正在加载视频...

视频加载失败

加载此视频时出现问题。这可能是由于临时网络问题，或视频可能不可用。

אפרופו "גנבו את המדינה" קשה להאמין אבל הסרט הזה הוא מארכיון צהל מלפני כשבעים שנה הטקסט מדהים ב3:11 אגב מטפלים במחיצה בין גברים לנשים... צפו!

ינון מגל Yinon Magal

483,158 subscribers

38,733 次观看 • 1 年前 •via X (Twitter)

Anya Rossi• Live Now

Private livecam show

0 条评论

暂无评论

原始帖子的评论将显示在这里

相关视频

הכי קל להיות חכם בדיעבד, אבל אעשה זאת בכל זאת. אהרן חליוה - ראש אמ"ן הנוכחי (מודיעין) היה מפקד בה"ד 1 שלי, כבר אז אמרתי לעשרות אנשים שהוא האיש הכי שחצן שהכרתי. בקטע הזה שגזרתי הוא אומר: 1. ההסכם עם חיזבאללה על הגז יביא שקט - כך הנחיתי את מקבלי ההחלטות. 2. חיזבאללה מודע לאיכות המודיעין הישראלי. 3. הטרור נובע מייאוש וכלכלה רעה, ולכן אסדת גז לבנונית תוביל להימתנות הטרור. 4. טרור צומח אצל צעירים מיואשים שמחפשים תקווה חדשה- ואנו צריכים להצמיח הזדמנויות חדשות. 5. צפויות 5 שנים של שקט בדרום מול חמאס!!! 6. באיזה צד אתה בין רוסיה לאוקראינה? אני בצד אמריקה (הזוי- האינטרס הישראלי לא חופף בכלל!!! יש לנו את רוסיה על אדמת סוריה עם מערכת S300 נ"מ שיכולה לחסל מטוסים באיזור חיפה, הזוי) אסור למנות אנשים כמוהו לתפקידי מודיעין, שאמורים כל הזמן לשאול שאלות ולערער על המצב הקיים. לא פלא שחטפנו דווקא בתקופתו מתקפה כזאת אפרופו אלי זעירא דרך אגב- הוא עדיין בתפקיד. הראיון הזה הוא מלפני שנה, הם מתאמנים כבר שנתיים על המבצע

הכי קל להיות חכם בדיעבד, אבל אעשה זאת בכל זאת. אהרן חליוה - ראש אמ"ן הנוכחי (מודיעין) היה מפקד בה"ד 1 שלי, כבר אז אמרתי לעשרות אנשים שהוא האיש הכי שחצן שהכרתי. בקטע הזה שגזרתי הוא אומר: 1. ההסכם עם חיזבאללה על הגז יביא שקט - כך הנחיתי את מקבלי ההחלטות. 2. חיזבאללה מודע לאיכות המודיעין הישראלי. 3. הטרור נובע מייאוש וכלכלה רעה, ולכן אסדת גז לבנונית תוביל להימתנות הטרור. 4. טרור צומח אצל צעירים מיואשים שמחפשים תקווה חדשה- ואנו צריכים להצמיח הזדמנויות חדשות. 5. צפויות 5 שנים של שקט בדרום מול חמאס!!! 6. באיזה צד אתה בין רוסיה לאוקראינה? אני בצד אמריקה (הזוי- האינטרס הישראלי לא חופף בכלל!!! יש לנו את רוסיה על אדמת סוריה עם מערכת S300 נ"מ שיכולה לחסל מטוסים באיזור חיפה, הזוי) אסור למנות אנשים כמוהו לתפקידי מודיעין, שאמורים כל הזמן לשאול שאלות ולערער על המצב הקיים. לא פלא שחטפנו דווקא בתקופתו מתקפה כזאת אפרופו אלי זעירא דרך אגב- הוא עדיין בתפקיד. הראיון הזה הוא מלפני שנה, הם מתאמנים כבר שנתיים על המבצע

Tamir Dortal תמיר דורטל

148,916 次观看 • 2 年前

לפני איזה חצי שנה הלכתי לפגוש את ירון לונדון. סתם ככה. געגוע. ישבנו איזה שעתיים, ירון - כהרגלו - התעניין בילדים ובענת, בעבודה ובערוץ, סיפר על איזה סרט משוגע שהוא מעורב בו ופודקאסט על השפה העברית. כשהלכתי משם סיפרתי לעורך "המקור", עידו תמרי, שהייתי אצלו. "דיברת איתו על הסרט?", הוא שאל. האמת שלא, שנינו לא החלפנו אפילו מילה על הסרט שישראל רוזנר ואביגיל קוש עושים עליו עבור "המקור". זה לא ששכחנו. קשה לשכוח. באותו זמן הם כבר היו תפורים אליו 4.5 שנים, מנדנדים לו, אולי תתן לצלם כאן, אולי תיקח אותנו לאירוע ההוא. לעצמי לא הייתי צריך להסביר למה לא העליתי את זה. לא עלה על דעתי. כאילו אני מנצל את החברות כדי לשכנע אותו להסכים לתת לנו לצלם דברים שהוא לא רוצה שנצלם. האמת, גם נראה לי ממש לא מוזר שירון לא העלה את זה. ככה הוא. אפילו כשמדובר בסרט עליו, שלכאורה יכול לגרום לו נזק, הוא לא יבקש לצנזר, הוא לא יבקש לעצמו הנחת סלב. ג'נטלמן, שמאמין עד הסוף ביושרה עיתונאית. יש בסרט של רוזנר וקוש סצנה אחת שמאוד הטרידה את לונדון. הוא דיבר עליה עם רוזנר לא מעט במשך השנים אחרי שצולמה, אבל בסוף לא ביקש להוציא אותה. הוא לא אהב אותה, אני בטוח שהעדיף שלא תשודר, אבל אפילו מחברים שלו הוא לא מבקש את היחס המועדף הזה. כמה עוד עיתונאים כאלה יש? כמה עוד אנשים כאלו קיימים? הסרט של רוזנר וקוש נולד מהמון אהבה לירון. היו פעמים בשנים האחרונות שנשבר לי הלב לראות איזה יחס מקבל האיש המרשים הזה. כן, הוא כתב שטות מוחלטת בעניין האסון במירון, ניסה להגיד משהו אחד ויצא לו עקום לגמרי. בסרט יש לו מונולוג אדיר על העניין הזה, אבל אנשים השתמשו בהתבטאות ההיא כדי לצבוע 50 שנים אחורה את לונדון כגזען פריוילג אשכנזי. אין דבר רחוק יותר מהאמת. ללונדון יש רגישות אדירה לחלשים, מחויבות טוטאלית להגיד את האמת, כמעט בכל מחיר. אולי הקטעים המשעשעים ביותר בסרט הם אלו שזוגתו, מיכל זמיר, מדברת בחופשיות וירון - בדרך כלל האיש הבוטה ביותר בחדר - מנסה לחנוק את הסיטואציה לפני שתצא משליטה. אז כן, ירון מבוגר, אולי הוא לא מתאים כבר לטלוויזיה המסחרית של היום, ייתכן שהוא קשה מדי כבר לחלק מהציבור, אבל אין יום שאני לא חושב שזה בזבוז נוראי שהמחשבות שלו עולות על איזה פוסט בפייסבוק ולא נחשפות לציבור הרבה יותר רחב. באחת הסצנות הראשונות בסרט, רוזנר מתעד את התוכנית האחרונה של "לונדון וקירשנבאום". הייתה מין הרמת כוסית אחרי שנגמרה התוכנית. ברחתי משם. לא רציתי שיראו אותי דומע וחנוק. זה בכלל לא היה רצוני ובטח שלא הצטערתי על ירון. הצטערתי עלינו. הערב אחרי ה"מקור" אני מקווה שיותר אנשים יחשבו כמוני.

לפני איזה חצי שנה הלכתי לפגוש את ירון לונדון. סתם ככה. געגוע. ישבנו איזה שעתיים, ירון - כהרגלו - התעניין בילדים ובענת, בעבודה ובערוץ, סיפר על איזה סרט משוגע שהוא מעורב בו ופודקאסט על השפה העברית. כשהלכתי משם סיפרתי לעורך "המקור", עידו תמרי, שהייתי אצלו. "דיברת איתו על הסרט?", הוא שאל. האמת שלא, שנינו לא החלפנו אפילו מילה על הסרט שישראל רוזנר ואביגיל קוש עושים עליו עבור "המקור". זה לא ששכחנו. קשה לשכוח. באותו זמן הם כבר היו תפורים אליו 4.5 שנים, מנדנדים לו, אולי תתן לצלם כאן, אולי תיקח אותנו לאירוע ההוא. לעצמי לא הייתי צריך להסביר למה לא העליתי את זה. לא עלה על דעתי. כאילו אני מנצל את החברות כדי לשכנע אותו להסכים לתת לנו לצלם דברים שהוא לא רוצה שנצלם. האמת, גם נראה לי ממש לא מוזר שירון לא העלה את זה. ככה הוא. אפילו כשמדובר בסרט עליו, שלכאורה יכול לגרום לו נזק, הוא לא יבקש לצנזר, הוא לא יבקש לעצמו הנחת סלב. ג'נטלמן, שמאמין עד הסוף ביושרה עיתונאית. יש בסרט של רוזנר וקוש סצנה אחת שמאוד הטרידה את לונדון. הוא דיבר עליה עם רוזנר לא מעט במשך השנים אחרי שצולמה, אבל בסוף לא ביקש להוציא אותה. הוא לא אהב אותה, אני בטוח שהעדיף שלא תשודר, אבל אפילו מחברים שלו הוא לא מבקש את היחס המועדף הזה. כמה עוד עיתונאים כאלה יש? כמה עוד אנשים כאלו קיימים? הסרט של רוזנר וקוש נולד מהמון אהבה לירון. היו פעמים בשנים האחרונות שנשבר לי הלב לראות איזה יחס מקבל האיש המרשים הזה. כן, הוא כתב שטות מוחלטת בעניין האסון במירון, ניסה להגיד משהו אחד ויצא לו עקום לגמרי. בסרט יש לו מונולוג אדיר על העניין הזה, אבל אנשים השתמשו בהתבטאות ההיא כדי לצבוע 50 שנים אחורה את לונדון כגזען פריוילג אשכנזי. אין דבר רחוק יותר מהאמת. ללונדון יש רגישות אדירה לחלשים, מחויבות טוטאלית להגיד את האמת, כמעט בכל מחיר. אולי הקטעים המשעשעים ביותר בסרט הם אלו שזוגתו, מיכל זמיר, מדברת בחופשיות וירון - בדרך כלל האיש הבוטה ביותר בחדר - מנסה לחנוק את הסיטואציה לפני שתצא משליטה. אז כן, ירון מבוגר, אולי הוא לא מתאים כבר לטלוויזיה המסחרית של היום, ייתכן שהוא קשה מדי כבר לחלק מהציבור, אבל אין יום שאני לא חושב שזה בזבוז נוראי שהמחשבות שלו עולות על איזה פוסט בפייסבוק ולא נחשפות לציבור הרבה יותר רחב. באחת הסצנות הראשונות בסרט, רוזנר מתעד את התוכנית האחרונה של "לונדון וקירשנבאום". הייתה מין הרמת כוסית אחרי שנגמרה התוכנית. ברחתי משם. לא רציתי שיראו אותי דומע וחנוק. זה בכלל לא היה רצוני ובטח שלא הצטערתי על ירון. הצטערתי עלינו. הערב אחרי ה"מקור" אני מקווה שיותר אנשים יחשבו כמוני.

Raviv Drucker

98,658 次观看 • 3 年前

היי רביב דרוקר שלחו לי את הקטע הזה בו במהלך דיון בתכנית שלך אתמול דאגת לציין שיהודים אוהבים אותי "כערבי מחמד". שמע, באמת שאני לא נפגע ממך ולא מתרגש. כבר עברתי כמה דברים קשים יותר בחיים, למשל כשנפצעתי קשה בלבנון ואז אגב פינו אותי על אלונקה 4 חיילים יהודים תחת אש מול מארב של חיזבאללה וסיכנו את החיים שלהם... למה הם עשו את זה? כי אני "ערבי מחמד"? אני כבר עשור עמוק בעשייה הסברתית למען המדינה, אלפי ראיונות בתקשורת זרה, הגעתי לקמפוסים הכי עוינים, עמדתי מול הפגנות של אנטי ישראלים, הותקפתי, חטפתי, עשיתי הכל בשביל להגן על המדינה בחזית הזו- אבל מבחינת דרוקר הכל לא קיים... אם יש יהודים שמעריכים את מי שאני זה כנראה רק כי אני פשוט "ערבי מחמד". תבין משהו רביב- כשאתה אומר את זה אולי אתה מנסה להקטין אותי, את העשייה שלי, את מי שאני, אבל אתה למעשה מקטין את עצמך. הרי אם יש ערבי שאוהב את המדינה, שנלחם למענה, נפצע למענה, מסביר אותה- הוא פשוט ערבי מחמד בעיניך ולא יותר. אתה הרי קבעת כבר איך אזרח ערבי צריך לפעול ולחשוב. מעניין למה לכל מיני יהודים שאתה מכיר מקרוב מאוד שמתחנפים לפלסטינים ובזים למדינה שלנו אתה לא קורא "יהודי מחמד"... בקיצור רביב, יצאת גזען קטן!

היי רביב דרוקר שלחו לי את הקטע הזה בו במהלך דיון בתכנית שלך אתמול דאגת לציין שיהודים אוהבים אותי "כערבי מחמד". שמע, באמת שאני לא נפגע ממך ולא מתרגש. כבר עברתי כמה דברים קשים יותר בחיים, למשל כשנפצעתי קשה בלבנון ואז אגב פינו אותי על אלונקה 4 חיילים יהודים תחת אש מול מארב של חיזבאללה וסיכנו את החיים שלהם... למה הם עשו את זה? כי אני "ערבי מחמד"? אני כבר עשור עמוק בעשייה הסברתית למען המדינה, אלפי ראיונות בתקשורת זרה, הגעתי לקמפוסים הכי עוינים, עמדתי מול הפגנות של אנטי ישראלים, הותקפתי, חטפתי, עשיתי הכל בשביל להגן על המדינה בחזית הזו- אבל מבחינת דרוקר הכל לא קיים... אם יש יהודים שמעריכים את מי שאני זה כנראה רק כי אני פשוט "ערבי מחמד". תבין משהו רביב- כשאתה אומר את זה אולי אתה מנסה להקטין אותי, את העשייה שלי, את מי שאני, אבל אתה למעשה מקטין את עצמך. הרי אם יש ערבי שאוהב את המדינה, שנלחם למענה, נפצע למענה, מסביר אותה- הוא פשוט ערבי מחמד בעיניך ולא יותר. אתה הרי קבעת כבר איך אזרח ערבי צריך לפעול ולחשוב. מעניין למה לכל מיני יהודים שאתה מכיר מקרוב מאוד שמתחנפים לפלסטינים ובזים למדינה שלנו אתה לא קורא "יהודי מחמד"... בקיצור רביב, יצאת גזען קטן!

יוסף חדאד - Yoseph Haddad

65,145 次观看 • 18 天前

זה שטח C, שטח צבאי, לכן אתם חייבים לצאת מפה. אבל אנחנו פה כבר 50 שנה. עדיף שאתם תלכו מאשר שאנחנו נגרש אתכם. השיחה הזו התקיימה אתמול, 8.3.2026 בין אל"מ גלעד שריקי, מח"ט הבקעה, עם אנשי אחת מקהילות הרועים הפלסטינים בצפון הבקעה. שריקי יודע מצויין על מה הוא מדבר. הוא האחראי בשטח על ביצוע פקודות הדרג שמעליו, תת אלוף אורן שמחה, מפקד האוגדה במזרחית, מפקד פיקוד מרכז, אלוף אבי בלוט, ובסמכות הצבאית העליונה הרמטכ"ל רב אלוף אייל זמיר. כששריקי אומר לאנשי קהילה אחרת - לא ירחק היום בו המנהל האזרחי יהרוס את המתחם, גם פה הוא יודע על מה הוא מדבר. לשריקי כמו לכולנו ידוע שראש המנהל האזרחי, תת אלוף הישאם אברהים, מבצע את ההוראות של השר סמוטריץ ואת המטרה שלו הוא כבר הבהיר יותר מפעם אחת - כמה שיותר שטח עם כמה שפחות פלסטינים. כל אחד בשרשרת מבצעי ההוראות הוא "רק מבצע פקודות" . אבל החיוך של שריקי מסגיר את דעתו וכוונותיו. במה אני יכול לעזור לכם? הוא שואל במתק שפתיים. אני לא רוצה שיהיו עימותים, אני יודע שזה השטח שלכם ואני אדאג שלא יהיו עימותים. את המשפט הזה הוא אמר לקהילה שמותקפת באלימות קשה על ידי מתנחלים שמגיעים כל לילה וזורקים אבנים גדולות לתוך הבתים, שוברים פאנלים סולריים, הורסים את בית הספר המקומי וכל זה מול עיני החיילים שיושבים בבסיס הצבאי הסמוך. למותר לציין שאין עצורים יהודים, אף פעם. עצורים פלסטינים, יש, כל יום, עוצרים לכמה שעות, אזיקונים בידיים, פלנלית על העינים, לפעמים קצת מכות, השפלות, ואחרי כמה שעות זורקים אותם איפשהו. אל"מ שריקי דואג לכם, עאלק. שלום, כמה זמן אתה גר פה? אני במקום הזה כבר 23 שנה, באתי מקהילה סמוכה, שם נולדתי. איפה אתה רועה את העדר? שם על הגבעה, על יד הבית . שם זה שטח אש. אסור. אם יש לך מקום אחר ללכת, טמון אולי, תלך איפה שאתה רוצה. תלך מפה, יותר טוב לך. חבל על הילדים שלך. פה קשה. לא קשה לנו, אנחנו רוצים לגור פה על האדמה שלנו. חבל על הכסף ועל הזמן שלך. פה זה שטח C, זה ישראל הכל. מניעת פרנסה. מניעת לימודים. טרנספר. גירוש אתני. "ניקוי השטח". גטאות. תזכירו לנו מה השלב הבא? ומה זה "הנצחון המוחלט" או "הפתרון הסופי" ?

