוקטובר [2023] כדי לבדוק אם טייסים חוזרים לפעילות שוטפת או לא. זה מה שהוא אמר. אסף אגמון: גם אם טייסים יחזרו לטוס, אין לו מטה מבצעי. במטה המבצעי יושבים אנשים הכי מנוסים, עם הכי הרבה ניסיון, זה המוח של חיל האוויר. יכולים להיות לו טייסים, לא יהיה לו מטה מבצעי, יהיה גוף בלי מוח, לא יודע לעשות כלום. ושם זה אנשים שלא טסים, והם לא יחזרו למילואים. אודי סגל: אז תת אלוף במילואים אסף אגמון. ענת דוידוב: רגע רגע, הוא אומר שהם לא יחזרו למילואים, זאת אמירה, כלומר, שום דדליין לא יעזור כאן, הם לא חוזרים למילואים. אסף אגמון: הם לא טסים, הם לא טסים, אתה לא יכול להגיד להם, אם לא תחזור... ענת דוידוב: לא טסים, מאבדים כשירות, וחבורה שלמה הולכת לשבת בבית. אסף אגמון: מעל 200, אנשי המטה המבצעי, האנשים הכי בכירים בחיל האוויר, הכי רציניים, בהם חיל האוויר תלוי, הודיעו לו [למפקד חיל האוויר], רשמית, אנחנו לא מתייצבים למילואים. אנחנו השענו את ההתנדבות שלנו למילואים. מה הוא יעשה? אודי סגל: אז מה אתה אומר? שזה בלתי הפיך? אסף אגמון: בטח הפיך. תפנה את זה לדרג הפוליטי, לדרג המדיני. תצילו את המדינה הזאתי. אודי סגל: אז אני שואל אותך, מה אתה חושב שעכשיו יקרה במציאות שאתה מייצר, שבאמת מצב הכשירות הוא אסוני, שאין לו [למפקד חיל האוויר] מוח מבצעי בחיל האוויר, שאין לו טייסים לאייש את התרגיל, מה אתה חושב שיכול לקרות? איזה לחץ זה לדעתך יפעיל על ראש הממשלה? ומה לדעתך יקרה? כי בינתיים זה לא קרה. אסף אגמון: תשאל את זה את שר הביטחון שלנו [יואב גלנט], תשאל את ראש הממשלה שלנו שלא רוצה להתראיין אצלכם, תשאל אותו את השאלות האלה. עליו האחריות. אודי סגל: אני אגיד לך מה הם אומרים. הם אומרים אנחנו יוצאים נגד תופעות של סרבנות, חלק מהפעולות האלה זה פעולות שמעודדות סרבנות, חלק מכנים אתכם אנשים שמורדים במדינה, אנשים שלא מקבלים את מרות הממשלה, שהיא אחראית על הפעלת הצבא. השאלה היא, מה אתה אומר על האמירות האלה שלהם? אסף אגמון: מה אני אומר? אני אומר לך, לכם ולכל המאזינים, שבאיראן וחיזבאללה והחמאס יושבים בשקט עכשיו ומוחאים כפיים לראש ממשלת ישראל, שמשמיד את ביטחון מדינת ישראל ואת חיל האוויר בפרט. זה מה שאני אומר לכם. וזאת השאלה שצריך לשאול אותו, וזאת השאלה שהאזרחים במדינה הזאת צריכים לשאול, איך ייתכן שאנחנו נותנים יד להשמדת ביטחון מדינת ישראל? ענת דוידוב: אוקיי, עכשיו משפט לסיום, תת אלוף במילואים אסף אגמון. אם הדברים נשארים כמות שהם, לאן המדינה הזאת הולכת? אסף אגמון: אין לי מה להגיד לך. המדינה הזאת הולכת לאבדון. המדינה הזאת הולכת לאבדון. אבל כמה שאני מודאג, אני נחוש ואני אלחם שזה לא יקרה. המדינה שלנו במצב הנוכחי הולכת לאבדון. זה על הקיר, ואנחנו מסרבים לראות את זה. אנחנו הולכים לאבדון. אנחנו מסרבים לראות את זה. אנחנו מתעסקים בשטויות, ואנחנו מסרבים לראות שהנס הזה שקראו לו מדינת ישראל, שככה התקדם 75 שנה, אנחנו הורסים אותו ומתאבדים, פשוט מתאבדים. ענת דוידוב: תת אלוף במילואים אסף אגמון, ממובילי המחאה, מבכירי חיל האוויר לשעבר, תודה רבה לך. סימוכין: כתבות קודמות שלושה חודשים לפני מתקפת השבעה באוקטובר – תת אלוף (מיל.) אסף אגמון מביע תמיכה בגל הסירוב לשירות מילואים: "מתוך היכרות קרובה עם המשמעויות של הפסקת טיסה פעילה, אנו אומרים באופן הברור ביותר לקבוצת המילואים הפעילים: אנו נתמוך, ללא סייג, בכל פעולת מחאה שלכם, כולל השעיית התנדבות לאלתר!" סימוכין: תת אלוף (מיל.) אסף אגמון: "הדסקית ‘לשחרר את החטופים עכשיו’ היא סמל יהודי, לא פחות מכיפה; אנחנו כבר לא דמוקרטיה יהודית; הממשלה הזו היא איום על הזהות שלכם כיהודים כאן בטורונטו ובכל מקום אחר; הם יעשו הכל כדי שהם [הערבים] לא יוכלו להצביע; יאמרו לתומכי הפסקת ההתנדבות שלא יוכלו להצביע". סימוכין: שלושה שבועות לפני מתקפת השבעה באוקטובר – אילן שילוח, איש עסקים ופרסומאי מראשי המאבק נגד הרפורמה המשפטית, פעל לפרסם מודעה בעיתונות שבה נכתב: "אתם מטייחים ואלפים ימותו. השבר הגדול בצה"ל באשמתכם". אל"מ (מיל.) אבי קדיש: "פעם אחת בחיים קורה לך שאתה נביא זעם, ולצערך מסתבר שאתה גם צדקת". סימוכין: חודשיים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר – אילן שילוח: "השבר העמוק [בצבא] והיקף המתנדבים שהודיעו על הפסקת התנדבותם הפכו את צה"ל לבלתי כשיר למלחמה; חורבן צה"ל קרוב; חורבן צבא העם; ביום כיפור [1973] הייתה הפתעה וזה היה מחדל. הפעם אין הפתעה והדרג המדיני מוביל לאסון. האחריות עליו בלבד". סימוכין: חודשיים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר - מיכאל האוזר טוב ואילן שילוח משתפים תמונה, המציגה "נטילת גלולה" בהקשר להודעת אלפי אנשי מילואים על הפסקת ההתנדבות לשירות צבאי. זו תוארה על ידי האוזר טוב כ"נטילת גלולת רעל", שנועדה לסכל את הרפורמה המשפטית באמצעות פגיעה בכשירות המבצעית של צה"ל. סימוכין: חמישה שבועות לפני מתקפת השבעה באוקטובר – דן חלוץ מסביר משמעות גל הפסקת ההתנדבות לשירות מילואים בחיל האוויר: "באמצע ספטמבר השינוי יהיה מסוים; כשירותו של צה"ל תלך ותפחת" [אם תפרוץ מלחמה אחרי החגים?] "אנחנו ננצח, אנחנו נשלם מחירים יותר כבדים. זה כל הסיפור. יותר אזרחים ויותר חיילים [מתים]". סימוכין:
11:24

שלושה ימים לפני מתקפת השבעה באוקטובר - תת אלוף (מיל.) אסף אגמון: "חיל האוויר במצב אסוני; מפורק; הטייסים שהחליטו להפסיק לטוס הם פטריוטים; מגש הכסף להצלת מדינת ישראל 2023; גם אם טייסים יחזרו לטוס, אין מטה מבצעי; יהיה גוף בלי מוח, לא יודע לעשות כלום; ישראל הולכת לאבדון; אנו מתאבדים" ב-4 באוקטובר 2023, התארח תת אלוף (מיל.) אסף אגמון בתוכנית הרדיו של אודי סגל וענת דוידוב ב-103fm, ולהלן תוכן הראיון: אודי סגל: תת אלוף במילואים אסף אגמון, ממובילי המחאה ומבכירי חיל האוויר לשעבר. שלום רב. אסף אגמון: שלום, וחג שמח לכם ולמאזינים. אודי סגל: תגיד, אתה לא חושב, אתה יודע, הרבה פעמים בחיל האוויר מדברים על דחיפה של גבולות המערכת. כלומר, הרבה פעמים כשיש מטוסים, יש להם יכולות מסוימות שכתובות במפרט הטכני, וטייסי חיל האוויר הנועזים תמיד דוחפים אותם לגבולות המערכת, ואפילו מעבר להם ביכולות שמוציאים מכלי הטייס השונים שהם מובילים. יכול להיות שבתמרון שאתם עשיתם במהלך המחאה, שהוא מוצדק אולי מבחינת הכעס שלכם והחשש לדמוקרטיה הישראלית, דחפתם את גבולות המערכת לגבול שהוא גבול אדום, שעלול להביא להתרסקות כלי הטייס? אסף אגמון: קודם [כל], אני לא באתי לדבר איתכם על המחאה. אני באתי לדבר איתכם על מצבה הביטחוני של מדינת ישראל במצב הכשירות של חיל האוויר, בהמשך למה ש[חבר הכנסת] גדי איזנקוט, הרמטכ"ל, אחד הטובים ביותר שהיה לנו, דיבר איתכם בשעה הקרובה [האחרונה]. ענת דוידוב: כן, אבל זה פועל יוצא, אתה יודע אי אפשר להתעלם מזה. אסף אגמון: הפועל היוצא, זה שקודם כל בואו נסתכל על העובדות, אני לא פרשן, אני איש של עובדות, אני איש שבא מהמערך המבצעי, כל החיים שלי הייתי במערך המבצעי, 51 שנים הייתי בחיל האוויר, עשיתי מילואים עד לפני שנה. מצב הכשירות של חיל האוויר, כמו שהגדיר אותו אחד מהכי בכירים שהיה בחיל האוויר, והוא לא מזוהה עם המחאה בכלל, והוא דאג מרוב דאגתו ללכת לראש הממשלה [בנימין נתניהו] אישית, ולהגיד לו שמצב הכשירות של חיל האוויר, ואני אשתמש במונח שהוא השתמש, הוא אסוני. אסוני. חיל האוויר מצבו, מצב הכשירות שלו אסוני. הוא הלך ואמר לראש הממשלה שלנו, שכבר היום חיל האוויר לא מסוגל אפילו לעשות 70% מהתוכניות המבצעיות, שהכינו על מנת לתקוף באיראן אם נחליט לתקוף באיראן. ראש הממשלה שלנו, שכל הזמן בצדק אמר שאיראן זה איום קיומי על מדינת ישראל, במעשיו ובמעשה ממשלתו, משמיד את הדבר היחידי שיש למדינת ישראל להגן מפני איראן גרעינית, וזה חיל האוויר. אודי סגל: אוקיי, ושוב אני שואל אותך, האם המציאות הזאת, שמצב הכשירות של חיל האוויר נמצא במצב אסוני, האם אתה לוקח על זה גם אחריות, שהאם יכול להיות שמהלך המחאה שלכם, היה מהלך אחד רחוק מדי, חציתם קו אדום מוקדם מדי, כדי להביא את ראש הממשלה לפעולה, שבינתיים לא הצלחתם להביא אותו, וזו גניזת כל המהפכה המשפטית. אסף אגמון: ראש הממשלה שלנו עסוק במסע תענוגות מחוף אל חוף בארצות הברית, חוזר משם, הולך לנפוש בנווה אטי"ב, משם בשבוע הבא הוא הולך לקחת את כל ממשלת ישראל לישיבה משותפת עם ממשלת צ’כיה, אולי בשביל להכין מקומות לאיפה נוכל לברוח אחרי שהוא יגמור להשמיד את מדינת ישראל. אודי סגל: אבל שוב אתה מתחמק מהשאלה, אני שואל אותך שאלה. אסף אגמון: אני לא מתחמק מהשאלה. אודי סגל: אני שואל אותך שאלה, תת אלוף במילואים אסף אגמון, אתה לא מרגיש שבמהלך המחאה שלכם דחפתם את המערכת הצבאית לגבולות ההפעלה שלה, ואתם מסכנים את ביטחון ישראל על משהו שיכול להיות שאתם יכולים לפעול אחרת. יכול להיות שתגיד לי, תשמע, עשינו תחקיר, לא, זה פעולה לגיטימית. למה אתה מתחמק מהשאלה? אסף אגמון: אני לא מתחמק מ... מי שמכיר אותי יודע שאני לא מתחמק משום דבר, ואני אגיד לך כל מה שתרצה. הטייסים שהחליטו להפסיק לטוס, הם הפטריוטים הכי גדולים בתולדות מדינת ישראל. הם מגש הכסף להצלת מדינת ישראל 2023. ענת דוידוב: אבל אסף אגמון, לא כולם רואים את זה כך. אסף אגמון: הרבה דברים לא כולם רואים. ענת דוידוב: מאה אחוז. אסף אגמון: הרבה דברים לא כולם רואים. האנשים האלה, שהם אנשים מיוחדים, הם רואים את זה והם לוקחים את זה על הכתפיים שלהם, אני מצדיע להם. דרך אגב, הם היחידים שעושים, איפה כל אנשי ההייטק? איפה הרופאים? איפה המורים? למה הם משאירים אותם לבד? מי שעצר את החקיקה, זה היו הטייסים הגיבורים האלה. עם ישראל חייב להם ויהיה חייב להם לדורות. אם מישהו יציל את מדינת ישראל, זה יהיו הטייסים הגיבורים האלה, שעכשיו משאירים אותם לבד, ועכשיו עושים נגדם מסע הפחדה ומסע איומים. ענת דוידוב: מי משאיר אותם לבד, תא"ל אגמון? מי משאיר אותם לבד? בכירי חיל האוויר שלא מוכנים להצטרף ולתמוך בהם? אסף אגמון: משאירים אותם לבד, כי ההייטקיסטים גם כן לא מצטרפים, כי הרופאים גם כן דיברו ועדיין לא עושים כלום, וגם מה שקורה בצה"ל היום, שעושים עליהם מהלך של הפחדה. אני 51 שנה הייתי בחיל האוויר, בחיים שלי לא שמעתי, שדיון כשירות של חיל האוויר מגיע לתקשורת. ופתאום עכשיו, 3 שבועות לפני הדיון, [הכתב הצבאי של ערוץ 13] אור הלר... אודי סגל: אבל אסף אגמון, אתם הבאתם במחאה שלכם את מצב הכשירות למצב שהוא נמצא, ואני שואל אותך שוב את השאלה בפעם החמישית, האם אתה לא חושב שהצעד שנקטתם הוא צעד שמסכן את ביטחון ישראל בצורה מוגזמת, ולא הצלחתם בינתיים להשיג את המטרה, והוא לייצר לחץ אפקטיבי על ראש ממשלת ישראל כדי לסגת בו, במהלך המרכזי שהוא מוביל בשנה האחרונה? אסף אגמון: פשוט, לא רק שלא הלכנו רחוק מדי, צריך להכפיל את כמות המילואימניקים שיודיעו עכשיו שהם משעים את ההתנדבות שלהם. אודי סגל: ואז? זה לא יחשוף את ישראל לבעיה ביטחונית? אסף אגמון: מי שמכניס את ישראל לבעיה ביטחונית זה ראש הממשלה שלה. מה אתה רוצה מהטייסים האלה? ראש הממשלה שלה בשביל ועדה למינוי שופטים מחרב את ביטחון מדינת ישראל, ואתה בא בטענות לטייסים האלה ששמים את נפשם בכפם. ענת דוידוב: אז למה לא כולם מצטרפים? זאת השאלה ששאלתי קודם. אסף אגמון: הם מפחדים, הם מפחדים. ענת דוידוב: ממי? אסף אגמון: עושים עליהם מסע הפחדה, מה אתם לא מבינים? אודי סגל: לא, אולי יש פה חוזה שאתה לא, החוזה שלנו היא מדינת ישראל, הוא חוזה שבו לא מפרקים את המדינה כדי לשנות את הכיוון שלה, ויכול להיות שאתם עשיתם צעד, שהתוצאה שלו, השיורית, היא פגיעה כל כך קשה בביטחון ישראל שהיא לא שווה את המהלך הזה. אסף אגמון: תגיד לי, אתה לא התבלבלת? [אתה חושב] שאני ראש הממשלה? מה אתה שואל אותי? אני זה מי שמפרק את מדינת ישראל ואת הביטחון? אני מפרק את מדינת ישראל ואת הביטחון? ראש הממשלה שלנו מפרק את מדינת ישראל. מה אתם לא מבינים? מה אתה שואל אותי? בשביל הרפורמה הזאת הוא מפרק את מדינת ישראל, ואתה בא בטענות לטייסים הגיבורים האלה? אודי סגל: אני שואל אותך, מה שאני שואל אותך זה שאלה שאני שואל אותך מתחילת הראיון. האם לא נקטתם בצעד קיצוני מדי? בשלב מוקדם מדי? והדבר הזה בעצם פוגע בכשירות של החיל [חיל האוויר] באופן שלא יצר לחץ אפקטיבי מספיק. אסף אגמון: אתה מבין שחיל האוויר במצב אסוני? אתה מבין שחיל האוויר לא יכול לאייש את התרגיל המבצעי הבינלאומי הגדול שיש לו, הולכים לארח את עשרות מפקדי חילות אוויר מכל העולם ולהראות להם שיש פה חיל אוויר מפורק, שפירקו אותו, שהסיתו איש ברעהו, ומי שעשה את זה זה ראש הממשלה וחבורתו. הם קראו לטייסים האלה מוגלה, בוגדים, צריך לתלות אותם בכיכר העיר, והם אמיצים וגיבורים, והם אמרו, אנחנו נקריב את הכל בשביל מדינת ישראל להציל אותה. ענת דוידוב: אגב, תת-אלוף במילואים אסף אגמון, מה יקרה כשיגיע מועד התרגיל? איך אתה רואה את הדברים קורים? אסף אגמון: פתאום מח"א [מפקד חיל האוויר אלוף תומר בר] נהייה אילם. פתאום אין דובר צה"ל [תא"ל דניאל הגרי], פתאום אין צנזור [תא"ל קובי מנדלבליט], תשאלו אותו, מה אתם שואלים אותי? תשאלו אותו איך תאייש את התרגיל הבינלאומי? תשאלו אותו מה אתה אומר לראש הממשלה, שאם מחר תפרוץ מלחמה אין לחיל אוויר מטה מבצעי. ענת דוידוב: מח"א [מפקד חיל האוויר] הציב דדליין, הדדליין הוא 17 באוקטובר [2023] כדי לבדוק אם טייסים חוזרים לפעילות שוטפת או לא. זה מה שהוא אמר. אסף אגמון: גם אם טייסים יחזרו לטוס, אין לו מטה מבצעי. במטה המבצעי יושבים אנשים הכי מנוסים, עם הכי הרבה ניסיון, זה המוח של חיל האוויר. יכולים להיות לו טייסים, לא יהיה לו מטה מבצעי, יהיה גוף בלי מוח, לא יודע לעשות כלום. ושם זה אנשים שלא טסים, והם לא יחזרו למילואים. אודי סגל: אז תת אלוף במילואים אסף אגמון. ענת דוידוב: רגע רגע, הוא אומר שהם לא יחזרו למילואים, זאת אמירה, כלומר, שום דדליין לא יעזור כאן, הם לא חוזרים למילואים. אסף אגמון: הם לא טסים, הם לא טסים, אתה לא יכול להגיד להם, אם לא תחזור... ענת דוידוב: לא טסים, מאבדים כשירות, וחבורה שלמה הולכת לשבת בבית. אסף אגמון: מעל 200, אנשי המטה המבצעי, האנשים הכי בכירים בחיל האוויר, הכי רציניים, בהם חיל האוויר תלוי, הודיעו לו [למפקד חיל האוויר], רשמית, אנחנו לא מתייצבים למילואים. אנחנו השענו את ההתנדבות שלנו למילואים. מה הוא יעשה? אודי סגל: אז מה אתה אומר? שזה בלתי הפיך? אסף אגמון: בטח הפיך. תפנה את זה לדרג הפוליטי, לדרג המדיני. תצילו את המדינה הזאתי. אודי סגל: אז אני שואל אותך, מה אתה חושב שעכשיו יקרה במציאות שאתה מייצר, שבאמת מצב הכשירות הוא אסוני, שאין לו [למפקד חיל האוויר] מוח מבצעי בחיל האוויר, שאין לו טייסים לאייש את התרגיל, מה אתה חושב שיכול לקרות? איזה לחץ זה לדעתך יפעיל על ראש הממשלה? ומה לדעתך יקרה? כי בינתיים זה לא קרה. אסף אגמון: תשאל את זה את שר הביטחון שלנו [יואב גלנט], תשאל את ראש הממשלה שלנו שלא רוצה להתראיין אצלכם, תשאל אותו את השאלות האלה. עליו האחריות. אודי סגל: אני אגיד לך מה הם אומרים. הם אומרים אנחנו יוצאים נגד תופעות של סרבנות, חלק מהפעולות האלה זה פעולות שמעודדות סרבנות, חלק מכנים אתכם אנשים שמורדים במדינה, אנשים שלא מקבלים את מרות הממשלה, שהיא אחראית על הפעלת הצבא. השאלה היא, מה אתה אומר על האמירות האלה שלהם? אסף אגמון: מה אני אומר? אני אומר לך, לכם ולכל המאזינים, שבאיראן וחיזבאללה והחמאס יושבים בשקט עכשיו ומוחאים כפיים לראש ממשלת ישראל, שמשמיד את ביטחון מדינת ישראל ואת חיל האוויר בפרט. זה מה שאני אומר לכם. וזאת השאלה שצריך לשאול אותו, וזאת השאלה שהאזרחים במדינה הזאת צריכים לשאול, איך ייתכן שאנחנו נותנים יד להשמדת ביטחון מדינת ישראל? ענת דוידוב: אוקיי, עכשיו משפט לסיום, תת אלוף במילואים אסף אגמון. אם הדברים נשארים כמות שהם, לאן המדינה הזאת הולכת? אסף אגמון: אין לי מה להגיד לך. המדינה הזאת הולכת לאבדון. המדינה הזאת הולכת לאבדון. אבל כמה שאני מודאג, אני נחוש ואני אלחם שזה לא יקרה. המדינה שלנו במצב הנוכחי הולכת לאבדון. זה על הקיר, ואנחנו מסרבים לראות את זה. אנחנו הולכים לאבדון. אנחנו מסרבים לראות את זה. אנחנו מתעסקים בשטויות, ואנחנו מסרבים לראות שהנס הזה שקראו לו מדינת ישראל, שככה התקדם 75 שנה, אנחנו הורסים אותו ומתאבדים, פשוט מתאבדים. ענת דוידוב: תת אלוף במילואים אסף אגמון, ממובילי המחאה, מבכירי חיל האוויר לשעבר, תודה רבה לך. סימוכין: כתבות קודמות שלושה חודשים לפני מתקפת השבעה באוקטובר – תת אלוף (מיל.) אסף אגמון מביע תמיכה בגל הסירוב לשירות מילואים: "מתוך היכרות קרובה עם המשמעויות של הפסקת טיסה פעילה, אנו אומרים באופן הברור ביותר לקבוצת המילואים הפעילים: אנו נתמוך, ללא סייג, בכל פעולת מחאה שלכם, כולל השעיית התנדבות לאלתר!" סימוכין: תת אלוף (מיל.) אסף אגמון: "הדסקית ‘לשחרר את החטופים עכשיו’ היא סמל יהודי, לא פחות מכיפה; אנחנו כבר לא דמוקרטיה יהודית; הממשלה הזו היא איום על הזהות שלכם כיהודים כאן בטורונטו ובכל מקום אחר; הם יעשו הכל כדי שהם [הערבים] לא יוכלו להצביע; יאמרו לתומכי הפסקת ההתנדבות שלא יוכלו להצביע". סימוכין: שלושה שבועות לפני מתקפת השבעה באוקטובר – אילן שילוח, איש עסקים ופרסומאי מראשי המאבק נגד הרפורמה המשפטית, פעל לפרסם מודעה בעיתונות שבה נכתב: "אתם מטייחים ואלפים ימותו. השבר הגדול בצה"ל באשמתכם". אל"מ (מיל.) אבי קדיש: "פעם אחת בחיים קורה לך שאתה נביא זעם, ולצערך מסתבר שאתה גם צדקת". סימוכין: חודשיים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר – אילן שילוח: "השבר העמוק [בצבא] והיקף המתנדבים שהודיעו על הפסקת התנדבותם הפכו את צה"ל לבלתי כשיר למלחמה; חורבן צה"ל קרוב; חורבן צבא העם; ביום כיפור [1973] הייתה הפתעה וזה היה מחדל. הפעם אין הפתעה והדרג המדיני מוביל לאסון. האחריות עליו בלבד". סימוכין: חודשיים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר - מיכאל האוזר טוב ואילן שילוח משתפים תמונה, המציגה "נטילת גלולה" בהקשר להודעת אלפי אנשי מילואים על הפסקת ההתנדבות לשירות צבאי. זו תוארה על ידי האוזר טוב כ"נטילת גלולת רעל", שנועדה לסכל את הרפורמה המשפטית באמצעות פגיעה בכשירות המבצעית של צה"ל. סימוכין: חמישה שבועות לפני מתקפת השבעה באוקטובר – דן חלוץ מסביר משמעות גל הפסקת ההתנדבות לשירות מילואים בחיל האוויר: "באמצע ספטמבר השינוי יהיה מסוים; כשירותו של צה"ל תלך ותפחת" [אם תפרוץ מלחמה אחרי החגים?] "אנחנו ננצח, אנחנו נשלם מחירים יותר כבדים. זה כל הסיפור. יותר אזרחים ויותר חיילים [מתים]". סימוכין:

Jonathan D. Halevi

115,038 görüntüleme • 1 yıl önce

שש שעות הייתי אתמול ברפיח עם גדוד 932 של הנח"ל. כמה תובנות דעות ואמירות: 1)תודה. זה לפני הכל. ראיתי את החיילים, ראיתי את המפקדים, דיברתי איתם. כבר 9 חודשים הם בעזה. בסוף הם שם כדי שאני ואתם נוכל לחיות פה בשקט מירבי. זה לא מובן מאליו. 2) רפיח שאני ראיתי בזמן הקצר שהייתי במחנה הפליטים שבורה ובכלל מציר פילדלפי ופנימה – הרוסה לחלוטין. אין שום סיכוי לשקם את זה בשנים הקרובות, ייקח לפחות עשור מסיום המלחמה ומי יודע מתי זה יקרה. 3) תנאי החיילים – גרועים. חיים ליטרלי בזבל. אני כותב את זה כי זה לא מדובר בכלל. אני אתאר לכם רגע מבנים שבהם נמצאים חיילים: מבנים הרוסים שבעבר שימשו משפחות עזתיות שנמלטו, המבנים בעצמם הרוסים, מסביבם הרס טוטאלי. החיילים עצמם ישנים על מזרונים ארעיים על הרצפה כמובן, החדרים מלוכלכים, בכניסות נערמת אשפה של הכוחות שהופכים למפגע תברואתי נוראי ומי שנהנה מזה זה רק החתולים המכוערים שהסתובבו שם, כלבים נטושים, זבובים ועוד. אין כמובן ביוב ואת הצרכים עושים בשקיות ובקבוקים. וחם מאוד שם ולחיילים יש בקושי מאווררים. זה מתכון לאסון. ברור שלהיות קרבי זה לא תענוג ולא בית מלון, אבל לחיות ככה אפשר כמה ימים לכל היותר, לא מעבר. בפועל, חיים ככה כמה שבועות ואין צפי לשינוי. אני חושב שהצבא לא ער לזה בכלל. 4) פילדלפי – העבודות של ישראל שם בעיצומן. המון כלי עבודה, דחפורים, טרקטורים. השקעה של מיליונים להערכתי והרושם שלי הוא שמשקיעים שם משאבים רבים 5)לחיילים נשבר מהיחס. תחשבו שיש חיילים שעמדו להשתחרר היום ופתאום באו ואמרו להם – "אתם תשארים פה עוד 4 חודשים כי הממשלה האריכה לכם היום את השירות". זה בדיוק מה שקרה להם. ילדים שכבר 9 חודשים בשיט של עזה, בלחימה ובתת התנאים האלה, פתאום מאריכים להם את השירות משום מקום. יש להם תחושה שרואים בהם כח עבודה שאפשר לבזבז. מגיע להם יותר. מה שכן, הם חזרו ואמרו שכל פעם שהם חוזרים הביתה, הם לא מבינים על מה אנחנו רבים פה. פגשתי דתיים, חילונים, חב"דניק אחד שעלה מצרפת. באמת שמגיע להם הכל. זה דור שלא ידענו כמותו, דור שנלחם כמו שאף דור אחר לא נלחם, במשך כ"כ הרבה זמן, מול אוייב חסר רחמים. אין מופרע יותר מלחשוב שהם בחרא של רפיח סובלים, נלחמים, מגינים ומאויימים כל רגע מטיל נ"ט שיגמור את חייהם בזמן שבישיבות של בני ברק יושבים במזגן בני גילם ולומדים דף גמרא. לא הגיוני. 6)מפקד – כל הזמן התלווינו למג"ד 932 סא"ל דותן מלול. הוא מתפלל שהבן שלו לא יצטרך להילחם גם בעזה. הוא לא דתי. לא היה דתי, גם לא יהיה. חילוני מעפולה שעבר לראשון לציון. אבא לפני הכל, ומפקד. עשה רושם חיובי מאוד, חדור מוטיבציה גם אחרי מלחמה כ"כ ארוכה. יש לו ילד נדמה לי בן 4, רואה את אבא שלו בא ליומיים והולך לעזה לחודשיים. הילד מבולבל. דותן ורבים אחרים מקריבים הרבה מחיי המשפחה שלהם ומסכנים את חייהם. ספציפית חטיבת הנח"ל ספגה אבידות רבות, כי היא בחזית המלחמה בעזה. מלול אומר מפורשות: "אני פה כדי שבת"א ישבו בבתי קפה ויצפו ברוקדים עם כוכבים". הוא מתחנן שנמשיך בשגרה. יש על מי לסמוך. 7) מצרים – מהצד השני של הגבול הם רואים הכל, וגם ראו הכל. ראו את כל ההברחות, ראו את ההתחמשות, והם גם רואים אותנו עכשיו במצלמות. אנחנו צריכים אותם והם צריכים אותנו. 8) פלסטינים – ראינו שניים, במצב שאני לא יכול לפרט בגלל ב"מ אבל בגדול לא קיימים שם. אין. רק חיילים ומבנים הרוסים ושבורים. במבנה של אונר"א תרופות פזורים על הרצפה, וזבל. פלסטיני שמסתובב באיזור מיד מופלל ולרוב מחוסל. אני לא רואה מצב שיחזרו לחיים שם בעתיד הנראה לעין. בדרך חזרה ראינו את משאיות הסיוע נכנסות. המשאיות שאני ראיתי עם זגוגיות מנופצות. 9) לאן כל זה הולך? אין לי מושג. אני לא בטוח שלמישהו יש מושג. אל"ם ניסים חזן שפגשתי מוכן להישאר שם גם עוד שש שנים בעזה. מה נעשה עכשיו שש שנים בעזה? עם איזה כוחות? עם איזה כסף? מה המחיר של זה? האם אנחנו באמת צופים שגם בעוד שש שנים נישאר בעזה עם כוחות ובלי החטופים? האם נגזר עלינו חיי נצח של מלחמה בתוך עזה? האם ראש הממשלה הזה שמוביל את המערכה שם את האינטרס של המדינה לפני האינטרסים האישיים שלו? יש לי תשובות, אבל בלחימה בתוך רפיח זה לא חשוב. אני רק מקווה שכאשר מתקבלות ההחלטות, חושבים קודם כל על החטופים, על ביטחון המדינה, על אזרחיה ועל חייליה ולא על דברים אחרים. ואפרופו אל"ם חזן. קיבלתי ים תגובות על הראיון המאולתר איתו בין ההריסות על הירי בבית של פסי בקיבוץ בארי. אני נזהר מאוד מאוד מלדון אותו. אירוע ה-7 באוקטובר בבארי בוודאי מחייב דיון ציבורי, מחייב העלאת האירועים, תחקורם, פרסומים וחייבים למשפחות תשובות חד משמעיות וברורות אבל הקטן מתקשה מאוד לשפוט את חזן. הגיע מהבית, סיכן את חייו, אולי טעה בענק ואולי הציל חיים. אני לא יודע איך ואם בכלל אפשר לשפוט ואני בספק אם אי פעם נדע מה היה שם. 10) אני העיתונאי ה-454,365,219 שנכנס לרצועה אבל זוכר שאני רואה רק מה שצה"ל רצה להראות לי. אין לי שמץ של מושג מה קורה בגזרות אחרות, מה קורה מעבר לרחובות שהייתי בהם. אין לי שום יכולת לדעת ואי אפשר לעשות עבודה עיתונאית אמיתית בלי לדבר עם החיילים אבל גם עם הצד השני, וזה בעיה. התחושה שלי היא שבגלל המגבלות האלה, העיתונות בארץ מתקשה לתת לציבור תמונת מצב אמיתית ולרוב מוכרים את מה שדובר צה"ל רוצה. התפקיד שלנו זה לעשות עיתונות, גם במצב של מלחמה. הלקח המרכזי שלי מהשבעה באוקטובר הוא כל הזמן לאתגר את הצבא, לבקר אותו, לשאול שאלות ולא להסתפק בתמונות הגו פרו של הכלב של עוקץ ולמחוא כפיים. אחרת, אנחנו חוטאים לציבור, מוכרים להם אשליות שלצערנו מתפוצצות אל מול המציאות.
0:27

