מאיר ליוש Meir Layosh

שבת אחר הצהריים. ילדים יוצאים מהבית בדרכם לסניפי בני עקיבא וברחבי העיר לוד. אנשים הולכים לתפילת מנחה, לסעודה שלישית, אחרים סתם מסתובבים ברחובות. שבת רגילה. ואז, בצומת המרכזי ביותר בעיר. הצומת שכולנו עוברים בו כמעט כל יום. מול בית המשפט המחוזי בלוד, ממש למרגלותיו. שני רכבים מגיעים במרדף. ברכב הרודף, אדם עם הגוף מחוץ לחלון מרסס בירי את הרכב שלפניו. הרכב הנרדף עולה על אי תנועה, נעצר. המחסל יוצא מהרכב, מתקרב, ויורה מטווח אפס. רצח בדם קר. באמצע שבת. באמצע עיר. באמצע מדינת ישראל. ליטרלי. זה לא אזור נידח. זה לא "שכונה בעייתית". זה לב לבו של המרחב הציבורי בלוד. וזו השגרה שלנו. שגרה שיש לה שם ברור. לא תופעה, לא "אירוע", לא מורכבות אינסופית. האלימות הזו מגיעה מעבריינים מהמגזר הערבי. נקודה. בלי הכללות, בלי הסתה - פשוט מציאות. מי שיורה, מי שמחסל, מי שמטיל אימה על עיר שלמה. כן, יש גם אחריות של המדינה. והיא כבדה. אבל זה לא פוסט על האשמה, וזה גם לא פוסט על פתרונות קסם. זה פוסט על תיאור מצב. על שגרה הזויה שבה רצח מתרחש מול בית משפט, בשבת אחר הצהריים, כשילדים מסתובבים ברחוב. ולמרות הכול - אנחנו לא מתייאשים. אין סיכוי שאנחנו מוותרים על העיר הזו. לוד היא הבית שלנו, והמאבק על חיים נורמלים בה לא ייפסק.