זה שטח C, שטח צבאי, לכן אתם חייבים לצאת מפה. אבל אנחנו פה כבר 50 שנה. עדיף שאתם תלכו מאשר שאנחנו נגרש אתכם. השיחה הזו התקיימה אתמול, 8.3.2026 בין אל"מ גלעד שריקי, מח"ט הבקעה, עם אנשי אחת מקהילות הרועים הפלסטינים בצפון הבקעה. שריקי יודע מצויין על מה הוא מדבר. הוא האחראי בשטח על ביצוע פקודות הדרג שמעליו, תת אלוף אורן שמחה, מפקד האוגדה במזרחית, מפקד פיקוד מרכז, אלוף אבי בלוט, ובסמכות הצבאית העליונה הרמטכ"ל רב אלוף אייל זמיר. כששריקי אומר לאנשי קהילה אחרת - לא ירחק היום בו המנהל האזרחי יהרוס את המתחם, גם פה הוא יודע על מה הוא מדבר. לשריקי כמו לכולנו ידוע שראש המנהל האזרחי, תת אלוף הישאם אברהים, מבצע את ההוראות של השר סמוטריץ ואת המטרה שלו הוא כבר הבהיר יותר מפעם אחת - כמה שיותר שטח עם כמה שפחות פלסטינים. כל אחד בשרשרת מבצעי ההוראות הוא "רק מבצע פקודות" . אבל החיוך של שריקי מסגיר את דעתו וכוונותיו. במה אני יכול לעזור לכם? הוא שואל במתק שפתיים. אני לא רוצה שיהיו עימותים, אני יודע שזה השטח שלכם ואני אדאג שלא יהיו עימותים. את המשפט הזה הוא אמר לקהילה שמותקפת באלימות קשה על ידי מתנחלים שמגיעים כל לילה וזורקים אבנים גדולות לתוך הבתים, שוברים פאנלים סולריים, הורסים את בית הספר המקומי וכל זה מול עיני החיילים שיושבים בבסיס הצבאי הסמוך. למותר לציין שאין עצורים יהודים, אף פעם. עצורים פלסטינים, יש, כל יום, עוצרים לכמה שעות, אזיקונים בידיים, פלנלית על העינים, לפעמים קצת מכות, השפלות, ואחרי כמה שעות זורקים אותם איפשהו. אל"מ שריקי דואג לכם, עאלק. שלום, כמה זמן אתה גר פה? אני במקום הזה כבר 23 שנה, באתי מקהילה סמוכה, שם נולדתי. איפה אתה רועה את העדר? שם על הגבעה, על יד הבית . שם זה שטח אש. אסור. אם יש לך מקום אחר ללכת, טמון אולי, תלך איפה שאתה רוצה. תלך מפה, יותר טוב לך. חבל על הילדים שלך. פה קשה. לא קשה לנו, אנחנו רוצים לגור פה על האדמה שלנו. חבל על הכסף ועל הזמן שלך. פה זה שטח C, זה ישראל הכל. מניעת פרנסה. מניעת לימודים. טרנספר. גירוש אתני. "ניקוי השטח". גטאות. תזכירו לנו מה השלב הבא? ומה זה "הנצחון המוחלט" או "הפתרון הסופי" ?

Jordan Valley Activists نشطاء غور الأردن

22,321 次观看 • 6 个月前

דוד יוסף, הרב הראשי, עובד מדינה שמקבל שכר של 50-60 אלף שקל בחודש, לשכה, צוות, נהג, רכבים וכו׳, משתלח בשופטי בג״צ כאחרון העבריינים. במדינה מתוקנת הוא היה מוזמן לשימוע בנציבות שירות המדינה עוד הערב. אני רואה כל מיני תומכי ממשלה שאומרים שזה בגלל ש ״בגצ הגזים״ ועוד כל מיני אלמנטים של האשמת הקורבן. אמת צריכה להיאמר, האנשים האלו מעולם לא האמינו בבג״צ ובשלטון החוק, מבחינתם מדינה חילונית, ליברלית, מתקדמת, עם חופש בחירה היא תקלה שצריך לתקן, ההבדל הוא שעכשיו יש להם את הכוח לרסק את מוסדות המדינה. לא מאמינים לי? תקראו את הציטוט הזה של אותו דוד יוסף לפני כמעט 30 שנה בעצרת תמיכה בעבריין המורשע אריה דרעי לפני כניסתו לכלא: הוא שואל את הקהל ״מה אתם חושבים על שלטון החוק?״ וההמונים עונים לו ״בוז״. ״מה אתם חושבים על הפרקליטות?״ וההמונים עונים לו ״בוז״. ואז הוא אומר: "בדורנו החושך יכסה ארץ. מי אחראי לחושך? יש לנו בג"ץ. יש לנו חוגים שחרטו על דגלם דמוקרטיה. מה זה דמוקרטיה? איש הישר בעיניו יעשה. חופש, חופש, חופש. איזה חופש? חופש מהתורה והמצוות. החופש לאכול שפנים וחזירים, לנסוע ברחוב בר אילן בשבת. חופש ההפקרות״. הרבה לפני ״אקטיביזם שיפוטי״ ופסיקות על ההתנתקות או המסתננים או סיפורי מעשיות. רוטמן, סמוטריץ׳, דוד יוסף, בן גביר, הם כולם חלק מאותה אג׳נדה - כל אחד מסיבותיו הוא. אג׳נדה שאומרת מדינת חוק דמוקרטית, ליברלית, חופשית, עם מערכת משפט עצמאית וזכויות אדם, זה ״חושך״. האמת היא שהם החושך, הם מי שמנסים לכבות את האור על הפלא הזה שנקרא מדינת ישראל, אבל אנחנו לא ניתן להם, נחזיר אותם לשולי החברה שם מקומם, נלחם מלחמת חורמה בחיבור בין דת למדינה ובין כסף לדת ונפרק את המונופולים שלהם על היהדות והזהות שלנו.

דוד יוסף, הרב הראשי, עובד מדינה שמקבל שכר של 50-60 אלף שקל בחודש, לשכה, צוות, נהג, רכבים וכו׳, משתלח בשופטי בג״צ כאחרון העבריינים. במדינה מתוקנת הוא היה מוזמן לשימוע בנציבות שירות המדינה עוד הערב. אני רואה כל מיני תומכי ממשלה שאומרים שזה בגלל ש ״בגצ הגזים״ ועוד כל מיני אלמנטים של האשמת הקורבן. אמת צריכה להיאמר, האנשים האלו מעולם לא האמינו בבג״צ ובשלטון החוק, מבחינתם מדינה חילונית, ליברלית, מתקדמת, עם חופש בחירה היא תקלה שצריך לתקן, ההבדל הוא שעכשיו יש להם את הכוח לרסק את מוסדות המדינה. לא מאמינים לי? תקראו את הציטוט הזה של אותו דוד יוסף לפני כמעט 30 שנה בעצרת תמיכה בעבריין המורשע אריה דרעי לפני כניסתו לכלא: הוא שואל את הקהל ״מה אתם חושבים על שלטון החוק?״ וההמונים עונים לו ״בוז״. ״מה אתם חושבים על הפרקליטות?״ וההמונים עונים לו ״בוז״. ואז הוא אומר: "בדורנו החושך יכסה ארץ. מי אחראי לחושך? יש לנו בג"ץ. יש לנו חוגים שחרטו על דגלם דמוקרטיה. מה זה דמוקרטיה? איש הישר בעיניו יעשה. חופש, חופש, חופש. איזה חופש? חופש מהתורה והמצוות. החופש לאכול שפנים וחזירים, לנסוע ברחוב בר אילן בשבת. חופש ההפקרות״. הרבה לפני ״אקטיביזם שיפוטי״ ופסיקות על ההתנתקות או המסתננים או סיפורי מעשיות. רוטמן, סמוטריץ׳, דוד יוסף, בן גביר, הם כולם חלק מאותה אג׳נדה - כל אחד מסיבותיו הוא. אג׳נדה שאומרת מדינת חוק דמוקרטית, ליברלית, חופשית, עם מערכת משפט עצמאית וזכויות אדם, זה ״חושך״. האמת היא שהם החושך, הם מי שמנסים לכבות את האור על הפלא הזה שנקרא מדינת ישראל, אבל אנחנו לא ניתן להם, נחזיר אותם לשולי החברה שם מקומם, נלחם מלחמת חורמה בחיבור בין דת למדינה ובין כסף לדת ונפרק את המונופולים שלהם על היהדות והזהות שלנו.

Moshe Radman Abutbul משה רדמן אבוטבול

11,710 次观看 • 5 个月前

אתמול בהבימה התבוננתי בפניה של שקמה ברסלר הצופה בנאומו של אהרון ברק. שקמה עלתה לבמה מייד לאחר הנאום וכל מי שהיה בקהל הרגיש שהיה לה ממש קשה לדבר. הרגע הזה מזקק בעיני את כל מה שטוב בעם שלנו. הרגע הזה הראה לי שוב שאת העם שלנו אף אחד לא יעצור. אהרון ברק הוא אחד המשפטנים הכי חשובים בעולם. יש שיגדירו אותו כמשפטן הכי חשוב בעולם כיום. לא סתם מממן החמאס התחנן בפני אהרון ברק שיגן על מדינת ישראל מהאשמה בג'נוסייד. אתמול בהבימה, המשפטן אהרון ברק הציג בקור רוח מקפיא את הניתוח המשפטי למצבנו החוקתי (ישראל אינה דמוקרטיה ליברלית והיא נשלטת בידי אדם אחד) וגם את הפתרון שלו למצב (יציאת העם לרחובות ותמיכה בשומרי הסף). אם לא צפיתם בנאום - חובה (פרסמתי אתמול). אחרי אהרון ברק עלתה לבמה שקמה, צעירה ממנו בכמעט 50 שנה, פיזיקאית, הוא ניצול שואה - היא צברית מהעמק, פרופסור במכון ויצמן, מדענית, אשה המנתחת את המציאות בכלים מדעיים כמו שפרופסור אהרון ברק מנתח את המציאות בכלים משפטיים. שקמה הציגה את בגידתו של מממן החמאס בבטחון המדינה (הסרטון המצורף), ואהרון ברק הציג את בגידתו של מממן החמאס במגילת העצמאות. גם לי היה קשה לנשום. היה קשה לשמוע ניתוח מדעי/משפטי מדוייק של עומק הבגידה. וכאן גם מגיעה התקווה שלי. ההיסטוריה שלנו מורכבת ממנהיגות ומנהיגים שהביטו למציאות בעיניים, אנשים שהבינו שהסיטואציה בלתי אפשרית, ותיקנו אותה. כך היה פרופסור חיים ויצמן שהשיג הכרה בבית לאומי כשכולם טענו שזה בלתי אפשרי. כך היה בן גוריון שהכריז על הקמת מדינה כשכולם אמרו שהיא תושמד בתוך ימים. כך היה שמעון פרס עם פרויקט דימונה והתעשיות הצבאיות. כך היה אריק שרון במלחמת יום הכיפורים. כך היתה שולמית אלוני שדרשה שיוויון לכולן. כך היה בגין שהושיט יד לשלום. כך היה אהרון ברק שלא חשש לפסוק על פי חוקי היסוד. כך היה רבין שהבין שאי אפשר לשלוט בעם אחר. כך הייתה שקמה שהבינה שפושע בשלטון יוביל את עמו לאבדון. כך אנחנו, העם נחזיר את השפיות לשלטון - כשאנחנו פועלים יחד - שום כח לא יכול לעצור אותנו. צפו באהרון ברק, צפו בשקמה, וצאו להסתער! הבוגדים על סף קריסה! יש לנו מדינה להציל! שקמה ברסלר Shikma Bressler

אתמול בהבימה התבוננתי בפניה של שקמה ברסלר הצופה בנאומו של אהרון ברק. שקמה עלתה לבמה מייד לאחר הנאום וכל מי שהיה בקהל הרגיש שהיה לה ממש קשה לדבר. הרגע הזה מזקק בעיני את כל מה שטוב בעם שלנו. הרגע הזה הראה לי שוב שאת העם שלנו אף אחד לא יעצור. אהרון ברק הוא אחד המשפטנים הכי חשובים בעולם. יש שיגדירו אותו כמשפטן הכי חשוב בעולם כיום. לא סתם מממן החמאס התחנן בפני אהרון ברק שיגן על מדינת ישראל מהאשמה בג'נוסייד. אתמול בהבימה, המשפטן אהרון ברק הציג בקור רוח מקפיא את הניתוח המשפטי למצבנו החוקתי (ישראל אינה דמוקרטיה ליברלית והיא נשלטת בידי אדם אחד) וגם את הפתרון שלו למצב (יציאת העם לרחובות ותמיכה בשומרי הסף). אם לא צפיתם בנאום - חובה (פרסמתי אתמול). אחרי אהרון ברק עלתה לבמה שקמה, צעירה ממנו בכמעט 50 שנה, פיזיקאית, הוא ניצול שואה - היא צברית מהעמק, פרופסור במכון ויצמן, מדענית, אשה המנתחת את המציאות בכלים מדעיים כמו שפרופסור אהרון ברק מנתח את המציאות בכלים משפטיים. שקמה הציגה את בגידתו של מממן החמאס בבטחון המדינה (הסרטון המצורף), ואהרון ברק הציג את בגידתו של מממן החמאס במגילת העצמאות. גם לי היה קשה לנשום. היה קשה לשמוע ניתוח מדעי/משפטי מדוייק של עומק הבגידה. וכאן גם מגיעה התקווה שלי. ההיסטוריה שלנו מורכבת ממנהיגות ומנהיגים שהביטו למציאות בעיניים, אנשים שהבינו שהסיטואציה בלתי אפשרית, ותיקנו אותה. כך היה פרופסור חיים ויצמן שהשיג הכרה בבית לאומי כשכולם טענו שזה בלתי אפשרי. כך היה בן גוריון שהכריז על הקמת מדינה כשכולם אמרו שהיא תושמד בתוך ימים. כך היה שמעון פרס עם פרויקט דימונה והתעשיות הצבאיות. כך היה אריק שרון במלחמת יום הכיפורים. כך היתה שולמית אלוני שדרשה שיוויון לכולן. כך היה בגין שהושיט יד לשלום. כך היה אהרון ברק שלא חשש לפסוק על פי חוקי היסוד. כך היה רבין שהבין שאי אפשר לשלוט בעם אחר. כך הייתה שקמה שהבינה שפושע בשלטון יוביל את עמו לאבדון. כך אנחנו, העם נחזיר את השפיות לשלטון - כשאנחנו פועלים יחד - שום כח לא יכול לעצור אותנו. צפו באהרון ברק, צפו בשקמה, וצאו להסתער! הבוגדים על סף קריסה! יש לנו מדינה להציל! שקמה ברסלר Shikma Bressler

Ami Dror 🇮🇱 עמי דרור

18,578 次观看 • 8 个月前

העיתונאית ליאור קינן הטילה אתמול בערב פצצה פוליטית: נתניהו ביקש מראש השב"כ לשעבר, יורם כהן, לפסול את הסיווג הביטחוני של נפתלי בנט כדי שבנט לא יהיה רשאי להשתתף בקבינט הביטחוני. את ההאשמות החמורות הללו לא אומר קפלניסט, אשכנזי בוגד, את הדברים אומר אחד שיודע, יורם כהן בקולו שלו, בראיון לליאור קינן בערוץ 13. כהן גם הוסיף ואמר לליאור שהממלכתיות בשב"כ תחת דוד זיני, נסדקת. כהן כונה בשב"כ ה"אפגאני" על שום מוצאו, אדם דתי, איש עשייה צנוע, מייד לאחר שירותו התגייס לשב"כ וביצע את כל התפקידים בארגון: מאבטח רכזי שטח, רכז שטח, ראש הדסק האופרטיבי ביהודה, ראש חטיבת הסיכול בירושלים ויהודה, ראש האגף לסיכול טרור ערבי-איראני, ראש מרחב ירושלים יהודה ושומרון וסגן ראש השב"כ. כהן כיהן כראש השב"כ, תחת נתניהו, חמש שנים, האיש מבין משהו בביטחון המדינה וגם מכיר ומבין את נתניהו, באופן הכי אינטימי שאפשר. עוד אמר כהן על נתניהו: "ראש הממשלה הזה, לצערי אני אומר, על פי הדוגמאות שנתתי, ברגע שמגיע נושא שהוא חושב שהוא חשוב לו בהיבט האינטרס האישי, הוא פונה ורוצה שגורם מקצועי ייתן חוות דעת או יעשה פעולה שמשרתת את האינטרס האישי שלו. זה קרה כמה פעמים. ראש הממשלה יכול להכחיש את זה, אבל אני חוויתי את זה באופן אישי, נדב ארגמן חווה את זה, ורונן בר חווה את זה. אז הדברים האלה קרו בעבר." אתם קולטים את משמעות הדברים? נתניהו, האיש המטורף והלא כשיר הזה ביקש, מספר פעמים, ממספר ראשי שב"כ, שיבצעו פעולה במסגרת תפקידם, שתשרת את האינטרסים האישיים שלו. כמו שכתבתי, כהן סיפר שנתניהו ביקש ממנו להפעיל את שירות הביטחון המסכל של מדינת ישראל נגד יריב פוליטי שלו, נגד בנט. אגב, כהן כמובן סרב לבקשתו המופקרת של נתניהו. מייד כשכהן השתחרר מהשירות, הוא עדכן את בנט על כוונותיו הזדוניות של נתניהו כנגדו. עוד אמר כהן לגבי נתניהו: "שיבוש מערכות חמור ביותר של ראש ממשלת ישראל... הדברים החמורים שאמרתי, אני אומר ככה, הם היו מאופקים לעומת מה שאני חושב." ראשי שב"כ לשעבר, רמטכ"לים לשעבר, אלופים, ראשי מוסד, עשרות אנשים שהיו בצמתי קבלת החלטות קריטיות לביטחון המדינה, בצמוד לראש הממשלה נתניהו במצטבר כמעט עשרים שנה, כולם תמימי דעים שהאיש אינו שקול, הוא פועל מתוך אינטרסים אישיים ואולי גם זרים ומסכן את ביטחון המדינה. מי הם האנשים המטורפים שעדיין תומכים באדם נרקסיסט, אינטרסנט, מניפולטור שמסכן את חייהם, את חיי משפחתם ואת עתידה של המדינה הזו שכולנו כל כך אוהבים? Lior Kenan - ליאור קינן חדשות 13

