正在加载视频...

视频加载失败

返回首页

שתי דקות בין הכיבוש החות'י בתימן של באב אל-מנדב לתקיפת המיליציות בעיראק של קו צינורות הנפט בסעודיה שמחבר בין המזרח למערב - כל הדרכים מובילות לטהראן.

kaisos1987's profile picture

roi kais • روعي كايس • רועי קייס

119,497 subscribers

13,786 次观看 • 17 天前 •via X (Twitter)

LIVE

Anya Rossi• Live Now

Private livecam show

3 条评论

roi kais • روعي كايس • רועי קייס 的头像
roi kais • روعي كايس • רועי קייס17 天前

כבר לפני חודש הקדשנו פרק לשיתוף הפעולה הקטלני בין החות'ים לבין המיליציות בעיראק ששם את סעודיה על הכוונת

Dror Doron 的头像
Dror Doron17 天前

מסתבר שמי שצחק בעבר על היכולות של מפקד כוח קדס אסמאעיל קאאני, שמח מוקדם מידיי. ניכר כי קאאני ואנשי כוח קדס הכפופים אליו שאחראים על פעילות השלוחים האיראנים באזור, עובדים יפה מאוד לקידום אינטרסיה של איראן לשבש את שוק האנרגיה העולמי.

Nadav Finebuch 的头像
Nadav Finebuch16 天前

לפרטים

相关视频

איך זה מתקבל על הדעת שבשעב אל-בוטום, במסאפר יטא, 65 תלמידות ותלמידים, ילדים קטנים, לא יוכלו ללמוד השנה רק משום שכוחות הכיבוש החריבו את בית הספר שלהם? הרס של בית ספר בשטח כבוש אינו רק פגיעה בזכותם של ילדים לחינוך: הוא גם פשע מלחמה. והגרוע מכול הוא שהכול עובר בשתיקה מוחלטת. חייבים להפנים: זה או סיום הכיבוש, או ברבריות. אנחנו ממשיכים להיאבק בכל מקום – בכנסת, ברחובות ובכיכרות – למען סיום הכיבוש, למען זכותו של כל ילד וילדה לחינוך, בין אם הם פלסטינים ובין אם הם ישראלים, ולמען שוויון על מלא.
0:58

איך זה מתקבל על הדעת שבשעב אל-בוטום, במסאפר יטא, 65 תלמידות ותלמידים, ילדים קטנים, לא יוכלו ללמוד השנה רק משום שכוחות הכיבוש החריבו את בית הספר שלהם? הרס של בית ספר בשטח כבוש אינו רק פגיעה בזכותם של ילדים לחינוך: הוא גם פשע מלחמה. והגרוע מכול הוא שהכול עובר בשתיקה מוחלטת. חייבים להפנים: זה או סיום הכיבוש, או ברבריות. אנחנו ממשיכים להיאבק בכל מקום – בכנסת, ברחובות ובכיכרות – למען סיום הכיבוש, למען זכותו של כל ילד וילדה לחינוך, בין אם הם פלסטינים ובין אם הם ישראלים, ולמען שוויון על מלא.

חד״ש Hadash

10,862 次观看 • 1 个月前

חודש לפני מתקפת השבעה באוקטובר – עורך הדין גלעד שר, מראשי תנועת המחאה נגד הרפורמה המשפטית, מותח ביקורת על היעדר "תכנון חלופות או הכנה של דעת הקהל לשלום", ואומר כי "אפשר להגיע לכולם [הישראלים והפלסטינים], ואפשר להכין, לתכנן ולטפל בתודעה של האנשים, במוכנות שלהם לקבל אופציה של שלום" ב-8 בספטמבר 2023, התארח עו"ד גלעד שר, מראשי תנועת המחאה נגד הרפורמה המשפטית, בפודקאסט של טובי פולק, ולהלן קטע מדבריו: "תראה, כשנגיע לאיזושהי נקודה שבה תהיה באמת תודעה שהוכנה להיפרדות או לפיוס או להתנתקות מהאוכלוסייה הפלסטינית, כשנגיע לזה, אם נגיע לזה, תכף אני אדבר איתך איך מכינים את זה, אני אומר לך איך לדעתי צריך להכין את זה. אז כשתהיה הסכמה רחבה, בהקשר הזה, כמו שמדברים היום על הסכמה רחבה חלולה אחרת, אני מדבר על הסכמה רחבה אמיתית, בין סדר גודל של אנחנו בסך הכל 15 מיליון בני אדם, בין הירדן לבין הים התיכון, זה הכל. מה זה חמישה [עשר] מיליון בני אדם בשביל רשתות חברתיות? זה כלום, זה פסיק. אפשר להגיע אל כולם, אפשר להכין, אפשר לתכנן, אפשר לטפל בתודעה של האנשים, במוכנות שלהם לקבל אופציה של שלום, במקום אופציה של מצב א-נורמלי של סכסוך מדמם מתמשך, שבו יש צד אחד שהוא חזק, צד אחר שהוא חלש יותר, פחות מאורגן, עם ממשל איום ונורא, שמפעיל גם אמצעים של טרור על אזרחים, ולפעמים בביטויים רצחניים ביותר שאסור לקבל אותם, אבל הרוב, חוזר למה שאני מאמין בו ולמה שאני חושב שהוא גם, אני יודע שהוא נכון מבחינה עובדתית, הרוב בחברה הישראלית, הרוב בחברה הפלסטינית, היו מעדיפים מצב של שלום נורמלי בין שתי הישויות הלאומיות האלה. ומה שאנחנו עושים במשך כל השנים כמדינה, אנחנו יודעים לתכנן מבצעים צבאיים, אנחנו יודעים לבצע מבצעים צבאיים, לפעמים טוב יותר, לפעמים טוב פחות. אנחנו יודעים לתכנן עימותים חמושים עם גורמי טרור ולסכל טרור, ואנחנו יודעים להגיע רחוק מאוד עם כוחנו הצבאי והכל. אבל מתי בפעם האחרונה שמעת על תכנון של חלופות או של הכנה של דעת הקהל לשלום. שלום צריך גם לתכנן, שלום צריך לעבוד עליו, זה עבודה קשה שלום". סימוכין: 10 באוקטובר 2023 – עו"ד גלעד שר: "כמה קל ‘להשטיח את עזה’, ‘לכבוש’, ‘למוטט את חמאס’, ‘לשנות את המשוואה’. למילים ריקות אין מחיר. זה בדיוק מה שאויבינו רוצים. שצה"ל ידהר אל מלכודת-פתאים; מה להם [לממשלה] ולהימנעות ממלחמות שסופן ידוע מראש, להפעלה נכונה של מנופים לא-צבאיים ולתכנון יעיל". סימוכין:
2:28

חודש לפני מתקפת השבעה באוקטובר – עורך הדין גלעד שר, מראשי תנועת המחאה נגד הרפורמה המשפטית, מותח ביקורת על היעדר "תכנון חלופות או הכנה של דעת הקהל לשלום", ואומר כי "אפשר להגיע לכולם [הישראלים והפלסטינים], ואפשר להכין, לתכנן ולטפל בתודעה של האנשים, במוכנות שלהם לקבל אופציה של שלום" ב-8 בספטמבר 2023, התארח עו"ד גלעד שר, מראשי תנועת המחאה נגד הרפורמה המשפטית, בפודקאסט של טובי פולק, ולהלן קטע מדבריו: "תראה, כשנגיע לאיזושהי נקודה שבה תהיה באמת תודעה שהוכנה להיפרדות או לפיוס או להתנתקות מהאוכלוסייה הפלסטינית, כשנגיע לזה, אם נגיע לזה, תכף אני אדבר איתך איך מכינים את זה, אני אומר לך איך לדעתי צריך להכין את זה. אז כשתהיה הסכמה רחבה, בהקשר הזה, כמו שמדברים היום על הסכמה רחבה חלולה אחרת, אני מדבר על הסכמה רחבה אמיתית, בין סדר גודל של אנחנו בסך הכל 15 מיליון בני אדם, בין הירדן לבין הים התיכון, זה הכל. מה זה חמישה [עשר] מיליון בני אדם בשביל רשתות חברתיות? זה כלום, זה פסיק. אפשר להגיע אל כולם, אפשר להכין, אפשר לתכנן, אפשר לטפל בתודעה של האנשים, במוכנות שלהם לקבל אופציה של שלום, במקום אופציה של מצב א-נורמלי של סכסוך מדמם מתמשך, שבו יש צד אחד שהוא חזק, צד אחר שהוא חלש יותר, פחות מאורגן, עם ממשל איום ונורא, שמפעיל גם אמצעים של טרור על אזרחים, ולפעמים בביטויים רצחניים ביותר שאסור לקבל אותם, אבל הרוב, חוזר למה שאני מאמין בו ולמה שאני חושב שהוא גם, אני יודע שהוא נכון מבחינה עובדתית, הרוב בחברה הישראלית, הרוב בחברה הפלסטינית, היו מעדיפים מצב של שלום נורמלי בין שתי הישויות הלאומיות האלה. ומה שאנחנו עושים במשך כל השנים כמדינה, אנחנו יודעים לתכנן מבצעים צבאיים, אנחנו יודעים לבצע מבצעים צבאיים, לפעמים טוב יותר, לפעמים טוב פחות. אנחנו יודעים לתכנן עימותים חמושים עם גורמי טרור ולסכל טרור, ואנחנו יודעים להגיע רחוק מאוד עם כוחנו הצבאי והכל. אבל מתי בפעם האחרונה שמעת על תכנון של חלופות או של הכנה של דעת הקהל לשלום. שלום צריך גם לתכנן, שלום צריך לעבוד עליו, זה עבודה קשה שלום". סימוכין: 10 באוקטובר 2023 – עו"ד גלעד שר: "כמה קל ‘להשטיח את עזה’, ‘לכבוש’, ‘למוטט את חמאס’, ‘לשנות את המשוואה’. למילים ריקות אין מחיר. זה בדיוק מה שאויבינו רוצים. שצה"ל ידהר אל מלכודת-פתאים; מה להם [לממשלה] ולהימנעות ממלחמות שסופן ידוע מראש, להפעלה נכונה של מנופים לא-צבאיים ולתכנון יעיל". סימוכין:

Jonathan D. Halevi

14,318 次观看 • 1 年前

עוד סיבה לא לטוס עם אלעל! איך יתכן שלמטוס אין מספיק דלק כאשר לפי חוקי התעופה הבינלאומיים כל מטוס חייב שיהיה לו למקרה חירום דלק למינימום עוד 30 דקות טיסה כדי להגיע לשדה תעופה חילופי. לפי דיווחים, ב-20 במאי 2026, טיסה LY19 של אל על מתל אביב לניו יורק/JFK חוותה עיכובים בזמן הטיסה (הסיבות לא ידועות) ונאלצה לעשות מעגלי המתנה ליד רוד איילנד. בשלב מסוים בקרת התנועה האווירית הבחינה שהמטוס מאט והורתה לצוות להגביר את המהירות כדי לשמור על מרחק בין המטוסים שנמצאים גם במעגלים. הקפטן הגיב בקשר בהצהרה מתוחה ומדאיגה: "אנחנו בדלק מינימלי ואין לנו במידת הצורך מספיק דלק כדי לעשות go-around. בסופו של דבר המטוס נחת בשלום. Noga Nir Neeman Dean Fisher
0:42

עוד סיבה לא לטוס עם אלעל! איך יתכן שלמטוס אין מספיק דלק כאשר לפי חוקי התעופה הבינלאומיים כל מטוס חייב שיהיה לו למקרה חירום דלק למינימום עוד 30 דקות טיסה כדי להגיע לשדה תעופה חילופי. לפי דיווחים, ב-20 במאי 2026, טיסה LY19 של אל על מתל אביב לניו יורק/JFK חוותה עיכובים בזמן הטיסה (הסיבות לא ידועות) ונאלצה לעשות מעגלי המתנה ליד רוד איילנד. בשלב מסוים בקרת התנועה האווירית הבחינה שהמטוס מאט והורתה לצוות להגביר את המהירות כדי לשמור על מרחק בין המטוסים שנמצאים גם במעגלים. הקפטן הגיב בקשר בהצהרה מתוחה ומדאיגה: "אנחנו בדלק מינימלי ואין לנו במידת הצורך מספיק דלק כדי לעשות go-around. בסופו של דבר המטוס נחת בשלום. Noga Nir Neeman Dean Fisher

Noni 🏴‍☠️ 🇩🇪 🇵🇹 🇮🇱

27,801 次观看 • 4 个月前

פנו לעצמכם שתי דקות וחצי, וצפו בקטע הראיון המטורלל הזה. מה שתראו בו זה את אבי וייס מתראיין אצל אלכס בקלו, ו-"מסביר" לו שאנשי פת״ח מהרשות הפלסטינית לקחו חלק פעיל בטבח ה-7.10 *בתוך שטח ישראל*, בכך שהתחזו לשוטרים והכווינו נהגי רכבים לנסוע בדרך שתוביל למותם. ואיך מר וייס הגיע למסקנה ההגיונית והמתבקשת הזו, שכמובן כ-ו-ל-ם מסתירים מכם במשך שנתיים וחודש? מסתבר, שאם למחבל חמאס מסוים היה סרט לבן על ראשו – זה אומר שהוא בעצם איש פת״ח מיהודה ושומרון שהתחזה לשוטר. למה? ככה. מכאן, וייס כבר הפליג בדימיון הלאה והלאה. ולמה אני מטריח אתכם בקשקוש הזה? משום שתאמינו או לא, שתי הדמויות הללו – אבי וייס ואבי בקלו – הם שני אנשים שמתווכים ללא מעט אחרים כל מיני סוגיות משפטיות, כולל לדוגמה "פרשנות" של תיקי האלפים. אלא שהקשר בין "הפרשנות" הזו לבין המציאות – הוא בערך הקשר בין אנשי הרשות הפלסטינית לבין הכוונת תנועה של רכבים בתוך שטח ישראל בבוקר ה-7.10. כלומר, הוא בלתי קיים. בערב, נספר לכם על משהו דומה על מנהיגת להקת "האולפן הפתוח".
2:27

פנו לעצמכם שתי דקות וחצי, וצפו בקטע הראיון המטורלל הזה. מה שתראו בו זה את אבי וייס מתראיין אצל אלכס בקלו, ו-"מסביר" לו שאנשי פת״ח מהרשות הפלסטינית לקחו חלק פעיל בטבח ה-7.10 *בתוך שטח ישראל*, בכך שהתחזו לשוטרים והכווינו נהגי רכבים לנסוע בדרך שתוביל למותם. ואיך מר וייס הגיע למסקנה ההגיונית והמתבקשת הזו, שכמובן כ-ו-ל-ם מסתירים מכם במשך שנתיים וחודש? מסתבר, שאם למחבל חמאס מסוים היה סרט לבן על ראשו – זה אומר שהוא בעצם איש פת״ח מיהודה ושומרון שהתחזה לשוטר. למה? ככה. מכאן, וייס כבר הפליג בדימיון הלאה והלאה. ולמה אני מטריח אתכם בקשקוש הזה? משום שתאמינו או לא, שתי הדמויות הללו – אבי וייס ואבי בקלו – הם שני אנשים שמתווכים ללא מעט אחרים כל מיני סוגיות משפטיות, כולל לדוגמה "פרשנות" של תיקי האלפים. אלא שהקשר בין "הפרשנות" הזו לבין המציאות – הוא בערך הקשר בין אנשי הרשות הפלסטינית לבין הכוונת תנועה של רכבים בתוך שטח ישראל בבוקר ה-7.10. כלומר, הוא בלתי קיים. בערב, נספר לכם על משהו דומה על מנהיגת להקת "האולפן הפתוח".

Or Carmi • אור כרמי

31,393 次观看 • 10 个月前

חודשיים לפני מתקפת השבעה באוקטובר – מחמוד מרדאווי, מבכירי חמאס, אומר כי ישראל איבדה את הלכידות הפנימית; "ההון בורח, הצבא מתפורר ו[אנשים] אינם רוצים לשרת [בצבא]; כך באים לידי ביטוי גורמי החולשה של הבית הראשון והבית השני גם יחד ברגע הזה – וזו נקודת חולשה" ב-10 באוגוסט 2023, מחמוד מרדאווי, חבר בלשכה המדינית של חמאס, פרסם סרטון וידאו, שבו אמר את הדברים הבאים: באמת, אסור לנו לשכוח, דוד יקר, את המצור, את המרדף, את המעצרים, את הנפילה חלל בדרכו של אללה, ואת ניסיונות הכנעת העם הפלסטיני, שהתגלמו בהתקפה על רצועת עזה אחרי 2007, שהייתה ממוקדת ברצועה ובציר עזה – מלחמות שנועדו להוכיח את העצמאות ולהגן על העניין הלאומי הפלסטיני. לאחר מכן התאחד העם הפלסטיני בכל מקום, וכעת העם האדיר הזה בכל מקום נתון למעצר, למרדפים, לייהוד, לפיצול – הכול נזק, נזק. בהיבט הטקטי, האויב הציוני ללא ספק משיג הישגים, והדבר חקוק על עורנו: שהידים שעולים השמימה, אלפי עצירים, פשיטות לילה מתמשכות, חידוש המצור. ומה שעובר כיום על רצועת עזה אינו רחוק מהחדרים האפלים שבהם מתוכננים הדברים ברמת המזרח התיכון כולו. הרצועה [רצועת עזה] הזו היא שעצרה את שטף הרוע בכל המזרח [התיכון]. רצועת עזה, המובלעת הטהורה הזו, בולמת את ההתקפה שנועדה למחוק כל סימן בעל ערך והמשכיות היסטורית המאשר את ערביותה ושייכותה של האזור הזה לאומה הערבית והאיסלאמית. רצועת עזה ניצבה כחומת מגן איתנה בפני הגל, האי הלוחם בעמידה גבורה. האם עמידה זו, ההקרבות הללו והכאב הזה נשאו פרי? כן, נשאו פרי. האויב בהיבט האסטרטגי – מפסיד. האויב בהיבט האסטרטגי התמודד בעבר עם מלחמות ואתגרים מוגבלים; היום הוא מתמודד ויתמודד עם מלחמות כוללות ופתוחות, ובחזיתות מרובות. דעו זאת בוודאות, אל תפקפקו בכך: מה שממתין לאויב [ישראל] יהיה בחזיתות רבות, בדרכים ובכלים שונים מהמלחמות הקודמות, שהוא לא חזה ולא היה מסוגל לדמיין, וכל ההיערכות, בניין והכנת הצבא שלו לא יתאימו לטבען. בעבר הוא [ישראל] היה מלוכד פנימית, ולו עד גבול מסוים, או נראה לנו שהוא מלוכד, אבל כעת הוא מפורק עדתית בין מזרחיים לאשכנזים, פוליטית בין ימין לשמאל, ומעמדית בין עניים לעשירים. היום [מפלגת] הליכוד, הזרם הדתי־לאומי והחרדים הקיצוניים רוצים לשנות את זהותה של מדינת הישות [ישראל]. שימו לב: ההון בורח, הצבא מתפורר ו[אנשים] אינם רוצים לשרת [בצבא]; כך באים לידי ביטוי גורמי החולשה של הבית הראשון והבית השני גם יחד ברגע הזה – וזו נקודת חולשה. הנקודה השלישית, והחשובה ביותר ב[מאזן] היתרונות, שהאויב הציוני נהנה ממנה בעבר וכעת הוא מאבד אותה: נוכחות ארצות הברית, שבעבר העמידה מאות אלפי חיילים במזרח התיכון ונתנה לאזור עדיפות [וייחסה לו] חשיבות. היום היא מעניקה עדיפות לאירופה ולמזרח הרחוק – לאוקיינוס השקט וההודי – במאבק מול סין, ונוכחות הצבא האמריקני באזור מוגבלת ואינה מסוגלת עוד למלא את אותה משימה. לאחר המהפכה [הרפורמה המשפטית] בשינוי הזהות [של מדינת ישראל], החקיקה [במסגרת הרפורמה המשפטית], פגיעה בתפקיד בית המשפט העליון והרמת [מעמדה של] הכנסת מעליו, כלומר הכנסת תהיה בעלת הסמכות כלפיו [בית המשפט העליון], התערער גם הממד הערכי בין מדינת הכיבוש לבין המערכת הליברלית האמריקנית. לכן, הדבר לא יעודד את האמריקנים לקבל החלטות ארוכות טווח לטובת המפעל הציוני המיוצג בממשלה השלטת כיום. אשר על כן, האם הסבל של עזה, עמידתה האיתנה ודבקותה [במאבק] נשאו פרי? כן, נשאו פרי. נשאו פרי.היכן היינו והיכן אנחנו היום – זה העיקר. האם זה פגע בנו? כן, פגע: עוני, רדיפה, גירוש, מעצרים, נפילה חלל בדרכו של אללה. אבל כדי שהיעדים העליונים והערכים הגדולים יתממשו ויהפכו למציאות חיה – חייבים לשלם את המחיר. והמחיר אינו כסף, אלא בנפש, זמן, דם ואיברי הגוף [הנקטעים בפעולות המאבק המזוין נגד ישראל]. אללה ישמור את עמנו ועל ההתנגדות, ויאפשר לנו לקצר את המרחק בין מאמצינו לבין יעדינו שלנו, עד שאלה יתגשמו – ונזכה באחת משתי הטובות: או שניפול חלל בדרכו של אללה או שנזכה בניצחון ובתפילה במסגד אל־אקצא, בקרוב ברצונו [של אללה] יתעלה. סימוכין: כתבות קודמות כחודשיים לפני מתקפת השבעה באוקטובר – מחמוד מרדאווי, מבכירי חמאס: ישראל "עוברת משבר אמיתי, דומה לזה שחוותה לפני חורבן הבית הראשון והבית השני; הדבר החשוב הוא שצבא הכיבוש והמוסדות הביטחוניים בישות המתפוררת שלהם הולכים לקראת מהלכים שלא ניתן לתאר אלא כסימנים או שלב מקדים להפיכה צבאית". סימוכין: כחודשיים לפני מתקפת השבעה באוקטובר – מחמוד מרדאווי: "עלינו למהר ולהשלים את גשר המעבר לעבר צעדים מואצים בכיוון גירוש הכיבוש הזה בכוח, בכוח הנשק. מה שנלקח בכוח לא יוחזר לפלסטין ולפלסטינים אלא בכוח; [הארגונים הפלסטיניים] חייבים להשקיע כל מה שביכולתם למען ההכנה והעלאת רמת המוכנות להתמודדות עם המפעל הציוני הכובש הזה, ולפעול לפירוקו בהקדם האפשרי". סימוכין:
5:27