שש שעות הייתי אתמול ברפיח עם גדוד 932 של הנח"ל. כמה תובנות דעות ואמירות: 1)תודה. זה לפני הכל. ראיתי את החיילים, ראיתי את המפקדים, דיברתי איתם. כבר 9 חודשים הם בעזה. בסוף הם שם כדי שאני ואתם נוכל לחיות פה בשקט מירבי. זה לא מובן מאליו. 2) רפיח שאני ראיתי בזמן הקצר שהייתי במחנה הפליטים שבורה ובכלל מציר פילדלפי ופנימה – הרוסה לחלוטין. אין שום סיכוי לשקם את זה בשנים הקרובות, ייקח לפחות עשור מסיום המלחמה ומי יודע מתי זה יקרה. 3) תנאי החיילים – גרועים. חיים ליטרלי בזבל. אני כותב את זה כי זה לא מדובר בכלל. אני אתאר לכם רגע מבנים שבהם נמצאים חיילים: מבנים הרוסים שבעבר שימשו משפחות עזתיות שנמלטו, המבנים בעצמם הרוסים, מסביבם הרס טוטאלי. החיילים עצמם ישנים על מזרונים ארעיים על הרצפה כמובן, החדרים מלוכלכים, בכניסות נערמת אשפה של הכוחות שהופכים למפגע תברואתי נוראי ומי שנהנה מזה זה רק החתולים המכוערים שהסתובבו שם, כלבים נטושים, זבובים ועוד. אין כמובן ביוב ואת הצרכים עושים בשקיות ובקבוקים. וחם מאוד שם ולחיילים יש בקושי מאווררים. זה מתכון לאסון. ברור שלהיות קרבי זה לא תענוג ולא בית מלון, אבל לחיות ככה אפשר כמה ימים לכל היותר, לא מעבר. בפועל, חיים ככה כמה שבועות ואין צפי לשינוי. אני חושב שהצבא לא ער לזה בכלל. 4) פילדלפי – העבודות של ישראל שם בעיצומן. המון כלי עבודה, דחפורים, טרקטורים. השקעה של מיליונים להערכתי והרושם שלי הוא שמשקיעים שם משאבים רבים 5)לחיילים נשבר מהיחס. תחשבו שיש חיילים שעמדו להשתחרר היום ופתאום באו ואמרו להם – "אתם תשארים פה עוד 4 חודשים כי הממשלה האריכה לכם היום את השירות". זה בדיוק מה שקרה להם. ילדים שכבר 9 חודשים בשיט של עזה, בלחימה ובתת התנאים האלה, פתאום מאריכים להם את השירות משום מקום. יש להם תחושה שרואים בהם כח עבודה שאפשר לבזבז. מגיע להם יותר. מה שכן, הם חזרו ואמרו שכל פעם שהם חוזרים הביתה, הם לא מבינים על מה אנחנו רבים פה. פגשתי דתיים, חילונים, חב"דניק אחד שעלה מצרפת. באמת שמגיע להם הכל. זה דור שלא ידענו כמותו, דור שנלחם כמו שאף דור אחר לא נלחם, במשך כ"כ הרבה זמן, מול אוייב חסר רחמים. אין מופרע יותר מלחשוב שהם בחרא של רפיח סובלים, נלחמים, מגינים ומאויימים כל רגע מטיל נ"ט שיגמור את חייהם בזמן שבישיבות של בני ברק יושבים במזגן בני גילם ולומדים דף גמרא. לא הגיוני. 6)מפקד – כל הזמן התלווינו למג"ד 932 סא"ל דותן מלול. הוא מתפלל שהבן שלו לא יצטרך להילחם גם בעזה. הוא לא דתי. לא היה דתי, גם לא יהיה. חילוני מעפולה שעבר לראשון לציון. אבא לפני הכל, ומפקד. עשה רושם חיובי מאוד, חדור מוטיבציה גם אחרי מלחמה כ"כ ארוכה. יש לו ילד נדמה לי בן 4, רואה את אבא שלו בא ליומיים והולך לעזה לחודשיים. הילד מבולבל. דותן ורבים אחרים מקריבים הרבה מחיי המשפחה שלהם ומסכנים את חייהם. ספציפית חטיבת הנח"ל ספגה אבידות רבות, כי היא בחזית המלחמה בעזה. מלול אומר מפורשות: "אני פה כדי שבת"א ישבו בבתי קפה ויצפו ברוקדים עם כוכבים". הוא מתחנן שנמשיך בשגרה. יש על מי לסמוך. 7) מצרים – מהצד השני של הגבול הם רואים הכל, וגם ראו הכל. ראו את כל ההברחות, ראו את ההתחמשות, והם גם רואים אותנו עכשיו במצלמות. אנחנו צריכים אותם והם צריכים אותנו. 8) פלסטינים – ראינו שניים, במצב שאני לא יכול לפרט בגלל ב"מ אבל בגדול לא קיימים שם. אין. רק חיילים ומבנים הרוסים ושבורים. במבנה של אונר"א תרופות פזורים על הרצפה, וזבל. פלסטיני שמסתובב באיזור מיד מופלל ולרוב מחוסל. אני לא רואה מצב שיחזרו לחיים שם בעתיד הנראה לעין. בדרך חזרה ראינו את משאיות הסיוע נכנסות. המשאיות שאני ראיתי עם זגוגיות מנופצות. 9) לאן כל זה הולך? אין לי מושג. אני לא בטוח שלמישהו יש מושג. אל"ם ניסים חזן שפגשתי מוכן להישאר שם גם עוד שש שנים בעזה. מה נעשה עכשיו שש שנים בעזה? עם איזה כוחות? עם איזה כסף? מה המחיר של זה? האם אנחנו באמת צופים שגם בעוד שש שנים נישאר בעזה עם כוחות ובלי החטופים? האם נגזר עלינו חיי נצח של מלחמה בתוך עזה? האם ראש הממשלה הזה שמוביל את המערכה שם את האינטרס של המדינה לפני האינטרסים האישיים שלו? יש לי תשובות, אבל בלחימה בתוך רפיח זה לא חשוב. אני רק מקווה שכאשר מתקבלות ההחלטות, חושבים קודם כל על החטופים, על ביטחון המדינה, על אזרחיה ועל חייליה ולא על דברים אחרים. ואפרופו אל"ם חזן. קיבלתי ים תגובות על הראיון המאולתר איתו בין ההריסות על הירי בבית של פסי בקיבוץ בארי. אני נזהר מאוד מאוד מלדון אותו. אירוע ה-7 באוקטובר בבארי בוודאי מחייב דיון ציבורי, מחייב העלאת האירועים, תחקורם, פרסומים וחייבים למשפחות תשובות חד משמעיות וברורות אבל הקטן מתקשה מאוד לשפוט את חזן. הגיע מהבית, סיכן את חייו, אולי טעה בענק ואולי הציל חיים. אני לא יודע איך ואם בכלל אפשר לשפוט ואני בספק אם אי פעם נדע מה היה שם. 10) אני העיתונאי ה-454,365,219 שנכנס לרצועה אבל זוכר שאני רואה רק מה שצה"ל רצה להראות לי. אין לי שמץ של מושג מה קורה בגזרות אחרות, מה קורה מעבר לרחובות שהייתי בהם. אין לי שום יכולת לדעת ואי אפשר לעשות עבודה עיתונאית אמיתית בלי לדבר עם החיילים אבל גם עם הצד השני, וזה בעיה. התחושה שלי היא שבגלל המגבלות האלה, העיתונות בארץ מתקשה לתת לציבור תמונת מצב אמיתית ולרוב מוכרים את מה שדובר צה"ל רוצה. התפקיד שלנו זה לעשות עיתונות, גם במצב של מלחמה. הלקח המרכזי שלי מהשבעה באוקטובר הוא כל הזמן לאתגר את הצבא, לבקר אותו, לשאול שאלות ולא להסתפק בתמונות הגו פרו של הכלב של עוקץ ולמחוא כפיים. אחרת, אנחנו חוטאים לציבור, מוכרים להם אשליות שלצערנו מתפוצצות אל מול המציאות.

Josh Breiner

190,516 görüntüleme • 2 yıl önce

חודשיים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר – בתשובה לטענה, לפיה "יש סכנה ביטחונית קיומית מיידית למדינת ישראל, האויבים על הגדרות", סא"ל (מיל.) רון שרף מ"אחים לנשק" משיב: "ישראל כבר אינה דמוקרטיה"; "האיום הקיומי הכי גדול הוא עכשיו מבפנים"; "אנחנו מגינים על המדינה עכשיו"; "אין צבא עם בדיקטטורה" ב-27 ביולי 2023, סא"ל במילואים, רון שרף, הנימנה על הנהגת ארגון "אחים לנשק", בו חברים אנשי מילואים מיחידות שונות בצה"ל, התראיין לרדיו 103 FM, בנוגע להשלכות הפסקת ההתנדבות לשירות בצה"ל על ידי אלפי מילואים, על צה"ל ועל ביטחון המדינה. להלן תמליל הראיון: מראיין: [עימנו] סא"ל במילואים רון שרף ממחאת "אחים לנשק". שלום לך, רון שרף. רון שרף: בוקר טוב מראיין: אתה יודע בממשלה אמרו באותו יום, שביטלו את עילת הסבירות, שהם לא הצביעו בעד ביטול עילת הסבירות, אלא נגד הסרבנות, שבסוף מה שגרם להם להקשיח עמדות ולא לוותר הייתם אתם. רון שרף: ומה, ומה יגיד רודן? מה יגיד רודן בדרך למשבר עמוק ולהרס של מדינה? אני לא מצפה שיגידו שום דבר אחר. נתניהו לא זז מעמדתו. מראיין: השאלה אם זאת לא היתה, אפילו מבחינת המחאה והטקטיקה, אם זו לא הייתה טעות? רון שרף: קודם כל, סרבנות זה לא סרבנות. אף אחד לא יכול להכריח מישהו להתנדב למצב שהוא נשבע אחרת למצב, כאשר הוא שובר את החוזה. אז זה בכלל מצחיק. זה הגדרה מצחיקה, וזה ספין הפוך. ישראל כבר אינה דמוקרטיה. ישראל היא מדינה במעבר מדמוקרטיה לדיקטטורה. זה עכשיו [מתרחש]. מי שלא מבין את זה, לא מבין מי אחראי למצב הזה. מי שאחראי לסיכון ביטחון ישראל זה נתניהו, והצל של שר הביטחון גלנט, שיושב מגמגם, מתחנן שמה לשר משפטים שיעזור לו, כי הוא יודע את המשבר האמיתי שאנחנו נכנסים אליו, ורק מבט, רק מבט על הפנים של גלנט כולם יכולים להבין מה באמת קורה. מראיין: סגן אלוף שרף, אבל אני מנסה להבין. תראה, אתה כאילו מסביר לנו ולציבור מי אשם במצב שהגענו אליו. אבל, אני שואל אותך שאלה אחרת. יש סכנה ביטחונית קיומית מיידית למדינת ישראל. האויבים על הגדרות. במקרה של הגבול הצפוני זה תרתי משמע. רואים את חיזבאללה על הגדר. השאלה היא: מי יהיה אחראי בסופו של יום אם חלילה ישראל תותקף, ולא תהיה ערוכה? אז אתה תגיד: ביבי אשם, וביבי יגיד: אתם אשמים, אבל בינתיים מה יהיה על ביטחונה של המדינה היקרה שלנו? רון שרף: המדינה יקרה לנו לא פחות מלאף אחד אחר, ולכן אנחנו מגינים עליה. האיום הקיומי הכי גדול הוא עכשיו מבפנים. אם ישראל תמשיך במדרון הזה, ישראל כבר אינה דמוקרטיה. אני חוזר על זה. מישהו האמין שזה יקרה? ישראל אינה דמוקרטיה יותר. היא כרגע במדרון. מדינת מעבר בין דמוקרטיה לדיקטטורה. כל אחד יחליט איפה במעבר. אבל, שלממשלה אין ביקורת שיפוטית, זוהי כבר אינה דמוקרטיה. לכן, הסכנה האמיתית היא מבפנים. אנחנו מגינים על המדינה עכשיו. מראיין: ומה קורה עכשיו? אתם הודעתם שאתם מפסיקים להתנדב. שמענו באמת על הגל הזה, גם בחיל האוויר, ובעוד אגפים וחילות נוספים. מה קורה בפועל בשטח אחרי שבוטלה עילת הסבירות מבחינתכם? בחודשים הקרובים אתם פשוט לא תתנדבו? רון שרף: תראה, פה אין רבים. יש כל אחד לעצמו. זה בסוף כל אחד מול צו מצפונו. אני לא שולט על אנשים אחרים. מראיין: מה שאתה שומע מהחברים שלך. רון שרף: אני כן, אני אומר, אני עושה מה שאני, מה שצו מצפוני אומר, וכמוני עושים הרבה חברים. אנחנו מבינים שלא ניתן לשרת דיקטטורה. אין צבא עם בדיקטטורה. מראיין: כן, אבל תראה, אני מוכרח לומר שיש לי קצת בעיה עם האמירות האלה שלך, שלכם, כי אני מבין שמבחינת הקמפיין, נקרא לזה, זה נכון להגיד: כל אחד למצפונו, אבל ברור שזה מאורגן. מה זאת אומרת? יוצאות הודעות לעיתונות, ממלאים טפסים, שולחים ביום שישי רגע לפני אולפן שישי [בערוץ 12] מסמך שעליו חתומים נדמה לי 1,150 טייסים. ברור שזה ארגון. למה אתם לא קוראים לילד בשמו? [אנו] התארגנו לפי היחידות הצבאיות שלנו כדי להפסיק את ההתנדבות. רון שרף: ההתארגנות היא, שוב אני אומר, המחאה היא כללית, והיא חוצה את כל היחידות, ואת כל הארגונים, אבל בסוף כל אחד מקבל את ההחלטה לבד. מראיין: טוב, זה ברור. רון שרף: [כל אחד בנפרד] שולח [מכתב על הפסקת ההתנדבות לשירות מילואים] למפקד שלו, ואנשים מרגישים מבפנים, כמו שאתה יכול להגיד, שכל המחאה היא כולה מאורגנת. אנשים בסוף יוצאים מהבית, כי הם מפחדים משלטון עם כוח בלתי מוגבל. זה פשוט ככה. כנ"ל אנשים אומרים: אני לא יכול ללכת [להתנדב לשירות מילואים]. אני אישית, רון, לא יכול ללכת לשרת מדינה שאינה דמוקרטית, ואני עכשיו מפעיל את הכוח שעדיין יש לי, כי עוד מעט לא יהיה לי. עוד מעט יהיו פה חוקים שאסור למחות, שיש מעצר מנהלי למי שמדבר נגד המשטר. זה קרוב, זה הכל קרוב. כל אחד חושב שבפעולה שלו הוא כרגע בולם את ההתדרדרות של ישראל לתהום דיקטטורית, שאחר כך אי אפשר יהיה לצאת ממנו. סימוכין: רון שרף. צילום מסך מסרטון וידאו בעמוד הפייסבוק של "אחים לנשק"
6:01

חודשיים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר – בתשובה לטענה, לפיה "יש סכנה ביטחונית קיומית מיידית למדינת ישראל, האויבים על הגדרות", סא"ל (מיל.) רון שרף מ"אחים לנשק" משיב: "ישראל כבר אינה דמוקרטיה"; "האיום הקיומי הכי גדול הוא עכשיו מבפנים"; "אנחנו מגינים על המדינה עכשיו"; "אין צבא עם בדיקטטורה" ב-27 ביולי 2023, סא"ל במילואים, רון שרף, הנימנה על הנהגת ארגון "אחים לנשק", בו חברים אנשי מילואים מיחידות שונות בצה"ל, התראיין לרדיו 103 FM, בנוגע להשלכות הפסקת ההתנדבות לשירות בצה"ל על ידי אלפי מילואים, על צה"ל ועל ביטחון המדינה. להלן תמליל הראיון: מראיין: [עימנו] סא"ל במילואים רון שרף ממחאת "אחים לנשק". שלום לך, רון שרף. רון שרף: בוקר טוב מראיין: אתה יודע בממשלה אמרו באותו יום, שביטלו את עילת הסבירות, שהם לא הצביעו בעד ביטול עילת הסבירות, אלא נגד הסרבנות, שבסוף מה שגרם להם להקשיח עמדות ולא לוותר הייתם אתם. רון שרף: ומה, ומה יגיד רודן? מה יגיד רודן בדרך למשבר עמוק ולהרס של מדינה? אני לא מצפה שיגידו שום דבר אחר. נתניהו לא זז מעמדתו. מראיין: השאלה אם זאת לא היתה, אפילו מבחינת המחאה והטקטיקה, אם זו לא הייתה טעות? רון שרף: קודם כל, סרבנות זה לא סרבנות. אף אחד לא יכול להכריח מישהו להתנדב למצב שהוא נשבע אחרת למצב, כאשר הוא שובר את החוזה. אז זה בכלל מצחיק. זה הגדרה מצחיקה, וזה ספין הפוך. ישראל כבר אינה דמוקרטיה. ישראל היא מדינה במעבר מדמוקרטיה לדיקטטורה. זה עכשיו [מתרחש]. מי שלא מבין את זה, לא מבין מי אחראי למצב הזה. מי שאחראי לסיכון ביטחון ישראל זה נתניהו, והצל של שר הביטחון גלנט, שיושב מגמגם, מתחנן שמה לשר משפטים שיעזור לו, כי הוא יודע את המשבר האמיתי שאנחנו נכנסים אליו, ורק מבט, רק מבט על הפנים של גלנט כולם יכולים להבין מה באמת קורה. מראיין: סגן אלוף שרף, אבל אני מנסה להבין. תראה, אתה כאילו מסביר לנו ולציבור מי אשם במצב שהגענו אליו. אבל, אני שואל אותך שאלה אחרת. יש סכנה ביטחונית קיומית מיידית למדינת ישראל. האויבים על הגדרות. במקרה של הגבול הצפוני זה תרתי משמע. רואים את חיזבאללה על הגדר. השאלה היא: מי יהיה אחראי בסופו של יום אם חלילה ישראל תותקף, ולא תהיה ערוכה? אז אתה תגיד: ביבי אשם, וביבי יגיד: אתם אשמים, אבל בינתיים מה יהיה על ביטחונה של המדינה היקרה שלנו? רון שרף: המדינה יקרה לנו לא פחות מלאף אחד אחר, ולכן אנחנו מגינים עליה. האיום הקיומי הכי גדול הוא עכשיו מבפנים. אם ישראל תמשיך במדרון הזה, ישראל כבר אינה דמוקרטיה. אני חוזר על זה. מישהו האמין שזה יקרה? ישראל אינה דמוקרטיה יותר. היא כרגע במדרון. מדינת מעבר בין דמוקרטיה לדיקטטורה. כל אחד יחליט איפה במעבר. אבל, שלממשלה אין ביקורת שיפוטית, זוהי כבר אינה דמוקרטיה. לכן, הסכנה האמיתית היא מבפנים. אנחנו מגינים על המדינה עכשיו. מראיין: ומה קורה עכשיו? אתם הודעתם שאתם מפסיקים להתנדב. שמענו באמת על הגל הזה, גם בחיל האוויר, ובעוד אגפים וחילות נוספים. מה קורה בפועל בשטח אחרי שבוטלה עילת הסבירות מבחינתכם? בחודשים הקרובים אתם פשוט לא תתנדבו? רון שרף: תראה, פה אין רבים. יש כל אחד לעצמו. זה בסוף כל אחד מול צו מצפונו. אני לא שולט על אנשים אחרים. מראיין: מה שאתה שומע מהחברים שלך. רון שרף: אני כן, אני אומר, אני עושה מה שאני, מה שצו מצפוני אומר, וכמוני עושים הרבה חברים. אנחנו מבינים שלא ניתן לשרת דיקטטורה. אין צבא עם בדיקטטורה. מראיין: כן, אבל תראה, אני מוכרח לומר שיש לי קצת בעיה עם האמירות האלה שלך, שלכם, כי אני מבין שמבחינת הקמפיין, נקרא לזה, זה נכון להגיד: כל אחד למצפונו, אבל ברור שזה מאורגן. מה זאת אומרת? יוצאות הודעות לעיתונות, ממלאים טפסים, שולחים ביום שישי רגע לפני אולפן שישי [בערוץ 12] מסמך שעליו חתומים נדמה לי 1,150 טייסים. ברור שזה ארגון. למה אתם לא קוראים לילד בשמו? [אנו] התארגנו לפי היחידות הצבאיות שלנו כדי להפסיק את ההתנדבות. רון שרף: ההתארגנות היא, שוב אני אומר, המחאה היא כללית, והיא חוצה את כל היחידות, ואת כל הארגונים, אבל בסוף כל אחד מקבל את ההחלטה לבד. מראיין: טוב, זה ברור. רון שרף: [כל אחד בנפרד] שולח [מכתב על הפסקת ההתנדבות לשירות מילואים] למפקד שלו, ואנשים מרגישים מבפנים, כמו שאתה יכול להגיד, שכל המחאה היא כולה מאורגנת. אנשים בסוף יוצאים מהבית, כי הם מפחדים משלטון עם כוח בלתי מוגבל. זה פשוט ככה. כנ"ל אנשים אומרים: אני לא יכול ללכת [להתנדב לשירות מילואים]. אני אישית, רון, לא יכול ללכת לשרת מדינה שאינה דמוקרטית, ואני עכשיו מפעיל את הכוח שעדיין יש לי, כי עוד מעט לא יהיה לי. עוד מעט יהיו פה חוקים שאסור למחות, שיש מעצר מנהלי למי שמדבר נגד המשטר. זה קרוב, זה הכל קרוב. כל אחד חושב שבפעולה שלו הוא כרגע בולם את ההתדרדרות של ישראל לתהום דיקטטורית, שאחר כך אי אפשר יהיה לצאת ממנו. סימוכין: רון שרף. צילום מסך מסרטון וידאו בעמוד הפייסבוק של "אחים לנשק"

Jonathan D. Halevi

20,569 görüntüleme • 1 yıl önce

ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס לציון 50 שנה ל״מבצע יונתן״ בבית הנשיא: ״אדוני הנשיא, אני מבקש להודות לך על היוזמה לקיים את הטקס הזה – בהצדעה לגיבורי ישראל שחילצו לפני 50 שנה את החטופים, בני עמנו, מאנטבה באוגנדה. אני מברך את כל מי שנמצאים איתנו כאן – במעמד ההוקרה שעומד מעל הזמן, וגם מעל כל פולמוס פוליטי עכשווי. 'אנטבה' הוא שם נרדף לפעולה נועזת ביותר, שהפכה את הבלתי-אפשרי לאפשרי. הפעולה התקדימית הזאת השיבה את בני-הערובה שלנו מלב אפריקה – הביתה. בו בזמן היא זקפה את כבוד ישראל בין האומות, והיא לימדה את העולם שניתן להנחית מכה ניצחת על הטרור הבינלאומי. היא לימדה את העולם שאפשר – וצריך – לעמוד איתן מול מחבלים צמאי-דם, להכות בהם, להכניע אותם. זה מה שאנחנו עושים במלחמה הנוכחית: אנחנו מרסקים בשיטתיות את ציר-הרשע האיראני, שניסה לקדם את התוכנית להשמדת ישראל – באמצעות טבעת-חנק של טרור שהוא פרש סביבנו. מאז הטבח הנורא במתקפת ה-7 באוקטובר הפכנו את הקערה על פיה. הלמנו בצוררינו מעזה ועד תימן, מלבנון ועד איראן. הרחקנו מעלינו סכנה קיומית מיידית – כולל הסכנה המיידית, שנשקפה לנו מהחזקת נשק גרעיני בידי איראן. הם היו משתמשים בו. דור דור ומשימותיו: הוותיקים בינינו זוכרים את גל חטיפות המטוסים ששטף את העולם בשנות ה-60 וה-70. זה היה כלי-נשק מרכזי - הייתי אומר ה-כלי המרכזי - בידי ארגוני טרור וקבוצות מהפכניות. ארבע שנים לפני 'מבצע יונתן' נחטף מטוס של חברת התעופה הבלגית 'סבנה', והונחת בנמל-התעופה לוד. הייתה לי הזכות להשתתף עם חבריי לסיירת מטכ"ל במבצע לשחרור המטוס. אבל אנטבה - אנטבה היה סיפור אחר לגמרי. המחבלים אילצו את מטוס 'אייר פראנס' להגיע למדינה, שנשלטה בידי רודן אכזר, במרחק של כמעט 4,000 ק"מ מישראל. 31 שנים לאחר השואה, הם ערכו סלקציה בין יהודים ללא-יהודים. הם שיחררו בני לאומים אחרים, בעוד שעל היהודים הם איימו בהוצאה להורג. הם היו בטוחים שישראל תיכנע לאולטימטום שלהם, שהרי יש להם חסינות במרחק כה רב מישראל ומהמזרח התיכון. איש מהם לא חשב שמישהו יבוא לחלץ את החטופים. אבל הם טעו בגדול. ההכנות כולן למבצע החילוץ באנטבה נערכו בזמן-שיא של יממה וחצי - 36 שעות. תרגול אחר תרגול, אימון אחר אימון, תוך ניסיון בלתי-פוסק למצות כל בדל של מידע מודיעיני בעזרת המוסד ואמ"ן. ההיסטוריה מכירה תודה לראש הממשלה דאז, יצחק רבין, לשר הביטחון שמעון פרס, לרמטכ"ל מוטה גור, לקצין חי"ר וצנחנים ראשי דן שומרון, למפקד חיל האוויר בני פלד – ולכל המפקדים והלוחמים שהשתתפו במבצע. יצחק רבין ושמעון פרס ושרי הממשלה נטלו על עצמם אחריות עצומה. אתם יכולים לשער מה היה קורה אם הייתה משאית על המסלול. או אם לא הייתה הזדמנות מהירה מספיק לכוחותינו להגיע לטרמינל שבו הוחזקו החטופים. הם רצו לשמוע למוצא פיהם, וגם הרמטכ"ל, של שני אנשים: מפקד כוח החילוץ ומפקד חיל האוויר. בני פלד אמר להם: "זה אפשרי". מוטה גור ביקש לראות תרגיל מודל ושאל את יוני: "זה אפשרי?" הוא השיב: "כן. הנה, ראית." שמעון פרס לא הסתפק בזה. הוא קרא ליוני ושאל אותו: "זה אפשרי?" מספיק שיוני היה המביע ספק, מביע חשש - לא היינו עומדים פה היום. הוא אמר: "זה אפשרי. אני חושב שאם נצליח להשיג את ההפתעה - נצליח במשימה. כן, זה אפשרי." יוני היה מאוד נועז, אבל הוא גם היה מאוד שקול. היו לו קור-רוח ושיקול דעת יוצאים מן הכלל, בתוך הקרב וגם לפניו. אבל לתעוזה הזו היו שותפים כל הלוחמים שיצאו לאנטבה. הם נלחמו על כל מקום פנוי במטוסי ה'הרקולס'. לפני כמה ימים, במסדר הכנפיים של חיל האוויר, סיפרתי שלוחמים שיוצאים הרחק מעבר לגבולותנו מקבלים - מה שנקרא - מפת מילוט, שמראה להם איך להגיע, איך להיחלץ למקום-מבטחים או ציר-מבטחים כדי לחזור בחזרה לישראל. באנטבה הלוחמים קיבלו מפות מילוט. מפת המילוט הייתה צילום של דף מאטלס, שמוכר לכם, של יבשת אפריקה. כלומר, פה נמצאת קניה, ופה נמצאת אתיופיה - ותמצאו כבר את הדרך חזרה. הייתה כאן תעוזה עצומה. אבל באנטבה גם מפות המילוט לא היו עוזרות. זה לא היה דבר שנסתר מעיני הלוחמים. הם הבינו היטב שחייהם מוטלים על הכף, וגם גורלה של מדינת ישראל, בצומת הזו, מוטל על הכף. ולמרות הכל, כל אנשינו בלי יוצא מהכלל רצו לקחת חלק במבצע. הם התעלו לגודל השעה, ולגודל המשימה. תילי תילים של מילים נכתבו על הנחישות, היצירתיות, התחבולנות של הכוח שהגיע לשדה-התעופה באנטבה. לוחמינו נחתו שם לאחר למעלה משבע שעות טיסה, במזג-אוויר מאתגר. הם התקדמו במהירות אל היעד – אולם-הנתיבות עצמו – כדי להשמיע באוזני החטופים ארבע מילים שאומרות הכל: "באנו לקחת אתכם הביתה". בתוך פחות משעה המבצע הסתיים בהצלחה כבירה. המחבלים חוסלו. רוב-רובם של אחינו ואחיותינו החטופים הועלו על המטוסים כשהם חיים. לצד זאת, שילמנו מחיר בחיי-אדם: אחי יוני, מפקד סיירת מטכ"ל, נפל ברגע ההסתערות קדימה, כשהוא בראש הכוח. אני דואב גם על אובדן חייהם של ז'אן ז'אק מימוני, אידה בורוכוביץ', פסקו כהן, ודורה בלוך זיכרונם לברכה. דורה בלוך נרצחה בבית החולים בקמפלה למחרת היום בהוראתו של אידי אמין. אני מבקש להזכיר את לוחם הצנחנים עז-הנפש סורין הרשקו. פציעתו הקשה של סורין במבצע מלווה אותו יום-יום מזה 50 שנה. ועוד אני מוקיר מעומק ליבי את קברניט המטוס החטוף, מישל בקוס, ואת צוותו מצרפת. הם בחרו להישאר עם בני-הערובה בשעתם הקשה, מתוך רגש אצילי של סולידריות – שעמנו יזכור לעד. מכובדי הנשיא, מכובדיי כולם, באנטבה הצדק גבר על הרשע. התקווה ניצחה את הייאוש. האור הכניע את החושך. השמחה פרצה בכל בית בישראל וגם בשוחרי החופש והצדק בעולם. לא בביתי. אני במשך כל חיי הבוגרים חששתי שיוני יפול בקרב. בין השאר, משום שידעתי את הנכונות שלו להסתער קדימה, לבוא לחלץ, כשצריך לחלץ. זה התחיל במלחמת ששת הימים, כשהוא נפצע במוצב ג'לבינה, בחזית רמת הגולן, בבואו לחלץ חבר שנפצע, נפגע בצווארו. שם המרפק שלו רוסק ע"י אש סורית. הוא זחל לקווי כוחותנו בייסורים גדולים, קם על רגליו. שאלו אותו: "אתה בסדר?" הוא ענה "כן", והתעלף במקום. באתי לבקר אותו בבית החולים בצפת ורווח לי. "הוא כבר נכה צה"ל. הוא יצא מזה." אבל בדרך-לא דרך הוא חזר ליחידה. הוא החליף אותי, כשהייתי אמור ללכת מאוד מוקדם לקורס קצינים. הוא פתר לי את הבעיה והלך במקומי, ואח"כ הצטרפתי. בסיירת מטכ"ל הוא פיקד על מבצע חילוץ נוסף של שחרור טייסנו, שהיו בכלא הסורי. כדי להוציא אותם משם היחידה יזמה מבצע לתפיסת בכירים במטכ"ל הסורי. יוני פיקד על המבצע הזה, שהשתתף בו גם אחי עדו. אכן הם חולצו בחילופי שבויים. זה נמשך במלחמת יום הכיפורים שנה לאחר מכן. יוני נחלץ להציל את חברו, יוסי בן חנן, שהטנק שלו נפגע מתחת תל-שמס, בתוך הקווים הסורים. היו ניסיונות לחלצו, ואחד אחרי השני הם נכשלו. יוני הודיע ליאנוש, המפקד בגזרה, שהוא יוציא אותו. הוא הלך וחילץ אותו. יוסי דיבר במשך שנים, הוא אמר: "אין לך מושג. אני חשבתי כבר שאני הולך למות, והנה שמעתי את קולו של יוני, וידעתי שהוא הציל אותי." על כך הוא קיבל גם את עיטור המופת. לכן, כששמעתי על אנטבה - שמעתי ברדיו בארה"ב כסטודנט בבוסטון. 200 שנים לכינונה של ארה"ב. כששמעתי על המבצע, צלצלתי לעידו ושאלתי רק שאלה אחת: "יוני חזר כבר?" כי לא היה לי צל צלו של ספק, שהוא שם בראש הכוח המחלץ. ועדו אמר לי שעדיין הוא לא חזר. אח"כ כשהוא צלצל אליי יותר מאוחר, עוד לפני שהוא אמר לי - ידעתי, שמה שחששתי מפניו - קרה. למה זה קרה פה ולא קרה במקרים אחרים? אינני יכול לומר. היה עוד חילוץ - הזכרתי אותו קודם - במבצע 'סבנה'. שנינו שירתנו ביחידה. 13 או 14 חיילים יכולים היו לפרוץ למטוס. אני ועוד שניים-שלושה מחיילי על כנף אחת, וככה חילקו את המשימות. והנה אנחנו עומדים להסתער על המטוס לבושים בסרבלים לבנים. ויוני בא אליי, והוא אומר: "גם אני. אני מצטרף." אמרתי לו: "אתה לא יכול להצטרף, כי אני פה עם החיילים שלי". אז הוא אמר לי: "נצא שנינו". אז אמרתי: "תחשוב על ההורים שלנו." לשמחתי, בחרו שאני אכן אעמוד בראש, יחד עם חיילי. הוא נשאר בחוץ. יש תמונה שלו, מצלמים אותו - רואים אותו כמו ארי בסוגר - ליד החפ"ק. אני ידעתי שהוא יימצא שם. לכן זה היה מאוד קשה לקבל את זה. אני לא אחזור כאן על הסבל של המשפחות, המשפחה שלי. רק אומר: כראש ממשלה, אני זוכר מה עבר על אמי ועל אבי ועליי ועל אחי. אני חושב על מה עובר על המשפחות האחרות. המשפחה הזאת, שאף אחד לא רוצה להיכנס אליה - משפחת השכול - אבל כשאתה בפנים, אתה כבר יודע את הסוד הנורא, אתה יודע את גודל הסבל והכאב. אני רואה כמשימה שלי להיות החסכן ביותר בכוח, בחיי אדם, כשאנחנו שולחים את בנינו ובנותינו לקרב. להיחלץ מהשכול - זה דבר שכל משפחה עוברת בדרכה. אבל אני חשבתי שזה יעבור. במובן מסוים זה לא עובר. אין יום שאני לא חושב על יוני. אין יום שאני לא מתייעץ עם יוני. אני בטוח שזה חל גם על אחרים. משה דיין כתב שישה חודשים לפני אנטבה - הוא כתב על יוני בלי להזכיר את שם משפחתו בספר האוטוביוגרפי שלו. הוא מספר על החילוץ של יוסי בן חנן, והוא אומר: "אינני יודע בדיוק כמה 'יוני' יש לנו, אבל יש לנו מספיק כדי להתמודד עם האתגרים הגדולים של מדינת ישראל." הוא צדק כי רוח אנטבה מוסיפה לפעם בנו – והיא מכוונת את דרכם של לוחמינו הגיבורים גם בהווה. הם עומדים על משמרתם בכל חזית, בכל זירה, רחוקה וקרובה. הם ממלאים את ייעודם בפעולות גלויות ועלומות נגד דורשי רעתנו. הם מסמלים את הטוב שמאפיין את העם שלנו, את המדינה שלנו: עוז רוח, קור רוח, נחישות מטרה, אהבת המולדת, ערבות הדדית שאין שנייה לה. אני מצדיע לכל השותפים ב'מבצע יונתן', ואני מחזק את ממשיכי דרכם – בני ובנות הדור הצעיר, דור הניצחון״. וידאו: לע״מ.
19:37

ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס לציון 50 שנה ל״מבצע יונתן״ בבית הנשיא: ״אדוני הנשיא, אני מבקש להודות לך על היוזמה לקיים את הטקס הזה – בהצדעה לגיבורי ישראל שחילצו לפני 50 שנה את החטופים, בני עמנו, מאנטבה באוגנדה. אני מברך את כל מי שנמצאים איתנו כאן – במעמד ההוקרה שעומד מעל הזמן, וגם מעל כל פולמוס פוליטי עכשווי. 'אנטבה' הוא שם נרדף לפעולה נועזת ביותר, שהפכה את הבלתי-אפשרי לאפשרי. הפעולה התקדימית הזאת השיבה את בני-הערובה שלנו מלב אפריקה – הביתה. בו בזמן היא זקפה את כבוד ישראל בין האומות, והיא לימדה את העולם שניתן להנחית מכה ניצחת על הטרור הבינלאומי. היא לימדה את העולם שאפשר – וצריך – לעמוד איתן מול מחבלים צמאי-דם, להכות בהם, להכניע אותם. זה מה שאנחנו עושים במלחמה הנוכחית: אנחנו מרסקים בשיטתיות את ציר-הרשע האיראני, שניסה לקדם את התוכנית להשמדת ישראל – באמצעות טבעת-חנק של טרור שהוא פרש סביבנו. מאז הטבח הנורא במתקפת ה-7 באוקטובר הפכנו את הקערה על פיה. הלמנו בצוררינו מעזה ועד תימן, מלבנון ועד איראן. הרחקנו מעלינו סכנה קיומית מיידית – כולל הסכנה המיידית, שנשקפה לנו מהחזקת נשק גרעיני בידי איראן. הם היו משתמשים בו. דור דור ומשימותיו: הוותיקים בינינו זוכרים את גל חטיפות המטוסים ששטף את העולם בשנות ה-60 וה-70. זה היה כלי-נשק מרכזי - הייתי אומר ה-כלי המרכזי - בידי ארגוני טרור וקבוצות מהפכניות. ארבע שנים לפני 'מבצע יונתן' נחטף מטוס של חברת התעופה הבלגית 'סבנה', והונחת בנמל-התעופה לוד. הייתה לי הזכות להשתתף עם חבריי לסיירת מטכ"ל במבצע לשחרור המטוס. אבל אנטבה - אנטבה היה סיפור אחר לגמרי. המחבלים אילצו את מטוס 'אייר פראנס' להגיע למדינה, שנשלטה בידי רודן אכזר, במרחק של כמעט 4,000 ק"מ מישראל. 31 שנים לאחר השואה, הם ערכו סלקציה בין יהודים ללא-יהודים. הם שיחררו בני לאומים אחרים, בעוד שעל היהודים הם איימו בהוצאה להורג. הם היו בטוחים שישראל תיכנע לאולטימטום שלהם, שהרי יש להם חסינות במרחק כה רב מישראל ומהמזרח התיכון. איש מהם לא חשב שמישהו יבוא לחלץ את החטופים. אבל הם טעו בגדול. ההכנות כולן למבצע החילוץ באנטבה נערכו בזמן-שיא של יממה וחצי - 36 שעות. תרגול אחר תרגול, אימון אחר אימון, תוך ניסיון בלתי-פוסק למצות כל בדל של מידע מודיעיני בעזרת המוסד ואמ"ן. ההיסטוריה מכירה תודה לראש הממשלה דאז, יצחק רבין, לשר הביטחון שמעון פרס, לרמטכ"ל מוטה גור, לקצין חי"ר וצנחנים ראשי דן שומרון, למפקד חיל האוויר בני פלד – ולכל המפקדים והלוחמים שהשתתפו במבצע. יצחק רבין ושמעון פרס ושרי הממשלה נטלו על עצמם אחריות עצומה. אתם יכולים לשער מה היה קורה אם הייתה משאית על המסלול. או אם לא הייתה הזדמנות מהירה מספיק לכוחותינו להגיע לטרמינל שבו הוחזקו החטופים. הם רצו לשמוע למוצא פיהם, וגם הרמטכ"ל, של שני אנשים: מפקד כוח החילוץ ומפקד חיל האוויר. בני פלד אמר להם: "זה אפשרי". מוטה גור ביקש לראות תרגיל מודל ושאל את יוני: "זה אפשרי?" הוא השיב: "כן. הנה, ראית." שמעון פרס לא הסתפק בזה. הוא קרא ליוני ושאל אותו: "זה אפשרי?" מספיק שיוני היה המביע ספק, מביע חשש - לא היינו עומדים פה היום. הוא אמר: "זה אפשרי. אני חושב שאם נצליח להשיג את ההפתעה - נצליח במשימה. כן, זה אפשרי." יוני היה מאוד נועז, אבל הוא גם היה מאוד שקול. היו לו קור-רוח ושיקול דעת יוצאים מן הכלל, בתוך הקרב וגם לפניו. אבל לתעוזה הזו היו שותפים כל הלוחמים שיצאו לאנטבה. הם נלחמו על כל מקום פנוי במטוסי ה'הרקולס'. לפני כמה ימים, במסדר הכנפיים של חיל האוויר, סיפרתי שלוחמים שיוצאים הרחק מעבר לגבולותנו מקבלים - מה שנקרא - מפת מילוט, שמראה להם איך להגיע, איך להיחלץ למקום-מבטחים או ציר-מבטחים כדי לחזור בחזרה לישראל. באנטבה הלוחמים קיבלו מפות מילוט. מפת המילוט הייתה צילום של דף מאטלס, שמוכר לכם, של יבשת אפריקה. כלומר, פה נמצאת קניה, ופה נמצאת אתיופיה - ותמצאו כבר את הדרך חזרה. הייתה כאן תעוזה עצומה. אבל באנטבה גם מפות המילוט לא היו עוזרות. זה לא היה דבר שנסתר מעיני הלוחמים. הם הבינו היטב שחייהם מוטלים על הכף, וגם גורלה של מדינת ישראל, בצומת הזו, מוטל על הכף. ולמרות הכל, כל אנשינו בלי יוצא מהכלל רצו לקחת חלק במבצע. הם התעלו לגודל השעה, ולגודל המשימה. תילי תילים של מילים נכתבו על הנחישות, היצירתיות, התחבולנות של הכוח שהגיע לשדה-התעופה באנטבה. לוחמינו נחתו שם לאחר למעלה משבע שעות טיסה, במזג-אוויר מאתגר. הם התקדמו במהירות אל היעד – אולם-הנתיבות עצמו – כדי להשמיע באוזני החטופים ארבע מילים שאומרות הכל: "באנו לקחת אתכם הביתה". בתוך פחות משעה המבצע הסתיים בהצלחה כבירה. המחבלים חוסלו. רוב-רובם של אחינו ואחיותינו החטופים הועלו על המטוסים כשהם חיים. לצד זאת, שילמנו מחיר בחיי-אדם: אחי יוני, מפקד סיירת מטכ"ל, נפל ברגע ההסתערות קדימה, כשהוא בראש הכוח. אני דואב גם על אובדן חייהם של ז'אן ז'אק מימוני, אידה בורוכוביץ', פסקו כהן, ודורה בלוך זיכרונם לברכה. דורה בלוך נרצחה בבית החולים בקמפלה למחרת היום בהוראתו של אידי אמין. אני מבקש להזכיר את לוחם הצנחנים עז-הנפש סורין הרשקו. פציעתו הקשה של סורין במבצע מלווה אותו יום-יום מזה 50 שנה. ועוד אני מוקיר מעומק ליבי את קברניט המטוס החטוף, מישל בקוס, ואת צוותו מצרפת. הם בחרו להישאר עם בני-הערובה בשעתם הקשה, מתוך רגש אצילי של סולידריות – שעמנו יזכור לעד. מכובדי הנשיא, מכובדיי כולם, באנטבה הצדק גבר על הרשע. התקווה ניצחה את הייאוש. האור הכניע את החושך. השמחה פרצה בכל בית בישראל וגם בשוחרי החופש והצדק בעולם. לא בביתי. אני במשך כל חיי הבוגרים חששתי שיוני יפול בקרב. בין השאר, משום שידעתי את הנכונות שלו להסתער קדימה, לבוא לחלץ, כשצריך לחלץ. זה התחיל במלחמת ששת הימים, כשהוא נפצע במוצב ג'לבינה, בחזית רמת הגולן, בבואו לחלץ חבר שנפצע, נפגע בצווארו. שם המרפק שלו רוסק ע"י אש סורית. הוא זחל לקווי כוחותנו בייסורים גדולים, קם על רגליו. שאלו אותו: "אתה בסדר?" הוא ענה "כן", והתעלף במקום. באתי לבקר אותו בבית החולים בצפת ורווח לי. "הוא כבר נכה צה"ל. הוא יצא מזה." אבל בדרך-לא דרך הוא חזר ליחידה. הוא החליף אותי, כשהייתי אמור ללכת מאוד מוקדם לקורס קצינים. הוא פתר לי את הבעיה והלך במקומי, ואח"כ הצטרפתי. בסיירת מטכ"ל הוא פיקד על מבצע חילוץ נוסף של שחרור טייסנו, שהיו בכלא הסורי. כדי להוציא אותם משם היחידה יזמה מבצע לתפיסת בכירים במטכ"ל הסורי. יוני פיקד על המבצע הזה, שהשתתף בו גם אחי עדו. אכן הם חולצו בחילופי שבויים. זה נמשך במלחמת יום הכיפורים שנה לאחר מכן. יוני נחלץ להציל את חברו, יוסי בן חנן, שהטנק שלו נפגע מתחת תל-שמס, בתוך הקווים הסורים. היו ניסיונות לחלצו, ואחד אחרי השני הם נכשלו. יוני הודיע ליאנוש, המפקד בגזרה, שהוא יוציא אותו. הוא הלך וחילץ אותו. יוסי דיבר במשך שנים, הוא אמר: "אין לך מושג. אני חשבתי כבר שאני הולך למות, והנה שמעתי את קולו של יוני, וידעתי שהוא הציל אותי." על כך הוא קיבל גם את עיטור המופת. לכן, כששמעתי על אנטבה - שמעתי ברדיו בארה"ב כסטודנט בבוסטון. 200 שנים לכינונה של ארה"ב. כששמעתי על המבצע, צלצלתי לעידו ושאלתי רק שאלה אחת: "יוני חזר כבר?" כי לא היה לי צל צלו של ספק, שהוא שם בראש הכוח המחלץ. ועדו אמר לי שעדיין הוא לא חזר. אח"כ כשהוא צלצל אליי יותר מאוחר, עוד לפני שהוא אמר לי - ידעתי, שמה שחששתי מפניו - קרה. למה זה קרה פה ולא קרה במקרים אחרים? אינני יכול לומר. היה עוד חילוץ - הזכרתי אותו קודם - במבצע 'סבנה'. שנינו שירתנו ביחידה. 13 או 14 חיילים יכולים היו לפרוץ למטוס. אני ועוד שניים-שלושה מחיילי על כנף אחת, וככה חילקו את המשימות. והנה אנחנו עומדים להסתער על המטוס לבושים בסרבלים לבנים. ויוני בא אליי, והוא אומר: "גם אני. אני מצטרף." אמרתי לו: "אתה לא יכול להצטרף, כי אני פה עם החיילים שלי". אז הוא אמר לי: "נצא שנינו". אז אמרתי: "תחשוב על ההורים שלנו." לשמחתי, בחרו שאני אכן אעמוד בראש, יחד עם חיילי. הוא נשאר בחוץ. יש תמונה שלו, מצלמים אותו - רואים אותו כמו ארי בסוגר - ליד החפ"ק. אני ידעתי שהוא יימצא שם. לכן זה היה מאוד קשה לקבל את זה. אני לא אחזור כאן על הסבל של המשפחות, המשפחה שלי. רק אומר: כראש ממשלה, אני זוכר מה עבר על אמי ועל אבי ועליי ועל אחי. אני חושב על מה עובר על המשפחות האחרות. המשפחה הזאת, שאף אחד לא רוצה להיכנס אליה - משפחת השכול - אבל כשאתה בפנים, אתה כבר יודע את הסוד הנורא, אתה יודע את גודל הסבל והכאב. אני רואה כמשימה שלי להיות החסכן ביותר בכוח, בחיי אדם, כשאנחנו שולחים את בנינו ובנותינו לקרב. להיחלץ מהשכול - זה דבר שכל משפחה עוברת בדרכה. אבל אני חשבתי שזה יעבור. במובן מסוים זה לא עובר. אין יום שאני לא חושב על יוני. אין יום שאני לא מתייעץ עם יוני. אני בטוח שזה חל גם על אחרים. משה דיין כתב שישה חודשים לפני אנטבה - הוא כתב על יוני בלי להזכיר את שם משפחתו בספר האוטוביוגרפי שלו. הוא מספר על החילוץ של יוסי בן חנן, והוא אומר: "אינני יודע בדיוק כמה 'יוני' יש לנו, אבל יש לנו מספיק כדי להתמודד עם האתגרים הגדולים של מדינת ישראל." הוא צדק כי רוח אנטבה מוסיפה לפעם בנו – והיא מכוונת את דרכם של לוחמינו הגיבורים גם בהווה. הם עומדים על משמרתם בכל חזית, בכל זירה, רחוקה וקרובה. הם ממלאים את ייעודם בפעולות גלויות ועלומות נגד דורשי רעתנו. הם מסמלים את הטוב שמאפיין את העם שלנו, את המדינה שלנו: עוז רוח, קור רוח, נחישות מטרה, אהבת המולדת, ערבות הדדית שאין שנייה לה. אני מצדיע לכל השותפים ב'מבצע יונתן', ואני מחזק את ממשיכי דרכם – בני ובנות הדור הצעיר, דור הניצחון״. וידאו: לע״מ.

ראש ממשלת ישראל

11,244 görüntüleme • 2 ay önce

כחודשיים לפני מתקפת השבעה באוקטובר – אהוד ברק: "הטייסים, אנשי המודיעין, הסייבר והיחידות המיוחדות, שאומרים: אנחנו משעים את ההתנדבות שלנו, הם הגיבורים האמיתיים, הם לא המורדים". ברק סבר, כי הרמטכ"ל צריך להתריע על הפגיעה בכשירות צה"ל גם כאשר האויב מאזין ועלול לנקוט פעולה ב-14 באוגוסט 2023, אריה גולן ראיין את ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק ביומן הבוקר בכאן ב של תאגיד השידור הישראלי. עיקרי דבריו של אהוד ברק (*) [שאלת אריה גולן: האם (הרמטכ"ל) צריך להוציא את זה החוצה (להתריע על הפגיעה בכשירות צה"ל), כשגם האויב שומע, מאזין ועלול להסיק מסקנות שיסכנו אותנו] "אין לו [לרמטכ"ל] שום ברירה, קודם כל הוא חייב בדיוק כמו שאתה תיארת את זה. גם הוא. גם ראש שב"כ, גם ראש המוסד חייבים להתריע למצב לראש הממשלה, לקבינט, לוועדת חוץ וביטחון, לוועדות המשנה ולציבור". (*) "הטייסים האלה, ואנשי המודיעין, ואנשי הסייבר, ואנשי היחידות המיוחדות, שאומרים: אנחנו משעים את ההתנדבות שלנו, הם הגיבורים האמיתיים של הסיפור, הם לא המורדים". (*) "המרד נגד הדמוקרטיה, הוא המרד של ראש הממשלה ושל החבורה שמסתובבת איתו. החבורה הזאת תישא באחריות כבדה ואין לצבא ברירה". (*) "תסתכלו על מה שנתניהו עושה מאז הבחירות של 2015. אתם רואים את כל הסימנים של תנועה פרוטו פשיסטית. קראתי לזה ניצני פשיזם. יאיר גולן הזהיר בפני תהליכים שהוא ראה באירופה… ויאיר גולן צדק". (*) "הרחוב צריך לנצח את הכנסת בכל פעם שהכנסת, ואפילו זה לא הכנסת, הרי היא כבר מזמן כפופה לרשות המבצעת, בכל רגע שהממשלה מנסה להעביר דיקטטורה, חובתו של כל אזרח להתייצב ולהתנגד". תוכן הראיון אריה גולן: בוקר טוב, לראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק. אהוד ברק: בוקר אור. אריה גולן: הרמטכ"ל רב אלוף הרצי הלוי אומר שהוא חייב להתריע, כמו שאומרים, חייב להרים את הדגל האדום כבר, כשיש פגיעה בכשירות הצבא או צפויה בקרוב פגיעה כזאת. השאלה אם צריך להוציא את זה החוצה, כשגם האויב שומע, מאזין ועלול להסיק מסקנות שיסכנו אותנו. אהוד ברק: תראה, אין לו שום ברירה, קודם כל הוא חייב בדיוק כמו שאתה תיארת את זה, גם הוא. גם ראש שב"כ [רונן בר, ראש שירות הביטחון הכללי], גם ראש המוסד [דדי ברנע] חייבים להתריע למצב לראש הממשלה, לקבינט, לוועדת חוץ וביטחון [של הכנסת], לוועדות המשנה ולציבור. עכשיו, מקור ההתנהגות המופקרת הוא [ראש הממשלה בנימין] נתניהו. הרי נתניהו נדרש לשיחות האלה עוד לפני שהוא העביר את החוק הזה לצמצום עילת ההסתברות, עילת הסבירות, הוא מנע את הדיונים האלה, מנע מהם, זרקו הצידה את שני האלופים [ראש אמ"ן אהרון חליוה וראש אמ"ץ עודד בסיוק] שהגיעו בזמן ההצבעה [במליאת הכנסת על ביטול עילת הסבירות], לא רצו לעשות את הישיבות [לעדכון בתמונת המצב הביטחונית], מדוע נתניהו לא רוצה את המפגשים האלה? משום שברור לו שאחרי ש-16 חברי קבינט ישמעו את התיאור מהרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר [אלוף תומר בר], מראש אמ"ן, משר הביטחון [יואב גלנט], הם לא יצביעו בעדו, הוא לא היה מסוגל להעביר את החלטת האיוולת הזאת על צמצום עילת הסבירות, אילו היה נותן לרמטכ"ל להיפגש עם הקבינט ועם חברי ועחו"ב [ועדת החוץ והביטחון] כמו שצריך. לכן, המקור של כל הסיפור זה נתניהו, ההפקרות היא שלו, האחריות היא שלו, ההשתוללות היא שלו, הרמיזה של נתניהו שלא יציית בהכרח להוראות בג"ץ, והאיומים הבוטים של השרים שלו זה דפוס פעולה מפיוזי של איום על בית המשפט, איום על הדמוקרטיה, בדיוק כמו האיום המפיוזי שלו בפתיחת משפטו. ואני אומר באחריות, חברה חפצת חיים לא נכנעת לסחיטה מפיוזית גם מכיוון העומד בראשה, גם כאשר מטרתו היחידה, אין פה שום דבר של טובת הציבור, אין שום דבר של ביטחון המדינה, אין שום טיפה של אחריות, הוא מפר את שבועת האמונים שלו כשהוא השביע את הממשלה, וכל הדבר הזה קורה בגלל דבר אחד פשוט, נתניהו נואש מהיכולת להיפטר ממשפטו, והוא מוכן לשרוף את המועדון ולהרוס כל דבר במדינה כדי לצאת מהמשפט. אריה גולן: אבל כשהוא אומר לראשי הצבא שזה נראה כמו צבא שיש לו מדינה לנוכח מה שקורה והפרסומים שהיו בתידרוכים לכתבים, אין שום דבר בדבריו? אהוד ברק: אין שום דבר בדבריו, הם חייבים לעשות את זה, הם נתקלים במצב בלתי אפשרי. ראש ממשלה שמועל באחריותו הבסיסית, תזכור, הוא אפילו לא מפקד עליון כמו הנשיא האמריקאי. המפקדת של הצבא זה הממשלה כולה. זה שהוא לא נותן לממשלה ולא לקבינט לשמוע אותם לפני שהוא מחליט את ההחלטות שיצרו את המשבר הזה, רק לפני כמה שבועות, זה לא לפני כמה שנים. זה הפקרות שלא נודעה כדוגמתה. התגובה ממול היא תגובה טבעית של האזרחים. אני אומר לך, הטייסים האלה, ואנשי המודיעין, ואנשי הסייבר, ואנשי היחידות המיוחדות, שאומרים, אנחנו משעים את ההתנדבות שלנו, הם הגיבורים האמיתיים של הסיפור, הם לא המורדים. המרד נגד הדמוקרטיה, הוא המרד של ראש הממשלה ושל החבורה שמסתובבת איתו. החבורה הזאת תישא באחריות כבדה ואין לצבא ברירה. אריה גולן: אתה כולל בזה גם את שר הביטחון יואב גלנט? אתה חושב שגם הוא היה צריך לעשות יותר? אהוד ברק: תראה, אני בטוח שהוא עשה את הדבר הנכון לפני שלושה או חמישה וחצי חודשים, כשהוא ראה [מספר מילים שאינן ברורות]. נתניהו יושב בלונדון, מסרב לכנס את הקבינט. אני שרתתי, אני חושב יותר זמן מכל אדם חי אחר בתפקיד שר הביטחון. אני לא זוכר דבר כזה ששר הביטחון איזשהו דורש לכנס את הקבינט, כי יש סכנה ברורה וקרובה לביטחון המדינה, וראש הממשלה מגיב בפיטוריו בטלפון במקום לכנס את הקבינט מיד. אין חיה כזאת, זה פשוט, הוא אז עשה את הדבר הנכון, נדמה לי שהוא נרתע היום מלעשות אותו הדבר, אבל לפי דעתי הוא חייב לעשות אותו הדבר, והוא יופיע בשבועות הקרובים לעשות אותו דבר. אריה גולן: נתניהו אתמול כך פורסם, הנחה את הרמטכ"ל לשמור, נוכח כל מה שהוא שמע, לשמור על כשירות צה"ל. זאת הנחיה שתשנה, תשפר את המצב, תעצור את התהליכים המסוכנים? אהוד ברק: תראה, יש רק דבר אחד שהוא עושה יותר מאשר להנחות. הוא משקר יותר מאשר הוא מנחה. הוא מנחה, הוא כל הזמן מנחה. הוא לא עושה את חובתו. חובתו הבסיסית היא לשבת ולהקשיב. הסיפור הזה של הוא הנחה, ובזה הוא כאילו, מה הוא עשה? הוא העביר את האחריות לרמטכ"ל. הרמטכ"ל לא יודע שיש עליו אחריות? שר הביטחון לא יודע שיש עליו אחריות? בלי ההנחיה הזאת, הם לא עושים את כל מה שהם יכולים? זה דברי הבל של מתעתע. אין פה שום דבר, מי ששבר את החוזה, מי שמורד בדמוקרטיה, זה נתניהו. הוא לא נגרר ולא בטיח', הוא מתנהל כמו מי שאיבד כשירות להוביל מדינה. למזלנו עומדים אנשים כמו הרצי הלוי ורונן בר ודדי ברנע, ואני מקווה ומאמין שגלנט יצטרף אליהם בקרוב, אין לו שום ברירה אחרת. הקריאה של [אלוף במילואים, סגן ראש המוסד לשעבר] עמירם לוין משלשום, אני הכרתי גם כן היטב את [סא"ל] יוסי קורקין [נהרג ב-1997 במבצע בלבנון] ואת גלנט בתור קצינים צעירים [בשייטת 13] שהיו עומדים מתדרכים, היית יודע שהמשימה תבוצע, חוזרים בחזרה מהמשימה רטובים, החליפות האלה עם המלח, ומתארים את מה שהיה ואתה סומך עליהם. אני אומר לך גלנט כשהוא לבד בחדר הוא לא חושב אחרת מהרמטכ"ל ומראש השב"כ. הוא נתון ללחצים פוליטיים. אריה גולן: אתה מדבר איתו? אתה בקשר עם גלנט? אתה בקשר עם שר הביטחון? אהוד ברק: תראה, אני נזהר מאוד לא לדבר עם אנשים שנושאים תפקידים, בטח לא בלי שפונים אליי ושואלים אותי מסיבה ברורה לחלוטין. הרי במציאות המטורפת שנתניהו בסחרורו, מנהל היום, כל שיחה שלי עם הרמטכ"ל ועם שר הביטחון, תיתפס ומחר תוצג כאילו הארכידמון הזה ברק, הוא כבר מפעיל או משחד או מאיים על הרמטכ"ל או על גלנט. אני מעדיף לא לדבר עליהם. לפי דעתי הם, מספיק להם להסתכל רגע במראה, והם יודעים בדיוק מה הייתי אומר להם. אריה גולן: אתה הזכרת את עמירם לוין, אלוף במילואים, הוא התראיין כאן אתמול בבוקר, והוא אמר שהוא מזהה בשטחי יהודה ושומרון, בהתנהלות של המתנחלים שם, וצה"ל שנאבק עם הדבר הזה, מזהה תהליכים כמו בגרמניה הנאצית, לא פחות, הוא דיבר על פשעי מלחמה, שצה"ל הולך לקראתם בשטחים, בגדה המערבית, לא הגזים? אהוד ברק: תראה, עמירם הוא איש אמיץ מאוד. הוא היה אמיץ מאוד בשדה הקרב. יש בו אומץ טבעי גם אזרחי. יש לו קושי. זה משהו שהוא במידה מסוימת הפוך מהתכונות של חייל שצמח אצל נתניהו. יש לו קושי לשקר. הוא לא מצליח אפילו כשהוא רוצה. אבל אין פה שום דבר חדש. אני אמרתי לפני שש שנים בכנס הרצליה. שש שנים, לא שלוש שנים בשיחות עם [מילה לא ברורה]. שש שנים אמרתי. תסתכלו על מה שנתניהו עושה מאז הבחירות של 2015. אתם רואים את כל הסימנים של תנועה פרוטו פשיסטית. קראתי לזה ניצני פשיזם. אם זה נראה כמו ניצני פשיזם, זה הולך כמו ניצני פשיזם, זה מגעגע כמו ניצני פשיזם, זה כנראה ניצני פשיזם. [אלוף במילואים] יאיר גולן [לשעבר סגן הרמטכ"ל] הזהיר בפני תהליכים שהוא ראה באירופה. אריה גולן: שילם ברמטכ"לות על הדברים האלה בזמנו. אהוד ברק: ויאיר גולן צדק. מה? אריה גולן: אני אומר שהוא שילם ברמטכ"לות, כן. אהוד ברק: יש מחיר כבד בדיקטטורה, אפילו בדיקטטורה עוברית. מה שקורה היום, אגב, נתניהו לא מסובך לו לפתור את כל המשבר, שלא יהיה לנו שום הבנות. ברגע שהוא היה מתעשת, או מכנס את הכנסת לכינוס חירום בפגרה, מעביר החלטת כנסת שמבטלת ומשעה את החוק הזה שעבר של צמצום עילת הסבירות, ומחזיר לאחורה, מבטל את הקריאה הטרומית והראשונה של שמונה חוקי ההפיכה האחרים, במילים אחרות מסיר את האקדח מרקתה של הדמוקרטיה הישראלית, באותו רגע היה כל חוזר לתיקונו. אריה גולן: זה לא יראה שהרחוב ניצח את הכנסת הריבונית? אהוד ברק: הרחוב צריך לנצח את הכנסת בכל פעם שהכנסת, ואפילו זה לא הכנסת, הרי היא כבר מזמן כפופה לרשות המבצעת, בכל רגע שהממשלה מנסה להעביר דיקטטורה, חובתו של כל אזרח להתייצב ולהתנגד. אגב, כל מה שאני אומר היה נכון באותה מידה בדיוק, אילו היה מדובר בראש ממשלה ששמו [יו"ר האופוזיציה] יאיר לפיד, או [חבר הכנסת] בני גנץ, או [ראש הממשלה לשעבר] נפתלי בנט, או [חבר הכנסת] אביגדור ליברמן. גם אם אחד מהם היה מנסה להפוך ישראל לדיקטטורה, אותם טייסים היו מתייצבים, אותם דמונים מהעולם החיצוני, כמו [אהוד] ברק, [הרמטכ"ל לשעבר רא"ל במילואים] דני חלוץ, היו מתייצבים, ו-170 ראשי מערכת הביטחון לדורותיה היו כותבים את אותם הודעות, ודורשים ממנו להפסיק את זה באחת. קורית לנו פה טרגדיה. אנשים, קשה להם לראות את ההבדלים, קשה להם לעקוב אחרי הדברים. השמש זורחת כל יום ובתי הקפה פתוחים, אז כנראה שהאסון עוד לא יתרחש. האסון יתרחש כל יום כאשר [חבר הכנסת דודי] אמסלם משתולל ברשות החברות, כאשר נערות בנות 15 נדחקות אחורה באוטובוס ושמים עליהן איזה שמיכות, וכאשר המשטרה מחרימה מלוחמים מבצעיים של צה"ל ומילואים את הנשק, באמצעות תעלול קוראים להם לחקירה, מאשימים אותם בדבר פלילי, ונוטלים להם את הנשק שיש, יעני תהליך פלילי נגדם, זו דיקטטורה בפעולה. כל אזרח חייב להתנגד. אני רוצה להזהיר אותך. אריה גולן: לסיום. אהוד ברק: להזהיר אותך לסיום, שלא רחוק הרגע שאתה ועמיתיך בטלוויזיה ובתקשורת תצטרכו גם כן להרים את קולכם, להפסיק להיות בוררים אובייקטיביים שמביאים עמדה מכאן, ואחריי יביאו איזה פרשן מהימין או בערוצי הזבל ב[ערוץ] 14, או בערוץ אחר. כל אזרח ייאלץ להתייצב בפני השאלה: האם הוא הולך עם הדיקטטורה או הוא הולך עם הדמוקרטיה, והמאבק כבר התחיל, נקודת האל-חזור מאחורינו, הלפיד נמצא אצל בית המשפט כרגע, ומיד אחריו אצל שומרי הסף. אני בטוח שננצח. מדינת ישראל לא תהיה דיקטטורה. בחוקים האלה ייגנזו, ומחוללי ההפיכה יורחקו מהגה השלטון. אריה גולן: אהוד ברק, ראש הממשלה לשעבר. דברים חריפים ונוקבים. אני מודה לך. בוקר טוב. אהוד ברק: בוקר אור. סימוכין:
11:26