העיתונאית ליאור קינן הטילה אתמול בערב פצצה פוליטית: נתניהו ביקש מראש השב"כ לשעבר, יורם כהן, לפסול את הסיווג הביטחוני של נפתלי בנט כדי שבנט לא יהיה רשאי להשתתף בקבינט הביטחוני. את ההאשמות החמורות הללו לא אומר קפלניסט, אשכנזי בוגד, את הדברים אומר אחד שיודע, יורם כהן בקולו שלו, בראיון לליאור קינן בערוץ 13. כהן גם הוסיף ואמר לליאור שהממלכתיות בשב"כ תחת דוד זיני, נסדקת. כהן כונה בשב"כ ה"אפגאני" על שום מוצאו, אדם דתי, איש עשייה צנוע, מייד לאחר שירותו התגייס לשב"כ וביצע את כל התפקידים בארגון: מאבטח רכזי שטח, רכז שטח, ראש הדסק האופרטיבי ביהודה, ראש חטיבת הסיכול בירושלים ויהודה, ראש האגף לסיכול טרור ערבי-איראני, ראש מרחב ירושלים יהודה ושומרון וסגן ראש השב"כ. כהן כיהן כראש השב"כ, תחת נתניהו, חמש שנים, האיש מבין משהו בביטחון המדינה וגם מכיר ומבין את נתניהו, באופן הכי אינטימי שאפשר. עוד אמר כהן על נתניהו: "ראש הממשלה הזה, לצערי אני אומר, על פי הדוגמאות שנתתי, ברגע שמגיע נושא שהוא חושב שהוא חשוב לו בהיבט האינטרס האישי, הוא פונה ורוצה שגורם מקצועי ייתן חוות דעת או יעשה פעולה שמשרתת את האינטרס האישי שלו. זה קרה כמה פעמים. ראש הממשלה יכול להכחיש את זה, אבל אני חוויתי את זה באופן אישי, נדב ארגמן חווה את זה, ורונן בר חווה את זה. אז הדברים האלה קרו בעבר." אתם קולטים את משמעות הדברים? נתניהו, האיש המטורף והלא כשיר הזה ביקש, מספר פעמים, ממספר ראשי שב"כ, שיבצעו פעולה במסגרת תפקידם, שתשרת את האינטרסים האישיים שלו. כמו שכתבתי, כהן סיפר שנתניהו ביקש ממנו להפעיל את שירות הביטחון המסכל של מדינת ישראל נגד יריב פוליטי שלו, נגד בנט. אגב, כהן כמובן סרב לבקשתו המופקרת של נתניהו. מייד כשכהן השתחרר מהשירות, הוא עדכן את בנט על כוונותיו הזדוניות של נתניהו כנגדו. עוד אמר כהן לגבי נתניהו: "שיבוש מערכות חמור ביותר של ראש ממשלת ישראל... הדברים החמורים שאמרתי, אני אומר ככה, הם היו מאופקים לעומת מה שאני חושב." ראשי שב"כ לשעבר, רמטכ"לים לשעבר, אלופים, ראשי מוסד, עשרות אנשים שהיו בצמתי קבלת החלטות קריטיות לביטחון המדינה, בצמוד לראש הממשלה נתניהו במצטבר כמעט עשרים שנה, כולם תמימי דעים שהאיש אינו שקול, הוא פועל מתוך אינטרסים אישיים ואולי גם זרים ומסכן את ביטחון המדינה. מי הם האנשים המטורפים שעדיין תומכים באדם נרקסיסט, אינטרסנט, מניפולטור שמסכן את חייהם, את חיי משפחתם ואת עתידה של המדינה הזו שכולנו כל כך אוהבים? Lior Kenan - ליאור קינן חדשות 13

Danny Gallant דני גלנט

41,003 次观看 • 4 个月前

כמובן שלא נמצא פגם בטוהר המידות של דוד זיני. מה ציפיתם, שהוא יגיד בעצמו במפורש שהוא היה הורג את ח״כ אחמד טיבי, או ששליחותו היא מלחמת מצווה, כיבוש, טרנספר והתיישבות יהודית בגדה ובעזה? שהוא יגיד במפורש שיסייע להחליש את הרשות הפלסטינית ולמנוע את קידום החזון של שתי מדינות לשני עמים? שהוא יגיד במפורש שיעלים עין מטרור יהודי? דוד זיני הקפיד לשמור על שתיקה, וימשיך לעשות כך, לפחות עד שיידחו העתירות נגד מינויו (כפי שהוא וממניו מקווים). הוא רק צריך להתאפק ולא להשתולל בשבועות הקרובים - והנה, יש לנו ״הוכחה״ לממלכתיותו. הוא גם ידאג להציג לציבור fake fight אחד או שניים עם נתניהו, ונתניהו ידאג להתרעם על כך פומבית, כדי להראות שזיני הוא ״בעל עמוד שדרה״ ולא נכנע ללחצים, שהוא נאמן לשלטון החוק ולא לממניו, ושהוא ״א-פוליטי״. אנשי התקשורת המנרמלים וחברי המרכז הנאיבי בטח גם יגידו ״אמרנו לכם״. אז מה זה בשביל זיני עוד חודש של שמירה על פרופיל נמוך + עימות מבוים עם נתניהו? זיני, רבניו, והציבור שהוא מייצג, דוגלים ביותר מעשים בפועל ובשטח - ובמינימום דיבורים (גם בחקירות…). אבל תראו מה קורה כשהוא כן מדבר (כשהוא חייב). חומקת לו קצת מהאמת: היום בבית הנשיא, דוד זיני אמר: "מתוקף מה שגלינו פה לפני 2000 שנה - חזרנו רק מתוקף הביחד, מתוקף שורשינו העמוקים ועתידנו הגדול. נפעל בממלכתיות, בנאמנות לעם הזה, למדינה הזאת, לערכיה, לכל גווניה וצדדיה בנאמנות מלאה ובאחדות גדולה, ומתוך רעות גדולה לביטחון המדינה ואזרחיה… נפעל לעשות הכל להיות שליחים נאמנים של העם הזה בכל כוחנו". ומה הוא לא אמר? זיני לא אמר: נאמנות לחוקי המדינה ולאזרחיה. הוא אמר רק נאמנות ״לעם הזה ולמדינה הזאת״ (כפי שהוא תופס אותה). איפה המחויבות לשלטון החוק? איפה המחויבות לקיום הוראות החוק, פסיקות בית המשפט, והנחיות היועמ״שית? ואיפה המחויבות לכל אזרחי מדינת ישראל? מה זה ״רעות״ לביטחון המדינה ואזרחיה? למה רעות ולא מחויבות? מה המשמעות של רעות? הוא גם מדגיש כמה פעמים ״לעם הזה״. אבל בין אזרחי ישראל, יש גם אזרחים שלא שייכים לעם היהודי, אלא לעם הפלסטיני, או שייכים רק לדת או לעדה (מוסלמים, דרוזים, נוצרים ועוד). ראש שב״כ ממלכתי לא אמור להיות מחויב לעם היהודי, אלא לאזרחי ישראל, כולם. בקיצור, חמקה לו קצת האמת. סימן מטריד מאוד לבאות.

כמובן שלא נמצא פגם בטוהר המידות של דוד זיני. מה ציפיתם, שהוא יגיד בעצמו במפורש שהוא היה הורג את ח״כ אחמד טיבי, או ששליחותו היא מלחמת מצווה, כיבוש, טרנספר והתיישבות יהודית בגדה ובעזה? שהוא יגיד במפורש שיסייע להחליש את הרשות הפלסטינית ולמנוע את קידום החזון של שתי מדינות לשני עמים? שהוא יגיד במפורש שיעלים עין מטרור יהודי? דוד זיני הקפיד לשמור על שתיקה, וימשיך לעשות כך, לפחות עד שיידחו העתירות נגד מינויו (כפי שהוא וממניו מקווים). הוא רק צריך להתאפק ולא להשתולל בשבועות הקרובים - והנה, יש לנו ״הוכחה״ לממלכתיותו. הוא גם ידאג להציג לציבור fake fight אחד או שניים עם נתניהו, ונתניהו ידאג להתרעם על כך פומבית, כדי להראות שזיני הוא ״בעל עמוד שדרה״ ולא נכנע ללחצים, שהוא נאמן לשלטון החוק ולא לממניו, ושהוא ״א-פוליטי״. אנשי התקשורת המנרמלים וחברי המרכז הנאיבי בטח גם יגידו ״אמרנו לכם״. אז מה זה בשביל זיני עוד חודש של שמירה על פרופיל נמוך + עימות מבוים עם נתניהו? זיני, רבניו, והציבור שהוא מייצג, דוגלים ביותר מעשים בפועל ובשטח - ובמינימום דיבורים (גם בחקירות…). אבל תראו מה קורה כשהוא כן מדבר (כשהוא חייב). חומקת לו קצת מהאמת: היום בבית הנשיא, דוד זיני אמר: "מתוקף מה שגלינו פה לפני 2000 שנה - חזרנו רק מתוקף הביחד, מתוקף שורשינו העמוקים ועתידנו הגדול. נפעל בממלכתיות, בנאמנות לעם הזה, למדינה הזאת, לערכיה, לכל גווניה וצדדיה בנאמנות מלאה ובאחדות גדולה, ומתוך רעות גדולה לביטחון המדינה ואזרחיה… נפעל לעשות הכל להיות שליחים נאמנים של העם הזה בכל כוחנו". ומה הוא לא אמר? זיני לא אמר: נאמנות לחוקי המדינה ולאזרחיה. הוא אמר רק נאמנות ״לעם הזה ולמדינה הזאת״ (כפי שהוא תופס אותה). איפה המחויבות לשלטון החוק? איפה המחויבות לקיום הוראות החוק, פסיקות בית המשפט, והנחיות היועמ״שית? ואיפה המחויבות לכל אזרחי מדינת ישראל? מה זה ״רעות״ לביטחון המדינה ואזרחיה? למה רעות ולא מחויבות? מה המשמעות של רעות? הוא גם מדגיש כמה פעמים ״לעם הזה״. אבל בין אזרחי ישראל, יש גם אזרחים שלא שייכים לעם היהודי, אלא לעם הפלסטיני, או שייכים רק לדת או לעדה (מוסלמים, דרוזים, נוצרים ועוד). ראש שב״כ ממלכתי לא אמור להיות מחויב לעם היהודי, אלא לאזרחי ישראל, כולם. בקיצור, חמקה לו קצת האמת. סימן מטריד מאוד לבאות.

Nava Rozolyo נאווה רוזוליו

27,548 次观看 • 11 个月前

ביום שישי הנוכל סיפר שחלה והחלים. כמובן שאי אפשר להאמין לאות שיוצאת מפיו. הציג איזה פתק חארטה מרופאים. פתק שאם תפנה איתו לביטוח לאומי, יבעטו אותך בכניסה. תציג דוח רפואי מלא, עם כל המדדים, שנראה עד כמה מצבך חמור. עזוב דוח רפאי, הצטלם בלי איפור, שנוכל לראות אותך פעם אחת בצורה אותנטית, ללא הזיוף והשקר. אפרופו זיוף, אתם תמות בנסיבות טבעיות, ממחלה כלשהי, אני אשמח. בדיוק כפי שסביבך ישמחו אם אני אלך לעולמי בפתאומיות. אני אגיד לך מי צבוע ומחרטט - האופוזיציה. הם מאחלים לך בריאות ואריכות ימים. אבל בתוך תוכם יחגגו כאשר תמות. פעם ראית עסק שמתחרה בך קורס וזה גורם לך לעצבות? אגב, גם במפלגה שלך, אלה שמבקשים לרשת אותך - ישמחו. עוד אמת היא שאתה הכנסת את עצמך לפלונטר הזה. אתה חינכת עם שלם שהערך העליון והמקודש של הקיום האנושי הוא להיראות חזק. לא ישר, לא נדיב, לא טוב לב ולא נאמן. רק להיראות חזק. העניין הוא שהגיל דופק לך את העסק. עכשיו אתה קשיש רגיל, עם מחלות ועם חולשה פיזית. אצל כל אזרח זה נתפס כתהליך טבעי. אבל בעסק שלך זה סוף הסיפור. בעולם הפוליטי שאתה עיצבת אפשר להיות רוצח, נוכל, גנב - ובלבד שתיראה חזק. אתה די משלם עכשיו את מחיר הערך שהנחלת לעם ישראל. וכן, הבחירות יתנהלו סביב חולשתך וסופך הפיזי ממחלה. אבל, אם תספיק למות ממחלה לפני תום המשפט הפלילי, תוכל ליהנות מביטולו. סעיף 236 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, קובע כי עם מות נאשם יתבטלו כל ההליכים הפליליים המתנהלים נגדו. בגלל שכל יתר הנסיונות לא הביאו לך את ההישג של ביטול משפט - דע לך כי מותך בנסיבות טבעיות יעשה זאת. יש עוד המון היבטים הנוגעים למצבו הרפואי, אך זהו בינתיים. שבוע מבורך ❤️

ביום שישי הנוכל סיפר שחלה והחלים. כמובן שאי אפשר להאמין לאות שיוצאת מפיו. הציג איזה פתק חארטה מרופאים. פתק שאם תפנה איתו לביטוח לאומי, יבעטו אותך בכניסה. תציג דוח רפואי מלא, עם כל המדדים, שנראה עד כמה מצבך חמור. עזוב דוח רפאי, הצטלם בלי איפור, שנוכל לראות אותך פעם אחת בצורה אותנטית, ללא הזיוף והשקר. אפרופו זיוף, אתם תמות בנסיבות טבעיות, ממחלה כלשהי, אני אשמח. בדיוק כפי שסביבך ישמחו אם אני אלך לעולמי בפתאומיות. אני אגיד לך מי צבוע ומחרטט - האופוזיציה. הם מאחלים לך בריאות ואריכות ימים. אבל בתוך תוכם יחגגו כאשר תמות. פעם ראית עסק שמתחרה בך קורס וזה גורם לך לעצבות? אגב, גם במפלגה שלך, אלה שמבקשים לרשת אותך - ישמחו. עוד אמת היא שאתה הכנסת את עצמך לפלונטר הזה. אתה חינכת עם שלם שהערך העליון והמקודש של הקיום האנושי הוא להיראות חזק. לא ישר, לא נדיב, לא טוב לב ולא נאמן. רק להיראות חזק. העניין הוא שהגיל דופק לך את העסק. עכשיו אתה קשיש רגיל, עם מחלות ועם חולשה פיזית. אצל כל אזרח זה נתפס כתהליך טבעי. אבל בעסק שלך זה סוף הסיפור. בעולם הפוליטי שאתה עיצבת אפשר להיות רוצח, נוכל, גנב - ובלבד שתיראה חזק. אתה די משלם עכשיו את מחיר הערך שהנחלת לעם ישראל. וכן, הבחירות יתנהלו סביב חולשתך וסופך הפיזי ממחלה. אבל, אם תספיק למות ממחלה לפני תום המשפט הפלילי, תוכל ליהנות מביטולו. סעיף 236 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, קובע כי עם מות נאשם יתבטלו כל ההליכים הפליליים המתנהלים נגדו. בגלל שכל יתר הנסיונות לא הביאו לך את ההישג של ביטול משפט - דע לך כי מותך בנסיבות טבעיות יעשה זאת. יש עוד המון היבטים הנוגעים למצבו הרפואי, אך זהו בינתיים. שבוע מבורך ❤️