חודשיים לפני מתקפת השבעה באוקטובר – מחמוד מרדאווי, מבכירי חמאס, אומר כי ישראל איבדה את הלכידות הפנימית; "ההון בורח, הצבא מתפורר ו[אנשים] אינם רוצים לשרת [בצבא]; כך באים לידי ביטוי גורמי החולשה של הבית הראשון והבית השני גם יחד ברגע הזה – וזו נקודת חולשה" ב-10 באוגוסט 2023, מחמוד מרדאווי, חבר בלשכה המדינית של חמאס, פרסם סרטון וידאו, שבו אמר את הדברים הבאים: באמת, אסור לנו לשכוח, דוד יקר, את המצור, את המרדף, את המעצרים, את הנפילה חלל בדרכו של אללה, ואת ניסיונות הכנעת העם הפלסטיני, שהתגלמו בהתקפה על רצועת עזה אחרי 2007, שהייתה ממוקדת ברצועה ובציר עזה – מלחמות שנועדו להוכיח את העצמאות ולהגן על העניין הלאומי הפלסטיני. לאחר מכן התאחד העם הפלסטיני בכל מקום, וכעת העם האדיר הזה בכל מקום נתון למעצר, למרדפים, לייהוד, לפיצול – הכול נזק, נזק. בהיבט הטקטי, האויב הציוני ללא ספק משיג הישגים, והדבר חקוק על עורנו: שהידים שעולים השמימה, אלפי עצירים, פשיטות לילה מתמשכות, חידוש המצור. ומה שעובר כיום על רצועת עזה אינו רחוק מהחדרים האפלים שבהם מתוכננים הדברים ברמת המזרח התיכון כולו. הרצועה [רצועת עזה] הזו היא שעצרה את שטף הרוע בכל המזרח [התיכון]. רצועת עזה, המובלעת הטהורה הזו, בולמת את ההתקפה שנועדה למחוק כל סימן בעל ערך והמשכיות היסטורית המאשר את ערביותה ושייכותה של האזור הזה לאומה הערבית והאיסלאמית. רצועת עזה ניצבה כחומת מגן איתנה בפני הגל, האי הלוחם בעמידה גבורה. האם עמידה זו, ההקרבות הללו והכאב הזה נשאו פרי? כן, נשאו פרי. האויב בהיבט האסטרטגי – מפסיד. האויב בהיבט האסטרטגי התמודד בעבר עם מלחמות ואתגרים מוגבלים; היום הוא מתמודד ויתמודד עם מלחמות כוללות ופתוחות, ובחזיתות מרובות. דעו זאת בוודאות, אל תפקפקו בכך: מה שממתין לאויב [ישראל] יהיה בחזיתות רבות, בדרכים ובכלים שונים מהמלחמות הקודמות, שהוא לא חזה ולא היה מסוגל לדמיין, וכל ההיערכות, בניין והכנת הצבא שלו לא יתאימו לטבען. בעבר הוא [ישראל] היה מלוכד פנימית, ולו עד גבול מסוים, או נראה לנו שהוא מלוכד, אבל כעת הוא מפורק עדתית בין מזרחיים לאשכנזים, פוליטית בין ימין לשמאל, ומעמדית בין עניים לעשירים. היום [מפלגת] הליכוד, הזרם הדתי־לאומי והחרדים הקיצוניים רוצים לשנות את זהותה של מדינת הישות [ישראל]. שימו לב: ההון בורח, הצבא מתפורר ו[אנשים] אינם רוצים לשרת [בצבא]; כך באים לידי ביטוי גורמי החולשה של הבית הראשון והבית השני גם יחד ברגע הזה – וזו נקודת חולשה. הנקודה השלישית, והחשובה ביותר ב[מאזן] היתרונות, שהאויב הציוני נהנה ממנה בעבר וכעת הוא מאבד אותה: נוכחות ארצות הברית, שבעבר העמידה מאות אלפי חיילים במזרח התיכון ונתנה לאזור עדיפות [וייחסה לו] חשיבות. היום היא מעניקה עדיפות לאירופה ולמזרח הרחוק – לאוקיינוס השקט וההודי – במאבק מול סין, ונוכחות הצבא האמריקני באזור מוגבלת ואינה מסוגלת עוד למלא את אותה משימה. לאחר המהפכה [הרפורמה המשפטית] בשינוי הזהות [של מדינת ישראל], החקיקה [במסגרת הרפורמה המשפטית], פגיעה בתפקיד בית המשפט העליון והרמת [מעמדה של] הכנסת מעליו, כלומר הכנסת תהיה בעלת הסמכות כלפיו [בית המשפט העליון], התערער גם הממד הערכי בין מדינת הכיבוש לבין המערכת הליברלית האמריקנית. לכן, הדבר לא יעודד את האמריקנים לקבל החלטות ארוכות טווח לטובת המפעל הציוני המיוצג בממשלה השלטת כיום. אשר על כן, האם הסבל של עזה, עמידתה האיתנה ודבקותה [במאבק] נשאו פרי? כן, נשאו פרי. נשאו פרי.היכן היינו והיכן אנחנו היום – זה העיקר. האם זה פגע בנו? כן, פגע: עוני, רדיפה, גירוש, מעצרים, נפילה חלל בדרכו של אללה. אבל כדי שהיעדים העליונים והערכים הגדולים יתממשו ויהפכו למציאות חיה – חייבים לשלם את המחיר. והמחיר אינו כסף, אלא בנפש, זמן, דם ואיברי הגוף [הנקטעים בפעולות המאבק המזוין נגד ישראל]. אללה ישמור את עמנו ועל ההתנגדות, ויאפשר לנו לקצר את המרחק בין מאמצינו לבין יעדינו שלנו, עד שאלה יתגשמו – ונזכה באחת משתי הטובות: או שניפול חלל בדרכו של אללה או שנזכה בניצחון ובתפילה במסגד אל־אקצא, בקרוב ברצונו [של אללה] יתעלה. סימוכין: כתבות קודמות כחודשיים לפני מתקפת השבעה באוקטובר – מחמוד מרדאווי, מבכירי חמאס: ישראל "עוברת משבר אמיתי, דומה לזה שחוותה לפני חורבן הבית הראשון והבית השני; הדבר החשוב הוא שצבא הכיבוש והמוסדות הביטחוניים בישות המתפוררת שלהם הולכים לקראת מהלכים שלא ניתן לתאר אלא כסימנים או שלב מקדים להפיכה צבאית". סימוכין: כחודשיים לפני מתקפת השבעה באוקטובר – מחמוד מרדאווי: "עלינו למהר ולהשלים את גשר המעבר לעבר צעדים מואצים בכיוון גירוש הכיבוש הזה בכוח, בכוח הנשק. מה שנלקח בכוח לא יוחזר לפלסטין ולפלסטינים אלא בכוח; [הארגונים הפלסטיניים] חייבים להשקיע כל מה שביכולתם למען ההכנה והעלאת רמת המוכנות להתמודדות עם המפעל הציוני הכובש הזה, ולפעול לפירוקו בהקדם האפשרי". סימוכין:

Jonathan D. Halevi

10,532 次观看 • 8 个月前

הצמה שמזעזעת את הכיסא החות׳י בתימן: הסיפור המטורף של מה שקורה בתימן! האיש בסרטון הזה הוא חמד בן פדע׳ם, והוא מבטיח להגיע כל הדרך לצנעא, והוא כנראה האיש הכי מפורסם בימים אלה ברשתות הערביות. הסיפור שמאפיל אפילו על הלווית ח׳אמינאי ועל חגיגות 250 של ארצות הברית. הסיפור הזה מתחיל ב-2017 עם בחורה בשם מירא צדאם חוסיין, צעירה תימנית שטוענת כי היא בתו הסודית של צדאם חוסיין. מירה נכלאה על ידי הח׳ותים, רכושה הוחרם, בתיה נגנבו והיא נזרקה ארי זמן מה ללא שום רכוש. לֹצעד נואש להשיב את כבודה, היא פנתה אל השייח׳ בתמונה, מנהיג של שבט פדע׳ם התימני וקצצה צמה משיערה באקט שבטי שבו היא למעשה ביקשה לכלול אותו כבת השבט שחסה תחת כבודו וכבוד השבט שלו. אירוע התגלגל עד שגם השייח׳ פדע׳ם בעצמו נכלא ושוחרר לאחר מכן אך הדרישה שלו להשבת כבודו ועמידה במילה לא נעלם. עם היחלשות החות׳ים לאחר התקיפות הישראליות והאמריקאיות במדינה, פדע׳ם בנה קואליצייה ענקית משבטים מקומיים כאשר הוא בתורו השתמש במנהג השבטי המכונה ״נכף״, מין קריאה לעזרה בין -שבטית שזכתה להצלחה יוצאת דופן. הרשתות החברתיות מלאות בסרטונים של טנדרים חמושים בגברים עם פגיונות וכמויות נשק אדירות שעטים לכיוון הבירה התימנית. יום כבר דווח שבכיר חות׳י נהרג בקרבות באזור המדאן ונראה שהשבטים, שמקבלים חיזוק גם מצד השלטונות ״הלגיטימיים שבאזורים שאינם בשליטת החות׳ים אינם מתכוונים לעצור וקוראים תיגר על שלטונה של המיליצייה המגובה על ידי איראן. אתמול עלה הדובר של הכוחות החמושים התימניים, יחיא סריע והאשים את ערב הסעודית בשינוע כוחות ובהתרסה נגד הממשל החות׳י, ובעוד זה לא ברור האם לערב הסעודית יש בדבר, נראה שהסיפור הזה רק תופס תאוצה. אביא לכם חלק מהקולות ומהתמונות בהמשך, נמשיך לעקוב ונראה לאן זה יתפתח, צפייה מהנה, מרד החליפים בטלגרם
0:20