כחודשיים לפני מתקפת השבעה באוקטובר – אהוד ברק: "הטייסים, אנשי המודיעין, הסייבר והיחידות המיוחדות, שאומרים: אנחנו משעים את ההתנדבות שלנו, הם הגיבורים האמיתיים, הם לא המורדים". ברק סבר, כי הרמטכ"ל צריך להתריע על הפגיעה בכשירות צה"ל גם כאשר האויב מאזין ועלול לנקוט פעולה ב-14 באוגוסט 2023, אריה גולן ראיין את ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק ביומן הבוקר בכאן ב של תאגיד השידור הישראלי. עיקרי דבריו של אהוד ברק (*) [שאלת אריה גולן: האם (הרמטכ"ל) צריך להוציא את זה החוצה (להתריע על הפגיעה בכשירות צה"ל), כשגם האויב שומע, מאזין ועלול להסיק מסקנות שיסכנו אותנו] "אין לו [לרמטכ"ל] שום ברירה, קודם כל הוא חייב בדיוק כמו שאתה תיארת את זה. גם הוא. גם ראש שב"כ, גם ראש המוסד חייבים להתריע למצב לראש הממשלה, לקבינט, לוועדת חוץ וביטחון, לוועדות המשנה ולציבור". (*) "הטייסים האלה, ואנשי המודיעין, ואנשי הסייבר, ואנשי היחידות המיוחדות, שאומרים: אנחנו משעים את ההתנדבות שלנו, הם הגיבורים האמיתיים של הסיפור, הם לא המורדים". (*) "המרד נגד הדמוקרטיה, הוא המרד של ראש הממשלה ושל החבורה שמסתובבת איתו. החבורה הזאת תישא באחריות כבדה ואין לצבא ברירה". (*) "תסתכלו על מה שנתניהו עושה מאז הבחירות של 2015. אתם רואים את כל הסימנים של תנועה פרוטו פשיסטית. קראתי לזה ניצני פשיזם. יאיר גולן הזהיר בפני תהליכים שהוא ראה באירופה… ויאיר גולן צדק". (*) "הרחוב צריך לנצח את הכנסת בכל פעם שהכנסת, ואפילו זה לא הכנסת, הרי היא כבר מזמן כפופה לרשות המבצעת, בכל רגע שהממשלה מנסה להעביר דיקטטורה, חובתו של כל אזרח להתייצב ולהתנגד". תוכן הראיון אריה גולן: בוקר טוב, לראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק. אהוד ברק: בוקר אור. אריה גולן: הרמטכ"ל רב אלוף הרצי הלוי אומר שהוא חייב להתריע, כמו שאומרים, חייב להרים את הדגל האדום כבר, כשיש פגיעה בכשירות הצבא או צפויה בקרוב פגיעה כזאת. השאלה אם צריך להוציא את זה החוצה, כשגם האויב שומע, מאזין ועלול להסיק מסקנות שיסכנו אותנו. אהוד ברק: תראה, אין לו שום ברירה, קודם כל הוא חייב בדיוק כמו שאתה תיארת את זה, גם הוא. גם ראש שב"כ [רונן בר, ראש שירות הביטחון הכללי], גם ראש המוסד [דדי ברנע] חייבים להתריע למצב לראש הממשלה, לקבינט, לוועדת חוץ וביטחון [של הכנסת], לוועדות המשנה ולציבור. עכשיו, מקור ההתנהגות המופקרת הוא [ראש הממשלה בנימין] נתניהו. הרי נתניהו נדרש לשיחות האלה עוד לפני שהוא העביר את החוק הזה לצמצום עילת ההסתברות, עילת הסבירות, הוא מנע את הדיונים האלה, מנע מהם, זרקו הצידה את שני האלופים [ראש אמ"ן אהרון חליוה וראש אמ"ץ עודד בסיוק] שהגיעו בזמן ההצבעה [במליאת הכנסת על ביטול עילת הסבירות], לא רצו לעשות את הישיבות [לעדכון בתמונת המצב הביטחונית], מדוע נתניהו לא רוצה את המפגשים האלה? משום שברור לו שאחרי ש-16 חברי קבינט ישמעו את התיאור מהרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר [אלוף תומר בר], מראש אמ"ן, משר הביטחון [יואב גלנט], הם לא יצביעו בעדו, הוא לא היה מסוגל להעביר את החלטת האיוולת הזאת על צמצום עילת הסבירות, אילו היה נותן לרמטכ"ל להיפגש עם הקבינט ועם חברי ועחו"ב [ועדת החוץ והביטחון] כמו שצריך. לכן, המקור של כל הסיפור זה נתניהו, ההפקרות היא שלו, האחריות היא שלו, ההשתוללות היא שלו, הרמיזה של נתניהו שלא יציית בהכרח להוראות בג"ץ, והאיומים הבוטים של השרים שלו זה דפוס פעולה מפיוזי של איום על בית המשפט, איום על הדמוקרטיה, בדיוק כמו האיום המפיוזי שלו בפתיחת משפטו. ואני אומר באחריות, חברה חפצת חיים לא נכנעת לסחיטה מפיוזית גם מכיוון העומד בראשה, גם כאשר מטרתו היחידה, אין פה שום דבר של טובת הציבור, אין שום דבר של ביטחון המדינה, אין שום טיפה של אחריות, הוא מפר את שבועת האמונים שלו כשהוא השביע את הממשלה, וכל הדבר הזה קורה בגלל דבר אחד פשוט, נתניהו נואש מהיכולת להיפטר ממשפטו, והוא מוכן לשרוף את המועדון ולהרוס כל דבר במדינה כדי לצאת מהמשפט. אריה גולן: אבל כשהוא אומר לראשי הצבא שזה נראה כמו צבא שיש לו מדינה לנוכח מה שקורה והפרסומים שהיו בתידרוכים לכתבים, אין שום דבר בדבריו? אהוד ברק: אין שום דבר בדבריו, הם חייבים לעשות את זה, הם נתקלים במצב בלתי אפשרי. ראש ממשלה שמועל באחריותו הבסיסית, תזכור, הוא אפילו לא מפקד עליון כמו הנשיא האמריקאי. המפקדת של הצבא זה הממשלה כולה. זה שהוא לא נותן לממשלה ולא לקבינט לשמוע אותם לפני שהוא מחליט את ההחלטות שיצרו את המשבר הזה, רק לפני כמה שבועות, זה לא לפני כמה שנים. זה הפקרות שלא נודעה כדוגמתה. התגובה ממול היא תגובה טבעית של האזרחים. אני אומר לך, הטייסים האלה, ואנשי המודיעין, ואנשי הסייבר, ואנשי היחידות המיוחדות, שאומרים, אנחנו משעים את ההתנדבות שלנו, הם הגיבורים האמיתיים של הסיפור, הם לא המורדים. המרד נגד הדמוקרטיה, הוא המרד של ראש הממשלה ושל החבורה שמסתובבת איתו. החבורה הזאת תישא באחריות כבדה ואין לצבא ברירה. אריה גולן: אתה כולל בזה גם את שר הביטחון יואב גלנט? אתה חושב שגם הוא היה צריך לעשות יותר? אהוד ברק: תראה, אני בטוח שהוא עשה את הדבר הנכון לפני שלושה או חמישה וחצי חודשים, כשהוא ראה [מספר מילים שאינן ברורות]. נתניהו יושב בלונדון, מסרב לכנס את הקבינט. אני שרתתי, אני חושב יותר זמן מכל אדם חי אחר בתפקיד שר הביטחון. אני לא זוכר דבר כזה ששר הביטחון איזשהו דורש לכנס את הקבינט, כי יש סכנה ברורה וקרובה לביטחון המדינה, וראש הממשלה מגיב בפיטוריו בטלפון במקום לכנס את הקבינט מיד. אין חיה כזאת, זה פשוט, הוא אז עשה את הדבר הנכון, נדמה לי שהוא נרתע היום מלעשות אותו הדבר, אבל לפי דעתי הוא חייב לעשות אותו הדבר, והוא יופיע בשבועות הקרובים לעשות אותו דבר. אריה גולן: נתניהו אתמול כך פורסם, הנחה את הרמטכ"ל לשמור, נוכח כל מה שהוא שמע, לשמור על כשירות צה"ל. זאת הנחיה שתשנה, תשפר את המצב, תעצור את התהליכים המסוכנים? אהוד ברק: תראה, יש רק דבר אחד שהוא עושה יותר מאשר להנחות. הוא משקר יותר מאשר הוא מנחה. הוא מנחה, הוא כל הזמן מנחה. הוא לא עושה את חובתו. חובתו הבסיסית היא לשבת ולהקשיב. הסיפור הזה של הוא הנחה, ובזה הוא כאילו, מה הוא עשה? הוא העביר את האחריות לרמטכ"ל. הרמטכ"ל לא יודע שיש עליו אחריות? שר הביטחון לא יודע שיש עליו אחריות? בלי ההנחיה הזאת, הם לא עושים את כל מה שהם יכולים? זה דברי הבל של מתעתע. אין פה שום דבר, מי ששבר את החוזה, מי שמורד בדמוקרטיה, זה נתניהו. הוא לא נגרר ולא בטיח', הוא מתנהל כמו מי שאיבד כשירות להוביל מדינה. למזלנו עומדים אנשים כמו הרצי הלוי ורונן בר ודדי ברנע, ואני מקווה ומאמין שגלנט יצטרף אליהם בקרוב, אין לו שום ברירה אחרת. הקריאה של [אלוף במילואים, סגן ראש המוסד לשעבר] עמירם לוין משלשום, אני הכרתי גם כן היטב את [סא"ל] יוסי קורקין [נהרג ב-1997 במבצע בלבנון] ואת גלנט בתור קצינים צעירים [בשייטת 13] שהיו עומדים מתדרכים, היית יודע שהמשימה תבוצע, חוזרים בחזרה מהמשימה רטובים, החליפות האלה עם המלח, ומתארים את מה שהיה ואתה סומך עליהם. אני אומר לך גלנט כשהוא לבד בחדר הוא לא חושב אחרת מהרמטכ"ל ומראש השב"כ. הוא נתון ללחצים פוליטיים. אריה גולן: אתה מדבר איתו? אתה בקשר עם גלנט? אתה בקשר עם שר הביטחון? אהוד ברק: תראה, אני נזהר מאוד לא לדבר עם אנשים שנושאים תפקידים, בטח לא בלי שפונים אליי ושואלים אותי מסיבה ברורה לחלוטין. הרי במציאות המטורפת שנתניהו בסחרורו, מנהל היום, כל שיחה שלי עם הרמטכ"ל ועם שר הביטחון, תיתפס ומחר תוצג כאילו הארכידמון הזה ברק, הוא כבר מפעיל או משחד או מאיים על הרמטכ"ל או על גלנט. אני מעדיף לא לדבר עליהם. לפי דעתי הם, מספיק להם להסתכל רגע במראה, והם יודעים בדיוק מה הייתי אומר להם. אריה גולן: אתה הזכרת את עמירם לוין, אלוף במילואים, הוא התראיין כאן אתמול בבוקר, והוא אמר שהוא מזהה בשטחי יהודה ושומרון, בהתנהלות של המתנחלים שם, וצה"ל שנאבק עם הדבר הזה, מזהה תהליכים כמו בגרמניה הנאצית, לא פחות, הוא דיבר על פשעי מלחמה, שצה"ל הולך לקראתם בשטחים, בגדה המערבית, לא הגזים? אהוד ברק: תראה, עמירם הוא איש אמיץ מאוד. הוא היה אמיץ מאוד בשדה הקרב. יש בו אומץ טבעי גם אזרחי. יש לו קושי. זה משהו שהוא במידה מסוימת הפוך מהתכונות של חייל שצמח אצל נתניהו. יש לו קושי לשקר. הוא לא מצליח אפילו כשהוא רוצה. אבל אין פה שום דבר חדש. אני אמרתי לפני שש שנים בכנס הרצליה. שש שנים, לא שלוש שנים בשיחות עם [מילה לא ברורה]. שש שנים אמרתי. תסתכלו על מה שנתניהו עושה מאז הבחירות של 2015. אתם רואים את כל הסימנים של תנועה פרוטו פשיסטית. קראתי לזה ניצני פשיזם. אם זה נראה כמו ניצני פשיזם, זה הולך כמו ניצני פשיזם, זה מגעגע כמו ניצני פשיזם, זה כנראה ניצני פשיזם. [אלוף במילואים] יאיר גולן [לשעבר סגן הרמטכ"ל] הזהיר בפני תהליכים שהוא ראה באירופה. אריה גולן: שילם ברמטכ"לות על הדברים האלה בזמנו. אהוד ברק: ויאיר גולן צדק. מה? אריה גולן: אני אומר שהוא שילם ברמטכ"לות, כן. אהוד ברק: יש מחיר כבד בדיקטטורה, אפילו בדיקטטורה עוברית. מה שקורה היום, אגב, נתניהו לא מסובך לו לפתור את כל המשבר, שלא יהיה לנו שום הבנות. ברגע שהוא היה מתעשת, או מכנס את הכנסת לכינוס חירום בפגרה, מעביר החלטת כנסת שמבטלת ומשעה את החוק הזה שעבר של צמצום עילת הסבירות, ומחזיר לאחורה, מבטל את הקריאה הטרומית והראשונה של שמונה חוקי ההפיכה האחרים, במילים אחרות מסיר את האקדח מרקתה של הדמוקרטיה הישראלית, באותו רגע היה כל חוזר לתיקונו. אריה גולן: זה לא יראה שהרחוב ניצח את הכנסת הריבונית? אהוד ברק: הרחוב צריך לנצח את הכנסת בכל פעם שהכנסת, ואפילו זה לא הכנסת, הרי היא כבר מזמן כפופה לרשות המבצעת, בכל רגע שהממשלה מנסה להעביר דיקטטורה, חובתו של כל אזרח להתייצב ולהתנגד. אגב, כל מה שאני אומר היה נכון באותה מידה בדיוק, אילו היה מדובר בראש ממשלה ששמו [יו"ר האופוזיציה] יאיר לפיד, או [חבר הכנסת] בני גנץ, או [ראש הממשלה לשעבר] נפתלי בנט, או [חבר הכנסת] אביגדור ליברמן. גם אם אחד מהם היה מנסה להפוך ישראל לדיקטטורה, אותם טייסים היו מתייצבים, אותם דמונים מהעולם החיצוני, כמו [אהוד] ברק, [הרמטכ"ל לשעבר רא"ל במילואים] דני חלוץ, היו מתייצבים, ו-170 ראשי מערכת הביטחון לדורותיה היו כותבים את אותם הודעות, ודורשים ממנו להפסיק את זה באחת. קורית לנו פה טרגדיה. אנשים, קשה להם לראות את ההבדלים, קשה להם לעקוב אחרי הדברים. השמש זורחת כל יום ובתי הקפה פתוחים, אז כנראה שהאסון עוד לא יתרחש. האסון יתרחש כל יום כאשר [חבר הכנסת דודי] אמסלם משתולל ברשות החברות, כאשר נערות בנות 15 נדחקות אחורה באוטובוס ושמים עליהן איזה שמיכות, וכאשר המשטרה מחרימה מלוחמים מבצעיים של צה"ל ומילואים את הנשק, באמצעות תעלול קוראים להם לחקירה, מאשימים אותם בדבר פלילי, ונוטלים להם את הנשק שיש, יעני תהליך פלילי נגדם, זו דיקטטורה בפעולה. כל אזרח חייב להתנגד. אני רוצה להזהיר אותך. אריה גולן: לסיום. אהוד ברק: להזהיר אותך לסיום, שלא רחוק הרגע שאתה ועמיתיך בטלוויזיה ובתקשורת תצטרכו גם כן להרים את קולכם, להפסיק להיות בוררים אובייקטיביים שמביאים עמדה מכאן, ואחריי יביאו איזה פרשן מהימין או בערוצי הזבל ב[ערוץ] 14, או בערוץ אחר. כל אזרח ייאלץ להתייצב בפני השאלה: האם הוא הולך עם הדיקטטורה או הוא הולך עם הדמוקרטיה, והמאבק כבר התחיל, נקודת האל-חזור מאחורינו, הלפיד נמצא אצל בית המשפט כרגע, ומיד אחריו אצל שומרי הסף. אני בטוח שננצח. מדינת ישראל לא תהיה דיקטטורה. בחוקים האלה ייגנזו, ומחוללי ההפיכה יורחקו מהגה השלטון. אריה גולן: אהוד ברק, ראש הממשלה לשעבר. דברים חריפים ונוקבים. אני מודה לך. בוקר טוב. אהוד ברק: בוקר אור. סימוכין:

Jonathan D. Halevi

10,839 görüntüleme • 8 ay önce

במפגש קצוות עם נוה דרומי נחשפתי לראשונה לאור סיונוב, ואם זה הרף האינטלקטואלי שהיא מביאה לדיון הציבורי, כנראה שלא הפסדתי הרבה עד היום. רבע שעה של סיסמאות ממוחזרות, שנאה לנתניהו וזלזול במיליוני ישראלים, בלי גרם אחד של מודעות עצמית. הקשבתי לראיון כאחת מאותם אנשים שהיא דיברה עליהם. אחת מאותם ״ביביסטים״, ״צייתנים״, ״מנותקים״, ״שטופי מוח״ ו״קורבנות תעמולה״. ובמשך רבע שעה לא שמעתי ניסיון להבין למה מיליוני ישראלים חושבים אחרת ממנה. שמעתי רק הסבר למה הם כנראה לא באמת חושבים. מבחינתה, אם אני מצביעה לנתניהו, זה לא כי שקלתי את העובדות והגעתי למסקנה אחרת ממנה. זה כי עבדו עליי. אם אני לא מסכימה איתה, זה לא כי יש לי תפיסת עולם אחרת. זה כי אני חלק מעדר. האפשרות שאדם אינטליגנטי, משכיל ובעל שיקול דעת יבחר אחרת ממנה פשוט לא קיימת אצלה. האירוניה היא שהיא מסבירה שהביביסטים הם עדר, ואז מודה ש״כולנו עדר במובן כזה או אחר״. אם כולנו עדר, למה רק אני והציבור שלי זוכים לביטול מוחלט של שיקול הדעת שלהם? למה רק הבחירה שלי היא תוצאה של תעמולה והנדסת תודעה? למעשה נראה שהבעיה שלה היא לא שהציבור הוא עדר, אלא שהציבור בחר אחרת ממנה. עוד יותר מדהים לשמוע אותה מתלוננת שנתניהו הפך אותה ואת המחנה שלה לאויב. סליחה, אבל מי בדיוק מבלה רבע שעה בלהסביר למה אנשים כמוני הם צייתנים, מנותקים ושטופי מוח? מי בדיוק מבטל לחלוטין את הלגיטימיות של הבחירה שלי? נוה דרומי ניסתה שוב ושוב להקשות עליה בנקודה הזאת, להזכיר את המחאות, חסימות הכבישים, הקריאות לסרבנות, השבתת המשק, השיח האלים והקיטוב שהמחנה שלה היה שותף להם, ולשאול איפה האחריות שלהם בכל הסיפור. אבל בכל פעם מחדש היא חזרה לאותה תשובה: נתניהו אשם. המחאות? נתניהו. הסרבנות? נתניהו. הקיטוב? נתניהו. השנאה? נתניהו. היחס של הימין אליה? נתניהו. אפילו הרעל, הזלזול וההתנשאות שהיא עצמה מפזרת כלפי מיליוני ישראלים איכשהו הופכים לאחריותו של נתניהו. בשום שלב לא שמעתי ממנה אפילו גרם אחד של אחריות עצמית או ביקורת על המחנה שלה. אפילו סביב הסרטון הסאטירי נחשפה אותה בעיה. במקום להתמודד עם המסר או עם הביקורת, היא מיד הפכה את הסרטון להוכחה שנתניהו שונא אותה אישית, רוצה ברעתה, רוצה שהיא תהיה מובסת ורוצה ציבור חלש, עני ומפגר. כל הדיון היה סביב התחושות שלה, לא סביב מה שנאמר בפועל. מבחינתה כל ביקורת על המחנה שלה היא הוכחה לשנאה, וכל מחלוקת פוליטית היא הוכחה לרדיפה. וזו בדיוק אותה תפיסה שחזרה לאורך כל הראיון, לא יכול להיות שמישהו פשוט חושב אחרת ממנה, חייב להיות שהוא מונע משנאה. המשפט שחשף אותה יותר מכל היה הטענה שנתניהו רוצה ציבור חלש, עני ומפגר. הרי מי זה הציבור הזה? אני. המשפחה שלי. החברים שלי. מיליוני ישראלים מכל שכבות החברה. רופאים, עורכי דין, מהנדסים, אנשי הייטק, אקדמאים, בעלי עסקים, עובדים ומשרתי מילואים. בסוף היא לא סיפרה לי מה נתניהו חושב על מצביעיו. היא סיפרה לי מה היא חושבת עליהם. ואז הגיע הקטע על ערוץ 14. מתברר שצופי ערוץ 14 הם קורבנות של הנדסת תודעה. אבל ערוצים 11, 12 ו 13 לא. הארץ לא. ידיעות לא. גלי צה״ל לא. האקדמיה לא. התרבות לא. רק מי שלא מסכים איתה הוא שטוף מוח. איזו מקריות מופלאה. וכמובן אי אפשר בלי פוטין, אורבן, סוף הדמוקרטיה ובחירות שאולי לא יהיו הוגנות. מצד אחד היא מודה שמערכת הבחירות בישראל הייתה אמינה במשך שנים. מצד שני היא רומזת שאולי הבחירות הבאות לא יהיו הוגנות. על סמך מה? אין ראיות. אין נתונים. אין עובדות. יש תחושות. יש פחדים. יש תסריטי אימה. בכל פעם שנדרשה להוכיח משהו, קיבלנו עוד סיסמה. והכי אירוני? היא מאשימה את הימין בפולחן אישיות, בזמן שכל הראיון נשמע כאילו נתניהו אחראי לכל תופעה במדינה. הוא אחראי למחאה, לשנאה, לקיטוב, לתקשורת, למשטרה וליחסים בין אזרחים. בשלב הזה זה כבר לא ניתוח פוליטי. זו אובססיה. בסוף לא שמעתי ניתוח פוליטי. שמעתי עוד מופע של מחנה שלא מסוגל לקבל את העובדה הפשוטה שמיליוני ישראלים מכירים את כל הטענות שלו ועדיין בוחרים אחרת. מבחינתה לא הגעתי למסקנה אחרת. לא שקלתי שיקולים אחרים. פשוט לא חשבתי. וזה אולי הדבר הכי מתנשא והכי מכוער שנאמר בכל הראיון. אחרי רבע שעה של הסברים למה אני עדר, שטופת מוח וצייתנית, נשאר לי רק להגיד תודה. אין קמפיין מוצלח יותר לימין מאשר אנשים שמשוכנעים שמיליוני ישראלים לא בוחרים אחרת מהם, אלא פשוט לא חושבים. מצרפת את הראיון ההזוי הזה. אתם לא חייבים לצפות, אלא אם בא לכם להשתעשע מכל השטויות שהיא יורה שם.
13:06

במפגש קצוות עם נוה דרומי נחשפתי לראשונה לאור סיונוב, ואם זה הרף האינטלקטואלי שהיא מביאה לדיון הציבורי, כנראה שלא הפסדתי הרבה עד היום. רבע שעה של סיסמאות ממוחזרות, שנאה לנתניהו וזלזול במיליוני ישראלים, בלי גרם אחד של מודעות עצמית. הקשבתי לראיון כאחת מאותם אנשים שהיא דיברה עליהם. אחת מאותם ״ביביסטים״, ״צייתנים״, ״מנותקים״, ״שטופי מוח״ ו״קורבנות תעמולה״. ובמשך רבע שעה לא שמעתי ניסיון להבין למה מיליוני ישראלים חושבים אחרת ממנה. שמעתי רק הסבר למה הם כנראה לא באמת חושבים. מבחינתה, אם אני מצביעה לנתניהו, זה לא כי שקלתי את העובדות והגעתי למסקנה אחרת ממנה. זה כי עבדו עליי. אם אני לא מסכימה איתה, זה לא כי יש לי תפיסת עולם אחרת. זה כי אני חלק מעדר. האפשרות שאדם אינטליגנטי, משכיל ובעל שיקול דעת יבחר אחרת ממנה פשוט לא קיימת אצלה. האירוניה היא שהיא מסבירה שהביביסטים הם עדר, ואז מודה ש״כולנו עדר במובן כזה או אחר״. אם כולנו עדר, למה רק אני והציבור שלי זוכים לביטול מוחלט של שיקול הדעת שלהם? למה רק הבחירה שלי היא תוצאה של תעמולה והנדסת תודעה? למעשה נראה שהבעיה שלה היא לא שהציבור הוא עדר, אלא שהציבור בחר אחרת ממנה. עוד יותר מדהים לשמוע אותה מתלוננת שנתניהו הפך אותה ואת המחנה שלה לאויב. סליחה, אבל מי בדיוק מבלה רבע שעה בלהסביר למה אנשים כמוני הם צייתנים, מנותקים ושטופי מוח? מי בדיוק מבטל לחלוטין את הלגיטימיות של הבחירה שלי? נוה דרומי ניסתה שוב ושוב להקשות עליה בנקודה הזאת, להזכיר את המחאות, חסימות הכבישים, הקריאות לסרבנות, השבתת המשק, השיח האלים והקיטוב שהמחנה שלה היה שותף להם, ולשאול איפה האחריות שלהם בכל הסיפור. אבל בכל פעם מחדש היא חזרה לאותה תשובה: נתניהו אשם. המחאות? נתניהו. הסרבנות? נתניהו. הקיטוב? נתניהו. השנאה? נתניהו. היחס של הימין אליה? נתניהו. אפילו הרעל, הזלזול וההתנשאות שהיא עצמה מפזרת כלפי מיליוני ישראלים איכשהו הופכים לאחריותו של נתניהו. בשום שלב לא שמעתי ממנה אפילו גרם אחד של אחריות עצמית או ביקורת על המחנה שלה. אפילו סביב הסרטון הסאטירי נחשפה אותה בעיה. במקום להתמודד עם המסר או עם הביקורת, היא מיד הפכה את הסרטון להוכחה שנתניהו שונא אותה אישית, רוצה ברעתה, רוצה שהיא תהיה מובסת ורוצה ציבור חלש, עני ומפגר. כל הדיון היה סביב התחושות שלה, לא סביב מה שנאמר בפועל. מבחינתה כל ביקורת על המחנה שלה היא הוכחה לשנאה, וכל מחלוקת פוליטית היא הוכחה לרדיפה. וזו בדיוק אותה תפיסה שחזרה לאורך כל הראיון, לא יכול להיות שמישהו פשוט חושב אחרת ממנה, חייב להיות שהוא מונע משנאה. המשפט שחשף אותה יותר מכל היה הטענה שנתניהו רוצה ציבור חלש, עני ומפגר. הרי מי זה הציבור הזה? אני. המשפחה שלי. החברים שלי. מיליוני ישראלים מכל שכבות החברה. רופאים, עורכי דין, מהנדסים, אנשי הייטק, אקדמאים, בעלי עסקים, עובדים ומשרתי מילואים. בסוף היא לא סיפרה לי מה נתניהו חושב על מצביעיו. היא סיפרה לי מה היא חושבת עליהם. ואז הגיע הקטע על ערוץ 14. מתברר שצופי ערוץ 14 הם קורבנות של הנדסת תודעה. אבל ערוצים 11, 12 ו 13 לא. הארץ לא. ידיעות לא. גלי צה״ל לא. האקדמיה לא. התרבות לא. רק מי שלא מסכים איתה הוא שטוף מוח. איזו מקריות מופלאה. וכמובן אי אפשר בלי פוטין, אורבן, סוף הדמוקרטיה ובחירות שאולי לא יהיו הוגנות. מצד אחד היא מודה שמערכת הבחירות בישראל הייתה אמינה במשך שנים. מצד שני היא רומזת שאולי הבחירות הבאות לא יהיו הוגנות. על סמך מה? אין ראיות. אין נתונים. אין עובדות. יש תחושות. יש פחדים. יש תסריטי אימה. בכל פעם שנדרשה להוכיח משהו, קיבלנו עוד סיסמה. והכי אירוני? היא מאשימה את הימין בפולחן אישיות, בזמן שכל הראיון נשמע כאילו נתניהו אחראי לכל תופעה במדינה. הוא אחראי למחאה, לשנאה, לקיטוב, לתקשורת, למשטרה וליחסים בין אזרחים. בשלב הזה זה כבר לא ניתוח פוליטי. זו אובססיה. בסוף לא שמעתי ניתוח פוליטי. שמעתי עוד מופע של מחנה שלא מסוגל לקבל את העובדה הפשוטה שמיליוני ישראלים מכירים את כל הטענות שלו ועדיין בוחרים אחרת. מבחינתה לא הגעתי למסקנה אחרת. לא שקלתי שיקולים אחרים. פשוט לא חשבתי. וזה אולי הדבר הכי מתנשא והכי מכוער שנאמר בכל הראיון. אחרי רבע שעה של הסברים למה אני עדר, שטופת מוח וצייתנית, נשאר לי רק להגיד תודה. אין קמפיין מוצלח יותר לימין מאשר אנשים שמשוכנעים שמיליוני ישראלים לא בוחרים אחרת מהם, אלא פשוט לא חושבים. מצרפת את הראיון ההזוי הזה. אתם לא חייבים לצפות, אלא אם בא לכם להשתעשע מכל השטויות שהיא יורה שם.