Barak cohen - ברק כהן

19,108 次观看 • 4 个月前

כשרה היושבת בקבינט, חובתי לדאוג לחטופים; חובתי לדאוג גם לחיילים ולמשפחותיהם; לתושבי העוטף, וכלל תושבי הדרום; לכלל אזרחי ישראל; לבטחון הלאומי שלנו. כך עשינו, חברי ואני, ערב "עם כלביא", כשהתבקשנו לאשר את המבצע על בסיס הערכה לפיה מאות מאזרחי ישראל, אנשים נשים וטף שלא עשו רע לאיש, עלולים לאבד את חייהם במהלכו. המלצת צה"ל וכל גורמי הבטחון היתה: לקחת את הסיכון הזה, עם כל הצער והקושי. לנוכח הצורך האסטרטגי במבצע. גם המלחמה בעזה היא בעלת חשיבות אסטרטגית. כך סבורים לא רק כל חברי הקבינט, אלא גם רוב אזרחי המדינה: השבוע התפרסם סקר לפיו 4% בלבד מהציבור סבורים שאפשר להשאיר את חמאס כשליט בעזה. רק 16% היו מוכנים לגור בעוטף אם חמאס ימשיך לשלוט שם. זו לא רק דעתי. זו דעת הקהל, המפוכחת. בתפקידי הקשה, עלי להתייחס במלוא האחריות לדילמות הללו. אסור לי להתעלם מהתמונה הרחבה, ולהתמקד רק בנתון אחד מתוכה. אסור לי להתעלם מהשלכות המציאות שכל חייל בעזה מבין היטב: אזורים שלמים ברצועה מקבלים חסינות מפני תקיפה, ונותרים כערי-מקלט לטרור. אסור לי להשלים עם מציאות כזו, חובה עלי לפעול על מנת לשנותה. אסור לי גם להיכנע ל"קמפיין סתימת-הפיות" שנועד לייצר דלגיטימציה ודמוניזציה, למנוע דיון מעמיק ורציני בדילמות הקשות ובשאלות הרות-גורל, ולהסליל את מקבלי ההחלטות אל היעד האחד-והיחיד של מובילי הקמפיין הזה. אדרבא, חובתי להבקיע אותו. לכן שום דבר, גם לא 14 פעמים בהן אריה גולן מכנה אותי בשידור "רעה" ו"מרשעת", שום דבר לא יניא אותי מלמלא את חובתי לראות את מלוא רוחב הסיכונים, להתמודד עם כל הדילמות, ולהכריע על בסיס תמונת-מצב מלאה. אולי ישכנעו אותך, אריה, מילותיו של רונן ברגמן, בספרו "מדינת ישראל תעשה הכל", באפילוג הסיום שכותרתו "הצילו!": "קו דק מאד מפריד בין סולידאריות הנובעת ממצוות פדיון שבויים, ובין פאניקה המצמיתה פוליטיקאים מלעשות את הנדרש ולהגיד את שצריך להאמר, קשה ככל שיהיה" - כתב ברגמן. "רבים יגידו: נראה איך ראש הממשלה ינהג לו הוא אב של חטוף. אבל הוא לא! ולא כך הוא אמור לשקול את צעדיו. ראש המשלה צריך לראות את האינטרס הציבורי הרחב" - סיכם ברגמן. זו לא רשעות, זו אחריות. הסקר (של JCFI) - בתגובה הראשונה

כשרה היושבת בקבינט, חובתי לדאוג לחטופים; חובתי לדאוג גם לחיילים ולמשפחותיהם; לתושבי העוטף, וכלל תושבי הדרום; לכלל אזרחי ישראל; לבטחון הלאומי שלנו. כך עשינו, חברי ואני, ערב "עם כלביא", כשהתבקשנו לאשר את המבצע על בסיס הערכה לפיה מאות מאזרחי ישראל, אנשים נשים וטף שלא עשו רע לאיש, עלולים לאבד את חייהם במהלכו. המלצת צה"ל וכל גורמי הבטחון היתה: לקחת את הסיכון הזה, עם כל הצער והקושי. לנוכח הצורך האסטרטגי במבצע. גם המלחמה בעזה היא בעלת חשיבות אסטרטגית. כך סבורים לא רק כל חברי הקבינט, אלא גם רוב אזרחי המדינה: השבוע התפרסם סקר לפיו 4% בלבד מהציבור סבורים שאפשר להשאיר את חמאס כשליט בעזה. רק 16% היו מוכנים לגור בעוטף אם חמאס ימשיך לשלוט שם. זו לא רק דעתי. זו דעת הקהל, המפוכחת. בתפקידי הקשה, עלי להתייחס במלוא האחריות לדילמות הללו. אסור לי להתעלם מהתמונה הרחבה, ולהתמקד רק בנתון אחד מתוכה. אסור לי להתעלם מהשלכות המציאות שכל חייל בעזה מבין היטב: אזורים שלמים ברצועה מקבלים חסינות מפני תקיפה, ונותרים כערי-מקלט לטרור. אסור לי להשלים עם מציאות כזו, חובה עלי לפעול על מנת לשנותה. אסור לי גם להיכנע ל"קמפיין סתימת-הפיות" שנועד לייצר דלגיטימציה ודמוניזציה, למנוע דיון מעמיק ורציני בדילמות הקשות ובשאלות הרות-גורל, ולהסליל את מקבלי ההחלטות אל היעד האחד-והיחיד של מובילי הקמפיין הזה. אדרבא, חובתי להבקיע אותו. לכן שום דבר, גם לא 14 פעמים בהן אריה גולן מכנה אותי בשידור "רעה" ו"מרשעת", שום דבר לא יניא אותי מלמלא את חובתי לראות את מלוא רוחב הסיכונים, להתמודד עם כל הדילמות, ולהכריע על בסיס תמונת-מצב מלאה. אולי ישכנעו אותך, אריה, מילותיו של רונן ברגמן, בספרו "מדינת ישראל תעשה הכל", באפילוג הסיום שכותרתו "הצילו!": "קו דק מאד מפריד בין סולידאריות הנובעת ממצוות פדיון שבויים, ובין פאניקה המצמיתה פוליטיקאים מלעשות את הנדרש ולהגיד את שצריך להאמר, קשה ככל שיהיה" - כתב ברגמן. "רבים יגידו: נראה איך ראש הממשלה ינהג לו הוא אב של חטוף. אבל הוא לא! ולא כך הוא אמור לשקול את צעדיו. ראש המשלה צריך לראות את האינטרס הציבורי הרחב" - סיכם ברגמן. זו לא רשעות, זו אחריות. הסקר (של JCFI) - בתגובה הראשונה

אורית סטרוק

48,827 次观看 • 1 年前

לפני שנתיים הזדמנתי לשבת של משפחות שכולות בתל-אביב. בדרך כלל, בבית כנסת מלא יש משהו כמו חמישה לויים, יולדת אחת, אולי בר מצווה, וארבעה אומרי קדיש. אבל כשהגיעו שם לקדיש, כל בית הכנסת, מאות מתפללים, נעמד ואמר ״יתגדל ויתקדש שמיה רבה״. כי יקיריהם, יקיריכם, יקירינו, נפלו בשמחת תורה של אותה שנה או בחודשים שאחריו. וקול הקדיש הולך וחזק מאוד. ונזכרתי בפעם נוספת שקרה לי דבר כזה, בבית הכנסת בבית החולים הדסה עין כרם, שנה קודם לכן. כשפתאום הצטבר תור של חמישה שישה אבות שבאו לקרוא שם לבנות, ועוד שלוש בריתות לבנים. וחשבתי על המקומות האלה, שכאילו הפוכים זה מזה. ועל המרחק הקצר עד להכאיב שבין קריאת שם וקריאת קדיש. כי הנופלים נותרים בני עשרה, או בני עשרים, אבל בעינינו, שמתבגרים, הם נראים כל פעם צעירים יותר ויותר. וחשבתי על כך שאת כל אחד ואחד מהנופלים האלה בירכו בברית ״קיים את הילד הזה לאביו ולאימו״. והילד התקיים, עד שהחליט מיוזמתו המוחלטת לקפוץ אל האש, במדינה שבה אנשים רצים אל תופת כמו אל ים. ואחר-כך, באולם שליד בית הכנסת עברתי וקלטתי שיחה שלא האמנתי שיכולה להתקיים. הורים שכולים דנו שם בשאלה מתי זה קשה יותר: כשהבן שנפל השאיר אחריו ילדים קטנים יתומים, או כשלא זכה. וחשבתי, שאולי צריך להגיד גם פה: ״אנו מתירים להתפלל עם העבריינים״. כי כולנו העבריינים שממשיכים בחייהם, במריבותיהם. עוברים כל יום על מצוות ״לא תשכח״ ועל הנדר ״להיות ראויים״. ואולי גם כאן במדינה שלנו הגיע הזמן, מיום הזיכרון שעבר, ועד יום הזיכרון הזה, להסיר את כל החרמות וכל הנידויים שבשלהם, גם בשלהם, הגיעו אלינו הרעה הזאת והסתר הפנים הזה. נופלי המערכה הזו, שעדיין אין לה שם מוסכם ולא תאריך סיום, שונים בכל זאת מקודמיהם, כי לא שיערנו שבדור שלנו, ילדים כמו מתן אברג׳יל ויוחאי דוכן עדיין קופצים על רימונים. או שגם בתזכורת באייפון, לא רק בעט נובע, אפשר לכתוב מילים כמו של בן זוסמן: ״אני מלא גאווה ותחושת שליחות ותמיד אמרתי שאם אצטרך למות, הלוואי וזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה. ירושלים, הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם״. ובעיקר כי הם יצאו אל הקרב ועשו זאת בדעה צלולה. למרות שנים ארוכות של פילוג ומאבקים פנימיים, שאמורות היו, לכאורה, להעלים כל סימן של נכונות למות למען אנשים שחושבים אחרת. על מלחמת העולם הראשונה כתב סופר אמריקני ״מאה שנה של אהבה של מעמד הביניים בוזבזה שם בשוחות״. אצלנו, היא חלילה לא בוזבזה. והיא לא בת מאה. היא אהבה של שלושת אלפים שנה לעם הזה ולמקום הזה, חזקה יותר מכל מאבק רגעי, עוברת מדור לדור, בגיל מוקדם להדהים. וכמו שכתב יהודה עמיחי, ״אדם יוצא מבית, והבית אינו יוצא מן האדם״. ההיסטוריה תשכח את המאבקים הפוליטיים ואת האינטרסים הרגעיים, אבל היא תזכור היטב איך התהפכה הקערה בין שמחת תורה תשפ״ד בבארי ובין פסח תשפ״ו בטהרן. היא תבחין בין עיקר ובין טפל, תראה אור בחשיכת ההודעות ״דובר צה״ל התיר לפרסום״. לא המצאנו את הערבוב הזה בין יום הזיכרון לבין יום העצמאות, שנושקים זה לזה ואין מלכות נוגעת בחברתה. לפני 2,400 שנה עמדו על הר בירושלים ישראלים רבים, בחנוכת בית המקדש השני. הצעירים שמחו על המקדש, הזקנים בכו בי ראו כמה עלוב הוא לעומת הבית הראשון שזכרו. נעמי שמר תיארה זאת במילים: ״שירי קינה, שירי הלל, זה מתערבב, זה מתערבל״. וכך תיאר זאת עזרא: וְאֵין הָעָם, מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה, לְקוֹל בְּכִי הָעָם: כִּי הָעָם, מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה, וְהַקּוֹל נִשְׁמַע, עַד-לְמֵרָחוֹק. בזמן הכרזת העצמאות, ממש מחר לפני 78 שנה, נפל גוש עציון ומגיניו נטבחו ונחטפו. מניין הנופלים חצה אז את האלפיים בדיוק כשהתגשמה התקווה בת שנות אלפיים. לא היה בית שאין בו מספד ולא היה רחוב שלא התמלא בשמחה. אלתרמן כבר כתב על השעה ההיא מילים נצחיות: ״ופני שמחתה עזות וחזקים לעומתן פני תוגתה ולעת חג או מספד הן רובצות אישה לפתח רעותה והעת כמו ניר שבו חרשו אהבה ושנאה וקרב ויבער העפר עד בוא יבוא נושא אלומותיו״ אלתרמן רמז לפסוק ״הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו״. כי בניגוד לבית השני, כשהוקם הבית השלישי לא חצי בכו וחצי שמחו, אלא כולם בכו ושמחו ביחד. רובנו בארץ מכירים בנס של הקמת מדינת ישראל, אך לשמחתנו לא חווינו את הכאב הנורא על בשרנו. יש מנגד את מי ששקועים באבל הכבד ואינם מצליחים לראות את המטרה שלשמה נדרש, ואין לנו הזכות לשפוט אותם. אבל אתם היושבים פה חשים היטב גם את הצער הנורא, וגם את רוח ההיסטוריה. הלוחות הטקטוניים האלה של תוגה ושמחה, זיכרון ועצמאות, הלוחות הטקטוניים האלה שעליהם יושבת מדינת ישראל מתנגשים על לוח ליבכם יום יום ושעה שעה. ואתם קו השבר. ובתוככם גם סוד החיבור. ואני אינני מקנא בכם, אבל אני מתקנא ברוח שלכם. וכמו כולם אני מודה לכם מעומקי ליבי ונפשי, ומבקש את סליחתכם. שבוע אחרי הטבח, לפני גשם ראשון, בקיבוץ בארי זרעו את השדות שדרכם דהר המוות אל הבתים. התקיים בנו כפשוטו הביטוי התנ״כי ״הזורעים בדמעה״. ואם התקיים החלק הזה, מובטח שיתקיים בנו גם החלק השני ״ברינה יקצורו״. (דברים שאמרתי הערב בטקס הזיכרון במאהל הגבורה בירושלים)

לפני שנתיים הזדמנתי לשבת של משפחות שכולות בתל-אביב. בדרך כלל, בבית כנסת מלא יש משהו כמו חמישה לויים, יולדת אחת, אולי בר מצווה, וארבעה אומרי קדיש. אבל כשהגיעו שם לקדיש, כל בית הכנסת, מאות מתפללים, נעמד ואמר ״יתגדל ויתקדש שמיה רבה״. כי יקיריהם, יקיריכם, יקירינו, נפלו בשמחת תורה של אותה שנה או בחודשים שאחריו. וקול הקדיש הולך וחזק מאוד. ונזכרתי בפעם נוספת שקרה לי דבר כזה, בבית הכנסת בבית החולים הדסה עין כרם, שנה קודם לכן. כשפתאום הצטבר תור של חמישה שישה אבות שבאו לקרוא שם לבנות, ועוד שלוש בריתות לבנים. וחשבתי על המקומות האלה, שכאילו הפוכים זה מזה. ועל המרחק הקצר עד להכאיב שבין קריאת שם וקריאת קדיש. כי הנופלים נותרים בני עשרה, או בני עשרים, אבל בעינינו, שמתבגרים, הם נראים כל פעם צעירים יותר ויותר. וחשבתי על כך שאת כל אחד ואחד מהנופלים האלה בירכו בברית ״קיים את הילד הזה לאביו ולאימו״. והילד התקיים, עד שהחליט מיוזמתו המוחלטת לקפוץ אל האש, במדינה שבה אנשים רצים אל תופת כמו אל ים. ואחר-כך, באולם שליד בית הכנסת עברתי וקלטתי שיחה שלא האמנתי שיכולה להתקיים. הורים שכולים דנו שם בשאלה מתי זה קשה יותר: כשהבן שנפל השאיר אחריו ילדים קטנים יתומים, או כשלא זכה. וחשבתי, שאולי צריך להגיד גם פה: ״אנו מתירים להתפלל עם העבריינים״. כי כולנו העבריינים שממשיכים בחייהם, במריבותיהם. עוברים כל יום על מצוות ״לא תשכח״ ועל הנדר ״להיות ראויים״. ואולי גם כאן במדינה שלנו הגיע הזמן, מיום הזיכרון שעבר, ועד יום הזיכרון הזה, להסיר את כל החרמות וכל הנידויים שבשלהם, גם בשלהם, הגיעו אלינו הרעה הזאת והסתר הפנים הזה. נופלי המערכה הזו, שעדיין אין לה שם מוסכם ולא תאריך סיום, שונים בכל זאת מקודמיהם, כי לא שיערנו שבדור שלנו, ילדים כמו מתן אברג׳יל ויוחאי דוכן עדיין קופצים על רימונים. או שגם בתזכורת באייפון, לא רק בעט נובע, אפשר לכתוב מילים כמו של בן זוסמן: ״אני מלא גאווה ותחושת שליחות ותמיד אמרתי שאם אצטרך למות, הלוואי וזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה. ירושלים, הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם״. ובעיקר כי הם יצאו אל הקרב ועשו זאת בדעה צלולה. למרות שנים ארוכות של פילוג ומאבקים פנימיים, שאמורות היו, לכאורה, להעלים כל סימן של נכונות למות למען אנשים שחושבים אחרת. על מלחמת העולם הראשונה כתב סופר אמריקני ״מאה שנה של אהבה של מעמד הביניים בוזבזה שם בשוחות״. אצלנו, היא חלילה לא בוזבזה. והיא לא בת מאה. היא אהבה של שלושת אלפים שנה לעם הזה ולמקום הזה, חזקה יותר מכל מאבק רגעי, עוברת מדור לדור, בגיל מוקדם להדהים. וכמו שכתב יהודה עמיחי, ״אדם יוצא מבית, והבית אינו יוצא מן האדם״. ההיסטוריה תשכח את המאבקים הפוליטיים ואת האינטרסים הרגעיים, אבל היא תזכור היטב איך התהפכה הקערה בין שמחת תורה תשפ״ד בבארי ובין פסח תשפ״ו בטהרן. היא תבחין בין עיקר ובין טפל, תראה אור בחשיכת ההודעות ״דובר צה״ל התיר לפרסום״. לא המצאנו את הערבוב הזה בין יום הזיכרון לבין יום העצמאות, שנושקים זה לזה ואין מלכות נוגעת בחברתה. לפני 2,400 שנה עמדו על הר בירושלים ישראלים רבים, בחנוכת בית המקדש השני. הצעירים שמחו על המקדש, הזקנים בכו בי ראו כמה עלוב הוא לעומת הבית הראשון שזכרו. נעמי שמר תיארה זאת במילים: ״שירי קינה, שירי הלל, זה מתערבב, זה מתערבל״. וכך תיאר זאת עזרא: וְאֵין הָעָם, מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה, לְקוֹל בְּכִי הָעָם: כִּי הָעָם, מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה, וְהַקּוֹל נִשְׁמַע, עַד-לְמֵרָחוֹק. בזמן הכרזת העצמאות, ממש מחר לפני 78 שנה, נפל גוש עציון ומגיניו נטבחו ונחטפו. מניין הנופלים חצה אז את האלפיים בדיוק כשהתגשמה התקווה בת שנות אלפיים. לא היה בית שאין בו מספד ולא היה רחוב שלא התמלא בשמחה. אלתרמן כבר כתב על השעה ההיא מילים נצחיות: ״ופני שמחתה עזות וחזקים לעומתן פני תוגתה ולעת חג או מספד הן רובצות אישה לפתח רעותה והעת כמו ניר שבו חרשו אהבה ושנאה וקרב ויבער העפר עד בוא יבוא נושא אלומותיו״ אלתרמן רמז לפסוק ״הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו״. כי בניגוד לבית השני, כשהוקם הבית השלישי לא חצי בכו וחצי שמחו, אלא כולם בכו ושמחו ביחד. רובנו בארץ מכירים בנס של הקמת מדינת ישראל, אך לשמחתנו לא חווינו את הכאב הנורא על בשרנו. יש מנגד את מי ששקועים באבל הכבד ואינם מצליחים לראות את המטרה שלשמה נדרש, ואין לנו הזכות לשפוט אותם. אבל אתם היושבים פה חשים היטב גם את הצער הנורא, וגם את רוח ההיסטוריה. הלוחות הטקטוניים האלה של תוגה ושמחה, זיכרון ועצמאות, הלוחות הטקטוניים האלה שעליהם יושבת מדינת ישראל מתנגשים על לוח ליבכם יום יום ושעה שעה. ואתם קו השבר. ובתוככם גם סוד החיבור. ואני אינני מקנא בכם, אבל אני מתקנא ברוח שלכם. וכמו כולם אני מודה לכם מעומקי ליבי ונפשי, ומבקש את סליחתכם. שבוע אחרי הטבח, לפני גשם ראשון, בקיבוץ בארי זרעו את השדות שדרכם דהר המוות אל הבתים. התקיים בנו כפשוטו הביטוי התנ״כי ״הזורעים בדמעה״. ואם התקיים החלק הזה, מובטח שיתקיים בנו גם החלק השני ״ברינה יקצורו״. (דברים שאמרתי הערב בטקס הזיכרון במאהל הגבורה בירושלים)