הצמה שמזעזעת את הכיסא החות׳י בתימן: הסיפור המטורף של מה שקורה בתימן! האיש בסרטון הזה הוא חמד בן פדע׳ם, והוא מבטיח להגיע כל הדרך לצנעא, והוא כנראה האיש הכי מפורסם בימים אלה ברשתות הערביות. הסיפור שמאפיל אפילו על הלווית ח׳אמינאי ועל חגיגות 250 של ארצות הברית. הסיפור הזה מתחיל ב-2017 עם בחורה בשם מירא צדאם חוסיין, צעירה תימנית שטוענת כי היא בתו הסודית של צדאם חוסיין. מירה נכלאה על ידי הח׳ותים, רכושה הוחרם, בתיה נגנבו והיא נזרקה ארי זמן מה ללא שום רכוש. לֹצעד נואש להשיב את כבודה, היא פנתה אל השייח׳ בתמונה, מנהיג של שבט פדע׳ם התימני וקצצה צמה משיערה באקט שבטי שבו היא למעשה ביקשה לכלול אותו כבת השבט שחסה תחת כבודו וכבוד השבט שלו. אירוע התגלגל עד שגם השייח׳ פדע׳ם בעצמו נכלא ושוחרר לאחר מכן אך הדרישה שלו להשבת כבודו ועמידה במילה לא נעלם. עם היחלשות החות׳ים לאחר התקיפות הישראליות והאמריקאיות במדינה, פדע׳ם בנה קואליצייה ענקית משבטים מקומיים כאשר הוא בתורו השתמש במנהג השבטי המכונה ״נכף״, מין קריאה לעזרה בין -שבטית שזכתה להצלחה יוצאת דופן. הרשתות החברתיות מלאות בסרטונים של טנדרים חמושים בגברים עם פגיונות וכמויות נשק אדירות שעטים לכיוון הבירה התימנית. יום כבר דווח שבכיר חות׳י נהרג בקרבות באזור המדאן ונראה שהשבטים, שמקבלים חיזוק גם מצד השלטונות ״הלגיטימיים שבאזורים שאינם בשליטת החות׳ים אינם מתכוונים לעצור וקוראים תיגר על שלטונה של המיליצייה המגובה על ידי איראן. אתמול עלה הדובר של הכוחות החמושים התימניים, יחיא סריע והאשים את ערב הסעודית בשינוע כוחות ובהתרסה נגד הממשל החות׳י, ובעוד זה לא ברור האם לערב הסעודית יש בדבר, נראה שהסיפור הזה רק תופס תאוצה. אביא לכם חלק מהקולות ומהתמונות בהמשך, נמשיך לעקוב ונראה לאן זה יתפתח, צפייה מהנה, מרד החליפים בטלגרם

Khalifa

26,764 次观看 • 2 个月前

נתניהו הוא תאומו ההיסטורי של צ'רצ'יל. צ'רצ'יל הישראלי. ההקבלה בין וינסטון צ'רצ'יל לבנימין נתניהו אינה רק דמיון בין אישים, אלא זהות מדהימה בנסיבות האסטרטגיות: המנהיג שראה את הסכנה שבשלטון הרשע לפני כולם, נאלץ להילחם על דעת הקהל בביתו ובעולם ורתם כנגד כל הסיכויים את האימפריה של זמנו למערכה מוצלחת . 1. הנביא בשער: האזהרה המוקדמת כמו צ'רצ'יל ב"שנות המדבר" של שנות ה-30, נתניהו עמד במשך עשורים כקול בודד מול הקהילה הבינלאומית. צ'רצ'יל: התריע שהנאציזם אינו סכנה מקומית אלא איום על הציביליזציה. זכה בכינויי "אלרמיסט" ותאב מלחמה. נתניהו: התריע משנות ה-90 שמשטר האייתוללות הוא "הרייך השלישי" המודרני. המערב ראה בו מכשול לשלום, "אובססיבי" שמעכב הסדרים אזוריים. בשורה התחתונה שניהם שילמו מחיר פוליטי כבד על סירובם ליישר קו עם האסקפיסטים של זמנם. 2. המערכה הפנימית: צ'רצ'יל נגד הליפקס / נתניהו נגד גלנט, גנץ ומחנה ההסדרה זהו ציר ההכרעה. במאי 1940, האיום הגדול על בריטניה לא היה הלופטוואפה, אלא תבוסתנות הממסד. לורד הליפקס ומחנה השלום: שר החוץ הליפקס דרש לפנות למתווך (מוסוליני) כדי להגיע להסכם עם היטלר. הוא טען שהמשך המלחמה הוא הימור חסר אחריות על גורל העם הבריטי. הוא העדיף "הסדרה" על פני "ניצחון מוחלט" שנראה לו דמיוני. נתניהו ומחנה ה"הכלה": אל מול שר ביטחון, רמטכ"ל ומנהיגי אופוזיציה שביקשו לסיים את המערכה בהסכם שישאיר את ציר הרשע על הרגליים ("שקט תמורת ויתור"), נתניהו עמד כצוק איתן. הוא זיהה שכל הסכם עם ה"נאצים החדשים" הוא מכתב התאבדות מושהה. ההכרעה: צ'רצ'יל הכניע את הליפקס בתוך קבינט המלחמה; נתניהו מכניע את תפיסת ה"קונספציה" בתוך הקבינט ובקרב על דעת הקהל. שניהם הבינו שעם רשע אידיאולוגי - אין פשרה, יש רק הכרעה. 3. הקרב על אמריקה: לינדברג מול טאקר קרלסון כדי לנצח, שני המנהיגים היו חייבים לרתום את "מחסן הנשק של הדמוקרטיה" – ארה"ב. אך הדרך לוושינגטון עברה דרך מוקשים פוליטיים זהים: צ'ארלס לינדברג (America First 1940): טען שהמלחמה בנאצים היא אינטרס יהודי (ובריטי), לא אמריקאי. הוא הטיף לבדלנות ולהפקרת אירופה לגורלה. טאקר קרלסון (America First 2026): מהדהד טיעונים דומים, לפיהם המלחמה בציר האיראני היא אינטרס יהודי, לא אמריקאי. הוא מטיף לבדלנות ולכך שדווקא ישראל היא הנבל האזורי. ההישג: כפי שצ'רצ'יל הצליח לרתום את רוזוולט למרות הבדלנות, נתניהו הצליח לרתום את טראמפ למלחמה בשם האינטרס האמריקאי: המלחמה בישראל אינה "עזרה ליהודים", אלא קו ההגנה הראשון של חירות המערב (וסיוע במאבק מול סין). סיכום: הניצחון המוחלט על הנאצים. צ'רצ'יל הישראלי אינו רק כינוי של כבוד, אלא תיאור תפקודי. כמו שצ'רצ'יל חתם את מלחמת העולם השנייה בהכחדת המשטר הנאצי, נתניהו מוביל כעת את "מבצע אריה שואג" - המערכה שתכחיד את שלטונם של הנאצים החדשים. ההיסטוריה תשפוט את שניהם לא לפי הפופולריות שלהם בזמן אמת, אלא לפי עולם החירות שהם הותירו אחריהם.
1:00

נתניהו הוא תאומו ההיסטורי של צ'רצ'יל. צ'רצ'יל הישראלי. ההקבלה בין וינסטון צ'רצ'יל לבנימין נתניהו אינה רק דמיון בין אישים, אלא זהות מדהימה בנסיבות האסטרטגיות: המנהיג שראה את הסכנה שבשלטון הרשע לפני כולם, נאלץ להילחם על דעת הקהל בביתו ובעולם ורתם כנגד כל הסיכויים את האימפריה של זמנו למערכה מוצלחת . 1. הנביא בשער: האזהרה המוקדמת כמו צ'רצ'יל ב"שנות המדבר" של שנות ה-30, נתניהו עמד במשך עשורים כקול בודד מול הקהילה הבינלאומית. צ'רצ'יל: התריע שהנאציזם אינו סכנה מקומית אלא איום על הציביליזציה. זכה בכינויי "אלרמיסט" ותאב מלחמה. נתניהו: התריע משנות ה-90 שמשטר האייתוללות הוא "הרייך השלישי" המודרני. המערב ראה בו מכשול לשלום, "אובססיבי" שמעכב הסדרים אזוריים. בשורה התחתונה שניהם שילמו מחיר פוליטי כבד על סירובם ליישר קו עם האסקפיסטים של זמנם. 2. המערכה הפנימית: צ'רצ'יל נגד הליפקס / נתניהו נגד גלנט, גנץ ומחנה ההסדרה זהו ציר ההכרעה. במאי 1940, האיום הגדול על בריטניה לא היה הלופטוואפה, אלא תבוסתנות הממסד. לורד הליפקס ומחנה השלום: שר החוץ הליפקס דרש לפנות למתווך (מוסוליני) כדי להגיע להסכם עם היטלר. הוא טען שהמשך המלחמה הוא הימור חסר אחריות על גורל העם הבריטי. הוא העדיף "הסדרה" על פני "ניצחון מוחלט" שנראה לו דמיוני. נתניהו ומחנה ה"הכלה": אל מול שר ביטחון, רמטכ"ל ומנהיגי אופוזיציה שביקשו לסיים את המערכה בהסכם שישאיר את ציר הרשע על הרגליים ("שקט תמורת ויתור"), נתניהו עמד כצוק איתן. הוא זיהה שכל הסכם עם ה"נאצים החדשים" הוא מכתב התאבדות מושהה. ההכרעה: צ'רצ'יל הכניע את הליפקס בתוך קבינט המלחמה; נתניהו מכניע את תפיסת ה"קונספציה" בתוך הקבינט ובקרב על דעת הקהל. שניהם הבינו שעם רשע אידיאולוגי - אין פשרה, יש רק הכרעה. 3. הקרב על אמריקה: לינדברג מול טאקר קרלסון כדי לנצח, שני המנהיגים היו חייבים לרתום את "מחסן הנשק של הדמוקרטיה" – ארה"ב. אך הדרך לוושינגטון עברה דרך מוקשים פוליטיים זהים: צ'ארלס לינדברג (America First 1940): טען שהמלחמה בנאצים היא אינטרס יהודי (ובריטי), לא אמריקאי. הוא הטיף לבדלנות ולהפקרת אירופה לגורלה. טאקר קרלסון (America First 2026): מהדהד טיעונים דומים, לפיהם המלחמה בציר האיראני היא אינטרס יהודי, לא אמריקאי. הוא מטיף לבדלנות ולכך שדווקא ישראל היא הנבל האזורי. ההישג: כפי שצ'רצ'יל הצליח לרתום את רוזוולט למרות הבדלנות, נתניהו הצליח לרתום את טראמפ למלחמה בשם האינטרס האמריקאי: המלחמה בישראל אינה "עזרה ליהודים", אלא קו ההגנה הראשון של חירות המערב (וסיוע במאבק מול סין). סיכום: הניצחון המוחלט על הנאצים. צ'רצ'יל הישראלי אינו רק כינוי של כבוד, אלא תיאור תפקודי. כמו שצ'רצ'יל חתם את מלחמת העולם השנייה בהכחדת המשטר הנאצי, נתניהו מוביל כעת את "מבצע אריה שואג" - המערכה שתכחיד את שלטונם של הנאצים החדשים. ההיסטוריה תשפוט את שניהם לא לפי הפופולריות שלהם בזמן אמת, אלא לפי עולם החירות שהם הותירו אחריהם.