Dorit 🇮🇱

12,336 görüntüleme • 3 ay önce

שישה וחצי חודשים לפני מתקפת השבעה באוקטובר – איל נוה מ"אחים לנשק": "הצבא מתפרק. אין צבא, [אין] צבא העם בישראל היום; אנחנו אוספים חתימות; עשרות אלפי חתימות של אנשים שלא יבואו להתנדב לצבא; אין לו [לשר הביטחון יואב גלנט] צבא, [הוא] צריך לדעת את זה. הצבא שלו מתפרק" ב-24 במרץ 2023, איל נוה, ממייסדי ארגון "אחים לנשק" וממנהיגיו, התארח בתוכניתם של יואב לימור וגלית גוטמן בערוץ 12. להלן תוכן הראיון: יואב לימור: באולפן איתנו אחד ממובילי המחאה איל נוה. בוקר טוב. איל נוה: בוקר. יואב לימור: איפה אתה עושה מילואים? איל נוה: סיירת מטכ"ל. יואב לימור: סיירת מטכ"ל. זאת אומרת, אתה חלק ממחאת המ"מ [המבצעים המיוחדים], מה שנקרא. איל נוה: לא, אנחנו אחים לנשק. יואב לימור: אחים לנשק, אוקיי. כשאתה שמעת אתמול את ראש הממשלה [בנימין נתניהו], אומר, אני לוקח את זה על עצמי, אני אוביל עכשיו את הפיוס, אני אוביל תהליך, אני ראש הממשלה של כולם, דאג לזכויות הפרט. מה שמעת באוזן ומה זה אומר על המשך הפעילות שלכם? איל נוה: שמעתי שאנחנו ממשיכים בכל הכוח, שמעתי שבית המשפט נמחק, שנכנסים שופטים מטעם, שמעתי שכל החוקים הולכים לעבור. ב[שתי מילים שאינן ברורות] קיבלנו היום את הסלאמי, קיבלנו. יואב לימור: ומה זה אומר על ההתנדבות שלכם להמשך, למילואים? איל נוה: אנחנו הצהרנו כבר השבוע שאנחנו מפסיקים להתנדב למילואים, במידה והחוק יעבור. מבחינתנו זה לא עובר, אנחנו במלחמה. אנחנו במלחמת העצמאות השנייה שלנו. כולנו, כולכם פה. אנחנו במלחמת העצמאות השנייה, ואנחנו הולכים להילחם על הבית שלנו, על מדינת ישראל, על מדינת ישראל דמוקרטית. גלית גוטמן: אני רוצה לשאול אותך, איל, אתה יודע, אנחנו כבר 12 שבועות לתוך המחאה הזאת, אתם בין הראשונים שהצטרפו. והרימו את הדגל. אני מתארת לעצמי שלא היה פשוט, לא היה פשוט בימים הראשונים לחשוב שאתה, כבן אדם, שלקחת על עצמו להיות חלק מסיירת מטכ"ל, זה אומר שאתה מחויב ב-200% למדינה הזאת, לעשות את ההחלטה הזאת [שלא להתנדב לשירות מילואים]. כמה מתסכל לראות שאתם נמצאים בכל מקום, שאנשים קוראים לכם טרוריסטים, אנרכיסטים, סרבנים, ולמעלה שם יושב [ראש הממשלה] בנימין נתניהו ולא סופר אתכם. כרגע זה מה שאני רואה. ברגע שהוא לא עוצר את החקיקה, ברגע שהוא שומע מהרמטכ"ל [רא"ל הרצי הלוי] ומראשי [מערכת] הביטחון מה קורה פה ואיזה סכנות צפויות, הוא בטוח שאתם תגיעו מחר. איל נוה: הוא טועה. אנחנו לא נגיע. אנחנו בתוך המלחמה שלנו, ולכן אנחנו נעמוד מאוד מאוד חזק. אני מתחיל בכלל ב[שר הביטחון יואב] גלנט, שבמשך 11 שבועות לא מדבר, שותק. יש לי שר ביטחון שאין לו מיתרי קול. לא שמענו אותו בשום מקום אומר על שום דבר. וגם אתמול הוא היה צריך להחליט בין האם הוא שומר על ביטחון ישראל, או שהוא שייך למשפחת נתניהו. נכנס לחדר וחזר מקופל. אנחנו ממשיכים בכל הכוח את הדבר הזה. אנחנו מרגישים שהמדינה מתפוררת. אנחנו חתמנו על זה שאנחנו מפסיקים להתנדב, ואנחנו 25 שנה עושים מילואים, אנחנו קרועים מבפנים. יואב לימור: אבל איל, אני, אני, אתה אמרת דברים שלא יבנו עלינו, אנחנו לא נבוא. אתה רוצה להגיד שאם מחר מתחילה מלחמה עם לבנון, מתחילה מלחמה עם עזה, אתה אומר אנחנו לא שם? איל נוה: אנחנו כבר עכשיו במלחמה. אנחנו במלחמת העצמאות, אתם לא שמים לב לזה. אנחנו בתוך מלחמה, אתם הדבר הבא דרך אגב. בהתחלה זה מתחיל בעולם הזה, זה מתחיל מהחלשת בית המשפט, והוא עובר אחרי זה לתקשורת, ואחרי זה לאקדמיה, ואנחנו [מילה לא ברורה]. אתם לא מכירים, עשו לו רחובות, פשוט תצאו לרחובות. יואב לימור: אנחנו מבינים. אני לא מתבלבל, אני שומע את שר התקשורת [ד"ר שלמה קרעי] ומה הוא אומר, אדם שלא מבין כלום בתקשורת, אבל אני שומע היטב, בזה אני לא מתבלבל. אבל אני שואל אותך, בסוף, אם מחר יפלו פה טילים על הבית שלך, לא תצא לשמור על הילדים? איל נוה: ברור שבסוף אנחנו חיילים ונבוא להילחם, זה לא שאלה. אבל כרגע בשלב הזה אין אימונים. אתה אמרת לפני כמה דקות שאתה יודע מה הולך לקרות ביום ראשון. אנחנו מחריפים את המאבק שלנו. אנחנו לא נוותר על המדינה שלנו. יואב לימור: עכשיו, אני חושב רגע על נקרא לו י', מפקד סיירת מטכ"ל, אלוף משנה, שעושה רשימת מלאי הבוקר הזה ואומר, חסרים לי הרבה מאוד אנשים. איל נוה: המון. רני רהב: לא חסרים לו, [יושב ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, שמחה] רוטמן יבוא. איל נוה: אנחנו, לפני שבוע הייתי במילואים, חסרים המון אנשים. לא מגיעים, פשוט לא נמצאים. גלית גוטמן: כשאתה אומר אנחנו נחריף את הצעדים, מה עוד נמצא בארסנל הנשק שלכם? איל נוה: יש עוד הרבה, לא נגיד את זה פה כמובן, אבל יש לנו עוד הרבה מהלכים שאנחנו מתכוונים לעשות. לא נוותר. אני קורא מפה לכולם לצאת מהכורסה, לצאת לרחוב, להמשיך להפגין. אתמול נעצר, בדיוק אותו קצין [סא"ל במילואים רון שרף] שנכנס לתוך בית להציל את נחשון וקסמן, וחטף כדור והוא נעצר. תבינו מה קורה. העם נקרע. פשוט נקרע. יואב לימור: תגיד, מה אתה עונה לאלה שאומרים? אתם סרבנים. בסוף, הרי אתם, כולנו, כשהיה סרבנות בהתנתקות, אמרנו לא יכולה להיות סרבנות. והנה עכשיו יש סרבנות. וכאילו אתם הופכים את זה ללגיטימי. מחר זה יהיה מהצד השני, מה תגידו להם? אז מה אתה עונה למי שאומר לך את זה? איל נוה: אנחנו מתנדבי מילואים. עוד פעם, אנחנו מסבירים את זה והסבירו את זה מספיק פעמים. אנחנו באים למילואים כמתנדבים. אחרי 25 שנה אנחנו לא חייבים לבוא למילואים, אנחנו מפסיקים את ההתנדבות שלנו. ככה גם הטייסים, ככה גם כולם. ולכן זו אינה סרבנות. סרבנות יש רק בצד שני, דרך אגב. שם נמצאת הסרבנות. אנחנו נותנים מהנשמה שלנו. אנשים שבאים במשך שנים. יואב לימור: מה זה הצד השני? החרדים שלא מתגייסים? איל נוה: החרדים שלא מתגייסים ועוד. אני חושב שכמות הצבא שאני עשיתי במשך החיים, זה רוב הממשלה לא עשתה את כמות הצבא כמובן, ולכן אנחנו ממשיכים את המאבק שלנו בכל כוח, אנחנו לא מסרבים, אנחנו שומרים על המדינה, אנחנו מרגישים שאנחנו מובילים את המחאה הזאת למקום שבו ישראל תישאר יהודית ודמוקרטית. יואב לימור: שאלה אחת אחרונה. [שר החקלאות] אבי דיכטר, בוגר היחידה שלך, ראש השב"כ לשעבר, לו [הוא] יושב כאן עכשיו מולך, מה אתה אומר לו? איל נוה: אני אומר שהוא חייב להבין שהעם שלנו נקרע, צריך לעצור דחוף. אני אומר לו שאנחנו מתפרקים, הלכידות החברתית מתפרקת, הצבא מתפרק. אין צבא, [אין] צבא העם בישראל היום. אתם לא תבינו, אנחנו אחרי, אנחנו אוספים חתימות, אנחנו בעשרות אלפי חתימות של אנשים שלא יבואו להתנדב לצבא. זאת המציאות כרגע, ואני חושב שהם [הממשלה] מבינים את זה ולא אכפת להם. גלית גוטמן: מה הציפייה שלכם מ[שר הביטחון יואב] גלנט? איל נוה: לעמוד לצד הביטחון, לעמוד לצד אזרחי ישראל, לשמור על הביטחון. אין לו צבא, [הוא] צריך לדעת את זה. הצבא שלו מתפרק. ולכן הוא חייב, חייב לקום ולהגיד, תעצרו את החקיקה, שבו לדבר. יש לנו מדינה אחת, יש לנו עם אחד, חייבים לעצור ולדבר. זאת האחריות שלו. יואב לימור: כן. אייל, תודה על הדברים האלה. סימוכין:
5:58

שישה וחצי חודשים לפני מתקפת השבעה באוקטובר – איל נוה מ"אחים לנשק": "הצבא מתפרק. אין צבא, [אין] צבא העם בישראל היום; אנחנו אוספים חתימות; עשרות אלפי חתימות של אנשים שלא יבואו להתנדב לצבא; אין לו [לשר הביטחון יואב גלנט] צבא, [הוא] צריך לדעת את זה. הצבא שלו מתפרק" ב-24 במרץ 2023, איל נוה, ממייסדי ארגון "אחים לנשק" וממנהיגיו, התארח בתוכניתם של יואב לימור וגלית גוטמן בערוץ 12. להלן תוכן הראיון: יואב לימור: באולפן איתנו אחד ממובילי המחאה איל נוה. בוקר טוב. איל נוה: בוקר. יואב לימור: איפה אתה עושה מילואים? איל נוה: סיירת מטכ"ל. יואב לימור: סיירת מטכ"ל. זאת אומרת, אתה חלק ממחאת המ"מ [המבצעים המיוחדים], מה שנקרא. איל נוה: לא, אנחנו אחים לנשק. יואב לימור: אחים לנשק, אוקיי. כשאתה שמעת אתמול את ראש הממשלה [בנימין נתניהו], אומר, אני לוקח את זה על עצמי, אני אוביל עכשיו את הפיוס, אני אוביל תהליך, אני ראש הממשלה של כולם, דאג לזכויות הפרט. מה שמעת באוזן ומה זה אומר על המשך הפעילות שלכם? איל נוה: שמעתי שאנחנו ממשיכים בכל הכוח, שמעתי שבית המשפט נמחק, שנכנסים שופטים מטעם, שמעתי שכל החוקים הולכים לעבור. ב[שתי מילים שאינן ברורות] קיבלנו היום את הסלאמי, קיבלנו. יואב לימור: ומה זה אומר על ההתנדבות שלכם להמשך, למילואים? איל נוה: אנחנו הצהרנו כבר השבוע שאנחנו מפסיקים להתנדב למילואים, במידה והחוק יעבור. מבחינתנו זה לא עובר, אנחנו במלחמה. אנחנו במלחמת העצמאות השנייה שלנו. כולנו, כולכם פה. אנחנו במלחמת העצמאות השנייה, ואנחנו הולכים להילחם על הבית שלנו, על מדינת ישראל, על מדינת ישראל דמוקרטית. גלית גוטמן: אני רוצה לשאול אותך, איל, אתה יודע, אנחנו כבר 12 שבועות לתוך המחאה הזאת, אתם בין הראשונים שהצטרפו. והרימו את הדגל. אני מתארת לעצמי שלא היה פשוט, לא היה פשוט בימים הראשונים לחשוב שאתה, כבן אדם, שלקחת על עצמו להיות חלק מסיירת מטכ"ל, זה אומר שאתה מחויב ב-200% למדינה הזאת, לעשות את ההחלטה הזאת [שלא להתנדב לשירות מילואים]. כמה מתסכל לראות שאתם נמצאים בכל מקום, שאנשים קוראים לכם טרוריסטים, אנרכיסטים, סרבנים, ולמעלה שם יושב [ראש הממשלה] בנימין נתניהו ולא סופר אתכם. כרגע זה מה שאני רואה. ברגע שהוא לא עוצר את החקיקה, ברגע שהוא שומע מהרמטכ"ל [רא"ל הרצי הלוי] ומראשי [מערכת] הביטחון מה קורה פה ואיזה סכנות צפויות, הוא בטוח שאתם תגיעו מחר. איל נוה: הוא טועה. אנחנו לא נגיע. אנחנו בתוך המלחמה שלנו, ולכן אנחנו נעמוד מאוד מאוד חזק. אני מתחיל בכלל ב[שר הביטחון יואב] גלנט, שבמשך 11 שבועות לא מדבר, שותק. יש לי שר ביטחון שאין לו מיתרי קול. לא שמענו אותו בשום מקום אומר על שום דבר. וגם אתמול הוא היה צריך להחליט בין האם הוא שומר על ביטחון ישראל, או שהוא שייך למשפחת נתניהו. נכנס לחדר וחזר מקופל. אנחנו ממשיכים בכל הכוח את הדבר הזה. אנחנו מרגישים שהמדינה מתפוררת. אנחנו חתמנו על זה שאנחנו מפסיקים להתנדב, ואנחנו 25 שנה עושים מילואים, אנחנו קרועים מבפנים. יואב לימור: אבל איל, אני, אני, אתה אמרת דברים שלא יבנו עלינו, אנחנו לא נבוא. אתה רוצה להגיד שאם מחר מתחילה מלחמה עם לבנון, מתחילה מלחמה עם עזה, אתה אומר אנחנו לא שם? איל נוה: אנחנו כבר עכשיו במלחמה. אנחנו במלחמת העצמאות, אתם לא שמים לב לזה. אנחנו בתוך מלחמה, אתם הדבר הבא דרך אגב. בהתחלה זה מתחיל בעולם הזה, זה מתחיל מהחלשת בית המשפט, והוא עובר אחרי זה לתקשורת, ואחרי זה לאקדמיה, ואנחנו [מילה לא ברורה]. אתם לא מכירים, עשו לו רחובות, פשוט תצאו לרחובות. יואב לימור: אנחנו מבינים. אני לא מתבלבל, אני שומע את שר התקשורת [ד"ר שלמה קרעי] ומה הוא אומר, אדם שלא מבין כלום בתקשורת, אבל אני שומע היטב, בזה אני לא מתבלבל. אבל אני שואל אותך, בסוף, אם מחר יפלו פה טילים על הבית שלך, לא תצא לשמור על הילדים? איל נוה: ברור שבסוף אנחנו חיילים ונבוא להילחם, זה לא שאלה. אבל כרגע בשלב הזה אין אימונים. אתה אמרת לפני כמה דקות שאתה יודע מה הולך לקרות ביום ראשון. אנחנו מחריפים את המאבק שלנו. אנחנו לא נוותר על המדינה שלנו. יואב לימור: עכשיו, אני חושב רגע על נקרא לו י', מפקד סיירת מטכ"ל, אלוף משנה, שעושה רשימת מלאי הבוקר הזה ואומר, חסרים לי הרבה מאוד אנשים. איל נוה: המון. רני רהב: לא חסרים לו, [יושב ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, שמחה] רוטמן יבוא. איל נוה: אנחנו, לפני שבוע הייתי במילואים, חסרים המון אנשים. לא מגיעים, פשוט לא נמצאים. גלית גוטמן: כשאתה אומר אנחנו נחריף את הצעדים, מה עוד נמצא בארסנל הנשק שלכם? איל נוה: יש עוד הרבה, לא נגיד את זה פה כמובן, אבל יש לנו עוד הרבה מהלכים שאנחנו מתכוונים לעשות. לא נוותר. אני קורא מפה לכולם לצאת מהכורסה, לצאת לרחוב, להמשיך להפגין. אתמול נעצר, בדיוק אותו קצין [סא"ל במילואים רון שרף] שנכנס לתוך בית להציל את נחשון וקסמן, וחטף כדור והוא נעצר. תבינו מה קורה. העם נקרע. פשוט נקרע. יואב לימור: תגיד, מה אתה עונה לאלה שאומרים? אתם סרבנים. בסוף, הרי אתם, כולנו, כשהיה סרבנות בהתנתקות, אמרנו לא יכולה להיות סרבנות. והנה עכשיו יש סרבנות. וכאילו אתם הופכים את זה ללגיטימי. מחר זה יהיה מהצד השני, מה תגידו להם? אז מה אתה עונה למי שאומר לך את זה? איל נוה: אנחנו מתנדבי מילואים. עוד פעם, אנחנו מסבירים את זה והסבירו את זה מספיק פעמים. אנחנו באים למילואים כמתנדבים. אחרי 25 שנה אנחנו לא חייבים לבוא למילואים, אנחנו מפסיקים את ההתנדבות שלנו. ככה גם הטייסים, ככה גם כולם. ולכן זו אינה סרבנות. סרבנות יש רק בצד שני, דרך אגב. שם נמצאת הסרבנות. אנחנו נותנים מהנשמה שלנו. אנשים שבאים במשך שנים. יואב לימור: מה זה הצד השני? החרדים שלא מתגייסים? איל נוה: החרדים שלא מתגייסים ועוד. אני חושב שכמות הצבא שאני עשיתי במשך החיים, זה רוב הממשלה לא עשתה את כמות הצבא כמובן, ולכן אנחנו ממשיכים את המאבק שלנו בכל כוח, אנחנו לא מסרבים, אנחנו שומרים על המדינה, אנחנו מרגישים שאנחנו מובילים את המחאה הזאת למקום שבו ישראל תישאר יהודית ודמוקרטית. יואב לימור: שאלה אחת אחרונה. [שר החקלאות] אבי דיכטר, בוגר היחידה שלך, ראש השב"כ לשעבר, לו [הוא] יושב כאן עכשיו מולך, מה אתה אומר לו? איל נוה: אני אומר שהוא חייב להבין שהעם שלנו נקרע, צריך לעצור דחוף. אני אומר לו שאנחנו מתפרקים, הלכידות החברתית מתפרקת, הצבא מתפרק. אין צבא, [אין] צבא העם בישראל היום. אתם לא תבינו, אנחנו אחרי, אנחנו אוספים חתימות, אנחנו בעשרות אלפי חתימות של אנשים שלא יבואו להתנדב לצבא. זאת המציאות כרגע, ואני חושב שהם [הממשלה] מבינים את זה ולא אכפת להם. גלית גוטמן: מה הציפייה שלכם מ[שר הביטחון יואב] גלנט? איל נוה: לעמוד לצד הביטחון, לעמוד לצד אזרחי ישראל, לשמור על הביטחון. אין לו צבא, [הוא] צריך לדעת את זה. הצבא שלו מתפרק. ולכן הוא חייב, חייב לקום ולהגיד, תעצרו את החקיקה, שבו לדבר. יש לנו מדינה אחת, יש לנו עם אחד, חייבים לעצור ולדבר. זאת האחריות שלו. יואב לימור: כן. אייל, תודה על הדברים האלה. סימוכין:

Jonathan D. Halevi

33,360 görüntüleme • 8 ay önce

כחמישה שבועות לפני מתקפת השבעה באוקטובר - סא"ל (מיל.) עמר דנק, נווט בחיל האוויר שהקפיא ההתנדבות למילואים: "ברור שהוא [המשבר בישראל] זולג החוצה לשכנינו; אין ספק שמי שמסתכל על מדינת ישראל מבחוץ, במיוחד אויבינו, סופק כפיים בשמחה; מי חלם על זה שהם יצליחו לפרק את חיל האוויר ואת צה"ל" עמר דנק הוא סא"ל במילואים, נווט בחיל האוויר, שירת בחטיבה האסטרטגית באג"ת. מהנדס מערכות מידע, בעל תואר שני ביחסים בינ"ל בניהול מו"מ וקבלת החלטות. ב-28 באוגוסט 2023, התארח עמר דנק בפודקאסט "קשת אנושית" בהנחייתו של אהוד שפייזר, ולהלן קטע מדבריו: אהוד שפייזר: עומר, כיצד הרפורמה מתפרשת בעיניהם של אויבינו? האם האירוע הזה לא רק נשאר בלב ההוויה הישראלית, אלא גם זולג החוצה אל שכננו? עמר דנק: ברור שהוא [המשבר הפוליטי בישראל] זולג החוצה אל שכנינו. מבלי לדעת ומבלי להיות מחובר למקורות מודיעין, אני חושב שאין ספק שמי שמסתכל על מדינת ישראל מבחוץ, במיוחד אויבינו, סופק כפיים בשמחה ואומר שהוא לא חלם שהוא יצליח לפגוע במדינת ישראל בצורה כזאת, כמו שמחוללי ההפיכה המשטרית הצליחו לעשות. מי חלם שהם יצליחו להביא את ה-BDS לראות את [איתמר] בן גביר בטלוויזיה אומר שיש לו זכויות יותר מלערבים. מי חלם שהם יצליחו לחסל את אומת ההייטק ואת הסטארט-אפ-ניישן על ידי עצירת ההשקעות כתוצאה מהדברים המטורפים שיש פה, ומי חלם על זה שהם יצליחו לפרק את חיל האוויר ואת צה"ל, בלי לעשות מהלך אחד משמעותי שינסה לאתגר אותם. עכשיו הם רק צריכים להסתכל ולחלום על זה שהממשלה הזאת תמשיך לפרק את מדינת ישראל. סימוכין: ב-17 בספטמבר 2023, פרסם עמר דנק בפייסבוק הודעה על הקפאת התנדבותו למילואים, כמובא להלן: דברי בהפגנה בטבעון הערב שנה טובה טבעון לכבוד השנה החדשה אני רוצה להביט בגאווה על מה שהשגנו בתשעת החודשים האחרונים. בינואר יריב לוין הכריז על הפיכה משטרית כמו שעשו פוטין, ארדואן, אורבאן, מורבייצקי, צ'אבס, מאדורו, רפאל קוריאה ועוד: השתלטות על בית המשפט; הצבת נאמנים בתפקידי מפתח; השתלטות על התקשורת; פירוק מנגנונים שמגבילים את הרשות המבצעת; שכתוב חוקי הבחירות; רדיפה אחרי ארגוני זכויות ואופוזיציה. ממשלת ישראל דהרה למימוש ההפיכה, עד שהתפוצץ לה בפנים אירוע טייסת 69. אירוע שהשפיע על המחאה והעניק לה דלק ועוצמה. נתניהו הודיע שבכוונתו לממש את ההשתלטות על בית המשפט, אבל אז הגיע ליל גלנט – אחריו לנתניהו לא היה רוב והוא עצר. בלמנו את ההשתלטות המהירה. הממשלה שינתה טקטיקה, וחשבה שנירגע. בחודשים הבאים עברנו תהליך, היו פחות מפגינים אבל אלה היו ימים של למידה, הבנה ושכנוע פנימי. צבא המילואים של המחאה נערך לרגע שזה יתחדש לפני ביטול עילת הסבירות. חודש של הפגנות חסרות תקדים לא עצר את הממשלה, להעביר חוק דורסני, וכפי שלמדנו גם שרלטני, אבל המשמעות שלהן היתה עצומה. למחרת הקפאתי את התנדבותי למילואים. ההחלטה הכי קשה שעשיתי. הייתי מסוגל בזכות עוצמת המחאה. רבים עברו את התהליך הזה, ועדיין עוברים אותו כל יום. כל בוקר כשאני רואה את הטרלול של לוין, רוטמן ושרים אחרים, אני מבין שאין ברירה להיאבק על העתיד שלנו, של נשותינו וילדינו. התייצבתי בחזית המאבק בזכותכם. נתניהו היה משוכנע שאחרי מסע הדה לגיטימציה שהוא עשה לנו, נתקפל ונרכין ראש, אבל הוא טעה לחלוטין במי אנחנו. אני מאמין שאחזור לשרת, כי אני מקווה שישראל תצא מהסחרור. בסחרור נוטשים בגובה 6000 רגל אם לא מצליחים להיחלץ. זה בהישג ידינו לצאת מהסחרור. לחברי אמרתי הלוואי והיינו יכולים לחזור לשרת היום, אבל כרגע לא ניתן. הממשלה תראה בזה חולשה ותרוץ קדימה מחדש. עד שממשלת ישראל לא תעצור, תגיע להסכמות רחבות ותבטיח למלא את כל פסיקות בית המשפט, לא נוכל לחזור לשרת. הלואי וזה יקרה בקרוב. ברור לי שהמחיר כבד, אבל בחרנו בחלופה הכי פחות רעה. מנענו את קריסת הדמוקרטיה, למרות שהיא ספגה מהלומה. כשנתחיל לשקם, נתגייס למאמץ כפול. המחאה האזרחית שלנו היא הגדולה בתולדות המדינה, ובהיסטוריה של הדמוקרטיות, רק בזכותה ניתן לצאת מהסחרור. בלמנו חלק ניכר מהנזקים, ולמרות החוק הנורא לביטול עילת הסבירות הסכר לא נפרץ סופית. תומס פרידמן אמר לנו שבזכות המחאה הממשל בוושינגטון התייחס לעניין. עיני כל העולם באמת נשואות אלינו וזה מקשה על הממשלה להמשיך. חייבים לחשוב על היום שאחרי ולהגיע להסכמות על חוק יסוד חקיקה. גם בזה המחאה הצליחה, בהתחלה אמרו שמספיק 61 חברי כנסת, היום מבינים שלחוקי יסוד נדרש רוב של 75-80. חוק יסוד החקיקה חשוב כדי לחדש אמון במערכת הפוליטית, כי אחרת זאת תחרות של "הכל או כלום". כשיגיע הרגע המתאים אסור להיות שיכורי כוח, אנחנו רוצים כמעט את כולם שותפים לבניין המדינה. לא את רוטמן ולוין, הם קיצוניים שחייבים לנצח, אבל עם אלה שהצביעו להם, אנחנו חייבים להיות ביחד. למרות שאני מלא תקווה, צריך להיות בפוקוס, כדי שישראל תצא מהסחרור. אני מקווה שהממשלה הזאת תיפול, היא גורמת נזק נוראי. יש לה מכשולים קרובים – השתמטות, כינוס הוועדה לבחירת שופטים ועוד. אבל גם אם היא תעצור ותסכים למתווה שכולל את חוק יסוד החקיקה, אראה בזה את היציאה מהסחרור. אחרי שיוצאים מהסחרור, יוצאים לאופק הקרוב בכנפיים מאוזנות, בודקים שוב גובה, וחוזרים לנחיתה. שתהיה שנה טובה לכולנו וחזרה בשלום לנחיתה. דמוקרטיה. סימוכין:
1:23