עמית סגל

30,194 次观看 • 4 个月前

תקשיבו טוב! זה סיפור שאתם חייבים להכיר! סיפור שייתן לכם המון המון תקווה! סיפור שמסביר איך באמת המחאה והדמוקרטים הצילו את מדינת ישראל! זה התחיל בטלפון מאפרת רייטן. "תקשיב" היא אמרה. "נתניהו עומד למנות עבריין לוועדה לבחירת שופטים ורק אתם יכולים לעצור אותו". אני מודה שלא הבנתי את האירוע ואפרת המשיכה לחפור: "יש בחירות ללשכת עורכי הדין בעוד כמה ימים...בלה בלה בלה!", ואני מודה שלא הבנתי מה היא רוצה מאיתנו. מה לנו וללשכת עורכי הדין חשבתי לעצמי, אבל אפרת המשיכה, "יש להם שני נציגים בוועדה. אם הם יהיו של נתניהו, בתוך שנה הוא שולט בבית המשפט העליון - אתה מבין? אתה מבין??" ממש לא הבנתי, אבל התחלתי להקשיב כי אפרת לא נתנה דקה של מנוחה! אחרי מספר שעות נציגי המחאה התייצבו אצל אפרת רייטן בבית. משה רדמן ניהל את האירוע. הוא הזמין את כולם. מה זאת לשכת עורכי הדין. מי המועמד של נתניהו. מי המועמדים האחרים. מי מצביעים ואיך. משה רדמן חקר עם האובססיה שלו לפרטים. באופן אישי הייתי סקפטי. מאוד סקפטי. הבחירות היו בתוך מספר ימים, אבל כאן אפרת רייטן ומשה רדמן באמת שהצילו את המדינה. לאחר מספר שעות היו בחדר עמית בכר, נציגי מחאת ההייטק, ורדמן. זאת הייתה חקירת שתי וערב. כל מה שחייבים לדעת על עמית בכר. אני כבר הלכתי הביתה אבל משה רדמן ואפרת רייטן שיגעון אותי! הם היו באטרף. אפרת הייתה בכנסת, עמית בכר במטה, משה כבר הקים צוות, ואז חמ"ל והתחיל את הקמפיין. למחרת בבוקר מאות אנשים היו מעורבים באירוע. מאות! מאיפה הגיעו? תשאלו את משה רדמן. את הלילה הבא רדמן העביר על הריצפה במטה הבחירות. אני זוכר שמצאתי אותו בבוקר ישן על פוסטר של עמית בכר מכוסה בקרטונים. אפרת הייתה בכל מקום ואת הניצחון המדהים כולכם מכירים. לא ישנו יומיים. עמית בכר ניצח. הצלנו את בג"צ. הצלנו את הדמוקרטיה. הסיפור הזה משקף עבורי יותר מכל את עוצמת החיבור בין הדמוקרטים למחאה. אפרת היא חברת כנסת מדהימה והיא הבינה את האירוע לפני כולם. רק אפרת רייטן הבינה את הסכנה בזמן אמת! רק היא! אתם קולטים את גודל האירוע? זאת השקדנות המדהימה של אפרת, גלעד ונעמה שכולנו מדברים עליה. במקביל, המחאה היא סופת טורנדו ומשה רדמן ומורן מישל הם הבולדוזרים של המחאה. היכולת שלהם לעבור מאפס ל-200 קמ"ש תוך כמה דקות עם מאות קבוצות ווטסאפ ואנשים שאנחנו סומכים עליהם היא הסוד. החיבור בין אנשי השטח לחברי הכנסת הוא ליבת הסוד של הדמוקרטים. זאת הסיבה שיש קרוב ל-120,000 מתפקדים. בקיצור, תנו לנו שילוב של חברי הכנסת המופלאים והבולדוזרים של המחאה ואני מבטיח לכם שהדמוקרטים יעברו את רף ה-15 מנדטים ויהיו הלב הפועם של ממשלת השפיות! יאלה לעבודה! שתפו בכל הכח! בכל הקבוצות! ברשתות! ניצחנו את מממן החמאס פעם אחת וננצח אותו שוב! Efrat Rayten אפרת רייטן Moshe Radman Abutbul משה רדמן אבוטבול עמית בכר Amit Becher Naama Lazimi - נעמה לזימי גלעד קריב Moran Michel | מורן מישל

תקשיבו טוב! זה סיפור שאתם חייבים להכיר! סיפור שייתן לכם המון המון תקווה! סיפור שמסביר איך באמת המחאה והדמוקרטים הצילו את מדינת ישראל! זה התחיל בטלפון מאפרת רייטן. "תקשיב" היא אמרה. "נתניהו עומד למנות עבריין לוועדה לבחירת שופטים ורק אתם יכולים לעצור אותו". אני מודה שלא הבנתי את האירוע ואפרת המשיכה לחפור: "יש בחירות ללשכת עורכי הדין בעוד כמה ימים...בלה בלה בלה!", ואני מודה שלא הבנתי מה היא רוצה מאיתנו. מה לנו וללשכת עורכי הדין חשבתי לעצמי, אבל אפרת המשיכה, "יש להם שני נציגים בוועדה. אם הם יהיו של נתניהו, בתוך שנה הוא שולט בבית המשפט העליון - אתה מבין? אתה מבין??" ממש לא הבנתי, אבל התחלתי להקשיב כי אפרת לא נתנה דקה של מנוחה! אחרי מספר שעות נציגי המחאה התייצבו אצל אפרת רייטן בבית. משה רדמן ניהל את האירוע. הוא הזמין את כולם. מה זאת לשכת עורכי הדין. מי המועמד של נתניהו. מי המועמדים האחרים. מי מצביעים ואיך. משה רדמן חקר עם האובססיה שלו לפרטים. באופן אישי הייתי סקפטי. מאוד סקפטי. הבחירות היו בתוך מספר ימים, אבל כאן אפרת רייטן ומשה רדמן באמת שהצילו את המדינה. לאחר מספר שעות היו בחדר עמית בכר, נציגי מחאת ההייטק, ורדמן. זאת הייתה חקירת שתי וערב. כל מה שחייבים לדעת על עמית בכר. אני כבר הלכתי הביתה אבל משה רדמן ואפרת רייטן שיגעון אותי! הם היו באטרף. אפרת הייתה בכנסת, עמית בכר במטה, משה כבר הקים צוות, ואז חמ"ל והתחיל את הקמפיין. למחרת בבוקר מאות אנשים היו מעורבים באירוע. מאות! מאיפה הגיעו? תשאלו את משה רדמן. את הלילה הבא רדמן העביר על הריצפה במטה הבחירות. אני זוכר שמצאתי אותו בבוקר ישן על פוסטר של עמית בכר מכוסה בקרטונים. אפרת הייתה בכל מקום ואת הניצחון המדהים כולכם מכירים. לא ישנו יומיים. עמית בכר ניצח. הצלנו את בג"צ. הצלנו את הדמוקרטיה. הסיפור הזה משקף עבורי יותר מכל את עוצמת החיבור בין הדמוקרטים למחאה. אפרת היא חברת כנסת מדהימה והיא הבינה את האירוע לפני כולם. רק אפרת רייטן הבינה את הסכנה בזמן אמת! רק היא! אתם קולטים את גודל האירוע? זאת השקדנות המדהימה של אפרת, גלעד ונעמה שכולנו מדברים עליה. במקביל, המחאה היא סופת טורנדו ומשה רדמן ומורן מישל הם הבולדוזרים של המחאה. היכולת שלהם לעבור מאפס ל-200 קמ"ש תוך כמה דקות עם מאות קבוצות ווטסאפ ואנשים שאנחנו סומכים עליהם היא הסוד. החיבור בין אנשי השטח לחברי הכנסת הוא ליבת הסוד של הדמוקרטים. זאת הסיבה שיש קרוב ל-120,000 מתפקדים. בקיצור, תנו לנו שילוב של חברי הכנסת המופלאים והבולדוזרים של המחאה ואני מבטיח לכם שהדמוקרטים יעברו את רף ה-15 מנדטים ויהיו הלב הפועם של ממשלת השפיות! יאלה לעבודה! שתפו בכל הכח! בכל הקבוצות! ברשתות! ניצחנו את מממן החמאס פעם אחת וננצח אותו שוב! Efrat Rayten אפרת רייטן Moshe Radman Abutbul משה רדמן אבוטבול עמית בכר Amit Becher Naama Lazimi - נעמה לזימי גלעד קריב Moran Michel | מורן מישל

Ami Dror 🇮🇱 עמי דרור

13,375 次观看 • 1 个月前

במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 12 ששודרה ב-7 באוקטובר 2023 בשעה 8 בערב, אלוף (במיל.) ישראל זיו, לשעבר ראש אגף המבצעים ומפקד אוגדת עזה, סיפר על השתתפותו בלחימה נגד הכוחות הפלסטיניים בפיקוד חמאס שפשטו על ישובים ובסיסי צה"ל בגזרת עוטף עזה. להלן קטע מהראיון: דני קושמרו: אלוף במילואים ישראל זיו, בדרך כלל אתה פרשן אצלנו באולפנים, עכשיו על מדי צה"ל, ואתה לוחם, מהבוקר. ישראל זיו: כן, אני גייסתי את עצמי, לא היה מי שיגייס אותי, וירדתי מהבוקר, בערך מ-10 בבוקר, עברתי כמעט את כל היישובים, לא מעט היתקלויות. דני קושמרו: נתקלת ממש? ישראל זיו: כן, נתקלנו, הסתערנו. דני קושמרו: ירית על מחבלים? ישראל זיו: כן, כן, בהחלט. ירינו, הרגנו, כן, היה שם, שמע, הייתה הצפה, דני, זה קשה לתאר את זה. דני קושמרו: כמה שנים לא פתחת באש בעצמך? ישראל זיו: הרבה, אבל זה כמו אופניים כנראה, אתה חוזר לזה. דני קושמרו: אבל ממש ראית מחבלים בעיניים שלך ו... ישראל זיו: הסתערנו, כן, הרגנו מחבלים בטווח של אפס, בטווח של פחות מעשרה מטר מאיתנו, עשרה מטר. סימוכין: בעדותו בפני ועדת החקירה האזרחית ב-8 באוגוסט 2024, סיפר האלוף במילואים ישראל זיו את קורותיו במהלך השבעה באוקטובר 2023 כמובא להלן: ישראל זיו: אגב, אני כשהלכתי לשם בשביעי לחודש חשבתי שאני הולך לאירוע טרור. כלומר, היה לי ברור שזה היה קשה, קמתי בבוקר, ראיתי כמו כל עם ישראל את כל התמונות, נראה לי זה פייק ניוז. אבל אז הבנתי שזה לא. ירדתי למטה, ולא משנה ההתגלגלות, אבל בסביבות עשר ועשרה, משהו כזה, עשר ורבע, תפסתי טרמפ, שמה השארתי את האוטו, תפסתי טרמפ עם שני קצינים, רציתי להגיע למפקדת האוגדה ומשם להשפיע על הלחימה. שם חטפנו מארב בכניסה לחץ שחור [אנדרטה הנמצאת ביער נחל חנון, סמוך למפלסים שבעוטף עזה]. חוררו לנו את הרכב. ושם תוך כדי הלחימה, אני מרים את העיניים לאזור של האנדרטה, ופתאום אני רואה שם כמות אדירה של כוחות, מחבלים, רכבים ומשאיות. פה פתאום נפל לי האסימון, פעם ראשונה, שנכבשנו על ידי פעולה צבאית. נדמה לי שגם אני הראשון שביטא את זה באותו ערב. עברתי שם דרך העמדה של ערוץ 12 ואמרתי את זה. עד אז אנשים לא דיברו במושג הזה, אבל ממש נכבשו על ידי כוח צבא. אני לא חושב שהאסימון הזה נפל אפילו לא בשביעי לחודש. […] [איל בן ראובן: ערך הכוננות והמוכנות, אמרת על זה קודם מילה. אולי תעזור לי להבין מה קרה בין שתיים לארבע בלילה בליל בין ה-6 ל-7, שבה מפקדים בכירים מדברים, ולשטח לא יוצאת שום פקודה שמעירה את השטח למצב של כוננות בסיסית? אני שואל את השאלה כי אני לא מצליח להבין, בוא תעזור לי]. ישראל זיו: אבל אין לי תשובה יותר טובה משלך. אני לא יודע, ואני הלכתי לראות את זה. אני אומר לך, אני ראיתי שם, הייתי בשוק [shock], אני גם הבנתי שהדבר הכי חמור קרה, זה קריסת הפיקוד. לא היה שם שום שליטה, לא הייתה תמונת מצב. אני בעצמי מתוך הנסיעות שלי בשטח לכל מקום דיווחתי, ניסיתי למפקד האוגדה, אבל הוא נלחם, אני מדבר איתו, אני שומע יריות ברקע. דיברתי עם אלוף הפיקוד, כל הזמן העברתי, היה לו עוזרת לידו, כל הזמן העברתי תמונות מצב, גם המלצתי לו לאיפה אני חושב שצריך לחלק את הכוחות, אבל הכול קרס. לא היה שום הבנה של המצב. לא הבינו את המצב. עד אחת וחצי בצהריים למיטב הבנתי עוד לקחו שבויים, לקחו חטופים. איך זה יכול להיות שכל כך הרבה שעות, קודם כל לא מיד לא הלכו לסגור מאחור. שלח שני גדודים אחורה. יש פה קריסה כוללת. סימוכין:

במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 12 ששודרה ב-7 באוקטובר 2023 בשעה 8 בערב, אלוף (במיל.) ישראל זיו, לשעבר ראש אגף המבצעים ומפקד אוגדת עזה, סיפר על השתתפותו בלחימה נגד הכוחות הפלסטיניים בפיקוד חמאס שפשטו על ישובים ובסיסי צה"ל בגזרת עוטף עזה. להלן קטע מהראיון: דני קושמרו: אלוף במילואים ישראל זיו, בדרך כלל אתה פרשן אצלנו באולפנים, עכשיו על מדי צה"ל, ואתה לוחם, מהבוקר. ישראל זיו: כן, אני גייסתי את עצמי, לא היה מי שיגייס אותי, וירדתי מהבוקר, בערך מ-10 בבוקר, עברתי כמעט את כל היישובים, לא מעט היתקלויות. דני קושמרו: נתקלת ממש? ישראל זיו: כן, נתקלנו, הסתערנו. דני קושמרו: ירית על מחבלים? ישראל זיו: כן, כן, בהחלט. ירינו, הרגנו, כן, היה שם, שמע, הייתה הצפה, דני, זה קשה לתאר את זה. דני קושמרו: כמה שנים לא פתחת באש בעצמך? ישראל זיו: הרבה, אבל זה כמו אופניים כנראה, אתה חוזר לזה. דני קושמרו: אבל ממש ראית מחבלים בעיניים שלך ו... ישראל זיו: הסתערנו, כן, הרגנו מחבלים בטווח של אפס, בטווח של פחות מעשרה מטר מאיתנו, עשרה מטר. סימוכין: בעדותו בפני ועדת החקירה האזרחית ב-8 באוגוסט 2024, סיפר האלוף במילואים ישראל זיו את קורותיו במהלך השבעה באוקטובר 2023 כמובא להלן: ישראל זיו: אגב, אני כשהלכתי לשם בשביעי לחודש חשבתי שאני הולך לאירוע טרור. כלומר, היה לי ברור שזה היה קשה, קמתי בבוקר, ראיתי כמו כל עם ישראל את כל התמונות, נראה לי זה פייק ניוז. אבל אז הבנתי שזה לא. ירדתי למטה, ולא משנה ההתגלגלות, אבל בסביבות עשר ועשרה, משהו כזה, עשר ורבע, תפסתי טרמפ, שמה השארתי את האוטו, תפסתי טרמפ עם שני קצינים, רציתי להגיע למפקדת האוגדה ומשם להשפיע על הלחימה. שם חטפנו מארב בכניסה לחץ שחור [אנדרטה הנמצאת ביער נחל חנון, סמוך למפלסים שבעוטף עזה]. חוררו לנו את הרכב. ושם תוך כדי הלחימה, אני מרים את העיניים לאזור של האנדרטה, ופתאום אני רואה שם כמות אדירה של כוחות, מחבלים, רכבים ומשאיות. פה פתאום נפל לי האסימון, פעם ראשונה, שנכבשנו על ידי פעולה צבאית. נדמה לי שגם אני הראשון שביטא את זה באותו ערב. עברתי שם דרך העמדה של ערוץ 12 ואמרתי את זה. עד אז אנשים לא דיברו במושג הזה, אבל ממש נכבשו על ידי כוח צבא. אני לא חושב שהאסימון הזה נפל אפילו לא בשביעי לחודש. […] [איל בן ראובן: ערך הכוננות והמוכנות, אמרת על זה קודם מילה. אולי תעזור לי להבין מה קרה בין שתיים לארבע בלילה בליל בין ה-6 ל-7, שבה מפקדים בכירים מדברים, ולשטח לא יוצאת שום פקודה שמעירה את השטח למצב של כוננות בסיסית? אני שואל את השאלה כי אני לא מצליח להבין, בוא תעזור לי]. ישראל זיו: אבל אין לי תשובה יותר טובה משלך. אני לא יודע, ואני הלכתי לראות את זה. אני אומר לך, אני ראיתי שם, הייתי בשוק [shock], אני גם הבנתי שהדבר הכי חמור קרה, זה קריסת הפיקוד. לא היה שם שום שליטה, לא הייתה תמונת מצב. אני בעצמי מתוך הנסיעות שלי בשטח לכל מקום דיווחתי, ניסיתי למפקד האוגדה, אבל הוא נלחם, אני מדבר איתו, אני שומע יריות ברקע. דיברתי עם אלוף הפיקוד, כל הזמן העברתי, היה לו עוזרת לידו, כל הזמן העברתי תמונות מצב, גם המלצתי לו לאיפה אני חושב שצריך לחלק את הכוחות, אבל הכול קרס. לא היה שום הבנה של המצב. לא הבינו את המצב. עד אחת וחצי בצהריים למיטב הבנתי עוד לקחו שבויים, לקחו חטופים. איך זה יכול להיות שכל כך הרבה שעות, קודם כל לא מיד לא הלכו לסגור מאחור. שלח שני גדודים אחורה. יש פה קריסה כוללת. סימוכין:

Jonathan D. Halevi

17,343 次观看 • 6 个月前

נכחתי באירוע בו דיבר זיני אתמול. ואני יכולה להגיד בכנות מלאה שהתקשורת פשוט משקרת, מסלפת, ומרמה – אולי כחלק מקמפיין ההשחרה את זיני, אולי כי ההשחרה הזאת פשוט מאוד פופולרית. ההקלטות הראשונות שפורסמו חתוכות באופן מחריד, ומוציאות מתוך נאום של כשלושים דקות – נאום מורכב, מרובד, וענייני – דברים *הפוכים* ממה שזיני אמר. ככה זה כשלוקחים רק רבע משפט; ככה זה כשאין הקשר. גם את המשפט "אני שונאת הומואים שמתביישים בעצמם ולא גאים במי שהם אוהבים" אפשר להפוך ל"אני שונאת הומואים". והיות והייתי עדה לדברים המלאים ולהקשר בו הם נאמרו, אגיב לשני הדברים שמהם נוצרו שני הספינים המרכזיים, אם כי על הדברים המלאים אפשר לדבר הרבה הרבה. הראשון והמרכזי הוא שאלת הנאמנות לדרג הנבחר. אם תשמעו את הדברים המלאים, תבינו בקלות שזיני מדבר על נאמנות למדיניות מבלי לעכב אותה או לשנות אותה במקרים של אי הסכמה ערכית - כלומר, שלא משנה לו האם המדיניות ניצית או יונית, קוסמופוליטית או לאומית, וכדומה. לא מדובר בנאמנות אישית אוטוריטרית, אלא במקצועיות ובדה-פוליטיזציה, בהתנתקות מהמחנאות וציות לשלטון החוק אשר קובע כי השב"כ כפוף לראש הממשלה. במילים אחרות, אם אומרים לו לתקוף, הוא יתקוף; אם אומרים לו שלא לתקוף, הוא לא יתקוף; אם אומרים לו להתפטר, הוא יתפטר. במובן הזה, אם וכאשר ממשלת לא-ביבי תרצה לפטרו, הוא יילך פשוט בשקט, כי הפיטורים חוקיים וכי גישתו היא ציות לסמכויות *החוקיות* של הדרג הנבחר. הוא ציין בקולו כי מדובר בכל דרג באשר הוא ובכל ממשלה באשר היא, ולא סתם; כי הנאום היה נאום על עקרונות ועל מהות, ולא על סוגיה פוליטית כזו או אחרת ובוודאי לא על נתניהו או האופוזיציה אליו. ואז קפצו המזדעזעים - ומה מקומו של שלטון החוק? מה אם ראש הממשלה יצווה על משהו לא חוקי? ראשית, היה לגמרי ברור מההקשר שמדובר אך ורק במחלוקות ערכיות או פוליטיות ולא חוקיות, כי השיחה בכללותה הייתה, בין היתר, על המתח שנוצר בין נבחרי הציבור לבין הדרג המקצועי, וזאת כאשר נבחרי הציבור לא מצליחים להפעיל סמכויות *בצורה חוקית לגמרי*. אבל יותר מזה, זיני ציין באופן ברור וכן שמדינה בלי מערכת משפט חזקה זאת מדינה חרבה. במקביל, כשאדם בקהל התחיל למחוא כפיים על הביקורת (השולית לגמרי, אגב) שלו על הפקידות המשפטית, הוא עצר את זה. כלומר, ברור שלא מדובר בציות עיוור ופרסונלי – אלא דווקא ציות לאותו שלטון החוק. המזל שלנו במקרה הזה, הוא שאחרי שיצאו ההקלטות שעיוותו את הדברים כך שנשמע שהוא אומר דבר הופכיים ממה שהוא אמר באמת (וזה נעשה בכוונה, שלא יהיה לנו שום ספק בעניין הזה) – יצאו כמה סרטונים שמעניקים יותר הקשר או את המשפטים המלאים. תעשו לעצמכם טובה, תצפו בהם, ותראו את הפער בינם לבין ההקלטות הראשוניות. תחוו בעצמכם את עומק השקר. ייתכן ויהיו לכם ביקורות וזה כמובן לגיטימי, ייתכן ותהיינה לכם שאלות על הדברים המלאים באמת וזה יהיה מובן – אבל תראו כמה, לעזאזל, מרמים אתכם. כמה מנסים להציג לכם דמון טוטליטרי שמזיל ריר של נאמנות כלפי נתניהו, כשהדברים לא רק הרבה יותר מתונים ומורכבים – אלא, כאמור, הפוכים בתכלית. וזה עוד יצא בערוץ 15 – ערוץ שהתכוון להיות מקצועי וימני, והוכיח שהוא לא. הספין היה חזק ממנו; הסנסציה והתרמית היו מפתות מדי לערוץ החדש והלא פופולרי, שמנסה לצבור פופולריות על ידי קרקסנות, רמאות ושקר. אני הייתי מאלו שהורידו את האפליקציה של ערוץ 15 במטרה לתמוך במהלך. הורדתי אותה, כי אין לי שום צורך בעוד שקרנים – ובכך הם הצטרפו ל-11, 12, 13 ו-14. וזה כמובן מעלה לנו שאלה לגבי כל מה שאנחנו יודעים מהתקשורת, לגבי כל הדלפה, כל מקור, כל שבריר אינפורמציה; שברירי הסרטונים על מה שקורה ביו"ש ובעזה, שברירי הדיונים בקבינט, שברירי הדיווחים על הזירה הגלובלית, ומה לא. אי אפשר שלא לתהות כמה שברירי הדיווחים הופכים כל מיני אימרות ואירועים ל"אני שונאת הומואים", כשהאימרה המקורית הייתה "אני שונאת הומואים שמתביישים בעצמם ולא גאים במי שהם אוהבים". אבא שלי סיפר לי שהוא הבין את עומק השקר של המשטר הסובייטי בתחילת נעוריו לאחר פיצוץ צ'רנוביל. הוא חי בעיר לא רחוקה מאוד מהפיצוץ, והתקשורת דיווחה שאין שום נזק ואין סכנה – ואפשר לצאת לרחובות ואפשר להמשיך לקיים את המצעד של תנועת הנוער הקומוניסטית החגיגית שבדיוק תוכנן בסמוך לפיצוץ. ואכן, כולם הקשיבו וכולם יצאו למצעד. ובמצעד הוא גילה משהו שהפתיע אותו: כל אנשי שרשרת ההנהגה ומשפחותיהם לא נכחו במצעד. לאט לאט, התגלה שהם ברחו מהעיר מערבה, רחוק מהפיצוץ. בהמשך, הגיעו גם כל מיני פליטים שסיפרו את האמת. אבל גם כשהם סיפרו את האמת, אנשים פשוט סירבו להאמין שמה שמספרים להם בתקשורת עד כדי כך לא נכון. רק כמה נערים ספורים לא יכלו לעמוד בפער שבין המציאות לבין הדיווח, והתחילו למרוד בשלטון; חלק מהמרד היה ניסיון להבין את האמת על המציאות שסביבם. למזלנו, בשונה מאוקראינה הסובייטית, השלטון והעיתונות בישראל אינם מעורבבים; למזלנו, יש לנו את הרשתות החבריות ויש לנו תחרות מסוימת בין ערוצי התקשורת, לכן קל עבורנו הרבה יותר לעמוד מול השקרים. אבל השקרים שם, והם בכל מקום, והם אוכלים את החברה שלנו ואת העולם כולו.

נכחתי באירוע בו דיבר זיני אתמול. ואני יכולה להגיד בכנות מלאה שהתקשורת פשוט משקרת, מסלפת, ומרמה – אולי כחלק מקמפיין ההשחרה את זיני, אולי כי ההשחרה הזאת פשוט מאוד פופולרית. ההקלטות הראשונות שפורסמו חתוכות באופן מחריד, ומוציאות מתוך נאום של כשלושים דקות – נאום מורכב, מרובד, וענייני – דברים הפוכים ממה שזיני אמר. ככה זה כשלוקחים רק רבע משפט; ככה זה כשאין הקשר. גם את המשפט "אני שונאת הומואים שמתביישים בעצמם ולא גאים במי שהם אוהבים" אפשר להפוך ל"אני שונאת הומואים". והיות והייתי עדה לדברים המלאים ולהקשר בו הם נאמרו, אגיב לשני הדברים שמהם נוצרו שני הספינים המרכזיים, אם כי על הדברים המלאים אפשר לדבר הרבה הרבה. הראשון והמרכזי הוא שאלת הנאמנות לדרג הנבחר. אם תשמעו את הדברים המלאים, תבינו בקלות שזיני מדבר על נאמנות למדיניות מבלי לעכב אותה או לשנות אותה במקרים של אי הסכמה ערכית - כלומר, שלא משנה לו האם המדיניות ניצית או יונית, קוסמופוליטית או לאומית, וכדומה. לא מדובר בנאמנות אישית אוטוריטרית, אלא במקצועיות ובדה-פוליטיזציה, בהתנתקות מהמחנאות וציות לשלטון החוק אשר קובע כי השב"כ כפוף לראש הממשלה. במילים אחרות, אם אומרים לו לתקוף, הוא יתקוף; אם אומרים לו שלא לתקוף, הוא לא יתקוף; אם אומרים לו להתפטר, הוא יתפטר. במובן הזה, אם וכאשר ממשלת לא-ביבי תרצה לפטרו, הוא יילך פשוט בשקט, כי הפיטורים חוקיים וכי גישתו היא ציות לסמכויות החוקיות של הדרג הנבחר. הוא ציין בקולו כי מדובר בכל דרג באשר הוא ובכל ממשלה באשר היא, ולא סתם; כי הנאום היה נאום על עקרונות ועל מהות, ולא על סוגיה פוליטית כזו או אחרת ובוודאי לא על נתניהו או האופוזיציה אליו. ואז קפצו המזדעזעים - ומה מקומו של שלטון החוק? מה אם ראש הממשלה יצווה על משהו לא חוקי? ראשית, היה לגמרי ברור מההקשר שמדובר אך ורק במחלוקות ערכיות או פוליטיות ולא חוקיות, כי השיחה בכללותה הייתה, בין היתר, על המתח שנוצר בין נבחרי הציבור לבין הדרג המקצועי, וזאת כאשר נבחרי הציבור לא מצליחים להפעיל סמכויות בצורה חוקית לגמרי. אבל יותר מזה, זיני ציין באופן ברור וכן שמדינה בלי מערכת משפט חזקה זאת מדינה חרבה. במקביל, כשאדם בקהל התחיל למחוא כפיים על הביקורת (השולית לגמרי, אגב) שלו על הפקידות המשפטית, הוא עצר את זה. כלומר, ברור שלא מדובר בציות עיוור ופרסונלי – אלא דווקא ציות לאותו שלטון החוק. המזל שלנו במקרה הזה, הוא שאחרי שיצאו ההקלטות שעיוותו את הדברים כך שנשמע שהוא אומר דבר הופכיים ממה שהוא אמר באמת (וזה נעשה בכוונה, שלא יהיה לנו שום ספק בעניין הזה) – יצאו כמה סרטונים שמעניקים יותר הקשר או את המשפטים המלאים. תעשו לעצמכם טובה, תצפו בהם, ותראו את הפער בינם לבין ההקלטות הראשוניות. תחוו בעצמכם את עומק השקר. ייתכן ויהיו לכם ביקורות וזה כמובן לגיטימי, ייתכן ותהיינה לכם שאלות על הדברים המלאים באמת וזה יהיה מובן – אבל תראו כמה, לעזאזל, מרמים אתכם. כמה מנסים להציג לכם דמון טוטליטרי שמזיל ריר של נאמנות כלפי נתניהו, כשהדברים לא רק הרבה יותר מתונים ומורכבים – אלא, כאמור, הפוכים בתכלית. וזה עוד יצא בערוץ 15 – ערוץ שהתכוון להיות מקצועי וימני, והוכיח שהוא לא. הספין היה חזק ממנו; הסנסציה והתרמית היו מפתות מדי לערוץ החדש והלא פופולרי, שמנסה לצבור פופולריות על ידי קרקסנות, רמאות ושקר. אני הייתי מאלו שהורידו את האפליקציה של ערוץ 15 במטרה לתמוך במהלך. הורדתי אותה, כי אין לי שום צורך בעוד שקרנים – ובכך הם הצטרפו ל-11, 12, 13 ו-14. וזה כמובן מעלה לנו שאלה לגבי כל מה שאנחנו יודעים מהתקשורת, לגבי כל הדלפה, כל מקור, כל שבריר אינפורמציה; שברירי הסרטונים על מה שקורה ביו"ש ובעזה, שברירי הדיונים בקבינט, שברירי הדיווחים על הזירה הגלובלית, ומה לא. אי אפשר שלא לתהות כמה שברירי הדיווחים הופכים כל מיני אימרות ואירועים ל"אני שונאת הומואים", כשהאימרה המקורית הייתה "אני שונאת הומואים שמתביישים בעצמם ולא גאים במי שהם אוהבים". אבא שלי סיפר לי שהוא הבין את עומק השקר של המשטר הסובייטי בתחילת נעוריו לאחר פיצוץ צ'רנוביל. הוא חי בעיר לא רחוקה מאוד מהפיצוץ, והתקשורת דיווחה שאין שום נזק ואין סכנה – ואפשר לצאת לרחובות ואפשר להמשיך לקיים את המצעד של תנועת הנוער הקומוניסטית החגיגית שבדיוק תוכנן בסמוך לפיצוץ. ואכן, כולם הקשיבו וכולם יצאו למצעד. ובמצעד הוא גילה משהו שהפתיע אותו: כל אנשי שרשרת ההנהגה ומשפחותיהם לא נכחו במצעד. לאט לאט, התגלה שהם ברחו מהעיר מערבה, רחוק מהפיצוץ. בהמשך, הגיעו גם כל מיני פליטים שסיפרו את האמת. אבל גם כשהם סיפרו את האמת, אנשים פשוט סירבו להאמין שמה שמספרים להם בתקשורת עד כדי כך לא נכון. רק כמה נערים ספורים לא יכלו לעמוד בפער שבין המציאות לבין הדיווח, והתחילו למרוד בשלטון; חלק מהמרד היה ניסיון להבין את האמת על המציאות שסביבם. למזלנו, בשונה מאוקראינה הסובייטית, השלטון והעיתונות בישראל אינם מעורבבים; למזלנו, יש לנו את הרשתות החבריות ויש לנו תחרות מסוימת בין ערוצי התקשורת, לכן קל עבורנו הרבה יותר לעמוד מול השקרים. אבל השקרים שם, והם בכל מקום, והם אוכלים את החברה שלנו ואת העולם כולו.