Rotem M.Sella | רותם מ.סלע 🇮🇱

36,071 次观看 • 7 个月前

לפני שנתיים הזדמנתי לשבת של משפחות שכולות בתל-אביב. בדרך כלל, בבית כנסת מלא יש משהו כמו חמישה לויים, יולדת אחת, אולי בר מצווה, וארבעה אומרי קדיש. אבל כשהגיעו שם לקדיש, כל בית הכנסת, מאות מתפללים, נעמד ואמר ״יתגדל ויתקדש שמיה רבה״. כי יקיריהם, יקיריכם, יקירינו, נפלו בשמחת תורה של אותה שנה או בחודשים שאחריו. וקול הקדיש הולך וחזק מאוד. ונזכרתי בפעם נוספת שקרה לי דבר כזה, בבית הכנסת בבית החולים הדסה עין כרם, שנה קודם לכן. כשפתאום הצטבר תור של חמישה שישה אבות שבאו לקרוא שם לבנות, ועוד שלוש בריתות לבנים. וחשבתי על המקומות האלה, שכאילו הפוכים זה מזה. ועל המרחק הקצר עד להכאיב שבין קריאת שם וקריאת קדיש. כי הנופלים נותרים בני עשרה, או בני עשרים, אבל בעינינו, שמתבגרים, הם נראים כל פעם צעירים יותר ויותר. וחשבתי על כך שאת כל אחד ואחד מהנופלים האלה בירכו בברית ״קיים את הילד הזה לאביו ולאימו״. והילד התקיים, עד שהחליט מיוזמתו המוחלטת לקפוץ אל האש, במדינה שבה אנשים רצים אל תופת כמו אל ים. ואחר-כך, באולם שליד בית הכנסת עברתי וקלטתי שיחה שלא האמנתי שיכולה להתקיים. הורים שכולים דנו שם בשאלה מתי זה קשה יותר: כשהבן שנפל השאיר אחריו ילדים קטנים יתומים, או כשלא זכה. וחשבתי, שאולי צריך להגיד גם פה: ״אנו מתירים להתפלל עם העבריינים״. כי כולנו העבריינים שממשיכים בחייהם, במריבותיהם. עוברים כל יום על מצוות ״לא תשכח״ ועל הנדר ״להיות ראויים״. ואולי גם כאן במדינה שלנו הגיע הזמן, מיום הזיכרון שעבר, ועד יום הזיכרון הזה, להסיר את כל החרמות וכל הנידויים שבשלהם, גם בשלהם, הגיעו אלינו הרעה הזאת והסתר הפנים הזה. נופלי המערכה הזו, שעדיין אין לה שם מוסכם ולא תאריך סיום, שונים בכל זאת מקודמיהם, כי לא שיערנו שבדור שלנו, ילדים כמו מתן אברג׳יל ויוחאי דוכן עדיין קופצים על רימונים. או שגם בתזכורת באייפון, לא רק בעט נובע, אפשר לכתוב מילים כמו של בן זוסמן: ״אני מלא גאווה ותחושת שליחות ותמיד אמרתי שאם אצטרך למות, הלוואי וזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה. ירושלים, הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם״. ובעיקר כי הם יצאו אל הקרב ועשו זאת בדעה צלולה. למרות שנים ארוכות של פילוג ומאבקים פנימיים, שאמורות היו, לכאורה, להעלים כל סימן של נכונות למות למען אנשים שחושבים אחרת. על מלחמת העולם הראשונה כתב סופר אמריקני ״מאה שנה של אהבה של מעמד הביניים בוזבזה שם בשוחות״. אצלנו, היא חלילה לא בוזבזה. והיא לא בת מאה. היא אהבה של שלושת אלפים שנה לעם הזה ולמקום הזה, חזקה יותר מכל מאבק רגעי, עוברת מדור לדור, בגיל מוקדם להדהים. וכמו שכתב יהודה עמיחי, ״אדם יוצא מבית, והבית אינו יוצא מן האדם״. ההיסטוריה תשכח את המאבקים הפוליטיים ואת האינטרסים הרגעיים, אבל היא תזכור היטב איך התהפכה הקערה בין שמחת תורה תשפ״ד בבארי ובין פסח תשפ״ו בטהרן. היא תבחין בין עיקר ובין טפל, תראה אור בחשיכת ההודעות ״דובר צה״ל התיר לפרסום״. לא המצאנו את הערבוב הזה בין יום הזיכרון לבין יום העצמאות, שנושקים זה לזה ואין מלכות נוגעת בחברתה. לפני 2,400 שנה עמדו על הר בירושלים ישראלים רבים, בחנוכת בית המקדש השני. הצעירים שמחו על המקדש, הזקנים בכו בי ראו כמה עלוב הוא לעומת הבית הראשון שזכרו. נעמי שמר תיארה זאת במילים: ״שירי קינה, שירי הלל, זה מתערבב, זה מתערבל״. וכך תיאר זאת עזרא: וְאֵין הָעָם, מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה, לְקוֹל בְּכִי הָעָם: כִּי הָעָם, מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה, וְהַקּוֹל נִשְׁמַע, עַד-לְמֵרָחוֹק. בזמן הכרזת העצמאות, ממש מחר לפני 78 שנה, נפל גוש עציון ומגיניו נטבחו ונחטפו. מניין הנופלים חצה אז את האלפיים בדיוק כשהתגשמה התקווה בת שנות אלפיים. לא היה בית שאין בו מספד ולא היה רחוב שלא התמלא בשמחה. אלתרמן כבר כתב על השעה ההיא מילים נצחיות: ״ופני שמחתה עזות וחזקים לעומתן פני תוגתה ולעת חג או מספד הן רובצות אישה לפתח רעותה והעת כמו ניר שבו חרשו אהבה ושנאה וקרב ויבער העפר עד בוא יבוא נושא אלומותיו״ אלתרמן רמז לפסוק ״הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו״. כי בניגוד לבית השני, כשהוקם הבית השלישי לא חצי בכו וחצי שמחו, אלא כולם בכו ושמחו ביחד. רובנו בארץ מכירים בנס של הקמת מדינת ישראל, אך לשמחתנו לא חווינו את הכאב הנורא על בשרנו. יש מנגד את מי ששקועים באבל הכבד ואינם מצליחים לראות את המטרה שלשמה נדרש, ואין לנו הזכות לשפוט אותם. אבל אתם היושבים פה חשים היטב גם את הצער הנורא, וגם את רוח ההיסטוריה. הלוחות הטקטוניים האלה של תוגה ושמחה, זיכרון ועצמאות, הלוחות הטקטוניים האלה שעליהם יושבת מדינת ישראל מתנגשים על לוח ליבכם יום יום ושעה שעה. ואתם קו השבר. ובתוככם גם סוד החיבור. ואני אינני מקנא בכם, אבל אני מתקנא ברוח שלכם. וכמו כולם אני מודה לכם מעומקי ליבי ונפשי, ומבקש את סליחתכם. שבוע אחרי הטבח, לפני גשם ראשון, בקיבוץ בארי זרעו את השדות שדרכם דהר המוות אל הבתים. התקיים בנו כפשוטו הביטוי התנ״כי ״הזורעים בדמעה״. ואם התקיים החלק הזה, מובטח שיתקיים בנו גם החלק השני ״ברינה יקצורו״. (דברים שאמרתי הערב בטקס הזיכרון במאהל הגבורה בירושלים)
6:37