כחמישה שבועות לפני מתקפת השבעה באוקטובר - סא"ל (מיל.) עמר דנק, נווט בחיל האוויר שהקפיא ההתנדבות למילואים: "ברור שהוא [המשבר בישראל] זולג החוצה לשכנינו; אין ספק שמי שמסתכל על מדינת ישראל מבחוץ, במיוחד אויבינו, סופק כפיים בשמחה; מי חלם על זה שהם יצליחו לפרק את חיל האוויר ואת צה"ל" עמר דנק הוא סא"ל במילואים, נווט בחיל האוויר, שירת בחטיבה האסטרטגית באג"ת. מהנדס מערכות מידע, בעל תואר שני ביחסים בינ"ל בניהול מו"מ וקבלת החלטות. ב-28 באוגוסט 2023, התארח עמר דנק בפודקאסט "קשת אנושית" בהנחייתו של אהוד שפייזר, ולהלן קטע מדבריו: אהוד שפייזר: עומר, כיצד הרפורמה מתפרשת בעיניהם של אויבינו? האם האירוע הזה לא רק נשאר בלב ההוויה הישראלית, אלא גם זולג החוצה אל שכננו? עמר דנק: ברור שהוא [המשבר הפוליטי בישראל] זולג החוצה אל שכנינו. מבלי לדעת ומבלי להיות מחובר למקורות מודיעין, אני חושב שאין ספק שמי שמסתכל על מדינת ישראל מבחוץ, במיוחד אויבינו, סופק כפיים בשמחה ואומר שהוא לא חלם שהוא יצליח לפגוע במדינת ישראל בצורה כזאת, כמו שמחוללי ההפיכה המשטרית הצליחו לעשות. מי חלם שהם יצליחו להביא את ה-BDS לראות את [איתמר] בן גביר בטלוויזיה אומר שיש לו זכויות יותר מלערבים. מי חלם שהם יצליחו לחסל את אומת ההייטק ואת הסטארט-אפ-ניישן על ידי עצירת ההשקעות כתוצאה מהדברים המטורפים שיש פה, ומי חלם על זה שהם יצליחו לפרק את חיל האוויר ואת צה"ל, בלי לעשות מהלך אחד משמעותי שינסה לאתגר אותם. עכשיו הם רק צריכים להסתכל ולחלום על זה שהממשלה הזאת תמשיך לפרק את מדינת ישראל. סימוכין: ב-17 בספטמבר 2023, פרסם עמר דנק בפייסבוק הודעה על הקפאת התנדבותו למילואים, כמובא להלן: דברי בהפגנה בטבעון הערב שנה טובה טבעון לכבוד השנה החדשה אני רוצה להביט בגאווה על מה שהשגנו בתשעת החודשים האחרונים. בינואר יריב לוין הכריז על הפיכה משטרית כמו שעשו פוטין, ארדואן, אורבאן, מורבייצקי, צ'אבס, מאדורו, רפאל קוריאה ועוד: השתלטות על בית המשפט; הצבת נאמנים בתפקידי מפתח; השתלטות על התקשורת; פירוק מנגנונים שמגבילים את הרשות המבצעת; שכתוב חוקי הבחירות; רדיפה אחרי ארגוני זכויות ואופוזיציה. ממשלת ישראל דהרה למימוש ההפיכה, עד שהתפוצץ לה בפנים אירוע טייסת 69. אירוע שהשפיע על המחאה והעניק לה דלק ועוצמה. נתניהו הודיע שבכוונתו לממש את ההשתלטות על בית המשפט, אבל אז הגיע ליל גלנט – אחריו לנתניהו לא היה רוב והוא עצר. בלמנו את ההשתלטות המהירה. הממשלה שינתה טקטיקה, וחשבה שנירגע. בחודשים הבאים עברנו תהליך, היו פחות מפגינים אבל אלה היו ימים של למידה, הבנה ושכנוע פנימי. צבא המילואים של המחאה נערך לרגע שזה יתחדש לפני ביטול עילת הסבירות. חודש של הפגנות חסרות תקדים לא עצר את הממשלה, להעביר חוק דורסני, וכפי שלמדנו גם שרלטני, אבל המשמעות שלהן היתה עצומה. למחרת הקפאתי את התנדבותי למילואים. ההחלטה הכי קשה שעשיתי. הייתי מסוגל בזכות עוצמת המחאה. רבים עברו את התהליך הזה, ועדיין עוברים אותו כל יום. כל בוקר כשאני רואה את הטרלול של לוין, רוטמן ושרים אחרים, אני מבין שאין ברירה להיאבק על העתיד שלנו, של נשותינו וילדינו. התייצבתי בחזית המאבק בזכותכם. נתניהו היה משוכנע שאחרי מסע הדה לגיטימציה שהוא עשה לנו, נתקפל ונרכין ראש, אבל הוא טעה לחלוטין במי אנחנו. אני מאמין שאחזור לשרת, כי אני מקווה שישראל תצא מהסחרור. בסחרור נוטשים בגובה 6000 רגל אם לא מצליחים להיחלץ. זה בהישג ידינו לצאת מהסחרור. לחברי אמרתי הלוואי והיינו יכולים לחזור לשרת היום, אבל כרגע לא ניתן. הממשלה תראה בזה חולשה ותרוץ קדימה מחדש. עד שממשלת ישראל לא תעצור, תגיע להסכמות רחבות ותבטיח למלא את כל פסיקות בית המשפט, לא נוכל לחזור לשרת. הלואי וזה יקרה בקרוב. ברור לי שהמחיר כבד, אבל בחרנו בחלופה הכי פחות רעה. מנענו את קריסת הדמוקרטיה, למרות שהיא ספגה מהלומה. כשנתחיל לשקם, נתגייס למאמץ כפול. המחאה האזרחית שלנו היא הגדולה בתולדות המדינה, ובהיסטוריה של הדמוקרטיות, רק בזכותה ניתן לצאת מהסחרור. בלמנו חלק ניכר מהנזקים, ולמרות החוק הנורא לביטול עילת הסבירות הסכר לא נפרץ סופית. תומס פרידמן אמר לנו שבזכות המחאה הממשל בוושינגטון התייחס לעניין. עיני כל העולם באמת נשואות אלינו וזה מקשה על הממשלה להמשיך. חייבים לחשוב על היום שאחרי ולהגיע להסכמות על חוק יסוד חקיקה. גם בזה המחאה הצליחה, בהתחלה אמרו שמספיק 61 חברי כנסת, היום מבינים שלחוקי יסוד נדרש רוב של 75-80. חוק יסוד החקיקה חשוב כדי לחדש אמון במערכת הפוליטית, כי אחרת זאת תחרות של "הכל או כלום". כשיגיע הרגע המתאים אסור להיות שיכורי כוח, אנחנו רוצים כמעט את כולם שותפים לבניין המדינה. לא את רוטמן ולוין, הם קיצוניים שחייבים לנצח, אבל עם אלה שהצביעו להם, אנחנו חייבים להיות ביחד. למרות שאני מלא תקווה, צריך להיות בפוקוס, כדי שישראל תצא מהסחרור. אני מקווה שהממשלה הזאת תיפול, היא גורמת נזק נוראי. יש לה מכשולים קרובים – השתמטות, כינוס הוועדה לבחירת שופטים ועוד. אבל גם אם היא תעצור ותסכים למתווה שכולל את חוק יסוד החקיקה, אראה בזה את היציאה מהסחרור. אחרי שיוצאים מהסחרור, יוצאים לאופק הקרוב בכנפיים מאוזנות, בודקים שוב גובה, וחוזרים לנחיתה. שתהיה שנה טובה לכולנו וחזרה בשלום לנחיתה. דמוקרטיה. סימוכין:

Jonathan D. Halevi

91,074 görüntüleme • 8 ay önce

תגיד ינון, יש לך את זה גם בווליום רגיל? סתם שיחה. אפילו ויכוח. אפילו ויכוח חריף. או שחייבים תמיד לפתוח במילים הכי ברוטליות שהמקלדת מסוגלת להפיק ואז להאיץ מאפס למאה בטורבו עלבונות? ותמיד- שיאים נשברים כל רגע: ״ההדלפה הכי פסיכית״ ״גדול החוצפה והשרלטנות״ ״מעולם לא נתקלתי בכזה שילוב״ אין בכלל דרגות ביניים? קצת עובדות, קצת הקשר, לפני שמקללים? שלשום אמרת שאני ״חבורת מטורללים״. אתמול בבוקר הייתי ״בדיחה שאינה מודעת לעצמה״. בצהריים כבר ״שילוב של חוסר מודעות ועזות מצח״. ובלילה ״טובל בתוך עולם של שקר״. פחות מתחבר לסגנון, אז אתייחס רק לשני דברים. אחד שאמרת, ואחד חשוב יותר, שלא אמרת. נתחיל בביפרים. הטענה לאיזשהו קשר בין מה שכתבתי לפני מבצע הביפרים לבין מבצע הביפרים היא שקר גמור, שהומצא בניסיון נואש לחלץ את פלדשטיין, ניסיון שקרי להקביל את מסירת המסמכים הסודיים ל"בילד" לפרסומים של אחרים. כשפלדשטיין התהפך על נתניהו והחברות עמו נגמרה, מישהו כנראה החליט שחבל לזרוק קמפיין שקרים כל כך מושקע לפח, והמשיך איתי. את נתניהו, אמסלם, מיקי זוהר ושיקלי, ערלי ומוגי-הלב, שהפיצו את השקר הזה, לצערי אי אפשר לתבוע בגלל חסינות. אחרים שהפיצו את השקר הזה נתבעו או שנשלחו להם מכתבי אזהרה. עם חלקם זה נגמר בלי משפט, עם השאר כנראה שלא. עכשיו לטענה עצמה, כי חשוב להבין עד כמה היא מופרכת. אם אני מבין נכון הסיפור שאתם מנסים למכור הולך בערך ככה: • מישהו, אתם בטוחים שהוא בפיקוד צה"ל, העביר לי מידע סופר סודי לפיו מבצע הביפרים עומד לצאת לפועל בטרם לחצו על הכפתור האדום. • כינית את האירוע בשם ״הדלפה פסיכית". עד כדי כך. • בעקבות ההדלפה, כך אתם סבורים, פרסמתי את הכתבה ובה המשפט ״צעדים פזיזים שמתכננת ממשלת ישראל בצפון״. • מהמשפט על הצעדים הפזיזים, החזבאללה היה עלול בסבירות גבוהה מאוד ללמוד כי הביפרים הם מלכודת מוות. הקשר בין המשפט על הפזיזים והביפרים כל כך ברור שאפילו מחבל בן יומו בחיזבאללה היה אמור להבין ממנו שמילכדנו לו את האיתורית. • מטרת "משפט הפזיזים" הייתה לסכל את המבצע, וזאת כדי לפגוע בנתניהו. איך אני עד כאן? הבנתי פחות או יותר? לומר את המובן מאליו: בכל ורסיה- אלו שקרים גמורים ומוחלטים. לא ידעתי על מבצע הביפרים לפני שהתרחש ולכן גם לא יכולתי לנסות ולסכל אותו. כל מה שפורסם עבר צנזורה ובגלל פניות יזומות שנעשו בניסיון לפגוע בנו, הנושא נבדק גם על ידי גורמי החקירה בצה״ל וגם על ידי בית המשפט העליון. כולם הגיעו לאותה מסקנה- אין אירוע. העלילה הזו היא לא רק שקרית וזדונית, אלא גם צבועה באופן קיצוני. אם ״צעדים פזיזים״ בערב שלפני מבצע הביפרים מעורר חשש אמיתי מה יגיד האויב כשישמע שמדברים בדיוק באותה שעה על ״פעולה עצימה״"? ואחר כך אומרים ש״ישראל תפעל בלבנון בפעולה עצימה״. זה לא עלול להעלות חשד? ואם זה מעורר חשש לחשד, אז מה עם טקסט כזה: "אני חושב שבתקופה הקרובה אנחנו נראה יותר פעולות עצימות לפני תמרון צבאי אחר. הפעולות העצימות האלה יהיו מיועדות כדי לרכך את הקרקע". מהן פעולות עצימות שמיועדות לרכך את הקרקע ישאל את עצמו קצין המודיעין של חיזבאללה או איראן. ומה לגבי כותרת כמו ״קמפיין נרחב של הפצצות אוויריות או תמרון קרקעי״ או פרשן שיגיד ״זה הולך לקראת מערכה בצפון״ ופרשן אחר- ״האפשרות היחידה להשבת תושבי הצפון היא פעולה צבאית״ והפרשן הבכיר מכולם שהיה נחרץ מאוד: ״האש תבעיר את לבנון ותכאיב מאוד לחיזבאללה״ מאיפה תבוא האש הזו? אולי מישהו יחשוד שהיא תבקע מתוך הפייג'רים והלך עלינו. וברצינות- אם באמת זו רמת הסיכון, אז צריך היה לקחת למרתפי השב״כ חצי מהפאנליסטים ששידרו באותו ערב. ואגב- הטקסטים שהעתקתי כאן למעלה הוא מבחר לא מלא של דברים שנאמרו בערוץ 14 במהלך פחות משעה באותו ערב. ומה נגיד על מי שמודיע לציבור שלושה ימים לפני ההתנקשות בנסראללה, שהוא, נסראללה, על הכוונת, פרסום שלדברי גורמים בכירים בצה"ל סיכן באופן קיצוני את המבצע? ואיך נתייחס לפרשן הבכיר שיממה (!!!!) לפני ההתקפה באיראן- זו שבנויה על הפתעה מוחלטת, ובזמן שכל המערכת מנסה לשדר עסקים כרגיל כדי לא להפחיד האויב, הוא אומר :"אנחנו במהלך של ימים ספורים לקראת תקיפה באיראן" הנה, יינון, גם אליהם הגיעה ״הדלפה פסיכית״ כמו שקראת לזה. ומה אתה אומר שצריך לעשות עכשיו? לעצור ולפתוח בחקירה נגד כולם? לזרוק אותם למרתפי השב"כ כמו שדודי אמסלם דרש מעל בימת הכנסת לעשות לי? ולא חייבים להסכים. אפשר להתווכח. אפשר גם להתווכח בחריפות. אבל יש הבדל בין ויכוח לבין בניית עלילה זדונית ושקרית. תמיד שמח לעזור. ערב נעים שיהיה, רונן
1:15

תגיד ינון, יש לך את זה גם בווליום רגיל? סתם שיחה. אפילו ויכוח. אפילו ויכוח חריף. או שחייבים תמיד לפתוח במילים הכי ברוטליות שהמקלדת מסוגלת להפיק ואז להאיץ מאפס למאה בטורבו עלבונות? ותמיד- שיאים נשברים כל רגע: ״ההדלפה הכי פסיכית״ ״גדול החוצפה והשרלטנות״ ״מעולם לא נתקלתי בכזה שילוב״ אין בכלל דרגות ביניים? קצת עובדות, קצת הקשר, לפני שמקללים? שלשום אמרת שאני ״חבורת מטורללים״. אתמול בבוקר הייתי ״בדיחה שאינה מודעת לעצמה״. בצהריים כבר ״שילוב של חוסר מודעות ועזות מצח״. ובלילה ״טובל בתוך עולם של שקר״. פחות מתחבר לסגנון, אז אתייחס רק לשני דברים. אחד שאמרת, ואחד חשוב יותר, שלא אמרת. נתחיל בביפרים. הטענה לאיזשהו קשר בין מה שכתבתי לפני מבצע הביפרים לבין מבצע הביפרים היא שקר גמור, שהומצא בניסיון נואש לחלץ את פלדשטיין, ניסיון שקרי להקביל את מסירת המסמכים הסודיים ל"בילד" לפרסומים של אחרים. כשפלדשטיין התהפך על נתניהו והחברות עמו נגמרה, מישהו כנראה החליט שחבל לזרוק קמפיין שקרים כל כך מושקע לפח, והמשיך איתי. את נתניהו, אמסלם, מיקי זוהר ושיקלי, ערלי ומוגי-הלב, שהפיצו את השקר הזה, לצערי אי אפשר לתבוע בגלל חסינות. אחרים שהפיצו את השקר הזה נתבעו או שנשלחו להם מכתבי אזהרה. עם חלקם זה נגמר בלי משפט, עם השאר כנראה שלא. עכשיו לטענה עצמה, כי חשוב להבין עד כמה היא מופרכת. אם אני מבין נכון הסיפור שאתם מנסים למכור הולך בערך ככה: • מישהו, אתם בטוחים שהוא בפיקוד צה"ל, העביר לי מידע סופר סודי לפיו מבצע הביפרים עומד לצאת לפועל בטרם לחצו על הכפתור האדום. • כינית את האירוע בשם ״הדלפה פסיכית". עד כדי כך. • בעקבות ההדלפה, כך אתם סבורים, פרסמתי את הכתבה ובה המשפט ״צעדים פזיזים שמתכננת ממשלת ישראל בצפון״. • מהמשפט על הצעדים הפזיזים, החזבאללה היה עלול בסבירות גבוהה מאוד ללמוד כי הביפרים הם מלכודת מוות. הקשר בין המשפט על הפזיזים והביפרים כל כך ברור שאפילו מחבל בן יומו בחיזבאללה היה אמור להבין ממנו שמילכדנו לו את האיתורית. • מטרת "משפט הפזיזים" הייתה לסכל את המבצע, וזאת כדי לפגוע בנתניהו. איך אני עד כאן? הבנתי פחות או יותר? לומר את המובן מאליו: בכל ורסיה- אלו שקרים גמורים ומוחלטים. לא ידעתי על מבצע הביפרים לפני שהתרחש ולכן גם לא יכולתי לנסות ולסכל אותו. כל מה שפורסם עבר צנזורה ובגלל פניות יזומות שנעשו בניסיון לפגוע בנו, הנושא נבדק גם על ידי גורמי החקירה בצה״ל וגם על ידי בית המשפט העליון. כולם הגיעו לאותה מסקנה- אין אירוע. העלילה הזו היא לא רק שקרית וזדונית, אלא גם צבועה באופן קיצוני. אם ״צעדים פזיזים״ בערב שלפני מבצע הביפרים מעורר חשש אמיתי מה יגיד האויב כשישמע שמדברים בדיוק באותה שעה על ״פעולה עצימה״"? ואחר כך אומרים ש״ישראל תפעל בלבנון בפעולה עצימה״. זה לא עלול להעלות חשד? ואם זה מעורר חשש לחשד, אז מה עם טקסט כזה: "אני חושב שבתקופה הקרובה אנחנו נראה יותר פעולות עצימות לפני תמרון צבאי אחר. הפעולות העצימות האלה יהיו מיועדות כדי לרכך את הקרקע". מהן פעולות עצימות שמיועדות לרכך את הקרקע ישאל את עצמו קצין המודיעין של חיזבאללה או איראן. ומה לגבי כותרת כמו ״קמפיין נרחב של הפצצות אוויריות או תמרון קרקעי״ או פרשן שיגיד ״זה הולך לקראת מערכה בצפון״ ופרשן אחר- ״האפשרות היחידה להשבת תושבי הצפון היא פעולה צבאית״ והפרשן הבכיר מכולם שהיה נחרץ מאוד: ״האש תבעיר את לבנון ותכאיב מאוד לחיזבאללה״ מאיפה תבוא האש הזו? אולי מישהו יחשוד שהיא תבקע מתוך הפייג'רים והלך עלינו. וברצינות- אם באמת זו רמת הסיכון, אז צריך היה לקחת למרתפי השב״כ חצי מהפאנליסטים ששידרו באותו ערב. ואגב- הטקסטים שהעתקתי כאן למעלה הוא מבחר לא מלא של דברים שנאמרו בערוץ 14 במהלך פחות משעה באותו ערב. ומה נגיד על מי שמודיע לציבור שלושה ימים לפני ההתנקשות בנסראללה, שהוא, נסראללה, על הכוונת, פרסום שלדברי גורמים בכירים בצה"ל סיכן באופן קיצוני את המבצע? ואיך נתייחס לפרשן הבכיר שיממה (!!!!) לפני ההתקפה באיראן- זו שבנויה על הפתעה מוחלטת, ובזמן שכל המערכת מנסה לשדר עסקים כרגיל כדי לא להפחיד האויב, הוא אומר :"אנחנו במהלך של ימים ספורים לקראת תקיפה באיראן" הנה, יינון, גם אליהם הגיעה ״הדלפה פסיכית״ כמו שקראת לזה. ומה אתה אומר שצריך לעשות עכשיו? לעצור ולפתוח בחקירה נגד כולם? לזרוק אותם למרתפי השב"כ כמו שדודי אמסלם דרש מעל בימת הכנסת לעשות לי? ולא חייבים להסכים. אפשר להתווכח. אפשר גם להתווכח בחריפות. אבל יש הבדל בין ויכוח לבין בניית עלילה זדונית ושקרית. תמיד שמח לעזור. ערב נעים שיהיה, רונן

Ronen Bergman

59,772 görüntüleme • 9 ay önce

מאי 2018 – יורם כהן, ראש השב"כ לשעבר: חמאס פועל לשנות את המדיניות הישראלית, לפתח כלכלה, להוריד את האבטלה ולאפשר חיים סבירים, רוצים להיות עם ככל העמים, אין להם עניין להילחם בישראל, אם תיווצר אווירה טובה יותר בין ישראל לחמאס, ישראל תוכל בתנאים מסוימים לקחת סיכון במדיניותה כלפי חמאס ב-17 במאי 2018, ראיינה אילנה דיין ב"גלי צה"ל" את יורם כהן, ראש השב"כ לשעבר. להן תוכן הראיון: אילנה דיין: בוקר טוב. יורם כהן: בוקר טוב לך ולמאזינים. אילנה דיין: תכף נדבר על דברים מרתקים, גם לא בנאליים, שאמרת בשבוע שעבר בכנס הרצליה, אבל ענייני היום בוערים. נדמה כאילו מישהו בחמאס החליט להוריד את גובה להבות, יחיא סינוואר [מנהיג חמאס ברצועת עזה] גם אמר את זה, די ממפורש אתמול בראיון לאל-ג'זירה. זה קורה כנראה רק אחרי התערבות מצרית. אתה היית הרי כבר במצבים דומים, ראית איך נראה תיווך כזה. קהיר יכולה לגרום לחמאס לקחת רוורס? יורם כהן: בהחלט. אני חושב שלמצרים תמיד הייתה השפעה דרמטית על ההנהגה בכלל של הרשות הפלסטינית וגם על ההנהגה של החמאס בוודאי בעשור האחרון. לא תמיד זה מצליח, כי יש לפעמים אינטרסים מנוגדים בין החמאס לבין ההנהגה. החמאס גם יש לה קשרים לאחים המוסלמים במצרים, היו תקופות שהיו קשרים אפילו צבאיים עד כדי איומים ופיגועים בסיני ולפעמים גם במצרים. דברים כאלה היו. כלומר, החמאס גם לפעמים משמש כאויב להנהגה במצרים, וודאי ההנהגה של היום. אבל עם כל זה השפעה עליהם היא השפעה דרמטית. פתח היציאה לעולם, נקרא לזה, הוא בעיקר משם של הנהגת החמאס. אילנה דיין: מה שמעניין אותי, אחרי סיבוב כזה, כשאיסמאעיל הניה [מנהיג חמאס] חוזר כנראה מושפל מקהיר, כשלפי הודעתו של בכיר בחמאס אתמול, רוב ההרוגים היו אנשי חמאס, אבל האוכלוסייה בלי ספק גם כן נפגעת מסביב. חמאס עצמו לא נחלש בתוך הרצועה אחרי סיבוב ציני כזה? יורם כהן: אני חושב שהחמאס מזה תקופה ארוכה, הוא חלש מאוד. הוא חלש בהרבה תחומים. הוא חלש קודם כל מבחינת היכולת שלו, בעצם, הכלכלית לספק לציבור שלו. מזון, תשתיות, עבודה וכו'. אילנה דיין: אבל אז איך הוא מצליח, יורם כהן, למנף את החולשה הזאת למצב שאנחנו לכאורה יוצאים נפסדים ממנו? יורם כהן: זה עניין של הסברה, אבל אני רק רוצה לומר על זה שניים, שלושה משפטים. אילנה דיין: בבקשה. יורם כהן: החמאס נמצא בשפל כלכלי וגם בידוד מדיני, על אף שיש לו עזרה מתורכיה וקטאר קצת וכולי, אבל באופן כללי הוא נמצא באחת מתקופות השפל. אני חושב שגם בהיבט לא רק הצבאי מולנו, חוסר הצלחה בעזה וחוסר הצלחה ביהודה ושומרון, נפגעים. בכל פרמטר, גם התפקוד הטוב של צה"ל, ההרתעה וכולי, הכל עובד נגדם. וגם יש [מילה לא ברורה] פיוס. הנושא המרכזי שלפי דעתי הם עובדים עליו זה איך לשנות את המדיניות הישראלית, לצאת מהמצור מה שהם קוראים, כלומר לפתח כלכלה, תנועה של אנשים. להוריד את האבטלה ולאפשר חיים מבחינתם, חיים סבירים של, גם אם הם מרדו ותפסו את השלטון בכוח, איך הם נהיים עם כאחד העמים, או מדינה כאחד העמים. אילנה דיין: זאת אומרת, כל המהלך הזה של רצף התהלוכות וההפגנות הכאילו עממיות בשבועות האחרונים, זאת המטרה האמיתית המרכזית שלהם? יורם כהן: המטרה האמיתית, לצאת מהמצב הקשה שבו נמצאים, במינימום מחיר. מבחינתם אין להם עניין להילחם בישראל. הם יודעים שהם לא יכולים לכבוש את ישראל. הם יודעים שיקבלו עונש עונש פיזי, גם בדם וגם בממון וגם בתשתיות, הרבה יותר חמור, ואין להם עניין כזה. אילנה דיין: אז זה מנקודת מבטם. אז זה מנקודת מבטם. עכשיו אני רוצה להבין רגע, יורם כהן, מנקודת מבטנו. הרי דבר אחד בטוח, ישראל נקלעה השבוע למצב שכמעט שום דבר טוב לא יכול היה לצאת ממנו. אי אפשר היה להשלים, כמובן, עם ניסיונות שלהם לפרוץ את הגדר, גם אי אפשר להתעלם מהתוצאות. עשרות הרוגים, מאות פצועים בצד הפלסטיני, בדעת הקהל הבינלאומית זה כמובן לא עובר טוב. יכולנו שלא להגיע למצב הזה מלכתחילה? יש משהו שאפשר היה לעשות אחרת? יורם כהן: ראשית, אני חושב שישראל עושה הרבה דברים, באמת, מאז זו סיומה של "צוק איתן" [סבב לחימה בין ישראל לחמאס ביולי - אוגוסט 2014] כמעט ארבע שנים, הרבה דברים גם בשיקום, ובעצם ישראל היא החמצן המרכזי, אולי היחידי, שיש לרצועת עזה. כל הפרויקטים שקורים, המשאיות שנכנסות, הציוד, הרפואה, כמעט כל הדברים, אבל אנחנו לא יכולים לעשות הכל, ואני צריך פה 2-3 דקות להסביר. אני לא מדבר בצד המבצעי, זה צריך להביא איזה אלוף בצבא או מישהו אחר שיסביר על הלחימה עם הצלפים, אבל גם לזה אני מוכן לגעת. אבל אני חושב שלא יכולנו לנהוג אחרת אל מול. אחד, שהחמאס מארגן את הכל, שתיים, שהוא מכניס פעילים צבאיים לתוך ההפגנות האלה, שלוש, הוא מראש מכריז שהוא הולך לחתוך את הגדר ולהיכנס לתוך שטח ישראל ולסכן גם תושבים וגם חיילים, ואנחנו יודעים יפה מאוד שאם הגדר הייתה נקרעת או נחתכת והיו נכנסים שלושת אלפים אנשים, לא ארבעים אלף, מה היה שם? כולם רק יכולים לדמיין. גם להם וגם לנו. לכן זה נראה לי הרע במיעוטו. האם צה"ל, באמצעים שהוא מפעיל, מראש, בכרוזים, בהודעות, דרך המצרים, באמצעי אל הרג שהוא משתמש, בקצינים שהוא נותן הוראות פתיחה באש ולא נותן כל חייל לראות בכל מצב גבולי, האם הוא עושה את המקסימום? אני מעריך שכן, והוא גם רוצה להשתפר. אבל אין ספק שהאירוע של 60 הרוגים ומאות פצועים הוא אירוע לא טוב. אבל גם אני חושב צה",ל הוא רואה אותו אירוע לא טוב, אבל אין ברירה אחרת. אילנה דיין: אבל אתה לוקח, יורם כהן, את נקודת האפס. נקודת האפס הייתה השבוע, צה"ל נמצא על הגדר, הפלסטינים רוצים לחצות, אין מצב שצה"ל יאפשר את זה. אתה אומר, מבחינה מבצעית, זה היה המינימום, הרע במיעוטו. יורם כהן: נראה היה לי שלא ניתן לעשות משהו יותר טוב בנסיבות של 60 קילומטר [גבול עם רצועת עזה] ועשרות אלפי אנשים שפזורים בכל כך הרבה מקומות, הרמטכ"ל לא יכול להיות מאחורי כל כוונת ולפעול במדויק, צריך להפעיל כוחות. הם יודעים שהם נכנסים לאזור סכנה. הם חוצים גדר גבול שלנו. זה לא הפגנה, אפילו נגיד של החמאס, לא נגיד של מחאה אזרחית, אפילו של החמאס, בתוך שטחם, הם יכולים לעשות, חיזבאללה עושה את זה הרבה. הם יכולים לעשות הרבה הפגנות, אבל לא לחצות את הגדר. אילנה דיין: השאלה כשאנחנו, אבל כשאנחנו קוראים על מסרים שחמאס שלח, אולי גם שולח בימים אלה, לממשלת ישראל, לאורך השבועות האחרונים, אולי להתחיל לדבר על סוג של תהדיאה, סוג של, לא יודעת איך לקרוא לזה אפילו, רגיעה, הפוגה, הפסקת אש, שקט הדדי, יכול להיות שאלה מסרים שצריך היה להתייחס אליהם יותר ברצינות, בעיקר בהתחשב בסיר הלחץ בתוך עזה, בתנאים ההומניטריים הקשים, בזה שלאוכלוסייה אין כבר מה להפסיד? יורם כהן: זו שאלה מאוד עדינה, ואני אשתדל לענות עליה בצורה קצת אולי מרוכבת. אחד, יש בינינו תהדיאה. הפסקת אש זה סוג של תהדיאה. אנחנו ארבע שנים בהפסקת אש. ישראל לא חודרת לשם, לא הורגת שם, לא, אפילו לדעתי, גם לא מחממת את הגזרה, מעבירה מסרים של, בכל פרמטר שהוא של שקט. והיא גם מצהירה כמדיניות שהיא רוצה שקט. לדחות את המלחמה, לא להיכנס לעימות וכולי וכולי. אבל אני חייב להזכיר פה איזה עניין. יש פה מצב שהצד השני, נגיד שהוא מדבר באופן לא ישיר איתנו, אז דרך גורם שלישי, על תהדיאה, נקרא לזה ארוכת טווח, נגיד 10 שנים או 20 שנה, יש רמזים על זה. א', אני משוכנע, אני לא בקיא, אני משוכנע שכל הרמזים האלו או המסרים האלו מגיעים לממשלת ישראל, ממשלת ישראל צריכה להחליט אם היא מוכנה לדבר או לא לדבר עם חמאס בצורה עקיפה. אילנה דיין: בעבר עשינו את זה? בעבר כשהגיעו מסרים עקיפים כאלה, נכנסנו לזירה ורקדנו את הטנגו הזה איתם? יורם כהן: אני חושב שבתחומים האלה של הפסקת אש בצורה פורמלית, רשמית, בעת עימות. אבל לדעתי מועברים מסרים בתחומים של החיים, מרקם החיים באופן שוטף, על ידי מתאם הפעולה בשטחים, על ידי אנשי האו"ם, וכמובן על ידי המצרים, אולי גם על ידי גורמים אחרים שלדעתי הם פחות אפקטיביים. אבל הבעיה הגדולה זה לא האם לדבר איתם באופן עקיף, על מנת לשפר את המצב בעזה, ולפי דעתי צריך לשפר את המצב בעזה, גם את התשתיות, אולי גם דברים אחרים, אבל הצד שלהם, שהוא מדבר איתנו, הוא לא מדבר איתנו, נגיד, הפסקת אש מול הפסקת אש. הם רוצים 30 דברים אחרים. הוא רוצה נמל ימי, והוא רוצה נמל אווירי, והוא רוצה תנועה של אוכלוסייה חופשית לישראל, והוא רוצה [נקטע]. אילנה דיין: והוא רוצה לא להתפרק מנשקו, לא להפסיק לחפור מנהרות, ולא לתת את הרקטות להפוך אותן לאלומיניום. יורם כהן: השיח בינינו לבינם הוא כאילו, אפילו שאנחנו חזקים, וכאילו לכאורה הם החלשים, הם לא מדברים איתנו באותה שפה, ולא על מה, אפילו דברים אנושיים או הומניטריים, כמו גופות החללים שלנו, החיילים במקרה הזה, או הנעדרים שלנו, שנישבו על ידם. לא מוכנים לדבר איתנו בשום תחום, בשום תנאי, זה שלבים הרבה הרבה יותר מאוחרים. במקום לבנות אבני דרך של אמון, של אמון חלקי, של מחוות מצד לצד, שישראל גם תהיה, תוכל להגמיש את עמדותיה. אפילו הייתי אומר בעדינות, לקחת סיכונים. אנו לא מוכנים לקחת סיכונים כאשר העוינות כל כך גדולה. אילנה דיין: אם אני מבינה אותך נכון, אתה אומר הייתי רוצה להמליץ לממשלת ישראל לקחת סיכונים, רק באופן שבו מתנהג הפרטנר כרגע, או האין פרטנר הזה, אני לא בטוח שאפילו את זה אפשר לעשות. יורם כהן: אני יכול אבל להתייחס לכמה דברים שאני כן חושב שאפשר לעשות. אז קדימה. צריך להיווצר אווירה קצת יותר טובה ממה שהשבוע הזה כמובן, ולא תחת לחץ. אבל אם תיווצר אווירה טובה יותר, בינינו לבינם, לא רק במובן הזה של הגדר, אלא באופן כללי. יהיה אפשר בתנאים מסוימים לישראל לקחת סיכון ולאפשר, למשל, שאטלים או הוצאה של אנשים מעזה ישירות לירדן. לא דרך ישראל ולא דרך יהודה ושומרון. למנוע חיכוך עם גורמים ש[נקטע] ברוך ה' מצב יותר טוב. אילנה דיין: רגע, לא הבנתי, אבל דרך איפה להעביר אנשים מעזה לירדן, דרך איפה? יורם כהן: אוטובוסים, שאטלים. אילנה דיין: אבל כן דרך ישראל. יורם כהן: כן, ברור, ברור דרך ישראל. אבל ללא חניה או תחנה ברמאללה או בשכם או בחברון. ישירות לגשר. הדבר הזה אפשרי, הוא נעשה בעבר באופן מצומצם. אנחנו יכולים לעשות אותו באופן יותר שיטתי, דרך מעבר ארז, אנשים שאנחנו נאשר שהם ייצאו מעזה, לא מחבלים וכדומה, אפשר לעשות את זה, לשחרר לחץ, לאפשר לאנשים אולי לצאת ללימודים באופן יותר טוב, כל עוד המעבר ברפיח סגור. יש דברים שניתן לעשות. אני חושב שאנחנו צריכים להאיץ ככל הניתן, אני מניח שישראל בעד העניין הזה, אבל משום מה זה לא קורה, יש לזה הרבה סיבות, אבל לנסות לשבת ולראות למה הפרויקטים הבינלאומיים התשתיתיים, שקשורים באנרגיה, מים, ביוב וכדומה, לא מתבצעים בעזה. לישראל אין מניעה שהדבר הזה יקרה, להפך. אנחנו חושבים, או אני חושב, אני חושב שגם רוב הציבור חושב, שהציבור בעזה, גם אם הוא נשלט על ידי חמאס, ולצערנו לפני עשור הוא בחר בו, עדיין צריך לתת לו תנאים טובים, על מנת שהחיים שלהם יהיו סבירים. אילנה דיין: ולו רק שבסוף זה אינטרס שלנו. אני רוצה להספיק לגעת יורם כהן באמת בטקסט הזה המאוד מעניין של הנאום שלך בכנס הרצליה בשבוע שעבר. זה מאפשר לנו טיפה לפתוח את הפריזמה ואתה אומר שם בעצם במבט על, גם על עזה, גם על יהודה ושומרון, אין באמת סיכוי אמיתי להסדר מדיני עם הפלסטינים בעתיד הקרוב, יש כן אינטרס ישראלי-לאומי שזה יקרה. ואתה מזכיר שיחה שהייתה לך לפני שנים עם סוכן שהפעלת בשטחים, ושמעת ממנו משהו שעד עכשיו נשאר איתך. יורם כהן: זה כבר לפני הרבה מאוד שנים שעוד הייתי שטח, זה כמעט דור, 25 או 27 שנים, איש די בכיר אינטליגנטי, ובשיחות שהן שיחות צעד, שהן לא שיחות על מודיעין ומה קורה היום ומה ניתן לעשות וכולי, אלא על כל אחד שגם מדבר עם אנשים בצד השני ברמה די בכירה מנסה לבחון אופציות, נקרא לזה ככה, או באיזה תנאים נסתדר. ובאחת השיחות, הדימוי שהוא בחר לתת, זה סוג של דילמת אסיר, אבל בצד הזה הישראלי, והוא בחר לקרוא לצד הפלסטיני סוג של כדור ברזל, שרשרת שכבולה לך לרגל, שאתה לפעמים מתוסכל, אתה רוצה להיפרד ממנה, אתה הולך איתה לישון, אתה בועט בה לפעמים מרוב תסכול, אבל אתה לא נצליח להתפטר מזה. ואתה כל הזמן חולם על זה, ואתה לא יכול לעשות את זה. ולא רק את זה, שאם אתה לא מתייחס אליו בצורה מכובדת, במרכאות, או לא חושב על זה בהתנהלות שלך, או שאתה נופל, או שאתה שובר את האצבעות, או שאתה נגרר, או שחס וחלילה, אם אתה זורק את זה בחמת זעם לביצה, אתה פשוט שוקע אחריו. אילנה דיין: ואתה גוזר מזה איזושהי השקפה שאתה פורש באותו נאום, לא נספיק כמובן לפרוש את כולה, תחת הכותרת סור מרע ועשה טוב, גם צעדים הומניטריים וכן הלאה, אבל כשאתה אומר סור מרע יורם כהן, אתה אומר כי אתה חושש מצעדים של סיפוח? יורם כהן: אני חושש, קודם כל אני חושב שאנחנו צריכים להגיע למצב שלא לעשות, ישראל, לא כדאי שהיא תעשה גם אם היא, אני חושב ש[קטע את המשפט - יד"ה], לא כדאי שתעשה צעדים בלתי הפיכים. כי אם אנחנו רוצים להגיע להסדר אי-פעם, ואני חושב גם צריך לשמור על הסדרי הביטחון, אבל אסור שנעשה דברים שהם יהיו בלתי הפיכים. דברים בלתי הפיכים הם כאלה שקשה מהם ללכת אחורה בין היתר, אם אנחנו נעשה סיפוח של כל יהודה ושומרון, בוא נהיה עכשיו שאנו יכולים, אני אומר יותר קיצוני. בוא נניח עכשיו שהפלסטינים מעוניינים, לא מוכנים, מעוניינים. אני חושב שזה יהיה איום ונורא לעתיד שלנו. ולכן, ללכת, אני חושב שצריך להימנע ממדינה אחת דו-לאומית, בוודאי בהיקפים של 40-50% אוכלוסייה עוינת אותנו. לכן, לעשות דברים שאפשר, ולא חכמים, אני חושב שזה דבר רע. זה צריך להימנע מזה. בכל מה שאנחנו, נעשה נקבע עמדה או יכולת או מציאות שהיא בלתי הפיכה. בזמנו נתתי דימוי אחר של עור של ג'ירף. כלומר, אם אנחנו נהיה בסיטואציה שכל יהודה ושומרון יהיו כתמים, חומים צהובים לבנים, כלומר שטח A, B ו-C, יישובים פלסטינים, ביניהם מעורבבים ישובים. לא ניתן לתת לפלסטינים בעצם שום דבר. לא יהיה להם רצף טריטוריאלי. אפילו, אני הייתי אומר בצורה קיצונית, אפילו את האוטונומיה, שכרגע זה נראה לי הדבר היחידי הרלוונטי בשנים הקרובות. הרי היחידי בשנים הקרובות. לא ניתן יהיה לתת את זה, כי לא יהיה אפשר בפועל לממש את זה. ולכן אני חושב שאנחנו צריכים לעשות דברים שהם סור מרע. לא לעשות דברים שהם יגרמו לנו נזק, לפחות אם רוב העם לא חושב שכדאי לעשות את זה. ולא רק בהקשרים קואליציוניים, או בהקשרים אחרים. אבל יש הרבה דברים שאנחנו כן יכולים לעשות. יש גם דברים טובים שאנחנו יכולים לעשות. אנחנו יכולים ללכת לקראת הפלסטינים בתחום הכלכלה, בתחום תשתיות, לפעמים אפילו בתנאים מסוימים. שוב פעם זה גם תלוי בהם. ההנהגה הפלסטינית המדינית לדעתי עושה הרבה טעויות. אבל בתחומים מסוימים שאם עוד פעם תיווצר אווירה טובה, אנחנו יכולים לעזור לכוחות הביטחון הפלסטיניים, זה לא מסכן אותנו. אנחנו יכולים לפעמים, הייתי אומר, לתת שטחים קטנים פתוחים בשטחי C לעביר לרשות כאות של מחווה טובה, כאלה שבכל הסדר שהוא עתידי זה לא יהיה חלק מה שנקרא מדינת ישראל. יש כמה דברים שאנו יכולים לעשות. הצד השני גם צריך לרקוד איתנו גם צריך להיות איתנו גם ברמה המדינית לא רק ברמה של התיאום, ברמה יותר טובה, ואם הדברים האלו אפשר, אני לא יודע תמיד אם אפשר לעשות אותם פוליטית בישראל. אבל האם כדאי לעשות אותם? אילנה דיין: כן, זהו, אני אפילו לא שואלת אותך, כי אני יודעת שלא תרצה להיכנס לזירה הזאת, רק לסיום, אני חייבת לספק את הסקרנות שלי. אתה מקבל טלפונים? יורם כהן: עד לפני שנה, הייתי אומר, הייתי מדי פעם, היו קוראים לי והייתי מדבר עם מי שצריך. אילנה דיין: האמת שזו תשובה לשאלה שלא שאלתי, לא, זו תשובה לשאלה שלא שאלתי, התכוונתי לומר, התכוונתי לשאול אם זה גם מעניין, שאתה אומר מתייעצים, היו מתייעצים לפחות, אני שואלת אם אתה מקבל הצעות, בימים האלה, בתקופה האחרונה, לקפוץ לזירה הפוליטית. יורם כהן: כן. כן, אבל אני נותן תשובה לכולם שאני לא החלטתי בכלל שאני רוצה להיכנס לזה, עדיין עקרונית. אבל אם מישהו מדבר איתי ושואל אותי מה אני חושב על הזירה הפלסטינית, או על ביטחון הפנים, או על פתרונות, או רעיונות, או הצעות, אני משתף. אבל לא מעבר לזה. אילנה דיין: ואנחנו גם נהנינו לשמוע את התובנות שלך הבוקר. יורם כהן, לשעבר ראש השב"כ, תודה רבה לך על השיחה הזאת. יורם כהן: -תודה רבה. כל טוב. סימוכין: אודיו: גל"צ. תמונה: יורם כהן, צילום מסך מ"כאן 11"
15:51