Daria Schleifer 🤷‍♀️

49,069 次观看 • 2 个月前

תודה לעם ישראל על החיבוק והתמיכה🫶🏽🇮🇱 ערב, היום לפני שנתיים, ישבתי בממ"ד עם אישה בהיריון וילדה שחגגה יומהולדת שנתיים. ביד אחת החזקתי את הידית, וביד השנייה סכין, כדי לחתוך את עוגת יום ההולדת וגם כדי להגן על עצמנו. אז קיבלתי הודעה מאחי עידו, שסיפר איך נלחם מול עשרות מחבלים, וראה את החברים הכי טובים שלנו נהרגים. אחרי כמה שעות אחי הקטן אלון כתב לי שנכנסו אליו מחבלים לדירה. הספקתי לכתוב לו שאני אוהב אותו, ומאז לא דיברנו. כבר שם, בממ"ד, הבטחתי לעצמי: אנחנו נקום! יצאנו לתוך מדינה שהדבר היחיד שתפקד בה היה העם. עם ישראל הלביש אותנו, האכיל אותנו ונלחם עלינו. הוא היה שם כשאף מנהיג לא הגיע. אלון אחי הגיבור, נהרג אחרי שעשה את הבלתי אפשרי. כשקיבלנו את ההודעה, קיוויתי למות. לא מצאתי משמעות לחיים. שלושה שבועות אחר כך, נולד לביא. הבטתי בו ו-ביהלי, והבטחתי לעצמי: אנחנו נקום! ה-7/10 הוא לא רק יום זיכרון לאנשים שאיבדנו. זהו יום זיכרון להפקרות, לחוסר מנהיגות ולבריחה מאחריות. ביום הזה נולדה מחויבות גדולה: להוביל את מדינת ישראל למציאות טובה יותר. הרבה יותר. זה לא מה שרצינו, אבל זה מה שנפל בחלקנו. התחלת השיקום היא החזרת האחים והאחות שלנו הביתה! בטקס של שנה שעברה היו חטופים ששמעו אותנו מהמנהרות. אני מקווה שאתם שומעים אותנו גם עכשיו, ויודעים שלא ננוח לרגע עד שתחזרו. כשתחזרו והמלחמה תיגמר, הדור שלנו יפשוט את המדים, ינער את אפר הבתים השרופים וישטוף את המחדלים שהשאירו לנו הדורות הקודמים. הדור שלנו, שירש מדינה מדממת, מבודדת שסועה וכואבת, יהיה זה שיתקן. זאת תהיה הגרסה הטובה ביותר של ישראל: מדינה שמקדשת את חיי בניה ובנותיה. מדינה של אמת, אחריות וערבות הדדית. מדינה חפצת חיים, שעומדת איתנה מול כל איום. אנחנו נדאג שתקום ועדת חקירה ממלכתית, כדי שבאמת לעולם לא עוד. אנחנו נניח את היסודות לעתיד טוב יותר לילדים שלנו. דור שיצמיח ויוביל מנהיגות מחברת, שוויונית, ערכית וציונית. דור שישקם את האמון בין המדינה לאזרחים. אסור לנו להיכנע לייאוש ולפחד. מגיע לעם הנפלא הזה לראות את החלומות שלו מתגשמים. הבוקר, כשהדלקתי נרות יום הולדת 4 ליהלי, הבטחתי לעצמי: אנחנו נקום! זה לא חזון רחוק זה קרוב מתמיד אחרי הימים הנוראים, יגיעו הימים היפים ביותר שלנו אנחנו נחזיר את החיים, אנחנו נחזיר את התקווה אנחנו קמנו! עם ישראל קם.

תודה לעם ישראל על החיבוק והתמיכה🫶🏽🇮🇱 ערב, היום לפני שנתיים, ישבתי בממ"ד עם אישה בהיריון וילדה שחגגה יומהולדת שנתיים. ביד אחת החזקתי את הידית, וביד השנייה סכין, כדי לחתוך את עוגת יום ההולדת וגם כדי להגן על עצמנו. אז קיבלתי הודעה מאחי עידו, שסיפר איך נלחם מול עשרות מחבלים, וראה את החברים הכי טובים שלנו נהרגים. אחרי כמה שעות אחי הקטן אלון כתב לי שנכנסו אליו מחבלים לדירה. הספקתי לכתוב לו שאני אוהב אותו, ומאז לא דיברנו. כבר שם, בממ"ד, הבטחתי לעצמי: אנחנו נקום! יצאנו לתוך מדינה שהדבר היחיד שתפקד בה היה העם. עם ישראל הלביש אותנו, האכיל אותנו ונלחם עלינו. הוא היה שם כשאף מנהיג לא הגיע. אלון אחי הגיבור, נהרג אחרי שעשה את הבלתי אפשרי. כשקיבלנו את ההודעה, קיוויתי למות. לא מצאתי משמעות לחיים. שלושה שבועות אחר כך, נולד לביא. הבטתי בו ו-ביהלי, והבטחתי לעצמי: אנחנו נקום! ה-7/10 הוא לא רק יום זיכרון לאנשים שאיבדנו. זהו יום זיכרון להפקרות, לחוסר מנהיגות ולבריחה מאחריות. ביום הזה נולדה מחויבות גדולה: להוביל את מדינת ישראל למציאות טובה יותר. הרבה יותר. זה לא מה שרצינו, אבל זה מה שנפל בחלקנו. התחלת השיקום היא החזרת האחים והאחות שלנו הביתה! בטקס של שנה שעברה היו חטופים ששמעו אותנו מהמנהרות. אני מקווה שאתם שומעים אותנו גם עכשיו, ויודעים שלא ננוח לרגע עד שתחזרו. כשתחזרו והמלחמה תיגמר, הדור שלנו יפשוט את המדים, ינער את אפר הבתים השרופים וישטוף את המחדלים שהשאירו לנו הדורות הקודמים. הדור שלנו, שירש מדינה מדממת, מבודדת שסועה וכואבת, יהיה זה שיתקן. זאת תהיה הגרסה הטובה ביותר של ישראל: מדינה שמקדשת את חיי בניה ובנותיה. מדינה של אמת, אחריות וערבות הדדית. מדינה חפצת חיים, שעומדת איתנה מול כל איום. אנחנו נדאג שתקום ועדת חקירה ממלכתית, כדי שבאמת לעולם לא עוד. אנחנו נניח את היסודות לעתיד טוב יותר לילדים שלנו. דור שיצמיח ויוביל מנהיגות מחברת, שוויונית, ערכית וציונית. דור שישקם את האמון בין המדינה לאזרחים. אסור לנו להיכנע לייאוש ולפחד. מגיע לעם הנפלא הזה לראות את החלומות שלו מתגשמים. הבוקר, כשהדלקתי נרות יום הולדת 4 ליהלי, הבטחתי לעצמי: אנחנו נקום! זה לא חזון רחוק זה קרוב מתמיד אחרי הימים הנוראים, יגיעו הימים היפים ביותר שלנו אנחנו נחזיר את החיים, אנחנו נחזיר את התקווה אנחנו קמנו! עם ישראל קם.

Yonatan Shimriz | יונתן שמריז

44,682 次观看 • 11 个月前

ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס לציון 50 שנה ל״מבצע יונתן״ בבית הנשיא: ״אדוני הנשיא, אני מבקש להודות לך על היוזמה לקיים את הטקס הזה – בהצדעה לגיבורי ישראל שחילצו לפני 50 שנה את החטופים, בני עמנו, מאנטבה באוגנדה. אני מברך את כל מי שנמצאים איתנו כאן – במעמד ההוקרה שעומד מעל הזמן, וגם מעל כל פולמוס פוליטי עכשווי. 'אנטבה' הוא שם נרדף לפעולה נועזת ביותר, שהפכה את הבלתי-אפשרי לאפשרי. הפעולה התקדימית הזאת השיבה את בני-הערובה שלנו מלב אפריקה – הביתה. בו בזמן היא זקפה את כבוד ישראל בין האומות, והיא לימדה את העולם שניתן להנחית מכה ניצחת על הטרור הבינלאומי. היא לימדה את העולם שאפשר – וצריך – לעמוד איתן מול מחבלים צמאי-דם, להכות בהם, להכניע אותם. זה מה שאנחנו עושים במלחמה הנוכחית: אנחנו מרסקים בשיטתיות את ציר-הרשע האיראני, שניסה לקדם את התוכנית להשמדת ישראל – באמצעות טבעת-חנק של טרור שהוא פרש סביבנו. מאז הטבח הנורא במתקפת ה-7 באוקטובר הפכנו את הקערה על פיה. הלמנו בצוררינו מעזה ועד תימן, מלבנון ועד איראן. הרחקנו מעלינו סכנה קיומית מיידית – כולל הסכנה המיידית, שנשקפה לנו מהחזקת נשק גרעיני בידי איראן. הם היו משתמשים בו. דור דור ומשימותיו: הוותיקים בינינו זוכרים את גל חטיפות המטוסים ששטף את העולם בשנות ה-60 וה-70. זה היה כלי-נשק מרכזי - הייתי אומר ה-כלי המרכזי - בידי ארגוני טרור וקבוצות מהפכניות. ארבע שנים לפני 'מבצע יונתן' נחטף מטוס של חברת התעופה הבלגית 'סבנה', והונחת בנמל-התעופה לוד. הייתה לי הזכות להשתתף עם חבריי לסיירת מטכ"ל במבצע לשחרור המטוס. אבל אנטבה - אנטבה היה סיפור אחר לגמרי. המחבלים אילצו את מטוס 'אייר פראנס' להגיע למדינה, שנשלטה בידי רודן אכזר, במרחק של כמעט 4,000 ק"מ מישראל. 31 שנים לאחר השואה, הם ערכו סלקציה בין יהודים ללא-יהודים. הם שיחררו בני לאומים אחרים, בעוד שעל היהודים הם איימו בהוצאה להורג. הם היו בטוחים שישראל תיכנע לאולטימטום שלהם, שהרי יש להם חסינות במרחק כה רב מישראל ומהמזרח התיכון. איש מהם לא חשב שמישהו יבוא לחלץ את החטופים. אבל הם טעו בגדול. ההכנות כולן למבצע החילוץ באנטבה נערכו בזמן-שיא של יממה וחצי - 36 שעות. תרגול אחר תרגול, אימון אחר אימון, תוך ניסיון בלתי-פוסק למצות כל בדל של מידע מודיעיני בעזרת המוסד ואמ"ן. ההיסטוריה מכירה תודה לראש הממשלה דאז, יצחק רבין, לשר הביטחון שמעון פרס, לרמטכ"ל מוטה גור, לקצין חי"ר וצנחנים ראשי דן שומרון, למפקד חיל האוויר בני פלד – ולכל המפקדים והלוחמים שהשתתפו במבצע. יצחק רבין ושמעון פרס ושרי הממשלה נטלו על עצמם אחריות עצומה. אתם יכולים לשער מה היה קורה אם הייתה משאית על המסלול. או אם לא הייתה הזדמנות מהירה מספיק לכוחותינו להגיע לטרמינל שבו הוחזקו החטופים. הם רצו לשמוע למוצא פיהם, וגם הרמטכ"ל, של שני אנשים: מפקד כוח החילוץ ומפקד חיל האוויר. בני פלד אמר להם: "זה אפשרי". מוטה גור ביקש לראות תרגיל מודל ושאל את יוני: "זה אפשרי?" הוא השיב: "כן. הנה, ראית." שמעון פרס לא הסתפק בזה. הוא קרא ליוני ושאל אותו: "זה אפשרי?" מספיק שיוני היה המביע ספק, מביע חשש - לא היינו עומדים פה היום. הוא אמר: "זה אפשרי. אני חושב שאם נצליח להשיג את ההפתעה - נצליח במשימה. כן, זה אפשרי." יוני היה מאוד נועז, אבל הוא גם היה מאוד שקול. היו לו קור-רוח ושיקול דעת יוצאים מן הכלל, בתוך הקרב וגם לפניו. אבל לתעוזה הזו היו שותפים כל הלוחמים שיצאו לאנטבה. הם נלחמו על כל מקום פנוי במטוסי ה'הרקולס'. לפני כמה ימים, במסדר הכנפיים של חיל האוויר, סיפרתי שלוחמים שיוצאים הרחק מעבר לגבולותנו מקבלים - מה שנקרא - מפת מילוט, שמראה להם איך להגיע, איך להיחלץ למקום-מבטחים או ציר-מבטחים כדי לחזור בחזרה לישראל. באנטבה הלוחמים קיבלו מפות מילוט. מפת המילוט הייתה צילום של דף מאטלס, שמוכר לכם, של יבשת אפריקה. כלומר, פה נמצאת קניה, ופה נמצאת אתיופיה - ותמצאו כבר את הדרך חזרה. הייתה כאן תעוזה עצומה. אבל באנטבה גם מפות המילוט לא היו עוזרות. זה לא היה דבר שנסתר מעיני הלוחמים. הם הבינו היטב שחייהם מוטלים על הכף, וגם גורלה של מדינת ישראל, בצומת הזו, מוטל על הכף. ולמרות הכל, כל אנשינו בלי יוצא מהכלל רצו לקחת חלק במבצע. הם התעלו לגודל השעה, ולגודל המשימה. תילי תילים של מילים נכתבו על הנחישות, היצירתיות, התחבולנות של הכוח שהגיע לשדה-התעופה באנטבה. לוחמינו נחתו שם לאחר למעלה משבע שעות טיסה, במזג-אוויר מאתגר. הם התקדמו במהירות אל היעד – אולם-הנתיבות עצמו – כדי להשמיע באוזני החטופים ארבע מילים שאומרות הכל: "באנו לקחת אתכם הביתה". בתוך פחות משעה המבצע הסתיים בהצלחה כבירה. המחבלים חוסלו. רוב-רובם של אחינו ואחיותינו החטופים הועלו על המטוסים כשהם חיים. לצד זאת, שילמנו מחיר בחיי-אדם: אחי יוני, מפקד סיירת מטכ"ל, נפל ברגע ההסתערות קדימה, כשהוא בראש הכוח. אני דואב גם על אובדן חייהם של ז'אן ז'אק מימוני, אידה בורוכוביץ', פסקו כהן, ודורה בלוך זיכרונם לברכה. דורה בלוך נרצחה בבית החולים בקמפלה למחרת היום בהוראתו של אידי אמין. אני מבקש להזכיר את לוחם הצנחנים עז-הנפש סורין הרשקו. פציעתו הקשה של סורין במבצע מלווה אותו יום-יום מזה 50 שנה. ועוד אני מוקיר מעומק ליבי את קברניט המטוס החטוף, מישל בקוס, ואת צוותו מצרפת. הם בחרו להישאר עם בני-הערובה בשעתם הקשה, מתוך רגש אצילי של סולידריות – שעמנו יזכור לעד. מכובדי הנשיא, מכובדיי כולם, באנטבה הצדק גבר על הרשע. התקווה ניצחה את הייאוש. האור הכניע את החושך. השמחה פרצה בכל בית בישראל וגם בשוחרי החופש והצדק בעולם. לא בביתי. אני במשך כל חיי הבוגרים חששתי שיוני יפול בקרב. בין השאר, משום שידעתי את הנכונות שלו להסתער קדימה, לבוא לחלץ, כשצריך לחלץ. זה התחיל במלחמת ששת הימים, כשהוא נפצע במוצב ג'לבינה, בחזית רמת הגולן, בבואו לחלץ חבר שנפצע, נפגע בצווארו. שם המרפק שלו רוסק ע"י אש סורית. הוא זחל לקווי כוחותנו בייסורים גדולים, קם על רגליו. שאלו אותו: "אתה בסדר?" הוא ענה "כן", והתעלף במקום. באתי לבקר אותו בבית החולים בצפת ורווח לי. "הוא כבר נכה צה"ל. הוא יצא מזה." אבל בדרך-לא דרך הוא חזר ליחידה. הוא החליף אותי, כשהייתי אמור ללכת מאוד מוקדם לקורס קצינים. הוא פתר לי את הבעיה והלך במקומי, ואח"כ הצטרפתי. בסיירת מטכ"ל הוא פיקד על מבצע חילוץ נוסף של שחרור טייסנו, שהיו בכלא הסורי. כדי להוציא אותם משם היחידה יזמה מבצע לתפיסת בכירים במטכ"ל הסורי. יוני פיקד על המבצע הזה, שהשתתף בו גם אחי עדו. אכן הם חולצו בחילופי שבויים. זה נמשך במלחמת יום הכיפורים שנה לאחר מכן. יוני נחלץ להציל את חברו, יוסי בן חנן, שהטנק שלו נפגע מתחת תל-שמס, בתוך הקווים הסורים. היו ניסיונות לחלצו, ואחד אחרי השני הם נכשלו. יוני הודיע ליאנוש, המפקד בגזרה, שהוא יוציא אותו. הוא הלך וחילץ אותו. יוסי דיבר במשך שנים, הוא אמר: "אין לך מושג. אני חשבתי כבר שאני הולך למות, והנה שמעתי את קולו של יוני, וידעתי שהוא הציל אותי." על כך הוא קיבל גם את עיטור המופת. לכן, כששמעתי על אנטבה - שמעתי ברדיו בארה"ב כסטודנט בבוסטון. 200 שנים לכינונה של ארה"ב. כששמעתי על המבצע, צלצלתי לעידו ושאלתי רק שאלה אחת: "יוני חזר כבר?" כי לא היה לי צל צלו של ספק, שהוא שם בראש הכוח המחלץ. ועדו אמר לי שעדיין הוא לא חזר. אח"כ כשהוא צלצל אליי יותר מאוחר, עוד לפני שהוא אמר לי - ידעתי, שמה שחששתי מפניו - קרה. למה זה קרה פה ולא קרה במקרים אחרים? אינני יכול לומר. היה עוד חילוץ - הזכרתי אותו קודם - במבצע 'סבנה'. שנינו שירתנו ביחידה. 13 או 14 חיילים יכולים היו לפרוץ למטוס. אני ועוד שניים-שלושה מחיילי על כנף אחת, וככה חילקו את המשימות. והנה אנחנו עומדים להסתער על המטוס לבושים בסרבלים לבנים. ויוני בא אליי, והוא אומר: "גם אני. אני מצטרף." אמרתי לו: "אתה לא יכול להצטרף, כי אני פה עם החיילים שלי". אז הוא אמר לי: "נצא שנינו". אז אמרתי: "תחשוב על ההורים שלנו." לשמחתי, בחרו שאני אכן אעמוד בראש, יחד עם חיילי. הוא נשאר בחוץ. יש תמונה שלו, מצלמים אותו - רואים אותו כמו ארי בסוגר - ליד החפ"ק. אני ידעתי שהוא יימצא שם. לכן זה היה מאוד קשה לקבל את זה. אני לא אחזור כאן על הסבל של המשפחות, המשפחה שלי. רק אומר: כראש ממשלה, אני זוכר מה עבר על אמי ועל אבי ועליי ועל אחי. אני חושב על מה עובר על המשפחות האחרות. המשפחה הזאת, שאף אחד לא רוצה להיכנס אליה - משפחת השכול - אבל כשאתה בפנים, אתה כבר יודע את הסוד הנורא, אתה יודע את גודל הסבל והכאב. אני רואה כמשימה שלי להיות החסכן ביותר בכוח, בחיי אדם, כשאנחנו שולחים את בנינו ובנותינו לקרב. להיחלץ מהשכול - זה דבר שכל משפחה עוברת בדרכה. אבל אני חשבתי שזה יעבור. במובן מסוים זה לא עובר. אין יום שאני לא חושב על יוני. אין יום שאני לא מתייעץ עם יוני. אני בטוח שזה חל גם על אחרים. משה דיין כתב שישה חודשים לפני אנטבה - הוא כתב על יוני בלי להזכיר את שם משפחתו בספר האוטוביוגרפי שלו. הוא מספר על החילוץ של יוסי בן חנן, והוא אומר: "אינני יודע בדיוק כמה 'יוני' יש לנו, אבל יש לנו מספיק כדי להתמודד עם האתגרים הגדולים של מדינת ישראל." הוא צדק כי רוח אנטבה מוסיפה לפעם בנו – והיא מכוונת את דרכם של לוחמינו הגיבורים גם בהווה. הם עומדים על משמרתם בכל חזית, בכל זירה, רחוקה וקרובה. הם ממלאים את ייעודם בפעולות גלויות ועלומות נגד דורשי רעתנו. הם מסמלים את הטוב שמאפיין את העם שלנו, את המדינה שלנו: עוז רוח, קור רוח, נחישות מטרה, אהבת המולדת, ערבות הדדית שאין שנייה לה. אני מצדיע לכל השותפים ב'מבצע יונתן', ואני מחזק את ממשיכי דרכם – בני ובנות הדור הצעיר, דור הניצחון״. וידאו: לע״מ.

ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס לציון 50 שנה ל״מבצע יונתן״ בבית הנשיא: ״אדוני הנשיא, אני מבקש להודות לך על היוזמה לקיים את הטקס הזה – בהצדעה לגיבורי ישראל שחילצו לפני 50 שנה את החטופים, בני עמנו, מאנטבה באוגנדה. אני מברך את כל מי שנמצאים איתנו כאן – במעמד ההוקרה שעומד מעל הזמן, וגם מעל כל פולמוס פוליטי עכשווי. 'אנטבה' הוא שם נרדף לפעולה נועזת ביותר, שהפכה את הבלתי-אפשרי לאפשרי. הפעולה התקדימית הזאת השיבה את בני-הערובה שלנו מלב אפריקה – הביתה. בו בזמן היא זקפה את כבוד ישראל בין האומות, והיא לימדה את העולם שניתן להנחית מכה ניצחת על הטרור הבינלאומי. היא לימדה את העולם שאפשר – וצריך – לעמוד איתן מול מחבלים צמאי-דם, להכות בהם, להכניע אותם. זה מה שאנחנו עושים במלחמה הנוכחית: אנחנו מרסקים בשיטתיות את ציר-הרשע האיראני, שניסה לקדם את התוכנית להשמדת ישראל – באמצעות טבעת-חנק של טרור שהוא פרש סביבנו. מאז הטבח הנורא במתקפת ה-7 באוקטובר הפכנו את הקערה על פיה. הלמנו בצוררינו מעזה ועד תימן, מלבנון ועד איראן. הרחקנו מעלינו סכנה קיומית מיידית – כולל הסכנה המיידית, שנשקפה לנו מהחזקת נשק גרעיני בידי איראן. הם היו משתמשים בו. דור דור ומשימותיו: הוותיקים בינינו זוכרים את גל חטיפות המטוסים ששטף את העולם בשנות ה-60 וה-70. זה היה כלי-נשק מרכזי - הייתי אומר ה-כלי המרכזי - בידי ארגוני טרור וקבוצות מהפכניות. ארבע שנים לפני 'מבצע יונתן' נחטף מטוס של חברת התעופה הבלגית 'סבנה', והונחת בנמל-התעופה לוד. הייתה לי הזכות להשתתף עם חבריי לסיירת מטכ"ל במבצע לשחרור המטוס. אבל אנטבה - אנטבה היה סיפור אחר לגמרי. המחבלים אילצו את מטוס 'אייר פראנס' להגיע למדינה, שנשלטה בידי רודן אכזר, במרחק של כמעט 4,000 ק"מ מישראל. 31 שנים לאחר השואה, הם ערכו סלקציה בין יהודים ללא-יהודים. הם שיחררו בני לאומים אחרים, בעוד שעל היהודים הם איימו בהוצאה להורג. הם היו בטוחים שישראל תיכנע לאולטימטום שלהם, שהרי יש להם חסינות במרחק כה רב מישראל ומהמזרח התיכון. איש מהם לא חשב שמישהו יבוא לחלץ את החטופים. אבל הם טעו בגדול. ההכנות כולן למבצע החילוץ באנטבה נערכו בזמן-שיא של יממה וחצי - 36 שעות. תרגול אחר תרגול, אימון אחר אימון, תוך ניסיון בלתי-פוסק למצות כל בדל של מידע מודיעיני בעזרת המוסד ואמ"ן. ההיסטוריה מכירה תודה לראש הממשלה דאז, יצחק רבין, לשר הביטחון שמעון פרס, לרמטכ"ל מוטה גור, לקצין חי"ר וצנחנים ראשי דן שומרון, למפקד חיל האוויר בני פלד – ולכל המפקדים והלוחמים שהשתתפו במבצע. יצחק רבין ושמעון פרס ושרי הממשלה נטלו על עצמם אחריות עצומה. אתם יכולים לשער מה היה קורה אם הייתה משאית על המסלול. או אם לא הייתה הזדמנות מהירה מספיק לכוחותינו להגיע לטרמינל שבו הוחזקו החטופים. הם רצו לשמוע למוצא פיהם, וגם הרמטכ"ל, של שני אנשים: מפקד כוח החילוץ ומפקד חיל האוויר. בני פלד אמר להם: "זה אפשרי". מוטה גור ביקש לראות תרגיל מודל ושאל את יוני: "זה אפשרי?" הוא השיב: "כן. הנה, ראית." שמעון פרס לא הסתפק בזה. הוא קרא ליוני ושאל אותו: "זה אפשרי?" מספיק שיוני היה המביע ספק, מביע חשש - לא היינו עומדים פה היום. הוא אמר: "זה אפשרי. אני חושב שאם נצליח להשיג את ההפתעה - נצליח במשימה. כן, זה אפשרי." יוני היה מאוד נועז, אבל הוא גם היה מאוד שקול. היו לו קור-רוח ושיקול דעת יוצאים מן הכלל, בתוך הקרב וגם לפניו. אבל לתעוזה הזו היו שותפים כל הלוחמים שיצאו לאנטבה. הם נלחמו על כל מקום פנוי במטוסי ה'הרקולס'. לפני כמה ימים, במסדר הכנפיים של חיל האוויר, סיפרתי שלוחמים שיוצאים הרחק מעבר לגבולותנו מקבלים - מה שנקרא - מפת מילוט, שמראה להם איך להגיע, איך להיחלץ למקום-מבטחים או ציר-מבטחים כדי לחזור בחזרה לישראל. באנטבה הלוחמים קיבלו מפות מילוט. מפת המילוט הייתה צילום של דף מאטלס, שמוכר לכם, של יבשת אפריקה. כלומר, פה נמצאת קניה, ופה נמצאת אתיופיה - ותמצאו כבר את הדרך חזרה. הייתה כאן תעוזה עצומה. אבל באנטבה גם מפות המילוט לא היו עוזרות. זה לא היה דבר שנסתר מעיני הלוחמים. הם הבינו היטב שחייהם מוטלים על הכף, וגם גורלה של מדינת ישראל, בצומת הזו, מוטל על הכף. ולמרות הכל, כל אנשינו בלי יוצא מהכלל רצו לקחת חלק במבצע. הם התעלו לגודל השעה, ולגודל המשימה. תילי תילים של מילים נכתבו על הנחישות, היצירתיות, התחבולנות של הכוח שהגיע לשדה-התעופה באנטבה. לוחמינו נחתו שם לאחר למעלה משבע שעות טיסה, במזג-אוויר מאתגר. הם התקדמו במהירות אל היעד – אולם-הנתיבות עצמו – כדי להשמיע באוזני החטופים ארבע מילים שאומרות הכל: "באנו לקחת אתכם הביתה". בתוך פחות משעה המבצע הסתיים בהצלחה כבירה. המחבלים חוסלו. רוב-רובם של אחינו ואחיותינו החטופים הועלו על המטוסים כשהם חיים. לצד זאת, שילמנו מחיר בחיי-אדם: אחי יוני, מפקד סיירת מטכ"ל, נפל ברגע ההסתערות קדימה, כשהוא בראש הכוח. אני דואב גם על אובדן חייהם של ז'אן ז'אק מימוני, אידה בורוכוביץ', פסקו כהן, ודורה בלוך זיכרונם לברכה. דורה בלוך נרצחה בבית החולים בקמפלה למחרת היום בהוראתו של אידי אמין. אני מבקש להזכיר את לוחם הצנחנים עז-הנפש סורין הרשקו. פציעתו הקשה של סורין במבצע מלווה אותו יום-יום מזה 50 שנה. ועוד אני מוקיר מעומק ליבי את קברניט המטוס החטוף, מישל בקוס, ואת צוותו מצרפת. הם בחרו להישאר עם בני-הערובה בשעתם הקשה, מתוך רגש אצילי של סולידריות – שעמנו יזכור לעד. מכובדי הנשיא, מכובדיי כולם, באנטבה הצדק גבר על הרשע. התקווה ניצחה את הייאוש. האור הכניע את החושך. השמחה פרצה בכל בית בישראל וגם בשוחרי החופש והצדק בעולם. לא בביתי. אני במשך כל חיי הבוגרים חששתי שיוני יפול בקרב. בין השאר, משום שידעתי את הנכונות שלו להסתער קדימה, לבוא לחלץ, כשצריך לחלץ. זה התחיל במלחמת ששת הימים, כשהוא נפצע במוצב ג'לבינה, בחזית רמת הגולן, בבואו לחלץ חבר שנפצע, נפגע בצווארו. שם המרפק שלו רוסק ע"י אש סורית. הוא זחל לקווי כוחותנו בייסורים גדולים, קם על רגליו. שאלו אותו: "אתה בסדר?" הוא ענה "כן", והתעלף במקום. באתי לבקר אותו בבית החולים בצפת ורווח לי. "הוא כבר נכה צה"ל. הוא יצא מזה." אבל בדרך-לא דרך הוא חזר ליחידה. הוא החליף אותי, כשהייתי אמור ללכת מאוד מוקדם לקורס קצינים. הוא פתר לי את הבעיה והלך במקומי, ואח"כ הצטרפתי. בסיירת מטכ"ל הוא פיקד על מבצע חילוץ נוסף של שחרור טייסנו, שהיו בכלא הסורי. כדי להוציא אותם משם היחידה יזמה מבצע לתפיסת בכירים במטכ"ל הסורי. יוני פיקד על המבצע הזה, שהשתתף בו גם אחי עדו. אכן הם חולצו בחילופי שבויים. זה נמשך במלחמת יום הכיפורים שנה לאחר מכן. יוני נחלץ להציל את חברו, יוסי בן חנן, שהטנק שלו נפגע מתחת תל-שמס, בתוך הקווים הסורים. היו ניסיונות לחלצו, ואחד אחרי השני הם נכשלו. יוני הודיע ליאנוש, המפקד בגזרה, שהוא יוציא אותו. הוא הלך וחילץ אותו. יוסי דיבר במשך שנים, הוא אמר: "אין לך מושג. אני חשבתי כבר שאני הולך למות, והנה שמעתי את קולו של יוני, וידעתי שהוא הציל אותי." על כך הוא קיבל גם את עיטור המופת. לכן, כששמעתי על אנטבה - שמעתי ברדיו בארה"ב כסטודנט בבוסטון. 200 שנים לכינונה של ארה"ב. כששמעתי על המבצע, צלצלתי לעידו ושאלתי רק שאלה אחת: "יוני חזר כבר?" כי לא היה לי צל צלו של ספק, שהוא שם בראש הכוח המחלץ. ועדו אמר לי שעדיין הוא לא חזר. אח"כ כשהוא צלצל אליי יותר מאוחר, עוד לפני שהוא אמר לי - ידעתי, שמה שחששתי מפניו - קרה. למה זה קרה פה ולא קרה במקרים אחרים? אינני יכול לומר. היה עוד חילוץ - הזכרתי אותו קודם - במבצע 'סבנה'. שנינו שירתנו ביחידה. 13 או 14 חיילים יכולים היו לפרוץ למטוס. אני ועוד שניים-שלושה מחיילי על כנף אחת, וככה חילקו את המשימות. והנה אנחנו עומדים להסתער על המטוס לבושים בסרבלים לבנים. ויוני בא אליי, והוא אומר: "גם אני. אני מצטרף." אמרתי לו: "אתה לא יכול להצטרף, כי אני פה עם החיילים שלי". אז הוא אמר לי: "נצא שנינו". אז אמרתי: "תחשוב על ההורים שלנו." לשמחתי, בחרו שאני אכן אעמוד בראש, יחד עם חיילי. הוא נשאר בחוץ. יש תמונה שלו, מצלמים אותו - רואים אותו כמו ארי בסוגר - ליד החפ"ק. אני ידעתי שהוא יימצא שם. לכן זה היה מאוד קשה לקבל את זה. אני לא אחזור כאן על הסבל של המשפחות, המשפחה שלי. רק אומר: כראש ממשלה, אני זוכר מה עבר על אמי ועל אבי ועליי ועל אחי. אני חושב על מה עובר על המשפחות האחרות. המשפחה הזאת, שאף אחד לא רוצה להיכנס אליה - משפחת השכול - אבל כשאתה בפנים, אתה כבר יודע את הסוד הנורא, אתה יודע את גודל הסבל והכאב. אני רואה כמשימה שלי להיות החסכן ביותר בכוח, בחיי אדם, כשאנחנו שולחים את בנינו ובנותינו לקרב. להיחלץ מהשכול - זה דבר שכל משפחה עוברת בדרכה. אבל אני חשבתי שזה יעבור. במובן מסוים זה לא עובר. אין יום שאני לא חושב על יוני. אין יום שאני לא מתייעץ עם יוני. אני בטוח שזה חל גם על אחרים. משה דיין כתב שישה חודשים לפני אנטבה - הוא כתב על יוני בלי להזכיר את שם משפחתו בספר האוטוביוגרפי שלו. הוא מספר על החילוץ של יוסי בן חנן, והוא אומר: "אינני יודע בדיוק כמה 'יוני' יש לנו, אבל יש לנו מספיק כדי להתמודד עם האתגרים הגדולים של מדינת ישראל." הוא צדק כי רוח אנטבה מוסיפה לפעם בנו – והיא מכוונת את דרכם של לוחמינו הגיבורים גם בהווה. הם עומדים על משמרתם בכל חזית, בכל זירה, רחוקה וקרובה. הם ממלאים את ייעודם בפעולות גלויות ועלומות נגד דורשי רעתנו. הם מסמלים את הטוב שמאפיין את העם שלנו, את המדינה שלנו: עוז רוח, קור רוח, נחישות מטרה, אהבת המולדת, ערבות הדדית שאין שנייה לה. אני מצדיע לכל השותפים ב'מבצע יונתן', ואני מחזק את ממשיכי דרכם – בני ובנות הדור הצעיר, דור הניצחון״. וידאו: לע״מ.

ראש ממשלת ישראל

11,244 次观看 • 2 个月前