לפני שנתיים הזדמנתי לשבת של משפחות שכולות בתל-אביב. בדרך כלל, בבית כנסת מלא יש משהו כמו חמישה לויים, יולדת אחת, אולי בר מצווה, וארבעה אומרי קדיש. אבל כשהגיעו שם לקדיש, כל בית הכנסת, מאות מתפללים, נעמד ואמר ״יתגדל ויתקדש שמיה רבה״. כי יקיריהם, יקיריכם, יקירינו, נפלו בשמחת תורה של אותה שנה או בחודשים שאחריו. וקול הקדיש הולך וחזק מאוד. ונזכרתי בפעם נוספת שקרה לי דבר כזה, בבית הכנסת בבית החולים הדסה עין כרם, שנה קודם לכן. כשפתאום הצטבר תור של חמישה שישה אבות שבאו לקרוא שם לבנות, ועוד שלוש בריתות לבנים. וחשבתי על המקומות האלה, שכאילו הפוכים זה מזה. ועל המרחק הקצר עד להכאיב שבין קריאת שם וקריאת קדיש. כי הנופלים נותרים בני עשרה, או בני עשרים, אבל בעינינו, שמתבגרים, הם נראים כל פעם צעירים יותר ויותר. וחשבתי על כך שאת כל אחד ואחד מהנופלים האלה בירכו בברית ״קיים את הילד הזה לאביו ולאימו״. והילד התקיים, עד שהחליט מיוזמתו המוחלטת לקפוץ אל האש, במדינה שבה אנשים רצים אל תופת כמו אל ים. ואחר-כך, באולם שליד בית הכנסת עברתי וקלטתי שיחה שלא האמנתי שיכולה להתקיים. הורים שכולים דנו שם בשאלה מתי זה קשה יותר: כשהבן שנפל השאיר אחריו ילדים קטנים יתומים, או כשלא זכה. וחשבתי, שאולי צריך להגיד גם פה: ״אנו מתירים להתפלל עם העבריינים״. כי כולנו העבריינים שממשיכים בחייהם, במריבותיהם. עוברים כל יום על מצוות ״לא תשכח״ ועל הנדר ״להיות ראויים״. ואולי גם כאן במדינה שלנו הגיע הזמן, מיום הזיכרון שעבר, ועד יום הזיכרון הזה, להסיר את כל החרמות וכל הנידויים שבשלהם, גם בשלהם, הגיעו אלינו הרעה הזאת והסתר הפנים הזה. נופלי המערכה הזו, שעדיין אין לה שם מוסכם ולא תאריך סיום, שונים בכל זאת מקודמיהם, כי לא שיערנו שבדור שלנו, ילדים כמו מתן אברג׳יל ויוחאי דוכן עדיין קופצים על רימונים. או שגם בתזכורת באייפון, לא רק בעט נובע, אפשר לכתוב מילים כמו של בן זוסמן: ״אני מלא גאווה ותחושת שליחות ותמיד אמרתי שאם אצטרך למות, הלוואי וזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה. ירושלים, הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם״. ובעיקר כי הם יצאו אל הקרב ועשו זאת בדעה צלולה. למרות שנים ארוכות של פילוג ומאבקים פנימיים, שאמורות היו, לכאורה, להעלים כל סימן של נכונות למות למען אנשים שחושבים אחרת. על מלחמת העולם הראשונה כתב סופר אמריקני ״מאה שנה של אהבה של מעמד הביניים בוזבזה שם בשוחות״. אצלנו, היא חלילה לא בוזבזה. והיא לא בת מאה. היא אהבה של שלושת אלפים שנה לעם הזה ולמקום הזה, חזקה יותר מכל מאבק רגעי, עוברת מדור לדור, בגיל מוקדם להדהים. וכמו שכתב יהודה עמיחי, ״אדם יוצא מבית, והבית אינו יוצא מן האדם״. ההיסטוריה תשכח את המאבקים הפוליטיים ואת האינטרסים הרגעיים, אבל היא תזכור היטב איך התהפכה הקערה בין שמחת תורה תשפ״ד בבארי ובין פסח תשפ״ו בטהרן. היא תבחין בין עיקר ובין טפל, תראה אור בחשיכת ההודעות ״דובר צה״ל התיר לפרסום״. לא המצאנו את הערבוב הזה בין יום הזיכרון לבין יום העצמאות, שנושקים זה לזה ואין מלכות נוגעת בחברתה. לפני 2,400 שנה עמדו על הר בירושלים ישראלים רבים, בחנוכת בית המקדש השני. הצעירים שמחו על המקדש, הזקנים בכו בי ראו כמה עלוב הוא לעומת הבית הראשון שזכרו. נעמי שמר תיארה זאת במילים: ״שירי קינה, שירי הלל, זה מתערבב, זה מתערבל״. וכך תיאר זאת עזרא: וְאֵין הָעָם, מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה, לְקוֹל בְּכִי הָעָם: כִּי הָעָם, מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה, וְהַקּוֹל נִשְׁמַע, עַד-לְמֵרָחוֹק. בזמן הכרזת העצמאות, ממש מחר לפני 78 שנה, נפל גוש עציון ומגיניו נטבחו ונחטפו. מניין הנופלים חצה אז את האלפיים בדיוק כשהתגשמה התקווה בת שנות אלפיים. לא היה בית שאין בו מספד ולא היה רחוב שלא התמלא בשמחה. אלתרמן כבר כתב על השעה ההיא מילים נצחיות: ״ופני שמחתה עזות וחזקים לעומתן פני תוגתה ולעת חג או מספד הן רובצות אישה לפתח רעותה והעת כמו ניר שבו חרשו אהבה ושנאה וקרב ויבער העפר עד בוא יבוא נושא אלומותיו״ אלתרמן רמז לפסוק ״הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו״. כי בניגוד לבית השני, כשהוקם הבית השלישי לא חצי בכו וחצי שמחו, אלא כולם בכו ושמחו ביחד. רובנו בארץ מכירים בנס של הקמת מדינת ישראל, אך לשמחתנו לא חווינו את הכאב הנורא על בשרנו. יש מנגד את מי ששקועים באבל הכבד ואינם מצליחים לראות את המטרה שלשמה נדרש, ואין לנו הזכות לשפוט אותם. אבל אתם היושבים פה חשים היטב גם את הצער הנורא, וגם את רוח ההיסטוריה. הלוחות הטקטוניים האלה של תוגה ושמחה, זיכרון ועצמאות, הלוחות הטקטוניים האלה שעליהם יושבת מדינת ישראל מתנגשים על לוח ליבכם יום יום ושעה שעה. ואתם קו השבר. ובתוככם גם סוד החיבור. ואני אינני מקנא בכם, אבל אני מתקנא ברוח שלכם. וכמו כולם אני מודה לכם מעומקי ליבי ונפשי, ומבקש את סליחתכם. שבוע אחרי הטבח, לפני גשם ראשון, בקיבוץ בארי זרעו את השדות שדרכם דהר המוות אל הבתים. התקיים בנו כפשוטו הביטוי התנ״כי ״הזורעים בדמעה״. ואם התקיים החלק הזה, מובטח שיתקיים בנו גם החלק השני ״ברינה יקצורו״. (דברים שאמרתי הערב בטקס הזיכרון במאהל הגבורה בירושלים)

עמית סגל

30,194 次观看 • 5 个月前

טוב, אחרי שהטויט הקודם שלי קיבל כמעט 250,000 צפיות (🤦), יש לי המשך וסוף טוב להרפתקאת האוזניות הזו, שיצאה מכל פרופורציה. בעקבות הטויט כבר היו לי כמה קונקשנים לדיירים בבניין (תודה הילה!), אז מכיוון שהאוזניות קראו לי מרחוק כל סוף השבוע, אמרתי: יאללה, עוד ניסיון חילוץ אחד. חייב לפתור את התעלומה הזאת! קבעתי עם נגה (שם בדוי) שגרה בבניין. הגעתי לשם בשבע, אלכס השומר לא היה, היה שומר מנומנם אחר. עלינו עם ה-Find My והלכנו לפי ההיפותזה שלי למזדרון של קומה ראשונה צפון מזרח. אני מתקרב וה-Find My אומר לי שאני within reach של האוזניות. אני אומר וואו זה כל כך קרוב. מתלבט אם לדפוק בדלת של הדירה ואז נגה אומרת לי שזו דירה של טל (שם בדוי), חבר שלה מהבניין. דפקנו בדלת והוא לא היה בבית. אמרתי לה ״בואי ננסה קומה שנייה״. עולים לקומה שנייה ושוב אני קולט שהאוזניות within reach. אני לוחץ על הסאונד ושומע צפצוף ממש חלש. אני בקטע מביך מצמיד אוזן לדלת ושומע צליל מבפנים. דופק בדלת, אין תשובה. עוד פעם, אין תשובה. אני אומר לנגה, בואי נעלה אלייך ונכתוב פתק. שוב, נגה ואני מכירים בדיוק חמש דקות 😅 עלינו אליה, כתבנו פתק עם הטלפון שלי ושמנו לשכן מתחת לדלת. בין לבין נגה ואני מדברים במסדרון של הבניין ואני מראיין אותה על קורות חייה. שיחה מעולה, היא חריפה, מעניינת. אבל מדי פעם עוברים שכנים ואני כבר מפחד ממפגשים בבניין הזה, אז הצעתי שנרד לדרינק בטאקריה. בזמן שאנחנו שם, טל השכן עובר, בדיוק קנה דגים ותכנן להכין ארוחת ערב. מציע לנו להצטרף. יאללה, זורמים! הלכתי לקנות יין ועוד איזה אלכוהול של היפסטרים שנגה סיפרה לי עליו ועלינו לדירה של טל, פותחים בקבוק יין ושותים בזמן שטל מבשל. ואז שיחה מהבחור בקומה השנייה. הוא ראה את הפתק, אני מסביר לו את הסיפור והוא מסכים שאקפוץ, למרות ואולי בגלל ההזייה. אני אצלו בבית, ואנחנו שומעים את הצפצוף של האוזניות, חלש מאוד, אבל לא מצליחים למקם את האוזניות. סופר מוזר… נראה שזה מכיוון המרפסת, אבל שם משום מה האייפון שלי מאבד את החיבור לאוזניות. די, הגיע הזמן לשחרר סופית… אבל על הדרך גם ביקשתי גם מהשכנה בדירה ליד אם אוכל להכנס לרגע וללכת למרפסת שלה. אובססיבי, מה אני אעשה. היתה בשוֺק אבל הסכימה. אנשים טובים בכל פינה בבניין הזה. ואני כנראה מכיר יותר דיירים שם בשלב הזה מאנשים שגרים שם שנים :) חזרתי לדירה של טל שעדיין באמצע הכנת הארוחה. ואז פתאום אני נזכר שהיו איתי גם ה-AirPods השניים שלי ואני לא מבין איך איבדתי גם אותם עכשיו. אחרי שתי דקות של פאניקה שקטה ומחשבות על אשפוז עצמי בגהה, הם אומרים לי שהם החביאו לי את האוזניות השניות בשביל הדאחקה. בוגר מאוד! בינתיים קבוצת הוואטסאפ של הבניין כבר גועשת כי הפסיכופת שוב בבניין. ואו אסור לי להתקרב לבניין הזה יותר בחיים. אבל היה ערב מעולה ומצחיק, טל בשלן מעולה, היין היה טוב, וחזרתי באחת עשרה הביתה, מרוצה סך הכל מהשתלשלות הארועים. ובלי האיירפודס. היום בבוקר הלכתי לקנות אוזניות של B&O, לגוון. אמרתי לעצמי, עכשיו זה עניין של רבע שעה עד שאני מוצא את האוזניות המקוריות. מרפי לא יאכזב. ב-11:30 אנחנו בפגישת חברה בזום (סטארטאפ קטן, 7 אנשים). אני מספר את סיפור אתמול. ואז נועה, שעובדת איתנו בשבועיים האחרונים, קוטעת אותי: ״רגע! איבדת AirPods? הם אצלי! לא הבנתי מה זה האיירפודס שאצלי בתיק, שמתי מודעה בבניין, שאלתי שכנים, לא הבנתי של מי זה!״ ה-ל-ם. יש לי את זה בוידאו, אנסה לחלץ את רגע ההלם ולהעלות כאן. אני שואל איפה היא גרה והיא אומרת ב״רכבת 16״. ואז נופל לי האסימון. כל הזמן חיפשתי בבניין ליד, בפינה הצפון מזרחית, כי הסיגנל היה הכי חזק בפינה שבין הבניינים, אבל פשוט טעיתי בבניין. בפועל האוזניות היו כל הזמן אצל נועה בדירה שלה בקומה השנייה. כשהיא הייתה אצלי בבית שבוע שעבר היא פשוט לקחה בטעות את האוזניות שלי כי כל ה-AirPods נראים פאקינג אותו דבר. אז עכשיו יש לי גם אוזניות חדשות וגם את ה-AirPods שלי. למזלי ל-B&O אין חיבור ל-Find My של אפל, אז אם הם ילכן לאיבוד, הם פשוט ילכו לאיבוד. ושבה השלווה לחיי.
1:12