מאי 2018 – יורם כהן, ראש השב"כ לשעבר: חמאס פועל לשנות את המדיניות הישראלית, לפתח כלכלה, להוריד את האבטלה ולאפשר חיים סבירים, רוצים להיות עם ככל העמים, אין להם עניין להילחם בישראל, אם תיווצר אווירה טובה יותר בין ישראל לחמאס, ישראל תוכל בתנאים מסוימים לקחת סיכון במדיניותה כלפי חמאס ב-17 במאי 2018, ראיינה אילנה דיין ב"גלי צה"ל" את יורם כהן, ראש השב"כ לשעבר. להן תוכן הראיון: אילנה דיין: בוקר טוב. יורם כהן: בוקר טוב לך ולמאזינים. אילנה דיין: תכף נדבר על דברים מרתקים, גם לא בנאליים, שאמרת בשבוע שעבר בכנס הרצליה, אבל ענייני היום בוערים. נדמה כאילו מישהו בחמאס החליט להוריד את גובה להבות, יחיא סינוואר [מנהיג חמאס ברצועת עזה] גם אמר את זה, די ממפורש אתמול בראיון לאל-ג'זירה. זה קורה כנראה רק אחרי התערבות מצרית. אתה היית הרי כבר במצבים דומים, ראית איך נראה תיווך כזה. קהיר יכולה לגרום לחמאס לקחת רוורס? יורם כהן: בהחלט. אני חושב שלמצרים תמיד הייתה השפעה דרמטית על ההנהגה בכלל של הרשות הפלסטינית וגם על ההנהגה של החמאס בוודאי בעשור האחרון. לא תמיד זה מצליח, כי יש לפעמים אינטרסים מנוגדים בין החמאס לבין ההנהגה. החמאס גם יש לה קשרים לאחים המוסלמים במצרים, היו תקופות שהיו קשרים אפילו צבאיים עד כדי איומים ופיגועים בסיני ולפעמים גם במצרים. דברים כאלה היו. כלומר, החמאס גם לפעמים משמש כאויב להנהגה במצרים, וודאי ההנהגה של היום. אבל עם כל זה השפעה עליהם היא השפעה דרמטית. פתח היציאה לעולם, נקרא לזה, הוא בעיקר משם של הנהגת החמאס. אילנה דיין: מה שמעניין אותי, אחרי סיבוב כזה, כשאיסמאעיל הניה [מנהיג חמאס] חוזר כנראה מושפל מקהיר, כשלפי הודעתו של בכיר בחמאס אתמול, רוב ההרוגים היו אנשי חמאס, אבל האוכלוסייה בלי ספק גם כן נפגעת מסביב. חמאס עצמו לא נחלש בתוך הרצועה אחרי סיבוב ציני כזה? יורם כהן: אני חושב שהחמאס מזה תקופה ארוכה, הוא חלש מאוד. הוא חלש בהרבה תחומים. הוא חלש קודם כל מבחינת היכולת שלו, בעצם, הכלכלית לספק לציבור שלו. מזון, תשתיות, עבודה וכו'. אילנה דיין: אבל אז איך הוא מצליח, יורם כהן, למנף את החולשה הזאת למצב שאנחנו לכאורה יוצאים נפסדים ממנו? יורם כהן: זה עניין של הסברה, אבל אני רק רוצה לומר על זה שניים, שלושה משפטים. אילנה דיין: בבקשה. יורם כהן: החמאס נמצא בשפל כלכלי וגם בידוד מדיני, על אף שיש לו עזרה מתורכיה וקטאר קצת וכולי, אבל באופן כללי הוא נמצא באחת מתקופות השפל. אני חושב שגם בהיבט לא רק הצבאי מולנו, חוסר הצלחה בעזה וחוסר הצלחה ביהודה ושומרון, נפגעים. בכל פרמטר, גם התפקוד הטוב של צה"ל, ההרתעה וכולי, הכל עובד נגדם. וגם יש [מילה לא ברורה] פיוס. הנושא המרכזי שלפי דעתי הם עובדים עליו זה איך לשנות את המדיניות הישראלית, לצאת מהמצור מה שהם קוראים, כלומר לפתח כלכלה, תנועה של אנשים. להוריד את האבטלה ולאפשר חיים מבחינתם, חיים סבירים של, גם אם הם מרדו ותפסו את השלטון בכוח, איך הם נהיים עם כאחד העמים, או מדינה כאחד העמים. אילנה דיין: זאת אומרת, כל המהלך הזה של רצף התהלוכות וההפגנות הכאילו עממיות בשבועות האחרונים, זאת המטרה האמיתית המרכזית שלהם? יורם כהן: המטרה האמיתית, לצאת מהמצב הקשה שבו נמצאים, במינימום מחיר. מבחינתם אין להם עניין להילחם בישראל. הם יודעים שהם לא יכולים לכבוש את ישראל. הם יודעים שיקבלו עונש עונש פיזי, גם בדם וגם בממון וגם בתשתיות, הרבה יותר חמור, ואין להם עניין כזה. אילנה דיין: אז זה מנקודת מבטם. אז זה מנקודת מבטם. עכשיו אני רוצה להבין רגע, יורם כהן, מנקודת מבטנו. הרי דבר אחד בטוח, ישראל נקלעה השבוע למצב שכמעט שום דבר טוב לא יכול היה לצאת ממנו. אי אפשר היה להשלים, כמובן, עם ניסיונות שלהם לפרוץ את הגדר, גם אי אפשר להתעלם מהתוצאות. עשרות הרוגים, מאות פצועים בצד הפלסטיני, בדעת הקהל הבינלאומית זה כמובן לא עובר טוב. יכולנו שלא להגיע למצב הזה מלכתחילה? יש משהו שאפשר היה לעשות אחרת? יורם כהן: ראשית, אני חושב שישראל עושה הרבה דברים, באמת, מאז זו סיומה של "צוק איתן" [סבב לחימה בין ישראל לחמאס ביולי - אוגוסט 2014] כמעט ארבע שנים, הרבה דברים גם בשיקום, ובעצם ישראל היא החמצן המרכזי, אולי היחידי, שיש לרצועת עזה. כל הפרויקטים שקורים, המשאיות שנכנסות, הציוד, הרפואה, כמעט כל הדברים, אבל אנחנו לא יכולים לעשות הכל, ואני צריך פה 2-3 דקות להסביר. אני לא מדבר בצד המבצעי, זה צריך להביא איזה אלוף בצבא או מישהו אחר שיסביר על הלחימה עם הצלפים, אבל גם לזה אני מוכן לגעת. אבל אני חושב שלא יכולנו לנהוג אחרת אל מול. אחד, שהחמאס מארגן את הכל, שתיים, שהוא מכניס פעילים צבאיים לתוך ההפגנות האלה, שלוש, הוא מראש מכריז שהוא הולך לחתוך את הגדר ולהיכנס לתוך שטח ישראל ולסכן גם תושבים וגם חיילים, ואנחנו יודעים יפה מאוד שאם הגדר הייתה נקרעת או נחתכת והיו נכנסים שלושת אלפים אנשים, לא ארבעים אלף, מה היה שם? כולם רק יכולים לדמיין. גם להם וגם לנו. לכן זה נראה לי הרע במיעוטו. האם צה"ל, באמצעים שהוא מפעיל, מראש, בכרוזים, בהודעות, דרך המצרים, באמצעי אל הרג שהוא משתמש, בקצינים שהוא נותן הוראות פתיחה באש ולא נותן כל חייל לראות בכל מצב גבולי, האם הוא עושה את המקסימום? אני מעריך שכן, והוא גם רוצה להשתפר. אבל אין ספק שהאירוע של 60 הרוגים ומאות פצועים הוא אירוע לא טוב. אבל גם אני חושב צה",ל הוא רואה אותו אירוע לא טוב, אבל אין ברירה אחרת. אילנה דיין: אבל אתה לוקח, יורם כהן, את נקודת האפס. נקודת האפס הייתה השבוע, צה"ל נמצא על הגדר, הפלסטינים רוצים לחצות, אין מצב שצה"ל יאפשר את זה. אתה אומר, מבחינה מבצעית, זה היה המינימום, הרע במיעוטו. יורם כהן: נראה היה לי שלא ניתן לעשות משהו יותר טוב בנסיבות של 60 קילומטר [גבול עם רצועת עזה] ועשרות אלפי אנשים שפזורים בכל כך הרבה מקומות, הרמטכ"ל לא יכול להיות מאחורי כל כוונת ולפעול במדויק, צריך להפעיל כוחות. הם יודעים שהם נכנסים לאזור סכנה. הם חוצים גדר גבול שלנו. זה לא הפגנה, אפילו נגיד של החמאס, לא נגיד של מחאה אזרחית, אפילו של החמאס, בתוך שטחם, הם יכולים לעשות, חיזבאללה עושה את זה הרבה. הם יכולים לעשות הרבה הפגנות, אבל לא לחצות את הגדר. אילנה דיין: השאלה כשאנחנו, אבל כשאנחנו קוראים על מסרים שחמאס שלח, אולי גם שולח בימים אלה, לממשלת ישראל, לאורך השבועות האחרונים, אולי להתחיל לדבר על סוג של תהדיאה, סוג של, לא יודעת איך לקרוא לזה אפילו, רגיעה, הפוגה, הפסקת אש, שקט הדדי, יכול להיות שאלה מסרים שצריך היה להתייחס אליהם יותר ברצינות, בעיקר בהתחשב בסיר הלחץ בתוך עזה, בתנאים ההומניטריים הקשים, בזה שלאוכלוסייה אין כבר מה להפסיד? יורם כהן: זו שאלה מאוד עדינה, ואני אשתדל לענות עליה בצורה קצת אולי מרוכבת. אחד, יש בינינו תהדיאה. הפסקת אש זה סוג של תהדיאה. אנחנו ארבע שנים בהפסקת אש. ישראל לא חודרת לשם, לא הורגת שם, לא, אפילו לדעתי, גם לא מחממת את הגזרה, מעבירה מסרים של, בכל פרמטר שהוא של שקט. והיא גם מצהירה כמדיניות שהיא רוצה שקט. לדחות את המלחמה, לא להיכנס לעימות וכולי וכולי. אבל אני חייב להזכיר פה איזה עניין. יש פה מצב שהצד השני, נגיד שהוא מדבר באופן לא ישיר איתנו, אז דרך גורם שלישי, על תהדיאה, נקרא לזה ארוכת טווח, נגיד 10 שנים או 20 שנה, יש רמזים על זה. א', אני משוכנע, אני לא בקיא, אני משוכנע שכל הרמזים האלו או המסרים האלו מגיעים לממשלת ישראל, ממשלת ישראל צריכה להחליט אם היא מוכנה לדבר או לא לדבר עם חמאס בצורה עקיפה. אילנה דיין: בעבר עשינו את זה? בעבר כשהגיעו מסרים עקיפים כאלה, נכנסנו לזירה ורקדנו את הטנגו הזה איתם? יורם כהן: אני חושב שבתחומים האלה של הפסקת אש בצורה פורמלית, רשמית, בעת עימות. אבל לדעתי מועברים מסרים בתחומים של החיים, מרקם החיים באופן שוטף, על ידי מתאם הפעולה בשטחים, על ידי אנשי האו"ם, וכמובן על ידי המצרים, אולי גם על ידי גורמים אחרים שלדעתי הם פחות אפקטיביים. אבל הבעיה הגדולה זה לא האם לדבר איתם באופן עקיף, על מנת לשפר את המצב בעזה, ולפי דעתי צריך לשפר את המצב בעזה, גם את התשתיות, אולי גם דברים אחרים, אבל הצד שלהם, שהוא מדבר איתנו, הוא לא מדבר איתנו, נגיד, הפסקת אש מול הפסקת אש. הם רוצים 30 דברים אחרים. הוא רוצה נמל ימי, והוא רוצה נמל אווירי, והוא רוצה תנועה של אוכלוסייה חופשית לישראל, והוא רוצה [נקטע]. אילנה דיין: והוא רוצה לא להתפרק מנשקו, לא להפסיק לחפור מנהרות, ולא לתת את הרקטות להפוך אותן לאלומיניום. יורם כהן: השיח בינינו לבינם הוא כאילו, אפילו שאנחנו חזקים, וכאילו לכאורה הם החלשים, הם לא מדברים איתנו באותה שפה, ולא על מה, אפילו דברים אנושיים או הומניטריים, כמו גופות החללים שלנו, החיילים במקרה הזה, או הנעדרים שלנו, שנישבו על ידם. לא מוכנים לדבר איתנו בשום תחום, בשום תנאי, זה שלבים הרבה הרבה יותר מאוחרים. במקום לבנות אבני דרך של אמון, של אמון חלקי, של מחוות מצד לצד, שישראל גם תהיה, תוכל להגמיש את עמדותיה. אפילו הייתי אומר בעדינות, לקחת סיכונים. אנו לא מוכנים לקחת סיכונים כאשר העוינות כל כך גדולה. אילנה דיין: אם אני מבינה אותך נכון, אתה אומר הייתי רוצה להמליץ לממשלת ישראל לקחת סיכונים, רק באופן שבו מתנהג הפרטנר כרגע, או האין פרטנר הזה, אני לא בטוח שאפילו את זה אפשר לעשות. יורם כהן: אני יכול אבל להתייחס לכמה דברים שאני כן חושב שאפשר לעשות. אז קדימה. צריך להיווצר אווירה קצת יותר טובה ממה שהשבוע הזה כמובן, ולא תחת לחץ. אבל אם תיווצר אווירה טובה יותר, בינינו לבינם, לא רק במובן הזה של הגדר, אלא באופן כללי. יהיה אפשר בתנאים מסוימים לישראל לקחת סיכון ולאפשר, למשל, שאטלים או הוצאה של אנשים מעזה ישירות לירדן. לא דרך ישראל ולא דרך יהודה ושומרון. למנוע חיכוך עם גורמים ש[נקטע] ברוך ה' מצב יותר טוב. אילנה דיין: רגע, לא הבנתי, אבל דרך איפה להעביר אנשים מעזה לירדן, דרך איפה? יורם כהן: אוטובוסים, שאטלים. אילנה דיין: אבל כן דרך ישראל. יורם כהן: כן, ברור, ברור דרך ישראל. אבל ללא חניה או תחנה ברמאללה או בשכם או בחברון. ישירות לגשר. הדבר הזה אפשרי, הוא נעשה בעבר באופן מצומצם. אנחנו יכולים לעשות אותו באופן יותר שיטתי, דרך מעבר ארז, אנשים שאנחנו נאשר שהם ייצאו מעזה, לא מחבלים וכדומה, אפשר לעשות את זה, לשחרר לחץ, לאפשר לאנשים אולי לצאת ללימודים באופן יותר טוב, כל עוד המעבר ברפיח סגור. יש דברים שניתן לעשות. אני חושב שאנחנו צריכים להאיץ ככל הניתן, אני מניח שישראל בעד העניין הזה, אבל משום מה זה לא קורה, יש לזה הרבה סיבות, אבל לנסות לשבת ולראות למה הפרויקטים הבינלאומיים התשתיתיים, שקשורים באנרגיה, מים, ביוב וכדומה, לא מתבצעים בעזה. לישראל אין מניעה שהדבר הזה יקרה, להפך. אנחנו חושבים, או אני חושב, אני חושב שגם רוב הציבור חושב, שהציבור בעזה, גם אם הוא נשלט על ידי חמאס, ולצערנו לפני עשור הוא בחר בו, עדיין צריך לתת לו תנאים טובים, על מנת שהחיים שלהם יהיו סבירים. אילנה דיין: ולו רק שבסוף זה אינטרס שלנו. אני רוצה להספיק לגעת יורם כהן באמת בטקסט הזה המאוד מעניין של הנאום שלך בכנס הרצליה בשבוע שעבר. זה מאפשר לנו טיפה לפתוח את הפריזמה ואתה אומר שם בעצם במבט על, גם על עזה, גם על יהודה ושומרון, אין באמת סיכוי אמיתי להסדר מדיני עם הפלסטינים בעתיד הקרוב, יש כן אינטרס ישראלי-לאומי שזה יקרה. ואתה מזכיר שיחה שהייתה לך לפני שנים עם סוכן שהפעלת בשטחים, ושמעת ממנו משהו שעד עכשיו נשאר איתך. יורם כהן: זה כבר לפני הרבה מאוד שנים שעוד הייתי שטח, זה כמעט דור, 25 או 27 שנים, איש די בכיר אינטליגנטי, ובשיחות שהן שיחות צעד, שהן לא שיחות על מודיעין ומה קורה היום ומה ניתן לעשות וכולי, אלא על כל אחד שגם מדבר עם אנשים בצד השני ברמה די בכירה מנסה לבחון אופציות, נקרא לזה ככה, או באיזה תנאים נסתדר. ובאחת השיחות, הדימוי שהוא בחר לתת, זה סוג של דילמת אסיר, אבל בצד הזה הישראלי, והוא בחר לקרוא לצד הפלסטיני סוג של כדור ברזל, שרשרת שכבולה לך לרגל, שאתה לפעמים מתוסכל, אתה רוצה להיפרד ממנה, אתה הולך איתה לישון, אתה בועט בה לפעמים מרוב תסכול, אבל אתה לא נצליח להתפטר מזה. ואתה כל הזמן חולם על זה, ואתה לא יכול לעשות את זה. ולא רק את זה, שאם אתה לא מתייחס אליו בצורה מכובדת, במרכאות, או לא חושב על זה בהתנהלות שלך, או שאתה נופל, או שאתה שובר את האצבעות, או שאתה נגרר, או שחס וחלילה, אם אתה זורק את זה בחמת זעם לביצה, אתה פשוט שוקע אחריו. אילנה דיין: ואתה גוזר מזה איזושהי השקפה שאתה פורש באותו נאום, לא נספיק כמובן לפרוש את כולה, תחת הכותרת סור מרע ועשה טוב, גם צעדים הומניטריים וכן הלאה, אבל כשאתה אומר סור מרע יורם כהן, אתה אומר כי אתה חושש מצעדים של סיפוח? יורם כהן: אני חושש, קודם כל אני חושב שאנחנו צריכים להגיע למצב שלא לעשות, ישראל, לא כדאי שהיא תעשה גם אם היא, אני חושב ש[קטע את המשפט - יד"ה], לא כדאי שתעשה צעדים בלתי הפיכים. כי אם אנחנו רוצים להגיע להסדר אי-פעם, ואני חושב גם צריך לשמור על הסדרי הביטחון, אבל אסור שנעשה דברים שהם יהיו בלתי הפיכים. דברים בלתי הפיכים הם כאלה שקשה מהם ללכת אחורה בין היתר, אם אנחנו נעשה סיפוח של כל יהודה ושומרון, בוא נהיה עכשיו שאנו יכולים, אני אומר יותר קיצוני. בוא נניח עכשיו שהפלסטינים מעוניינים, לא מוכנים, מעוניינים. אני חושב שזה יהיה איום ונורא לעתיד שלנו. ולכן, ללכת, אני חושב שצריך להימנע ממדינה אחת דו-לאומית, בוודאי בהיקפים של 40-50% אוכלוסייה עוינת אותנו. לכן, לעשות דברים שאפשר, ולא חכמים, אני חושב שזה דבר רע. זה צריך להימנע מזה. בכל מה שאנחנו, נעשה נקבע עמדה או יכולת או מציאות שהיא בלתי הפיכה. בזמנו נתתי דימוי אחר של עור של ג'ירף. כלומר, אם אנחנו נהיה בסיטואציה שכל יהודה ושומרון יהיו כתמים, חומים צהובים לבנים, כלומר שטח A, B ו-C, יישובים פלסטינים, ביניהם מעורבבים ישובים. לא ניתן לתת לפלסטינים בעצם שום דבר. לא יהיה להם רצף טריטוריאלי. אפילו, אני הייתי אומר בצורה קיצונית, אפילו את האוטונומיה, שכרגע זה נראה לי הדבר היחידי הרלוונטי בשנים הקרובות. הרי היחידי בשנים הקרובות. לא ניתן יהיה לתת את זה, כי לא יהיה אפשר בפועל לממש את זה. ולכן אני חושב שאנחנו צריכים לעשות דברים שהם סור מרע. לא לעשות דברים שהם יגרמו לנו נזק, לפחות אם רוב העם לא חושב שכדאי לעשות את זה. ולא רק בהקשרים קואליציוניים, או בהקשרים אחרים. אבל יש הרבה דברים שאנחנו כן יכולים לעשות. יש גם דברים טובים שאנחנו יכולים לעשות. אנחנו יכולים ללכת לקראת הפלסטינים בתחום הכלכלה, בתחום תשתיות, לפעמים אפילו בתנאים מסוימים. שוב פעם זה גם תלוי בהם. ההנהגה הפלסטינית המדינית לדעתי עושה הרבה טעויות. אבל בתחומים מסוימים שאם עוד פעם תיווצר אווירה טובה, אנחנו יכולים לעזור לכוחות הביטחון הפלסטיניים, זה לא מסכן אותנו. אנחנו יכולים לפעמים, הייתי אומר, לתת שטחים קטנים פתוחים בשטחי C לעביר לרשות כאות של מחווה טובה, כאלה שבכל הסדר שהוא עתידי זה לא יהיה חלק מה שנקרא מדינת ישראל. יש כמה דברים שאנו יכולים לעשות. הצד השני גם צריך לרקוד איתנו גם צריך להיות איתנו גם ברמה המדינית לא רק ברמה של התיאום, ברמה יותר טובה, ואם הדברים האלו אפשר, אני לא יודע תמיד אם אפשר לעשות אותם פוליטית בישראל. אבל האם כדאי לעשות אותם? אילנה דיין: כן, זהו, אני אפילו לא שואלת אותך, כי אני יודעת שלא תרצה להיכנס לזירה הזאת, רק לסיום, אני חייבת לספק את הסקרנות שלי. אתה מקבל טלפונים? יורם כהן: עד לפני שנה, הייתי אומר, הייתי מדי פעם, היו קוראים לי והייתי מדבר עם מי שצריך. אילנה דיין: האמת שזו תשובה לשאלה שלא שאלתי, לא, זו תשובה לשאלה שלא שאלתי, התכוונתי לומר, התכוונתי לשאול אם זה גם מעניין, שאתה אומר מתייעצים, היו מתייעצים לפחות, אני שואלת אם אתה מקבל הצעות, בימים האלה, בתקופה האחרונה, לקפוץ לזירה הפוליטית. יורם כהן: כן. כן, אבל אני נותן תשובה לכולם שאני לא החלטתי בכלל שאני רוצה להיכנס לזה, עדיין עקרונית. אבל אם מישהו מדבר איתי ושואל אותי מה אני חושב על הזירה הפלסטינית, או על ביטחון הפנים, או על פתרונות, או רעיונות, או הצעות, אני משתף. אבל לא מעבר לזה. אילנה דיין: ואנחנו גם נהנינו לשמוע את התובנות שלך הבוקר. יורם כהן, לשעבר ראש השב"כ, תודה רבה לך על השיחה הזאת. יורם כהן: -תודה רבה. כל טוב. סימוכין: אודיו: גל"צ. תמונה: יורם כהן, צילום מסך מ"כאן 11"