טוב, אחרי שהטויט הקודם שלי קיבל כמעט 250,000 צפיות (🤦), יש לי המשך וסוף טוב להרפתקאת האוזניות הזו, שיצאה מכל פרופורציה. בעקבות הטויט כבר היו לי כמה קונקשנים לדיירים בבניין (תודה הילה!), אז מכיוון שהאוזניות קראו לי מרחוק כל סוף השבוע, אמרתי: יאללה, עוד ניסיון חילוץ אחד. חייב לפתור את התעלומה הזאת! קבעתי עם נגה (שם בדוי) שגרה בבניין. הגעתי לשם בשבע, אלכס השומר לא היה, היה שומר מנומנם אחר. עלינו עם ה-Find My והלכנו לפי ההיפותזה שלי למזדרון של קומה ראשונה צפון מזרח. אני מתקרב וה-Find My אומר לי שאני within reach של האוזניות. אני אומר וואו זה כל כך קרוב. מתלבט אם לדפוק בדלת של הדירה ואז נגה אומרת לי שזו דירה של טל (שם בדוי), חבר שלה מהבניין. דפקנו בדלת והוא לא היה בבית. אמרתי לה ״בואי ננסה קומה שנייה״. עולים לקומה שנייה ושוב אני קולט שהאוזניות within reach. אני לוחץ על הסאונד ושומע צפצוף ממש חלש. אני בקטע מביך מצמיד אוזן לדלת ושומע צליל מבפנים. דופק בדלת, אין תשובה. עוד פעם, אין תשובה. אני אומר לנגה, בואי נעלה אלייך ונכתוב פתק. שוב, נגה ואני מכירים בדיוק חמש דקות 😅 עלינו אליה, כתבנו פתק עם הטלפון שלי ושמנו לשכן מתחת לדלת. בין לבין נגה ואני מדברים במסדרון של הבניין ואני מראיין אותה על קורות חייה. שיחה מעולה, היא חריפה, מעניינת. אבל מדי פעם עוברים שכנים ואני כבר מפחד ממפגשים בבניין הזה, אז הצעתי שנרד לדרינק בטאקריה. בזמן שאנחנו שם, טל השכן עובר, בדיוק קנה דגים ותכנן להכין ארוחת ערב. מציע לנו להצטרף. יאללה, זורמים! הלכתי לקנות יין ועוד איזה אלכוהול של היפסטרים שנגה סיפרה לי עליו ועלינו לדירה של טל, פותחים בקבוק יין ושותים בזמן שטל מבשל. ואז שיחה מהבחור בקומה השנייה. הוא ראה את הפתק, אני מסביר לו את הסיפור והוא מסכים שאקפוץ, למרות ואולי בגלל ההזייה. אני אצלו בבית, ואנחנו שומעים את הצפצוף של האוזניות, חלש מאוד, אבל לא מצליחים למקם את האוזניות. סופר מוזר… נראה שזה מכיוון המרפסת, אבל שם משום מה האייפון שלי מאבד את החיבור לאוזניות. די, הגיע הזמן לשחרר סופית… אבל על הדרך גם ביקשתי גם מהשכנה בדירה ליד אם אוכל להכנס לרגע וללכת למרפסת שלה. אובססיבי, מה אני אעשה. היתה בשוֺק אבל הסכימה. אנשים טובים בכל פינה בבניין הזה. ואני כנראה מכיר יותר דיירים שם בשלב הזה מאנשים שגרים שם שנים :) חזרתי לדירה של טל שעדיין באמצע הכנת הארוחה. ואז פתאום אני נזכר שהיו איתי גם ה-AirPods השניים שלי ואני לא מבין איך איבדתי גם אותם עכשיו. אחרי שתי דקות של פאניקה שקטה ומחשבות על אשפוז עצמי בגהה, הם אומרים לי שהם החביאו לי את האוזניות השניות בשביל הדאחקה. בוגר מאוד! בינתיים קבוצת הוואטסאפ של הבניין כבר גועשת כי הפסיכופת שוב בבניין. ואו אסור לי להתקרב לבניין הזה יותר בחיים. אבל היה ערב מעולה ומצחיק, טל בשלן מעולה, היין היה טוב, וחזרתי באחת עשרה הביתה, מרוצה סך הכל מהשתלשלות הארועים. ובלי האיירפודס. היום בבוקר הלכתי לקנות אוזניות של B&O, לגוון. אמרתי לעצמי, עכשיו זה עניין של רבע שעה עד שאני מוצא את האוזניות המקוריות. מרפי לא יאכזב. ב-11:30 אנחנו בפגישת חברה בזום (סטארטאפ קטן, 7 אנשים). אני מספר את סיפור אתמול. ואז נועה, שעובדת איתנו בשבועיים האחרונים, קוטעת אותי: ״רגע! איבדת AirPods? הם אצלי! לא הבנתי מה זה האיירפודס שאצלי בתיק, שמתי מודעה בבניין, שאלתי שכנים, לא הבנתי של מי זה!״ ה-ל-ם. יש לי את זה בוידאו, אנסה לחלץ את רגע ההלם ולהעלות כאן. אני שואל איפה היא גרה והיא אומרת ב״רכבת 16״. ואז נופל לי האסימון. כל הזמן חיפשתי בבניין ליד, בפינה הצפון מזרחית, כי הסיגנל היה הכי חזק בפינה שבין הבניינים, אבל פשוט טעיתי בבניין. בפועל האוזניות היו כל הזמן אצל נועה בדירה שלה בקומה השנייה. כשהיא הייתה אצלי בבית שבוע שעבר היא פשוט לקחה בטעות את האוזניות שלי כי כל ה-AirPods נראים פאקינג אותו דבר. אז עכשיו יש לי גם אוזניות חדשות וגם את ה-AirPods שלי. למזלי ל-B&O אין חיבור ל-Find My של אפל, אז אם הם ילכן לאיבוד, הם פשוט ילכו לאיבוד. ושבה השלווה לחיי.

Liad Agmon

106,898 次观看 • 5 个月前

תקשיבו טוב! זה סיפור שאתם חייבים להכיר! סיפור שייתן לכם המון המון תקווה! סיפור שמסביר איך באמת המחאה והדמוקרטים הצילו את מדינת ישראל! זה התחיל בטלפון מאפרת רייטן. "תקשיב" היא אמרה. "נתניהו עומד למנות עבריין לוועדה לבחירת שופטים ורק אתם יכולים לעצור אותו". אני מודה שלא הבנתי את האירוע ואפרת המשיכה לחפור: "יש בחירות ללשכת עורכי הדין בעוד כמה ימים...בלה בלה בלה!", ואני מודה שלא הבנתי מה היא רוצה מאיתנו. מה לנו וללשכת עורכי הדין חשבתי לעצמי, אבל אפרת המשיכה, "יש להם שני נציגים בוועדה. אם הם יהיו של נתניהו, בתוך שנה הוא שולט בבית המשפט העליון - אתה מבין? אתה מבין??" ממש לא הבנתי, אבל התחלתי להקשיב כי אפרת לא נתנה דקה של מנוחה! אחרי מספר שעות נציגי המחאה התייצבו אצל אפרת רייטן בבית. משה רדמן ניהל את האירוע. הוא הזמין את כולם. מה זאת לשכת עורכי הדין. מי המועמד של נתניהו. מי המועמדים האחרים. מי מצביעים ואיך. משה רדמן חקר עם האובססיה שלו לפרטים. באופן אישי הייתי סקפטי. מאוד סקפטי. הבחירות היו בתוך מספר ימים, אבל כאן אפרת רייטן ומשה רדמן באמת שהצילו את המדינה. לאחר מספר שעות היו בחדר עמית בכר, נציגי מחאת ההייטק, ורדמן. זאת הייתה חקירת שתי וערב. כל מה שחייבים לדעת על עמית בכר. אני כבר הלכתי הביתה אבל משה רדמן ואפרת רייטן שיגעון אותי! הם היו באטרף. אפרת הייתה בכנסת, עמית בכר במטה, משה כבר הקים צוות, ואז חמ"ל והתחיל את הקמפיין. למחרת בבוקר מאות אנשים היו מעורבים באירוע. מאות! מאיפה הגיעו? תשאלו את משה רדמן. את הלילה הבא רדמן העביר על הריצפה במטה הבחירות. אני זוכר שמצאתי אותו בבוקר ישן על פוסטר של עמית בכר מכוסה בקרטונים. אפרת הייתה בכל מקום ואת הניצחון המדהים כולכם מכירים. לא ישנו יומיים. עמית בכר ניצח. הצלנו את בג"צ. הצלנו את הדמוקרטיה. הסיפור הזה משקף עבורי יותר מכל את עוצמת החיבור בין הדמוקרטים למחאה. אפרת היא חברת כנסת מדהימה והיא הבינה את האירוע לפני כולם. רק אפרת רייטן הבינה את הסכנה בזמן אמת! רק היא! אתם קולטים את גודל האירוע? זאת השקדנות המדהימה של אפרת, גלעד ונעמה שכולנו מדברים עליה. במקביל, המחאה היא סופת טורנדו ומשה רדמן ומורן מישל הם הבולדוזרים של המחאה. היכולת שלהם לעבור מאפס ל-200 קמ"ש תוך כמה דקות עם מאות קבוצות ווטסאפ ואנשים שאנחנו סומכים עליהם היא הסוד. החיבור בין אנשי השטח לחברי הכנסת הוא ליבת הסוד של הדמוקרטים. זאת הסיבה שיש קרוב ל-120,000 מתפקדים. בקיצור, תנו לנו שילוב של חברי הכנסת המופלאים והבולדוזרים של המחאה ואני מבטיח לכם שהדמוקרטים יעברו את רף ה-15 מנדטים ויהיו הלב הפועם של ממשלת השפיות! יאלה לעבודה! שתפו בכל הכח! בכל הקבוצות! ברשתות! ניצחנו את מממן החמאס פעם אחת וננצח אותו שוב! Efrat Rayten אפרת רייטן Moshe Radman Abutbul משה רדמן אבוטבול עמית בכר Amit Becher Naama Lazimi - נעמה לזימי גלעד קריב Moran Michel | מורן מישל
2:14