Jonathan D. Halevi

104,080 görüntüleme • 1 yıl önce

בכיר בחמאס מעיד: יחיא סינוואר, מנהיג חמאס ברצועת עזה, עקב מקרוב אחר המשבר הפנימי בישראל, כולל השסע בצה"ל, במערכת הביטחון, ברחוב הישראלי ובערים השונות, והנחה לאתר את הרגע המתאים כדי ליזום מתקפה שתסייע למיטוטה של ישראל העיתונאי אחמד מנסור (أحمد_منصور) ערך ראיון מקיף עם ד"ר באסם נעים, ראש המחלקה המדינית וליחסי החוץ בתנועת חמאס, על אישיותו של יחיא אל-סינוואר (يحيى السنوار) מנהיג חמאס ברצועת עזה (2017 -2024), והתקופה שקדמה למתקפת השבעה באוקטובר 2023 ("מבול אל-אקצה"). להלן תרגום קטע מהראיון שהועלה ליוטיוב ב-12 במרץ 2025: אחמד מנסור: בעת שבה ישראל הייתה שסועה מבפנים בסכסוכים פנימיים במשך חמש שנים לפני "מבול אל-אקצה" [מתקפת השבעה באוקטובר], יחיא סינוואר הוציא לפועל מהלך של הונאה אסטרטגית, ייתכן ללא תקדים ייתכן בהיסטוריה, המזכיר את הסוס הטרויאני, ודברים שאירעו בקרבות המכריעים הגדולים בהיסטוריה. כיצד הוא [סינוואר] עקב אחר ההתרחשויות בישראל במהלך חמש השנים שקדמו למבול אל-אקצה? באסם נעים: לאור זאת שהוא [סינוואר] ריצה 22 שנות מאסר, ולמד [בתקופת המאסר] את הספרות העברית [פרסומים בשפה העברית], ולאור זאת, כך שמעתי ממנו, שהוא תמיד היה מתעדכן בפרטי ההתרחשויות בחברה הציונית, ולאחר מכן, כאשר השתחרר מהכלא, הוא המשיך לעקוב אחר המצב [בישראל], כלומר הוא האזין לערוצי [החדשות] הישראליים, הוא קרא את הדוחות ואת המחקרים, מעבר למה [הדוחות] שהגיעו ממומחים במחלקות השונות [של חמאס], המחלקה המדינית, או [מחלקת] המודיעין, מחלקת הביטחון הכללי ועוד. הוא [סינוואר] עקב מקרוב, ועקב אחר הפרטים הקטנים. לדוגמה, אני זוכר שבאחת הפעמים הוא כינס אותנו ואמר שעכשיו מתקיימת [מערכת] בחירות בישות [ישראל]. אחמד מנסור: אחת מתוך חמש [מערכות הבחירות] שנערכו [בישראל]. באסם נעים: כן, אני סבור, שאין מדובר ב[מערכת הבחירות האחרונה], אלא בזו שקדמה לה. אחמד מנסור: כן. באסם נעים: הוא ביקש להעריך את המצב. מה התרחישים הצפויים לגביהם? ומה נדרש מאיתנו? האם אנו נדרשים לכוון [את מהלכינו] לכיוון מסוים? לעודד את הערבים [אזרחי ישראל] שלא ליטול חלק [בבחירות]? לעודד את הערבים [אזרחי ישראל] להשתתף בבחירות? אחמד מנסור: ערביי פלסטין. באסם נעים: ערביי פלסטין. כמובן, קיימת עמדה הלכתית איסלאמית [בעניין זה], וקיימת עמדה מדינית וכולי. אבל, הוא פתח את האופק עבורנו לחשוב באופן מעמיק [בשאלה] כיצד אנו יכולים להשפיע. ייתכן שנדרשת פעילות בשטח [ביצוע פעילות צבאית/ טרור נגד ישראל]. אתה זוכר שב-96 [1996]. אחמד מנסור: כן. באסם נעים: [ראש ממשלת ישראל] שמעון פרס הפסיד בבחירות בגלל פעולות ההקרבה העצמית בדרכו של אללה [פיגועי ההתאבדות]. אחמד מנסור: אמת. באסם נעים: ו[בנימין] נתניהו [מנהיג הליכוד] ניצח בפעם הראשונה [וזכה להיבחר] לראש הממשלה. וייתכן, שנדרשת פעולה בשטח [ביצוע פעילות צבאית/ טרור נגד ישראל] כדי להשפיע על המצב ב[אזור] הפנים [של פלסטין, שהוא בראייה הפלסטינית שטח מדינת ישראל]. ואולם, כפי שציינתי, היה ברור לנו, כך הבינו כולם, שקללת העשור השמיני [מאז הקמת מדינת ישראל] החלה לבוא לידי ביטוי, כיוון שהישראלים מאמינים שהבית הראשון, והבית השני, שהם המדינה [היהודית] הראשונה וה[המדינה היהודית] השנייה קרסו בראש ובראשונה מבפנים, ואז הגיע הגורם החיצוני והשלים את חיסולן. אחמד מנסור: כן. באסם נעים: אנו הולכים לקראת קרע או לקראת פילוגים [בישראל] לאורך ולרוחב במישורים האידיאולוגי, החברתי, הדתי, הזהות, בכל התחומים, בצבא ובביטחון, ועוד, עד לנקודה בה אנו מתחילים לשמוע מונחים, שהראשון בהם: קללת העשור השמיני, מדינת אל-קודס [ירושלים, מדינת יהודה] ומדינת תל אביב. את מדינת אל-קודס [ירושלים, מדינת יהודה] מוביל הימין הקיצוני. אחמד מנסור: זה מוזר מאוד, שכעת ישראל הגיעה זמן קצר לפני "מבול אל-אקצה" לפילוג חברתי פנימי, שבו הקיצונים דרשו [להקים] את מדינת אל-קודס [ירושלים, מדינת יהודה] והחילונים במדינת תל אביב. באסם נעים: הם לא דרשו מדינה. נוצרה מדינה בתל אביב שמנהיגים אותה יהודים ליברלים הנחשבים למערביים, אלה שבאו במסגרת המפעל [הציוני] הראשון. אחמד מנסור: כן. באסם נעים: אחת הסיבות להישרדותו [של המפעל הציוני] נשענת על שני יסודות: היסוד של הזהות הדתית היהודית, והיסוד השני - שהם מייצגים את ערכי המערב. אנו בני המערב, אנו מייצגים את ערכי המערב, ואנו ראש החרב בהתנגשות הציביליזציות בין המזרח למערב. ללא הדימוי הזה, הדימוי שהם מייצגים את המערב, ישראל מאבדת את אחת ההצדקות החשובות לקיומה. ולכן, [היהודים הישראלים] הליברלים יודעים שאם אנו נהיה קיצונים בכיוון זה [כלומר אם ישראל תיטה לכיוון הימני הקיצוני], אנו נאבד את התמיכה והגיבוי של המערב. לכן, הם נאבקים נואשות כדי להגביל את הכיוון הקיצוני הזה [הימין הקיצוני] בפינה מוגדרת. אחמד מנסור: בהחלט. באסם נעים: אבל כיום, החברה הישראלית הפכה לנוטה לימין, וכעת הם [המזוהים עם הימין] נמצאים בצבא, מהווים אחוז גבוה מהחברה. לכן, הפילוג הזה היה ברור, פילוג בצבא, פילוג בביטחון, פילוג ברחוב, פילוג בערים. הוא תמיד קרא זאת כך, כלומר שעלינו לעקוב אחר ההתפתחויות מקרוב עד אשר נאתר את הרגע המתאים כדי לכוון את המכה [הצבאית] אשר תסייע לפרק את החברה הזו. לכן, אני תמיד אומר שמה שאירע ב-7 באוקטובר עשוי לא להוביל לשחרור [של פלסטין] בסבב [העימות הצבאי] הזה, אבל הנזק שנגרם [לישראל] הוא בלתי הפיך. סימוכין:
5:28

בכיר בחמאס מעיד: יחיא סינוואר, מנהיג חמאס ברצועת עזה, עקב מקרוב אחר המשבר הפנימי בישראל, כולל השסע בצה"ל, במערכת הביטחון, ברחוב הישראלי ובערים השונות, והנחה לאתר את הרגע המתאים כדי ליזום מתקפה שתסייע למיטוטה של ישראל העיתונאי אחמד מנסור (أحمد_منصور) ערך ראיון מקיף עם ד"ר באסם נעים, ראש המחלקה המדינית וליחסי החוץ בתנועת חמאס, על אישיותו של יחיא אל-סינוואר (يحيى السنوار) מנהיג חמאס ברצועת עזה (2017 -2024), והתקופה שקדמה למתקפת השבעה באוקטובר 2023 ("מבול אל-אקצה"). להלן תרגום קטע מהראיון שהועלה ליוטיוב ב-12 במרץ 2025: אחמד מנסור: בעת שבה ישראל הייתה שסועה מבפנים בסכסוכים פנימיים במשך חמש שנים לפני "מבול אל-אקצה" [מתקפת השבעה באוקטובר], יחיא סינוואר הוציא לפועל מהלך של הונאה אסטרטגית, ייתכן ללא תקדים ייתכן בהיסטוריה, המזכיר את הסוס הטרויאני, ודברים שאירעו בקרבות המכריעים הגדולים בהיסטוריה. כיצד הוא [סינוואר] עקב אחר ההתרחשויות בישראל במהלך חמש השנים שקדמו למבול אל-אקצה? באסם נעים: לאור זאת שהוא [סינוואר] ריצה 22 שנות מאסר, ולמד [בתקופת המאסר] את הספרות העברית [פרסומים בשפה העברית], ולאור זאת, כך שמעתי ממנו, שהוא תמיד היה מתעדכן בפרטי ההתרחשויות בחברה הציונית, ולאחר מכן, כאשר השתחרר מהכלא, הוא המשיך לעקוב אחר המצב [בישראל], כלומר הוא האזין לערוצי [החדשות] הישראליים, הוא קרא את הדוחות ואת המחקרים, מעבר למה [הדוחות] שהגיעו ממומחים במחלקות השונות [של חמאס], המחלקה המדינית, או [מחלקת] המודיעין, מחלקת הביטחון הכללי ועוד. הוא [סינוואר] עקב מקרוב, ועקב אחר הפרטים הקטנים. לדוגמה, אני זוכר שבאחת הפעמים הוא כינס אותנו ואמר שעכשיו מתקיימת [מערכת] בחירות בישות [ישראל]. אחמד מנסור: אחת מתוך חמש [מערכות הבחירות] שנערכו [בישראל]. באסם נעים: כן, אני סבור, שאין מדובר ב[מערכת הבחירות האחרונה], אלא בזו שקדמה לה. אחמד מנסור: כן. באסם נעים: הוא ביקש להעריך את המצב. מה התרחישים הצפויים לגביהם? ומה נדרש מאיתנו? האם אנו נדרשים לכוון [את מהלכינו] לכיוון מסוים? לעודד את הערבים [אזרחי ישראל] שלא ליטול חלק [בבחירות]? לעודד את הערבים [אזרחי ישראל] להשתתף בבחירות? אחמד מנסור: ערביי פלסטין. באסם נעים: ערביי פלסטין. כמובן, קיימת עמדה הלכתית איסלאמית [בעניין זה], וקיימת עמדה מדינית וכולי. אבל, הוא פתח את האופק עבורנו לחשוב באופן מעמיק [בשאלה] כיצד אנו יכולים להשפיע. ייתכן שנדרשת פעילות בשטח [ביצוע פעילות צבאית/ טרור נגד ישראל]. אתה זוכר שב-96 [1996]. אחמד מנסור: כן. באסם נעים: [ראש ממשלת ישראל] שמעון פרס הפסיד בבחירות בגלל פעולות ההקרבה העצמית בדרכו של אללה [פיגועי ההתאבדות]. אחמד מנסור: אמת. באסם נעים: ו[בנימין] נתניהו [מנהיג הליכוד] ניצח בפעם הראשונה [וזכה להיבחר] לראש הממשלה. וייתכן, שנדרשת פעולה בשטח [ביצוע פעילות צבאית/ טרור נגד ישראל] כדי להשפיע על המצב ב[אזור] הפנים [של פלסטין, שהוא בראייה הפלסטינית שטח מדינת ישראל]. ואולם, כפי שציינתי, היה ברור לנו, כך הבינו כולם, שקללת העשור השמיני [מאז הקמת מדינת ישראל] החלה לבוא לידי ביטוי, כיוון שהישראלים מאמינים שהבית הראשון, והבית השני, שהם המדינה [היהודית] הראשונה וה[המדינה היהודית] השנייה קרסו בראש ובראשונה מבפנים, ואז הגיע הגורם החיצוני והשלים את חיסולן. אחמד מנסור: כן. באסם נעים: אנו הולכים לקראת קרע או לקראת פילוגים [בישראל] לאורך ולרוחב במישורים האידיאולוגי, החברתי, הדתי, הזהות, בכל התחומים, בצבא ובביטחון, ועוד, עד לנקודה בה אנו מתחילים לשמוע מונחים, שהראשון בהם: קללת העשור השמיני, מדינת אל-קודס [ירושלים, מדינת יהודה] ומדינת תל אביב. את מדינת אל-קודס [ירושלים, מדינת יהודה] מוביל הימין הקיצוני. אחמד מנסור: זה מוזר מאוד, שכעת ישראל הגיעה זמן קצר לפני "מבול אל-אקצה" לפילוג חברתי פנימי, שבו הקיצונים דרשו [להקים] את מדינת אל-קודס [ירושלים, מדינת יהודה] והחילונים במדינת תל אביב. באסם נעים: הם לא דרשו מדינה. נוצרה מדינה בתל אביב שמנהיגים אותה יהודים ליברלים הנחשבים למערביים, אלה שבאו במסגרת המפעל [הציוני] הראשון. אחמד מנסור: כן. באסם נעים: אחת הסיבות להישרדותו [של המפעל הציוני] נשענת על שני יסודות: היסוד של הזהות הדתית היהודית, והיסוד השני - שהם מייצגים את ערכי המערב. אנו בני המערב, אנו מייצגים את ערכי המערב, ואנו ראש החרב בהתנגשות הציביליזציות בין המזרח למערב. ללא הדימוי הזה, הדימוי שהם מייצגים את המערב, ישראל מאבדת את אחת ההצדקות החשובות לקיומה. ולכן, [היהודים הישראלים] הליברלים יודעים שאם אנו נהיה קיצונים בכיוון זה [כלומר אם ישראל תיטה לכיוון הימני הקיצוני], אנו נאבד את התמיכה והגיבוי של המערב. לכן, הם נאבקים נואשות כדי להגביל את הכיוון הקיצוני הזה [הימין הקיצוני] בפינה מוגדרת. אחמד מנסור: בהחלט. באסם נעים: אבל כיום, החברה הישראלית הפכה לנוטה לימין, וכעת הם [המזוהים עם הימין] נמצאים בצבא, מהווים אחוז גבוה מהחברה. לכן, הפילוג הזה היה ברור, פילוג בצבא, פילוג בביטחון, פילוג ברחוב, פילוג בערים. הוא תמיד קרא זאת כך, כלומר שעלינו לעקוב אחר ההתפתחויות מקרוב עד אשר נאתר את הרגע המתאים כדי לכוון את המכה [הצבאית] אשר תסייע לפרק את החברה הזו. לכן, אני תמיד אומר שמה שאירע ב-7 באוקטובר עשוי לא להוביל לשחרור [של פלסטין] בסבב [העימות הצבאי] הזה, אבל הנזק שנגרם [לישראל] הוא בלתי הפיך. סימוכין:

Jonathan D. Halevi

99,305 görüntüleme • 1 yıl önce

לפני שנתיים הזדמנתי לשבת של משפחות שכולות בתל-אביב. בדרך כלל, בבית כנסת מלא יש משהו כמו חמישה לויים, יולדת אחת, אולי בר מצווה, וארבעה אומרי קדיש. אבל כשהגיעו שם לקדיש, כל בית הכנסת, מאות מתפללים, נעמד ואמר ״יתגדל ויתקדש שמיה רבה״. כי יקיריהם, יקיריכם, יקירינו, נפלו בשמחת תורה של אותה שנה או בחודשים שאחריו. וקול הקדיש הולך וחזק מאוד. ונזכרתי בפעם נוספת שקרה לי דבר כזה, בבית הכנסת בבית החולים הדסה עין כרם, שנה קודם לכן. כשפתאום הצטבר תור של חמישה שישה אבות שבאו לקרוא שם לבנות, ועוד שלוש בריתות לבנים. וחשבתי על המקומות האלה, שכאילו הפוכים זה מזה. ועל המרחק הקצר עד להכאיב שבין קריאת שם וקריאת קדיש. כי הנופלים נותרים בני עשרה, או בני עשרים, אבל בעינינו, שמתבגרים, הם נראים כל פעם צעירים יותר ויותר. וחשבתי על כך שאת כל אחד ואחד מהנופלים האלה בירכו בברית ״קיים את הילד הזה לאביו ולאימו״. והילד התקיים, עד שהחליט מיוזמתו המוחלטת לקפוץ אל האש, במדינה שבה אנשים רצים אל תופת כמו אל ים. ואחר-כך, באולם שליד בית הכנסת עברתי וקלטתי שיחה שלא האמנתי שיכולה להתקיים. הורים שכולים דנו שם בשאלה מתי זה קשה יותר: כשהבן שנפל השאיר אחריו ילדים קטנים יתומים, או כשלא זכה. וחשבתי, שאולי צריך להגיד גם פה: ״אנו מתירים להתפלל עם העבריינים״. כי כולנו העבריינים שממשיכים בחייהם, במריבותיהם. עוברים כל יום על מצוות ״לא תשכח״ ועל הנדר ״להיות ראויים״. ואולי גם כאן במדינה שלנו הגיע הזמן, מיום הזיכרון שעבר, ועד יום הזיכרון הזה, להסיר את כל החרמות וכל הנידויים שבשלהם, גם בשלהם, הגיעו אלינו הרעה הזאת והסתר הפנים הזה. נופלי המערכה הזו, שעדיין אין לה שם מוסכם ולא תאריך סיום, שונים בכל זאת מקודמיהם, כי לא שיערנו שבדור שלנו, ילדים כמו מתן אברג׳יל ויוחאי דוכן עדיין קופצים על רימונים. או שגם בתזכורת באייפון, לא רק בעט נובע, אפשר לכתוב מילים כמו של בן זוסמן: ״אני מלא גאווה ותחושת שליחות ותמיד אמרתי שאם אצטרך למות, הלוואי וזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה. ירושלים, הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם״. ובעיקר כי הם יצאו אל הקרב ועשו זאת בדעה צלולה. למרות שנים ארוכות של פילוג ומאבקים פנימיים, שאמורות היו, לכאורה, להעלים כל סימן של נכונות למות למען אנשים שחושבים אחרת. על מלחמת העולם הראשונה כתב סופר אמריקני ״מאה שנה של אהבה של מעמד הביניים בוזבזה שם בשוחות״. אצלנו, היא חלילה לא בוזבזה. והיא לא בת מאה. היא אהבה של שלושת אלפים שנה לעם הזה ולמקום הזה, חזקה יותר מכל מאבק רגעי, עוברת מדור לדור, בגיל מוקדם להדהים. וכמו שכתב יהודה עמיחי, ״אדם יוצא מבית, והבית אינו יוצא מן האדם״. ההיסטוריה תשכח את המאבקים הפוליטיים ואת האינטרסים הרגעיים, אבל היא תזכור היטב איך התהפכה הקערה בין שמחת תורה תשפ״ד בבארי ובין פסח תשפ״ו בטהרן. היא תבחין בין עיקר ובין טפל, תראה אור בחשיכת ההודעות ״דובר צה״ל התיר לפרסום״. לא המצאנו את הערבוב הזה בין יום הזיכרון לבין יום העצמאות, שנושקים זה לזה ואין מלכות נוגעת בחברתה. לפני 2,400 שנה עמדו על הר בירושלים ישראלים רבים, בחנוכת בית המקדש השני. הצעירים שמחו על המקדש, הזקנים בכו בי ראו כמה עלוב הוא לעומת הבית הראשון שזכרו. נעמי שמר תיארה זאת במילים: ״שירי קינה, שירי הלל, זה מתערבב, זה מתערבל״. וכך תיאר זאת עזרא: וְאֵין הָעָם, מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה, לְקוֹל בְּכִי הָעָם: כִּי הָעָם, מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה, וְהַקּוֹל נִשְׁמַע, עַד-לְמֵרָחוֹק. בזמן הכרזת העצמאות, ממש מחר לפני 78 שנה, נפל גוש עציון ומגיניו נטבחו ונחטפו. מניין הנופלים חצה אז את האלפיים בדיוק כשהתגשמה התקווה בת שנות אלפיים. לא היה בית שאין בו מספד ולא היה רחוב שלא התמלא בשמחה. אלתרמן כבר כתב על השעה ההיא מילים נצחיות: ״ופני שמחתה עזות וחזקים לעומתן פני תוגתה ולעת חג או מספד הן רובצות אישה לפתח רעותה והעת כמו ניר שבו חרשו אהבה ושנאה וקרב ויבער העפר עד בוא יבוא נושא אלומותיו״ אלתרמן רמז לפסוק ״הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו״. כי בניגוד לבית השני, כשהוקם הבית השלישי לא חצי בכו וחצי שמחו, אלא כולם בכו ושמחו ביחד. רובנו בארץ מכירים בנס של הקמת מדינת ישראל, אך לשמחתנו לא חווינו את הכאב הנורא על בשרנו. יש מנגד את מי ששקועים באבל הכבד ואינם מצליחים לראות את המטרה שלשמה נדרש, ואין לנו הזכות לשפוט אותם. אבל אתם היושבים פה חשים היטב גם את הצער הנורא, וגם את רוח ההיסטוריה. הלוחות הטקטוניים האלה של תוגה ושמחה, זיכרון ועצמאות, הלוחות הטקטוניים האלה שעליהם יושבת מדינת ישראל מתנגשים על לוח ליבכם יום יום ושעה שעה. ואתם קו השבר. ובתוככם גם סוד החיבור. ואני אינני מקנא בכם, אבל אני מתקנא ברוח שלכם. וכמו כולם אני מודה לכם מעומקי ליבי ונפשי, ומבקש את סליחתכם. שבוע אחרי הטבח, לפני גשם ראשון, בקיבוץ בארי זרעו את השדות שדרכם דהר המוות אל הבתים. התקיים בנו כפשוטו הביטוי התנ״כי ״הזורעים בדמעה״. ואם התקיים החלק הזה, מובטח שיתקיים בנו גם החלק השני ״ברינה יקצורו״. (דברים שאמרתי הערב בטקס הזיכרון במאהל הגבורה בירושלים)
6:37

לפני שנתיים הזדמנתי לשבת של משפחות שכולות בתל-אביב. בדרך כלל, בבית כנסת מלא יש משהו כמו חמישה לויים, יולדת אחת, אולי בר מצווה, וארבעה אומרי קדיש. אבל כשהגיעו שם לקדיש, כל בית הכנסת, מאות מתפללים, נעמד ואמר ״יתגדל ויתקדש שמיה רבה״. כי יקיריהם, יקיריכם, יקירינו, נפלו בשמחת תורה של אותה שנה או בחודשים שאחריו. וקול הקדיש הולך וחזק מאוד. ונזכרתי בפעם נוספת שקרה לי דבר כזה, בבית הכנסת בבית החולים הדסה עין כרם, שנה קודם לכן. כשפתאום הצטבר תור של חמישה שישה אבות שבאו לקרוא שם לבנות, ועוד שלוש בריתות לבנים. וחשבתי על המקומות האלה, שכאילו הפוכים זה מזה. ועל המרחק הקצר עד להכאיב שבין קריאת שם וקריאת קדיש. כי הנופלים נותרים בני עשרה, או בני עשרים, אבל בעינינו, שמתבגרים, הם נראים כל פעם צעירים יותר ויותר. וחשבתי על כך שאת כל אחד ואחד מהנופלים האלה בירכו בברית ״קיים את הילד הזה לאביו ולאימו״. והילד התקיים, עד שהחליט מיוזמתו המוחלטת לקפוץ אל האש, במדינה שבה אנשים רצים אל תופת כמו אל ים. ואחר-כך, באולם שליד בית הכנסת עברתי וקלטתי שיחה שלא האמנתי שיכולה להתקיים. הורים שכולים דנו שם בשאלה מתי זה קשה יותר: כשהבן שנפל השאיר אחריו ילדים קטנים יתומים, או כשלא זכה. וחשבתי, שאולי צריך להגיד גם פה: ״אנו מתירים להתפלל עם העבריינים״. כי כולנו העבריינים שממשיכים בחייהם, במריבותיהם. עוברים כל יום על מצוות ״לא תשכח״ ועל הנדר ״להיות ראויים״. ואולי גם כאן במדינה שלנו הגיע הזמן, מיום הזיכרון שעבר, ועד יום הזיכרון הזה, להסיר את כל החרמות וכל הנידויים שבשלהם, גם בשלהם, הגיעו אלינו הרעה הזאת והסתר הפנים הזה. נופלי המערכה הזו, שעדיין אין לה שם מוסכם ולא תאריך סיום, שונים בכל זאת מקודמיהם, כי לא שיערנו שבדור שלנו, ילדים כמו מתן אברג׳יל ויוחאי דוכן עדיין קופצים על רימונים. או שגם בתזכורת באייפון, לא רק בעט נובע, אפשר לכתוב מילים כמו של בן זוסמן: ״אני מלא גאווה ותחושת שליחות ותמיד אמרתי שאם אצטרך למות, הלוואי וזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה. ירושלים, הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם״. ובעיקר כי הם יצאו אל הקרב ועשו זאת בדעה צלולה. למרות שנים ארוכות של פילוג ומאבקים פנימיים, שאמורות היו, לכאורה, להעלים כל סימן של נכונות למות למען אנשים שחושבים אחרת. על מלחמת העולם הראשונה כתב סופר אמריקני ״מאה שנה של אהבה של מעמד הביניים בוזבזה שם בשוחות״. אצלנו, היא חלילה לא בוזבזה. והיא לא בת מאה. היא אהבה של שלושת אלפים שנה לעם הזה ולמקום הזה, חזקה יותר מכל מאבק רגעי, עוברת מדור לדור, בגיל מוקדם להדהים. וכמו שכתב יהודה עמיחי, ״אדם יוצא מבית, והבית אינו יוצא מן האדם״. ההיסטוריה תשכח את המאבקים הפוליטיים ואת האינטרסים הרגעיים, אבל היא תזכור היטב איך התהפכה הקערה בין שמחת תורה תשפ״ד בבארי ובין פסח תשפ״ו בטהרן. היא תבחין בין עיקר ובין טפל, תראה אור בחשיכת ההודעות ״דובר צה״ל התיר לפרסום״. לא המצאנו את הערבוב הזה בין יום הזיכרון לבין יום העצמאות, שנושקים זה לזה ואין מלכות נוגעת בחברתה. לפני 2,400 שנה עמדו על הר בירושלים ישראלים רבים, בחנוכת בית המקדש השני. הצעירים שמחו על המקדש, הזקנים בכו בי ראו כמה עלוב הוא לעומת הבית הראשון שזכרו. נעמי שמר תיארה זאת במילים: ״שירי קינה, שירי הלל, זה מתערבב, זה מתערבל״. וכך תיאר זאת עזרא: וְאֵין הָעָם, מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה, לְקוֹל בְּכִי הָעָם: כִּי הָעָם, מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה, וְהַקּוֹל נִשְׁמַע, עַד-לְמֵרָחוֹק. בזמן הכרזת העצמאות, ממש מחר לפני 78 שנה, נפל גוש עציון ומגיניו נטבחו ונחטפו. מניין הנופלים חצה אז את האלפיים בדיוק כשהתגשמה התקווה בת שנות אלפיים. לא היה בית שאין בו מספד ולא היה רחוב שלא התמלא בשמחה. אלתרמן כבר כתב על השעה ההיא מילים נצחיות: ״ופני שמחתה עזות וחזקים לעומתן פני תוגתה ולעת חג או מספד הן רובצות אישה לפתח רעותה והעת כמו ניר שבו חרשו אהבה ושנאה וקרב ויבער העפר עד בוא יבוא נושא אלומותיו״ אלתרמן רמז לפסוק ״הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו״. כי בניגוד לבית השני, כשהוקם הבית השלישי לא חצי בכו וחצי שמחו, אלא כולם בכו ושמחו ביחד. רובנו בארץ מכירים בנס של הקמת מדינת ישראל, אך לשמחתנו לא חווינו את הכאב הנורא על בשרנו. יש מנגד את מי ששקועים באבל הכבד ואינם מצליחים לראות את המטרה שלשמה נדרש, ואין לנו הזכות לשפוט אותם. אבל אתם היושבים פה חשים היטב גם את הצער הנורא, וגם את רוח ההיסטוריה. הלוחות הטקטוניים האלה של תוגה ושמחה, זיכרון ועצמאות, הלוחות הטקטוניים האלה שעליהם יושבת מדינת ישראל מתנגשים על לוח ליבכם יום יום ושעה שעה. ואתם קו השבר. ובתוככם גם סוד החיבור. ואני אינני מקנא בכם, אבל אני מתקנא ברוח שלכם. וכמו כולם אני מודה לכם מעומקי ליבי ונפשי, ומבקש את סליחתכם. שבוע אחרי הטבח, לפני גשם ראשון, בקיבוץ בארי זרעו את השדות שדרכם דהר המוות אל הבתים. התקיים בנו כפשוטו הביטוי התנ״כי ״הזורעים בדמעה״. ואם התקיים החלק הזה, מובטח שיתקיים בנו גם החלק השני ״ברינה יקצורו״. (דברים שאמרתי הערב בטקס הזיכרון במאהל הגבורה בירושלים)

עמית סגל

30,194 görüntüleme • 5 ay önce