תקשיבו טוב! זה סיפור שאתם חייבים להכיר! סיפור שייתן לכם המון המון תקווה! סיפור שמסביר איך באמת המחאה והדמוקרטים הצילו את מדינת ישראל! זה התחיל בטלפון מאפרת רייטן. "תקשיב" היא אמרה. "נתניהו עומד למנות עבריין לוועדה לבחירת שופטים ורק אתם יכולים לעצור אותו". אני מודה שלא הבנתי את האירוע ואפרת המשיכה לחפור: "יש בחירות ללשכת עורכי הדין בעוד כמה ימים...בלה בלה בלה!", ואני מודה שלא הבנתי מה היא רוצה מאיתנו. מה לנו וללשכת עורכי הדין חשבתי לעצמי, אבל אפרת המשיכה, "יש להם שני נציגים בוועדה. אם הם יהיו של נתניהו, בתוך שנה הוא שולט בבית המשפט העליון - אתה מבין? אתה מבין??" ממש לא הבנתי, אבל התחלתי להקשיב כי אפרת לא נתנה דקה של מנוחה! אחרי מספר שעות נציגי המחאה התייצבו אצל אפרת רייטן בבית. משה רדמן ניהל את האירוע. הוא הזמין את כולם. מה זאת לשכת עורכי הדין. מי המועמד של נתניהו. מי המועמדים האחרים. מי מצביעים ואיך. משה רדמן חקר עם האובססיה שלו לפרטים. באופן אישי הייתי סקפטי. מאוד סקפטי. הבחירות היו בתוך מספר ימים, אבל כאן אפרת רייטן ומשה רדמן באמת שהצילו את המדינה. לאחר מספר שעות היו בחדר עמית בכר, נציגי מחאת ההייטק, ורדמן. זאת הייתה חקירת שתי וערב. כל מה שחייבים לדעת על עמית בכר. אני כבר הלכתי הביתה אבל משה רדמן ואפרת רייטן שיגעון אותי! הם היו באטרף. אפרת הייתה בכנסת, עמית בכר במטה, משה כבר הקים צוות, ואז חמ"ל והתחיל את הקמפיין. למחרת בבוקר מאות אנשים היו מעורבים באירוע. מאות! מאיפה הגיעו? תשאלו את משה רדמן. את הלילה הבא רדמן העביר על הריצפה במטה הבחירות. אני זוכר שמצאתי אותו בבוקר ישן על פוסטר של עמית בכר מכוסה בקרטונים. אפרת הייתה בכל מקום ואת הניצחון המדהים כולכם מכירים. לא ישנו יומיים. עמית בכר ניצח. הצלנו את בג"צ. הצלנו את הדמוקרטיה. הסיפור הזה משקף עבורי יותר מכל את עוצמת החיבור בין הדמוקרטים למחאה. אפרת היא חברת כנסת מדהימה והיא הבינה את האירוע לפני כולם. רק אפרת רייטן הבינה את הסכנה בזמן אמת! רק היא! אתם קולטים את גודל האירוע? זאת השקדנות המדהימה של אפרת, גלעד ונעמה שכולנו מדברים עליה. במקביל, המחאה היא סופת טורנדו ומשה רדמן ומורן מישל הם הבולדוזרים של המחאה. היכולת שלהם לעבור מאפס ל-200 קמ"ש תוך כמה דקות עם מאות קבוצות ווטסאפ ואנשים שאנחנו סומכים עליהם היא הסוד. החיבור בין אנשי השטח לחברי הכנסת הוא ליבת הסוד של הדמוקרטים. זאת הסיבה שיש קרוב ל-120,000 מתפקדים. בקיצור, תנו לנו שילוב של חברי הכנסת המופלאים והבולדוזרים של המחאה ואני מבטיח לכם שהדמוקרטים יעברו את רף ה-15 מנדטים ויהיו הלב הפועם של ממשלת השפיות! יאלה לעבודה! שתפו בכל הכח! בכל הקבוצות! ברשתות! ניצחנו את מממן החמאס פעם אחת וננצח אותו שוב! Efrat Rayten אפרת רייטן Moshe Radman Abutbul משה רדמן אבוטבול עמית בכר Amit Becher Naama Lazimi - נעמה לזימי גלעד קריב Moran Michel | מורן מישל

Ami Dror 🇮🇱 עמי דרור

13,375 次观看 • 2 个月前

כשרה היושבת בקבינט, חובתי לדאוג לחטופים; חובתי לדאוג גם לחיילים ולמשפחותיהם; לתושבי העוטף, וכלל תושבי הדרום; לכלל אזרחי ישראל; לבטחון הלאומי שלנו. כך עשינו, חברי ואני, ערב "עם כלביא", כשהתבקשנו לאשר את המבצע על בסיס הערכה לפיה מאות מאזרחי ישראל, אנשים נשים וטף שלא עשו רע לאיש, עלולים לאבד את חייהם במהלכו. המלצת צה"ל וכל גורמי הבטחון היתה: לקחת את הסיכון הזה, עם כל הצער והקושי. לנוכח הצורך האסטרטגי במבצע. גם המלחמה בעזה היא בעלת חשיבות אסטרטגית. כך סבורים לא רק כל חברי הקבינט, אלא גם רוב אזרחי המדינה: השבוע התפרסם סקר לפיו 4% בלבד מהציבור סבורים שאפשר להשאיר את חמאס כשליט בעזה. רק 16% היו מוכנים לגור בעוטף אם חמאס ימשיך לשלוט שם. זו לא רק דעתי. זו דעת הקהל, המפוכחת. בתפקידי הקשה, עלי להתייחס במלוא האחריות לדילמות הללו. אסור לי להתעלם מהתמונה הרחבה, ולהתמקד רק בנתון אחד מתוכה. אסור לי להתעלם מהשלכות המציאות שכל חייל בעזה מבין היטב: אזורים שלמים ברצועה מקבלים חסינות מפני תקיפה, ונותרים כערי-מקלט לטרור. אסור לי להשלים עם מציאות כזו, חובה עלי לפעול על מנת לשנותה. אסור לי גם להיכנע ל"קמפיין סתימת-הפיות" שנועד לייצר דלגיטימציה ודמוניזציה, למנוע דיון מעמיק ורציני בדילמות הקשות ובשאלות הרות-גורל, ולהסליל את מקבלי ההחלטות אל היעד האחד-והיחיד של מובילי הקמפיין הזה. אדרבא, חובתי להבקיע אותו. לכן שום דבר, גם לא 14 פעמים בהן אריה גולן מכנה אותי בשידור "רעה" ו"מרשעת", שום דבר לא יניא אותי מלמלא את חובתי לראות את מלוא רוחב הסיכונים, להתמודד עם כל הדילמות, ולהכריע על בסיס תמונת-מצב מלאה. אולי ישכנעו אותך, אריה, מילותיו של רונן ברגמן, בספרו "מדינת ישראל תעשה הכל", באפילוג הסיום שכותרתו "הצילו!": "קו דק מאד מפריד בין סולידאריות הנובעת ממצוות פדיון שבויים, ובין פאניקה המצמיתה פוליטיקאים מלעשות את הנדרש ולהגיד את שצריך להאמר, קשה ככל שיהיה" - כתב ברגמן. "רבים יגידו: נראה איך ראש הממשלה ינהג לו הוא אב של חטוף. אבל הוא לא! ולא כך הוא אמור לשקול את צעדיו. ראש המשלה צריך לראות את האינטרס הציבורי הרחב" - סיכם ברגמן. זו לא רשעות, זו אחריות. הסקר (של JCFI) - בתגובה הראשונה
0:24

כשרה היושבת בקבינט, חובתי לדאוג לחטופים; חובתי לדאוג גם לחיילים ולמשפחותיהם; לתושבי העוטף, וכלל תושבי הדרום; לכלל אזרחי ישראל; לבטחון הלאומי שלנו. כך עשינו, חברי ואני, ערב "עם כלביא", כשהתבקשנו לאשר את המבצע על בסיס הערכה לפיה מאות מאזרחי ישראל, אנשים נשים וטף שלא עשו רע לאיש, עלולים לאבד את חייהם במהלכו. המלצת צה"ל וכל גורמי הבטחון היתה: לקחת את הסיכון הזה, עם כל הצער והקושי. לנוכח הצורך האסטרטגי במבצע. גם המלחמה בעזה היא בעלת חשיבות אסטרטגית. כך סבורים לא רק כל חברי הקבינט, אלא גם רוב אזרחי המדינה: השבוע התפרסם סקר לפיו 4% בלבד מהציבור סבורים שאפשר להשאיר את חמאס כשליט בעזה. רק 16% היו מוכנים לגור בעוטף אם חמאס ימשיך לשלוט שם. זו לא רק דעתי. זו דעת הקהל, המפוכחת. בתפקידי הקשה, עלי להתייחס במלוא האחריות לדילמות הללו. אסור לי להתעלם מהתמונה הרחבה, ולהתמקד רק בנתון אחד מתוכה. אסור לי להתעלם מהשלכות המציאות שכל חייל בעזה מבין היטב: אזורים שלמים ברצועה מקבלים חסינות מפני תקיפה, ונותרים כערי-מקלט לטרור. אסור לי להשלים עם מציאות כזו, חובה עלי לפעול על מנת לשנותה. אסור לי גם להיכנע ל"קמפיין סתימת-הפיות" שנועד לייצר דלגיטימציה ודמוניזציה, למנוע דיון מעמיק ורציני בדילמות הקשות ובשאלות הרות-גורל, ולהסליל את מקבלי ההחלטות אל היעד האחד-והיחיד של מובילי הקמפיין הזה. אדרבא, חובתי להבקיע אותו. לכן שום דבר, גם לא 14 פעמים בהן אריה גולן מכנה אותי בשידור "רעה" ו"מרשעת", שום דבר לא יניא אותי מלמלא את חובתי לראות את מלוא רוחב הסיכונים, להתמודד עם כל הדילמות, ולהכריע על בסיס תמונת-מצב מלאה. אולי ישכנעו אותך, אריה, מילותיו של רונן ברגמן, בספרו "מדינת ישראל תעשה הכל", באפילוג הסיום שכותרתו "הצילו!": "קו דק מאד מפריד בין סולידאריות הנובעת ממצוות פדיון שבויים, ובין פאניקה המצמיתה פוליטיקאים מלעשות את הנדרש ולהגיד את שצריך להאמר, קשה ככל שיהיה" - כתב ברגמן. "רבים יגידו: נראה איך ראש הממשלה ינהג לו הוא אב של חטוף. אבל הוא לא! ולא כך הוא אמור לשקול את צעדיו. ראש המשלה צריך לראות את האינטרס הציבורי הרחב" - סיכם ברגמן. זו לא רשעות, זו אחריות. הסקר (של JCFI) - בתגובה הראשונה

אורית סטרוק

48,827 次观看 • 1 年前